יום שלישי, 26 במאי 2009

ירחמיאל לוקצ'ר - איש העלייה השנייה שנפל בקרבות סטאלינגרד

00.00.1942 - ברית המועצות

מדוע חבריו-יריביו מ"השומר" קבעו את תאריך מותו על לוח הזיכרון דווקא בשנה זו? אולי בגלל המידע על נפילתו במלחמת האזרחים בספרד?. כך או כך הבחור היה אגדה עוצרת נשימה ביישוב היהודי בארץ-ישראל של פעם - יפה תואר, אמיץ ומסתורי , עליז, תמים, וערמומי– ירחמיאל לוקאצ'ר [לוקא, חוראזו, חורזוי, חאריבי] היה ציוני וקומוניסט, בוגר גימנסיה 'הרצליה' וקצין בצבא התורכי, מוציא להורג ואידיאולוג, שודד ואיש משפחה, איש מלחמה וצדק. נער מהעלייה השנייה שהיה שותף לעלייה השלישית במפעלה הזוהר, "גדוד העבודה", ואשר נשרף באשה ונעלם בלהבות הקומוניזם העולמי. הוא נדד עם משפחתו לברית-המועצות של סטאלין ואיש אינו יודע כיצד [ואם] הסתיימו חייו הסוערים בקרבות סטאלינגרד.

אנחנו הזבל של הדור הבא

אגדות רבות הילכו בין אנשי "השומר" על דמויות ססגוניות ומיוחדות. ואחת מהן, מרתקת במיוחד, דיברה על ירחמיאל לוקאצ'ר שנהגו לכנותו בין השאר - לוקא. שמו הילך הערצה ואימים ביישוב היהודי בארץ-ישראל דאז. מעטים התנסו בגלגולים כה מרתקים. עד עצם היום הוא נותר דמות עלומה ומסתורית, מעוררת סקרנות ומחלוקת.

לוקא נולד בשנת 1898 בטשקנט שבאוזבקיסטן [יש אומרים שבעיירה קובל - פלך ווהלין. . . ] למשפחת חורזו, שם שמעיד אולי על קשר קדמון לכוזרים שישבו סביב הים הכספי, ל דוד ופייגה. לאחר שנים שונה שם המשפחה ללוקאצ'ר, לא ברור מדוע.

אני נשאר בארץ

לוקא גדל בבית מסורתי וציוני של דוברי עברית. הסיפורים על ארץ-ישראל הלהיבו אותו ובגימנסיה הרוסית באסטראחאן [כך סופר] אף הקים יחד עם כמה מחבריו תא מחתרת ציוני. אביו הבטיח לו שאם יסיים בהצלחה את השנה הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו בקיץ לטיול בפלשתינה. כך היה. אבל ברגע שרגלי לוקא דרכו בחוף יפו, הודיע הבחור להוריו שהוא נשאר כאן, ובשנת 1913 החל ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה", מחזור ו' , השנה בה סיימו 23 תלמידי המחזור הראשון את הלימודים וקיבלו את תעודת הבגרות בעברית, בצירוף תרגום לצרפתית ותורכית.

לוקא היה שתקן ומסוגר, אך עד מהרה קנה לו חברים דווקא בזכות מסתוריותו ותעלולים נועזים שבהם הדהים, שעשע והבעית את חבריו. מעט לאחר הפסח של שנת 1915, ביקר בגימנסיה העברית המושל התורכי – ג'מאל פחה מפקד הארמייה הרביעית - בה נכללו אז כל הכוחות הצבאיים שחנו בלבנט, היה זה לאחר כשלון מסע המלחמה לתעלת סואץ. הוא ראה את התלמידים בשיעור ההתעמלות בהדרכת צבי נשרי, והציע להם להתגייס כקצינים לצבאו. לוקא היה בין המתנדבים. לאחר סיימו את בית הספר לקצינים נשלח להדריך טירונים בבסיס ליד איזמיר. לאחר שנתפס בזרועותיה של אשת סוחר תורכי עשיר, יש יגידו – בת גנרל. כך או כך הועבר כמתורגמן לעיר חלב

". . .הוא נחמד ומזהיר כולו, מרהיב עיני רואו. גם הוא, המסכן, נמזד [פרח קצונה]. . " כתב שותפו לחדר משה שרתוק. כשהתפוצצה פרשת ניל"י פוזרה החבורה ולוקצ'ר נשלח לעיר הנמל בנדירמה.

בתום המלחמה שב עם חבריו לארץ-ישראל כדי לסיים את הלימודים.

קבוצת יוצאי הגימנסיה שחלמה על התיישבות ועליה לחורן. עימם נמנו לוקא וידידו ביכמן חדורים בלהט אמונה, ברומנטיקה ארצישראלית ובגעגועים לחיי הצבא יצאו ללמד במושבות הגליל, שם גם עסקו בשמירת המושבות ובאימונים. בימי תל-חי לקחו חלק בהגנת הנקודות בצפון.

כבעל ניסיון צבאי התקבל לארגון "השומר", שהיה אז בסוף דרכו. בני חבורתו שכונו 'גוחוש' [עיירים] בגלל גילם ושובבותם נשלחו לשרת אצל הבריטים ב'משטרה הרוכבת' בטבריה. אנשי "השומר" ראו כאן אפשרות לקיום קשר עם היישובים הכפריים המרוחקים זה מזה, תוך כדי הגנה עליהם.

ל"יחידת הרוכבים" צורפו גם ערבים המוכרים ל"השומר" כמו הבדווי מוסא עליי מערביי דלייקה או נסראללה סרוג'י – ערבי נוצרי וגסם (מומחה לעקבות) מטבריה.

לוקא גבוה ויפה-תואר, איש שיחה ובעל הומור, אהב את אור השמש ונופי הגליל, כמו גם נערות לרוב. הוא נודע בחיבתו למבצעים נועזים, לעומת זאת זלזל בכללי המשמעת; מספרים כי מעולם לא ניקה את סוסו כהלכה.

הנקמה בתופיק ביי אל-סאעיד

אחרי מאורעות 1921 התפטרה החבורה מן המשטרה והצטרפה לפלוגת 'גדוד-העבודה' שסללה את כביש טבריה – צמח, ומשם הגיעו גם לכפר-גלעדי. החיים היו קשים, חליי מחסור ורעב. היו שנשברו. מניה שוחט לבית וילבושביץ, ממנהיגי ארגון "השומר" סיפרה בזיכרונותיה על לוקא שככל שהמצב היה קשה יותר, כך היה עליז יותר, הוא. היה נוהג לנחם אותה במשפט: "אנחנו רק הזבל של הדור הבא".

לוקא עסק בגניבת-גבול ליהודים שהיו מגיעים מאירופה ללבנון ומסתננים ללא אשרה לארץ-ישראל, לצד הברחת נשק שהגיע מווינה ובמבצעים אחרים. בין השאר הוא נקם בתופיק ביי. הנקמה נדרשה בשל אירוע שהתרחש באחד-במאי 1921; פורעים ערבים ניסו להתפרץ ל"בית-העולים" הוא "בית החלוץ" שליד בית-החולים הצרפתי ביפו. תופיק ביי, שהיה קצין משטרה ביפו עוד בזמן התורכים, שכנע את העולים לפתוח את שער הברזל בהבטיחו להם שהוא מתכוון להעביר אותם למקום בטוח יותר. העולים פתחו את השער, המון ערבי ובראשם שוטרים מקומיים פרץ לבניין ותוך חצי שעה הרג או פצע 37 משוכניו. רק בשעות הצהרים הגיעו יחידות צבא בריטיות והמהומות נפסקו למשך הלילה. בבוקר שלמחרת נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר וחמישה מחבריו. בסיכום נהרגו באותם ימים ביפו ובסביבותיה 43 יהודים ו-134 נפצעו.

הנציב העליון הבריטי-יהודי הרברט סמואל דרש לפטר את תופיק ביי מהמשטרה; הוא נימק את סירובו להעמיד לדין את תופיק ביי בכך שהיה בן למשפחת חוסייני, והענשתו בעונש חמור עלולה הייתה לחזק את ידי הקיצונים במנהיגות הערבית.

"במחסן הפחמים מצאתי ילדה בת 12, שלמה ובריאה. את אמה הרגו והיא סיפרה את כל פרטי השחיטה שנמשכה כמה שעות, ואשר היא ראתה מתוך מחבואה ואיך ניהל הקצין הערבי את הפעולה. . . . ואני נשבעתי לעצמי להתנקם בקצין ערבי זה ולהרוג אותו. סיפרה מניה שוחט,

"לפתע ראיתי יהודי זקן יוצא מפתח הבית ונופל ביריית אקדח של הקצין הערבי תאופיק". סיפר

השוטר יצחק קצנלבוגן.

המרכז של 'ועד ההגנה' ובראשו החבר הכט, פנה לחברים שבכפר-גלעדי והציע להם ליטול עליהם את המשימה.

חברי "השומר" שללו בתכלית את שיטת גאולת-הדם, שקרבנותיה היו עוברי-אורח מקריים חפים מפשע.

הם ביקשו להיפרע מתופיק ביי, שנודע כמסית ורוצח 'עם דם על הידיים' שהיה גם, בנוסף לעדויות שלעיל בין רוצחי ברנר.

על פנחס שניאורסון ויהודה וולפסון הוטלו כל ההכנות לקראת הפעולה. שוחט טיפל בריכוז ידיעות על הכנופיה ונעזר הרבה על ידי יצחק הוז, שהיה אז קצין במשטרה, ועל ידי חיים פיינברג, פקיד ההנהלה הציונית שטיפל בהורדת עולים ביפו והיה ממונה על בית-העולים בזמן הטבח.

לאחר פיטוריו מהמשטרה, עמד תופיק ביי בראש קבוצת פורעים ביפו, שהייתה רוצחת עוברי-אורח יהודיים מן המארב ומטילה אימתה על כל הסביבה.

משימת הנקם הוטלה על לוקא שהיה חבר "הקיבוץ". "הקיבוץ" היה גוף חשאי מאנשי "השומר" שמתנגדיו כינו את חבריו "החבר'ה" או "החבר'ה של שוחט" על שם ישראל שוחט שניהל את "הקיבוץ" מהפלוגה התל-אביבית של 'הגדוד' . "הקיבוץ" היווה את הגרעין הקשה, המיליטנטי והאופוזיציוני ב'גדוד-העבודה' ולוקא היה בו בתפקיד האחראי לביטחון הפלוגות. יו של 'גדוד-העבודה'.

לוקא תיכנן את הפעולה יחד עם ידידו בנימין בוכמן, חברו עוד מהגימנסיה. חבריהם למחתרת - טוביה הורביץ ויעקב אברמזון יחד עם צבי נדב עקבו במשך זמן רב אחרי אורח חייו של הקצין הערבי בדימוס. שנתיים אחרי אירועי 'בית-העולים', בינואר 1923, התיישב לוקא בשעת ערב בפתח בית-קפה ערבי בסמטה שבה נהג תופיק ביי לעבור בשובו הביתה.. חברו בנימין ביכמן, עמד והשגיח בנעשה. לוקא הזמין ספל קפה ושילם בעדו מראש, לבל יצטרך להתעכב. כשהשגיח בתופיק ביי לבוש אזרחית

מתקרב לסמטה, קם ופנה בעקבותיו. לוקא לבש מעיל ישן ומרופט ששיווה לו מראה של רוכל ערבי, או ארמני. הוא התקרב אל תופיק ביי מהצד, כדי שלא לפגוע בו בגב [זה לא נחשב לפגיעה הוגנת ולוקא היה איש של כבוד] קרא בשמו ושאל לשלומו. כשתופיק ביי פנה אליו, ירה בו לוקא בעינו והרגו. אחר-כך הסתלק לנווה-שלום, נכנס לבית-שימוש בחצר בית יהודי, קיפל את מעילו והסתיר שם את האקדח, תיקן את תלבושתו ושב לפלוגה בתל-אביב. ביכמן סילק את האקדח ממקום המחבוא. בחוגי המשטרה לא עמדו על פשר הרצח ולא יכלו להתחקות אחרי מבצעיו.

בהלוויה שנערכה למחרת ביפו השתתפו 7,500 איש. כל החנויות בעיר נסגרו. כשמסע ההלוויה הגיע לקרבת ה'סראייה' פרץ ההמון המשולהב את שרשרת השוטרים ששמרו על הסדר. מצוידים במקלות ואבנים, התנפלו הערבים ברחוב בוסטרוס [כיום רזיאל] על כל יהודי שנקרה בדרכם, ניפצו חלונות ודלתות, בעיקר של משרדי ממשלה.

מבצעי הפעולה לא נתפסו מעולם.

