יום שני, 13 באפריל 2009

אחדותי יצחק – בן הישוב הישן בירושלים נהרג בשדות מרחביה


4.5.1912 – מרחביה

בית העלמין מרחביה
טקסט:
יצחק אחדותי
פ"נ הצעיר
יצחק
ב'ר' מרדכי ז"ל נפ'
י"ד אייר תרע"ב
ת נ צ ב ה

יצחק אחדותי, צעיר ירושלמי בן הישוב הישן שהיה לאחד מפועלי דפוס "אחדות", לא יכול היה לשאת את המתקפה הערבית על מרחביה ועלה לחיות בין מתיישביה; שם נהרג בהתהפך עגלת השעורים הראשונה שהובלה מהשדה לגורן, ומצבתו הוקמה מעמוד שמצא בתל העתיק


הקבר הראשון במרחביה

יצחק אחדותי נולד בירושלים בשנת 1895, לאביו מרדכי, שנפטר בילדותו. לפרנסתו עבד זמן-מה בדפוס "אחדות". חוג זה של חברי מערכת 'האחדות' ופועלי הדפוס היה כעין משפחה קטנה, שסביב לה התרכזו חיי המפלגה – מפלגת "פועלי ציון" שלפני המלחמה והגרעין הראשון של ציבור הפועלים בירושלים.

"האחדות"
העיתון העברי הראשון של מפלגת 'פועלי ציון'. נוסד בשנת 1910 בירושלים. בחודש יוני ראה אור הגליון הראשון. חברי המערכת הראשונים היו : יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, רחל ינאית ויעקב זרובבל. הסופרים אהרון ראובני [אחיו של יצחק בן-צבי] ויוסף חיים ברנר השתתפו גם הם במערכת העיתון. 'האחדות' היה עיתון פוליטי בעל אופי סוציאליסטי. בשנה הראשונה יצא לאור כירחון, בשנים הבאות כשבועון. חדל להופיע עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.


כאשר עזב יצחק את עבודתו זו קרא לעצמו "אחדותי". שם משפחתו הקודם היה כנראה עקיבאזאהן. בחוגו החדש היו מודעים להסתתם התקיפה והבלתי פוסקת של שוקרי, עיתון ה"כרמל" ויתר צוררי ישראל וצוררי האירופים בכלל ; כששמע אחדותי שמתנפלים על מרחביה, עלה למקום כדי לעבוד בו ואם יהיה צורך - להגן עליו.



מאורע מרחביה

באחד הלילות סבב השומר יגאל, בן מטולה, לבד על משמרתו, והנה בן השייח' רוכב לקראתו ועמו ששה מחבריו. אמר יגאל לעצמו: "הנה זה בא", אך ידידו קרב ורק אמר "אינך מפחד לפגוש ששה פרשים, ואתה לבדך בחושך?" משך יגאל בכתפיו והפטיר בזלזול : "בלילה אינני סופר כמה באים נגדי, רק כמה כדורים באשפתי". שתקו הפרשים ורכבו לדרכם.
והנה, באחד מימי הקציר במרחביה, שנת 1912, התנפלו כ- 15 פרשים על שומר השדות יגאל הוא מרדכי אליוביץ איש "השומר", שהיה יחיד בסביבה, ודרשו ממנו שיסגיר לידיהם וימסור להם את נשקו וסוסתו, בטענה שבעמק הזה הם השליטים ולא ,שום אדם אחר. אחד הפרשים כבר אחז ברסן הסוסה של יגאל; השני חרבו שלופה. כשראה יגאל ששני רובים מכוונים מולו - "אמרת רד – אני יורד" אמר, וגחן קדימה כמו לרדת מן האוכף. תוך שגחן, שלף כהרף עין את אקדח ה'מאוזר' שלו וירה פעמיים בפרש החצוף שכבר אחז באפסר הסוס, הזקיף את סוסתו והרקידה סביב מעגל הצרים עליו, פרץ החוצה ודהר לעבר החווה. הפרשים התאוששו ופתחו במרדף וירי. יגאל והגיע למרחביה בשלום. נכנס לחדר-האוכל ואמר.: "-בחורים, הרגתי את מוחמד, את מוחמד סעיד א-זועבה" מוחמד, כולם ידעו, היה בן אחיו של השייח' מסולם, ה'ג'דע' - גיבור-החיל של ערביי סביבה. "חשבתי לפצעו ברגלו, אבל, כמדומני, שבכדור פגע בחזהו" התנצל השומר.


