יום שני, 15 באוקטובר 2012




יהודה ליב מדליא – נשרף בטחנת הקמח בפלוג'ה
14.7.1907 – גדרה


בית העלמין גדרה

טכסט:

פ'נ
הבחור ליב בן
מרדכי מדליא
הנשרף בהטחנה
פלודזא שלשה ימים
לחדש מנחם אב
בשנת ת'ר'ס'ז'
ת'נ'צ'ב'ה'


הבחור יהודה-ליב וסבו שרגא-פייבוש שפרן שהגיעו מסיביר נכוו קשה בדליקה שפרצה בטחנת הקמח של משפחתם בפלוג'ה, עיירה ערבית בדרום הארץ. הם נפטרו לאחר מכאובים קשים ביום א' ג' לחודש מנחם-אב שנת תרס"ז. יש אומרים תאונה הייתה, יש אומרים - נקמת-דם.


ואלה תולדות

ינטה ודוד מדליה [מעדאליע] גרו בעיירה פופליאן שבפלך קובנו, בליטא, המרוחקת כמאה קילומטרים מעיר הבירה וילנה. משפחה יהודית שומרת מצוות אדוקה. ומרים שהיו ענף ממשפחת מדליה הידועה מחסידי הרבי מלובביץ' ברוסיה. פירוש שם משפחתם מדלי"ה מיוחס לראשי התיבות לצאצאי משה דב לוי יעקב. התפרנסו מרפסודה חכורה מהממשלה, בה העבירו משאות ונוסעים מצד אחד של נהר הנימן לצידו השני.
בנם הבכור - אברהם-יצחק, השכיר סירה לגוי, שהבריח פולנים בימי המרד הפולני נגד הרוסים. על כך הוא ואביו הוגלו לסיביר.
לאחר שלוש שנים הצטרפה אליהם כל המשפחה לסיביר, בנם מרדכי החל לעסוק שם במסחר והצליח מאוד. בט"ו באלול שנת תרל"ד נשא מרדכי לאישה את ליבה, הוא בן 37 והיא בת  18. ליבה ילידת העיירה הארקע, פלך מוגילוב ביילורוס, בתם של רייזל ושרגא-פייוויש שפרן הכהן, סוחר פשתן. באחת מתהפוכות חייו נשרף רוב רכושו, "האמין באלוהים והמשיך בעסקיו". המשפחה נדדה לעיירה מרינסק, פלך טומסק, סיביר. האב עבר לעסוק בתעשיית יי"ש.
גם הזוג הטרי מרדכי וליבה התיישב שם.
מרדכי איש גבוה, רחב-גרם וחסון, בעל זקן נאה ומטופח. הרחיב את עסקיו. נחשב לסוחר הגון ומצליח – מדי שנה היה קונה סוסים פראיים מהטאטרים, שם עליהם רתמה כשרגליהם קשורות ובעזרת כמה גויים שכירים אילפם למשוך מגררות. אז העמיס על המגררות סחורה ויצא בעזרת פועליו למזרח הרחוק, מכר את הסחורה, קנה תה, בדים סיניים ושאר טובין, לרוב גם מכר את הסוסים עם המגררות וחזר הביתה.
במסעותיו חשש, כי העגלונים יגנבו חלק מהסחורות, ואז נהג לצרף את ליבה לשיירה. וזו נסעה גם "כשכרסה בין שיניה" כך שבתה הבכורה מניה נולדה בביתם שבטומסק [1878] ואילו אסתר-לאה נולדה באירקוטסק [1887] שם שהתה ליבה באותו זמן לרגל אותם עסקים. בין לבין הם עברו לגור באיז'ור, פלך יניסייסק, אזור שמחוץ ל"תחום-המושב" ליהודים. שם נולד יהודה-ליב [1885], "תינוק חלוש". אמנם ניהלו עסקי מסחר נרחבים אך סבלו מצרות מצד המשטרה הרוסית.  

העליה 


ואילו דוד מדליה עלה בגפו לארץ-הקודש, לירושלים.

בנו מרדכי במסעותיו היה מגיע לא פעם למוסקבה, עיר שהלינה בה אסורה ליהודים. בלילות חיפש מקום לינה מחוצה לה. חשב: "אעלה לארץ אבותי, ולא אחיה כאן בחסדי הגויים". כתב לאביו בירושלים. השיב האב: "לא, בני, אל תבוא הנה, ארץ-ישראל אינה בשביל אנשים צעירים, רק זקנים מבני שבעים ומעלה יחיו וימותו כאן". הרב הישיש דוד בן יעקב מדליה בירושלים נמנה עם כולל הפרושים, נפטר בב' אלול תרמ"ו 2.9.1886 ונטמן בהר הזיתים [נרשם בפנקסם: בית עלמין הישן, חלקת הפרושים, גוש י''ג, שורה ט, מקום י''ח].

לאחר מות בעלה עלתה ינטה,  האלמנה, לארץ-ישראל [1888].
בנה, מרדכי איש גבה-קומה, הדור במראהו ובעל זקן גדול ונכדה יעקב, נסעו ללוותה. בנמל אודיסה  החליט מרדכי לפקוד את קבר אביו. בא לארץ וראה כי יש בה יישוב יהודי, החליט להישאר ויעקב בנו איתו. יש אומרים ש"זו הייתה מזימה" ושהוא "הערים על בני משפחתו ותכנן את עלייתו ארצה מראש". כתב לאשתו לחסל את עסקיהם, למכור את נחלתם ולבוא עם הילדים וכל המשפחה. יצאה המשפחה לדרך בחול-המועד סוכות שנת תר"ן [1889]  ובאונייה נגועת חולירע, בחול המועד פסח [1890]  הגיעה ליבה עם חמשת ילדיהם: מניה, יהודה-ליב, ליפשה, אסתר-לאה ובתיה - התינוקת בת 6 חודשים "בסערת ים ואחרי יסורי דרך קשים" לחוף יפו. יחד איתה הגיעו גם שרגא- פייוויש שנרשם בדרכון כבעלה, באשה אחותה כבתה ורייזל כאימה.

שרגא-פייוויש ואשתו רייזל גרו במושבה גדרה בצריף עץ קטן בחצרו של סברדלוב. שרגא-פייוויש עבד כמומחה בזיקוק כוהל [ספירט] ביקב המושבה. הכוהל המזוקק נאגר בחביות ונשלח לראשון-לציון להכנת קוניאק ושאר משקאות חריפים.

מרדכי קנה שני בתים בשכונת "נווה-צדק" שביפו ובית בירושלים. ב"נווה-צדק" נולד הבן יצחק שנפטר בינקותו. בעצתו של הוותיק יוסף פיינברג שהיה לו בלוד בית-בד לסחיטת "ז'יבריס"-  פסולת זיתים  להפקת שמן לתעשיית סבון, קנה שם מרדכי מדליא בית-בד לשמן, שניזון ממטעי הזיתים הרבים שבסביבה, ושתי טחנות קמח, שהוקמו בשנת 1887 על ידי ראובן בלטנר מיפו עם שותפים. 'מרדכי לוד'ר' קראו לו. את בית-הבד מכר ומשתי הטחנות בנה אחת. המשפחה עברה לגור בלוד והייתה לחלק מהישוב היהודי הקטן שם. מרדכי דאג לחיי הקהילה: העסיק מניין פועלים יהודיים בטחנות הקמח ובבתי הבד. הביא ללוד שוחט ובודק  שהוא גם מוהל, הלא הוא נחום ויינשטיין יליד ירושלים שהגיע מגדרה ללוד. ומוהל גם מיפו בא ובפנקס המילה של מאיר המבורגר [חתנו של ראובן בלטנר] נרשמו המילות: בנו של מרדכי מדליא בחודש טבת שנת תרנ''ג [כנראה נקרא דוד, ע"ש אביו של מרדכי]ובחודש לאחר מכן נימול בן ה-'מאשעניסט' (המכונאי בטחנה) שבט תרנ''ג. בעבור שנתיים, שוב הוזמן המוהל להביא בבריתו של אברהם אבינו את  משה-לייב טבת, תרנ''ה.

