19.3.1916 – רחובות
בחורף תרע"ו, ערב פורים, בליל סערה יצא הרופא הנאמן של רחובות לבן-שמן, כדי לטפל בחולה. בדרך חזרה בדרכו ליום הולדתה של אשתו היפה אליו הבטיח להגיע, הפך את עגלתו גל מים גועשים והוא טבע. את גופתו מצאו שלושה פרשים מצעירי המושבה שנזעקו לחפשו.
פרידה וצבי מוסקוביץ'
הוא היה רופא של כולנו
בראשית שנת 1908 התמנה ד"ר אריה פוחובסקי, עולה חדש מרוסיה, לרופא של רחובות. סוף סוף זכתה המושבה ברופא משלה. אבל יום אחד הוזעק הרופא לטפל בבנו של ע'אנים מהכפר השכן מע'אר, שודד ידוע. היה צורך לבצע פיום קנה הנשימה [טראכאוסטומיה], כדי להציל את הילד מחנק. כישוריו של ד"ר פוחובסקי כמנתח לא הועילו והילד נפטר. רחובות הייתה במצור מפחד התקפת בני ע'אנים. שומרים הוצבו לשמור על בית משה לוין שם גר ד"ר פוחובסקי - אגב, אחד משומריו של פוחובסקי היה יהואש לימים סופר אידישאי בניו-יורק.
בסופו של דבר הרופא נאלץ לעזוב את רחובות מחשש לחייו. בני רחובות נותרו ללא רופא.
בצר להם התאספו חברי ועד המושבה לדיון בשאלת מינויו של רופא חדש. המועמדים היו ד"ר שאול טשרניחובסקי וד"ר מקלר. ד"ר מקלר היה רופא מתחיל ולכן נפסל על הסף. רחובות העדיפה רופא בעל ניסיון, במיוחד בתחום מחלות העיניים שהיו נפוצות בשעתן בארץ. ד"ר טשרניחובסקי דווקא היה רופא מיומן, אבל לא ידע מתי בדיוק יוכל להגיע למושבה, וזה לא היה בקרוב. לשונות רעות ריכלו כי יש לו אישה 'גויה', נשוי לנוכריה ר"ל "האם ראוי להביא למושבה עברית תושב נשוי לאישה נוצריה?"
בסופו של דבר מצא את הפתרון ד"ר ארתור רופין, מנהל 'המשרד הארצישראלי' הוא הזמין למושבה את ד"ר מוסקוביץ [איש לא קרא לו בשמו הפרטי] שנודע כרופא טוב, איש ישר ללא רבב ואוהב אדם; ובכיסו - תעודת התמחות של רופא עיניים!
ועד שבא הד"ר מוסקוביץ הוזמן ד"ר אליקים וויצבורד מראשון-לציון שלוש פעמים בשבוע לבקר את חולי המושבה.
ד"ר מוסקוביץ עולה לארץ-ישראל
אברהם צבי [הרמן] מוסקוביץ נולד בשנת 1869 בבראילה שברומניה. הקשר שלו לארץ-ישראל החל כבר אצל הסבתא-רבא שלו. בערוב ימיה ביקשה זו לנסוע לארץ-ישראל כדי להיטמן בעפרה הקדוש. היא ביקשה שנכדה, עזרא מוסקוביץ, אביו של הרמן, שכבר מלאו לו עשר שנים יתלווה אליה ויעזור לה במסעה. מנהג די מקובל. הסבתא-רבא חרשה מזימה נאה, היא התכוונה שאווירה המחכים של ארץ-ישראל ישפיע על הנער שילמד תורה ויהיה ירא שמים, ואפילו אם יחזור אחרי מותה לגולה, לרומניה, שוב אי-אפשר יהיה לעקור את האמונה מליבו.
הנער אכן התגורר עם סבתו בטבריה במשך שנתיים ורק אחר כך שב לבית אביו. הרבה תורה הוא לא הספיק ללמוד בארץ-ישראל. כשהגיע עם אביו מרוסיה לרומניה היה בן 10. לימים היה לתגרן רוכל וסוחר, אבל נופי הכינרת, חגיגת ל"ג בעומר במירון וכיפת קבר מאיר בעל הנס מזה וכיפת החרמון המושלגת משם נשארו חקוקים בליבו. מפעם לפעם סיפר מזיכרונות ילדות אלה לבנו הרמן, והלה שתה כמוקסם את דבריו בצמא. אולי הסיפורים האלה הם שהפכו את הילד הצעיר לציוני נלהב.
אביו של הרמן אמנם לא היה למדן גדול, הוא נשא לאשה נערה רומנית ונראה שהצליח לא רע כסוחר אך את בנו שלח ללמוד רפואה באוסטריה ובגרמניה.
הרמן גדל כחילוני וידע רק מעט על יהדות, אבל כשתיאודור הרצל פרסם את ספרו "מדינת היהודים", הפך לציוני שרוף והיה לציר בקונגרס הציוני השני בבאזל [1898] ובקונגרסים שבאו אחריו. עד מהרה היה חבר בוועד הפועל הציוני ולידיד קרוב של בנימין זאב הרצל.
כשהיה אברהם צבי מוסקוביץ לאיש בעמיו, נשא לאישה את פרידה לבית שטראס בתם של רגינה ו[איגור] אלברט שטראס, משפחת טוחנים וממובילי הענף בממלכה, צעירה יפה ושמכילה שהייתה צעירה ממנו בחמש-עשרה שנה. פרידה לא רוותה נחת מעסקי הציונות של בעלה הרופא, משום שעיסוקיו אלה גרמו לו להעדר תקופות ארוכות מהבית. כשנולד בנם השלישי, יולי 1907, שהה ד"ר מוסקוביץ באחת האסיפות הציוניות מחוץ לארצו. אשתו הזועמת קראה לבנה פאול השם הכי פחות יהודי שעלה בדעתה. לבתם הבכורה קרא רות תיאודורה. ד"ר מוסקוביץ רצה לקרוא לבנו זה בנימין, לזכרו של הרצל שנפטר זה שלוש שנים. כשחזר הביתה, טענה פרידה שמקום להיעדר כל כך הרבה זמן מהבית בדיבורים ללא סוף על הציונות, עדיף כבר לעלות לפלשתינה. ד"ר מוסקוביץ, שעד אז לא העז אפילו לחלום על אפשרות שכזו, קפץ על ההזדמנות הבלתי צפויה שנקרתה לו. מובן שהוא נענה בשמחה לקריאתו של ארתור רופין.
אך לא לפני שהכין את עצמו למצב התחלואה בארץ והשתלם בברלין ובמחלות עיניים. את המלריה הכיר עוד מזמן לימודיו בווינה וברפואה טרופית השתלם באוניברסיטת היידלברג.
וכך ביום חמישי, באמצע חדש אדר שנת תר"ע הגיע ליפו ד"ר מוסקוביץ עם אשתו פרידה ובתו רות באנייה האיטלקית "טבה". שני הילדים אלכסנדר ופאול נשארו עם הורי אמם, שעברו אז מבראילה לעיר הנמל קונסטנצה שעל הים השחור. ועד המושבה לבקשת ד"ר טהון מ'המשרד הארצישראלי' שלח עגלה לאסוף אותם מהנמל ולהביאם למלון קליביצקי במושבה, והדוקטור חתם על כתב התקשרות שעיקריו:
[. . . ]
ב) הד"ר מוסקוביץ הנ"ל מחוייב לרפאות ולבקר את כל חולי המושבה הנושאים בעול הוצאות המושבה ופועלים אשכנזים רוקים ומשפחות התימנים אשר בהמושבה בכל עת וזמן שידרש להם עזרת הרופא בעד משכרת של ארבעת אלפים שלש מאות פרנק לשנה [f4000] ושכר דירתו על חשבון הד"ר מוסקוביץ.
ג) הד"ר מוסקוביץ מחויב לרפא את הערביים שיקרה אותם בהמושבה סבה פתאומית אבל אסור לו לעשות להם נתוח בלי רשות רופא הממשלה וכן אסור לו לעשות נתוח לכל ערבי שיבקר אותו.
ד) הרשות להד"ר מוסקוביץ לבקר את המושבות הקרובות בסביבת מושבתנו אחרי שיבקר ויענה לכל החולים אשר בהמושבה – ובלבד שישוב להמושבה בו ביום.
ה) הד"ר מוסקוביץ מחויב לבקר את הורי ובני התושבים הבאים בתור אורחים לבני משפחותיהם חנם אין כסף שבוע אחד מיום בואם, ואחרי זמן הנ"ל מחויבים לשלם להד"ר בעד טרחתו. בסוג זה יכנסו אבות בנים נכדים אחים ואחיות.
[...]
והיה לרופא המושבה.
באוקטובר 1910, נסעה פרידה לקונסטנצה לקחת את שני בניה לרחובות. הוריה הגיעו ארצה בשנת 1913 והתיישבו בתל-אביב הקטנה ולאביה משרד בתחום הנמל ביפו.
ברחובות נולדו לדוקטור ולאשתו שני 'הצברים' גדעון וגבריאל, אחים לרות, אלכסנדר ושאול.
השקר היחיד
היום הראשון ברחובות היכה את פרידה בתדהמה, מספרת נכדתה נעמי דורון, היא באה לראות את הדירה שהוקצתה להם על ידי ועד המושבה היה בביתו של משה לוין.
פרידה כמובן שאלה היכן חדר האמבטיה, אך איש לא הבין את כוונתה, שכן בבתי האיכרים ברחובות לא היה דבר כזה. בעל הבית יעץ להם לקנות אמבטיה ביפו "ולהעמיד אותו במטבח". ה'מוסד' שכן ב'בוטקה' בחצר, מאחורי הרפת, מוכן ל"כל דכפין"… ושם נזקקה האישה ליכולת וירטואוזית כדי שתצליח להחזיק במגבעתה עטורת פרחים ופירות שלא תיפול חס וחלילה ובה בשעה להפשיל את שמלתה ה'רומנטית' מעל לשמלות תחתוניות, שמתחת להן מחוך-שרוכים מהדק מותניים. . ולמצוא את התנוחה ההולמת את דרגש העץ.
לימים הם ישכרו לעצמם דירה במקום יותר מרכזי בדירה בת שני חדרים בפינת הרחובות 'מנוחה-ונחלה' ו'יעקב', ממזרח ל'בית-עם' ליד המבנה ששימש כאסם ומחסן השקדים של מוטל מקוב. וכשהרחיב קצת יש למשפחת מוסקוביץ 'משרתת' [עוזרת-בית] - אשכנזייה בשם פניה "גם הבת של בק עבדה בבית מוסקוביץ" סיפרו.
ידידם הקרוב היה סם [שמואל] טולקובסקי, מהנדס חקלאי, בן למשפחה בלגית עשירה. טולקובסקי בא בשם האחים אוסקר וז'אן פישר מבלגיה. הם קנו את פרדס מינקוב, קראו למקום גם פרדס טולקובסקי כי הוא גר שם. בפרדס גרו גם השומר זלמן אסושקין ואשתו חווה.
סמי אהב לצייר קריקטורות של הדוקטור, וידע לנגן בכינור ואהב לספר סיפורים. דיברו על ויצמן ועל ה'גדוד העברי' בגליפולי. על יחס "השומר" לערבים, על המאבק בין צעירי המושבה לזקניה שומרי המסורת, ועל ועל...
תקוותה של פרידה שנחשבה לאחת הנשים היפות בארץ כי כאן בארץ ישראל יבלה בעלה יותר זמן במחיצתה ושהם יוכלו יחד לקרוא ספרים לאור העששית בלילות, נכזבה. דוקטור מוסקוביץ המשיך להיעדר שעות ארוכות מהבית. הוא עסק במכירת "שקלים" – תעודות על תשלום דמי חברות בהסתדרות הציונית העולמית, המקנה זכות בחירה לקונגרס הציני, פעל למען הקרן-הקיימת-לישראל והשתתף באסיפות ציוניות לרוב.
ד"ר מוסקוביץ לא ראה את בעיית שני העמים החיים בארץ הזו כפוליטיקאי ציוני של אז. הוא ניסה להתמודד בכל יכולתו האינטלקטואלית ורגישותו למצוא פתרון לבעיה חמורה שהוא ראה אותה כלאומית ובאותו זמן אנושית. הוא שמח לכל מפגש בין יהודים וערבים במטרה למצוא פתרון המקובל על שני הצדדים ואף נלווה לד"ר ויקטור יעקובסון למפגש שכזה עם מנהיגים ערבים בסוריה ולבנון.
הרופא טיפל לא רק בבני המושבה אלא גם בבני הכפרים הערביים – כמו זרנוגה או קובייבה. אי ידיעתו את השפה הערבית לא הפריעה לו לקיים את שבועת הרופאים ואת צו מצפונו. כשהיה בא ערבי למרפאתו היה מוצא ילד במושבה שיתרגם ביניהם.
בינואר 1912 הוקמה 'אגודה מדיצינית עברית', [יפו, ארץ-ישראל, האמא של הסתדרות הרופאים]. וד"ר מוסקוביץ' מרחובות נמנה על מייסדיה. החוברת הראשונה של עיתונם, עיתון "הרפואה", יצאה בספטמבר 1912 ובה מאמר ארוך של ד"ר הרמן מוסקוביץ' הדן בחשיבות ההתעמלות בבתי-הספר. . .
הוא המשיך כתב ופרסם מאמרים בעיתונות הרפואית בזכות טיפוח הגוף וחיזוקו - 'נפש בריאה בגוף בריא' - באמצעות שעורי התעמלות בבתי-הספר ואפילו פרט את השוני בצורכי ההתעמלות לבנים וזו של הבנות.
הד"ר מוסקוביץ הציע לוועד ששני החדרים הפנויים בבית הועד יימסרו לידיו ויקים "בית חולים" בשביל אלה החולים שאין להם מקום להתרפאות בשעת מחלתם, וכך היה. בכל חדר היו 2 – 4 מיטות שבו אושפזו חולים וחולות, לחוד כמובן, בהשגחת האחות או הרופא.כן דאג להזמין מחוץ לארץ תרופות עבור הרוקח רובאוויטץ ומכשירים למרפאתו.
בקיץ 1913 פרץ אירוע דמים בכרמי רחובות. 'בגלל אשכול ענבים' או 'כבוד השומר העברי' התחוללו התנקשויות בין שיירת גמלים וערבי זרנוגה מול שומרי המושבה וצעיריה.
עם בוקר פרץ למושבה הקצב הומינר, [סבא של המשוררת דליה רביקוביץ] וצעק: נופלים חללים! נופלים חללים! פעמון המושבה השמיע אזעקה מתמשכת. הגברים התייצבו עם נשקם בחצרו של סמילנסקי. על הילדים והנשים ציוו להישאר בבתיהם, להינעל ולסגור את התריסים. ד"ר מוסקוביץ עם התיק הרפואי יצא ממרפאתו שבלב המושבה השאיר שם את אחות-מסייעת-רוקחת אחת בשם פוקסמן מיילדת לעת מצוא, יצא בצעד מהיר החוצה, עלה על חמורו, והצטרף לשיירה של עגלות-משא עם כששה איש בכל אחת מהם, שיצאו מחצרו של סמילנסקי לפגוש בתוקפים. לאחר מכן חזרו הגברים. היו מספר פצועים - ארבעה שומרים ומאיר גורדיסקי מבני המושבה. הם טופלו ונשלחו לבתיהם; רק אחד, משה לוביטץ אושפז לחמישה ימים בבית-החולים. רק לאחר מכן נודע על הירצחו של השומר שמואל פרידמאן מראשון-לציון.
בקיץ 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כתב ד"ר מוסקוביץ לוועד המושבה כי בהתחשב במצב הגרוע של התזונה במושבה, כאשר אפשר להשיג רק מעט חלב, ביצים בקושי, וירקות בכלל לא, "אני מרשה לעצמי להציע לכם להורות שבימים עד תשעה באב תותר השחיטה של בקר במושבה. ברור שאני מגיש את הצעתי בהנחה שהיא אפשרית ללא פגיעה מיוחדת של החוקים הדתיים".
בין השאר הוא מטפל בענייני התימנים משכונת 'שעריים' -
מצבם הבריאותי של תושבי השכונה רע בעיקר בימי מלחמת העולם הראשונה. תנאי מגורים ירודים, מחסור במים והעדר סידורים תברואתיים גרמו למחלות רבות, בייחוד בקרב הילדים, והתמותה הייתה גבוהה. ידיו של ד"ר מוסקוביץ היו עמוסות ולא היה באפשרותו להקדיש לטיפול בתימנים את תשומת-הלב הראויה. הכביד גם ריחוקה של השכונה מהמושבה. ד"ר מוסקוביץ' הקים בית-מרפא בשכונה, מרפאת "הדסה" ". . אך ימיו היו קצרים ובית המרפא חדל לפעול . . ".
בקיץ 1914 הוא דאג לחלק אדמות ל- 43 משפחות תימנים מהשכונה ול- 21 השיג הלוואות לבנין בתים כשהוא קבל על עצמו לגבות את התשלומים. וכאשר מתעוררת שאלת חיבורם של התימנים לצנרת המים החדשה של המושבה הוא פנה לד"ר טהון ידידו מ'המשרד הארצישראלי' והסדיר עבורם הלוואה נוחה לעשר שנים כדי שהמים יגיעו גם לבתיהם.
מערכת היחסים המרה שבין משפחות התימנים לבין עצמם היוותה בעיה לכשלעצמה: בטבת תרע"ה, ינואר 1915 אהרן איזנברג, טוביה מילר וד"ר מוסקוביץ נבחרו על ידי הוועד לסדר את עניני סכסוכי התימנים. התימנים מסכימים לחתום כי כולם ישמעו להחלטות הועד הנבחר ומה שיוחלט – מוחלט. אבל סייג אחד היה להם: דוד בן שלום וזכריה בן דוד ממשפחת קפרא הודיעו בשם אגודת 'פרחי ציון' כי "את הרופא אין אנו מקבלים אותו בשום אופן. כי אינו יודע עברית. . ."
לימים כתבו מנשה בן שלום, דוד בן יוסף ומשולם בן אברהם בשם ועד התימנים כי " הדרת"ר מסקוביץ ואם הוא קורא לו אפילו ילד מהתימנים היה בא תכף אל השכונה שלנו".
"כשהיה צריך ללכת לבקר חולה בשעריים היה קורא אותי לתרגם בשבילו" סיפר עמיהוד נחמני.
הדוקטור השקיע מאמצים עצומים ללמוד עברית ללקוחותיו סיפר שאינו מבין יידיש ועל כן נאלצו לדבר אתו עברית וככה, לאט-לאט, התחיל לדבר בשפת הארץ. אומרים שזה השקר היחיד שהוציא מפיו בחייו.
בקיץ 1910 נסע הד"ר מוסקוביץ לקרלסבאד לטיפול רפואי למשך חודשיים: הוא דאג למצוא לו ממלא מקום את ד"ר בת-שבע יוניס ושילם את שכרה - 300 פרנק לחודש.
באיחולי 'שנה-טובה' לוועד שם הוא מאחל להם 'את ברכותיי הציוניות הכנות' הודיע ד"ר מוסקוביץ שיחזור ארצה עד סוף אוקטובר כי את דרכו חזרה יעשה דרך קונסטנטינופול כדי לעמוד בבחינות של הממשלה העות'מאנית כרופא.
מוסקוביץ נמנה על מארגני 'חגיגות הפסח' של רחובות, "רצינו לשמוח. החגיגות יכלו להתפתח לדבר גרנדיוזי. זה היה פרימיטיבי. הייתי בוועד. אחרי שנים אחדות באו מוסקוביץ ואשתו והיא התחילה לטפל בחגיגות". סיפרה אסתר סמילנסקי-דונדיקוב.
ד"ר מוסקוביץ היה ליושב-ראש ועד חגיגת הפסח. שבועות מספר קודם לכן כבר עסק בפינוי וגידור 'מקום החגיגה', העמיד צריפים לתערוכות, דוכן לנואמים והכנת ארוחות ומזנון זול תחת כפת השמים לתועלת הרבים הבאים מרחוק. הכין את "בית העם" לקונצרט, וגם זיקוקי דנורא לא נעדרו. הוא עמד על כך שההזמנות יחתמו ב 'בברכת התחיה' ושבחגיגות יכללו תחרויות ספורטיביות, שכן האמין בטיפוח הגוף. ועד המושבה הקציב להוצאות החגיגה סך 40 פרנק מקופת המושבה.
מים סוערים
תושבי רחובות, יהודים וערבים, העריצו את ד"ר מוסקוביץ על אישיותו ומסירותו. הוא הגיע לכול חולה באשר הוא וממחוסרי היכולת לא גבה כסף ואף העניק להם תרופות חיוניות על חשבונו. בשעות הבוקר טיפל בחוליו במרפאתו שבמרכז המושבה ועל כך קיבל מהוועד משכורת, ואחרי הצהרים נהג לצאת לביקורים אצל חוליו 'הפרטיים' – בשכר כשהוא רוכב על חמורו הגדול והאפור, ותמיד נענה לכל קריאה שהגיעה אליו, כמצוות שבועת הרופאים; מעולם לא דחה קריאה לעזרה מחולה. תושבי רחובות דאגו לו מאוד כשראו אותו יוצא בליל גשם סוער כדי לטפל בחולה שקרא לו. ולדאגתם היה בסיס.
ב- 19 במארס 1916 נקרא הד"ר מוסקוביץ על ידי נחום טברסקי מנהל חוות בן-שמן לבוא ולטפל בפועל שכנראה לקה בטיפוס.
זה היה לילה שבו ירד גשם זלעפות. הפצירו בדוקטור שיחכה לבוקר, אך לבו לא הניח לו להשאיר את הפועל ללא עזרה רפואית. הוא הלך, למרות שידע שבין לוד ובן-שמן חוצה את הדרך וואדי עמוק, שבימי הגשמים מתמלא ועולה על גדותיו בזרם עז ועכור. וגשר על פני הוואדי לא היה.
מוסיף דן דורון, בספר זכרונות של שאול (פאולוס) בנו של משה סמילנסקי, מסופר, סבתא [פרידה] וארבעה מהילדים נסעו לאימה בתל-אביב לחגיגות הפורים ואילו הוא נשאר עם אביו ברחובות. כאשר נקרא אביו לבקר חולה בבן-שמן הוא הובא לבית חבר כדי שישן שם ולא יישאר לבד.
אותה "גרוסממה" [סבתא] הייתה דמות כה מוכרת בתל-אביב, שמברק אותו ראיתי היה ממוען "גרוסממה, תל-אביב" והוא הגיע מייד.
עד מותה כלל לא ידענו את שמה האמיתי: רגינה. כולם קראו לה גרוסממה.
העגלה, דיליז'נס, עם מכסה בד קשה, הביאה את ד"ר מוסקוביץ בשלום לבן-שמן, אבל גם אחרי הטיפול אצה לו הדרך חזרה – החולה חיים רפפורט ציפה לו ברחובות ומשפחה וידידים ביפו.
"אני נינו של חיים נחום רפפורט. הוא ערק מהצבא הטורקי בגלל הטיפוס אחרי
שרופא גרמני של הצבא אמר לו שאם הוא חפץ חיים, לא כדאי שיישאר. הוא
הלך ברגל מבאר שבע לרחובות והסתתר בכרם מפחד ממלשינים, ובגלל
זה הד"ר מיהר לפגוש אותו." כתב לנו יוחאי דוידוב בשנת 2014.
העגלון, אליהו כרמלי, הזהיר את הדוקטור שהמעבר נהיה מסוכן, אך מוסקוביץ ציווה, והוא לא העז להמרות את פיו ויצא לדרך. לפתע בא זרם מים עז והפך את העגלה , הזרם האדיר גרר את העגלה למרחק רב, כרמלי, שישב מקדימה, הספיק לחמוק בעודו שומע את זעקתו של מוסקוביץ שישב בפנים "הילפה! ראטעוועת! הילפה!".
היה זה ואדי
ג'ינדאס [לימים נחל איילון] הזורם ממזרח ללוד, אל-ג'ין אל אסוואד [= השד השחור] עם השיניים הלבנות והחרמש צחק כהרגלו.
מקור השם ג'ינדאס אולי בבסיס צבא ערבי (אולי ממלוכי) [גינדי=חייל בערבית], ששרידיו במקום והכפר ג'ינדאס [לימים המושב גינתון, שנטל שמו
מהמקורות מבני משפחות הכהונה, בעל דימיון פונטי לשם המקומי העתיק]. גשר ג'ינדאס מעל למים סוערים, הקימו התורכים אחרי טביעתו של ד"ר מוסקוביץ [יש אומרים שבגללה].
עם בוקר יצאו שלושה מצעירי המושבה עמינדב פיינשטיין יצחק דנילביץ-דניאלי ומרדכי זיידין רכובים על סוסיהם בעקבות הרופא האהוב, שהפעם לא שב הביתה. הם מצאו את הדיליז'נס שבור ואת פגרי סוסיו של מיכל לוין. דניאלי בוסס במים שהיו כבר מי-ברכיים עד שדרך על גופתו של הרופא, 100 מטר לכיוון שפת הים.
הביאוהו לרמלה. מרמלה שלחו טלגרמה לד"ר טהון ליפו. טלגרפו אליה.
את גופת הדוקטור הביאו לביתו ברחובות, אף אחד לא היה בבית. פרידה הייתה ביום הפורים ביפו עם ילדיה שלמדו בגימנסיה. הבת למדה שם בבית הספר לבנות.
כתבה רבקה שרתוק לאחיה משה בצבא התורכי:
". . . החלל הראשון של השבוע היה הד"ר [הרמן] מוסקוביץ מרחובות. בליל גשם וחשך (בימי פורים ירדו פה גשמים חזקים בלי הרף) הוא שב מחולה מבן-שמן לרחובות ובדרך טבע בואדי. משוהו מן המים רק אחרי 7 שעות או גם יותר מזה. הוא נחנק במים תחת העגלה שנהפכה עליו ואחר-כך סחפו הזרם. קשה לתאר מות יותר מקרי ויותר טפשי מזה. בבן-שמן התחננו לפניו שישאר ללון וכבר הכינו את משכבו, אך הוא באחת רצה לנסע כי מהר ליפו ליום הולדת אשתו. והנה הביא לה מתנה נחמדה. המשפחה כלה ביפו ותיכף ומיד אחרי שנודע הדבר נסעה לרחובות. . . "
הד"ר טהון והופיין ליוו את פרידה והילדים בדרכם לרחובות. הם פגשוהו שוכב מת בביתו.
פרידה ליטפה את גופת בעלה ללא הרף, ניגשה אל בנה, בכורה, אלכסנדר ואמרה: "אתה כעת מגיני";
באו יהודים וקראו תהילים כל הלילה. למחרת הייתה הלוויה, הביאו את גופתו מביתו לבית-הכנסת.
לאחר שמותו נקבע ברמלה כחוק על ידי רופא ממשלתי, נקבר ד"ר מוסקוביץ בבית-הקברות ברחובות.
"בליל ב' ט"ו אדר שני תרע"ו, 6 מארט 1332, 20 מארץ 1916 נפטר הד"ר צבי בר' עזרא מוסקוביץ והובא לקבורה ביום ג' ט"ז אד"ש [=אדר שני]" כתבו ב'פנקס הנפטרים' של המושבה.
התמלאה הלוויה עוד פעם ועלו מהבית של מוטל מקוב, שם גרו, עברו מהצד המערבי
של ביה"כ ושם התחילו ההספדים. פתח בדברים סמילנסקי בשבחו אודות הציונות של הנפטר,
אהבתו לחולה, ענוותו, ''עזב ארץ עשירה ובא לרחובות. היה ראש הציונים ברומניה, חבר
הוועד הפועל הציוני ברומניה. תחילה גר במלון קלביצקי, אח"כ היו שכנינו. אח"כ
עברו לבית מוטל מקוב." אחריו הספיד ד"ר טהון. כולם בכו" סיפר עמיהוד
נחמני.
"אני זוכרת המון צבעוני בר אדומים" סיפרה בת המושבה.
ומאיר דיזנגוף כתב בשם ועד תל-אביב:
"בכל לב משתתפים אנחנו בצערכם הגדול לרגלי האסון אשר קרה את המושבה בהלקח מעל ראשיכם הרופא והאדם היקר מר א. צבי ד"ר מוסקוביץ. לא לכם לבד כבד האסון, כי גם לכלנו, לכל בני הישוב, כי הלא אנשים נעלים ויקרים כהמנוח אינם בני-מושבה אחת, רק בני כל הארץ, בני כל הישוב בארצנו. עמוד ומעוז היה הד"ר מוסקוביץ לא רק להחולים הרבים אשר בידיעותיו ובכשרונותיו העלה ארוכה למחלותיהם, אך גם אחד מעמודי התוך אשר הישוב החדש והצעיר שלנו נשען עליו. אנשים כהמנוח הד"ר מוסקוביץ אנשי מופת המה, מופת לרבים, וממנו צריכים ללמוד ההולכים להתעסק בעבודת הישוב. זה היה אחד מן העסקנים הצבורים, אשר בהם הישוב מתברך, בהיותו צנוע ועובד ושומר את האש הקדושה של תקותנו בטהרתה.
ותהי נא זאת תנחומינו, כי בנים נאמנים ויקרים כהד"ר מוסקוביץ נולדו על ברכי תנועתנו וכאלה נושאים את דגלינו. תהי נא זאת תנחומתכם, כי אדם יקר ועובד נאמן כזה עבד במושבתכם שש שנים, ואתם זכיתם לעבוד שכם אחד תחת פקודתו. והמקום ינחם אתכם בתוך כל אבלי ציון וירושלם עד אשר יצוה ד' ויברך את עולמו ואת ארצו ואת עמו בשלום וימחה דמעה מעל כל פנים ויבלום לנצח את המות".
במלאות שלושים, בבית-הכנסת נכנסו נשים וגברים לאולם הגדול. דיבר הרב מרגלית וסיפר כמה חיבב ד"ר מוסקוביץ את הזקנים. דיבר על צדקותו. אח"כ דיבר אהרון איזנברג, אמר כשהיה חולה היה יושב בביתו שעות והיו מדברים על עתידה של ארץ ישראל. כשביקש ללכת אמר: "שב יותר בביתי, זו רפואתי".
הנכבדים מתל-אביב לא באו. הם ערכו לו אזכרה שם.
כעבור כחצי שנה הציבו על קברו מצבה בדמות מצבתו של הרצל בבית-הקברות בווינה.
בעת שהונחה המצבה הספידוהו חיים נחום רפפורט המוזר ורבינוביץ הזקן.
"כל יום הייתה אשתו הולכת לבקר את קברו".
פרידה נותרה לאחר האסון בחוסר כול מטופלת בחמישה ילדים, והימים ימי מלחמה. המצב בארץ הורע. הרשות התורכית החליטה, לאור התקדמותו של הצבא הבריטי בראשות הגנרל אלנבי - שאת שאון תותחיו ניתן היה לשמוע ימים ולילות במושבה, לפנות אזרחים יהודים - וביום רביעי, ה' בניסן תרע"ז, 28 בחודש מרץ 1917, יצאה פקודת הגירוש לצפון.
היה למשפחת מוסקוביץ היה ידיד, גרמני במוצאו, בעל חווה מצליחה במושבה כינרת ושמו טריידל שהציע לפרידה, חלק מהקומה העליונה בביתו בן שלוש הקומות. החלק האחר נתפס על ידי קצין גרמני. וכך, עם מזער חבילות שארזו ובעזרת הלוואה של שבעה נפוליוני זהב שקיבלו מד"ר ארתור רופין, נסעו השבעה לכינרת: ה'גרוסממא' רגינה, בתה פרידה וחמשת ילדיה, הסבא אלברט נשאר תקוע בקהיר מפרוץ המלחמה.
סמי טולקובסקי טיפל במעט הרכוש שנשאר.
לאחר המלחמה, קרובי משפחתה של פרידה לקחו את הילדים תחת חסותם וגידלו אותם. הדודה מצרפת לקחה את רות, והדוד שבאנגליה לקח את אלכס, שאול וגבי, הם שדאגו לחינוכם, והשכלתם - עד בגרותם. גדעון העדיף להישאר בפנימייה של מקווה-ישראל וללמוד חקלאות.
בין ידידיו הטובים של ד"ר מוסקוביץ בתל-אביב היו מספר ידידים ציונים שניסו לעזור לפרידה להתגבר על הבעיות הכספיות. בהם ד"ר זיגפריד הופיין מהולנד מנהל בנק אנגלו-פלשתינה, ד"ר ארתור רופין מפרוסיה מנהל המשרד הארץ-ישראלי של הפדרציה הציונית והאחראי מטעמה על מפעל ההתיישבות החקלאית וד"ר יעקב טהון מגאליציה שהיה עוזרו של ד"ר רופין ב'משרד הארצישראלי'. בסיועם פתחה פרידה יחד עם אמה, ה'גרוסממא' - פנסיון בתל-אביב, בקצה רחוב 'אלנבי', בסמוך ל'יהודה הלוי' של היום, אחוזת בית ב- 1918; זאת משום ששתיהן היטיבו לבשל ולאפות והיו בעלות טעם מעודן, נשות שיחה נעימות, משכילות ובעלות חוש הומור. בפנסיון התארחו גם כל המי-ומי של פעילי ועסקני ההסתדרות הציונית כשהגיעו ארצה, אנשים כמו פרופ' איינשטיין ואחרים, שחיפשו אכסניה אירופאית בה האוכל משובח, מארחות אצילות, בעלות נימוסים טובים ונשות-שיחה מצודדות. "הפנסיון בו התארחו כל הגדולים היה כבר ברחוב טרומפלדור" אמרה לי דליה [מלשון דליות הגפן] אריאל הנכדה שזוכרת.
כשפרידה הלכה לעולמה, לאחר שנים רבות, נקברה מול בעלה ועל קברה הציבו מצבה זהה לשלו.
"גבריאל - כאיש משרד-החוץ בימי משה שרת - נטל לעצמו את השם העברי דורון ומאז הפכנו כולנו ממוסקוביץ לדורון. . ." סיפרה נעמי.
בסוף שנת 1920, כשהגיעו פועלי העלייה השלישית לרחובות החלט לאסוף את המטות שנשארו מבית-החולים שהיה תחת השגחת המנוח ד''ר מוסקוביץ, מבעלי הבתים שלוו אותם מהוועד ו"למסור אותם להמהגרים החדשים שנזקקים למטות באחריות בעלי הדירות שדרים בהם המהגרים "
מי שמילא את מקומו של הד"ר מוסקוביץ המנוח היה החובש גורן מעקרון עד למינויו של הד"ר שמעון ענטין. שעבד במושבה שבע שנים.