מהכפרים הקרובים כבר נשמעו צעקות וקריאות לעזרה. כל כפר שנענה הדליק לפיד גדול ונדמה היה, כי כל העמק מואר לפידים.

הצעקות והרעש הלכו וגברו .ההמון נהר אל הגבעה ביריות וצעקות. נוראה מכל הייתה יללת הנשים, שהיו הולכות ומקוננות ומתנות את שבחי הרוג. בראש המתנפלים הלכו הרוכבים שעודדו בקריאותיהם את אחיהם – הרגלים. בחורי החווה כיבו את האורות ואת הנשים ואת הילדים החביאו במערה יחד עם הנגרים התימנים והספרדים שעבדו אצלם , אלה ישבו שם ולא פסקו מלקרוא פרקי תהילים. הפועלים והפועלות [ובתוכן אהובתו של יגאל, בתיה מיטלמן] נטלו נשק ונכנסו לעמדות.


ישראל בצר, איש "השומר", שנאסר בעקבות מאורע מרחביה, תיאר לאחר שנים רבות את ההתרחשויות מנקודת מבטו: "החיטה בשדות גבהה ויפתה והשעורה הבשילה. הקבוצה החלה מתכננת לקצור את פרי עמלה. ערב אחד, לאחר שבחדר-האוכל אך זה נסתיימה הארוחה, יצא יגאל כדרכו לשדות ברכיבה על סוסתו. ועדת המשק ישבה לסדר את העבודה ליום המחרת ופתאום נשמעו שתי יריות הכרנו. הם נורו מה'מאוזר' של יגאל. חברי הוועדה פלטו פה אחד: 'משהו אירע ליגאל'. הם עזבו את שולחן 'סידור-העבודה' ויצאו לחצר. כעבור רגע הופיע יגאל ליד חדר-האוכל, רכוב על סוסתו הפצועה ואמר: 'יש הרוג ביניהם'. מיד כובו האורות בכל המחנה; בכל מבואות הגבעה הקמנו מתרסים של מחרשות ומשדדות הפוכות. במעט הנשק שהיה בידינו סידרנו משמרות של שניים-שניים מסביב לגבעה, ושלחנו רץ לנצרת להודיע לממשלה על המקרה.