רכש ספר תורה, הפריש 'מעשר' מכל הכנסותיו לתלמוד-תורה ולפרנסת ילדי עניים. אומרים כי פעם, בחודש אלול, שכר עגלה גדולה, אסף לתוכה נשים כמה שיכלה להכיל ונסע אתן לקבר רחל בבית-לחם להתפלל שם. "ידו הייתה פתוחה לכל נצרך".
פועל ערבי נוצרי שעבד בטחנתו כשכיר בנה טחנה מתחרה, ומאז ההצלחה הסתירה פניה למרדכי; העסק בלוד לא עלה יפה, "היו בו הפסדים" והטחנה 'טחנה' גם את שלושת הבתים שקנה בבואו לארץ.
"בודדה הייתה המשפחה בין הערבים הזוממים לנצל את תמימותו של היהודי מסיביר ולהוציא מידיו את הכסף שהביא משם. נער ערבי נכנס לחדר המכונה מסקרנות, נהרג בהילכדו ברצועה. אבא נאסר ב'חבס אל דם', בית הסוהר שבירושלים, בעלילה כי הנער נדחף במזיד למוטור. רק אחרי שלמונים רבים, שוחרר ממאסרו". כתב משה מדליה בזיכרונותיו.

ראה מרדכי כי לוד אינה יכולה לפרנס שתי טחנות, העביר את טחנתו לפלוג'ה כפר דרומית לקוסטינה [באר טוביה]  -כפר גדול ובו מושל נפה - מודיר.
בלוד העמיסו את המיטלטלים על עגלתו של רוכמן הרתומה שלושה סוסים והמשפחה עברה לגור ליפו, שכונת "נווה-צדק". ויינשטיין עבר לרמלה.

טחנת הקמח בפלוג'ה

מרדכי לא היה מוכן בשום פנים להחליף את עבודתו, ולפתוח בית-מסחר ביפו כאחרים, הלך והקים טחנת קמח מונעת בקיטור בעיירה הערבית פלוג'ה.
פאלוג'ה: כפר גדול בלב בקעה ובו כיכר שוק וסביבה חנויות - הקבועות של אנשי המקום, הארעיות – של רוכלים מן הערים והכפרים שבאו ליום השוק.  בחנויות: בדים לבנים, אריגי פשתן צבעוני לשמלות נשים, עבאיות לגברים גם כאפיות ועגאלים ומטפחות ראש לנשים. בצד מכרו דברי מתיקה, ומשקאות מתוקים מתמרים ומתאנים, והביקוש רב. פלחים חובשי תרבוש – מן השפלה, ואלו שכאפיות אפורות לראשם – מן ההרים, בדווים בעבאיות שחורות וכאפיות צבעוניות ממשי, מוגרבים שומרי-שדות שפניהם זועמים, הודים צהובי-פנים, בני תימן רזים, ויהודים בעלי-פאות מירושלים שבאו לקנות בקר לשחיטה, ואלה מיפו, הלבושים כמעט כערבים - מלווי-הכסף בריבית לפלחים. הנשים -  פלחיות גלויות-פנים ובדוויות רעולות, הבאות למכור את מלאכת-הרקמה שלהן, או לקנות צמר גלמי לטוות ממנו חוטים.  עירוניות שבאו למכור תמרוקי-נשים ריחניים ולקנות ממלאכת-הרקמה. "המוכרות והקונות גם יחד צעקו יותר מן הגברים וצפצופי קולותיהן נשמעו מכל עבר". במלחמת העצמאות נחרבה העיירה הערבית פלוג'ה.

 הבדווים שנאלצו להביא את חיטתם לטחינה ל"שבע טחנות" שעל הירקון, מהלך כמה ימים, רבצו שם ימים ולילות עד שתבואתם נטחנה, נקבצו עתה אל טחנתו של מרדכי, הטחנה היחידה בדרום. טחנתם של גורדון ושניידרוביץ בבאר שבע או זו של מרגולין בעזה לא היוו תחרות.
עם מרדכי בפאלוג'ה עבדו חותנו שרגא-פייוויש שפרן ומכונאי יהודי בשם קלקובסקי  וגם יוסף וויסמן מרחובות. את שאר העבודות עשו כמה פועלים ערבים.

הטחנה בפלוג'ה הייתה עמוסה עבודה "והפדיון היה מצוי בה". פלחי הכפרים ובדווי-הנגב הביאו את תבואתם לטחנה לטחון לקמח, על פי רוב דורה ושעורה ולעיתים – חיטה, לא המתינו הרבה כי הגרעינים נטחנו מהר  -  מהסקה בעצים וקש עברו לנפט.

היהודים קראו לו מרדכי פלוג'ר. הערבים שקיבלוהו בברכה -  אבו-יעקוב.  הייתה לו כרכרה רתומה לסוס קל רגליים בה היה יוצא לעסקיו. מדי שבת בחזרו מפאלוג'ה למשפחתו והיה מביא מכל טוב הארץ, ולא שכח להביא 'מעשר' לילדי "תלמוד-תורה" שביפו.
העסקים בפאלוג'ה היו טובים.

כאשר נוכחה אשתו כי הדרך מפאלוג'ה ליפו ארוכה, משובשת, מערערת את בריאות בעלה ומסוכנת – לא פעם היה מרדכי קורבן להתנפלות שודדים -   עברה המשפחה לגדרה [1895].  בגדרה שכרו דירה, ליד הוריה, בבית משפחת שכביץ בקומת-הקרקע.

גם בגדרה היה חוזר למשפחתו רק מדי שבת, בשאר ימות השבוע נהגו מרדכי וחותנו ללון בבאר-טוביה.
ליבה נשארה לבדה עם ילדיה לכל ימות השבוע. את המכתבים לבני משפחתו כתב על גבי קליפות ביצים.
בשנת 1897 נולד בגדרה הבן – משה  ולאחריו - דב.

בשנת תרס"ב [1902] פרצה בארץ מגפת חולירע  כ-  3000 איש נפטרו. באחת מנסיעות עסקיו נדבק מרדכי במחלה ונאסר עליו לשוב לביתו בגדרה. בלחץ השכנים ובעצת הרופאים הוא הושם בידוד - "איזולציה" בבניין מחוץ למושבה. בעזרת אשתו ליבה, אביה שרגא-פייוויש, ושניים מאיכרי המושבה - צבי הורביץ מראשוני ביל"ו "עוד מהפרדס של אנטון איוב ביפו", ויוסף סגלוביץ  שהיה עוזרו של יוסף פיינברג בבית החרושת לשמן בלוד והגיע לגדרה מרחובות שם היה מנהל עבודה בכרמי משפחת דונדיקוב -  טופל עד שנרפא וחזר לעבודתו.

חורף 1903, יום שישי, מרדכי רכב כדרכו שב מבאר-טוביה לגדרה לשבות עם בני ביתו. קרוב לכרמי המושבה, בעמק שבין שתי גבעות, ארבו לו שני שודדים ערבים עם רובה, חבטו בו בנבוט מאחור. מרדכי נאבק עמם והוציא מידי האחד את הרובה. השני שלף סכין ודקר אותו שלוש דקירות, אחת בצוואר. מרדכי נפל והתעלף, ראו השודדים רוכב מתקרב ברחו על נפשם ושללם  - ששה זהובים וחמור עם שק קמח.  מרדכי התעורר, ובשארית כוחותיו הגיע למושבה, שותת דם כולו, ונפל חצי-מת -   עם לילה שמעו התושבים קול צרוד קורא לעזרה, יצאו ומצאו בפתח את מרדכי מדליא גוסס-מתעלף.
"והנה עם דמדומים ראינו אדם לבוש לבנים עטוף מטפחת אדומה עולה במעלה המושבה. והאיש הולך לביתנו. היה זה אבא שנכנס, ישב על הספה, שנשברה מכובד גופו והוא טובל בדמו השותת, פצוע פצעים אנושים " כתב משה בנו.
בעמל רב השיבו אותו לחיים, הזעיקו את החובש מבית-הכנסת, ופרש יצא דוהר על סוסו להביא את הרופא ענטין מרחובות.
הדוקטור והחובש תפרו את פצעיו הקשים. שוטרים הוזעקו מעזה. בעבור סכום כסף שניתן למפקד-השוטרים, רכבו שוטריו בעקבות השודדים עד למאהל הבדווים. השייח' שסרב לגלות את מקום מחבוא השניים הצביע על ערמת-קש לאחר שספג כמה מכות. שני השודדים נצטוו לצאת - ליתר תוקף  עלו השוטרים עם סוסיהם על ערמת-הקש. השודדים קפצו ממחבואם צווחים, נאסרו בחבלים והובאו לגדרה למסדר-זיהוי.
לחדר-החולה הוכנסו זוגות-זוגות של ערבים. מרדכי שעוד לא דיבר, סימן את החפים מפשע – כשהוכנסו שני השודדים. התעלף, "מרוב התרגשות". אומרים כי רייזל חותנתו שעמדה בפתח החדר סטרה על לחי אחד השודדים סטירה שצלצלה עד קצה המושבה.
השודדים נידונו למאסר-עולם, נשלחו לחזית תימן ומשם לא חזרו.
מרדכי החסון בגופו - החלים מפצעיו וחזר אחרי ימים לא רבים לעבודתו בטחנה.