"הרצח אירע כשנתיים לאחר המאורעות, אבל כוונתו הייתה להוכיח לערבים שמעשיהם אינם נשכחים וכי יומם יבוא, אם גם באיחור". אמר זליג שטורמן

נכבדי הערבים וזקניהם שחונכו על המסורת של "נקמת דם" הצדיקו מעשה נקם זה.

מי יש לו ריבה כזו

בקיץ 1923 התאהב לוקא בריבה היא ריבוצ'קה מ'גדוד-העבודה'. ריבה מישל נולדה ב-1899 בווילנה, ובזמן המלחמה, נמלטה עם אמה ושתי אחיותיה לעיר טולה שבמרכז רוסיה. היא הייתה בקבוצת "החלוץ" שעשתה את הכשרתה בקרים, ביוזמתו של יוסף טרומפלדור ובראשות יצחק לנדוברג [לימים שדה]. היא עלתה לארץ, עבדה במחנות 'גדוד-העבודה' בסלילת כבישים והגיעה גם לכפר-גלעדי, שם עבדה בתלישת חומוס. בכפר-גלעדי נישאה למשה אליוביץ' איש "השומר", יליד עין-זיתים ובן למשפחת שומרים ידועה ונועזת. שבעה חודשים לאחר שנולד בנם המשותף דן, התאהבו היא ולוקא אהבה עזה. ריבה עזבה את בעלה, את בנה ואת הקיבוץ ויחד עם לוקא הלכה לפלוגת 'הגדוד' ברמת-רחל, ומאז נקשרו חייה בחייו עד יומו האחרון. לשניים נולדו שני בנים: דוד וידיק] שנולד בכפר-גלעדי בחורף 1925. וגדעון שנולד בשנת 1927, ב"הדסה" ירושלים.

לוקא מעולם לא סיפר לריבוצ'קה וגם לא לאחרים על מעשיו. כשסיפרו לריבוצ'קה כי לוקא הוא שחיסל את הרוצח תופיק ביי, סירבה להאמין. כחיזוק לדבריה סיפרה על תרנגולת , מצרך נדיר, שקיבלו לחג הפסח מידידים בזמן שהתגוררו בתנאי עוני בצריפים שלחוף הים בתל-אביב – כשביקשו ממנו לשחוט אותה, כך סיפרה, אמר: "אין לי לב, אני לא יכול". לוקא שחרר את התרנגולת.

מבצע "אקס"

האירועים הקשים שעברו על היישוב העברי בתחילת שנות ה- 20' הביאו עמם דרישה לנשק. כסף לרכישת הנשק לא היה..מבצע "אקס" שוד לצרכים פוליטיים, היינו אכספרופריאציה, 'הפקעה'. מה שזכה לימים בכינוי 'מעשה המרכבה', יצא לדרך כחלק מן המאמץ להתכונן למערכה על שחרור המולדת. והנה, זה היה בסוף שנת 1923, נודע שקבוצת חלפנים מירושלים וחבריהם בביירות מתכוונים להבריח אלפי לירות זהב מביירות לירושלים דרך מטולה. מאיר ספקטור נשלח לביירות ודיווח על קבוצת חלפנים שם המעבירה מדי שבוע כסף, דרך צפת לירושלים. הם היו מחביאים את מטבעות-הזהב מתחת למושב האחורי של מכוניתם.

חברי "הקיבוץ" הזמינו שני "מומחים" שיעזרו להם "להחרים" את הכסף. המומחים היו לוקא כמחסל נחוש ואברהם חייקין שהיה חבר ב"פלוגה הלוחמת" של "הסוציאל-רבולוציונרים" ברוסיה וצבר ניסיון בתחום. חייקין היה אדם בעל הופעה נאה, חזק מאד, באופן פיסי. אוונטוריסט. קווה לקבל חלק מהכסף. למעשה לא קיבל.לאחר מעשה הוסתר חדשים מספר ברמת-גן ואחר-כך הוברח מהארץ.

החבר'ה חיכו בטנדר בקרבת כפר-גלעדי לא הרחק מג'חולה לבואה של המכונית מביירות.

מבית-המלון של מרים פוחצ'בסקי בביירות יצאה מכונית , בשליחות 'האחים ספרא" ונסעה דרומה, לארץ-ישראל. הנהג היה ארצישראלי ולידו ישב יהודי ביירותי ומאחוריהם אישה.

המכונית הגיעה לאורבים. חייקין המפקד ושלושת החיילים לוקצ'ר, ביכמן, צבי קרול במדי ה"אירלנדים" עצרו את המכונית בסמכותיות בטענה שעליהם לבדוק אם הכסף שברשותם מזויף.

שניים מהחיילים פשפשו במנוע ואילו השלישי, יפהפה שחום-עור מעט, שלף את מטמונם מתחת לכריות המושב האחורי. הקצין, במבטא אירי רגוז, סינן קללה, שכן באותם ימים אסור היה להוציא זהב מלבנון, רשם את פרטי הנוסעים והודיעם כי הכסף מוחרם בידי הממשלה. הוא נתן בידם קבלה, הורה להם לנסוע למושל צפת, והסתלק עם חייליו מהמקום. לפני שהסתלקו עוד חתכו החבר'ה את צינור הדלק במכונית המבריחים כדי להרוויח זמן.

טנדר השודדים כשצבי נדב ליד ההגה נסע דרומה עד נחל דישון, שם כבר חיכו להם שתי עגלות מיסוד-המעלה. שקיות הזהב נקברו באדמה ובזה תמה הפעולה. ב"קיבוץ" היה נוהג שכל איש ממלא את מה שהוטל עליו ואינו חוקר ודורש במה שחורג מתחומי פעולתו, כך שאיש מהם לא ידע את פרטי הפעולה כולה. מכל מקום, בסביבה סיפרו שבכפר-גלעדי החלו אחרי הפעולה לשתות תה מומתק בסוכר. . .

קומוניזם ומוות

עכשיו כבר היה כסף. יש האומרים כי במבצע "אקס" נלקחו מעל 15,000 לירות זהב מהמבריחים. בכסף נרכש נשק בארץ ובאירופה, נבנו מחסן מרכזי לנשק בכפר-גלעדי, מחסנים קטנים בפלוגות ''הגדוד' השונות, ומפעל ליצור נשק בעפולה. כן נשלחו חברים להשתלמות צבאית- בגרמניה של רפובליקת ווימאר.

בשנת 1924 נשלח לוקא עם עוד שניים מחברי 'הגדוד' פנחס שניאורסון ויהושע אייזיק [אשל], ללמוד הלכות מלחמה פרטיזנית בעיקר ואירגון צבא. הלימוד באקדמיה מסודרת לא התאפשר ולוקא מצא מורה טוב, גנראל גרמני בשם פאול פון לטוב-פורבה . לוקא למד גם על דרכים להקמת בית ספר לקצינים. [ב'הסכמי ורסאי', הוגבל גודל הצבא הגרמני להיקף של מאה אלף איש בלבד. לפיכך בנו הגרמנים צבא גרעיני של קצינים וסמלים, שבשעת הצורך ישמש עמוד שדרה ויוכל תוך זמן קצר להפוך לצבא גדול. לוקא למד והעביר לארץ-ישראל איך להקים צבא עברי במחתרת. לאחר שנתיים חזר ארצה .

וכשחזר התברר שהוא הפך להיות 'פרקציונר' - קומוניסט פעיל.

הגנרל הגרמני השפיע על ללוקא מאוד גם בתחום הפוליטי עד להזדהות באופן מוחלט עם הקומוניזם.

"הוא חזר מלא מרץ, עמוס ספרות צבאית גרמנית ורוסית, שהצליח להעבירה דרך בית המכס בערמתו כי רבה" סיפר יוסקה מלמוד איש כפר-גלעדי .

בקיץ 1924 פתחו אנשי "השומר" ["הקיבוץ"] קורס למדריכים ולמפקדים צבאיים בתל-יוסף בהדרכת שני קצינים אוסטריים לשעבר, ד"ר וולפגנג פון וייזל וד"ר אוטו האן. מפקד הקורס היה יוסף חריט והמדריך הראשי היה לוקא. ב-1926 מונה לוקא למפקד בית-הספר. סיפר אליהו בן-חור

לוקא לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, לגלג על ה'הגנה' ועל הציונות בכלל. "ממרקס ללקק ומהרצל להריח" נהג לומר. ציני היה הבחור.

ברמת-רחל התפלג 'הגדוד' וקבוצת 'השמאל' סולקה [סוף 1926] ובראשות אלקינד ירדה רובה לברית-המועצות. לוקא נשאר בארץ בפקודת המפלגה (פ.ק.פ. =המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית)

לוקא סולק מ'גדוד-העבודה' בהצבעה אישית. והיה לקצין הביטחון של המפלגה הקומוניסטית בארץ "מפקד הכוחות המזויינים של המופ"סים". יש הטוענים, כי היה איש הריגול הסובייטי בארץ-ישראל, ועקב אחר מגעיהם של הבריטים עם האוכלוסייה הערבית.

הוא קשר קשרים עם ערבים, דיבר בשפתם, היה במדינותיהם כסוכן סובייטי, העביר נשק למורדי סולטאן אל-אטרש בהר הדרוזים , ומי יודע מה עוד ולמי?

כלפי חוץ הציג את עצמו כחבר "מכבי" בעל נטיות רביזיוניסטיות.

ריבה עם שני בניה הפעוטים נדדו רבות בעקבותיו, לתל-יוסף, לעין-חרוד וירושלים, שם למדה מקצוע "אחות מעשית", כי חלה עליה חובת הפרנסה.

"למדנו ב'נתן שטראוס' – בית חנוך למשפחות הרוסות. למדנו שנה אחת".

ב-27.9.27 נולד בנם גדעון ב"הדסה" ירושלים . לוקא היה כל תקופת ההריון בקהיר בתפקיד המפלגה.

ריבוצ'קה עם הילדים עברה לתל-אביב, וגרה בסמוך לביתם של מכריה מימי ה'גדוד' - משפחת ליכטהויז, "בצריף מחופה בנייר 'טול' שחור עם מרפסת בחזית ולה גג הנשען על עמודים. עובדת בכל עבודה מזדמנת – משק-בית בעיקר" סיפר אורי בית-אור.

במאורעות הדמים של 1929 נחשב לוקא כבוגד משום שפעל בצד הערבי.

". . הוא פעל בגליל התחתון, אך בצד השני של הכנרת, שם עסק בהסתת ערבים להתנפל על יישובינו. . ". סיפר פנחס שניאורסון, חבר כפר-גלעדי, מוותיקי "השומר" שלחם בתל-חי כסגנו של טרומפלדור .

כשלוקא נשלח לירושלים פגש אותו שם חבר מימי ה"השומר". לוקא סיפר לו על מצבו החומרי הגרוע ואמר שאין לו כסף לתת אוכל לילדים. קלמן נתן לו 3 לירות ואמר לו: "אם אראה אותך פעם שנייה אתן לך כדור בראש, כי אתה בוגד".

באותם ימים פגש בו ברחוב ידיד ותיק מ'גדוד-העבודה'. "לוקא נראה רע", הוא סיפר "הבנתי שלא אכל כמה ימים, הזמנתי אותו למסעדה. לפני שנפרדנו הזהיר אותו לוקא: "כשתפגוש אותי בפעם הבאה, תתעלם ממני, אל תראה סימן שאתה מכיר אותי, או שאיאלץ להרוג אותך או מה שיותר סביר, שיהרגו אותך בגללי". אחוות ווטראנים.

הבריטים לכדו אותו בירדן והוא נאלץ לעזוב את הארץ אחרי מאסר אדמיניסטרטיבי כפעיל בסתר בתנועה הקומוניסטית בעסקה שבין מנהיגי היישוב, חבריו לשעבר, לבין הבולשת הבריטית. בשנת 1932 גלה למוסקבה. לא עבר זמן וריבה ושני ילדיהם הצטרפו אליו.

בברית-המועצות למד לוקא שלוש שנים באקדמיה צבאית ע"ש פרונזה במוסקבה 'כלכלה-מדינית'. בגמר לימודיו קיווה להישלח לדמשק מטעם ה'קומאינטרן' כדי לקדם את המהפכה העולמית אך נשלח לקרים לשקם קומסומול מושחת. עשה זאת בהצלחה - חזר למוסקבה באמונה שיישלח למזרח-התיכון, אך אז באה תקופת 'הטיהורים' של סטאלין, הוא הוכרז "אויב במהפכה" והוגלה לאי סלובדובי שבצפון סיביר לחמש שנים של עבודת כפייה. לפני שיצא לגולאג הוא חזר והבטיח לריבוצ'קה ולילדיו – "אני אגיע לארץ-ישראל"

ריבה נשארה במוסקבה עם שני ילדיהם, מתפרנסת בקושי. לא קל להסתדר כ"אשת בוגד" והם עברו לכפר סמוך - אוריול. יום אחד, שמעה ריבה דפיקה מוכרת בדלת. היא פתחה את הדלת וראתה לפניה איש רזה, קמוט ומחוסר שניים, שהזדהה כלוקא. הוא סיפר לה שבמשך שבועיים הסתובב סביב הבית כדי להיות בטוח שלא עוקבים אחריו. .. לוקא קיבל אז חודש חופש, כמו בעלי ניסיון קרבי אחרים שהוגלו לגולאגים, כדי להשתתף במלחמה נגד הפולש הגרמני.