"כעשרים רגע חלפו עד שהערבים העבירו את גופת ההרוג ממקום ההתנגשות בשדה אל בניין הטחנה שליד הבאר, על אם הדרך בין פולה לעפולה. המקום היה שייך לחברת 'הכשרת-היישוב', אבל נחשב כשטח הפקר, תחנה לערביי הסביבה שבה רקמו מזימות נגדנו (בשנת 1955 הוקם ליד המקום הזה בית-חרושת לסוכר, שגם הוא כבר איננו].
"אז החלה אזעקה של הכפרים סביבנו, בצעקות ובצריחות 'עליהום' 'עליהום'. כשהערבים התקרבו לגבעה שלנו, שלמראית עין נראתה ישנה, ניתנה פקודה לצבי בקר לירות ירייה אחת מרובה 'אבו-חמסה' שבידו. רק ירייה אחת באוויר, מעל להמון. הס הושלך בכל העמק. מרגע זה שקט ההמון כל הלילה ואנו הושמנו במצור. רק עם אור הבוקר ראינו את ההפגנה רבת-העם שארגנו לכבודנו. הפורעים איימו, רקמו מזימות, אבל לא העזו להתקרב אל הנקודה ורק כשבאה המשטרה המעולה מנצרת (כולם תורכים צעירים), בשבע בבוקר בערך, כשכל הקבוצה הייתה מרוכזת לחקירה וידי החברים ריקות, הצליחו הערבים להתפרץ אל הגבעה, הם הוציאו סוס אחד מהאורווה, שדדו את הבקתות הקיצוניות, סחבו את השעורה הקצורה ורמסו את התבואה בשדות. המשטרה העלימה עין מהם.
"השופט החוקר אסר 14 איש מחברי הקבוצה ולקח אותם לנצרת לחקירה. שבעה מהם שוחררו כעבור יומיים ושבעה נשארו לחקירה נוספת, כלומר, למשא ומתן בין הקאדי ובין יהושע חנקין בא-כוח החברה, בדבר הסכום של 400 לירות תורכיות שנדרשו בעד שחרורם. כשהחברים החליטו, בעצה אחת עם יהושע חנקין שלא לתת כסף, נמצאו עדים מהכפר שונם, כפרו של הנרצח, שזיהו את שבעת הרוצחים. השבעה בילו כשנה בבתי הסוהר של נצרת ועכו, עד שהחברה עשתה סולחה עם משפחת הנרצח, שעלתה יותר מ- 400 לירות תורכיות. הסולחה לא כללה זבח, אך שבעת האנשים שוחררו מבית-הסוהר".

המתנפלים היו כבר קרובים מאוד, בקר ירה ומן הצד השני יצחק נדב ורובק'ה קורקין, מן ה'גרים' שהתיישבו בבית-גן – ירו אף הם, באוויר.. הערבים נעצרו.

כעבור שעות אחדות באו מנצרת פקידי הממשלה ושני חיילים, המגינים: נאלצו להחביא את נשקם.
הערביים חדרו בהמוניהם לתוך המבנים ותיכף שלחו את ידם בבזה ובגנבה, הסוסים, המחרשות ואפילו העז האחת, ששימשה מקור חלב לתינוקת הראשונה– שולמית בת רחל ונח סלוצקי ושני החיילים לא יכלו או לא חפצו לעצור בעדם. באותו הזמן הערביות עם הילדים פשטו על השדות והתחילו קוצרים שעורים, חטים, ומה שלא הספיקו בעצמם, גמרו על ידי עדריהם, שהעלום על התבואות.
בבוקר באו מחיפה שבעה ז'נדרמים, אסרו מייד את שני החיילים, שעמדו והביטו במנוחה על הערביים שקצרו את התבואות ולא התאמצו לגרשם. הוברר, שהחיילים האלו הם קרובי השודד הנרצח. הניסו תיכף את הערביים מתוך המושבה ביריות, שמו קץ לשערוריה.
את השלום בין מתיישבי מרחביה ובין משפחת ההרוג כרת חפיז פחה, השליט העליון על כל הסביבה בימים ההם.
הפרדות שנשדדו מהחווה החזרו במסגרת ההסכם.


אחדותי עולה למרחביה

"המאורע" שהתחולל במרחביה הותיר רושם מדכא על הפועלים המעטים מבני היישוב החדש בירושלים, שאחדותי כבר נמנה עליהם. הוא גמר אומר לעלות לגליל ולהצטרף לעובדים העברים המגינים על כבוד ישראל - הוא האמין בכל לבו הצעיר כי המקרה הזה שימש לקח טוב לערבים, שידעו כי גם היהודים המה אמיצי לב, וכי ביד אחד מהם לפעמים להניס חבר שודדים. כי פגיעתם של ה"צעירים המוסקובים" אינה נעימה ביותר, "אגרופם מטיל ברזל וקשתם אינה קשת רמיה", והמקרה הזה לא במהרה ימחה מזיכרונם, וזה טוב.
אחדותי יצא למרחביה. הגיע והיה פועל חקלאי ב'קואופרציה'.