לימים קראה עיריית רחובות רחוב על שמו.
ספיח
20 שנה לאחר מותו של ד"ר מוסקוביץ יצא בנו הצעיר גדעון, שהיה אחראי על יחסי הציבור עם השכנים הערבים באזור נתניה, לביקור ראשון בכפר אום ח'אלד. הוא התיישב בחדר-האורחים, ואנשי הכפר התאספו ומילאו את החדר. גדעון המתין שהמוכתר יפתח בדברים. והנה שאלתו הראשונה של המוכתר הייתה: "מי היה אביך?" גדעון התחיל להציג את עצמו, אבל המוכתר קטע את דבריו ואמר: "אני יודע מי אתה, שאלתי מי היה אביך?" כשהשיב גדעון, אמר המוכתר: "חשבתי כך!". הוא פנה לקרואים ואמר: "אביו של האיש הזה היה 'חכים' גדול בדוראן [שמה הערבי של רחובות] ועזר לחולים ערבים בכפרים שבסביבת דוראן. מעולם לא סרב לבוא כשנקרא, ואם ראה שהחולה עני, לא לקח כסף, ואם הוא רשם תרופה וחשש כי החולה לא יקנה אותה, היה חוזר ומביא את התרופה בעצמו מבלי לבקש תשלום, כאשר שמעתי על התאונה, עליתי מייד על סוסתי ועם עוד כמה מאנשיי, רכבנו לנהר עוג'ה אל וואדי ג'ינדאס הנופל אליו וחיפשנו מפי נחל עוג'ה במעלה, אבל היה מאוחר מדי לטוב".
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 114, מרץ – אפריל 2008. תחת השם "הרופא של כולם" בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
לימים הצטרפה אליהם צמרת אביבי.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים
עודד, סיפור מרתק.
השבמחקבבלוג כתוב "בליל ב' ט"ו אדר שני תרע"ו
6 מארט 1332 20 מארץ 1916 נפטר הד"ר צבי בר' עזרא מוסקוביץ והובא לקבורה ביום ג' ט"ז אד"ש" כתבו ב'פנקס הנפטרים' של המושבה.
אני מבין ש "6 במארט 1332" הוא התאריך העותמני, האם נהגו בפנקס הנפטרים ברחובות לציין גם את התאריך הע'ותמני?
דובוש
סיפור מרתק.
השבמחקיתכן ויהיו לנו הערות בהמשך.
אימי היא נכדתו של הד"ר, בתה של רות תיאודורה (ע"ש חברו הטוב של הד"ר - תיאודור הרצל.)
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאני נינו של חיים נחום רפפורט. הוא ערק מהצבא הטורקי בגלל הטיפוס אחרי שרופא גרמני של הצבא אמר לו שאם הוא חפץ חיים, לא כדאי שיישאר . הוא הלך ברגל מב"ש לרחובות והסתתר בכרם מפחד ממלשינים, ובגלל הד"ר מיהר לפגוש אותו.
השבמחקהשאלה שלי מדוע זיכית אותו בתואר "חיים נחום רפפורט המוזר"?
יוחאי שלום,
מחקתודה שכתבת לנו.
אינני יודע את הסיבה למה קראו לרפפורט 'המוזר', [זה אינו תואר שאני הצמדתי]. מכל מקום, המידע שהוספת ישולב בסיפור. בתודה ובברכה, עודד
תיארתי לעצמי שלא אתה כינית אותו כך, אך בכל זאת זה מעניין אותי. גם שאלתי את הבנות שלו, סבתי ואחותה, וגם להן אין מושג. אם תוכל לספר לי מה המקור שלך, או בכלל אם יש לך איזשהו מידע אליו ותוכל להעבירו אליי, אודה לך מאוד
מחקיוחאי שלום רב,
מחקלהוציא מה, שנכתב בסיפור על ד"ר מוסקוביץ, אין לי מידע להוסיף על חיים נחום רפפורט, אולי יימצא בארכיון ברחובות.
בברכה,
עודד
עודד ידידי, כמה שנים מאז למדנו יחד?!
השבמחקיש תיאור המאורע בחיי המושבה בספרו של משה סמילנסקי, המצוטט בספר זכרונות של בנו שאול (פאולוס).. לפי שאול, סבתא וארבעה מהילדים נסעו לאימה בתל-אביב לחגיגות הפורים ואילו הוא נשאר עם אביו ברחובות. כאשר נקרא אביו לבקר חולה בבן-שמו הוא הביא את בנו לבית חבר כדי שישן שם ולא יישאר לבד.
אותה "גרןסממה" (סבתא) הייתה דמות כה מוכרת בתל-אביב, שמברק אותו ראיתי היה ממוען "גרוסממה, תל-אביב" והוא הגיע מייד.
עד מותה כלל לא ידענו את שמה האמיתי: רגינה. כולם קראו לה גרוסממה.