לוקא נסע לקווקאז כדי לטהר את שמו וריבה עזבה את מגוריה באוריול עקב הפצצות הגרמנים. הם התגוררו בכפר ג'ורג'יס . "משפחה זה גם כן חתיכת קומוניזם" מאמרות לוקא.

לוקא התבקש לנהל את התנועה הפרטיזנית בקווקז, אך הוא סרב בטענה שכמפקד הוא זקוק לאמון מלא של הלוחמים וכאחד שהואשם בבגידה, הוא לא יכול לצפות לאמון שכזה. .

לוקא בעקבות גורלו

אבל לוקא לא נמלט מגורלו. בשנת 1942, והוא בן 43, קיבל צו-גיוס, גויס ל'צבא האדום' כחייל פשוט והוצב בקרסנודון, ומשם ביולי 1942 נשלח לקרב בסטאלינגראד. לפני היציאה לשם בא לחופשה. הוא לא רצה להילחם ואמר לאשתו: "בשביל קומוניזם כזה לא כדאי למות".

לוקא לא שב מסטאלינגרד. סיפרו שעלה לדרגה גבוהה ב'צבא האדום' ונהרג בחזית . מקום קבורתו לא נודע. ריבה עברה לעיר סברדלובסק שבהרי אוראל והתקיימה עד שנת 1962 מגמלת אלמנת טוראי. באותה שנה בזמן כרושצ'וב טוהר שמו של לוקא משום שהיה "קרבן לטעות פטלית", ריבה קיבלה גאווה וגמלת קצין שממנה יכלה איכשהו להתקיים. היא שבה ארצה בשנת 1989 ביוזמת בנה הראשון דן ו- 2500 דולר לרוסיה עבור רישיון היציאה. כשהיא בת יותר מתשעים שנה, עודנה יפה, עם צמה ושערה כמעט ללא חתימת שיבה בין ידידות מן העבר "עכשיו, כשחזרתי ארצה, אחרי 60 שנה" אמרה "נדמה לי שכל חיי ברוסיה היו חלום, ישנתי ועכשיו התעוררתי".

רבים מבני יוצאי 'גדוד-העבודה' לא יכלו לעכל את היעלמותו של לוקא. חודשים ושנים עברו מאז נעלם, אך השמועות פרחו ומעולם לא פסקו. הם ציפו לאביר חלומותיהם , מושא לאגדות הוריהם. סיפרו שראו אותו צועד לארץ-ישראל דרך תורכיה ויש שנשבעו ש"ראו" אותו נטמע כקונספירטור בין העולים מרוסיה שהגיעו ארצה. . . סיפרו.

ספיח

אחיו של ירחמיאל לוקצ'ר - צבי ומשה הגיעו ארצה בעלייה השלישית. האחות הבוגרת, דבורה רופאת-שיניים בארה"ב ,נפטרה בארץ כרווקה והאחרת נפטרה בחולירע ברוסיה בשנת 1920. צבי היה עם ירחמיאל בכפר-גלעדי ואחר-כך עבר לחולון, נפטר בשיבה טובה בקיבוץ יוטבתה. משה שהיה חבר 'משמר הוולגה' ב'גדוד בעבודה' נהרג בנסיבות מיסתוריות [1923]. ב'תל-צור' והוא בן 19.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 110, יולי – אוגוסט 2007. תחת השם " אנחנו הזבל של הדור הבא " בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

יום רביעי, 20 במאי 2009

זלצמן יוסף - נרצח בדרך בין כנרת לביתניה

26.11.1913 – כנרת

 [מהדורה שלישית דצמבר 2008]

 גם יוסק'ה זלצמן החסון והיפה התאהב במשוררת רחל, אך בניגוד לאחרים, הוא זכה לשוט על הכנרת ולשיר עמה. הנער שעבד כזבן בחנות בגדים בוורשה, הצטרף שם להגנה העצמית היהודית ולקבוצת החלוצים של "פועלי-ציון" "פיאנערן גרופע" בראשותו של יצחק טבנקין , עלה ארצה והיה לעובד אדמה מעולה, נרצח בתום יום העבודה הראשון בשדות כינרת ונקבר במקום נפלו.

 היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת ?

 יוסף זלצמן נולד בשנת 1890בוורשה בירת בפולין שהייתה אז מסופחת למעשה לרוסיה הצארית. בנעוריו עבד כזבן בחנות בדים, כשהוא לבוש בקפוטה ושטריימל כדרך החסידים. הוא שנא את עבודתו זו ותמיד קינא בפועלים שעבדו עבודה גופנית קשה. בהיותו בן 15 החליט לעשות מעשה נועז והצטרף לתנועת "פועלי-ציון" שזה עתה נוסדה. מכאן לפעילות בארגון ההגנה העצמית היהודית הדרך ברורה לו וקצרה. הוא עסק בהתקנת נשק לארגון, נטל חלק בפעולותיו, ובשל כך נאסר פעמים אחדות ואף נשלח לגלות בסיביר. בדרך לא דרך נמלט מעונש זה, הגיע איכשהו לווינה ובשנת 1907 עלה לארץ-ישראל.

ימים ראשונים

 בראשית ימיו בארץ עבד יוסף זלצמן, יוסקה בפי חבריו, כרבים אחרים בפתח תקווה. אחר כך עבר לחדרה. הוא היה בין מקימי "לגיון העבודה" – קבוצת פועלים מאורגנת לעבודה ולשמירה שנוסדה על-ידי "השומר". "קבוצת העבודה" כפי שכונה הלגיון, הטילה על חבריה חובת התמסרות לעבודה ולשמירה למשך שלוש שנים ואחר-כך התארגנות בהתיישבות כקולקטיב. חברי הקבוצה עסקו בחטיבת עצים ביער חדרה, ויוסקה נודע בעבודתו בביצות חדרה הידועות לשמצה כרוח החיה בקבוצה. אומרים כי המשורר דוד שמעונוביץ' [לימים שמעוני] הקדיש לזכרו את פואמה שלו "ביער בחדרה", כשהוא מתאר שם את עבודתו של יוסקה בגרזן: "כלאחר היד ישמיטהו באלכסון על גופת האילן והותזו ענפיו. . .    בלוריתו כמרקדת בלהט על מצחו הרטוב מזיעה, מבעד לכותנתו הקרועה הלבין עור חזהו העדין ועורקים נפוחים דהרו על אודם צווארו השזוף.."

 מאוחר יותר עבר יוסקה לחוות כינרת, שם התאהב, כרבים אחרים, ברחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת, שהייתה אז רועת-אווזים ב"קבוצת העלמות" של חנה מייזל. נערה תמירה ועליזה, המזמרת כעפרוני, בה פגש במטבח הקטן מגישה מבעד לאשנב תבשיל לפועלי החווה, וראה אותה מתרוצצת יחפה לאורך חוף הירדן בעקבות סירתם הקטנה ומתיזה בשובבות מים על יושביה  גם רחל נטתה לו חסד והשניים נהגו לשוט בסירתם סירת "צי-הים-השחור" בכינרת ולשיר. "קולותיהם השתלבו זה בזה ונתמזגו למנגינה אחת נוגה ועדינה, רוממה כרוח האדם לרום, ועמוקה כנבכי הלב לעומק".

 

יוסקה אהב לשיר והשיר האהוב עליו היה שירו של המשורר הרוסי לרמונטוב

 יחידי לדרך לי אצאה

 נתיב-צורים בערפל זוהר.

 ליל השקט, מדבר קול-אל שומע

 וכוכב אלי כוכב דובר

 שמי מרום מה נפלאו נשגבו,

 בנוגה-תכול תנום האדמה…

 

[במקורו הושר השיר  ברוסית. כאן הבאתיו בתרגומו של משה שרת מי שהיה לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל].

 יוסף חשש ממספרם המועט של הפועלים היהודים והפציר במכתביו לחבריו בגולה לעלות ארצה. אחד מחבריו, שעלה ובא ארצה לקול קריאת הברו, סיפר שכמעט ולא הכירו "על ראשו כאפייה ועקאל והוא נעול במגפי עבודה. הזבן מוורשה הפך לעובד אדמה בארץ-ישראל" כתב.

 יוסף עבד גם בחוות מגדל ובסג'רה. באותה תקופה התקרב לקבוצתו של בן-ציון ישראלי [צ'רנומירסקי], שבה עבד גם אהרן דוד גורדון, דוברה הרוחני של תנועת העבודה הציונית וההוגה הרוחני שלה. לאחר כמה שבועות הזמין אותו יצחק טבנקין לעבור לכפר-אוריה שבשפלת יהודה, בדרך לירושלים.

 חברת "הכשרת היישוב" רכשה את אדמות כפר-אוריה מבעל האחוזה הערבי. אדמות המדרון היו בלתי מעובדות ברובן, במקום הייתה חצר ערבית מימים עברו, מוקפת חומה, שבתוכה התגוררו יחד אדם ובהמה, וקראה ל"קבוצת עבודה" לעבוד במקום במשך שנה. חברי קבוצת העבודה הקטנה, קנו ביפו צמד סוסים ועגלה, העמיסו עליהם את חפציהם המעטים, הצטיידו בנשק ועלו בשביל הצר אל החצר העזובה הם עבדו בפלחה: בחריש, בזריעה ובקציר, שיקמו את מטע הזיתים, סיקלו אבנים מהמדרונות, שיפצו את שני המעיינות הקטנים, ותיקנו את הדרך המוזנחת. הם היו פועלים חרוצים ונחרצים. 

יוסקה, שעבר להתגורר בכפר-אוריה עם חברתו לחיים מאז ימי המחתרת בוורשה, אווה טבנקין [אחותו של יצחק טבנקין]. עבד שם בחריש, המלאכה האהובה עליו מכל.

 בסוף שנת העבודה בכפר-אוריה חיפשה חבורת הפועלים הזו משימות חדשות. חלומם היה לעלות לחורן ולהקים שם ישוב. זו הסיבה שהם סירבו לקריאתם של רופין וטהון מ"המשרד הארץ-ישראלי" שביקש מהם לקבל על עצמם את האחריות על חוות כינרת, לאחר צאתה של "הקבוצה האמריקנית". רק לאחר שהתברר להם שאם לא יקבלו את ההצעה תיסגר החווה, ניאותו לבוא ולהציל את כינרת. באו ונשארו.

בשנת 1911 נסע יוסף זלצמן לוורשה כדי להתגייס לצבא הרוסי ולפטור את הוריו מתשלום קנס על אי-התייצבות לשירות הצבאי. אצבע כף ידו שנקטעה באימוני נשק במסגרת "הגנה העצמית היהודית" סיפקה לו עילה והוא שב ארצה.

חיוך תמיד

 מיד עם שובו לארץ, חזר יוסקה לחוות כנרת והיה בין מניחי היסוד ל"קבוצת כינרת". הוא התערה היטב בין חבריו לקבוצה והתחבב גם על כל שאר החלוצים שהיו במקום "כובשי העבודה העברית בארץ-ישראל".וכך תיאר אותו חברו מאותה תקופה: "עיניו גדולות, כחולות כצבע ים כנרת בימי קיץ רוגעים, וחיוך תמידי מרחף על פניו. תמיד שרוי במצב-רוח טוב, אופטימי. קל שיחה ודיבורו שוטף על כל מה שקרוב ללבך וללבו".

 בזכות כושרו הגופני ויכולת העבודה שלו, העדיף יוסקה לעבוד בקבלנות. כפי שהעיד עליו חברו לעבודה בחוות מגדל: "אני וזלצמן עבדנו עם חבורת פועלים לחוד, לא פועלים שכירי יום או חודש פשוטים היינו, פועלים בקבלנות היינו. ניקינו את הקרקע מאבנים והכשרנו אותה לחרישה, בשכר על פי הדונם. המקום היה מקום של קדחת, ובתנאי חיים כאלה החלו רבים מאתנו לקדוח ורצו לעזוב את החווה. יוסף זלצמן עיכב אותם והתחנן לפניהם בדברים כאלה: 'איך תעשו כזאת?! הלא דרוש לנקות את הקרקע ואחרי כן לחרוש אותה, ואז יהיה מקום לעוד מספר פועלים עבריים' הוא התחנן לפנינו כאלו נגע הדבר עד נפשו, ואני נכנענו לפיו ונשארנו".

 "והנה קבלתי קדחת קשה, שהרעידה אותי ככברה. החום והקור תקפו חליפות בעוז את גופי המסכן, כאם טובה, כאחות יקרה היה לי יוסף זלצמן בימי הקדחת. בחווה לא היה חלב כלל, ובכל זאת המציא לי זלצמן בכל יום חלב. איני יודע מאין ואיך השיגו, ובראותו שהקדחת אינה מרפה ממני ולהפך, היא מתערה בגופי, לא נתן לי להוסיף לשכב בחווה בלי עין רופא צופיה. הוא השיג בשבילי כרטיס כניסה חופשית לבית החולים בטבריה, שכר במטבעותיו האחרונות חמור, הרכיבני עליו והובילני לטבריה" כתב יעקב  יערי-פולסקין בספרו "חולמים ולוחמים" [עמ'  97 - 99].

מטח יריות

 בערבו של יום, לאחר יום של חריש, בטרם מלאו 22 ימים לעלייתם לאדמת הקבוצה, עשה יוסקה זלצמן את דרכו חזרה לכינרת מהחלקה שנקראה "השדה הגדול" . ארבעה צמדי פרדות חרשו באותו יום של חשוון, מכינים את השדה לזריעה. בערוב היום בא לשדה יהושע אדלר, "הפלח" של הקבוצה. החורשים התירו את הבהמות מהמחרשות כדי לשוב הביתה ברכיבה. יוסקה ויהושע נשארו ונהגו בעגלה העמוסה בציוד החקלאי, כשזוג פרדות רתום מאחוריה.

 ארבעה ימים לפני כן קרה הרצח בדגניה ; אחד הפועלים. בחור צעיר בשם משה ברסקי נסע למקס גליות במלחמיה הסמוכה להביא תרופה עבור שמואל דיין, שנותח באוזנו בביירות , הפצע נפתח ודימם. בשובו רכוב על פרדתו התנפלו עליו ערבים. הוא נאבק בהם עד שנרצח. הפרדה חזרה לבדה לדגניה.. מסימנים שנשארו בשטח נראה שמשה פגע באחד מתוקפיו. ה"גום" – 'נקמת-הדם' הערבית – הייתה צפויה. קרבנות היעד – מישהו מה'חלוצים', מהמתיישבים "המוסקובים" החדשים.

 שעת דמדומים על שפת הירדן. שתי עלמות מ'חוות הלימוד' של חנה מייזל עוד עסקו בהשקיית גן הירק שלהם. חלקת "שבעת הדונמים". המוקפת גדר תיל. המים זרמו בתעלה. הם החלו לחשוש, משום שהבחינו בשני בדווים יושבים דוממים וצופים. כששמעו את הבחורים השבים מהחריש, נשמו לרווחה, אלא שאז פילחו את האוויר שריקות הכדורים - יוסקה שהיה בעגלה נפגע פגיעה אנושה.

 הרוצחים ארבו על אם הדרך מביתניה, בקרבת הירדן, כשהם מסתתרים מאחורי עץ שיזף. הם היו ארבעה ערביים, חושבים שהם "בני סכר", שבט בדווים מהמדבר. אליהו גולומב שעבד אז במשקו של יצחק כבשנה  במושבה כינרת וראה בעיניו את ההתנפלות על יוסף זלצמן סיפר: "ערבים אחדים ניגשו אל העגלה. הוא אמר להם לפנות הצידה ואחד מהם ירה בו תיכף. הוא עוד לא הרגיש בפצע וירה בבראונינג. אחרי היריה הראשונה נעצר האקדח ויוסף זלצמן נפל".

 יהושע קפץ מן העגלה והחל לרדוף אחרי היורים, אך חזר מיד כדי להציל את חברו הפצוע, להביאו לחצר הקבוצה ו- להצטייד בנשק. בדרכו, על יד חלקת ההשקיה של אותן שתי עלמות פגש את אהרון שידלובסקי, אחד החורשים, שקול היריות הגיע לאוזניו כשהוא כבר ללא רחוק מן החצר,– לאהרון היה נשק. אהרון מיהר להכניס את זוג הבהמות שלו לתוך חלקת הירקות המגודרת וחזר בריצה לכיוון השדה. אז באה לקראתו העגלה ובה יוסקה מתבוסס בדמו. מרחוק ראה את הבדווים עולים בחבורה בהרים ופניהם לוואדי פיג'אס [כיום נחל יבנאל], כשהם מובילים זוג פרדות שדודות לכיוון הירדן. אהרון רץ בעקבותיהם. יהושע הביא את העגלה ובה יוסקה הפצוע הביתה, מסר את הפצוע לידי החברות, נטל נשק וחזר בריצה בעקבות היורים. כשנודע הדבר לבנציון  ישראלי יצא מיד גם הוא להרים. מהמושבה יצאו תיכף רוכבים ורגלים לרדוף אחרי הרוצחים, יצאה גם חבורת שומרים מימה [היא יבנאל] , בינתיים החשיך והרוצחים נעלמו מן העין. כל הערב סובבו המחפשים בהרים. אולם הרוצחים, כפי שאומרים, ירדו מוואדי פיג'אס לצד הירדן וברחו אל ההרים מעבר לירדן מזרחה.

בחצר עשה חובש המושבה כינרת יעקב חפץ, מאמצים נואשים להקל על ייסוריו של הפצוע, אך הכדור פגע בקרום-הבטן. באמצעי הרפואה הדלים שעמדו לרשותו לא הייתה כל תקווה להציל את יוסקה. חברות קרעו סדינים לתחבושות, אך שטף הדם לא פסק. יוסקה היה בהכרה מלאה "אם הטיפול אינו עשוי להציל" אמר לחפץ החובש "הנח לי".

 רופא בית החולים של המיסיון הסקוטי, הגוי ד"ר טורנס, הגיע בלילה בסירת מנוע מטבריה כדי לנתח את הפצוע, אבל כשראה את מצבו הנואש נשא ידיו כלפי מעלה ואמר: "צריך להתפלל, צריך להתפלל". תוך כדי כך הוציא יוסף בן לייב זלצמן. אחרי עינויים קשים במשך 3 שעות את נשמתו והוא בן 23.

 אנשי קבוצת כנרת חזרו בשעה שתיים בלילה מבלי ללכוד את הרוצחים הבדווים או להשיב את הפרדות הגזולות. יוסקה כבר לא היה בין החיים. ." הרודפים לא הוציאו הגה מפיהם, שקועים באלם וביגון, אפילו החזקים וקשי-הלב שבהם, בכו"

 באי כוחה של הממשלה בטבריה בראשות קומיסר  המשטרה  יצאו אל המקום יחד עם אחד מחברי הקבוצה הרצח לחפש אחרי הרוצחים שכבר הספיקו להימלט.

 יוסקה, יוסף זלצמן נקבר סמוך למקום שבו נורה, על אם הדרך לביתניה. 

 המילים מחללות

 אל הלוויה באו המון אנשים מן המושבות גם מטבריה הגיעו. השתתפו גם אנשי דגניה ובהם אהרן דוד גורדון, "כל הגליל המה".

 להלוויה הזדמן במקרה גם העסקן הציוני יהושע ברזילי [אייזנשטאדט], מיפו, ממנהיגי 'חובבי ציון', הוגה רעיון "בני-משה".בהספדו הוא נאם, החל להסביר בניב אשכנזי שנחוץ להתארגן. קבל על זה ש "הערבי הבזוי מעיז להרים יד על בן אותו העם שאחד מהם יניס רבבה".והתייחס לשאלת "העבודה העברית" בקטרגו על  איכרי פתח-תקווה "במושבה כמו פתח-תקוה עובדים תשעים וחמישה פרוצנטים ערבים וחמישה פרוצנטים עברים".

 אולם באמצע הנאום הפסיקו אהרן דוד גורדון הזקן, בן 57 אז. גורדון הנרגש ניגש אל ברזילי וביקש ממני לחדול - "המילים מחללות" זעק, עמד ופתח ב"יתגדל ויתקדש. . . "  גורדון אמר את אותו ה"קדיש" המסורתי בבכי שהרעיד את הנוכחים – חלוצות וחלוצים קשוחים וחילונים להתריס, שם ליד הקבר הפתוח בשביל העפר בין דגניה לכינרת. 

בהגיע הבשורה על מותו של משה ברסקי ויוסף זלצמן למרחביה, שהו שם אז חמשת הרבנים שיצאו ל'מסע ההתעוררות' למושבות היישוב החדש בראשותו של הרב קוק. הרב זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים הספיד ואמר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", בכוונו – לא אנחנו שלחנו אתכם לשם ולכן אין אנו אחראים לכך שיהודי זה נפל חלל. הרב קוק שהתלבט איך מספידים יהודי שאינו שומר מצוות, מחלל שבת ואוכל טריפות? הוא, בדרכו המיוחדת, מצא את הדרך הנאותה להזדהות עם החלוצים באבלם. בהספדו המרגש קרא הרב קוק ליתר אחדות בעם, לשלום בין פלגיו והעלה על נס את רוח החלוצים ופועלם למען יישוב ארץ-ישראל.

"ביוסף זלצמן היתה שלמות, היה תום-נפש. מאושר היה על שובנו לכנרת. מאוהב היה בנוף הזה. לא אשכח, איך היה שם ידו על כתפי ואומר: "בן-ציון, הבט! היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת?" 

החשבון נשאר פתוח

 ראשית עקרו את שיחי השיזף ששימשו מסתור לרוצחים ושתלו ליד הקבר הטרי עץ קזוארינה, כעבור שנה חבריו של יוסקה, אנשי כינרת נטעו במקום שדרה של עצי זית "מדרון-זלצמן" קראו לה.

לימים יהיה שם כרם זיתים, הצופה למטע התמרים הגדול  - "גן בנציון" ואל הפרדס שעל חוף ירדן.

 יובל שנים לאחר הירצחו למרגלות מצבת העמוד השוכב נוסף לוח-שיש כהה, "בנציון דאג להקיפו גדר-תיל", שעליו נחרתו המלים: "נפל בחשון תרע"ד (1913) בחודש הראשון להתיישבותנו והוא ליד המחרשה".

 אנשי כינרת ודגניה לא נחו ולא שקטו. הם השקיעו מאמצים רבים כדי לגלות את רוצחי משה ברסקי  ויוסף  זלצמן ולהחזיר את הפרדות. נרקמה תוכנית לשלוח לעבר-הירדן משלחת מסחרית מצרית כביכול, לקניית בהמות. לתוכית היה שותף, בתיווכו של יהושע חנקין והמפקד הצ'רקסי של משטרת טבריה. בעזרתו, תמורת תשלום הגון כמובן, ביקשו לחפש את הפרדות בכפרי הצ'רקסים שמעבר לירדן.

 למפקד המשטרה התלווה ישראל בלוך, חבר דגניה, שהכיר היטב את הפרדות הגזולות. ומכיוון שלא ידע ערבית, הוחלט להציגו כמומחה אילם לבהמות. כל הבהמות שהוצגו לפני המשלחת בשוקי אדרעי ועמאן נפסלו על ידי "האילם". בעיר סאלט פרסם מושל העיר הודעה על בואה של המשלחת, בתאם לבקשתו של איש המשטרה הצ'רקסי, השוק התמלא בהמות משובחות. המשלחת לא קנתה שום בהמה ועוררה תמיהה וחשד עד כדי סיכון חבריה. רק בתחבולה [וכסף] יצאו משם החבר'ה האלה בשלום - מושל העיר פרסם צו האוסר על הוצאת בהמות מתחומיה, ובא לציון גואל והמשלחת חזרה כלעומת שבאה.

 יום אחד התקבלה ידיעה שהפרדות נמצאות בסאלט. ישראל בלוך נסע שוב לסאלט אתו תנחום מדגניה וקרניאל ממלחמיה, מלווים בשני חיילי הממשלה, ואכן הפעם "האילם" זיהה את הפרדות.

 לאחר מאמצים רבים ושוחד לא מעט, הוחזרו הפרדות, רוכשי הפרדות נאסרו והם מסרו את זהותם ומקומם של הרוצחים. אך "לממשלה בסאלט אין רשות לאסור אותם" כתב בנציון ישראלי – "משכם הבטיחו ולא שלחו. כפי שאומרים אין להם כוח לכך".

 הרוצחים – כך אומרים, לא נתפסו מעולם.

 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע", גיליון 107, ינואר – פברואר 2007. תחת השם " בין דגניה לכנרת " בעריכת יעקב שקולניק.