כשיהושע חנקין - קנה ממשפחת סורסוק הביירותית - 9600 דונמים קרקע בפולה שבלב שממת עמק-יזרעאל ובזאת נפתח הפתח לגאולת העמק כולו, במהלך המו"מ על רכישת הקרקע פנה חנקין אל ועד אגודת "השומר" כדי לארגן 'קבוצת כיבוש', שתעלה לגבעת פולה למשך שנה, תעבד את אדמותיה ותעסוק בשמירה. בשנת 1910 עלתה למקום "קבוצת כיבוש" מאנשי "השומר" ופועלים, אנשי העלייה השנייה. שנה לאחר מכן הוקמה 'החצר הגדולה' בה שכנה החווה "הקואופרציה". את היסוד לקואופרציה במקום הניחו תלמידי בית-הספר החקלאי של סלובודקא-ליסנה בגליציה, צעיר אחד מבית-הספר החקלאי במקווה-ישראל ואחדים מבין פועלי ארץ-ישראל, בהם הפועלת "החלוצה היפהפיה" בתיה .
קואופרציית מרחביה - 1912   
"התנדבתי לשמש כרועה  לימיני עמד  שומר השדות יצחק התימני שהיו לו קשרים טובים עם הערבים  כמו עיסא זיידן משבט הסג'ר" ספר מרדכי הלפרין.
 כמדריך חקלאי שימש אז אצלנו הזקן אליוביץ  [אבא  של יגאל השומר] שהיה מומחה לגדול בהמות. ועדת הקואופרציה: גרשון גפנר, משולם גפנר ואברהם גבאי
הערבים העריצו את האגרונום דיק שאת מרחביה היו קוראים על שמו.

אחדותי לא הכיר איש במרחביה והתקשה בראשית דרכו שם להסתגל לחיים החדשים, אבל הוא גילה יכולת ועניין רב בעבודת השדה הפיזית, והפועלים המנוסים החלו להוקיר אותו. אחדותי היה נער אופטימי וטוב לב, בת-צחוק ביישנית הייתה נסוכה על שפתיו ותוך זמן קצר התחבב כל כך על אנשי המקום עד כי נבחר פה אחד לחבר מייסד של הקואופרציה שהקימו במרחביה על פי רעיונותיו של הפרופסור פרנץ אופנהיימר, הכלכלן הציוני מגרמניה. ה"קואופרציה" על פי אופנהיימר הייתה אמורה להיות משק שיתופי שחבריו מקבלים שכר דיפרנציאלי, כל אחד על פי תרומתו.

יצחק אחדותי הגיע למרחביה בסתיו. הוא השתתף בזריעת תבואות החורף ובאביב הוריקו השדות ונתנו תקווה ליבול ראשון יפה. החברים התקינו את מכונות הקצירה הראשונות בעמק יזרעאל והכינו את עצמם לקציר השעורה הקרוב. בינתיים זרעו גם חלקות לא גדולות של תבואות-קיץ. בתקופת הביניים שבין גמר זריעת תבואות הקיץ ותחילת הקציר עסקו החברים בחפירת שרידי המצודה הצלבנית 'לה פב' [La Fe've היא קסטרום פאבא]; זו הייתה מצודה חשובה שנבנתה על-ידי המסדר הטמפלרי ושמרה על צומת הדרכים במרכז עמק-יזרעאל, בשנת 1183 היא שימשה נקודת היערכות לצבא הצלבני כולו, ועוד בשנת 1799 התבצרו התורכים מאחורי שריד חומותיה, בנסותם לעצור את חיילי נפוליון. בוני מרחביה השתמשו באבני המבצר הקטן כבסיס לבנייני הקבע שלהם, בחפירתם גילו בין האבנים מדרגת שיש נוצץ. יצחק אחדותי, כירושלמי, התבונן בהערכה באבן היפה ואמר: "לו תהא אבן זו מצבה על קברי".


