יום שלישי, 26 במאי 2009

ירחמיאל לוקצ'ר - איש העלייה השנייה שנפל בקרבות סטאלינגרד

00.00.1942 - ברית המועצות

מדוע חבריו-יריביו מ"השומר" קבעו את תאריך מותו על לוח הזיכרון דווקא בשנה זו? אולי בגלל המידע על נפילתו במלחמת האזרחים בספרד?. כך או כך הבחור היה אגדה עוצרת נשימה ביישוב היהודי בארץ-ישראל של פעם - יפה תואר, אמיץ ומסתורי , עליז, תמים, וערמומי– ירחמיאל לוקאצ'ר [לוקא, חוראזו, חורזוי, חאריבי] היה ציוני וקומוניסט, בוגר גימנסיה 'הרצליה' וקצין בצבא התורכי, מוציא להורג ואידיאולוג, שודד ואיש משפחה, איש מלחמה וצדק. נער מהעלייה השנייה שהיה שותף לעלייה השלישית במפעלה הזוהר, "גדוד העבודה", ואשר נשרף באשה ונעלם בלהבות הקומוניזם העולמי. הוא נדד עם משפחתו לברית-המועצות של סטאלין ואיש אינו יודע כיצד [ואם] הסתיימו חייו הסוערים בקרבות סטאלינגרד.

אנחנו הזבל של הדור הבא

אגדות רבות הילכו בין אנשי "השומר" על דמויות ססגוניות ומיוחדות. ואחת מהן, מרתקת במיוחד, דיברה על ירחמיאל לוקאצ'ר שנהגו לכנותו בין השאר - לוקא. שמו הילך הערצה ואימים ביישוב היהודי בארץ-ישראל דאז. מעטים התנסו בגלגולים כה מרתקים. עד עצם היום הוא נותר דמות עלומה ומסתורית, מעוררת סקרנות ומחלוקת.

לוקא נולד בשנת 1898 בטשקנט שבאוזבקיסטן [יש אומרים שבעיירה קובל - פלך ווהלין. . . ] למשפחת חורזו, שם שמעיד אולי על קשר קדמון לכוזרים שישבו סביב הים הכספי, ל דוד ופייגה. לאחר שנים שונה שם המשפחה ללוקאצ'ר, לא ברור מדוע.

אני נשאר בארץ

לוקא גדל בבית מסורתי וציוני של דוברי עברית. הסיפורים על ארץ-ישראל הלהיבו אותו ובגימנסיה הרוסית באסטראחאן [כך סופר] אף הקים יחד עם כמה מחבריו תא מחתרת ציוני. אביו הבטיח לו שאם יסיים בהצלחה את השנה הראשונה בגימנסיה, ישלח אותו בקיץ לטיול בפלשתינה. כך היה. אבל ברגע שרגלי לוקא דרכו בחוף יפו, הודיע הבחור להוריו שהוא נשאר כאן, ובשנת 1913 החל ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה", מחזור ו' , השנה בה סיימו 23 תלמידי המחזור הראשון את הלימודים וקיבלו את תעודת הבגרות בעברית, בצירוף תרגום לצרפתית ותורכית.

לוקא היה שתקן ומסוגר, אך עד מהרה קנה לו חברים דווקא בזכות מסתוריותו ותעלולים נועזים שבהם הדהים, שעשע והבעית את חבריו. מעט לאחר הפסח של שנת 1915, ביקר בגימנסיה העברית המושל התורכי – ג'מאל פחה מפקד הארמייה הרביעית - בה נכללו אז כל הכוחות הצבאיים שחנו בלבנט, היה זה לאחר כשלון מסע המלחמה לתעלת סואץ. הוא ראה את התלמידים בשיעור ההתעמלות בהדרכת צבי נשרי, והציע להם להתגייס כקצינים לצבאו. לוקא היה בין המתנדבים. לאחר סיימו את בית הספר לקצינים נשלח להדריך טירונים בבסיס ליד איזמיר. לאחר שנתפס בזרועותיה של אשת סוחר תורכי עשיר, יש יגידו – בת גנרל. כך או כך הועבר כמתורגמן לעיר חלב

". . .הוא נחמד ומזהיר כולו, מרהיב עיני רואו. גם הוא, המסכן, נמזד [פרח קצונה]. . " כתב שותפו לחדר משה שרתוק. כשהתפוצצה פרשת ניל"י פוזרה החבורה ולוקצ'ר נשלח לעיר הנמל בנדירמה.

בתום המלחמה שב עם חבריו לארץ-ישראל כדי לסיים את הלימודים.

קבוצת יוצאי הגימנסיה שחלמה על התיישבות ועליה לחורן. עימם נמנו לוקא וידידו ביכמן חדורים בלהט אמונה, ברומנטיקה ארצישראלית ובגעגועים לחיי הצבא יצאו ללמד במושבות הגליל, שם גם עסקו בשמירת המושבות ובאימונים. בימי תל-חי לקחו חלק בהגנת הנקודות בצפון.

כבעל ניסיון צבאי התקבל לארגון "השומר", שהיה אז בסוף דרכו. בני חבורתו שכונו 'גוחוש' [עיירים] בגלל גילם ושובבותם נשלחו לשרת אצל הבריטים ב'משטרה הרוכבת' בטבריה. אנשי "השומר" ראו כאן אפשרות לקיום קשר עם היישובים הכפריים המרוחקים זה מזה, תוך כדי הגנה עליהם.

ל"יחידת הרוכבים" צורפו גם ערבים המוכרים ל"השומר" כמו הבדווי מוסא עליי מערביי דלייקה או נסראללה סרוג'י – ערבי נוצרי וגסם (מומחה לעקבות) מטבריה.

לוקא גבוה ויפה-תואר, איש שיחה ובעל הומור, אהב את אור השמש ונופי הגליל, כמו גם נערות לרוב. הוא נודע בחיבתו למבצעים נועזים, לעומת זאת זלזל בכללי המשמעת; מספרים כי מעולם לא ניקה את סוסו כהלכה.

הנקמה בתופיק ביי אל-סאעיד

אחרי מאורעות 1921 התפטרה החבורה מן המשטרה והצטרפה לפלוגת 'גדוד-העבודה' שסללה את כביש טבריה – צמח, ומשם הגיעו גם לכפר-גלעדי. החיים היו קשים, חליי מחסור ורעב. היו שנשברו. מניה שוחט לבית וילבושביץ, ממנהיגי ארגון "השומר" סיפרה בזיכרונותיה על לוקא שככל שהמצב היה קשה יותר, כך היה עליז יותר, הוא. היה נוהג לנחם אותה במשפט: "אנחנו רק הזבל של הדור הבא".

לוקא עסק בגניבת-גבול ליהודים שהיו מגיעים מאירופה ללבנון ומסתננים ללא אשרה לארץ-ישראל, לצד הברחת נשק שהגיע מווינה ובמבצעים אחרים. בין השאר הוא נקם בתופיק ביי. הנקמה נדרשה בשל אירוע שהתרחש באחד-במאי 1921; פורעים ערבים ניסו להתפרץ ל"בית-העולים" הוא "בית החלוץ" שליד בית-החולים הצרפתי ביפו. תופיק ביי, שהיה קצין משטרה ביפו עוד בזמן התורכים, שכנע את העולים לפתוח את שער הברזל בהבטיחו להם שהוא מתכוון להעביר אותם למקום בטוח יותר. העולים פתחו את השער, המון ערבי ובראשם שוטרים מקומיים פרץ לבניין ותוך חצי שעה הרג או פצע 37 משוכניו. רק בשעות הצהרים הגיעו יחידות צבא בריטיות והמהומות נפסקו למשך הלילה. בבוקר שלמחרת נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר וחמישה מחבריו. בסיכום נהרגו באותם ימים ביפו ובסביבותיה 43 יהודים ו-134 נפצעו.

הנציב העליון הבריטי-יהודי הרברט סמואל דרש לפטר את תופיק ביי מהמשטרה; הוא נימק את סירובו להעמיד לדין את תופיק ביי בכך שהיה בן למשפחת חוסייני, והענשתו בעונש חמור עלולה הייתה לחזק את ידי הקיצונים במנהיגות הערבית.

"במחסן הפחמים מצאתי ילדה בת 12, שלמה ובריאה. את אמה הרגו והיא סיפרה את כל פרטי השחיטה שנמשכה כמה שעות, ואשר היא ראתה מתוך מחבואה ואיך ניהל הקצין הערבי את הפעולה. . . . ואני נשבעתי לעצמי להתנקם בקצין ערבי זה ולהרוג אותו. סיפרה מניה שוחט,

"לפתע ראיתי יהודי זקן יוצא מפתח הבית ונופל ביריית אקדח של הקצין הערבי תאופיק". סיפר

השוטר יצחק קצנלבוגן.

המרכז של 'ועד ההגנה' ובראשו החבר הכט, פנה לחברים שבכפר-גלעדי והציע להם ליטול עליהם את המשימה.

חברי "השומר" שללו בתכלית את שיטת גאולת-הדם, שקרבנותיה היו עוברי-אורח מקריים חפים מפשע.

הם ביקשו להיפרע מתופיק ביי, שנודע כמסית ורוצח 'עם דם על הידיים' שהיה גם, בנוסף לעדויות שלעיל בין רוצחי ברנר.

על פנחס שניאורסון ויהודה וולפסון הוטלו כל ההכנות לקראת הפעולה. שוחט טיפל בריכוז ידיעות על הכנופיה ונעזר הרבה על ידי יצחק הוז, שהיה אז קצין במשטרה, ועל ידי חיים פיינברג, פקיד ההנהלה הציונית שטיפל בהורדת עולים ביפו והיה ממונה על בית-העולים בזמן הטבח.

לאחר פיטוריו מהמשטרה, עמד תופיק ביי בראש קבוצת פורעים ביפו, שהייתה רוצחת עוברי-אורח יהודיים מן המארב ומטילה אימתה על כל הסביבה.

משימת הנקם הוטלה על לוקא שהיה חבר "הקיבוץ". "הקיבוץ" היה גוף חשאי מאנשי "השומר" שמתנגדיו כינו את חבריו "החבר'ה" או "החבר'ה של שוחט" על שם ישראל שוחט שניהל את "הקיבוץ" מהפלוגה התל-אביבית של 'הגדוד' . "הקיבוץ" היווה את הגרעין הקשה, המיליטנטי והאופוזיציוני ב'גדוד-העבודה' ולוקא היה בו בתפקיד האחראי לביטחון הפלוגות. יו של 'גדוד-העבודה'.

לוקא תיכנן את הפעולה יחד עם ידידו בנימין בוכמן, חברו עוד מהגימנסיה. חבריהם למחתרת - טוביה הורביץ ויעקב אברמזון יחד עם צבי נדב עקבו במשך זמן רב אחרי אורח חייו של הקצין הערבי בדימוס. שנתיים אחרי אירועי 'בית-העולים', בינואר 1923, התיישב לוקא בשעת ערב בפתח בית-קפה ערבי בסמטה שבה נהג תופיק ביי לעבור בשובו הביתה.. חברו בנימין ביכמן, עמד והשגיח בנעשה. לוקא הזמין ספל קפה ושילם בעדו מראש, לבל יצטרך להתעכב. כשהשגיח בתופיק ביי לבוש אזרחית

מתקרב לסמטה, קם ופנה בעקבותיו. לוקא לבש מעיל ישן ומרופט ששיווה לו מראה של רוכל ערבי, או ארמני. הוא התקרב אל תופיק ביי מהצד, כדי שלא לפגוע בו בגב [זה לא נחשב לפגיעה הוגנת ולוקא היה איש של כבוד] קרא בשמו ושאל לשלומו. כשתופיק ביי פנה אליו, ירה בו לוקא בעינו והרגו. אחר-כך הסתלק לנווה-שלום, נכנס לבית-שימוש בחצר בית יהודי, קיפל את מעילו והסתיר שם את האקדח, תיקן את תלבושתו ושב לפלוגה בתל-אביב. ביכמן סילק את האקדח ממקום המחבוא. בחוגי המשטרה לא עמדו על פשר הרצח ולא יכלו להתחקות אחרי מבצעיו.

בהלוויה שנערכה למחרת ביפו השתתפו 7,500 איש. כל החנויות בעיר נסגרו. כשמסע ההלוויה הגיע לקרבת ה'סראייה' פרץ ההמון המשולהב את שרשרת השוטרים ששמרו על הסדר. מצוידים במקלות ואבנים, התנפלו הערבים ברחוב בוסטרוס [כיום רזיאל] על כל יהודי שנקרה בדרכם, ניפצו חלונות ודלתות, בעיקר של משרדי ממשלה.

מבצעי הפעולה לא נתפסו מעולם.