 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

 יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

יום שני, 18 במאי 2009

קרמין מיכאל – נהרג בזמן הרעשה אווירית



14.1.1917 –באר-שבע

 חלקה קטנה מדרום לכביש המוליך לחצרים, בבית הקברות הישן של באר-שבע, ניצב דרגש בטון גדול ובצדו כתובת המספרת: קבר אחים/ שנהרגו בזמן הרעשה אוירית/ במלחמה העולמית/ כ טבת שנת תרע"ז 1917". על הדרגש רשומים תשעה שמות: דבורה קרמין, חיים קרמין, יחזקאל קיטייניק, אביגדור מילר, מיכאל קרמין, שמואל גרוס, יונה פרידמן, ראובן סורקין. שרה דינה בת חיים וטויבה ברודקין. 

 גם באר-שבע היא ארץ-ישראל

 בבית הקברות הישן בבאר-שבע ניצבת מצבה יוצאת דופן, המציינת את מקום קבורתם של יהודים שנהרגו בעיר במלחמת העולם הראשונה, על המצבה מופיעות שמותיהם של שתי נשים.

 הכתובת שעליה הספיקה כדי למשוך אותנו לחקור בעניין.

 מידע כללי על המצבה גילינו די בקלות, כמו זה המופיע בספרו של מרדכי [מרקו] אלקיים, בנו של חכם נסים אלקאיים ["40 שנות יישוב יהודי בעזה ובבאר שבע והקמת חוות רוחמה"]: ". . . ביום שלישי ה-15 בינואר 1917 [ה-15 בינואר, אגב, יוצא ביום שני], אחרי שכל פועלי הקבלן קטינקא - מהנדס הרכבות הראשי - סיימו את עבודתם והחלו לחזור לבתיהם, נשארה בבאר שבע רק קבוצה בת 30 אנשים, שגם הם היו אמורים לעזוב ביום המחרת. כדי להתחמם מצינת הלילה התכנסו באחד הקרונות ושיחקו בקלפים לאור עששית שניצבה בתוך קופסת שימורים מלאה שמן ובתוכה פתיל צמר גפן. הם כנראה לא צייתו לאזהרת הקבלן להאפיל את פתח הקרון והוא נשאר פתוח. סילון האור סייע ללהק המטוסים הבריטיים לאתר את הקרון המואר ולפגוע בו. 16 פועלים נהרגו, אחרים נפצעו ויתרם לא נפגעו, למרבה המזל. הקבלן קטינקא, שהלך באותה שעה לשתות תה אצל משפחת גורדון - מראשי הקהילה היהודית -, לא נפגע כלל וחייו ניצלו. החללים היו אנשי ירושלים ואזור תל אביב".

 בדרך כלל הצליחו צופי הצבא התורכי להבחין במטוסים בעודם בדרך ולהודיע על כך לתחנה בטלגרף, לפני שהגיעו המטוסים האיטיים. אז היה ניתן אות אזעקה וכל הקטרים עזבו מיד את התחנה ועמם הקרונות העמוסים ציוד מלחמתי.

 הפצצות כונו בפי היהודים "קאזאנים" [ברוסית: דוודים]. פצצה של אותם ימים הייתה חבית ברזל עם פתיל הצתה, מלאה חומרי נפץ ושבבי ברזל, במשקל של כ-20 ק"ג. השליכו אותם מהמטוס ביד.

 על פי גרסה של אילן גל-פאר, שאותה פרסם בחוברת של בי"ס שדה באר שבע [תשמ"ז], אחת הפצצות נפלה בין משרדו של קטינקא לבין הקרון החונה וגרמה הרס כבד לשניהם. הקרון התרסק וכך אף המשרד הסמוך לו. מתוך היהודים שישבו בקרון נהרגו 11 אנשים וחמישה נפצעו קשה.

 איך התגלגלו העניינים לאחר ההפצצה? ראשית, התברר שהבאת ההרוגים לקבורה היא מבצע מסובך. בבאר שבע לא היה בית קברות יהודי וחברי החללים לא הסכימו לקבור אותם בבית הקברות המוסלמי. שניים מהם יצאו ברכיבה לחברה-קדישא בירושלים ושניים לחברה-קדישא ביפו כדי שנציגי החברות יבואו לקבור את המתים. בשתי הערים הסבירו להם שבתנאים שהיו קיימים באותה תקופה בארץ אי-אפשר להעביר את המתים מרחק כה רב. האפשרות היחידה היא לפנות לחכם נסים אלקאיים בחוות רוחמה, כדי שזה יקבור את ההרוגים בחברון, או בעזה, שם היו בתי קברות יהודיים. השליחים חזרו לבאר שבע רק ביום חמישי, בידיים ריקות. ראש העיר שלח שליח ערבי לרוחמה כדי להזעיק את חכם נסים אלקאיים. אנשי רוחמה הודיעו לשליח שהחכם נמצא בביתו שבעזה.. הרכיבה לרוחמה ומשם לעזה נמשכה כ-14 שעות, ורק בערב שבת נפגש השליח עם החכם. כאשר שמע את הסיפור, קם מייד באומרו לאשתו מזל כי פיקוח נפש דוחה שבת. הוא עלה על סוסו ורכב לבאר שבע. עם עלות השחר הגיע לבית ידידו, השייח' עלי אל-טאונה.

 בבאר שבע התברר שאין כל אפשרות לטלטל את גופות ההרוגים, שהתנפחו בינתיים מהחום. לא נותרה ברירה, חברי ההרוגים הובילו את הגופות לחלקת קבורה שהועיד מושל העיר לבית עלמין יהודי בבאר שבע, מצפון לעיר, בדרך לחאן יונס. האתר לא היה עד אז בשימוש משום שאיש לא שילם תמורת החלקה.

 חכם נסים אלקאיים ואנשי הקהילה היהודית בבאר שבע קברו את המתים בקבר אחים. הוא לא מצא שום מסמך המעיד על כך שהאתר הוא בית קברות יהודי, מחשש שבעלי השטח יחרשו את האתר ויהרסו את הקבר, ניצל אלקאיים את נתינותו העות'מאנית וקנה את השטח בכספו. הוא שילם למופתי ולראש העיר 20 לירות זהב דמי שמירת השטח.

 לאירוע ההפצצה היה המשך מפתיע. בטרם חלף חודש ימים הופל מטוס אנגלי. הטייס ניצל וכשמצאו אותו, התברר כי היה זה לורד סשין [ששון?], יהודי מלונדון. הוא שאל: "איזה נזק גרמתי לתורכים לפני כחודש, כאשר הפצצתי את מסילת הברזל בבאר שבע?, הוא סבר שאם בצד המסילה עומד קרון, בוודאי יש בו תחמושת. משנתברר לו שהרג 16 יהודים, לא ידע הטייס את נפשו מרוב צער.

 הגופות נקברו בשני טורים מקבילים: בטור המזרחי נקברו שמונת החללים מירושלים, ובטור המערבי נטמנו שמונת בני יפו. הם נקברו כשרגליהם פונות מזרחה, לכיוון ירושלים. כל מת נקבר עם בקבוק חתום למראשותיו ובו פתק הנושא את שמו, כדי לסייע בזיהוי הגופות אם יוחלט לאחר המלחמה להעבירם לבית קברות אחר. בין הטורים הוצבה אבן שעליה צוין  כי אלה הם הרוגי ההפצצה. מאוחר יותר הוסיפו בקצה הטור את גופות הפצועים שמתו אחר כך.

 בקיץ 1929, כאשר הערבים החלו לפרוע ביהודים חששו יהודי באר שבע להישאר בעיר, השחיטה המחרידה של יהודי חברון עמדה לנגד עיניהם. ביום ה-29 באוגוסט 1929 פונו יהודי באר שבע וכעבור זמן מה מכרו את רכושם בעיר. כשהרוחות נרגעו, הועברו גופות שמונת הירושלמים ויפואי אחד מבית הקברות שבבאר שבע לקבורה מחדש בירושלים, כדי שהמשפחות יוכלו לבקר את קברי יקיריהם. מבין הרוגי ההפצצה נותרו רק גופות יהודי יפו. האלמנה והאם השכולה - דבורה קרמין התנגדה להעברת יקיריה צפונה, "גם באר שבע היא ארץ ישראל" אמרה.

 בין השמות של יהודי יפו רשומות גם שתי נשים, שרה דינה בת חיים וטויבה ברודקין ודבורה ב"ר גרשון קרמין שנקברה רק בשנת 1964. מוזר, בדרך כלל אין קוברים נשים עם גברים. מי הן, אם כן, הנשים הללו? מעניין גם שהכיתוב  במצבה של דבורה שגוי – דבורה היא אמו של גרשון קרמין ולא בתו. מידע על דבורה קרמין ועל מה שידעה כי התרחש בבאר שבע קיבלנו מכלתה – בת-ציון קרמין. בת-ציון נישאה ליוסף קרמין ז"ל, בנו של מיכאל קרמין שנהרג בהפצצה. ממנה למדנו שמיכאל קרמין נולד בעיר גומל שברוסיה, שם נמנה עם ראשוני חובבי ציון. בשנת 1905 עלה ארצה עם אשתו דבורה. לזוג נולדו שמונה ילדים.

 מיכאל, אדם מסורתי, כמו מרבית יהודי הארץ, היה נגר אומן. הוא בנה, בין השאר, את כיפות הגג בבניין הישן של הטכניון בחיפה. בשנת 1916 גייסו אותו התורכים, יחד עם בנו הבכור חיים, שהיה אז בן 17. הם עבדו בעבודות כפייה ["עמאלייה"] בבאר שבע עם יהודים נוספים, ועסקו בהתקנת קו מסילת הברזל עד לאותו יום מר ונמהר של ינואר 1917.

 על פי גרסתה של בת-ציון, בבוקרו של אותו יום נכנסה קבוצה של כ-15 אנשים לאחד מקרונות הרכבת כדי להתפלל תפילת שחרית. מיכאל וחיים היו ביניהם. במהלך התפילה הפציץ אותם המטוס הבריטי.. מיכאל נהרג מיד והוא בן 39, חיים נפצע קשה ברגליו ושכב בבית חולים. הוא היה צלול לגמרי ושוחח על מצבו עם אמו, שבדרך לא דרך הגיעה מנווה-צדק לבית החולים הצבאי בבאר שבע, לאחר שאחד הניצולים הביא לה את הבשורה המרה.

 מכיוון שהיה נכה חסר רגליים ולא רצה ליפול למעמסה על משפחתו, ביקש מאמו להניח לו למות. כעבור עשרה ימים מת ועל כן לא נקבר בצד אביו אלא בקצה הצפוני של שורת הנקברים. דבורה, האם השכולה, נותרה בדד עם חמשת ילדיה - שני פעוטות שלה –משה ויהודית - מתו במסע הפליטים משכונתם ביפו, הידוע כגירוש יהודי יפו ותל-אביב שאירע ב-6 באפריל 1917.

 במאורעות תרפ"ט נטשו יהודי באר שבע את העיר. משה רייצ'וק, שנישא לעדה, נכדת מיכאל קרמין והיה קצין אלחוט במשטרת המנדט, שילם חמש לירות בשנה לערבי שהיה בעל קרקעות שכנות תמורת השגחה על הקבר. בראשית מלחמת העצמאות, כשהצבא המצרי כבש את באר שבע החריבו הערבים בכוונה את חלקת הקבר.

 בעת כיבוש באר שבע נמנה מיכאל [מיכה] נתנזון, נכדו של מיכאל קרמין, עם שורות הלוחמים. הוא מיהר לחפש את קבריהם של סבו ודודו, אך מצא בבית הקברות רק הרס וחורבן. ניכר היה שערביי  המקום ניסו להשמיד כל זכר לבית הקברות היהודי. מיכה נתנזון הזעיק קרובי משפחה את יוסף הבן ועוד נכד מכפר סבא – עמי אברוצקי, וביחד חפרו שעה ארוכה עד שמצאו את הבקבוק שבו נמצא הפתק עם שמו של מיכאל קרמין ובו כתוב: "פ"נ מר מכאל קרעמין מיפו נהרג מפצצי אנגלים ביום ב כא טבת תרע"ז"... הם תיקנו את המצבה המנופצת והציבו שלט שעליו רשמו באותיות גדולות: "בית קברות יהודי". מאוחר יותר נבנתה ביוזמת המשפחות מצבה משותפת, הקיימת עד היום, ועליה חרוטים שמות החללים. בשנת 1964 נפטרה אם המשפחה - דבורה. על פי בקשתה נקברה ליד בעלה ובנה בבאר שבע, צמוד לקבר האחים. אז על אישה אחת אנחנו כבר יודעים.

 לאחר מלחמת העצמאות פנה חכם נסים אלקאיים לחברת-קדישא בתל-אביב וביקש שיחזירו לו את הסכום שהשקיע ברכישת חלקת הקבר. החברה הבטיחה להחזיר לו את התשלום, אך לא עמדה בהבטחתה.

