יום רביעי, 28 בספטמבר 2011


ר' ישראל לישנסקי – מרפא הבהמות הראשון


7.10.1898 – פתח-תקווה



בית העלמין זכרון יעקב



טכסט:

פ"נ
ר' משה נטע
המצבה חודשה ע"י נכדי אמו
של ה"ר משה נטע הרבנית
קרעינע (עטרה) שנפטרה ביום
פטירת בנה ומקום קבורתה
בזכרון לא אותר ולזכר הסבא
ר' ישראל לישנסקי מרפא
הבהמות שנפטר ביפו
ומקום קבורתו לא אותר ולזכר אחי
הסבא יוסף לישנסקי איש
ניל"י הי"ד ואביהם הרב יעקב
טוביה
שנפטר בירושלים
ומקום קבורתו לא נודע

משפחת יבנאל - סחין
לישנסקי מטולה - חיפה
גולדברג מטולה - חיפה

האריס אנגליה - ישראל
דוסטל הונג-קונג




סיפור חייו של מרפא הבהמות הראשון בעת החדשה בארץ ישראל, בו שזורה גם הגדת משפחת לישנסקי.

ישרואל [ישראל] הוא בנם בכורם של רבקה ור' יעקב-טוביה לישנסקי. אחריו נולדו מאותה אם, שלוש בנות ובן: בתיה, מאיר-יונה, שושנה ושרה. אביו, איש אמיד, ממשפחה חסידית – התפרנס מסחר עצים – חכר יערות- כרת, מכר והשיט את הגזעים בנהרות אוקראינה לשוקי העולם.
גרו בשכונה יהודית בעיירה האוקראינית ביילה-צ'רקה, הסמוכה לעיר קייב. לאחר מות אשתו הראשונה רבקה נשא יעקב-טוביה לישנסקי לאישה את איידל.

ישרואל נולד- כך אומרים - בשנת תר"ט 1849. רשמו בספר התנ"ך המשפחתי, בשולי פרשת השבוע את שם הילוד, זה הספיק. כילד למד ב'חדר' וכנער ב'ישיבה', אביו רצה שיהיה רופא. בקייב לא קיבלו יהודים ללימודי הרפואה. הלך ישרואל ל"אינסטיטיוט" ללמוד וטרינריה. שם חלם על ציון יחד עם חברי ביל"ו [בית יעקב לכו ונלכה]. הגזרות נגד היהודים גברו ואחרי שלוש שנים אולץ לעזוב. "סידר לו ארגז תרופות ותיבת מכשירים, והלך לעבוד אצל הגויים בסביבה, לטפל בבהמותיהם" והיה ל'פרדן-דוקטור', רופא בהמות, הגויים האינטליגנטים קראו לו 'איפיאטרוס', והאיכרים – 'קונובאל' [כפי שקראו לאביו של המשורר שאול טשרניחובסקי]. ישרואל נסע בין האחוזות, ביקר בחצרות אצילים, שם חלו סוסים יקרים ופרות גזעיות - פרנסה הייתה בשפע וכבוד מכל עבר.
ישרואל נשא לאישה את מארא קרעינע היא קריינדל לבית צ'רקסקי המתייחס אל רבי ישראל בן אליעזר, הוא הבעל-שם-טוב. היא הייתה בת ט"ו והוא בן כ"ב שנים.
בשנה הראשונה לנישואיהם, שנת תר"ל נולדה הבת מלי; אוסיפ נולד בתרל"א; נוטה הוא משה-נטע בתרל"ב, מוטל בתרל"ד וחנק'ה בתרל"ו. חייקה-דבושה בתרמ"ה ופסה היא פסיה-פרלה בת הזקונים בתרמ"ו.
גרו בבית נאה. קריינדל אהבה לשיר שירים ביידיש כמו "שלאף מיין קינד..." ['שן בני'] וגם באוקראינית כשכנותיה. כדרך החסידים נסעו ב'קאריטה' רתומה לארבעה סוסים לחצר הרבי, לקבל עצה והדרכה בכל מעשה בחייהם ובעסקיהם. הילדים, נוסף ללימודי הקודש למדו רוסית, והבנות למדו גם לרקום ולרקוד. כבר כינוהו ר' ישרואל.
ר' ישרואל, שסבב בכפרים, ראה את שנאת ה'איבאנים' ליהודים, ביניהם ממשרתי הכנסייה ועד חברי התנועה הלאומית האוקראינית החדשה, ובחסות שליטי הארץ פרעו ביהודים: רצחו, בזזו, אנסו, שרפו וגרשו: מאות אלפי יהודים ארזו את חפציהם ונסו, רובם לאמריקה.
גל הפוגרומים פרץ בערב הפסח של שנת תרמ"א ביליזבטגראד; הציף את אוקראינה: אודיסה, ברדיצ'ב וקייב, 'סופות בנגב' קראו לו. הגל העכור הגיע לאחר שנה וחצי גם לעיירה בלצ'רקה; ביום חג הצעיף -'פוקרובה', מייד לאחר ראש-השנה היהודי, הגויים כדרכם - זללו, סבאו והשתכרו - באו לכנסייה, הצטלבו מול קיר האיקונות המוזהבים, כרעו לפני נרות-התמיד ומתודלקים יצאו בעקבות ה'אבא' בתהלוכה, וצלמיהם איתם. לכלל פרעות לא הגיעו, אבל למשפחת לישנסקי זה הספיק.

ר' ישרואל החליט לעלות עם משפחתו לארץ-ישראל, להיות 'קולוניסט' – איכר. קריינדל לא רצתה - "מפחדת הייתה מפלשתינא; מדבר, גמלים, פראי-אדם, וזקנים המחפשים את מותם". הלכו לרבי וזה יעץ שלא ידחקו את הקץ. דחו את הנסיעה עד שמשה-נטע, עילוי בן 17 שנה, יקבל סמיכות לרבנות בבית המדרש לרבנות בז'יטומיר.

שנת תרמ"ד, מלי בת ט"ו התחתנה עם מאיר ימפולסקי, בן למשפחת למדנים העושים חיל במסחר. מאיר עבר לגור בבית הכלה. כעבור שנה נולדה בתם הבכורה – שרק'ה. בוגרת במעט מפסיה דודתה.
הימים ימי שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי, אז הוצאו 'התקנות הזמניות', 'חוקי מאי' קראו להם. רוב שטחה של רוסיה נסגר בפני יהודים, נחסמה בפניהם, כמעט לחלוטין האפשרות לחינוך גבוה ולמקצועות חופשיים ועוד. בשנת תרמ"ח, 1888, הממשלה והצאר עצמו בהשראת פלבה, ראש-המשטרה, הטילו על היהודים גזירות נוספות.

בשנת תרמ"ט משה-נטע קיבל סמיכה לרבנות. משפחת לישנסקי יצאה לדרך ואתם מלי בתם, מאיר בעלה ושרק'ה נכדתם. כסוחרי העץ, הם הפליגו בדנייפר עד לנמל אודיסה. בספינה חצו את הים-השחור לקושטא ומשם באונייה ליפו. בדרכם התיידדו עם עסקנים ציונים מ"חובבי ציון" באודיסה. בהגיעם לנמל יפו, לא נתנו להם לעלות לחוף כי ברשותם רישיון רק למשפחה אחת. חזרו לביירות ושם אצל מסייה קארטאפאגו סידרו, בתשלום לא קטן כמובן, שמאיר ימפולסקי הוא בנו של ישרואל – כלומר מאיר לישנסקי, והנכדה שרה נרשמה כעוד בת של קריינדל. בעזרת סבלי הים הערבים ירדו לחוף יפו, נכנסו למלון. לילה ראשון בארץ-ישראל.
יפו, בתי כורכר מסוידים בחום ובכחול דהוי. גגות רעפים אדומים ממרסיל. חלונות מסורגי ברזל ודלתות בצבע ירוק מתבקע ומתקלף. צריחי מסגד, מגדל פעמוני כנסייה. חמורים קטנים ועלובים עם מטענים גדולים וגמלים עם שיני ענק, מעלי קצף גרה לבן וקרחות בצמר גופם. זונות כבדות בשר וכהות עור רוחצות בכותונותיהן הדקות בחוף הים. סוחרים בעלי משקל יושבים על שרפרפי קש נמוכים בפתח מחסניהם, תרבושים אדומים עם גדילים שחורים לראשם ומגלגלים חרוזי ענבר בידיהם העטויות טבעות זהב ואבנים טובות, שואפים עשן מנרגילות מבעבעות. ילדים זבי חוטם וחולי עיניים בכל. ענני זבובים.