העגלה הראשונה והקבר הראשון

כעבור ימים ספורים התחיל קציר השעורים. אחדותי ביקש להתכבד בנהיגת העגלה הראשונה לגורן. החברים התנגדו משום שלדעתם הוא לא שלט עוד כראוי בפרדות הפרועות, אבל בסוף נכנעו להפצרותיו ולחיוכו. אחדותי היה מאושר. אחר הצהרים יצא אל השדה עם בהמותיו בשירה ורינה, ככתוב.
בשעה ארבע אחר-הצהרים עלה על העגלה המלאה באלומות שעורה. הפרדות אכלו שעורה, ובהינתן האות כמתפרצות משכו בעגלה בכל כוחן ואחדותי המופתע והבלתי מנוסה איבד את שיווי משקלו ונפל מראש ערימת האלומות ארצה. העגלה, נטולת העגלון, התדרדרה במהירות ודרסה את אחדותי.
"בחצי הדרך כאילו חיכה לו המוות. מרחוק נראתה עגלה מלאה תבואה – רצה במהירות בלתי רגילה, ועגלון אין לה"
כשבאו חבריו למקום הנפילה מצאו את יצחק אחדותי שוכב על הקרקע באין אונים. המכה הייתה אנושה - הוא נפגע קשה בראשו, וכוחותיו הלכו וחלשו. כשבאה החובשת והתאמצה לחזק את כוחותיו האחרונים הביט במסובבים אותו וניחמם: ' עודני חי, עודני חי'... כשהובילוהו לחווה יצאה נשמתו הטהורה. אחדותי מת..



החברים במרחביה ציפו באותו יום לחג כפול: חנוכת הגורן הראשונה וקבלת שבעת החברים ששוחררו ממאסרם ביפו, במקום זאת מצאו את עצמם באבל.

אליעזר שוחט, שהיה אז במרחביה כאיש "החורש", מעין חברת-בת של "השומר" ושלמה דיק מנהל 'הקואופרציה', בעל כורחם יצאו לשדה כדי לקבוע מקום לבית-הקברות. עד אז לא עלה על דעתם של המתיישבים הצעירים שהם זקוקים למקום שכזה. המקום נקבע במורדות גבעת המורה. משאלתו של אחדותי התמלאה; מדרגת השיש שהוצאה מן התל העתיק הונחה על קברו, הקבר הראשון במרחביה. בן 17 היה במותו.

"את המצבה  ליצחק אחדותי עשה אליהו ס"ט חסיד ואיש ה'פועל-הצעיר' בפולניה שעלה ארצה בשנת 1911 לקואופרציה במרחביה [נקבר בבית העלמין  הישן של עין חרוד], וסיתות המצבות היה עסק משפחתי וכשאחדותי נפטר נתבקש על ידי החברים, ועשה לו מצבה משיש שנמצא בסמוך" סיפר לי אליהו  סט מקיבוץ גדות.  

שוליים

שנה ישב יגאל בצינוק, עד שבוטל כתב האישום. אך מאימתה של נקמת הדם, שאינה מתיישנת, נאלץ יגאל לעקור ממרחביה וסביבותיה ולנוד אל מקום שאין מבקשים שם את נפשו.


ביום ששי, י"ב באדר תרע"ג [20.2.1913], נמצאה גופתה של הצעירה בתיה מיטלמן על חוף הים בחיפה לאחר שנפלטה מגלי הים. בת 22 הייתה במותה.

היא איבדה עצמה לדעת כתוצאה של אהבה נכזבת לשומר יגאל. שנטש אותה ערב חתונתם.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת אביבי. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 115, מאי – יוני 2008. תחת השם "הקבר הראשון במרחביה" בעריכת יעקב שקולניק.


עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי  ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה