יום ראשון, 26 באפריל 2009

בורטנובסקי צבי – יחפן ואנרכיסט שנפל חלל כשומר בגורן

5.7.1911 - סג'רה (אילניה)
המצבה צולמה על ידי יעקב שקולניק


בבית הקברות של אילניה נקברו לצד מתיישבי סג'רה הראשונים, גם חברי ארגוני השמירה "בר גיורא" ו"השומר" שנפלו בסג'רה על משמרתם. עצמות נופלי "השומר" הועברו בשנות ה-60 לבית הקברות של "השומר" בכפר-גלעדי. השומר צבי בורטנובסקי נשאר במקום בו נקבר.
צבי בורטנובסקי, היחפן האידיאולוגי הראשון של תל-אביב ומנהיג "המריצנים" – מיישרי החולות של תל-אביב, לוחם על זכותה של שפת היידיש, נפנה מכל עיסוקיו כדי לצאת להגנת הגליל. הוא מצא את מותו בהגנה על המושבה סג'רה, כשאנשי "השומר" נטשו אותה.
"עוף החול המוזר"
צבי בורטנובסקי או בטנובסקי כפי שחרוט על המצבה הישנה שבבית העלמין במושבה סג'רה, נולד בעיירה רומני שבפלך פולטאבה, אוקראינה. הוא התעמק במדע, בעיקר בפיסיקה וגם בספרי ההיסטוריה שעסקו ביהדות ובארץ-ישראל. הוא חלם על המצאות ותגליות והתפתחו בו תכונות של הרפתקן ופורק עול. בשנת 1906 עזב במפתיע את בית אימו ונסע לאודסה כדי לעלות משם לארץ-ישראל. מכיוון שסרב לדבר על עברו בכל תוקף אין אנו יודעים לא את שמות הוריו ואפילו לא את גילו.
הוא הגיע לעיר הנמל אודיסה מקום הפלגת האוניות בכל שבוע לארץ-ישראל. באודיסה מצא את עצמו צבי ללא תעודת-מסע, ללא כסף אך גם ללא דאגות. כזה היה הבחור. מספרים עליו שכאשר הרעב הציק לו יותר מדי, שאל מחברו את חליפתו היפה והיקרה והלך אל אחד מבתי המלון המהודרים בעיר, מאלה השוכנים ברחוב דריבסובסקא. הוא סעד לאיטו ארוחה דשנה וכשהמלצר הגיש לו את החשבון, התייצב והודיע בקול רם: "אביד אקספרופרירובן", כלומר עשיתי אקספריופריציה לארוחה [ אקספריופריציה פירושה הפקעת-קרקעות. באותם ימים אקספרופירטורים קומוניסטים הסתובבו בחוצות העיר אודסה והמשטרה לא העזה לגעת בהם. אגב, הם הלאימו בעיקר כספים, "אקס" הם קראו לזה בקיצור . . ].
צבי המשיך בהרפתקאותיו בעיר הנמל הסואנת הזו והנה למרות הבדיקות שאמורות היו להיות קפדניות הצליח להתגנב ולעלות על אונייה שעשתה את דרכה לארץ-ישראל. יום לפני ההפלגה נעלם מעיני הז'נדרם הרוסי שכבר שם עליו עין כמה ימים, התגנב אל האונייה, עקף את פקידי האונייה הבודקים כרטיסים ותעודות והסתתר בחלקה התחתון, בין הפחמים, אבל בנמל איזמיר התגלה הפוחח הבלתי-חוקי והורד מן האונייה. כל אותו יום שוטט רעב בעיר התורכית היפה בלי אגורת כסף , אך לפנות ערב, מעשה נסים, כשהספינה השמיעה את צפירתה האחרונה לפני ההפלגה, בחורנו הצליח לשוב ולהתגנב לתוכה. הוא בילה שוב בין הפחמים המוכרים לו ונחת בנמל יפו. מפויח ולבוש בלואים 'עבר' נכנס לארץ ללא בעיות.
ביפו הצטרף צבי לקבוצת חלוצים שעבדה בפרדסי פתח-תקווה, שם הוא מתבלט כפועל חרוץ ובעל מרץ רב. בשבתות ובחגים הדריך את חבריו הפועלים ב. . תרגילי התעמלות!
אבל יצר הנדודים וההרפתקנות לא הניח לו לשבת ולדבוק במקום אחד והוא עבר ממושבה למושבה כשבכל אחת מהן עבד תקופה קצרה בעידור פרדסים בבציר ענבים ואפילו בקילוף שקדים, מה לא.
חבריו קראו לו "צבי היחף" משום שהוא ניחן בתכונות של יחפן רוסי אמיתי – תערובת של אידיאליסט חם ומעשים של איש הפקר. "קראנו לו כך בגלל נדודיו הבלתי פוסקים במושבות ובגלל חוסר-דאגתו תמיד, כ'בוסיאק' אודיסאי ממולדבנקה אותו פרבר יהודי עני שהיה ליד נמל העיר וידוע גם כמרכז פשע. או כנודד – פועל חופשי בקליפורניה, במערב הפרוע".
צבי חלם לבנות מפעל טכנולוגי משוכלל שיתרום לכלכלת הארץ. לאחר שבילה שנים אחדות כפועל מזדמן במושבות, נסע בחשאי לרוסיה כדי ללמוד הנדסה בבית-ספר טכני גבוה "להיות לאינז'ניר ולשוב אל הארץ לעשות בה את עבודתו הגדולה".. מובן שהוא לא ישב זמן רב על ספסל הלימודים – יצר ההרפתקנות והגעגועים לחיי החלוצים גברו עליו ועל חזונו, הוא הסיר מעליו את בגדי הסטודנט של ה'אינסטיטוט הטכנולוגי' וחזר ארצה להיות שוב "צבי היחף", פועל במושבות, ציפור דרור.,

