יום רביעי, 3 ביוני 2009

האלמנה ברנשטיין פרומה ואברהם בנה – נרצחו בביתם


1920 - בני-יהודה


מצבת פרומה ובנה אברהם
בית העלמין העתיק בטבריה
 טכסט:

פ"נ נקברו שני קרבנות קדשים
שנהרגו יחד בידי רוצח ערבי
במושבה בני יהודה עבר הירדן
בימי הפרעות וההתנפלויות על
היושב היהודי בא"י - [ארצנו] האהצוה *
אברהם בר חיים            מ   פרומא
נכידס א ז אייר              בת שלם
רפ  תנצבה                  ובנה הבחר

*  יש האומרים האהצוה - ראשי תיבות: האהובים הצדיקים והטהורים


 חיים נכד'ס הוא חיים ברנשטיין איש צפת וסוחר בדים אמיד, ממייסדי אגודת 'בני יהודה' ששמה לה למטרה להתיישב בגולן אשר התיישב עם משפחתו בכפר הערבי ביר א-שגום והוא בעל 300 דונם אדמה שקנה מכספו.  חיים ברנשטיין , בעלה של פרומה, נרצח על –ידי צ'רקסים ליד העיירה קונייטרה, בדרכו מדמשק לביתו לחוג את חג הפסח בחוג משפחתו .והשנה היא 1916..
  פרומה בת יהודה
 פרשה נשכחת בתולדות היישוב העברי המתחדש בארץ- ישראל על האלמנה והאם השכולה פרומה ברנשטיין ילידת צפת, אחרונת המתיישבים היהודים במושבה 'בני-יהודה' שבגולן ובנה אברהם נרצחו בידי בן שייח' הכפר הערבי בו גרו, בן ביתם היה וילד טיפוחיהם.
 ביום 5 באפריל 1920 נטמנו השניים בבית העלמין הישן בטבריה  אזור א' חלקה ב' קבר 1687 ליד קברו של ראש משפחם ר' חיים שנרצח ארבע שנים קודם לכן.
 בני יהודה
 הסרת האבק מעל מצבתם המשותפת של פרומה ובנה אברהם בחלקת קברי המשפחה בטבריה וגילתה גם סיפור על ניסיון נועז של בני צפת להתיישב בארץ הבשן, בגולן, בלב ישוב ערבי ורחוק מכל יישוב יהודי אחר. 
 "בני יהודה"  - אגודה שנוסדה בצפת בשנת 1884 ושמה לה למטרה ליישב יהודים בגולן. החברה בחרה לה ועד על פי "דיעות נעלמות", כלומר בהצבעה חשאית. בראש הוועד עמדו שבעה אנשים משכמם ומעלה, כפי שמעידים עליהם כותבי קורות העיתים של אותם ימים: "מגדולי חברתנו בכל העניינים בכלל ובפרט, בסדרים נכונים ובהנהגה ישרה כטוב בעיני אלוהים ואדם". לא פחות ולא יותר. והשבעה הם: הרב שמואל שולמן, צבי הירש ראזען, משה פעליקסזאהן, שמואל ברוך מאשקאוויץ, חיים נכד, נחום סאלימן ואהרון לאבין. אחד מהם, הקרוי, כאן חיים נכד, הוא מגיבורי סיפורנו. 

חותמת האגודה
 חברי אגודת 'בני-יהודה' ניסו להתיישב בראשונה ברמת'נייה שבגולן ונכשלו כשלון חרוץ. בעקבות הכישלון עזבו רוב החברים את האגודה. מתוך יותר מ- 50 משפחות נותרו כ- 20 ומניינם 78 נפש. המשפחות הנותרות מצאו לעצמם מקום חדש להתיישב בו – במורדות המערביים של הגולן המשתפלים אל הכינרת. הם רכשו מכספם כ-2,110 דונם מאדמות הכפר הדל ביר א-שגום [איז'גום], שרוב תושביו הערבים הגיעו מהכפר אל-עאל הסמוך, אליו חזרו חלקם לאחר שהיהודים רכשו את בתיהם ואדמותיהם – שליש מהשטח המקורי.

בשל מחסור באמצעים לא יכלו חלוצי צפת אלה להיאחז מיד בקרקע, ורק בשנת 1888 באו חמש המשפחות הראשונות לכפר והחלו לעבד את אדמתם בשותפות עם כמה מהפלחים המקומיים. אלה כאלה התגוררו בבקתות העלובות של ביר א-שגום, כפר קטן זה אינו מצטיין במאומה, כמתואר בעיתוני התקופה: " מספר תושביו היה מועט, אדמתו רובה מדרונות, מהזיבורית שבגולן התחתון. מימיו דלים, מעיין קטן נובע למרגלות הכפר וכדי לשאוב את מימיו יש לרדת לתוך בור חצוב בסלע ולהעלותם פחים-פחים".
 המרכז היהודי הקרוב ביותר, הייתה טבריה. בסירה שכורה של דייגים ערבים היו חותרים מטבריה עד לחוף המזרחי של הכינרת, ומשם עולים אל המושבה.
 בתנאים הקשים הללו התקשו המתיישבים להחזיק מעמד. פניותיהם לעזרה לא נענו. גם פטרונם – סר לורנס אוליפנט,  גוי מוחלט וציוני רומנטיקן ללא תקנה, סקוטי שהגיע מדרום-אפריקה - לא הספיק למלא את הבטחותיו לעזור להם – אוליפנט מת באנגליה בשנת 1888 כמה חודשים לאחר שעלו המתיישבים על אדמתם.
 למרות זאת רכשו חברי האגודה שטח נוסף מאדמות הכפר. זה קרה לאחר שנודע להם כי 1,390 דונם הוצעו למכירה, ומי שעמד לקנותם היה פרסי בעל נכסים וקרקעות בסביבה ממשפחת בהא אללה, שייסד את כת הבהאים [ יורשיו ישבו עד מלחמת העצמאות בחוותם שגבלה בחצר קיבוץ עין-גב].
 משנודע הדבר לחברי "בני-יהודה" נחרדו לנוכח האפשרות לשותף בלתי קרוא זה, שנודע באכזריותו ובכובד לבו. לאחר שהשלימו את הרכישה השנייה, היו יותר ממחצית אדמות הכפר בבעלות האגודה, אלא שבינתיים לא יכלה אף משפחה להתיישב על אדמתה. הרכישה רוקנה את הקופה וסיבכה את האגודה בחובות גדולים.
 בשנת 1890 ישבו חברי אגודת 'בני-יהודה' על אדמתם בכפר ביר א-שגום במשך כעשרה חודשים רצופים, כדי לממש את בעלותם עליה. בשאר הזמן, כאשר ישבו בצפת ובראש-פינה, הם החכירו את אדמתם לפלחים מתושבי הכפר בתנאיי חכירה רגילים דאז או בשותפות. דמי החכירה הספיקו בקושי לתשלום המסים לממשלה העות'מאנית ולא הותירו כמעט רווח לבעלי הקרקע. מפעם לפעם נהגו לבקר בכפר ולשהות בו תקופות קצרות למימוש הבעלות.
 חלקם עזבו. הכולירה שפשתה בסוריה בשנת 1890, מותם של ילדים ברעב ובמחלות, והעוני והתעמרותם של השלטונות תרמו לכך. חסרון כיסם  היה הנורא, הם לא הצליחו לכסות בעמלם וביבוליהם את חובותיהם. הם נאלצו למכור את בקרם לשכניהם הערבים ולהחכיר להם את האדמות. רובם כלל לא גרו במקום כי לא היה להם די ממון לבנות בית גם כשהשלטון העות'מאני כבר הואיל לתת רישיון לבנייתו.
 כך עברו שמונה שנים שבהן לא רוו חברי 'אגודת 'בני-יהודה' נחת, בלשון המעטה.
 והנה נפל דבר - הוועד הפועל הציוני הלונדוני נענה להפצרותיו של משה פליקסזון, נציג אגודת 'בני-יהודה' ושיגר בראשית שנת 1898 את שמואל גולדמן [לימים הוא יקים בהר-כנרת עבור בעלי מניות מסנט-לואיס בארצות-הברית את חוות פוריה – היא  אחוזת גולדמן]. גולדמן בא ובכיסו תקציב לעזרה; פרע את חוב קניית 1,390 הדונמים, שיפץ את מעט בתי המתיישבים המטים ליפול, הוסיף שני בתים קטנים והקים חצר גדולה מוקפת חומת אבן בתחום הכפר ובתוכה אורווה לבהמות עבודה.
 תוך כדי, ד"ר ס' הירש הצליח להשיג מ"חברת התמיכה לבני-ישראל עובדי-אדמה ובעלי המלאכה בסוריה ואה"ק" אשר באודיסה תמיכה חד-פעמית ל'בני-יהודה'. גם סכום זה לא הציל את המצב.
 בקיץ 1901 כשהמושבה עמדה על סף התפרקות פנה גולדמן ב"מכתב גלוי לכל אגודות "חובבי-ציון" : ".. הצל הצילו מושבה עברית מכליון חרוץ". מצב המושבה ואיכריה החמיר. גולדמן הגיע למסקנה שקצרה ידו מהושיע והודיע לוועד-הפועל כי הוא נאלץ לעזוב את תפקידו. לפני עזבו הוא מסר את הטיפול בענייני המושבה לידי דוד שו"ב
 והפעם נוספו לכל הצרות שעכרו את ישיבתם במקום גם קרעים נוראים בינם לבין עצמם: יום אחד אסרו השלטונות העות'מאניים את  יושבי 'בני יהודה' אל הכלא בקונייטרה בטענה כי יהודי הכפר הם מרגלים אנגליים. הם הצליחו לחלץ עצמם בשלמונים - ה'בקשיש' הידוע, מה שתרם עוד יותר להתרוששותם. לשונות הרע סיפרו כי הייתה זו הלשנה מצד אחד המתיישבים, יש שהגדילו ונקבו בשם –ברנשטיין.
 גם הדיונים המשפטיים שערכו, איש נגד רעהו, לאחר מכן, לא תרמו לשיפור מצבם.
 משפחת ברנשטיין
 חיים שמעון הירש ברנשטיין, על פי עדות נכדתו שושנה קבשינבסקי, היה סוחר סיטונאי אמיד בצפת. הוא נהג לרכב על סוס לדמשק ולקנות שם בדים וגם בגדים מיוחדים של הערבים, בגדים רקומים. את הסחורה היה מוכר בכפרים הערבים שבהם עבר בדרכו ומחנותו שבצפת, הייתה זו פרנסה שרווח נאה בצידה. לחיים זה הוצמד הכינוי נכד'ס – הנכד של. . . אבי סבו, ביקש, כצדיקים אחרים לעת זקנה לעלות מאוסטרו-הונגריה בראשית המאה -19 לארץ-הקודש כדי לזכות ולהיקבר באדמתה, בצפת. מכיוון שלא רצו להשאיר את הסבא לבדו בארץ הנידחת שילחו אותו בני המשפחה, כמנהג הימים ההם, עם אחד מנכדיו הלא הוא משה, אביו של חיים ברנשטיין שנולד כבר בצפת.
 חיים נשא לאישה את פרומה בת שלום שנולדה בצפת בשנת 1860. השניים נכבשו לרעיון להקים מושבה יהודית בגולן ולהתפרנס מיגיע כפיהם. חיים מכר את רכושו, קנה בכספו כחבר אגודת 'בני-יהודה' שטח גדול - 300 דונם אדמת פלחה והתיישב בכפר הערבי. הוא עיבד את נחלתו החדשה והעסיק כמה 'חרתים' – פועלים חקלאים, מבין פלחי הכפר, מצא לו שותף ערבי והם גידלו סוסים. חיים שהיה מנכבדי האגודה, היה מקובל על כל תושבי הכפר. הוא אף כיהן פרק זמן ממושך כמוכתר הכפר ובנה לעצמו בית אבן מרווח בביר-א-שגום.
 בשנת 1912 ביקרו בכפר העסקן הציוני דוד [דיוויס] טריטש ואשתו. הם סיפרו שאנשים מן היישוב לא נהגו לבקר במושבה, שהייתה מעין בן חורג של ההתיישבות העברית. דוד ואשתו שטו בסירת מפרש מטבריה לכורסי ומשם רכבו לכפר. ביתו של המוכתר כפי שהעידו, היה הבית היחידי המסויד מבפנים ומבחוץ. האחרים גרו ממש ב'חושות', בקתות בנויות אבן מקומית או לבני בוץ עם גג קש .
 יהודי 'בני-יהודה' נהגו בחייהם ובהליכותיהם היומיומיות כשכניהם הערבים "הם גילחו את ראשיהם לבד מציצית בקודקודם, התהלכו יחפים, עטויי סחבות, לא ידעו לדבר יידיש(!), קישטו את אוכפיהם כדרך גנדרני הבדואים. . "  בקיצור , הם לא נבדלו משכניהם כמעט במאום; הם דמו להם בלבושם, דיברו ערבית ורמת חייהם לא הייתה גבוהה מזו של הפלחים. אבל חינוך וצורכי דת – זה סיפור אחר.  היו מקרים שערבים מכפרים אחרים ניסו להתנכל ליהודי המושבה במיוחד לנשים ולבנות, אך הפלחים של ביר א-שגום עמדו לימינם.  היהודים בטחו בשכניהם -  בנות היהודים עבדו בכל עבודות השדה, בעיקר בעונת הקציר, יש ונשארו לבדן בשטח מבלי שהעזו להתנכל להן.
 משה, בנם של חיים ופרומה, נולד בכפר באותו זמן שבו ילדה גם אשת המוכתר הערבי, שייח' הכפר - בן. אשת המוכתר מתה בלידתה ופרומה לקחה את התינוק היתום לביתה והיניקה אותו יחד עם בנה, כך הפכו השניים "אחים לחלב". אחרי משה נולדו לפרומה ולחיים שני בנים נוספים אברהם ושרגא-פייבל, אחים לנפתלי ולעוד שלוש בנות – חיה, חנה וזיסל.
 חיים ברנשטיין המשיך בעיסוקו במסחר בדים ובגדים גם בעת שבתו ב'בני-יהודה'. באחד ממסעותיו מצא את מותו. יש שיגידו כי נהרג כאשר נפל מסוסו. אחרים יטענו בתוקף כי צ'רקסים שהובאו לא מזמן מהקווקז על ידי השלטונות העות'מאניים ויושבו ברמה השוממה התנפלו עליו לשדוד את רכושו כשהיה בדרך בין קונייטרה לביתו ב'בני-יהודה', ותוך כך נרצח. 


חיים ברנשטיין הובא לקבורה בבית העלמין הישן של יהודי טבריה ועל מצבת קברו נחרט:

פ"נ ר' חיים

בר' משה נכד

ברנשטיין מצפת

ג' י"ב ניסן תרע"ו [5.4.1916]

ת'נ'צ'ב'ה'

כעבור שנה נהרג במושבה מסחה מבעיטת פרד בנו משה 'אח-חלב' לבנו של שייח' הכפר בו נולד ביר א-שגום,  בשנת 1919 נפטר שם אחיו אהרון

האחרונים בבני-יהודה
 המושבה העברית בכפר ביר א-שגום הלכה ודעכה לאיטה, עד שלא נותר ממנה אלא שמה בלבד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו אותה כל תושביה היהודים. בכפר נותרה רק האלמנה פרומה ברנשטיין שהתעקשה להישאר בביתה. ובניה –אברהם ושרגא – שלא מלאם ליבם לעזוב את אימם לבדה בכפר..
 המשפחה עיבדה את אדמתה וניהלה את אדמות שאר יהודים האגודה שעזבו את המקום.
 מלחמת העולם הראשונה נגמרה אך לא תמו מעשי האיבה -  בשנת 1920 התחוללו מהומות - יש שיגידו יזומות על ידי הבריטים - בצפונה של ארץ-ישראל בעקבות התקוממות של תומכי האמיר פייסל נגד הכוחות הצרפתיים ששלטו באזור. קבוצות גדולות של חורנים שוטטו בגליל ובסביבותיו עשקו ורצחו והיו שעשו יד אחת עם הכפריים המקומיים במעשי גזל ושוד. באין ברירה, משום שהחורנים היו חזקים מהם ואלימים, הצטרפו למעגל גם הבדווים של עמק הירדן.
 ב-1 מרס אותה שנה נפלה תל-חי.
 מסביב המה הסער, אך פרומה נשארה ב'בני-יהודה' עם שני בניה – אברהם ושרגא.
 הבנות נישאו, והבכור נפתלי, זה שהיה שומר בבית-גן לאחר רצח האיכר הגר ביקוב וסילוק השומרים הצ'רקסים משם  - אמרו כי באותו יום נסע לטבריה ויש שהגידו שכבר עזב את הארץ. בבית הוא לא היה.
 בבוקר 5 באפריל 1920 יצא שרגא כהרגלו לעבוד בשדה יחד עם שכנו, הערבי רג'א. עלי אחסן אבו שג'ר, עכשיו אחיו של שייח' הכפר, נכנס לביתה של פרומה, שהכירו כביתו, שבמשך עשרים ושתים שנה, מלחמם אכל. שלף אקדח וירה למוות תחילה בפרומה בת ה- 50, ואחר-כך בבנה אברהם בן ה-18 שנכנס באותו רגע לבית, והיה  ל- ג ב ו ר מלחמה! .

יש האומרים כי הרצח בוצע באכזריות על ידי 'נסס' – 'מלמד-הבקר' – הכלי שבו היו נוהגים לנקות את המחרשה מהבוץ, כלי שראשו ברזל וידית עץ ארוכה לו.
 השכנים הערבים של פרומה הם שהצילו את שרגא מהרוצח המשתולל  -שרגא עבד באותו זמן עם הפועל הערבי רג'א בשדה. הם שמעו יריות. הערבי אמר "בוא נברח". כנראה שידע מה הולך לקרות..
 רג'א החביא את הצעיר היהודי עד שנרגעו העניינים, העבירו את הירדן ושלח אותו למנחמיה לבת דודת אמו  האלמנה פרידה-זיסל גולדברג, ,[ אביה ר' אהרן-דוב (בער) שטיינהארט, מראשוני המתיישבים ב'בני-יהודה'  שבא לעזור לה, מצא את מותו מידי מרצחים בואדי פיג'אס בחזרו מטבריה מאזכרה לאביו {1908}].
 שרגא הגיע לטבריה וסיפר. אנשי הקהילה שיגרו סירה לחוף המזרחי של הכינרת, עלו ל'בני-יהודה', אספו את גוויות הנרצחים ואת רכושם, והביאום לקבר ישראל בטבריה, ליד קברו של חיים ברנשטיין.
 "רק מקץ שני ימים מצאו את ההרוגים בין ההרים" כתב משה דוד שו"ב בספרו "זכרונות לבית דוד". "הרוצחים השליכו אותם שמה ויהודי טבריה הביאו אותם לקבורה. את האם והבן קברו בקבר אחד, אנכי הייתי אז בטבריה והספדתי אותם בכאב לב".

 סוף דבר
 ניסיונם של אנשי "השומר" להתיישב בביר א-שגום, לאחר שב - 1910 נותרה שם משפחת ברנשטיין בלבד, הסתיים בהתיישבות בתל-עדשים שבעמק יזרעאל. 
 ניסיונו של זאב ז'בוטינסקי להושיב כאן אנשים ממשוחררי "הגדודים העבריים" נשאר במתכונת של אותיות על ניירות.
 מהכפר ביר א-שגום נותרה חורבת אבן אחת – אולי שרידי ביתה של משפחת ברנשטיין. המון אבני בזלת פזורות, דקל בודד ומעיין.
 אחרי נטישתן, הפכו האדמות, בתוקף צו בית משפט סורי, לאדמות סוריות כשרות למהדרין. הניסיונות להציל אותן נכשלו כישלון חרוץ.

מודיע ה"הגנה" בשם 'בן-נון' דווח בסוף שנות השלושים כי רוצח פרומה ובנה אברהם "הוא ידיד טוב עם אנשי עין-גב ונמצא בקיבוץ כבן-בית"..
 "אחרי הרצח נשארו בחיים שני בנים ושלוש בנות: האחד - נפתלי [זה שהיה שומר בבית-גן]– היגר לברזיל. השני הוא שרגא- פייבל [בנו שמואל נהרג במלחמת העצמאות  ]
 זיסל נסעה לאמריקה עם בעלה ויש לה שתי בנות. חיה התחתנה עם סרניק מכפר-תבור  [האמא של נחמה ושושנה. צבי סרניק מראשוני כפר תבור התאלמן משפרה אשתו, בת הכפר, בשנת 1918. הוא התחתן בשנית עם חיה ברנשטיין הבת של פרומה ברנשטיין מ''בני-יהודה'. כשנפטר צבי סרניק, עזבה האלמנה הענייה את כפר תבור ועברה לבני-ברק על יד חסידי ברסלב",  סיפר לי ד"ר גלעדי
 "הבת השלישית חנה נישאה ל"חולץ" (חלוץ) בשם קוסינסקי ששינה את שמו לגלעדי. בנו – ישראל גלעדי הוא רופא ידוע" סיפרה לי שושנה קבאשנייבסקי
 "ישנה משפחה גדולה ב''מאה-שערים', כנראה שעברו מצפת, הם נקראים ברנשטיין, לסבא הייתה אחות ושני אחים, אבל אנחנו לא בקשר אתם. כשהיינו ילדים והיינו מגיעים לירושלים עם ההורים אז נכנסנו לבקר, אבל מאז נותק הקשר". סיפרה לי נחמה בורטש מבני-ברק.
 שרגא-פייבל עבר לחיפה, לנווה-שאנן. אשתו היא לאה. בנם שמואל שנולד ב13.2.1929- נפל במלחמת העצמאות; כלוחם בחטיבת "עודד" נשלחה מחלקתו למלכיה ושמואל קיבל את הפיקוד על בית-המכס החולש על כביש הצפון ועל הדרך הלבנונית. ב- 5.6.1948 תקף האויב בכוחות עדיפים את מגיני המקום. שמואל נפצע בחזהו ומשביקשו החובש לסגת, ענה: "לנו, אין דרך נסיגה". לפנות ערב, בראותו שאין עוד תקווה להחזיק מעמד, נתן פקודת נסיגה, כשרוב חברי המחלקה היו כבר פצועים. בלכתו לעבר אחת העמדות, כדי למסור לאנשיה את הפקודה, נעלם ולא חזר עוד.  מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. 
 פרומה, בת הישוב הישן בצפת, אישה אמיצה ועיקשת, שניסתה להעניק ליישוב העברי אחיזה בגולן, שילמה על כך בחיי בעלה חיים ובחיי בנה אברהם. למצבותיהם המתפוררות עתה לאיטן בבית העלמין הישן בטבריה  נוסיף לזכרם את סיפורנו זה. 


מצבת משה ברנשטיין, בנם של פרומה וחיים מצפת, יליד המושבה העברית 'בני-יהודה' בגולן. נהרג במושבה מסחה [ט"ז סיון תרע"ד, 1914] מבעיטת פרד כשעבד שם כפועל חקלאי. נקבר בבית העלמין היהודי הישן של יהודי טבריה ליד קבר אביו שנרצח שנה לפני כן. 


 מצבת אהרן בן משה נכד [ברנשטיין] מצפת, שהיה מאחרוני התושבים היהודים במושבה 'בני-יהודה' שבגולן, נפטר שם בי' אלול תרע"ט. ונקבר בבית העלמין היהודי הישן של יהודי טבריה ליד קבר אחיו חיים ברנשטיין שנרצח שלוש שנים קודם לכן על-ידי שודדים צ'רקסים.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע" גיליון 28, נובמבר – דצמבר 2003, תחת השם "בת יהודה" בעריכת יעקב שקולניק.
 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
 יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

6 תגובות:

  1. לעודד שלום,
    אני בת משפחה של ברנשטיין ואני דור 7 בארץ
    אנני יודעת מאין לקחת את המידע שברשותך, חלק מהדברים שנכתבו אינם נכונים,
    אני יודעת את הסיפורים ממקור ראשון ,מסבתי חיה שגדלה בבני יהודה,וכן מאחותה חנה ומדודה לאה.
    כל ימי בגרותי עברו עלי עם הסיפורים על בני יהודה והמשפחה.
    בכבוד רב , שרה
    is_meytal@bezeqint.net

    השבמחק
  2. תודה רבה על הפרטים הרבים. נתקלתי במצבה באופן מקרי לפני כשבוע. כתוב שם: היושב היהודי באיהאהצוה ולא כפי שכתבת. ראה את התמונה כאן-(https://www.facebook.com/events/268661259897654/permalink/271469056283541/?ref=notif&notif_t=like#!/photo.php?fbid=10150800037168445&set=a.170606533444.122366.739043444&type=1&theater)יש מי שחשב שאלה ראשי תיבות של האהובים, הצדיקים והטהורים...

    השבמחק
    תשובות
    1. לאילן שלום רב,
      תודה לך, הוספנו את הערתך המאירה והמשכילה בגוף הספור.

      מחק
    2. עודד שלום
      האם אתה יכול לציין מה המקור לכך שחיים ברנשטיין נרצח ? ע"פ מקורות אחרים הוא נהרג בתאונה, נפילה מהסוס או משהו דומה.האם לא סביר להניח שהיו מציינים רצח או לפחות הי"ד על מצבתו? אודה להתיחסותך,
      יוסי בוכמן

      מחק
  3. שלום.
    תודה על הסיפור המסופר היטב.
    משה בנו של חיים ברנשטיין נהרג ט"ז סיון תרע"ד, 1914, ולא 1917.

    השבמחק