 כאמור, אנו יודעים מיהי דבורה קרמין, אך מי היא שרה דינה? בכל הארכיונים שבהם חיפשנו, לא מצאנו ולו גם מלה אחת המספרת את סיפורה. היו כל מני גרסות וסברות, אבל יום אחד התגלגלה לידינו חוברת משפחתית שכתב יהודה לייב מדליה ושם מצאנו את פיסת הפסיפס החסרה.  נכתב שם על אישה בשם שרה דינה ברודקין מנווה-צדק ביפו, אמו של חיים ברודקין, ילד שהיה שכנו של המספר.

 במלחמת העולם הראשונה שהתה שרה דינה בבאר-שבע ובישלה אוכל כשר לחיילים ולעובדים היהודים שהיו שם. כשעמדו כולם לנסוע הביתה לחג, הפציץ אווירון אנגלי את התחנה, שרה דינה נפצעה מרסיס פצצה ומתה מפצעיה. כך נכתב בפירוש. היא נקברה בקצה הדרומי של שורת הנספים מיפו.

 זהו אם כן, סיפורו של קבר באחים בבאר-שבע, שמצאו את מותם הטראגי בעת שהמתינו לרכבת שתסיע אותם הביתה.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע", גיליון 91 מאי – יוני 2004. תחת השם " בתחנה בבאר שבע עמד קטר" בעריכת יעקב שקולניק.

 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

 יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

 

יום רביעי, 6 במאי 2009

ד"ר מוסקוביץ – טבע בואדי


19.3.1916 – רחובות

בחורף תרע"ו, ערב פורים, בליל סערה יצא הרופא הנאמן של רחובות לבן-שמן, כדי לטפל בחולה. בדרך חזרה בדרכו ליום הולדתה של אשתו היפה אליו הבטיח להגיע, הפך את עגלתו גל מים גועשים והוא טבע. את גופתו מצאו שלושה פרשים מצעירי המושבה שנזעקו לחפשו.



                                פרידה וצבי מוסקוביץ'


הוא היה רופא של כולנו
בראשית שנת 1908 התמנה ד"ר אריה פוחובסקי, עולה חדש מרוסיה, לרופא של רחובות. סוף סוף זכתה המושבה ברופא משלה. אבל יום אחד הוזעק הרופא לטפל בבנו של ע'אנים מהכפר השכן מע'אר, שודד ידוע. היה צורך לבצע פיום קנה הנשימה [טראכאוסטומיה], כדי להציל את הילד מחנק. כישוריו של ד"ר פוחובסקי כמנתח לא הועילו והילד נפטר. רחובות הייתה במצור מפחד התקפת בני ע'אנים. שומרים הוצבו לשמור על בית משה לוין שם גר ד"ר פוחובסקי - אגב, אחד משומריו של פוחובסקי היה יהואש לימים סופר אידישאי בניו-יורק.
בסופו של דבר הרופא נאלץ לעזוב את רחובות מחשש לחייו. בני רחובות נותרו ללא רופא.
בצר להם התאספו חברי ועד המושבה לדיון בשאלת מינויו של רופא חדש. המועמדים היו ד"ר שאול טשרניחובסקי וד"ר מקלר. ד"ר מקלר היה רופא מתחיל ולכן נפסל על הסף. רחובות העדיפה רופא בעל ניסיון, במיוחד בתחום מחלות העיניים שהיו נפוצות בשעתן בארץ. ד"ר טשרניחובסקי דווקא היה רופא מיומן, אבל לא ידע מתי בדיוק יוכל להגיע למושבה, וזה לא היה בקרוב. לשונות רעות ריכלו כי יש לו אישה 'גויה', נשוי לנוכריה ר"ל "האם ראוי להביא למושבה עברית תושב נשוי לאישה נוצריה?"
בסופו של דבר מצא את הפתרון ד"ר ארתור רופין, מנהל 'המשרד הארצישראלי' הוא הזמין למושבה את ד"ר מוסקוביץ [איש לא קרא לו בשמו הפרטי] שנודע כרופא טוב, איש ישר ללא רבב ואוהב אדם; ובכיסו - תעודת התמחות של רופא עיניים!
ועד שבא הד"ר מוסקוביץ הוזמן ד"ר אליקים וויצבורד מראשון-לציון שלוש פעמים בשבוע לבקר את חולי המושבה.

ד"ר מוסקוביץ עולה לארץ-ישראל
אברהם צבי [הרמן] מוסקוביץ נולד בשנת 1869 בבראילה שברומניה. הקשר שלו לארץ-ישראל החל כבר אצל הסבתא-רבא שלו. בערוב ימיה ביקשה זו לנסוע לארץ-ישראל כדי להיטמן בעפרה הקדוש. היא ביקשה שנכדה, עזרא מוסקוביץ, אביו של הרמן, שכבר מלאו לו עשר שנים יתלווה אליה ויעזור לה במסעה. מנהג די מקובל. הסבתא-רבא חרשה מזימה נאה, היא התכוונה שאווירה המחכים של ארץ-ישראל ישפיע על הנער שילמד תורה ויהיה ירא שמים, ואפילו אם יחזור אחרי מותה לגולה, לרומניה, שוב אי-אפשר יהיה לעקור את האמונה מליבו.
הנער אכן התגורר עם סבתו בטבריה במשך שנתיים ורק אחר כך שב לבית אביו. הרבה תורה הוא לא הספיק ללמוד בארץ-ישראל. כשהגיע עם אביו מרוסיה לרומניה היה בן 10. לימים היה לתגרן רוכל וסוחר, אבל נופי הכינרת, חגיגת ל"ג בעומר במירון וכיפת קבר מאיר בעל הנס מזה וכיפת החרמון המושלגת משם נשארו חקוקים בליבו. מפעם לפעם סיפר מזיכרונות ילדות אלה לבנו הרמן, והלה שתה כמוקסם את דבריו בצמא. אולי הסיפורים האלה הם שהפכו את הילד הצעיר לציוני נלהב.
אביו של הרמן אמנם לא היה למדן גדול, הוא נשא לאשה נערה רומנית ונראה שהצליח לא רע כסוחר אך את בנו שלח ללמוד רפואה באוסטריה ובגרמניה.
הרמן גדל כחילוני וידע רק מעט על יהדות, אבל כשתיאודור הרצל פרסם את ספרו "מדינת היהודים", הפך לציוני שרוף והיה לציר בקונגרס הציוני השני בבאזל [1898] ובקונגרסים שבאו אחריו. עד מהרה היה חבר בוועד הפועל הציוני ולידיד קרוב של בנימין זאב הרצל.
כשהיה אברהם צבי מוסקוביץ לאיש בעמיו, נשא לאישה את פרידה לבית שטראס בתם של רגינה ו[איגור] אלברט שטראס, משפחת טוחנים וממובילי הענף בממלכה, צעירה יפה ושמכילה שהייתה צעירה ממנו בחמש-עשרה שנה. פרידה לא רוותה נחת מעסקי הציונות של בעלה הרופא, משום שעיסוקיו אלה גרמו לו להעדר תקופות ארוכות מהבית. כשנולד בנם השלישי, יולי 1907, שהה ד"ר מוסקוביץ באחת האסיפות הציוניות מחוץ לארצו. אשתו הזועמת קראה לבנה פאול השם הכי פחות יהודי שעלה בדעתה. לבתם הבכורה קרא רות תיאודורה. ד"ר מוסקוביץ רצה לקרוא לבנו זה בנימין, לזכרו של הרצל שנפטר זה שלוש שנים. כשחזר הביתה, טענה פרידה שמקום להיעדר כל כך הרבה זמן מהבית בדיבורים ללא סוף על הציונות, עדיף כבר לעלות לפלשתינה. ד"ר מוסקוביץ, שעד אז לא העז אפילו לחלום על אפשרות שכזו, קפץ על ההזדמנות הבלתי צפויה שנקרתה לו. מובן שהוא נענה בשמחה לקריאתו של ארתור רופין.
אך לא לפני שהכין את עצמו למצב התחלואה בארץ והשתלם בברלין ובמחלות עיניים. את המלריה הכיר עוד מזמן לימודיו בווינה וברפואה טרופית השתלם באוניברסיטת היידלברג.
וכך ביום חמישי, באמצע חדש אדר שנת תר"ע הגיע ליפו ד"ר מוסקוביץ עם אשתו פרידה ובתו רות באנייה האיטלקית "טבה". שני הילדים אלכסנדר ופאול נשארו עם הורי אמם, שעברו אז מבראילה לעיר הנמל קונסטנצה שעל הים השחור. ועד המושבה לבקשת ד"ר טהון מ'המשרד הארצישראלי' שלח עגלה לאסוף אותם מהנמל ולהביאם למלון קליביצקי במושבה, והדוקטור חתם על כתב התקשרות שעיקריו:
[. . . ]
ב) הד"ר מוסקוביץ הנ"ל מחוייב לרפאות ולבקר את כל חולי המושבה הנושאים בעול הוצאות המושבה ופועלים אשכנזים רוקים ומשפחות התימנים אשר בהמושבה בכל עת וזמן שידרש להם עזרת הרופא בעד משכרת של ארבעת אלפים שלש מאות פרנק לשנה [f4000] ושכר דירתו על חשבון הד"ר מוסקוביץ.
ג) הד"ר מוסקוביץ מחויב לרפא את הערביים שיקרה אותם בהמושבה סבה פתאומית אבל אסור לו לעשות להם נתוח בלי רשות רופא הממשלה וכן אסור לו לעשות נתוח לכל ערבי שיבקר אותו.
ד) הרשות להד"ר מוסקוביץ לבקר את המושבות הקרובות בסביבת מושבתנו אחרי שיבקר ויענה לכל החולים אשר בהמושבה – ובלבד שישוב להמושבה בו ביום.
ה) הד"ר מוסקוביץ מחויב לבקר את הורי ובני התושבים הבאים בתור אורחים לבני משפחותיהם חנם אין כסף שבוע אחד מיום בואם, ואחרי זמן הנ"ל מחויבים לשלם להד"ר בעד טרחתו. בסוג זה יכנסו אבות בנים נכדים אחים ואחיות.
[...]
והיה לרופא המושבה.
באוקטובר 1910, נסעה פרידה לקונסטנצה לקחת את שני בניה לרחובות. הוריה הגיעו ארצה בשנת 1913 והתיישבו בתל-אביב הקטנה ולאביה משרד בתחום הנמל ביפו.
ברחובות נולדו לדוקטור ולאשתו שני 'הצברים' גדעון וגבריאל, אחים לרות, אלכסנדר ושאול.