בשנת 1907 נותר צבי בדד. חבריו עלו לגליל וייסדו שם את דגניה. צבי עזב את עבודתו כפועל חקלאי במושבות והחל לעבוד בקבוצת "פועלי החולות" שעסקה ביישור חולות תל-אביב תשתית לבניית שכונה עברית מחוץ ליפו וגם גימנסיה. זו הייתה קומונה של בחורים צעירים ועליזים שקראה לעצמה "עובדי פרך מתנדבים". צבי נחשב ל"חבר מכובד" בחבורה בזכות מעשי השובבות שלו והמצאותיו המחוכמות והמשונות. אחד מבני החבורה הזו מתאר את צבי ואת אותם ימים:". . . 'צבי היחף' היה לאחד הטובים שבין פועלי החולות. חבורת מובילי החול שלנו הייתה בת עשרים חברים ויחד עם מאות ערבים בנו את העיירה היהודית היפה תל-אביב. מקרשים צרים עשינו שביל ארון מאוד, על פי פקודתו של צבי בורטנובסקי, המהנדס חסר התואר, בשורה ארוכה, זה אחר זה, העברנו את עגלות היד שלנו המלאות חול על פני הקרשים מן הגבעה אל הגיא. כל שטח שיישרנוהו החלו מיד לבנות בתים עליו. קשה הייתה עבודת החולות שלנו תחת קרני השמש הלוהטות. רק אחרי הצהריים נשבה רוח קרירה מן הים והשיבה את נפשנו. למרות קשי העבודה ולמרות שידענו שלא בשבילנו אנו בונים, שבענו רצון בעבודתנו, בהתנחמנו שאנו בונים עיר עברית. בימי הקיץ החמים היינו מתרחצים שלש פעמים ביום בגלי הים התיכון. איש עם רעהו התחרו בשחייה. 'צבי היחף' היה השוחה היותר מצוין בינינו, ולאיש לא עלה לעבור אותו בים. בשעות המנוחה בצהריים היינו באים אל הספרייה לתת מזון רוחני למוחותינו. מנהל הספרייה חשד בברטונובסקי שהוא גונב עיתונים מהספרייה וכמחאה על העלבון לא הוספנו לבקר את בית הספרים. מאז בילינו את שעות מנוחת הצהריים בדרך זו: השתרענו על הארץ במקום העבודה, תחת עגלות החול ההפוכות, כדי להתחבא מפני קרני השמש. מכוסים בעגלות שרנו שירים שונים. ציפורי ארץ-ישראל אהבו כנראה את חברת מובילי עגלות החול ועזרו לנו בצפצופם הנעים".
כך בין אבטיחים וגמלים, כאשר הקבוצה סיימה את יישור שטח האדמה שנועד לבניין הגימנסיה העברית "הרצליה" ובא היום להנחת אבן-הפינה, הזמינו לטקס הרשמי גם את מובילי החול. צבי , הסוציאליסט האינטרנציונלי, סרב להשתתף בטקס, אלא אם יבטיחו העסקנים שעבודת בניין הגימנסיה, הנבנית מכספי נדבות של יהודים, תיעשה כולה בידי פועלים עברים. אומרים כי העסקנים נאלצו להסכים לדרישה זו משום כוחה של חבורת עובדי החולות.


גימנסיה "הרצליה"
חבורת עובדי החולות
גם בתום יום עבודה קשה, מצא צבי זמן וכוח ללמוד עברית. אחרי שלמד היטב את השפה, החל ללמוד תנ"ך בהרצאותיו של ד"ר מוסינזון, מנהל הגימנסיה "הרצליה". סיפורי הנביאים הותירו בו רושם עז. הנווד, שהכיר את ארץ ותושביה, מצא פרטים רבים דומים בין סיפורי התנ"ך ואורח החיים של הבדווים.בשל נדודיו בארץ הכיר לדעת את התנ"ך ורוחו. אומרים כי בזכות הלימודים אף הפסיק לנדוד באותם ימים.
צבי בורטנובסקי, האנרכיסט והאינטרנציונליסט, רחוק מן הציונות ששאלת השפות כלל לא עניינה אותו, לא יכול היה לסבול דיקטטורה, גם לא זו של "חבר עבריים שוביניסטים", כפי שהגדיר את "מגיני השפה העברית", שנלחמו נגד הז'רגון, הלא היא שפת היידיש. צבי ראה ביידיש שפת יהודים לכול עניין ודבר, שפת אימותינו, והרי אפילו חברי "השומר" המהוללים דיברו ביניהם יידיש וזו הייתה שפת הפקודות שלהם. וכך מספרים: פעם כשהעבריים הקנאים אמרו להפריע בעד הסופר הידוע והדקלמטור המצוין ז' י' אנכי מלהקריא את מונולוגיו המפורסמים 'ר' אבא' ביהודית, נלחם צבי בעד השפה הזאת כארי, נלחם בכל להב נשמתו, עד שיד מצדדי הסופר הייתה על העליונה. ז' י' אנכי הקריא בקלוב הפועלים ביפו בהצלחה גדולה ביהודית את יצירתו ' ר' אבא'. "ר' אבא הוא יהודי זקן החי בהעבר. הוא רואה את כל הריקנות שבחיי היום והוא נושא עיניו אל מה שהיה... אם צדק הוא בזה – אין זה מן העיקר... העיקר, שר' אבא הזקן והחלש גם הוא יהודי קובע ברכה לעצמו, גם הוא בעל תכונה אינדיבידואליסטית כולה, גם הוא איש המציג את ה"אנכי" שלו נגד כל הסביבה, שאינה לפי רוחו... ובזה סוד השפעתו, בזה הוא לוקח את לבבנו" . כתב יוסף חיים ברנר.
"אחרי הנשף ההוא, בשעה מאוחרת, אחר חצות, עשינו אנו הפועלים דימונסטרציה בחוצות תל-אביב נגד העבריים הקנאים. בעמל רב עלה לנו לעצור את צבי ברטנובסקי מלשבר את עצמות אחדים מהמורים העברים. 'איך זה?', צעק בחוצות תל-אביב, 'איך זה תכריחו אותנו, חבורה קטנה, לקבל את השפה העברית ותאסרו עלינו את השפה היהודית?". אמיץ היה הבחור.
שתי נשמות התאבקו תמיד בקרב צבי ולמרות שלא יכול היה לסבול כל עול משמעת, חלם להיות חבר ב"השומר" הסודית ובקבוצה קואופרטיבית.
כשהגיעה השמועה לתל-אביב כי בגליל נפלו שומרים בהתנגשויות עם הערבים, השליכו פועלי יישור החולות את עגלות-החול וערכו אסיפה לדון במצב. הם החליטו שאחדים מהם ילכו לגליל למלא את מקום הנופלים בשמירה. צבי לא חיכה להחלטות האסיפה והודיע: "חבריי! אני עולה לגליל , כל יום וכל שעה יקרים, קצרה רוחי מהשתתף באסיפתכם". אכן פתיל קצר היה לו ליחפן הזה.

צבי היחף קם והלך ברגל לסג'רה. הוא הגיע לשם בתקופה שבה אגודת "השומר" ביטלה למשך שנה אחת את השמירה במושבה כעונש על שכרתה שלום מעליב עם השכנים הערבים, שמתוכם יצאו רוצחי השומרים, מה גם שאנשי המושבה עשו זאת בלי להיוועץ בהם כלל. "הייתה התרפסות, פחדנות ; הסכם שלום כזה היה גורם לנו צרות ומרבה קורבנות, ולכן דרשנו שאנו נשתתף בסידור תנאי השלום. היינו קשים בעניין זה. נוכחנו שבדברים, בויכוחים לא נשפיע על האיכרים, ולכן בחרנו את האמצעי הכי חריף, להשבית השמירה לזמן ידוע"'. אמר ישראל שוחט ראש לראשי "השומר".
צבי מצא את חצר החווה שהייתה תמיד הומה מאדם רב, שוממה. "פסקה השירה ודממת בית-הקברות לקחה מקומה". כעשרים הפועלים והשומרים מצאו עבודה במושבות אחרות "'נשארו רק שני פועלים מהחדשים והקורדים. . ". המושבה שכרה שומרים יהודים מחוץ למסגרת 'השומר', ביניהם צבי.
חברים מנוסים מ"השומר" שהכירו את רוח ההפקר של צבי, הזהירו אותו מפני הסכנה מצד הערבים השכנים, למרות 'ברית השלום' שנכרתה איתם. אבל צבי היחף, האנרכיסט ברוחו ורודף הצדק באורחו התעלם מהאיסור, משום שהבין שהעונש שהטילו אנשי "השומר" היה בתור מחאה ולא בתור חרם, "בויקוט" בלשונו. הוא התעלם מן הסכנה לחייו משום שלא חשב זאת לנכון להשאיר את המושבה הפקר, וקיבל על עצמו תפקידי שמירה. סכנות לא הבהילו אותו.
רק ימים מעטים הספיק צבי לעשות ב"משמרת הכבוד", כפי שקרא לעבודתו. ביום השביעי, יום שבת 5 ביולי 1911 לאחר חצות נשמעו יריות מכיוון הגורן. איכרים שחשו לשם מצאו את צבי מתבוסס בדמו. שני ערבים ירדו מההר; על שאלתו מי הם לא ענוהו הערבים, הם ירו כדור ברגלו "בגיד הגדול והדם זרם בכוח גדול". האיכרים נשאו אותו לבית-המרקחת שבמושבתם, אך לא הצליחו לעצור את הדימום מרגלו וכשהגיע הרופא לפנות בוקר ממסחה היא כפר-תבור כבר לא היה צבי בורטנובסקי בין החיים. "אחר את המועד . אחרי שתי שעות מת".
צבי נקבר בבית העלמין של המושבה סג'רה. הוא לא היה אחד מ"השומר" ולכן לא העבירו את גופתו לקברות השומרים שבכפר-גלעדי ותל-אביב הייתה רחוקה. המצבה שעל קברו הוקמה לימים על ידי "ועדת-ציון" שליד הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העודים העבריים בארץ-ישראל, משום שלא היה לו כל קרוב משפחה או גואל אחר שיציב מצבה על קברו.
בלוח הזיכרון שבבית-הכנסת של המושבה מופיע הבחור לא כצבי היחף וגם לא כצבי בורטנובסקי, אלא כצבי בר. אכן שם מתאים בחר לו הבחור.
הידיעה המרה על הירצחו של צבי הותירה את חבריו, מובילי החול בל-אביב, במצב רוח קשה. ימים אחדים שבתו ממלאכתם ואף ערכו בקלוב הפועלים ביפו ערב הספד מרגש לנשמת 'היחפן העברי היפה'
שיצא כשליח מצפונו בסכנו את נפשו במודע בעד ישוב חקלאי בגליל.
לימים, בתחילת המאה העשרים ואחת, יכתוב אוהב קונספירציות כי: ". . ברצח נחשדו אנשי 'השומר', ולאחריו פחדו אנשי סג'רה ומסרו חזרה את השמירה לאגודת 'השומר'... ".

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע" גיליון 109, מאי – יוני 2007. תחת השם"עוף החול המוזר" - בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.



אין תגובות:

פרסום תגובה