באותו חורף יצאו לבלות ביפו יהודה-ליב, אחותו אסתר-לאה וארוסה משה שכביץ. בידיהם כרטיסים להצגת התיאטרון 'אוריאל אקוסטא'. רכובים על סוסים, נועלים מגפיים גבוהים ולבוש חם, חצו את וואדי קטרה, וואדי מראר, יובלי וואדי סארר הגועשים ממי-גשמים שירדו מהרי-יהודה, הגיעו ליפו, החנו את סוסיהם ב'חאן' של כהן. בבית-המלון היהודי של גברת מרים הורביץ, כל המיטות היו תפוסות על ידי חובבי תיאטרון עברי. בבית-המלון של הגברת סלנט נפתרה הבעיה: אסתר-לאה ישנה במיטה אחת עם הגברת סלנט, יהודה-ליב ומשה שכביץ קיבלו מיטה אחת בחדר צדדי. "ההצגה עצמה – משהו נפלא. נרגשים עקבנו אחריה, חוויה" סיכמה בזיכרונותיה אסתר-לאה.

בגדרה  גרו כתשע שנים, עד שנת 1904. כאשר הילדים גדלו ונזקקו לבית-ספר, ביקש מרדכי כי יזכו לחינוך ב"תלמוד-תורה" ולא בבית-ספר חילוני של ביל"ויי גדרה, הוא לווה ארבעים פרנק מועד המושבה רחובות  וחזרו שוב ליפו.  הבתים ב"נווה-צדק" נמכרו בזמנו והם שכרו דירה ב"נווה-שלום", שם התמזגו אנשי הישוב הישן, דתיים-חרדים ממאה שערים עם אנשי העלייה השנייה. גרו, בקרבת הים, בחצר משותפת עם ערבים, שאבו מים מבאר אחת בחצר. באחד מחדרי הבית גרה משפחת השומר יחזקאל חנקין שהיה אז בין מקימי הארגון החשאי "בר-גיורא". ולידו גר בחורה אדומת שער בשם שרה פפרין מהרבולוציונרים שנמלטו מרוסיה אחרי מפלת רוסיה במלחמתה עם יפן מאלה שניסו להפיל את הצאר ניקולאי השני. מחדרה בקעו קולות שירה וויכוחים קולניים.
דוד חלה בעיניו. אחיו יעקב ביקש שיבוא אליו לפריס להתרפא בבית-החולים 'רוטשילד'. דוד שהה בפריס כשנה, שם, כך אומרים, היה נפגש  עם הקפיטן אלפרד דרייפוס מעלילת הריגול, לאחר שזה חזר מגלותו באי-השדים זקן ובא-בימים.

והנה ביקש ועד  בית-החולים "ביקור-חולים" - "ביקור-חולים הוספיטל" שבעיר העתיקה ירושלים ממרדכי מדליא לצאת לצרפת בשליחות - תרומות לא הגיעו מאירופה והמצב הורע מיום ליום. מרדכי שמח להזדמנות לבקר בפריס את בנו בכורו יעקב הנמצא שם לצורך לימודיו, והסכים.
מרדכי לא נסע – מחלת-כבד בתוספת דלקת-ריאות הפילה את האיש החסון הזה למשכב.  תחילה חש מחושים,  סבל והמשיך. כשגברו הובא מלוד ואושפז בבית החולים "ביקור- חולים"  בירושלים. הסתבר כי חלה בכבד, "המחלה הוזנחה מאוד"  ליבה, אשתו, שהתה ליד מיטתו. לאחר שבתו בארץ כשבע-עשרה שנה נפטר מרדכי בגיל 52 שנה, ביום כ"ו תמוז תרס"ו  (20.7.1906) כמנהג יהודי ירושלים שאינם מלינים את המת הובא מרדכי מדליא לקבורה בו בלילה בהר-הזיתים, בחלקת ה'פרושים'  גוש חדש, אזור 1, חלקה ב', שורה י"ב, קבר 31. ליבה נשארה אלמנה מטופלת בילדים.

יחזקאל סוכובולסקי  ממייסדי "תלמוד-תורה" ביפו נתמנה אפוטרופוס על המשפחה יחד עם מנחם כהן מבאר-טוביה, חתנה של ליבה - בעלה השני של הבת מניה [הבעל הראשון, ממנו נתאלמנה - היה יהודה-ליב ברניצקי].

השריפה

מרדכי נפטר. הבן יהודה-ליב קיבל על עצמו את ניהול הטחנה ונשא בפרנסת המשפחה. סבא שרגא-פייוויש עזב את עבודתו ביקב שבגדרה ויצא לעבוד עם נכדו בטחנה. כל ימות החול ישנו בה.
יהודה-ליב עלם צעיר ויפה-תואר היה בא בימי שישי לקראת הערב לבית אמו ב"נווה-שלום", רכוב על סוס אציל שרכש מהבדווים ורובה על שכמו. נימר קראו לו הערבים. הסבא שבת בגדרה.

ב"יארצייט", ביום השנה למות אביו, בא יהודה ליפו להגיד 'קדיש'. לבקשת אמו כי יישאר בבית לעוד יום, סירב כי "העבודה רבה ומרובים הצרכים". עם שחר רכב על סוסו היפה, עטוף ב'עביה', 'כאפייה' ו'עגאל', הרובה על כתפו "נופף אלינו לשלום בידו ונעלם בסמטות יפו".

שנה עבדו שם עד אותו יום שישי האכזר– הבדווים שרבצו בחצר הטחנה עם גמליהם ותבואתם, העירו – כדרכם - את בעליה עם שחר בקריאה המסורתית: ' ראבאט אלשמש!''. יהודה וסבו ירדו מן העלייה בה ישנו, לטחנה, נעלו את הדלת מבפנים, בכדי שהבדווים לא יתפרצו פנימה ויפריעו, את המפתח תלו על מסמר שהיה תקוע בקיר מעבר למנוע. התניעו את המוטור. ניצוץ הצית נפט שדלף מהמכונה. אש אחזה בקורות ובקרשים שבטחנה. החלונות כוסו רשת של ברזל והלכודים בפנים לא יכלו לצאת, אל המפתח לא יכלו להגיע, משום הלהבות שחצצו ביניהם.
הנזעקים לעזרה שפרצו פנימה מצאו גופת ערבי חרוכה. מספרים כי הערבי העובד בטחנה ראה מביתו, שבכפר את העשן המתמר וחש להצילם. נכנס דרך הגג. האש אחזה בו ומת במקום, יחד עם הסוס שהיה בתוך המבנה מחשש גנבה.
אחרי מאמץ רב הצליחו הסבא והנכד לטפס ולצאת מתוך הטחנה דרך הגג, שרופים וחרוכים. הנער יהודה-ליב הגוסס  דאג לסוסו – "מה היה לו. . .  המסכן!" שאל.
שליחים דהרו לבאר-טוביה הסמוכה. שתי עגלות מרופדות בקש, הגיעו ולקחו את השרופים. חובש הגיש עזרה ראשונה, בני המושבה קרעו סדינים לרצועות, הטבילום בשמן וחלמון ביצים ועטפו בהם את השרופים. פרש דהר ליפו והזעיק רופא. הגיעו ד"ר כהן ועמו תרופות לעזרה ראשונה וליבה. "בדרך התעכבו מעט בעקרון, כי הסוסים היו חייבים לנוח מעט ומכאן המשיכו לבאר-טוביה, והגיעו בשעה עשר בערב".
גופו של יהודה השרוף הצטמק, עיניו חרוכות לא ראו. נשמתו הטהורה יצאה. יהודה-ליב נקבר בגדרה. בן 21 שנה.
סבא פיוויש הוסע לבית-החולים שביפו בפקודת הרופא. אשתו רייזל ובתו ליבה ישבו על יד מיטתו. לרייזל שביקשה כי יגיד דבר-מה  מלמל מתוך מאמץ: 'לו יכולתי – הייתי מדבר!' ובמלים אלה יצאה נשמתו. קברו נכרה בבית-הקברות, שברחוב טרומפלדור בתל-אביב על יד קברו של שמואל אלישבסקי – אחי רייזל.

יש הטוענים כי הערבים הציתו את הטחנה על בעליה משום שאחד הפועלים הערבים נפצע קשה בזמן עבודתו בטחנה, הבעלים לא רצו לשלם למשפחת הנפגע את סכום הפיצוי שהם דרשו, וזו נקמתם. יש אומרים שהפועל הערבי השרוף הוא נשוא נקמת-דם. ויש אומרים –תאונה.

אסון הטחנה היה משבר שהביא את בית מדליה עד פת-לחם.. האפוטרופוס שכח לחדש את ביטוח הטחנה והמשפחה נאלצה ללוות סכום כסף רב בבנק לשיקום הטחנה, ולהעסקת פועלים. כל ההכנסה הוקדשה לתשלום החוב. המשפחה הוכרחה להסתפק בסכום כסף מועט למחייתה שהקציב לה האפוטרופוס.
ליבה מדליה עמדה בכל אלה.

סוף דבר


סוף דבר

דוד  מדליה 'הצעיר', הנכד, למד מסגרות בבית-החרושת שטיין ותורת המכונאות כחניך בבית-החרושת של אבא נאמן. למרות גילו הצעיר החל לעבוד בטחנה בפלוג'ה ועמו הצעיר ישראל פרידמן.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שוחררו דוד וישראל מעבודת הצבא בזכות עבודתם בטחנה למען הצבא התורכי. כאשר נתפסה בארץ חבורת המרגלים 'ניל"י',  גם במושבה באר-טוביה נאסרו רבים וביניהם דוד וישראל, שהתרשלו ולא חידשו את תעודות השחרור. דוד היה אסור ברמלה וביפו כמה חודשים עד לשחרור הארץ על ידי הצבא הבריטי.
עם הכיבוש הבריטי חזר דוד לעבודתו בטחנה. נשא לאישה את שרה לבית מיכלין "מהאיכרים, שעלו מפולטבה", בתחילה התגוררו בבית אלישבסקי אחי סבתו בתל אביב, ואחר קנה בית בבאר-טוביה "שני חדרים בו". החלו 'המאורעות' - מעשי איבה של רצח ושנאה בין הערבים ליהודים  - החיים בפלוג'ה נעשו מסוכנים. ליבה, חרדה לחיי בנה דוד והעובדים עמו דרשה שיצאו מפלוג'ה. הטחנה נמכרה במחיר מועט והמשפחה עברה לגדרה, שם חכר דוד טחנת-קמח. לאחר שהפסיד את רוב כספו נענה לדרישת אחותו ליפשה וירד לאוסטרליה.

כשהבן דוד החל לעבוד בטחנה בפלוג'ה עברה המשפחה לגור בבאר-טוביה  - מושבה בה עשרים משפחות שישבו בצריפים. ליבה מדליה שכרה את בית-האבן היחידי, שהיה שם ממשפחת שניידרוביץ [ 1914].

רייזל האלמנה עברה לגור בבאר-טוביה  אצל בתה באשה אשת יחזקאל [חאצקל] שמולביץ, מוכתר המושבה, כשחלתה רייזל הועברה ל'הדסה' ירושלים שם נפטרה. נקברה בהר-הזיתים בחלקת חסידי חב"ד. הדור השני היגרו לאוסטרליה.

בתחילת שנות השישים בעזרת בניה של באשה שבאוסטרליה חודשה מצבת-הקבר של שרגא פייוויש  והוסיפו את שם המשפחה  - שפרן -  שלא היה חקוק על המצבה.

סוכובולסקי [דנין] האפוטרופוס  ניהל את ענייני המשפחה. מהרווחים היה משלם ראשית כל לבנק על חשבון החוב, ולקיום המשפחה נתן בצמצום, למצרכים ראשוניים ושקד להשיא את הבנות, "שנלקחו מהרה, בזו אחר זו, מביתן".

יאשה לא חזר מפריז ושם נפטר.
ליפשה נישאה לאברהם זיגלין וירדו לאוסטרליה.
בתיה נישאה למאיר כספי.
משה הקים תזמורת מנדולינות בשפיה.
ואילו דב, כרוב בני הדור השני במושבה באר טוביה ירד לאוסטרליה.

אסתר-לאה נישאה למשה שכביץ במנוסתם אל "אור יהודה" של פיק"א ליד איזמיר. תורכיה:
אחרי האסון הנורא - מותם האיום של הסבא ויהודה האח, נסעה אסתר-לאה "כואבת והמומה, חולה ותשושה" לפי פקודת הד"ר יפה לגדרה לנוח. סוף אלול; "סוף קציר החטים ותחילת קציר-הדורה". אסתר-לאה נסעה לבקר את ארוסה משה בעבודתו, אחד מנערי קטרה העובדים שם צבט בעכוזה. פרץ סכסוך. משה נפגע בנפשו וירה בפוגע. הערבים חיפשו נקמת דם. יהודים הגיעו לעזרה ביניהם חיים ויהודה גורודייסקי מרחובות וברל'ה שוויגר ממקווה-ישראל. גם שוטרים הגיעו ממג'דל. הגיס מנחם כהן  וישראל זינגר מראשון-לציון חילצו את משה והשכיבוהו 'כחולה' אצל ד"ר פוחובסקי, משם עבר לבית מדליא ב"נווה שלום."
האב  - אביו של משה – ר' יעקב שכביץ, חשש לנקמת דם ודרש כי בנו יסע לזמן-מה מן הארץ, משה סרב לנסוע בלי אסתר-לאה, "וגם חסרון-כיס מעכב". גיסו, בנימין צוקרמן, בעלה של רוזה, אחות משה, שהיה מנהל בית-הספר החקלאי הגדול "אור-יהודה" שבתורכיה נחלץ לעזרה ולווה סכום כסף בפיק"א, ליבה נועדה עם אפוטרופוסים: כהן ודנין ובעשרים-וחמשה נפוליונים פתרו את השאלה הכספית. את טקס החתונה ערך הרב אברהם הכהן קוק ביפו."למחרת החתונה הפליגו אסתר ומשה לסמירנה".

ליבה שאמרה "מעט חייתי והרבה ראיתי" – כותרת ספר זיכרונותיה, האריכה ימים לראות ברביעים ובחמישים, להוקרה מוותיקי המושבה גדרה נרשמה בספר הזהב של הקרן-הקיימת-לישראל. נקברה לבקשתה בבית העלמין של גדרה בגיל מאה ליד בנה יהודה-ליב.

ר' שרגא פייוויש שפרן


  
בית העלמין טרומפלדור תל-אביב

טכסט:

פ [סמל הכהנים] נ

האיש הישר

ר' שרגא פייוויש בר' ליב שפרן
מחארקע
נלב"ע ביום ראשון ג' מנ' אב התרס"ז
תנצב"ה




סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת רבקה אביבי
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.












יום שני, 1 באוקטובר 2012



 פניה אברמוביץ'- נהרגה באסון בתע"ש

25.11.43 גבעתיים

 


  
בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב:  אזור 37, שורה 16, קבר 11.
טכסט:
פניה אברמוביץ
לבית כהן
נפטרה כ"ח חשון תש"ד

חייה ומותה כתובים בספר הארץ


מיום תחילת הציונות היה צריך היישוב היהודי בארץ-ישראל נשק להגנת רכושו וחייו.
נשק נאסף גם בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה,  אך רובו נרכש בכסף. המחסור בנשק מגן גדל  עם התרבות מעשי האיבה מצד שכניהם הערבים, ובמיוחד כשהשלטון המנדטורי הבריטי הכריז על אחזקת נשק בידי הישוב כנשק לא חוקי. כשהוקם ארגון  'ההגנה' בשנת 1920 חיפשו פתרונות מחתרתיים להקלת המחסור.
בנובמבר 1923 שדדו-החרימו חברי 'הקיבוץ' - ארגון סודי בתוך 'ההגנה' מיוצאי 'השומר'  -  כ-15,000 לירות זהב ממבריחים מלבנון [מבצע "אֵכּס"] בכסף נרכש נשק בארץ ובאירופה, נבנה 'סליק' - מחסן מרכזי לנשק בכפר-גלעדי ומחסנים קטנים ומוסתרים בפלוגות 'גדוד-העבודה' השונות; בעפולה הוקם מפעל ליצור נשק - קואופרטיב 'חרושת-העמק', שצריך היה לפי התוכנית ליצר כדורים. ניהל אותו איש 'השומר'  דוד פיש, איש המקצוע היה נפתלי שניאורסון מ'גדוד-העבודה' ולידו מהנדס גרמני בשם וייל. הושקעו בו כ-2000 לירות. המפעל נכשל. נעשו ניסיונות ב'כימיה צבאית' וביצור פצצות ולא צלח.

בשנת 1933 נוסדה במחתרת התעשייה הצבאית הישראלית  -  תע"ש - במטרה ליצר נשק ותחמושת עבור כוחות  ארגון 'ההגנה'. עובדי תע"ש היו חברי 'ההגנה', שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת גם בתוך הארגון. ראשוני התע"ש ייצרו את הנדרש בבתי המלאכה הפרטיים, בהם עבדו לפרנסתם ביום, ובלילה היו יוצרים ו'מבריחים' את המוצרים למחסני 'ההגנה'.

במבנה מכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים הוקם תחת חסותו של זכריה סובולוב, איש 'ההגנה', שהיה אחראי על המכון גם מטעם השכונה. ב- 35 הלירות הארץ-ישראליות, שקיבל ממרכז 'ההגנה' נרכשו מחרטה, מקדח ומשחזה והוקם מפעל מחתרתי לייצור פצצות, לתיקון כלי ירייה ולעיבוד הגופים היצוקים של רימוני היד; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים לרימונים נעשו בבתים פרטיים בסמוך. אצל משפחת פיקרסקי יצרו והרכיבו מנגנונים לרימונים; אצל משפחת דניאלי יצרו חומרים כימיים להדלקת מנגנון הרימון, ואצל משפחת פיש יצרו תוספת מאיצים לרימון יד משוכלל עם מנוף ונפץ. 
ב'מכון-יהודה' בדרום שכונת בורוכוב ליד גבעת רמב"ם, בצריף קבוצת 'הבחרות' יצרו פיקות לכדורים ו"יוצרו בו עופרת וכספית רועמת, ספירט לבקבוקי מולוטוב, פיקות וחומר נפץ 'טן' לרימונים".
סוד שכונתי היה מספרם הרב של מפעלי התע"ש של 'ההגנה' בגבעה.
ב- בכ"ט באייר תש"ג [3.6.43] אירעה ב'מכון-יהודה' התפוצצות. נהרגו הנער  משה בלאו ומאיר איסיצ`ר  הנשוי ואב לבן.
לא עבר זמן רב וארעה תאונה נוספת – ב'חדר' ברחוב רמב"ם 47 בו יצרו  שלושה עובדים תוספת מאיצים לרימון יד -  אסון בו נהרגה העובדת פניה אברמוביץ.

כבר בשנת 1933 הוקמה התע"ש, תעשיית נשק פרימיטיבית של 'ההגנה'.  מדובר היה בעיקר בפתרונות לייצור שוטף של כלי-נשק ואמצעים מיוחדים, כל זאת בתנאי מחתרת עמוקה מפני עינם הפקוחה של הבריטים. במחקר החשאי השתתפו רק קומץ מדענים מהמוסדות האקדמאים בארץ, וכן מהנדסים שעבדו בגופים ציבוריים ופרטיים.
 בשנת 1937 לאחר שישראל עמיר [זבלדובסקי] התמנה למנהל תע"ש המחתרתי החלה פעילות מדעית ממוסדת  הוקמו שתי ועדות: הוועדה הכימית והועדה הטכנית וכן מכונים סודיים במקומות נידחים או מוסווים.

פניה אברמוביץ' עובדת תע"ש מיומנת וותיקה, עוד מימי ה'חדר' ברחוב בורכוב 21 , מבנה בחצר האחורית של משפחת פיקרסקי, מימי 'רימון השפשוף' –פצצה ידנית עם ראש גפרור ופתיל השהייה, שמעה במקומה הנוכחי, תוך שירה, את שני הפיצוצים, זה היה ביום חמישי כ"ט באייר תש"ג. בעלה פנחס חייל עברי במצריים.
"את הפיצוץ שמעו בכל השכונה. זה היה פיצוץ נוראי, עלה עשן. זה היה בערך בארבע אחר-הצהרים, בערך מול המשטרה, בצריף של הקיבוץ 'הבחרות הסוציאליסטית' היה לתע"ש  מפעל.  הבחורים והבחורות מהצריף הלכו והקימו את  קיבוץ גליל-ים, הצריף היה על מגרש ריק שאחר-כך נקרא 'שטח 9'. חברי רץ למקום אבל עצרו אותו, לא נתנו להתקרב. אני קראתי ספר". סיפר לי צבי בן אריה פרופסור במכללת תל-חי שהיה אז ילד.
"עמדתי על מרפסת ביתנו שעמד על גבעה. פתאום שמעתי פיצוץ וראיתי כיצד מתרומם גג של צריף בצידה הדרומי של השכונה. אנשים רצו למקום. לפתע היה פיצוץ שני וכול האנשים התחילו לברוח משם". סיפר אריה כיום תושב באר-שבע.


'הבחרות הסוציאליסטית' או בשמה המלא: 'הבחרות הסוציאליסטית העברית בארץ-ישראל' השתייכה ל'אנטרנציונל הנוער הסוציאליסטי' והייתה בקשר עם תנועת 'דרור' בגולה  הארגון הוקם על ידי 'אחדות העבודה'  בפתח-תקווה ב-2 באפריל  1926 בפלוגה שפרשה מ'גדוד העבודה' היא 'פלוגת עין-חרוד'  כחטיבה אורגנית -  'משמרת צעירה' - מסגרת פוליטית לנוער תנועת העבודה - מגיל 17 עד 23 שנים. התנועה חינכה להגשמה בהתיישבות העובדת ולפעילות פוליטית בערים. ברל כצנלסון נחשב למורה הרעיוני שלה.
בין האישים שצמחו משורותיה: האחים הפרופסורים אהרון ואפרים קציר [קצ'לסקי] הראשון נרצח על-ידי מחבל יפני בשדה התעופה בלוד והשני היה הנשיא הרביעי במדינת ישראל.
בתום מלחמת העולם השנייה פסקה פעילותה של ה'בחרות' ; 'המשמרת הצעירה' במפא"י [מפלגת פועלי ארץ ישראל] .באה במקומה והמשיכה לפעול עם הקמתה של מפלגת העבודה הישראלית.


התחילה חרושת שמועות. סיפרו שהייתה שם מכבסה שהתפוצצה אבל לאט-לאט נודעה האמת, שארע פיצוץ במפעל של 'ההגנה' ויש נפגעים.

סיפרו כי פרצה שריפה ב'מפעל הכימי' של שלמה בוגרד, המפעל הסודי,  ומאיר, שהיה כבאי בצבא הרומני ומתנדב בגדוד מכבי-האש ברמת-גן, נכנס לתוך החדר הבוער כדי להציל חברים וחברות שנלכדו בו, אז אירעה התפוצצות שקטלה גם  אותו. שני הרוגים, אחד נער.
כבאי גוש דן שהוזעקו לכיבוי הדליקה הגיעו כעבור עשר דקות למקום, מצאו אודים עשנים. הצריף כולו עלה באש, שתי התפוצצויות החריבו אותו.

מפקד הש"י [שירות-הידיעות של 'ההגנה'] בתל-אביב הוזעק למקום. הוא הורה לכבאים שהיו נתונים לפיקודו הישיר, שלא לציין את המקרה בדו"ח ולא להודיע עליו לאיש – כאילו לא קרה דבר. כן הודיעו מיד לקצין תחנת המשטרה הסמוכה, שנמנה אף הוא עם יחידת הש"י של 'ההגנה', שאין לרשום את המקרה ביומן התחנה. כל זאת – כדי למנוע את חקירת המשטרה. בו בזמן העבירו חברי תע"ש את שתי הגוויות, למקום סתר מתוך כוונה לטשטש את המעשה ולהעלימו מן המשטרה  הן נקברו בחשאי בקיבוץ רמת הכובש בסביבות כפר-סבא.  מבלי לשתף את המשפחות, הוצאו שני ההרוגים מן המחבוא באותו לילה, והועברו בחשאי לקבורה ארעית, "עד יעבור זעם".

באותו לילה צלצל יוסף אבידר [רוכל]  ממפקדי 'ההגנה' הבכירים ומעורב בעסקי תע"ש  לחבר 'ההגנה'  סטוליר נתן - נגר רמת-הכובש  - והורה לו לסדר את קבורתם של שני ההרוגים בקיבוצו "מטעמי קונספירציה". "בו בלילה הביאו את ההרוגים. עשינו את העבודה מחוץ למשק. הכנו את הארגזים, כרינו קברות וקברנו אותם בבית הקברות שלנו"  סיפר נתן בעדותו שנרשמה על-ידי חנה עירוני ב-1953:[את"ה, תיק 145.24].  הקבורה נערכה מטעמי סודיות באישון לילה; מצבות לא הוצבו על קברם.
צץ חשש שהמשטרה בריטית התחקתה על העקבות ועלולה להגיע לקיבוץ, והגיעה הוראה - לטשטש את העקבות. הוציאו את הגוויות "הריח הרע שנדף היה קשה מנשוא" וקברום בלילה, מוסווים היטב מתחת לשביל מרכזי במשק. את הקברים המקוריים השאירו כפי שהם "לבלתי עורר חשד". כך סיפרו.
מששכך החשש מפני השלטונות, הביאה מפקדת 'ההגנה'  לבני-המשפחה את הידיעה על האסון. "המשפחות נשאו את כאבן בכבוד הראוי להערצה".

 תוך חצי שנה, בכ"ד חשוון תש"ד - נובמבר 1943 אירעה בתע"ש,  בשכונת בורוכוב, תאונה נוספת בה נהרגה העובדת פניה אברמוביץ'.


 פניה נולדה בשנת תרע"ב בלידה שבליטא. אומרים כי למדה בית ספר יסודי ממשלתי שהיו שם מכסות ליהודים.

באמצע שנות ה-  30', לאחר פטירת האב שלמה כהן,  עלתה לארץ ישראל עם אחותה יטה היא הלנה הבוגרת ממנה בשנה ואמה רחל בת משה שמואל דרך רוסיה [יש אומרים שרחל הייתה 'רוסייה']– שלוש נשים. עוד לפני עלייתן האם רחל רכשה אדמות ליד חדרה. האח לא  הצטרף.

תוך זמן קצר עברו שלוש הנשים להתגורר בתל-אביב, גם פניה שהחלה לעבוד במפעל תעשייתי בנתניה.

הלנה נישאה לשמואל איינהארן ובשנת 1938 נולד הבן שלמה, יש אומרים על שם הסבא ויש אומרים על שם שלמה בן-יוסף מפלוגת בית"ר בראש-פינה שהועלה אז לגרדום על ידי הבריטים, הם גרו ברחוב אחד-העם 128 בתל אביב. שמואל היה תומך [כספית] נלהב של הארגון הצבאי הלאומי.

רחל האם לא נישאה בשנית, היא גרה בגפה ברחוב ברדיצ'בסקי  4, וניהלה חיי חברה ערים; בקומה מתחתיה גרה הסופרת אנדה אמיר-פינקרפלד ואחיה הארכיטקט יעקב פינקרפלד גר ברח' רש"י הסמוך,  ליד גר ההיסטוריון והעיתונאי הוותיק בן-ציון כץ מעיתון 'הבוקר'. בפינת רחוב רש"י, ממול, גר הפדיאטר, רופא-הילדים המפורסם ד"ר נחום בוגר מידידיה של רחל. היא הייתה מיודדת מאד עם המשורר הגדול והרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי ועם רעייתו האוקראינית מילניה קרלובנה פון גוזיאס גורבצ'ביץ, בת אצולה נוצרית. לימים גם פנינה זלצמן הפסנתרנית הנודעת נמנתה על חוג ידידיה.

 

פניה, נערה עובדת  גרה עם אמה, עד לנישואיה.
בשנת 1939 הצטרפה פניה ל'הגנה' "בשורותיה מילאה תפקידים שונים ואף סיימה קורס מפקדי כיתות". את פנחס אברמוביץ הכירה ב'הגנה' - "הייתה אהבה מטורפת, הוא התחתן אתה מאהבה" סיפרה עילית בתו.
פנחס אברמוביץ נולד בליטא 1909; כבוגר האקדמיה לאמנות בקובנו עלה במסגרת 'השומר- הצעיר' לארץ והוא בן 21, היה בקיבוץ בית-זרע ולאחר שנת לימודים בפריז חזר לארץ התיישב בתל-אביב והצטרף ל'הגנה'.
בתערוכת ציוריו הראשונה בגלריה כץ בתל-אביב הציג פנחס פורטרט ענק של פניה – צעירה ויפה. "היום הוא אצל פרופסור מאיה פרוכטמן"  סיפרה עילית הבת והוסיפה - הוא כתב יומן, אימי, אמה, אשתו השנייה, העלימה כל פרט הקשור לפניה".
"הפורטרט היחיד שצייר פנחס של פניה מאד יקר לי, תלוי בביתי-  סיפר שלמה איינהארן האחיין, בנם של הלנה ושמואל -  היא הייתה שחורת שיער עם עיניים שחורות ומאד יפה".

בשנת 1940 החלה פניה לעבוד בתע"ש - לתע"ש נתקבלה על ידי אליהו סחרוב "נמצאה ראויה להיות מצורפת ל'תע"ש' במחתרת", כעובדת נאמנה ביצעה כל עבודה שנדרשה ובכלל זה גם משימות מסוכנות. קיבלוה, כך אומרים - ברכה ספקטור ויחיאל ניביזסקי המכונה יוחל.
היא שמעה וידעה על העובדים הראשונים  - ציפורה ובעלה שלום, ועל פניה רחמן ומנדל ברנובסקי מכפר גלעדי "עוד מתקופת טרומפלדור".
פניה הייתה נערה מלאת רוך, צנועה שקטה וישרה, כשמשהו לא מצא חן בעיניה אמרה זאת במשפטים קטועים מהם נשקף רק צל של תרעומת - "היא קיבלה את חייה כמו שהם".

סיפרה חברתה לעבודה: "העבודה שהוגשה לנו הוצאה לפועל על ידי כל אחד מאתנו במיטב המאמץ ובכל היכולת הפיסית. לא כן פניה. זו השכילה לעשות למעלה מיכולתה ולמעלה מהנתבע ממנה, בהתמסרות שאין אחריה שיור". ועוד סיפרה החברה כי ברגעי רפיון המתח בעבודתם החדגונית: "באה זו, פניה האצילה, וברגע הנכון ידעה להעלות מתח. במבט אחד, במשפט קולע, ידעה להשפיע על סביבתה בתכונתה הנפשית רבת הברכה. בסגולתה באופיינית לקדש את החול".

"בחורה חרוצה ונחמדה מאוד ושקדנית בעבודה, ראתה בתע"ש יעוד" סיפר איש הוועד.

"בעבודתה האחראית היה מילוי החובה, ראש מטרותיה וגם כאן בלטו במיוחד השקט הנפשי, הרצון החזק והמסירות" כתב חבר מחבריה בעיתון 'דבר' [14.11.1944]

 

 בשנת 1941 נישאה פניה לבחיר לבה, לצייר, פנחס אברמוביץ.

את החתונה שלהם התקינו הלנה ושמואל  - כפי שכתב פנחס ביומנו.
"פנחס היה עוף מוזר, קצת בוהמי נהג לשבת הרבה ב'כסית' קפה האמנים" זכר שלמה.
הזוג  הנשוי  - פנחס ופניה עבר לגור ברחוב ריינס.

הזמן מלחמת העולם השנייה - פנחס התנדב והתגייס לצבא הבריטי לגדוד הארצישראלי.

לכשנשאלה פניה להרגשתה בנושא ענתה: "גם אני רוצה להלוות אליו ואין גאוני עליו מלא כל עוד לא אהיה גם אני כמוהו". עברית טובה הייתה לה.

פניה הצטיינה בפריון-ייצור מפליא, בעבודתה בבית פיש ברחוב רמב"ם 47 בגבעת רמב"ם, במקום שכונה ה'חדר מספר 4' , עסקה בהתאמת 'תוספות' [מאיצים] לרימון הרסס ה'פולני' שהיה לרימון המודרני – עם מנוף וניצרה, קפיץ ונוקר.
פניה אברמוביץ ודבורה בן דויד [שנישאה תוך כדי העבודה  לסגל אף הוא עובד תע"ש] עבדו ב'חנות' לפני העברתם ל'חדר מספר 4'  לפני כן עבדו בבית פיקרסקי ['החדר' בשלב ב'] בשכונת בורוכוב, ברחוב בורוכוב 23. הוא כונה 'החדר הכימי' - בשל הכיסוי שניתן לו – מפעל לייצור חומרי הדברה;  בפועל -  בפינה אחת ייצרו פתילי שפשוף להצתת הרימון, בפינה השנייה – מילאו את הרימונים והרכיבו אותם. משם עברו העובדים ל'חדר השלישי', ['החדר' בשלב ג']  'החדר' פעל בבית שכן - בבית משפחת דניאלי. בחצרות  היו סליקים תת-קרקעיים לאחסון הרימונים  - סליקים שנבנו בהנחיית צבי ברמן  מפקד 'ההגנה' בני-ברק ומראשוני תע"ש, שעסק לפרנסת המשפחה בבנייה.
משם עברו למקום שכונה ה'חנות' ברחוב השרון 10 בתל אביב. צוות העובדים מנה כ- 30 איש רובו נערות. ב'חנות' בוצעה בעיקר עבודת ההבלטות והמתיחות השונות באמצעות מערכת המכבשים; מילוי המאיצים השונים שהיוו חלק ממרכיב מנגנוני ההפעלה, המרעומים והרכבת המרעומים למיניהם  המכבש ההוריזונטלי [האופקי] שהובא על ידי יהודה ארזי מפולין הוצב בקומת הקרקע - והכיסוי למוצריו היה יצירת מיכלים לשפתוני צבע לנשים.
"העברתי מכבש יד וצוות להפעלתו מה'חנות' לבית פרטי בגבעת רמב"ם לשם הרכבת מגבר לדטונטור  [נָפָּץ] של הרימונים כי היה חשש, שהדטונטור המצוי אינו בטוח דיו כמפעיל את חנ"מ [חומר נפץ מרסק] 'טן', מסוג  ששימש בתקופה זאת כמחליף למילוי בדינמיט וצריך להוסיף גלולה מאיצה סביבו. בכדי לכבוש את הגלולות בחרנו לא לבצעה ב'חנות' מהסיבות ביטחוניות ובטיחותיות. שכרנו לצורך זה חדר בגבעת רמב"ם אצל משפחה שהיה לנו  קשר עם בנה שעבד במחסני גליקמן בקרבתנו.
בהסבירי לבעלי הבית את המשימה הם נראו חרדים למדי ובצדק, אך גאים על זה שנפלה בחלקם שותפות לבעיות הביטחון של היישוב. הצבתי בחדר שהקצו לי מכבש יד, שהותקנו בו מגינים למקרה פיצוץ בעת הכבישה. לביצוע הקצבתי שלושה עובדים את זליג אברמוביץ כראש צוות ואת פניה אברמוביץ ודבורה בן דויד [סגל] . אמצעי ההבטחה מפני הפגיעות העובדים בעת פיצוץ היוו לפי מיטב ידיעתנו מהימנים."
[מתוך עדות אדיר הלוי  - את"ה 130.79]

גופי הרימונים כחומרי הנפץ היו מובלים ברכב ל'חדר' – שם צופן למקומות שבהם יוצרו והורכבו מנגנוני ההצתה של הרימונים.  ונזכרו בנוסטלגיה במנחם צדק, שרק   7 שנים קודם אבד את אחותו הצעירה נחמה צדק ברצח על ידי לאומן ערבי, בזמן עבודתה כאחות בביה"ח הממשלתי ביפו. היה האיש, שביום היה מחלק חלב לבתים   ובלילה, היה מביא 'פריטים' ולוקח 'תוצרת גמורה' על אותו החמור.


את ה'טן' ייצרו במעבדה ברחובות בתיווכו של המדען פליכס ברגמן איש 'מכון ויצמן'. את גוף הרימון יצקו בקיבוץ נען. על גוף הרימונים היצוק ברזל נטבע USA  לשם הסוואה. ליצני הדור אמרו "אונזערע ספציאליסטיק ארבייט". [פירוש מיידיש- עבודה מיוחדת מתחת לאדמה].
 הדרישות לסוג נשק זה גברו. 'חדר' נוסף הופעל משנת 1943 בדירת משפחת פיש בגבעת רמב"ם, ברחוב רמב"ם 47. כאן הוכנסו תוספות [מאיצים] ברימון היד 'הפולני' כדי להכשירם לשימוש.
 "היה צריך להכין תוספות למרעומים, שכרו בית פרטי בגבעת רמב"ם, העבירו לשם מכבש, ואת התוספות האלה של חומר נפץ היו צריכים לכבוש במכבש-יד פשוט ולשם העבירו 3 -  4 איש לעבודה היה שם זאביק אברמוביץ', דבורה סגל, פניה אברמוביץ' ואולי עוד איזה בחור אחד. הם עבדו במשך כמה ימים שם. באותו יום שקרה המקרה הבחורות היו מכינות את התוספות, והבחור היה לוחץ עם המכבש והייתה יוצאת תוספת מסוימת. הייתה התפוצצות" העיד פרץ שבתאי.
הפיצוץ קרה ביום 25.11.43 בעת הכבישה ושלושת המפעילים נפצעו מרסיסים  - האחד, זליג , נפצע קל, דבורה בינוני מרסיסים שחדרו ליד הריאות ופניה  - היא נפגעה בצורה חמורה מאוד בעורק הצוואר.
את דבורה ופניה העבירו לבית-חולים 'הדסה' בתל-אביב.
דאגתה העיקרית של פניה הייתה, שלא להתגלות על ידי אנשי הביטחון הבריטיים.
"היא הייתה במצב אנוש רק דאגה – לדבר היא לא יכלה והיא הראתה בתנועות הפה -  שיבדקו אם הדבר לא התגלה". סיפרו זאביק ודבורה חבריה ל'חדר'.
פעילות 'החדר' הופסקה.
לשם הסוואה דווח לבית החולים שפניה נפגעה מהתפוצצות פרימוס
יעקב פיינברג, מפקד גבעתיים והגוש הוא שדאג גם לביטחון.

יחידה של הפלמ"ח טשטשה את עקבות הפיצוץ וסילקה מהמקום את המכונות והמכשירים. "ניקתה את השטח ומחתה כל סימן, שהיה בו כדי להעיד על מה שקרה".

ממקום האסון מיהרו הממונים, לבית-החולים שבו שכבו שתי הפצועות קשה.  יש אומרים כי היו אלה אדיר הלוי וצבי ברמן ששימש כסגנו, סיפרו שגם ויסמן המומחה למכבשים, סיפרו כי ראו שם גם את שלמה שמיר [הוא 'פיסטוק' - כינוי שהודבק לו מחברתו בבית הספר התיכון] שניהל את 'חדר 1' ו'חדר 2' לפני שמונה שנים  ובא לחופשה כלוחם במדבר המערבי, בלוב.  "שמיר היה מיולי 43' עד סוף דצמבר 43', להוציא כשבוע בתחילת אוקטובר 43', עם הגדוד השני באל-עביאר, קירינאיקה" אמרה לי יעל  בתו.
על-פי החוק חייב כל בית-חולים להודיע למשטרה על מקרה תאונה. דאגו, איפוא, שתימנע חקירת הפצועות בשל חומרת מצבן.
בשעות הצהרים, באו להודיע להלנה אחותה  שפניה נפצעה ומאושפזת ב'הדסה' . שמואל בעלה אמר לה להמתין עד הבוקר. פניה נפחה נשמתה באותו לילה.
" גרנו עוד ברחוב אחד- העם. היה מבהיל מאד,  אמא לא סלחה לאבא על כך" סיפר שלמה.

"כדי להימנע מחקירות יתרות של המשטרה ומניתוח הגויות כנהוג במקרי-מות בלתי-טבעיים, הכרחית הייתה תעודה בחתימת רופא. רופאי בית-החולים 'הדסה' חששו להסתבכות המוסד ולא הסכימו לתת תעודה כזו מטעם בית-החולים.  מנהלי המוסד גם לא רצו, כנראה, לעבור על "הן-הצדק" הרפואי ולא הסכימו בשום פנים לחתום על תעודה מעין זו. לא נותרה ברירה למפקד הש"י אלא לתלוש, בהסתר, טפסים מפנקס בית-החולים, למלא בהם – בעזרת רופא מחברינו – את הפרטים הדרושים ולחתום עליהם. עם הרופא הממשלתי ועם פקידי משרד הבריאות שנמנו עם עוזרי הש"י, הוסדר שלא ירבו שאלות והם נתנו את 'תעודת הפטירה' בלא חקירה יתרה" כתב  אפרים דקל, בספרו 'עלילות ש"י'.
וכן נקבע, שבהודעת בית-החולים למשטרה צוין המקרה כהתפוצצות פרימוס במטבח.

סיפור האסון עבר מפה לאוזן והשרה אבל כבד.
בראש הש"י עמד ישראל עמיר [זבלדובסקי].

קרוב משפחה של פניה העלה חשד שחיסלו אותה, אך בעלה הצייר אברמוביץ שהיה חייל נקרא ממצריים והוסברה לו כל האמת והוא שיכנע את המשפחה שזו טעות במסקנה.
"ממש ימים אחדים אחרי נסיעתו של פנחס למצרים ארע הפיצוץ הודיעו לו והחזירו אותו לארץ הוא היה במשבר נוראי". סיפרה עילית הבת.
יעקב דורי ראש המטה הכללי של 'ההגנה' ניחם את פנחס  האלמן במכתב נרגש על פטירתה של פניה.

לפי עדותו של איש ועד העובדים פרץ שבתאי הנמצאת ב'ארכיון תולדות ההגנה' לא הסתפק הוועד הארצי בהסברים ממנהל התע"ש חיים סלבין ודרש פגישה מיוחדת עם ישראל גלילי מבכירי 'ההגנה' שהייתה לו קרבה לנושא, דרשו שתורכב ועדת חקירה כדי לבדוק את האסון וללמוד להבא ולמנוע מקרים מסוג זה.
מתחקור המקרה נקבע שהייתה טעות אנוש בטיפול במיגון.

פניה בת 29  הובאה למנוחת עולמים בנחלת-יצחק.

העובדים לא הורשו להשתתף בהלוויה. "בודדים השתתפו כדי שהדבר הזה לא יתגלה".
איש 'החברה קדישא' שידע כי בסידורי הקבורה טיפלו אנשי 'ההגנה', ניגש בשעת הלוויה אל אחד המפקדים שהכירו, ולחש על אוזנו: " גאט זאל אייך אויסהיטען פון אומגליקען" [ישמור האל מאסונות].

סוף דבר
ביום השלושים התקיימה אזכרה לפניה אברמוביץ באחד ממתקני תע"ש [זה הקרוי מכון א' בשכונת בורוכוב, במכון המים של השכונה]. הספידו אותה דבורה סגל, אחד מחברי הועד וישראל גלילי.
דבורה סגל שנפצעה גם היא קשה, מרסיסים על יד הריאות, שכבה ב'הדסה' זמן רב - הייתה סכנה לנתחה היות שהרסיסים היו מול הלב. כשיצאה מבית-החולים אסר עליה הרופא ללדת מחשש שמהמאמץ הרסיסים יכנסו ללב. היא לא שמעה בקולו ונולד לה בן.

הלנה ושמואל עברו בשנת 1947 לשדרות ח''ן בתל-אביב ומשם בשנת 1958 עברו לרמת-אביב.

הצייר פנחס אברמוביץ, לאחר שנות פעילות עם נוער בעיראק, נשא לאישה את אֶמָה היפה, "שרת החוץ המופלאה שלו", אם שתי בנותיו  - נילי הגדולה  מאחותה עילית ב- 11 שנים, הם גרו ברחוב קרני בשיכון האמנים ברמת אביב "בית ועד לאמנים ומוקיריהם".
   
רחל כהן בת משה-שמואל נפטרה ביום  7.8.1962 ונטמנה בקרית- שאול.
המאבק על האדמות שקנתה רחל על יד חדרה החל עוד בתקופת המנדט הבריטי ונמשך גם אחרי קום המדינה  אלה סופחו לטובת הנחת פסי רכבת  - והפיצוי לא היה נאות; דובר על חלופת קרקע .


משה בלאו
 ליום השנה ביקשו הוריו השכולים של הנער משה בלאו כי הם רוצים להעביר את הגווייה לבית הקברות בנחלת-יצחק כדי שאפשר יהיה להקים מצבה ולבקר את הקבר. רופא 'ההגנה' אמר שמסוכן לפתוח את קברו לאחר השנה. עצמותיו הועברו לאחר קום המדינה למנוחת עולמים בבית-קברות בנחלת-יצחק.
  



בית-העלמין בנחלת-יצחק, תל-אביב
טכסט:
               סמל תע"ש                סמל 'ההגנה'                      סמל 'הנוער-העובד'

משה בלאו
נקטף בשנת 17 לחייו
חייו ומותו ירשמו בספר המולדת

א' אדר תרפו
כ"ט אייר תש"ג


     בלאו משה בן ברטה ומנחם. נולד בשנת תרפ"ו בשכונת בורוכוב בגבעתיים. סיים את בית-הספר העממי ובגיל 14 שנים - כחניך בסניף תנועת 'הנוער העובד' בשכונתו - הושבע כחבר 'ההגנה'. לאחר סיום לימודיו עבד תקופת מה בבית החרושת 'פלאלום'  בן 17 היה במותו.

תנועת 'הנוער העובד' הוקמה בתשרי תרפ"ה בארץ ישראל במטרה להגן על עבודתם וזכויותיהם של נערים עובדים. כתנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית  בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה .
בין מייסדיה נימנה ישראל גלילי והוא שהציע להעמיד את חדרי העבודה בבתי-הספר המקצועיים כמו 'מכס פיין' לפעילות התע"ש בלילות, והנערים חברי 'ההגנה'  סייעו בייצור הנשק והתחמושת.
סיסמת התנועה 'לעבודה להגנה ולשלום' נלקחה משירו של אברהם ברוידס. 

 מאיר איסצ'ר
 המצבה על קברו של מאיר איסצ'ר הוקמה והוצבה בשנת 1959 על ידי בנו של ובשיתוף קיבוץ רמת-הכובש, שם.

   


בית-העלמין של רמת-הכובש
טכסט:
מאיר
בן דוד
סמל 'ההגנה'    איסצר     סמל תע"ש
נולד בשנת התר"ע
נפל בעת מלוי תפקידו בתע"ש
למען הגנת הישוב
בכ"ט אייר ה'תש"ג


מאיר איסיצ'ר נולד בשנת תרע"א בבלצ'י שברומניה. בארץ עבד בסלילת כביש פתח-תקוה-רמתיים-כפר-סבא וכעבור שנה חזר לבית הוריו ברומניה. שרת שנתיים בצבא הרומני בשנת 1935 שוב עלה ארצה, והיה מתנדב בגדוד מכבי-האש ברמת-גן. במאורעות 1936 התגייס כנוטר [גאפיר] במשטרה הבריטית והתקבל כחבר 'ההגנה' פעיל ובשנת 1938 שמר ב'גדר הצפון', משם הגיע לעבודה בתע"ש, 'מכון יהודה'  בן 32 היה במותו , נשוי ואב לבן.



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.