"הרצח אירע כשנתיים לאחר המאורעות, אבל כוונתו הייתה להוכיח לערבים שמעשיהם אינם נשכחים וכי יומם יבוא, אם גם באיחור". אמר זליג שטורמן

נכבדי הערבים וזקניהם שחונכו על המסורת של "נקמת דם" הצדיקו מעשה נקם זה.

מי יש לו ריבה כזו

בקיץ 1923 התאהב לוקא בריבה היא ריבוצ'קה מ'גדוד-העבודה'. ריבה מישל נולדה ב-1899 בווילנה, ובזמן המלחמה, נמלטה עם אמה ושתי אחיותיה לעיר טולה שבמרכז רוסיה. היא הייתה בקבוצת "החלוץ" שעשתה את הכשרתה בקרים, ביוזמתו של יוסף טרומפלדור ובראשות יצחק לנדוברג [לימים שדה]. היא עלתה לארץ, עבדה במחנות 'גדוד-העבודה' בסלילת כבישים והגיעה גם לכפר-גלעדי, שם עבדה בתלישת חומוס. בכפר-גלעדי נישאה למשה אליוביץ' איש "השומר", יליד עין-זיתים ובן למשפחת שומרים ידועה ונועזת. שבעה חודשים לאחר שנולד בנם המשותף דן, התאהבו היא ולוקא אהבה עזה. ריבה עזבה את בעלה, את בנה ואת הקיבוץ ויחד עם לוקא הלכה לפלוגת 'הגדוד' ברמת-רחל, ומאז נקשרו חייה בחייו עד יומו האחרון. לשניים נולדו שני בנים: דוד וידיק] שנולד בכפר-גלעדי בחורף 1925. וגדעון שנולד בשנת 1927, ב"הדסה" ירושלים.

לוקא מעולם לא סיפר לריבוצ'קה וגם לא לאחרים על מעשיו. כשסיפרו לריבוצ'קה כי לוקא הוא שחיסל את הרוצח תופיק ביי, סירבה להאמין. כחיזוק לדבריה סיפרה על תרנגולת , מצרך נדיר, שקיבלו לחג הפסח מידידים בזמן שהתגוררו בתנאי עוני בצריפים שלחוף הים בתל-אביב – כשביקשו ממנו לשחוט אותה, כך סיפרה, אמר: "אין לי לב, אני לא יכול". לוקא שחרר את התרנגולת.

מבצע "אקס"

האירועים הקשים שעברו על היישוב העברי בתחילת שנות ה- 20' הביאו עמם דרישה לנשק. כסף לרכישת הנשק לא היה..מבצע "אקס" שוד לצרכים פוליטיים, היינו אכספרופריאציה, 'הפקעה'. מה שזכה לימים בכינוי 'מעשה המרכבה', יצא לדרך כחלק מן המאמץ להתכונן למערכה על שחרור המולדת. והנה, זה היה בסוף שנת 1923, נודע שקבוצת חלפנים מירושלים וחבריהם בביירות מתכוונים להבריח אלפי לירות זהב מביירות לירושלים דרך מטולה. מאיר ספקטור נשלח לביירות ודיווח על קבוצת חלפנים שם המעבירה מדי שבוע כסף, דרך צפת לירושלים. הם היו מחביאים את מטבעות-הזהב מתחת למושב האחורי של מכוניתם.

חברי "הקיבוץ" הזמינו שני "מומחים" שיעזרו להם "להחרים" את הכסף. המומחים היו לוקא כמחסל נחוש ואברהם חייקין שהיה חבר ב"פלוגה הלוחמת" של "הסוציאל-רבולוציונרים" ברוסיה וצבר ניסיון בתחום. חייקין היה אדם בעל הופעה נאה, חזק מאד, באופן פיסי. אוונטוריסט. קווה לקבל חלק מהכסף. למעשה לא קיבל.לאחר מעשה הוסתר חדשים מספר ברמת-גן ואחר-כך הוברח מהארץ.

החבר'ה חיכו בטנדר בקרבת כפר-גלעדי לא הרחק מג'חולה לבואה של המכונית מביירות.

מבית-המלון של מרים פוחצ'בסקי בביירות יצאה מכונית , בשליחות 'האחים ספרא" ונסעה דרומה, לארץ-ישראל. הנהג היה ארצישראלי ולידו ישב יהודי ביירותי ומאחוריהם אישה.

המכונית הגיעה לאורבים. חייקין המפקד ושלושת החיילים לוקצ'ר, ביכמן, צבי קרול במדי ה"אירלנדים" עצרו את המכונית בסמכותיות בטענה שעליהם לבדוק אם הכסף שברשותם מזויף.

שניים מהחיילים פשפשו במנוע ואילו השלישי, יפהפה שחום-עור מעט, שלף את מטמונם מתחת לכריות המושב האחורי. הקצין, במבטא אירי רגוז, סינן קללה, שכן באותם ימים אסור היה להוציא זהב מלבנון, רשם את פרטי הנוסעים והודיעם כי הכסף מוחרם בידי הממשלה. הוא נתן בידם קבלה, הורה להם לנסוע למושל צפת, והסתלק עם חייליו מהמקום. לפני שהסתלקו עוד חתכו החבר'ה את צינור הדלק במכונית המבריחים כדי להרוויח זמן.

טנדר השודדים כשצבי נדב ליד ההגה נסע דרומה עד נחל דישון, שם כבר חיכו להם שתי עגלות מיסוד-המעלה. שקיות הזהב נקברו באדמה ובזה תמה הפעולה. ב"קיבוץ" היה נוהג שכל איש ממלא את מה שהוטל עליו ואינו חוקר ודורש במה שחורג מתחומי פעולתו, כך שאיש מהם לא ידע את פרטי הפעולה כולה. מכל מקום, בסביבה סיפרו שבכפר-גלעדי החלו אחרי הפעולה לשתות תה מומתק בסוכר. . .

קומוניזם ומוות

עכשיו כבר היה כסף. יש האומרים כי במבצע "אקס" נלקחו מעל 15,000 לירות זהב מהמבריחים. בכסף נרכש נשק בארץ ובאירופה, נבנו מחסן מרכזי לנשק בכפר-גלעדי, מחסנים קטנים בפלוגות ''הגדוד' השונות, ומפעל ליצור נשק בעפולה. כן נשלחו חברים להשתלמות צבאית- בגרמניה של רפובליקת ווימאר.

בשנת 1924 נשלח לוקא עם עוד שניים מחברי 'הגדוד' פנחס שניאורסון ויהושע אייזיק [אשל], ללמוד הלכות מלחמה פרטיזנית בעיקר ואירגון צבא. הלימוד באקדמיה מסודרת לא התאפשר ולוקא מצא מורה טוב, גנראל גרמני בשם פאול פון לטוב-פורבה . לוקא למד גם על דרכים להקמת בית ספר לקצינים. [ב'הסכמי ורסאי', הוגבל גודל הצבא הגרמני להיקף של מאה אלף איש בלבד. לפיכך בנו הגרמנים צבא גרעיני של קצינים וסמלים, שבשעת הצורך ישמש עמוד שדרה ויוכל תוך זמן קצר להפוך לצבא גדול. לוקא למד והעביר לארץ-ישראל איך להקים צבא עברי במחתרת. לאחר שנתיים חזר ארצה .

וכשחזר התברר שהוא הפך להיות 'פרקציונר' - קומוניסט פעיל.

הגנרל הגרמני השפיע על ללוקא מאוד גם בתחום הפוליטי עד להזדהות באופן מוחלט עם הקומוניזם.

"הוא חזר מלא מרץ, עמוס ספרות צבאית גרמנית ורוסית, שהצליח להעבירה דרך בית המכס בערמתו כי רבה" סיפר יוסקה מלמוד איש כפר-גלעדי .

בקיץ 1924 פתחו אנשי "השומר" ["הקיבוץ"] קורס למדריכים ולמפקדים צבאיים בתל-יוסף בהדרכת שני קצינים אוסטריים לשעבר, ד"ר וולפגנג פון וייזל וד"ר אוטו האן. מפקד הקורס היה יוסף חריט והמדריך הראשי היה לוקא. ב-1926 מונה לוקא למפקד בית-הספר. סיפר אליהו בן-חור

לוקא לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, לגלג על ה'הגנה' ועל הציונות בכלל. "ממרקס ללקק ומהרצל להריח" נהג לומר. ציני היה הבחור.

ברמת-רחל התפלג 'הגדוד' וקבוצת 'השמאל' סולקה [סוף 1926] ובראשות אלקינד ירדה רובה לברית-המועצות. לוקא נשאר בארץ בפקודת המפלגה (פ.ק.פ. =המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית)

לוקא סולק מ'גדוד-העבודה' בהצבעה אישית. והיה לקצין הביטחון של המפלגה הקומוניסטית בארץ "מפקד הכוחות המזויינים של המופ"סים". יש הטוענים, כי היה איש הריגול הסובייטי בארץ-ישראל, ועקב אחר מגעיהם של הבריטים עם האוכלוסייה הערבית.

הוא קשר קשרים עם ערבים, דיבר בשפתם, היה במדינותיהם כסוכן סובייטי, העביר נשק למורדי סולטאן אל-אטרש בהר הדרוזים , ומי יודע מה עוד ולמי?

כלפי חוץ הציג את עצמו כחבר "מכבי" בעל נטיות רביזיוניסטיות.

ריבה עם שני בניה הפעוטים נדדו רבות בעקבותיו, לתל-יוסף, לעין-חרוד וירושלים, שם למדה מקצוע "אחות מעשית", כי חלה עליה חובת הפרנסה.

"למדנו ב'נתן שטראוס' – בית חנוך למשפחות הרוסות. למדנו שנה אחת".

ב-27.9.27 נולד בנם גדעון ב"הדסה" ירושלים . לוקא היה כל תקופת ההריון בקהיר בתפקיד המפלגה.

ריבוצ'קה עם הילדים עברה לתל-אביב, וגרה בסמוך לביתם של מכריה מימי ה'גדוד' - משפחת ליכטהויז, "בצריף מחופה בנייר 'טול' שחור עם מרפסת בחזית ולה גג הנשען על עמודים. עובדת בכל עבודה מזדמנת – משק-בית בעיקר" סיפר אורי בית-אור.

במאורעות הדמים של 1929 נחשב לוקא כבוגד משום שפעל בצד הערבי.

". . הוא פעל בגליל התחתון, אך בצד השני של הכנרת, שם עסק בהסתת ערבים להתנפל על יישובינו. . ". סיפר פנחס שניאורסון, חבר כפר-גלעדי, מוותיקי "השומר" שלחם בתל-חי כסגנו של טרומפלדור .

כשלוקא נשלח לירושלים פגש אותו שם חבר מימי ה"השומר". לוקא סיפר לו על מצבו החומרי הגרוע ואמר שאין לו כסף לתת אוכל לילדים. קלמן נתן לו 3 לירות ואמר לו: "אם אראה אותך פעם שנייה אתן לך כדור בראש, כי אתה בוגד".

באותם ימים פגש בו ברחוב ידיד ותיק מ'גדוד-העבודה'. "לוקא נראה רע", הוא סיפר "הבנתי שלא אכל כמה ימים, הזמנתי אותו למסעדה. לפני שנפרדנו הזהיר אותו לוקא: "כשתפגוש אותי בפעם הבאה, תתעלם ממני, אל תראה סימן שאתה מכיר אותי, או שאיאלץ להרוג אותך או מה שיותר סביר, שיהרגו אותך בגללי". אחוות ווטראנים.

הבריטים לכדו אותו בירדן והוא נאלץ לעזוב את הארץ אחרי מאסר אדמיניסטרטיבי כפעיל בסתר בתנועה הקומוניסטית בעסקה שבין מנהיגי היישוב, חבריו לשעבר, לבין הבולשת הבריטית. בשנת 1932 גלה למוסקבה. לא עבר זמן וריבה ושני ילדיהם הצטרפו אליו.

בברית-המועצות למד לוקא שלוש שנים באקדמיה צבאית ע"ש פרונזה במוסקבה 'כלכלה-מדינית'. בגמר לימודיו קיווה להישלח לדמשק מטעם ה'קומאינטרן' כדי לקדם את המהפכה העולמית אך נשלח לקרים לשקם קומסומול מושחת. עשה זאת בהצלחה - חזר למוסקבה באמונה שיישלח למזרח-התיכון, אך אז באה תקופת 'הטיהורים' של סטאלין, הוא הוכרז "אויב במהפכה" והוגלה לאי סלובדובי שבצפון סיביר לחמש שנים של עבודת כפייה. לפני שיצא לגולאג הוא חזר והבטיח לריבוצ'קה ולילדיו – "אני אגיע לארץ-ישראל"

ריבה נשארה במוסקבה עם שני ילדיהם, מתפרנסת בקושי. לא קל להסתדר כ"אשת בוגד" והם עברו לכפר סמוך - אוריול. יום אחד, שמעה ריבה דפיקה מוכרת בדלת. היא פתחה את הדלת וראתה לפניה איש רזה, קמוט ומחוסר שניים, שהזדהה כלוקא. הוא סיפר לה שבמשך שבועיים הסתובב סביב הבית כדי להיות בטוח שלא עוקבים אחריו. .. לוקא קיבל אז חודש חופש, כמו בעלי ניסיון קרבי אחרים שהוגלו לגולאגים, כדי להשתתף במלחמה נגד הפולש הגרמני.

לוקא נסע לקווקאז כדי לטהר את שמו וריבה עזבה את מגוריה באוריול עקב הפצצות הגרמנים. הם התגוררו בכפר ג'ורג'יס . "משפחה זה גם כן חתיכת קומוניזם" מאמרות לוקא.

לוקא התבקש לנהל את התנועה הפרטיזנית בקווקז, אך הוא סרב בטענה שכמפקד הוא זקוק לאמון מלא של הלוחמים וכאחד שהואשם בבגידה, הוא לא יכול לצפות לאמון שכזה. .

לוקא בעקבות גורלו

אבל לוקא לא נמלט מגורלו. בשנת 1942, והוא בן 43, קיבל צו-גיוס, גויס ל'צבא האדום' כחייל פשוט והוצב בקרסנודון, ומשם ביולי 1942 נשלח לקרב בסטאלינגראד. לפני היציאה לשם בא לחופשה. הוא לא רצה להילחם ואמר לאשתו: "בשביל קומוניזם כזה לא כדאי למות".

לוקא לא שב מסטאלינגרד. סיפרו שעלה לדרגה גבוהה ב'צבא האדום' ונהרג בחזית . מקום קבורתו לא נודע. ריבה עברה לעיר סברדלובסק שבהרי אוראל והתקיימה עד שנת 1962 מגמלת אלמנת טוראי. באותה שנה בזמן כרושצ'וב טוהר שמו של לוקא משום שהיה "קרבן לטעות פטלית", ריבה קיבלה גאווה וגמלת קצין שממנה יכלה איכשהו להתקיים. היא שבה ארצה בשנת 1989 ביוזמת בנה הראשון דן ו- 2500 דולר לרוסיה עבור רישיון היציאה. כשהיא בת יותר מתשעים שנה, עודנה יפה, עם צמה ושערה כמעט ללא חתימת שיבה בין ידידות מן העבר "עכשיו, כשחזרתי ארצה, אחרי 60 שנה" אמרה "נדמה לי שכל חיי ברוסיה היו חלום, ישנתי ועכשיו התעוררתי".

רבים מבני יוצאי 'גדוד-העבודה' לא יכלו לעכל את היעלמותו של לוקא. חודשים ושנים עברו מאז נעלם, אך השמועות פרחו ומעולם לא פסקו. הם ציפו לאביר חלומותיהם , מושא לאגדות הוריהם. סיפרו שראו אותו צועד לארץ-ישראל דרך תורכיה ויש שנשבעו ש"ראו" אותו נטמע כקונספירטור בין העולים מרוסיה שהגיעו ארצה. . . סיפרו.

ספיח

אחיו של ירחמיאל לוקצ'ר - צבי ומשה הגיעו ארצה בעלייה השלישית. האחות הבוגרת, דבורה רופאת-שיניים בארה"ב ,נפטרה בארץ כרווקה והאחרת נפטרה בחולירע ברוסיה בשנת 1920. צבי היה עם ירחמיאל בכפר-גלעדי ואחר-כך עבר לחולון, נפטר בשיבה טובה בקיבוץ יוטבתה. משה שהיה חבר 'משמר הוולגה' ב'גדוד בעבודה' נהרג בנסיבות מיסתוריות [1923]. ב'תל-צור' והוא בן 19.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 110, יולי – אוגוסט 2007. תחת השם " אנחנו הזבל של הדור הבא " בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

תגובה 1:

  1. כל הכבוד על המאמר המעמיק והיפה. כתוב קצת מבולגן אבל עדיין שווה! מאיפה כל המידע הזה?

    השבמחק