ר' ישרואל יצא לדרכים לחפש את עתידו, הגיע לראשון-לציון, שם קולוניסטים 'רוסים' - פגש בזלמן לבונטין דיבר עם יוסף פיינברג ולא הצליח להסדיר עניין היותו איכר בעל אדמה. ירד דרומה עד לקטרה, היא גדרה, פגש בביל''ויים יוצאי קייב, מעטים היו, אך אין מקום אצלם למשפחה כשלו. על אדמות דוראן תיכננו להקים את המושבה רחובות, אבל אי-אפשר היה למשפחה בודדת לקבל איכרות, וכך גם בפתח-תקווה.
הכסף אזל, הפליגו לחיפה.
מצאו עבודה בזמרין היא זכרון-יעקב, רצו אבל לא הצליחו לשכור שם דירה; תושבי המושבה, יוצאי רומניה, לא הסכימו ש'רוסים' בעלי משפחות ילונו במושבה, להבדיל מרווקים. איכרי זיכרון-יעקב סרבו אפילו למכור להם אוכל "פן יחסר להם". גם פועלים יהודים לא רצו. אך לא אלמן ישראל, ר' ישרואל, חתנו מאיר ושנים מבניו; אוסיפ ומוטל, היו יוצאים במוצאי שבת ברגל מחיפה לזיכרון-יעקב לעבוד בכרמים. שם נשארו במשך חמישה לילות בשבוע, לנו תחת עץ בקרבת המושבה, ביום שישי סיימו בצהרים את עבודתם וצעדו חזרה לחיפה. את השבת עשו בביתם בחיפה - יחד עם הרב נוטה, חמישה גברי משפחת לישנסקי נוספו לשש המשפחות דוברות האידיש שהיו במקום - הקימו מניין אשכנזים קבוע בשבת וברכו על הי''ש. שכרו דירה בעיר התחתית מעל החאן, בו היו לנים החמרים עם פרדותיהם וחמוריהם. התערו במקום. מלי ומאיר גרו בחדר נפרד עם בתה הקטנה, ולצרכי מחייתה עבדה מלי כתופרת. "כדי שהילדה לא תתרוצץ בחדר ותפריע לה בעבודתה, הלבישה לה כותונת ארוכה שאת שוליה קשרה למכתש נחושת כבד" סיפר לי הנכד ישראל לישנסקי בביתו במטולה.
מיד אחרי "שבת נחמו" השבת הראשונה, כבר השתתפו יחד עם כל היהודים תושבי חיפה בתהלוכה המסורתית אל מערת אליהו על מורד הר כרמל, מקום קדוש לכל תושבי הארץ לערבים ולדרוזים, 'אל-חאדר' בלשונם.
שכנם הקרוב היה קאמיל, נוצרי מארוני, פליט מלבנון. שהגיע לעיר כנער לפני כשלושים שנה לאחר, שהדרוזים טבחו בתושבי הכפרים הנוצרים, "המוני נוצרים נשחטו אז וכפרים שלמים נהרסו". ממנו שמעו על יהודים, שהכיר אבל אלה נולדו בחצבייה שבמזרח הלבנון. שכניהם היו ערבים. חייקה-דבושה הסתובבה עם חברותיה הערביות, שחקה עמן ולמדה לדבר ערבית. מספרים כי פעם אחת כשמלי בעלת עיני תכלת וחנק'ה, אחותה, שתיהן נאות מראה: בעלות עור בהיר ושער חלק וזהוב, יצאו לקניות לשוק, ניגש ערבי ונשק למלי. מלי, שכבר למדה על מנהגי הערבים, חלצה מרגלה נעל והכתה בערבי. הערבים בשוק, מחאו כפיים על אומץ לבן. מאז הסתובבו בשוק ובחנויות מבלי שאיש יעז לפגוע בכבודן.
יום אחד, כשבני משפחת לישנסקי התכוננו לשינת הלילה בשדה, בעוד הם מתפללים 'ערבית' ראו שיירה חונה - צ'רקסים עלובי מראה: רזים וחולים, קודחים מתנודדים על סוסיהם המטים לנפול. מאיר שכבר דיבר ערבית יצא אליהם, חזר וסיפר: הם כאן כשבע שנים. אחרי שנכבשו הרי קווקז על-ידי רוסיה מידי התורכים - הם היגרו ממנה בגלל היותם מוסלמים. באו להתיישב מצפון ל'נהאר איסכנדרון' הוא נחל אלכסנדר, לא רחוק מכאן. הקדחת גרמה למותם של רבים מהם. עכשיו הם עוזבים את כפרם, צ'רקס, ומחפשים מקום אחר.
לא עברו זמן רב וישרואל התיידד עם איכר מהמושבה, 'רומני' בשם כהן. וזה בטוב ליבו השכיר להם בחשאי מקום במרתפו. במוצאי שבת הראשון כל המשפחה הגיעה מחיפה ונכנסה לגור במרתף. סוכם עם מר כהן כי הנשים והילדות לא יצאו לרחוב, והוא, מר כהן יערוך את קניותיהם באטליז ובמכולת.
שמחו לגור יחד גם במרתף, הנשים הסתובבו בחצר, שהייתה מוקפת חומת-אבן, צדה האחד הרפת, הלול והמחסן, והיתר כעין חומה ושער קטן דרכו יצאו לגן שנקרא 'חקורה' כאן נהג האיכר לבלות את זמנו הפנוי ולארח את חבריו. ישרואל, חתנו ובניו המשיכו בעבודתם בכרמי האיכרים ובשדותיהם, בעוד הוא עצמו ממשיך בחלומו להיות בעל נחלה- איכר.
מאיר חלה במלריה. הידועה גם בשם קדחת-הביצות. יתושת אנופלס חולה המקננת בביצות אום-אל-עלק עוקצת אדם בריא, שמדמו היא ניזונה, ומכניסה לגופו טפילי מלריה.
צמרמורות תקפו את מאיר במחזורים; הוא החוויר, רעד וחומו עלה למספר שעות וירד. אחרי שלושה ימים בא ההתקף השני - אבעבועות על השפתיים. צמא, קשיי נשימה וכן צורך רב להשתין, כשחלף הקור באה ההזעה - כיסו אותו בשמיכות והשקוהו - תה ומרק עוף צח. מאיר החלים.
עבר שבוע וקריינדל חלתה וכעבור שלושה ימים חלה הבן, משה-נטע. אלה חלו בקדחת-צהובה "המחלה אשר מפילה חללים רבים" בודדו אותם בחדרים נפרדים. מבלי שידעו האחד על מצבו של השני. כל השבוע סבלו מחום, אפיסת כוחות. כאבי ראש חריפים, השרירים כאבו, בחילה והקאות, הזעה. השפתיים תפחו, גוון צהוב לעיניים. הפנים האפירו; שטפי דם מהמעיים, מהאף ומהפה.
שניהם מתו באותו יום, בשנת תר"ן. נקברו בלילה בחשאי בבית-הקברות בזיכרון-יעקב, ללא מניין, ללא ציון. איש לא ידע ואיש לא שמע. קריינדל בת ל"ה שנים, ובנה העילוי, הרב משה-נטע בן כ' שנים. ישרואל לא נשא אישה אחרת.