השקר היחיד
היום הראשון ברחובות היכה את פרידה בתדהמה, מספרת נכדתה נעמי דורון, היא באה לראות את הדירה שהוקצתה להם על ידי ועד המושבה היה בביתו של משה לוין.
פרידה כמובן שאלה היכן חדר האמבטיה, אך איש לא הבין את כוונתה, שכן בבתי האיכרים ברחובות לא היה דבר כזה. בעל הבית יעץ להם לקנות אמבטיה ביפו "ולהעמיד אותו במטבח". ה'מוסד' שכן ב'בוטקה' בחצר, מאחורי הרפת, מוכן ל"כל דכפין"… ושם נזקקה האישה ליכולת וירטואוזית כדי שתצליח להחזיק במגבעתה עטורת פרחים ופירות שלא תיפול חס וחלילה ובה בשעה להפשיל את שמלתה ה'רומנטית' מעל לשמלות תחתוניות, שמתחת להן מחוך-שרוכים מהדק מותניים. . ולמצוא את התנוחה ההולמת את דרגש העץ.
לימים הם ישכרו לעצמם דירה במקום יותר מרכזי בדירה בת שני חדרים בפינת הרחובות 'מנוחה-ונחלה' ו'יעקב', ממזרח ל'בית-עם' ליד המבנה ששימש כאסם ומחסן השקדים של מוטל מקוב. וכשהרחיב קצת יש למשפחת מוסקוביץ 'משרתת' [עוזרת-בית] - אשכנזייה בשם פניה "גם הבת של בק עבדה בבית מוסקוביץ" סיפרו.
ידידם הקרוב היה סם [שמואל] טולקובסקי, מהנדס חקלאי, בן למשפחה בלגית עשירה. טולקובסקי בא בשם האחים אוסקר וז'אן פישר מבלגיה. הם קנו את פרדס מינקוב, קראו למקום גם פרדס טולקובסקי כי הוא גר שם. בפרדס גרו גם השומר זלמן אסושקין ואשתו חווה.
סמי אהב לצייר קריקטורות של הדוקטור, וידע לנגן בכינור ואהב לספר סיפורים. דיברו על ויצמן ועל ה'גדוד העברי' בגליפולי. על יחס "השומר" לערבים, על המאבק בין צעירי המושבה לזקניה שומרי המסורת, ועל ועל...
תקוותה של פרידה שנחשבה לאחת הנשים היפות בארץ כי כאן בארץ ישראל יבלה בעלה יותר זמן במחיצתה ושהם יוכלו יחד לקרוא ספרים לאור העששית בלילות, נכזבה. דוקטור מוסקוביץ המשיך להיעדר שעות ארוכות מהבית. הוא עסק במכירת "שקלים" – תעודות על תשלום דמי חברות בהסתדרות הציונית העולמית, המקנה זכות בחירה לקונגרס הציני, פעל למען הקרן-הקיימת-לישראל והשתתף באסיפות ציוניות לרוב.
ד"ר מוסקוביץ לא ראה את בעיית שני העמים החיים בארץ הזו כפוליטיקאי ציוני של אז. הוא ניסה להתמודד בכל יכולתו האינטלקטואלית ורגישותו למצוא פתרון לבעיה חמורה שהוא ראה אותה כלאומית ובאותו זמן אנושית. הוא שמח לכל מפגש בין יהודים וערבים במטרה למצוא פתרון המקובל על שני הצדדים ואף נלווה לד"ר ויקטור יעקובסון למפגש שכזה עם מנהיגים ערבים בסוריה ולבנון.
הרופא טיפל לא רק בבני המושבה אלא גם בבני הכפרים הערביים – כמו זרנוגה או קובייבה. אי ידיעתו את השפה הערבית לא הפריעה לו לקיים את שבועת הרופאים ואת צו מצפונו. כשהיה בא ערבי למרפאתו היה מוצא ילד במושבה שיתרגם ביניהם.
בינואר 1912 הוקמה 'אגודה מדיצינית עברית', [יפו, ארץ-ישראל, האמא של הסתדרות הרופאים]. וד"ר מוסקוביץ' מרחובות נמנה על מייסדיה. החוברת הראשונה של עיתונם, עיתון "הרפואה", יצאה בספטמבר 1912 ובה מאמר ארוך של ד"ר הרמן מוסקוביץ' הדן בחשיבות ההתעמלות בבתי-הספר. . .
הוא המשיך כתב ופרסם מאמרים בעיתונות הרפואית בזכות טיפוח הגוף וחיזוקו - 'נפש בריאה בגוף בריא' - באמצעות שעורי התעמלות בבתי-הספר ואפילו פרט את השוני בצורכי ההתעמלות לבנים וזו של הבנות.
הד"ר מוסקוביץ הציע לוועד ששני החדרים הפנויים בבית הועד יימסרו לידיו ויקים "בית חולים" בשביל אלה החולים שאין להם מקום להתרפאות בשעת מחלתם, וכך היה. בכל חדר היו 2 – 4 מיטות שבו אושפזו חולים וחולות, לחוד כמובן, בהשגחת האחות או הרופא.כן דאג להזמין מחוץ לארץ תרופות עבור הרוקח רובאוויטץ ומכשירים למרפאתו.
בקיץ 1913 פרץ אירוע דמים בכרמי רחובות. 'בגלל אשכול ענבים' או 'כבוד השומר העברי' התחוללו התנקשויות בין שיירת גמלים וערבי זרנוגה מול שומרי המושבה וצעיריה.
עם בוקר פרץ למושבה הקצב הומינר, [סבא של המשוררת דליה רביקוביץ] וצעק: נופלים חללים! נופלים חללים! פעמון המושבה השמיע אזעקה מתמשכת. הגברים התייצבו עם נשקם בחצרו של סמילנסקי. על הילדים והנשים ציוו להישאר בבתיהם, להינעל ולסגור את התריסים. ד"ר מוסקוביץ עם התיק הרפואי יצא ממרפאתו שבלב המושבה השאיר שם את אחות-מסייעת-רוקחת אחת בשם פוקסמן מיילדת לעת מצוא, יצא בצעד מהיר החוצה, עלה על חמורו, והצטרף לשיירה של עגלות-משא עם כששה איש בכל אחת מהם, שיצאו מחצרו של סמילנסקי לפגוש בתוקפים. לאחר מכן חזרו הגברים. היו מספר פצועים - ארבעה שומרים ומאיר גורדיסקי מבני המושבה. הם טופלו ונשלחו לבתיהם; רק אחד, משה לוביטץ אושפז לחמישה ימים בבית-החולים. רק לאחר מכן נודע על הירצחו של השומר שמואל פרידמאן מראשון-לציון.
בקיץ 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כתב ד"ר מוסקוביץ לוועד המושבה כי בהתחשב במצב הגרוע של התזונה במושבה, כאשר אפשר להשיג רק מעט חלב, ביצים בקושי, וירקות בכלל לא, "אני מרשה לעצמי להציע לכם להורות שבימים עד תשעה באב תותר השחיטה של בקר במושבה. ברור שאני מגיש את הצעתי בהנחה שהיא אפשרית ללא פגיעה מיוחדת של החוקים הדתיים".
בין השאר הוא מטפל בענייני התימנים משכונת 'שעריים' -
מצבם הבריאותי של תושבי השכונה רע בעיקר בימי מלחמת העולם הראשונה. תנאי מגורים ירודים, מחסור במים והעדר סידורים תברואתיים גרמו למחלות רבות, בייחוד בקרב הילדים, והתמותה הייתה גבוהה. ידיו של ד"ר מוסקוביץ היו עמוסות ולא היה באפשרותו להקדיש לטיפול בתימנים את תשומת-הלב הראויה. הכביד גם ריחוקה של השכונה מהמושבה. ד"ר מוסקוביץ' הקים בית-מרפא בשכונה, מרפאת "הדסה" ". . אך ימיו היו קצרים ובית המרפא חדל לפעול . . ".
בקיץ 1914 הוא דאג לחלק אדמות ל- 43 משפחות תימנים מהשכונה ול- 21 השיג הלוואות לבנין בתים כשהוא קבל על עצמו לגבות את התשלומים. וכאשר מתעוררת שאלת חיבורם של התימנים לצנרת המים החדשה של המושבה הוא פנה לד"ר טהון ידידו מ'המשרד הארצישראלי' והסדיר עבורם הלוואה נוחה לעשר שנים כדי שהמים יגיעו גם לבתיהם.
מערכת היחסים המרה שבין משפחות התימנים לבין עצמם היוותה בעיה לכשלעצמה: בטבת תרע"ה, ינואר 1915 אהרן איזנברג, טוביה מילר וד"ר מוסקוביץ נבחרו על ידי הוועד לסדר את עניני סכסוכי התימנים. התימנים מסכימים לחתום כי כולם ישמעו להחלטות הועד הנבחר ומה שיוחלט – מוחלט. אבל סייג אחד היה להם: דוד בן שלום וזכריה בן דוד ממשפחת קפרא הודיעו בשם אגודת 'פרחי ציון' כי "את הרופא אין אנו מקבלים אותו בשום אופן. כי אינו יודע עברית. . ."
לימים כתבו מנשה בן שלום, דוד בן יוסף ומשולם בן אברהם בשם ועד התימנים כי " הדרת"ר מסקוביץ ואם הוא קורא לו אפילו ילד מהתימנים היה בא תכף אל השכונה שלנו".
"כשהיה צריך ללכת לבקר חולה בשעריים היה קורא אותי לתרגם בשבילו" סיפר עמיהוד נחמני.
הדוקטור השקיע מאמצים עצומים ללמוד עברית ללקוחותיו סיפר שאינו מבין יידיש ועל כן נאלצו לדבר אתו עברית וככה, לאט-לאט, התחיל לדבר בשפת הארץ. אומרים שזה השקר היחיד שהוציא מפיו בחייו.
בקיץ 1910 נסע הד"ר מוסקוביץ לקרלסבאד לטיפול רפואי למשך חודשיים: הוא דאג למצוא לו ממלא מקום את ד"ר בת-שבע יוניס ושילם את שכרה - 300 פרנק לחודש.
באיחולי 'שנה-טובה' לוועד שם הוא מאחל להם 'את ברכותיי הציוניות הכנות' הודיע ד"ר מוסקוביץ שיחזור ארצה עד סוף אוקטובר כי את דרכו חזרה יעשה דרך קונסטנטינופול כדי לעמוד בבחינות של הממשלה העות'מאנית כרופא.
מוסקוביץ נמנה על מארגני 'חגיגות הפסח' של רחובות, "רצינו לשמוח. החגיגות יכלו להתפתח לדבר גרנדיוזי. זה היה פרימיטיבי. הייתי בוועד. אחרי שנים אחדות באו מוסקוביץ ואשתו והיא התחילה לטפל בחגיגות". סיפרה אסתר סמילנסקי-דונדיקוב.
ד"ר מוסקוביץ היה ליושב-ראש ועד חגיגת הפסח. שבועות מספר קודם לכן כבר עסק בפינוי וגידור 'מקום החגיגה', העמיד צריפים לתערוכות, דוכן לנואמים והכנת ארוחות ומזנון זול תחת כפת השמים לתועלת הרבים הבאים מרחוק. הכין את "בית העם" לקונצרט, וגם זיקוקי דנורא לא נעדרו. הוא עמד על כך שההזמנות יחתמו ב 'בברכת התחיה' ושבחגיגות יכללו תחרויות ספורטיביות, שכן האמין בטיפוח הגוף. ועד המושבה הקציב להוצאות החגיגה סך 40 פרנק מקופת המושבה.

מים סוערים
תושבי רחובות, יהודים וערבים, העריצו את ד"ר מוסקוביץ על אישיותו ומסירותו. הוא הגיע לכול חולה באשר הוא וממחוסרי היכולת לא גבה כסף ואף העניק להם תרופות חיוניות על חשבונו. בשעות הבוקר טיפל בחוליו במרפאתו שבמרכז המושבה ועל כך קיבל מהוועד משכורת, ואחרי הצהרים נהג לצאת לביקורים אצל חוליו 'הפרטיים' – בשכר כשהוא רוכב על חמורו הגדול והאפור, ותמיד נענה לכל קריאה שהגיעה אליו, כמצוות שבועת הרופאים; מעולם לא דחה קריאה לעזרה מחולה. תושבי רחובות דאגו לו מאוד כשראו אותו יוצא בליל גשם סוער כדי לטפל בחולה שקרא לו. ולדאגתם היה בסיס.
ב- 19 במארס 1916 נקרא הד"ר מוסקוביץ על ידי נחום טברסקי מנהל חוות בן-שמן לבוא ולטפל בפועל שכנראה לקה בטיפוס.
זה היה לילה שבו ירד גשם זלעפות. הפצירו בדוקטור שיחכה לבוקר, אך לבו לא הניח לו להשאיר את הפועל ללא עזרה רפואית. הוא הלך, למרות שידע שבין לוד ובן-שמן חוצה את הדרך וואדי עמוק, שבימי הגשמים מתמלא ועולה על גדותיו בזרם עז ועכור. וגשר על פני הוואדי לא היה.
מוסיף דן דורון, בספר זכרונות של שאול (פאולוס) בנו של משה סמילנסקי, מסופר, סבתא [פרידה]  וארבעה מהילדים נסעו לאימה בתל-אביב לחגיגות הפורים ואילו הוא נשאר עם אביו ברחובות. כאשר נקרא אביו לבקר חולה בבן-שמן הוא הובא  לבית חבר כדי שישן שם ולא יישאר לבד. 
אותה "גרוסממה" [סבתא] הייתה דמות כה מוכרת בתל-אביב, שמברק אותו ראיתי היה ממוען "גרוסממה, תל-אביב" והוא הגיע מייד.
עד מותה כלל לא ידענו את שמה האמיתי: רגינה. כולם קראו לה גרוסממה.
 


העגלה, דיליז'נס, עם מכסה בד קשה, הביאה את ד"ר מוסקוביץ בשלום לבן-שמן, אבל גם אחרי הטיפול אצה לו הדרך חזרה – החולה חיים רפפורט ציפה לו ברחובות ומשפחה וידידים ביפו.

"אני נינו של חיים נחום רפפורט. הוא ערק מהצבא הטורקי בגלל הטיפוס אחרי   

שרופא גרמני של הצבא אמר לו שאם הוא חפץ חיים, לא כדאי שיישאר. הוא 

הלך ברגל מבאר שבע  לרחובות והסתתר בכרם מפחד ממלשינים, ובגלל 

זה  הד"ר מיהר לפגוש אותו." כתב לנו יוחאי דוידוב בשנת 2014.

העגלון, אליהו כרמלי, הזהיר את הדוקטור שהמעבר נהיה מסוכן, אך מוסקוביץ ציווה, והוא לא העז להמרות את פיו ויצא לדרך. לפתע בא זרם מים עז והפך את העגלה , הזרם האדיר גרר את העגלה למרחק רב, כרמלי, שישב מקדימה, הספיק לחמוק בעודו שומע את זעקתו של מוסקוביץ שישב בפנים "הילפה! ראטעוועת! הילפה!".