המשפחה המשיכה לגור במרתף. השכימו לעבודה וחיו בתקווה. והאיכר כהן נדיב הלב המשיך לדאוג לכל מחסורם.
התקפי המלריה לא הרפו ממאיר - החינין לא הועיל הרבה. לעבודה לא יצא כשחומו מאוד עלה. לרוב המשיך לעבוד עם 'הקדחת בעצמות' "כי העבודה בדוחק ואין להזניחה".
שלוש שנים חיו כך בזיכרון-יעקב. אוצר ספרי הרפואה ותיבת המכשירים עם הסכין המיוחדת לניתוחים העלו אבק.

ביום י"ג באייר תרנ"ג הנדיב הידוע, הברון אדמונד דה רוטשילד, אבי הישוב, ביקר בארץ-ישראל ובא לזיכרון-יעקב. מלי וחנק'ה לבשו בהזדמנות זו את מיטב הבגדים, שהביאו מרוסיה, ענדה מלי לבתה שרק'ה עגילים ויצאו לרחוב לחזות בברון ובפמלייתו. הברון עבר בקהל הנדחק של האיכרים והאורחים, ברכם בלבביות ותוך כדי ליטף את שרק'ה הקטנה והמקושטת ושאל בצרפתית את שתי הנשים הנאות והתמירות, היכן הן גרות. ואלה מרוב התרגשות נאלמו ונסו; כשמלי נושאת שרק'ה על ידיה, חמקו למרתף נרגשות ונפחדות. והברון המשיך בדרכו. איכרי זיכרון-יעקב, שלא הכירו לא את מלי ולא את חנק'ה, שמעו את השאלה ולא שמעו את התשובה, חשדו שהן לחשו משהו לא טוב לברון. לקהל ה'זיכרונים' נודע כי משפחה זרה גרה במרתף אצל כהן, והברון לא שכח-חקר ודרש ועוד באותו יום נפגש עם מלי ומאיר שמע מפיהם את תלאותיהם. גם על סבלו של מאיר מהתקפות חוזרות של המלריה, ועל חוסר יכולת לעבור למקום אחר "שאין בו קדחת". הברון ציווה על בני-לווייתו לרשום לפניהם את השם.

לפגישה עם כבוד הברון במושבה הוזמנו ובאו גם שייח'ים ערבים מהסביבה, ואלה ערכו לכבודו 'פנטזייה'. סוסתו האצילה של אחד השייח'ים מעדה ונפצעה קשות בבטנה. היו שם מראשי הישוב, שעוד הכירו את ר' ישרואל באונייה מאודיסה, וכאלה, שהכירוהו מתקופת יפו, וידעו כי הוא מנתח וטרינרי, ביניהם הד"ר הלל יפה. נכבדים אלה יעצו לר' ישרואל לטפל בסוסה, אם יצליח בכך "מובטחת לו משרה אצל הברון" - כך אמרו. הסוסה היקרה נשארה במושבה, טופלה בידי ר' ישרואל עד שהחלימה והוחזרה לבעליה. המקרה התפרסם. פקידות הברון הציעה לו להיות רופא בהמות ברפת הברון בפתח-תקווה, רפת אליה הביאו פרות גזעיות כדי לעמוד על הסוג שיתאים לאיכרי הארץ. ר' ישרואל הסכים והיה לרופא הבהמות העברי הראשון בארץ-ישראל.
משפחת לישנסקי התיישבה במושבה בה 21 איכרים ומספר בעלי מקצוע אחרים. הפועלים לא נספרו. קיבלו בית ברחוב האיכרים, בנו בחצר שובך יונים ור' ישרואל פתח מרפאה לבהמות - מכשירים, תרופות וידע היו לו עוד מרוסיה. שמו הלך לפניו בכל מושבות הברון, וגם בין הערבים, מסלמה, סאקיה, כפר עאנה, יהודיה ומגדל-צדק ועד למחנה האוהלים של שבט ג'ראמנה. והנה הוא נמנה על מכובדי המושבה ונכבדיה.
פגש בצעיר אברהם שפירא השומר הראשי של פתח-תקווה קנו יחדיו עגלות מבכירות וסייחות וגידלון בחצרו של שייח' איברהים מיכה הוא אברהם שפירא. שלוש שנים ארכה תקופת האושר הזה.

באוקראינה, בעיירה בלצ'רקה פרצה מגיפת הכולירה ושריפה אחזה בבתיה, שכלו את אחיו ואחיותיו של ר' ישרואל וכן את אשתו השנייה של אביו, איידל.
האב השכול, ר' יעקב-טוביה לישנסקי, עלה ארצה עם בנו יחידו - יוסף ילד כבן שש, בהיר, מוצק וזריז, שנולד לאחר שר' ישרואל ובני ביתו עלו לארץ. הם באו לפתח-תקווה, בתרנ"ו.

מאיר, שהמלריה לא הרפתה ממנו, המשיך לעבוד כפועל בכרמי 'זמרין' והנה - עם גאולת אדמת מטולה זכר אותו הברון וזה היה בין המועמדים הראשונים להתנחלות במושבת-הספר הראשונה בארץ.
יש לזכור כי הוראת הברון הייתה מפורשת: לגייס להתנחלות מטולה ששים בחורים רווקים, בריאים וחזקים, מבין פועלי המושבות. שלא כמו בהתנחלויות אחרות היה לגבי מטולה תנאי-בל-יעבור, שכל מועמד חייב "להוכיח את עצמו" בבדיקה רפואית.. מאיר לישנסקי היה יוצא מכלל זה, הוא בא עם משפחתו ואיש לא שאל על מצב בריאותו. "מזג האוויר הטוב שם שיפר את מצבו הגופני".
חנק'ה נישאה ל'רומני' מרקו וידנפלד שזכה לקבל איכרות במושבה החדשה בת-שלמה.
אוסיפ לא רצה להישאר פועל חקלאי וכשלא קיבל 'סידור התיישבות ופרנסה' מפקידות הברון - נסע לאנגליה.
בבית נשארו חוץ מיוסף היתום ואביו האלמן ר' יעקב-טוביה - מוטל, פסיה וחייקה-דבושה, שפקידי הברון רצו לשלוח אותה לפריס ללמוד דרמה 'על חשבון הברון' בחסות האדון שייד. ר' ישרואל סירב: "שבתי תהיה מנערות שייד?! ובשום פנים לא ארשה שתעזוב את הארץ! לרכב על סוסים? כן, אך לעזוב את הארץ? ירחם השם!"
האדון אליהו שייד, היה המפקח הראשי על כל המושבות של הנדיב בארץ הקודש, וכדי להשכין את התרבות הצרפתית במושבות היהודים, שלח מבנות המושבות לפאריז, שתהיינה אחר כך מופת לכל בנות המושבה. כשגמרו את חוק לימודן בפאריז, היה מר שייד, כך סיפרו, דואג לתכליתן- לאחת נתן משרת גננת, לשנייה מורה, לשלישית מנהלת בית-ספר, וכן הלאה. וגם השתדל להשיא אותן לאנשים מהוגנים: פקיד, לבלר, סופר-פנקסים, וכו'. לבנות האלה הייתה השפעה כל-כך גדולה, עד כדי לבנות או להחריב עולמות.
"בכל מושבה יש לו מקורבה מיוחדת, שכבר הוליכה לפאריז" נכתב בעיתון 'הצבי'.
'נערות הבושה' קראו להן, על כי היו מלשינות באזני הברון "ומוסרות על השעה, היום, המקום...".
גם משפחותיהן של בנות אלה זכו כי לבניהן ולבנותיהן הייתה עדיפות בקבלת משרות.
אומרים כי לא רק התאווה והפריצות מעורבים במקורבות האלה "הזרועות ככמהין בכל מושבה" כי אם גם נחלאות והרשאות נקנו ב'מחיר הזה' בסוד.
"בנות-האיכרים שפטפטו צרפתית וחלמו על פאריז והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע!" אמרה אחת.

ר' ישראל חלה בדלקת ריאות ונלקח לבית-החולים "שער ציון" של ד"ר שטיין ביפו. שם קבעו "לובר-פנבומניה' – מחלת ריאות חריפה ומידבקת. שלושה ימים אחרי שמוטל ויוסף הביאוהו לשם - נפטר. היה זה בשמחת תורה שנת תרנ"ח. חמשת בני משפחת לישנסקי חגגו בבית-הכנסת. כמה ידידים ניגשו אליהם וקראו להם להפסיק לרקוד בהקפות כי אביהם מת, והם בחזקת אבלים.
במוצאי החג נסעו עם ידידים ליפו, וטמנו את גופת אביהם בבית-הקברות בעיר. בן נ"ט היה ר' ישרואל וטרם מלאו לו ט' שנים בארץ.
"בשנת 1915 גזר ג'מאל פחה לבנות על בית-הקברות העברי ביפו שדרה ישרה כסרגל - רחוב וגן-טיולים על שמו. הוציאו הקרובים בעלי האמצעים מבני יפו והמושבות את עצמות מתיהם והביאון לקבר-ישראל במקומותיהם. רק עצמות הקבורים ללא מצבות נשארו מדרס לרגלי העוברים. ''כך 'נעלם' קברו של סבי ישראל לישנסקי" סיפר הנכד בביתו במטולה.

סוף דבר:
עם מותו של ר' ישרואל, הבנות פסיה וחייקה-דבושה וכן הסב יעקב-טוביה ויוסף בנו יצאו מהבית בפתח תקוה- תחילה לחנק'ה בבת-שלמה ואחר-כך למטולה.
פסיה נישאה ליעקב גולדברג, 'רומני', שהיה בין ראשוני האיכרים שהתיישבו במטולה.
חייקה-דבושה ויוסף אחיו החורג של אביה, שהיה כמעט בן גילה נשארו אצל מלי ומאיר לישנסקי במטולה, ללמוד בבית-הספר בראש-פינה. לימים נישאה חייקה-דבושה ליעקב סחין שעלה להתיישבות בגולן ולאחר שזו לא הצליחה, התיישב ביבנאל.
יוסף לימים איש ניל"י נשא לאישה את רבקה לבית ברישקובסקי מיבנאל ונתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד על ידי התורכים כמרגל ב- 16 בדצמבר 1917. נקבר בדמשק. עצמותיו הועלו ונטמנו בראשון-לציון.

ר' יעקב טוביה, סירב להישאר בבת-שלמה או מטולה, באמרו שהוא לא רוצה לעת זקנה לנענע עריסות או לעזור בעופות, הוא עלה לארץ-ישראל לשבת וללמד תורה. וכך היה - ביקש ועבר לירושלים לישיבת חסידי ברסלב. שם נשאר עד ליום מותו ושם נקבר. מקום קבורתו לא ידוע.

אוסיפ כאמור עזב ונסע לאנגליה שינה את שם משפחתו ל-האריס.
מוטל קיבל סכום כסף ממשרדי הברון, נסע לאנגליה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה אל אוסיפ אחיו לחפש את מזלו שם. תחילה התיישב במנצ'סטר וא"כ עבר לליברפול. הוא נישא לבטי ושם משפחתם אף הוא האריס.

חנק'ה - עזבה את הארץ ואת בת-שלמה שם גרו, בגלל מצב כלכלי קשה. נסעה לסין והשתכנה בשנחאי שם הייתה לגברת קמרלינג.

בזמן הבריטים הפכו שדרות ג'אמל פחה ביפו לשדרות המלך ג'ורג' וכיום שדרות ירושלים.

אנקדוטה: בתיה לישנסקי, הפסלת הנודעת, אחותה של רחל ינאית בן-צבי, מוצאה מסביבות קייב, מאחד הפלגים של אותה משפחה. בתיה, בגלל מרדנותה במוסכמות ונטיותיה המהפכניות - טיפחה את עצמאותה ולא הקפידה על שמירת קשרים עם המשפחה המורחבת.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

דב שטרנגלז – נפל בהתקפת האצ"ל על מחנה צבא בריטי

27.12.1945 – תל-אביב




בית-העלמין הישן של תל-אביב [טרומפלדור]

טכסט:

דב שטנגלס

(סמל אבנר)

בן יעקב

נתן את נפשו למען חיי

האומה ושחרור המולדת

נולד כ"ד אייר תרפ"ו

נפל בתל-אביב כ'ד טבת תש"ו

תנצב"ה

בסוף אוקטובר 1945 הוקמה 'תנועת המרי העברי' מסגרת-גג של ארגוני שלוש המחתרות – 'ההגנה', 'הארגון-הצבאי-הלאומי' [אצ"ל] ו'לוחמי-חירות ישראל' [לח"י] לשיתוף פעולה חמוש במאבק נגד הבריטים. בראש התנועה עמדו: משה סנה וישראל גלילי מ'ההגנה', מנחם בגין מהאצ"ל ונתן ילין מור מהלח"י. על כל פעולת כל מחתרת היה צורך לקבל את אישור המטה המבצעי של התנועה: יצחק שדה ['ההגנה'] איתן לבני [האצ"ל] ויעקב אליאב [לח"י]. לתאום הפעולות נקבעה ועדה ציבורית-מדינית בת שישה חברים שייצגו את הזרמים הפוליטיים ביישוב - 'ועדת X' שמה, חבריה היו הרב יהודה ליב פישמן-מימון ודוד רמז, משה סנה, פרץ ברנשטיין, לוי אשכול [שקולניק] ישראל בר-יהודה [אידלסון] ויעקב ריפתין.


ותפקידה - פיקוח על פעולות 'תנועת המרי' ואישור מבצעים מתוכננים. הוועדה מונתה על-ידי הנהלת הסוכנות וייצגה אותה כדי להבטיח שליטת הדרג המדיני בכוח הצבאי.

אחת הפעולות שתוכננה על ידי האצ"ל הייתה השתלטות על מחסני הצבא הבריטי ב'מגרשי התערוכה' בצפון תל אביב לשם השגת נשק – 'פעולת רכש' בה נפל סמל אבנר הוא שטרנגלז דב.

דב נולד בצפת נולד בכ"ד באייר תרפ"ו (8.5.1926) לשרה ויעקב שטרנגלז דתיים היו, שומרי מצוות ו"חדורים אהבה עמוקה לעם ולמולדת". בית בו נשמעו זמירות שבת ומבדיל בין קודש לחול.

בהיותו בן שלש הוכנס ל'חדר' שבעיר מגוריו וכעבור שנים אחדות הועבר לבית-הספר היסודי במקום . כנער הצטרף לשורות תנועת הנוער בית"ר ובמרוצת הזמן עלה במעמדו והיה לאחד הפעילים ביותר - סיים קורס מפקדים, והחל עוסק בהדרכה בקן בית"ר בעירו. כשהתגייס לסניף המקומי של מחתרת אצ"ל - עסק בעבודת הגיוס ובתעמולה לאצ"ל. בסיימו את חוק לימודיו חיפש אתגרים - יצא את עיר מולדתו ועבר לנתניה; ביום ליטש יהלומים לפרנסתו, ובלילות המשיך בפעילותו בבית"ר ובאצ"ל. במהרה עמדו מפקדיו על טיבו; מסירותו ומידת האחריות שבו ונשלח לקורס 'סגנים'. מחייל למופת הפך דב למפקד מוכשר; צורף לסגל מפקדי הסניף - הדריך את חניכיו בשימוש בנשק, היה אחראי למחסנים והשתתף בוועדות קבלה למועמדים החדשים לאצ"ל, עלה לדרגת ראש-קבוצה ונתמנה למפקד ''חיל- התעמולה' [חת"ם] באזור.

תפקיד זה מנע ממנו להשתתף בפעולות קרב "לא ניתן לו מבוקשו - מדי פנותו אל מפקד המחוז בעניין זה, דחה הלה את בקשתו" אך משגבר לחצו על מפקדיו נכנעו ודב שותף במתקפת המרגמות על מחנה המשטרה הבריטית בכפר-ויתקין.

לאחר שקיבל דב הבטחה מיצחק מפקד מחוז נתניה כי ישותף גם בפעולה קרובה, נפל למשכב כשבועיים ימים. כשהחלים שמע ממפקדו כי "הולכים".

"פני דב קרנו. על אף המצאם ברחוב, נשק ליצחק. משנפרד ממנו לשלום, יצא תל-אביבה על מנת להשתתף בהתקפה על מגרשי התערוכה, בהם נקפד פתיל חייו".

יומיים לפני הפעולה לרכישת הנשק, קיבל איתן לבני פתק מהנהגת 'תנועת המרי' ובו דרישה לבטל את הפעולה מחשש לחיי האזרחים העובדים שם. שדה השתכנע והסיר את התנגדותו לאחר שלבני הבטיח לו כי הפעולה תיערך בלילה "מי שיהיו בסכנה הם רק אנחנו – והבריטים".

ב'מגרשי התערוכה' בקצה הצפוני של תל-אביב שכנו מחסנים גדולים של הצבא הבריטי. אלה השקיעו מאמץ רב בהגנה על המקום - השטח היה מוקף שורות של גדרות-תיל ומואר בתאורה ביטחונית. משמר סייר יום ולילה סביב הגדר. בשתי הכניסות עמדות משמר.

עובד המקום דיווח לאצ"ל שבאחד המבנים בבסיס במחסן 'חיל המהנדסים המלכותיים' מאוחסנים כמויות גדולות של תת-מקלעים מדגם 'תומפסון' האמריקאי- 'טומיגן' בפי הבריטים. כלי אמין יותר מה'סטנים' האנגלים ומה'שמייסרים' הגרמנים שהיו ברשות הארגון "הקוטר שלהם היה 0.45 אינטש לעומת 9 המ"מ של ה'סטן' או ה'שמייסר' והיו מוסיפים הרבה לכוח האש שלנו".

הבסיס והמחסנים נמצאו, בקצה רחוב דיזנגוף ורחוב הירקון. סמוך לשפך הירקון.


לאחר תצפיות ומעקב, הוחלט לפרוץ למחנה הצבא מכיוון הירקון "איזור ריק וחשוך"

מועד הפעולה תואם שיתבצע בו זמנית עם שתי פעולות התקפה - בתל-אביב ובירושלים.


את הפעולה מגרשי התערוכה ביצעה יחידה מחטיבת הקרב (הח"ק) של הארגון בפיקודו של 'גידי' הוא עמיחי פאגלין. הכוח כולו מנה שמונה חוליות, 40 איש מלבד אלה המתין ב'שבע טחנות' כוח שמנה 20 איש, לקבלת הנשק והעברתו למחסנים.

יום שישי שעה 7 בערב. לתחנת סירות המוטור שעל הירקון הגיעה קבוצת צעירים, שכרו שתי סירות וביקשו להוביל אותם ל'שבע הטחנות'. תחת איומי נשק השיטו הנווטים את הסירות אל קרבת אצטדיון 'המכביה'. שם נצטוו להמתין; מספר צעירים נשארו לשמור עליהם והשאר יצאו בכיוון 'מגרשי התערוכה'. היו אלה לוחמי האצ"ל.

הלוחמים הגיעו לקרבת הגדרות. השעה 19.20.

המתינו עד שהמשמר עבר. שתי חוליות - 'יחידות הפריצה' - זחלו עד לגדר חתכו במספריים את התיל ואבטחו את הכניסות - חבושי קובעי פלדה, ובחולצות חאקי, נושאי 'סטנים' רימוני-יד ופצצות תבערה פרצו פנימה בשני ראשים אחד מהדרום ואחד מהצפון .

כוח אחד הגיע לעמדת המשמר מול השער הדרומי "כל השטח נשלט על ידי האצ"ל. אם תרימו ידיים ותיכנעו, איש מכם לא ייפגע. המטרה שלנו היא לא לפגוע באנשים אלא לקחת נשק!" קרא גידי באנגלית החיילים צייתו לקריאה והרימו ידיים.

"לקחנו מהם את נשקם האישי, דחסנו אותם לתוך הצריפים והעמדנו עליהם שמירה"

את עמדת השער איישו בחמישה לוחמים לבושים במדי הצבא הבריטי, כדי שחיילים בריטיים, שיתקרבו במקרה, מחוץ למחנה, לא יבחינו בשום דבר חשוד.

חולייה אחרת עברה את הגדר ליד בתי-המלאכה של הצבא והתקרבה למחסן הנשק. ליד המקלחות - חייל בריטי בלתי מזוין נקלע למקום - היה זה הלאנס-קורפורל דיק סיימונס בן 30 מ'חיל המהנדסים המלכותיים'. - הוא נורה, נפצע קשה והועבר לבית החולים 'אסותא', בית חולים פרטי בצפון מזרח תל-אביב שם נקבע מותו.

מוקש הונח ליד דלת מחסן הנשק. החייל הבריטי לאנס-קורפוראל ריצ'י, ירה לעבר התוקפים מתת-מקלע שבידו. בחילופי היריות נפצע קשה מפקד החולייה דב שטרנגלז הוא הסמל אבנר. זרקו רמון-יד אל צריף החיילים ונסוגו. קולות הקרב נשמעו בכל העיר.

הניסיון לפרוץ את מחסן הנשק לא הצליח .

השלל הסתכם ב'טומיגנים' שהיו בידי החיילים הבריטיים שבשער, ועוד כמה רובים, רימונים ותחמושת. "לא היה זה השלל הגדול שציפינו לו" כתב לבני.

יחידת הסבלים והמובילים שמנתה 12 איש נשארה מובטלת.

חוליית האבטחה הניחה מוקשים בדרך המובילה ל'מגרשי התערוכה'. בקצה רחוב דיזינגוף הושם שלט בד אדום עם כתובת: 'זהירות, מוקשים!'

דב הועבר לאחת הסירות. שתי האחיות פנינה רוטשטיין ומלכה יפת, היא טופסי' הירושלמית [לימים הייתה לאשתו את מונרו עמנואל פיין קברניט 'אלטלנה'] טיפלו בו אך ללא הועיל, 'אבנר' הוציא את נשמתו עוד בסירה. גופתו הועברה לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב ושם נקבע מותו.

כעבור 40 דקות חזרו לוחמי האצ"ל בריצה ממגרשי התערוכה ופקדו על נווטי הסירות להוביל אותם ל'שבע הטחנות'. שם קפצו מהסירות ונעלמו בחשכה "צעדו ברגל לרמת-גן". היו גם פצועים - אותם הניחו ב'עזרת-נשים' של בית-הכנסת הגדול . בשלוש אחר-חצות בא גידי אל בית האבן של ראש המועצה אברהם קריניצי זה פנה למנהל בית-החולים הפרטי 'רפאל' למנתח האורטופד ד"ר יעקב פעילן ועניין הטיפול הרפואי לפצועים הוסדר.


בו בלילה בוצעו על ידי האצ"ל ולח"י שתי פעולות התקפה: על מרכז המשטרה המחוזית בדרך יפו - תל-אביב, מקום מושב הסי. אי.די. ועל מרכז המשטרה והבולשת במגרש הרוסים בירושלים.

כוחות משותפים של אצ"ל ולח"י פוצצו את המשרד המרכזי של הבולשת הבריטית בירושלים ויחידת לח"י תקפה את המטה המחוזי של המשטרה והבולשת הבריטית בדרך יפו תל אביב.

במוצאי שבת בלילה - יומיים אחר שדב נפל בהתקפה, לפני שהגיעה לאוזני המשטרה הידיעה על דבר נפילתו, הוציאו לוחמי האצ"ל את גוויתו מבית-החולים, במכונית שעמדה ליד בית-החולים 'הדסה' הונח גוף קפוא עטוף בשמיכה. בהחבא "אף הוריו אינם נוכחים" הובא למנוחות בבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור הקרוב לבית-החולים, הקבר נחפר "סמוך לקברו של מכס נורדאו" ובחוצות הודבק הכרוז הזה:



בירושלים סמוך לשכונת רחביה נמצאה גווייתו של צבי אהרוני. הוא שמואל איש לח"י חניך 'ברית החשמונאים' בעיר.


סוף דבר

בליל 27 בדצמבר 1945 הוכרז עוצר בירושלים, בתל אביב וברמת-גן ונעצרו כ - 2,400 איש, "רובם שוחררו ורק בודדים נשארו במעצר לחקירה נוספת".


המשטרה הארצישראלית בעזרת כוח גדול מן הדיוויזיה המוטסת השישית בפיקוד הבריגדיר לאתבורי ערכה בשבת בבוקר חיפוש מבית לבית ברמת-גן ועצרה באופן זמני את כל הגברים מבני 16 עד 40 שנה.


"אין לסוכנות היהודית כל קשר להתקפות הדמים" הצהירו דוד בן-גוריון ומשה שרתוק, בפגישתם עם הנציב-העליון סיר אלאן קנינגהאם.







בית-העלמין הישן של תל-אביב [טרומפלדור]

טכסט:


[סמל האצ"ל רק כך] דב שטרנגלז

בן שרה ויעקב

נולד בצפת

חבר אצ"ל

נפל בקרב בתל-אביב

כ"ד בטבת תש"ו

בן 19 בנפלו תנצב"ה



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

יום שני, 5 בספטמבר 2011

גולדברג נעמי – נרצחה בביתה בהתנפלות על המושבה

11.7.1938 – גבעת-עדה






בית-העלמין של גבעת-עדה



טכסט:


נעמי גולדברג ז"ל


בת בנימין הדס


נולדה בשנת תרס"ה


נפלה י"ב תמוז תרצ"ח




פרשת ההתגוננות מלאת הגבורה בגבעת עדה, המושבה הנידחת אשר בהרי אפרים, זו שסבלה לא מעט מתגרת יד הכנופיות בימי ה'מרד הגדול'. כנופיית אבו-דורה באה לכבוש את המושבה הקטנה והמבודדת. תושבת המקום נעמי גולדברג, נרצחה כאשר ניסתה לגונן על שתי בנותיה הקטנות שנשבו כבנות-ערובה בעוד אביהן לוחם מנגד .




בראשית יולי 1938 נמסר לש"י - שירות הידיעות של 'ההגנה' כי "הכנופיות החליטו להשמיד יישוב יהודי". מתחקירים נוספים הובן ש'על הכוונת' נמצאת המושבה גבעת-עדה. בגבעת-עדה שלושים משפחות. מושבה לא מבוצרת, מוקפת יער אלונים. התוקפים היו אנשיו של יוסוף חמדאן מאום אל-פחם, יד ימינו של יוסף אבו-דורה, ראשון למפקדי הכנופיות בשומרון. ההתקפה תוכננה בקפדנות. מודרכים על ידי פועליה הערבים של המושבה המכירים כל שביל המוליך אליה ואת סדרי השמירה התקרבו התוקפים עד למושבה בלי להתגלות. את קווי הטלפון בין גבעת-עדה לכל הנקודות הסמוכות: זיכרון-יעקב, פרדס-חנה, בנימינה וגן-שמואל, ניתקו.


ההתקפה החלה ב-10 ביולי 1938 י"ב תמוז תרצ"ח, בשבע ורבע לפנות ערב, כמחצית השעה קודם שעמדו השומרים לצאת לעמדותיהם.


היו כמאה תוקפים לבושים במדים. השאר חסמו את דרכי הגישה. המגינים היו שמונה נוטרים שעסקו בעיקר בשמירת העובדים בשדה בעוד שהתושבים שמרו בלילות. "מובן שהתושבים שעבדו כל היום, לא יכלו לצאת בשעות מוקדמות לשמירה, והיו יוצאים ב- 8 בערב".



במקום נמצאו חמשה-עשר חניכים מקורס מפקדי כיתות של 'הפועל המזרחי'. מפקדם, אלוני מגן-שמואל קורפורל הנוטרים שהגיע לפנות ערב עם 19 אנשי 'פלוגות-השדה' [פו"ש] לגבעת-עדה, על-מנת לצאת ממנה עם חשיכה למארב באזור המזרחי, שם מקשת אבטיחים של הקיבוץ, וכך היה.


כתריסר ערבים תפסו עמדות ממערב למושבה, במרחק 400 – 500 מטר ממנה. בפעולת הסחה פתחו באש עזה על הכניסה הראשית. האש הייתה אינטנסיבית ומשכה את תשומת-לב אנשי המקום לצד זה. השעה הייתה 7 בערב. אנשי גבעת-עדה אך זה חזרו מעבודתם, סעדו פת ערבית לפני צאתם אל השמירה.היריות הזעיקו את המגינים, הייתה הפתעה. היו תקלות: במקום הייתה תחנת נוטרים, אלא שהתחנה – לפי הוראות הקבע של המשטרה הבריטית – הייתה נעולה, ובה היה הנשק הלגאלי להגנת המקום. קורפוראל [רב"ט] מפקדם של הנוטרים במקום, אהרון איצקוביץ צעיר בן 19 בן המושבה. שהיה אחראי לתחנה, רץ מיד עם הישמע היריות הראשונות לעבר התחנה, לפתוח את ארגז הנשק, אך בדרך פגע כדור באשפת-הכדורים שלמותניו וכמה כדורים התפוצצו. הוא נפצע בבטנו, ובאצבעותיו, ולתחנה לא הגיע בזמן. אנשי גבעת עדה מיהרו לתפוס בנשק הבלתי-לגאלי שהיה בה: תת-מקלע –בידיו של מפקד המושבה שמעון מרגלית.. מרגלית חש מיד לעבר הפרצה בהגנת המושבה, שם חדרו הערבים לחצרות המתיישבים והחלו שודדים את הבתים.



אלוני ששמע את היריות פקד על חניכי הקורס לחכות לפקודות מצידו ויצא לרגע, אבל המצב לא אפשר לו לשוב, והבחורים לא הופעלו. הוא ושמעון מרגלית חברו יחדיו נכנסו לקרב מגע עם הערבים ניהלו את המלחמה בעצמם, בהטילם מספר רב של רימונים, ובהפעילם את נשקם – אקדח ותת מקלע. "הם קפצו כשדים מחצר לחצר, הופיעו בעורפם ובאגפם של המתקיפים, ויצרו רושם כי חוליות רבות מופעלות. נפץ הרימונים בחצרות הסגורות, צרורות תת-המקלע ויריות ה'מאוזר' עשו את הרושם הנדרש. . ",


מחסן הנשק נפתח.


קבוצת תוקפים באה מכיוון הכפר קאניר, הגיחה מהיער, התקדמה בחשאי, ושלא כמנהגם – ללא יריות עד לעמדות הקדמיות שבמזרח המושבה במטרה לכבשה. משהגיעו לעמדות, ירו לתוך אחת מהן מטווח קרוב וזרקו לתוכה רימון. הנוטר יצחק קומורניק שנמצא בעמדה סמוכה נדהם מהפתאומיות שבה הופיעו בקרבתו ערבים מזוינים ולא הפעיל את נשקו. הערבים חשבו שהעמדה ריקה ונעו קדימה מבלי לבדוק אותה. משעברו, התאושש הנוטר חש למחסן הנשק. הוא חזר עם רימונים אל מול הערבים המתקדמים. אך בטרם הספיק להפעילם נורה ונהרג. רובהו נשדד. "הוא השיב אש מנשקו ולא הרפה ממנו עד רגעו האחרון"



יצחק קומורניק בן 24 יליד פרשק פלך לודז' בפולין, שנתיים וחצי בארץ חבר בית"ר עוד בחו"ל: בוגר בבית-הספר למדריכי בית"ר בזיילונקי, מפקד קן בית"ר בדנציג ואחראי ל'פלוגת השירות הצבאי' של הקן המקומי. בעלותו ארצה עבד במחצבה ובבניין והיה חבר באגודת הספורט 'הפועל'. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו התגייס והיה לנוטר בגבעת עדה.. הוריו אסתר וחיים תושבי בדנציג;



באותו זמן הסתערו על המושבה ממזרח ומזרח-צפון כשמונים ערבים. חדרו לתוך העמדות הראשונות בקצה המושבה ותפסו את הבתים הקיצוניים של האיכרים שמואל הלפרין, פוטשניק ומשה גולדברג. מתוכם ירו לעבר אנשי המושבה ולתוך בתיה - עברו מבית לבית ומחצר לחצר הרגו ובזזו - בחצרו של שמואל הלפרין הספיקו להרוג פרה ולקחת ואת סוסתו יחד עם הסוסים של ליבוביץ ואייזנברג, את סוסתו של שלמה בלאנק הרגו בדקירות, עד הגיעם לבית הרביעי מתוך ששת הבתים ברחוב, לביתה של הנרצחת נעמי גולדברג מול הגבעה של משפחת שלב ליד הדרך לסינדיאני .



נעמי גולדברג בת 30 נולדה ברוסיה ל חיה ובנימין הדס. בראשוני גלי העלייה השנייה עלו לארץ לשכונת 'נווה-צדק' ביפו. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה על-ידי התורכים לאלכסנדריה במצרים עם שאר נתיני רוסיה. האב סרב לגלות, נשאר בארץ ומת ברעב. כשחזרו ארצה גרו בשכונת 'נווה-שלום'. נעמי למדה בגימנסיה 'הרצליה', הוסמכה כמורה לסמינר למורים על-שם לוינסקי, יצאה בשליחות לבולגריה כמורה לעברית ומדריכה ציונית. ולאחר שנתיים, בשנת 1926, חזרה ארצה. שנתיים הייתה מורה במושבה מצפה שבגליל, הועברה ללמד בגבעת-עדה, שם נישאה לאיכר משה גולדברג. והקימה את משפחתה. אחיה הבכור הוא קצין הנמל בתל-אביב.




נעמי הייתה בבית עם התאומות עכסה ואבישג בנות ה- 8 ובנה הקטן בני בן - 4. גמרו לאכול את ארוחת הערב, מתכוננים לעבור לבית-העם שבמרכז המושבה, שנקבע לעמדה אחרונה במקרה של התקפה. הערבים הופיעו מצד המרפסת הפונה לחצר, וירו לתוך חלון המטבח. נעמי זעקה לעזרה ונאבקה בחמת-זעם בפורעים כשהיא מגוננת על ילדיה "כלביאה שנלקחו ממנה גוריה", הבן הצעיר הצליח לברוח מן הבית והסתתר באחד השיחים שבחצר. התוקפים ירו בה, נעמי נפצעה קשה בחזה ומתה מפצעים אלה; יש אומרים "נכנסו ושחטו את האם לעיני הילדות ". את התאומות לקחו כבנות-ערובה.


לשמע היריות והצעקות שמעון מרגלית, איכר ותיק, מפקד המקום, גיסה של נעמי, "הוא היה נשוי לאחות של משה גולדברג – ללאה". רץ לעזור להם ונפצע קשה בחזהו.



האב, משה גולדברג ששמע את היריות חש במרוצה לביתו, שמע את צעקות אשתו "הצילו". וקריאות ילדותיו, "פתאום נשתתק הקול".


האב, ואתו שלושה ממגיני המושבה, הסתערו על הערבים שהיו בחצר. הערבים בראותם שהם מוקפים. לקחו את הילדות והושיבו אותן על מעקה המרפסת אל מול אנשי המושבה, מגן חי מהכדורים, הסתתרו מאחוריהן וירו לעבר הרחוב. משה גולדברג וחבריו לא הניחו לערבים להימלט עם שללם החי והוסיפו להסתער. "לא יקחו את הילדות חיות" זעק האב, "תמותנה הילדות ובל תפולנה בידים טמאות!" והסתער פעם אחר פעם על הערבים, ירה וצעק לילדות שיקפצו, שיברחו.


מטר היריות אפשר לילדות להיחלץ משוביהם, תחת מטר הכדורים הן התחמקו מידי הערבים ברחו מן הבית וזחלו בחשכה לעבר אביהן. אז פתחו הנוטרים בהתקפה חזקה, הערבים נמלטו "בנסיגה בלתי מסודרת" ,הבתים נכבשו, הכנופיה גורשה. אחרי גמר הקרב מצאו את נעמי גולדברג מתה בביתה. היא נהרגה בירייה.


יש אומרים כי המגינים צעקו לה ולבנותיה שיתרחקו מן החוטפים. "הילדות עשו כן, אך האשה לא הספיקה להתרחק ונפצעה פצעי-מות".


בבית גולדברג נמצאו סימני דם ובשר, המוכיחים שמאנשי הכנופיה נפגעו, אבל גופות לא נמצאו.




זה היה שיא ההתקפה על גבעת-עדה. המושבה הותקפה מכל הצדדים. כ- 80 – 100 ערבים מזוינים מעודדים את עצמם ביריות וצעקות פראיות "אידבח אל-יהוד! עליהום!".נכנסו מכל צדדי המושבה. הם הסתערו משלושה כיוונים. קרב אכזרי השתולל מחצר לחצר ומרחוב לרחוב. נשים נאבקו בחשיכה עם תוקפיהן ; נערים אצו כקשרים דרך הגאיות העמוקים של כפר מולדתם. ילדים רכים זחלו ממטותיהם והסתתרו בתוך השיחים שבחצרות מבלי להוציא הגה מפיהם.


איכרי המושבה והנוטרים תפסו עמדות ופתחו באש חזקה על אנשי הכנופיה, שנמצאו בתוך הבתים וברחובות המושבה.


העלו לאוויר נורים אדומים וביקשו עזרה מהנקודות הסמוכות


מאבק קשה היה במזרח המושבה. הנוטרים רצו אל הערבים המסתערים והטילו בהם רימוני-יד.


הנוטרים האחרים –תפסו עמדות בין הסלעים זו הייתה לחימה עיקשת..


במשך הקרב נשמעו צעקות הערבים: "דין מוחמד בסיף" אטבח אל יאהוד" ['דת מוחמד בהרג', 'הרגו את היהודים']. התפתח קרב פנים אל פנים. המצב החמיר.


הנשים והילדים רוכזו בבית-העם שבמרכז המושבה, והמגינים שאחיזתם החלה להתרופף עמדו לסגת לשם ולהילחם שם עד מוות.


התוקפים נבלמו. נשברה תנופת הסתערות הערבים.


בנקודת זמן זו נשמע טרטור מכונית. התגבורת הגיעה. מגיני המושבה התעודדו. הערבים החלו נסוגים. היו אלה אנשי הפו"ש מגן-שמואל - נוטרים המוכרים על-ידי המשטרה הבריטית- אותה קבוצת נוטרים, שהזדמנה למקום אמש בפיקודו של אלוני ויצאה למארב בקרבת גבעת-עדה, שמעו את היריות, ראו את הנורים האדומים וחשו לעזרה. רק הספיקו להעמיד את המכונית, ולירות לאוויר נורים ירוקים להודיע על בואם, הותקפו ביריות מצד הדרך אל בנימינה. לא התפתו. התקרבו בזחילה לעמדות מצד יערות כפר קארה ונפגשו עם המרצחים פנים אל פנים. שם מצאו את גופת הנוטר קומורניק "ראינו שערבים נופלים מן היריות". הקרב נמשך שעה וחצי.


המגינים התאוששו, החלו להתקרב אל העמדות וחזרו לאייש אותן


הערבים נבלמו, וכשנוכחו כי אין בדעת היהודים לוותר, בחרו לסגת.



קבוצת חברי ה"הגנה" בת 12 איש יצאה מבנימינה באוטו עמוס אבטיחים לשם הסוואה בפני הבריטים "ליד חורשת גבעת-עדה נתקלנו במארב ערבי שהתכוון למנוע את גישתנו למושבה. פרצנו"


העיד אברהם מייזל. התגבורת גברה על המארב אבל איחרה לקרב.


אחריהם באו צעירים מזיכרון-יעקב ומהנקודות הסמוכות; חדרה ופרדס-חנה. מזיכרון באו כ- 20 איש נושאי-נשק נסעו במשאית, בליווי טנדר של משטרה לבנימינה ומשם לגבעת-עדה. "בקרבת את גבעת-עדה עוד נשמעו יריות ברחוב הראשי. משקפצנו מהמכונית לא נראתה נפש חיה בחוץ". מפקד המקום, אהרון איצקוביץ, ידו חבושה במטלית מגואלת בדם וכל בגדיו ספוגים בדמו. יחד עם הסרג'נט הגושי מאיר מבנימינה ומרדכי אלוני מגן-שמואל. הסבירו לבאים במלים ספורות את תמונת המצב ובשיתוף פעולה עם נוטרי חדרה והמשטרה החלו לסרוק את חצרות הבתים ופינו את המושבה מן התוקפים.


בערך ב - 10.30 בלילה נהדפה הכנופייה. המגינים, לפי פקודת מפקד הגוש אשר פלד, הרימו נורים לבנים לאוויר והודיעו כי הקרב נפסק. הערבים לקחו עמם זוג פרדות. ו"נסוגו בשיירה" כתב יצחק שדה. גם אחד מקציני הבולשת מחיפה לחש כי ידם של מדריכים גרמניים הייתה כאן בגלל האופי הצבאי של ההתקפה הזו.



לגבעת-עדה יצאו רופאים בליווי נוטרים מזיכרון-יעקב; יצחק ליבוביץ נפצע באופן קל טופל והושאר במושבה. שני הפצועים האחרים הועברו לבית-החולים 'חדרה': לאיצקוביץ קטעו שתי אצבעות מידו הימנית, השריטה ליד הבטן נחבשה. שמעון מרגלית –הובהל לניתוח. ממנו לא קם


שמעון מרגלית נולד ביום ב' בתמוז תרס"ב (1902) בעיר ביאליסטוק, רוסיה לפנינה ושמואל. אביו נהרג ביותו בן 3 בהפגנה נגד שלטון הצאר. בשנת 1914 עלה לארץ-ישראל עם אמו ושני אחיו. סיים את בית הספר החקלאי 'מקווה–ישראל' בהצטיינות. לאחר שעבד במושבות הגליל השתקע בשנת 1925בגבעת-עדה כאיכר עצמאי, "היה בין המקפידים על עבודה עברית במשקו". נשא אישה והוליד בן – דודיק ובת.



"אחרי שביצענו את העזרה הזאת הגיע הצבא הבריטי." העיד אהרון כהן, סמל המשמר-נע.


בשעה 1 בלילה בא מפקד משטרת הכפרים, עם צבא. ב- 2.30 בלילה הובאו כלבי הגישוש ובבוקר יצאו בעקבות הכנופיה. הכלבים התחילו את הגישוש ממקום שנמצאו חמשה סימני דם. הריחו את עקבות הדם ורצו לכיוון הרי אפרים והצבא בעקבותיהם. על יד כפר קארה התפצלו העקבות לשני כיוונים. החיפושים נמשכו בהשתתפות צבא רב, בראשות קצינים גבוהים ממחלקת החקירות המרכזית שבמחוז הצפון.


בהתקפה נהרגו, כך אומרים, אחד-עשר ערבים



גבעת עדה חנכה את בית הקברות שלה בשלושת הקורבנות הקדושים שנפלו חלל במערכה על המושבה נעמי גולדברג, יצחק קומורניק, שמעון מרגלית.


עד לאותו יום אומלל נקברו מתי גבעת-עדה בבית הקברות בזיכרון-יעקב.


ההלוויה התקיימה ב- 2 אחר הצהרים. כל אנשי המושבה, שליחי ישובי השומרון ובאי-כוח המוסדות, התאספו ליד בית-הכנסת ליד הגוויות. דברי ההספד נשא הרב מזיכרון-יעקב ואחריו נמירובסקי מגבעת עדה, הושע סולץ – בשם החברים ובשם איצקוביץ הפצוע. מאירסון ואכר – בשם המוסדות הלאומיים וצ' צוטקובסקי בשם מרכז 'בני בנימין' – דבריהם ביטאו חרדה ממצב הביטחון הפרוע בארץ. הנואמים קראו לציבור לגלות אחריות ומשמעת חמורה וקפדנית בהתאם לציוויי המוסדות הלאומיים.


ליד הקבר הספידו רבים מבני המושבה שעמדו עם הנרצחים אתמול בשמירה. בא-כוח ההסתדרות בבנימינה כאחרים, קראו לפיק"א שתשים לב במיוחד למושבה נידחת זו.


שלושת הקברים נכרו בחלקה של שמעון מרגלית, צפונית מערבית למושבה.



מיד לאחר המקרה הופיעו במושבה מפקדי ה"הגנה" אליהו גולומב ויצחק שדה לארגן את הגנת הנקודה. שדה קרא גם לשינוי שיטת ההגנה על-ידי הוצאת עמדות חוץ, למרחק 500 מטר מהמקום.


כ- 30 אנשי מגן הובאו למקום, ואנשי גבעת-עדה הוצאו זמנית משמירת לילה. הוקמה יחידה מיוחדת לשמירה על המושבה, כאשר אנשיה עבדו חצי יום אצל איכרי המושבה ובלילה שמרו באזור.


הוחלט על הקצאת טנדר עם נוטרים בפיקודם של יצחק הקר וצבי ספקטור. אחרי ימים אחדים באה למקום קבוצת אנשי פו"ש נבחרים בפיקוד צבי ספקטור וקבעה את בסיסה במושבה; "סיירה בלילות בסביבת כפרי האזור, וכל ערבי שהסתובב בלילה מחוץ לכפרו – נורה".


פעילות הפו"ש הפחידה את ערביי הסביבה והם חדלו לתקוף את גבעת-עדה ושדותיה.



===


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.


עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.


עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.


יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.