היה זה ואדי ג'ינדאס [לימים נחל איילון] הזורם ממזרח ללוד, אל-ג'ין אל אסוואד [= השד השחור]  עם השיניים הלבנות  והחרמש צחק כהרגלו.
מקור השם ג'ינדאס אולי בבסיס צבא ערבי (אולי ממלוכי) [גינדי=חייל בערבית], ששרידיו במקום והכפר ג'ינדאס [לימים המושב גינתון, שנטל שמו 

מהמקורות מבני משפחות הכהונה, בעל דימיון פונטי לשם המקומי העתיק]. גשר ג'ינדאס מעל למים סוערים, הקימו התורכים אחרי טביעתו של ד"ר מוסקוביץ [יש אומרים שבגללה].

עם בוקר יצאו שלושה מצעירי המושבה עמינדב פיינשטיין יצחק דנילביץ-דניאלי ומרדכי זיידין רכובים על סוסיהם בעקבות הרופא האהוב, שהפעם לא שב הביתה. הם מצאו את הדיליז'נס שבור ואת פגרי סוסיו של מיכל לוין. דניאלי בוסס במים שהיו כבר מי-ברכיים עד שדרך על גופתו של הרופא, 100 מטר לכיוון שפת הים.
הביאוהו לרמלה. מרמלה שלחו טלגרמה לד"ר טהון ליפו.  טלגרפו אליה.
את גופת הדוקטור הביאו לביתו ברחובות, אף אחד לא היה בבית. פרידה הייתה ביום הפורים ביפו עם ילדיה שלמדו בגימנסיה. הבת למדה שם בבית הספר לבנות.
כתבה רבקה שרתוק לאחיה משה בצבא התורכי:
". . . החלל הראשון של השבוע היה הד"ר [הרמן] מוסקוביץ מרחובות. בליל גשם וחשך (בימי פורים ירדו פה גשמים חזקים בלי הרף) הוא שב מחולה מבן-שמן לרחובות ובדרך טבע בואדי. משוהו מן המים רק אחרי 7 שעות או גם יותר מזה. הוא נחנק במים תחת העגלה שנהפכה עליו ואחר-כך סחפו הזרם. קשה לתאר מות יותר מקרי ויותר טפשי מזה. בבן-שמן התחננו לפניו שישאר ללון וכבר הכינו את משכבו, אך הוא באחת רצה לנסע כי מהר ליפו ליום הולדת אשתו. והנה הביא לה מתנה נחמדה. המשפחה כלה ביפו ותיכף ומיד אחרי שנודע הדבר נסעה לרחובות. . . "
הד"ר טהון והופיין ליוו את פרידה והילדים בדרכם לרחובות. הם פגשוהו שוכב מת בביתו.
פרידה ליטפה את גופת בעלה ללא הרף, ניגשה אל בנה, בכורה, אלכסנדר ואמרה: "אתה כעת מגיני";
באו יהודים וקראו תהילים כל הלילה. למחרת הייתה הלוויה, הביאו את גופתו מביתו לבית-הכנסת.
לאחר שמותו נקבע ברמלה כחוק על ידי רופא ממשלתי, נקבר ד"ר מוסקוביץ בבית-הקברות ברחובות.
"בליל ב' ט"ו אדר שני תרע"ו, 6 מארט 1332, 20 מארץ 1916 נפטר הד"ר צבי בר' עזרא מוסקוביץ והובא לקבורה ביום ג' ט"ז אד"ש [=אדר שני]" כתבו ב'פנקס הנפטרים' של המושבה.
התמלאה הלוויה עוד פעם ועלו מהבית של מוטל מקוב, שם גרו, עברו מהצד המערבי של ביה"כ ושם התחילו ההספדים. פתח בדברים סמילנסקי בשבחו אודות הציונות של הנפטר, אהבתו לחולה, ענוותו, ''עזב ארץ עשירה ובא לרחובות. היה ראש הציונים ברומניה, חבר הוועד הפועל הציוני ברומניה. תחילה גר במלון קלביצקי, אח"כ היו שכנינו. אח"כ עברו לבית מוטל מקוב." אחריו הספיד ד"ר טהון. כולם בכו"  סיפר עמיהוד נחמני 
"אני זוכרת המון צבעוני בר אדומים" סיפרה בת המושבה.
ומאיר דיזנגוף כתב בשם ועד תל-אביב:
"בכל לב משתתפים אנחנו בצערכם הגדול לרגלי האסון אשר קרה את המושבה בהלקח מעל ראשיכם הרופא והאדם היקר מר א. צבי ד"ר מוסקוביץ. לא לכם לבד כבד האסון, כי גם לכלנו, לכל בני הישוב, כי הלא אנשים נעלים ויקרים כהמנוח אינם בני-מושבה אחת, רק בני כל הארץ, בני כל הישוב בארצנו. עמוד ומעוז היה הד"ר מוסקוביץ לא רק להחולים הרבים אשר בידיעותיו ובכשרונותיו העלה ארוכה למחלותיהם, אך גם אחד מעמודי התוך אשר הישוב החדש והצעיר שלנו נשען עליו. אנשים כהמנוח הד"ר מוסקוביץ אנשי מופת המה, מופת לרבים, וממנו צריכים ללמוד ההולכים להתעסק בעבודת הישוב. זה היה אחד מן העסקנים הצבורים, אשר בהם הישוב מתברך, בהיותו צנוע ועובד ושומר את האש הקדושה של תקותנו בטהרתה.
ותהי נא זאת תנחומינו, כי בנים נאמנים ויקרים כהד"ר מוסקוביץ נולדו על ברכי תנועתנו וכאלה נושאים את דגלינו. תהי נא זאת תנחומתכם, כי אדם יקר ועובד נאמן כזה עבד במושבתכם שש שנים, ואתם זכיתם לעבוד שכם אחד תחת פקודתו. והמקום ינחם אתכם בתוך כל אבלי ציון וירושלם עד אשר יצוה ד' ויברך את עולמו ואת ארצו ואת עמו בשלום וימחה דמעה מעל כל פנים ויבלום לנצח את המות".

במלאות שלושים, בבית-הכנסת נכנסו נשים וגברים לאולם הגדול. דיבר הרב מרגלית וסיפר כמה חיבב ד"ר מוסקוביץ את הזקנים. דיבר על צדקותו. אח"כ דיבר אהרון איזנברג, אמר כשהיה חולה היה יושב בביתו שעות והיו מדברים על עתידה של ארץ ישראל. כשביקש ללכת אמר: "שב יותר בביתי, זו רפואתי".
הנכבדים מתל-אביב לא באו. הם ערכו לו אזכרה שם.
כעבור כחצי שנה הציבו על קברו מצבה בדמות מצבתו של הרצל בבית-הקברות בווינה.
בעת שהונחה המצבה הספידוהו חיים נחום רפפורט המוזר ורבינוביץ הזקן.
"כל יום הייתה אשתו הולכת לבקר את קברו".
פרידה נותרה לאחר האסון בחוסר כול מטופלת בחמישה ילדים, והימים ימי מלחמה. המצב בארץ הורע. הרשות התורכית החליטה, לאור התקדמותו של הצבא הבריטי בראשות הגנרל אלנבי - שאת שאון תותחיו ניתן היה לשמוע ימים ולילות במושבה, לפנות אזרחים יהודים - וביום רביעי, ה' בניסן תרע"ז, 28 בחודש מרץ 1917, יצאה פקודת הגירוש לצפון.
היה למשפחת מוסקוביץ היה ידיד, גרמני במוצאו, בעל חווה מצליחה במושבה כינרת ושמו טריידל שהציע לפרידה, חלק מהקומה העליונה בביתו בן שלוש הקומות. החלק האחר נתפס על ידי קצין גרמני. וכך, עם מזער חבילות שארזו ובעזרת הלוואה של שבעה נפוליוני זהב שקיבלו מד"ר ארתור רופין, נסעו השבעה לכינרת: ה'גרוסממא' רגינה, בתה פרידה וחמשת ילדיה, הסבא אלברט נשאר תקוע בקהיר מפרוץ המלחמה.
סמי טולקובסקי טיפל במעט הרכוש שנשאר.
לאחר המלחמה, קרובי משפחתה של פרידה לקחו את הילדים תחת חסותם וגידלו אותם. הדודה מצרפת לקחה את רות, והדוד שבאנגליה לקח את אלכס, שאול וגבי, הם שדאגו לחינוכם, והשכלתם - עד בגרותם. גדעון העדיף להישאר בפנימייה של מקווה-ישראל וללמוד חקלאות.
בין ידידיו הטובים של ד"ר מוסקוביץ בתל-אביב היו מספר ידידים ציונים שניסו לעזור לפרידה להתגבר על הבעיות הכספיות. בהם ד"ר זיגפריד הופיין מהולנד מנהל בנק אנגלו-פלשתינה, ד"ר ארתור רופין מפרוסיה מנהל המשרד הארץ-ישראלי של הפדרציה הציונית והאחראי מטעמה על מפעל ההתיישבות החקלאית וד"ר יעקב טהון מגאליציה שהיה עוזרו של ד"ר רופין ב'משרד הארצישראלי'. בסיועם פתחה פרידה יחד עם אמה, ה'גרוסממא' - פנסיון בתל-אביב, בקצה רחוב 'אלנבי', בסמוך ל'יהודה הלוי' של היום, אחוזת בית ב- 1918; זאת משום ששתיהן היטיבו לבשל ולאפות והיו בעלות טעם מעודן, נשות שיחה נעימות, משכילות ובעלות חוש הומור. בפנסיון התארחו גם כל המי-ומי של פעילי ועסקני ההסתדרות הציונית כשהגיעו ארצה, אנשים כמו פרופ' איינשטיין ואחרים, שחיפשו אכסניה אירופאית בה האוכל משובח, מארחות אצילות, בעלות נימוסים טובים ונשות-שיחה מצודדות. "הפנסיון בו התארחו כל הגדולים היה כבר ברחוב טרומפלדור" אמרה לי דליה [מלשון דליות הגפן] אריאל הנכדה שזוכרת.
כשפרידה הלכה לעולמה, לאחר שנים רבות, נקברה מול בעלה ועל קברה הציבו מצבה זהה לשלו.



"גבריאל - כאיש משרד-החוץ בימי משה שרת - נטל לעצמו את השם העברי דורון ומאז הפכנו כולנו ממוסקוביץ לדורון. . ." סיפרה נעמי.
בסוף שנת 1920, כשהגיעו פועלי העלייה השלישית לרחובות החלט לאסוף את המטות שנשארו מבית-החולים שהיה תחת השגחת המנוח ד''ר מוסקוביץ, מבעלי הבתים שלוו אותם מהוועד ו"למסור אותם להמהגרים החדשים שנזקקים למטות באחריות בעלי הדירות שדרים בהם המהגרים "
מי שמילא את מקומו של הד"ר מוסקוביץ המנוח היה החובש גורן מעקרון עד למינויו של הד"ר שמעון ענטין. שעבד במושבה שבע שנים.
לימים קראה עיריית רחובות רחוב על שמו.

ספיח
20 שנה לאחר מותו של ד"ר מוסקוביץ יצא בנו הצעיר גדעון, שהיה אחראי על יחסי הציבור עם השכנים הערבים באזור נתניה, לביקור ראשון בכפר אום ח'אלד. הוא התיישב בחדר-האורחים, ואנשי הכפר התאספו ומילאו את החדר. גדעון המתין שהמוכתר יפתח בדברים. והנה שאלתו הראשונה של המוכתר הייתה: "מי היה אביך?" גדעון התחיל להציג את עצמו, אבל המוכתר קטע את דבריו ואמר: "אני יודע מי אתה, שאלתי מי היה אביך?" כשהשיב גדעון, אמר המוכתר: "חשבתי כך!". הוא פנה לקרואים ואמר: "אביו של האיש הזה היה 'חכים' גדול בדוראן [שמה הערבי של רחובות] ועזר לחולים ערבים בכפרים שבסביבת דוראן. מעולם לא סרב לבוא כשנקרא, ואם ראה שהחולה עני, לא לקח כסף, ואם הוא רשם תרופה וחשש כי החולה לא יקנה אותה, היה חוזר ומביא את התרופה בעצמו מבלי לבקש תשלום, כאשר שמעתי על התאונה, עליתי מייד על סוסתי ועם עוד כמה מאנשיי, רכבנו לנהר עוג'ה אל וואדי ג'ינדאס הנופל אליו וחיפשנו מפי נחל עוג'ה במעלה, אבל היה מאוחר מדי לטוב".


                                 חתימתו של ד"ר מוסקוביץ

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 114, מרץ – אפריל 2008. תחת השם "הרופא של כולם" בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
לימים הצטרפה אליהם  צמרת אביבי.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים