יום רביעי, 20 במאי 2009

זלצמן יוסף - נרצח בדרך בין כנרת לביתניה

26.11.1913 – כנרת

 [מהדורה שלישית דצמבר 2008]

 גם יוסק'ה זלצמן החסון והיפה התאהב במשוררת רחל, אך בניגוד לאחרים, הוא זכה לשוט על הכנרת ולשיר עמה. הנער שעבד כזבן בחנות בגדים בוורשה, הצטרף שם להגנה העצמית היהודית ולקבוצת החלוצים של "פועלי-ציון" "פיאנערן גרופע" בראשותו של יצחק טבנקין , עלה ארצה והיה לעובד אדמה מעולה, נרצח בתום יום העבודה הראשון בשדות כינרת ונקבר במקום נפלו.

 היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת ?

 יוסף זלצמן נולד בשנת 1890בוורשה בירת בפולין שהייתה אז מסופחת למעשה לרוסיה הצארית. בנעוריו עבד כזבן בחנות בדים, כשהוא לבוש בקפוטה ושטריימל כדרך החסידים. הוא שנא את עבודתו זו ותמיד קינא בפועלים שעבדו עבודה גופנית קשה. בהיותו בן 15 החליט לעשות מעשה נועז והצטרף לתנועת "פועלי-ציון" שזה עתה נוסדה. מכאן לפעילות בארגון ההגנה העצמית היהודית הדרך ברורה לו וקצרה. הוא עסק בהתקנת נשק לארגון, נטל חלק בפעולותיו, ובשל כך נאסר פעמים אחדות ואף נשלח לגלות בסיביר. בדרך לא דרך נמלט מעונש זה, הגיע איכשהו לווינה ובשנת 1907 עלה לארץ-ישראל.

ימים ראשונים

 בראשית ימיו בארץ עבד יוסף זלצמן, יוסקה בפי חבריו, כרבים אחרים בפתח תקווה. אחר כך עבר לחדרה. הוא היה בין מקימי "לגיון העבודה" – קבוצת פועלים מאורגנת לעבודה ולשמירה שנוסדה על-ידי "השומר". "קבוצת העבודה" כפי שכונה הלגיון, הטילה על חבריה חובת התמסרות לעבודה ולשמירה למשך שלוש שנים ואחר-כך התארגנות בהתיישבות כקולקטיב. חברי הקבוצה עסקו בחטיבת עצים ביער חדרה, ויוסקה נודע בעבודתו בביצות חדרה הידועות לשמצה כרוח החיה בקבוצה. אומרים כי המשורר דוד שמעונוביץ' [לימים שמעוני] הקדיש לזכרו את פואמה שלו "ביער בחדרה", כשהוא מתאר שם את עבודתו של יוסקה בגרזן: "כלאחר היד ישמיטהו באלכסון על גופת האילן והותזו ענפיו. . .    בלוריתו כמרקדת בלהט על מצחו הרטוב מזיעה, מבעד לכותנתו הקרועה הלבין עור חזהו העדין ועורקים נפוחים דהרו על אודם צווארו השזוף.."

 מאוחר יותר עבר יוסקה לחוות כינרת, שם התאהב, כרבים אחרים, ברחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת, שהייתה אז רועת-אווזים ב"קבוצת העלמות" של חנה מייזל. נערה תמירה ועליזה, המזמרת כעפרוני, בה פגש במטבח הקטן מגישה מבעד לאשנב תבשיל לפועלי החווה, וראה אותה מתרוצצת יחפה לאורך חוף הירדן בעקבות סירתם הקטנה ומתיזה בשובבות מים על יושביה  גם רחל נטתה לו חסד והשניים נהגו לשוט בסירתם סירת "צי-הים-השחור" בכינרת ולשיר. "קולותיהם השתלבו זה בזה ונתמזגו למנגינה אחת נוגה ועדינה, רוממה כרוח האדם לרום, ועמוקה כנבכי הלב לעומק".

 

יוסקה אהב לשיר והשיר האהוב עליו היה שירו של המשורר הרוסי לרמונטוב

 יחידי לדרך לי אצאה

 נתיב-צורים בערפל זוהר.

 ליל השקט, מדבר קול-אל שומע

 וכוכב אלי כוכב דובר

 שמי מרום מה נפלאו נשגבו,

 בנוגה-תכול תנום האדמה…

 

[במקורו הושר השיר  ברוסית. כאן הבאתיו בתרגומו של משה שרת מי שהיה לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל].

 יוסף חשש ממספרם המועט של הפועלים היהודים והפציר במכתביו לחבריו בגולה לעלות ארצה. אחד מחבריו, שעלה ובא ארצה לקול קריאת הברו, סיפר שכמעט ולא הכירו "על ראשו כאפייה ועקאל והוא נעול במגפי עבודה. הזבן מוורשה הפך לעובד אדמה בארץ-ישראל" כתב.

 יוסף עבד גם בחוות מגדל ובסג'רה. באותה תקופה התקרב לקבוצתו של בן-ציון ישראלי [צ'רנומירסקי], שבה עבד גם אהרן דוד גורדון, דוברה הרוחני של תנועת העבודה הציונית וההוגה הרוחני שלה. לאחר כמה שבועות הזמין אותו יצחק טבנקין לעבור לכפר-אוריה שבשפלת יהודה, בדרך לירושלים.

 חברת "הכשרת היישוב" רכשה את אדמות כפר-אוריה מבעל האחוזה הערבי. אדמות המדרון היו בלתי מעובדות ברובן, במקום הייתה חצר ערבית מימים עברו, מוקפת חומה, שבתוכה התגוררו יחד אדם ובהמה, וקראה ל"קבוצת עבודה" לעבוד במקום במשך שנה. חברי קבוצת העבודה הקטנה, קנו ביפו צמד סוסים ועגלה, העמיסו עליהם את חפציהם המעטים, הצטיידו בנשק ועלו בשביל הצר אל החצר העזובה הם עבדו בפלחה: בחריש, בזריעה ובקציר, שיקמו את מטע הזיתים, סיקלו אבנים מהמדרונות, שיפצו את שני המעיינות הקטנים, ותיקנו את הדרך המוזנחת. הם היו פועלים חרוצים ונחרצים. 

יוסקה, שעבר להתגורר בכפר-אוריה עם חברתו לחיים מאז ימי המחתרת בוורשה, אווה טבנקין [אחותו של יצחק טבנקין]. עבד שם בחריש, המלאכה האהובה עליו מכל.

 בסוף שנת העבודה בכפר-אוריה חיפשה חבורת הפועלים הזו משימות חדשות. חלומם היה לעלות לחורן ולהקים שם ישוב. זו הסיבה שהם סירבו לקריאתם של רופין וטהון מ"המשרד הארץ-ישראלי" שביקש מהם לקבל על עצמם את האחריות על חוות כינרת, לאחר צאתה של "הקבוצה האמריקנית". רק לאחר שהתברר להם שאם לא יקבלו את ההצעה תיסגר החווה, ניאותו לבוא ולהציל את כינרת. באו ונשארו.

בשנת 1911 נסע יוסף זלצמן לוורשה כדי להתגייס לצבא הרוסי ולפטור את הוריו מתשלום קנס על אי-התייצבות לשירות הצבאי. אצבע כף ידו שנקטעה באימוני נשק במסגרת "הגנה העצמית היהודית" סיפקה לו עילה והוא שב ארצה.

חיוך תמיד

 מיד עם שובו לארץ, חזר יוסקה לחוות כנרת והיה בין מניחי היסוד ל"קבוצת כינרת". הוא התערה היטב בין חבריו לקבוצה והתחבב גם על כל שאר החלוצים שהיו במקום "כובשי העבודה העברית בארץ-ישראל".וכך תיאר אותו חברו מאותה תקופה: "עיניו גדולות, כחולות כצבע ים כנרת בימי קיץ רוגעים, וחיוך תמידי מרחף על פניו. תמיד שרוי במצב-רוח טוב, אופטימי. קל שיחה ודיבורו שוטף על כל מה שקרוב ללבך וללבו".

 בזכות כושרו הגופני ויכולת העבודה שלו, העדיף יוסקה לעבוד בקבלנות. כפי שהעיד עליו חברו לעבודה בחוות מגדל: "אני וזלצמן עבדנו עם חבורת פועלים לחוד, לא פועלים שכירי יום או חודש פשוטים היינו, פועלים בקבלנות היינו. ניקינו את הקרקע מאבנים והכשרנו אותה לחרישה, בשכר על פי הדונם. המקום היה מקום של קדחת, ובתנאי חיים כאלה החלו רבים מאתנו לקדוח ורצו לעזוב את החווה. יוסף זלצמן עיכב אותם והתחנן לפניהם בדברים כאלה: 'איך תעשו כזאת?! הלא דרוש לנקות את הקרקע ואחרי כן לחרוש אותה, ואז יהיה מקום לעוד מספר פועלים עבריים' הוא התחנן לפנינו כאלו נגע הדבר עד נפשו, ואני נכנענו לפיו ונשארנו".

 "והנה קבלתי קדחת קשה, שהרעידה אותי ככברה. החום והקור תקפו חליפות בעוז את גופי המסכן, כאם טובה, כאחות יקרה היה לי יוסף זלצמן בימי הקדחת. בחווה לא היה חלב כלל, ובכל זאת המציא לי זלצמן בכל יום חלב. איני יודע מאין ואיך השיגו, ובראותו שהקדחת אינה מרפה ממני ולהפך, היא מתערה בגופי, לא נתן לי להוסיף לשכב בחווה בלי עין רופא צופיה. הוא השיג בשבילי כרטיס כניסה חופשית לבית החולים בטבריה, שכר במטבעותיו האחרונות חמור, הרכיבני עליו והובילני לטבריה" כתב יעקב  יערי-פולסקין בספרו "חולמים ולוחמים" [עמ'  97 - 99].

מטח יריות

 בערבו של יום, לאחר יום של חריש, בטרם מלאו 22 ימים לעלייתם לאדמת הקבוצה, עשה יוסקה זלצמן את דרכו חזרה לכינרת מהחלקה שנקראה "השדה הגדול" . ארבעה צמדי פרדות חרשו באותו יום של חשוון, מכינים את השדה לזריעה. בערוב היום בא לשדה יהושע אדלר, "הפלח" של הקבוצה. החורשים התירו את הבהמות מהמחרשות כדי לשוב הביתה ברכיבה. יוסקה ויהושע נשארו ונהגו בעגלה העמוסה בציוד החקלאי, כשזוג פרדות רתום מאחוריה.

 ארבעה ימים לפני כן קרה הרצח בדגניה ; אחד הפועלים. בחור צעיר בשם משה ברסקי נסע למקס גליות במלחמיה הסמוכה להביא תרופה עבור שמואל דיין, שנותח באוזנו בביירות , הפצע נפתח ודימם. בשובו רכוב על פרדתו התנפלו עליו ערבים. הוא נאבק בהם עד שנרצח. הפרדה חזרה לבדה לדגניה.. מסימנים שנשארו בשטח נראה שמשה פגע באחד מתוקפיו. ה"גום" – 'נקמת-הדם' הערבית – הייתה צפויה. קרבנות היעד – מישהו מה'חלוצים', מהמתיישבים "המוסקובים" החדשים.

 שעת דמדומים על שפת הירדן. שתי עלמות מ'חוות הלימוד' של חנה מייזל עוד עסקו בהשקיית גן הירק שלהם. חלקת "שבעת הדונמים". המוקפת גדר תיל. המים זרמו בתעלה. הם החלו לחשוש, משום שהבחינו בשני בדווים יושבים דוממים וצופים. כששמעו את הבחורים השבים מהחריש, נשמו לרווחה, אלא שאז פילחו את האוויר שריקות הכדורים - יוסקה שהיה בעגלה נפגע פגיעה אנושה.

 הרוצחים ארבו על אם הדרך מביתניה, בקרבת הירדן, כשהם מסתתרים מאחורי עץ שיזף. הם היו ארבעה ערביים, חושבים שהם "בני סכר", שבט בדווים מהמדבר. אליהו גולומב שעבד אז במשקו של יצחק כבשנה  במושבה כינרת וראה בעיניו את ההתנפלות על יוסף זלצמן סיפר: "ערבים אחדים ניגשו אל העגלה. הוא אמר להם לפנות הצידה ואחד מהם ירה בו תיכף. הוא עוד לא הרגיש בפצע וירה בבראונינג. אחרי היריה הראשונה נעצר האקדח ויוסף זלצמן נפל".

 יהושע קפץ מן העגלה והחל לרדוף אחרי היורים, אך חזר מיד כדי להציל את חברו הפצוע, להביאו לחצר הקבוצה ו- להצטייד בנשק. בדרכו, על יד חלקת ההשקיה של אותן שתי עלמות פגש את אהרון שידלובסקי, אחד החורשים, שקול היריות הגיע לאוזניו כשהוא כבר ללא רחוק מן החצר,– לאהרון היה נשק. אהרון מיהר להכניס את זוג הבהמות שלו לתוך חלקת הירקות המגודרת וחזר בריצה לכיוון השדה. אז באה לקראתו העגלה ובה יוסקה מתבוסס בדמו. מרחוק ראה את הבדווים עולים בחבורה בהרים ופניהם לוואדי פיג'אס [כיום נחל יבנאל], כשהם מובילים זוג פרדות שדודות לכיוון הירדן. אהרון רץ בעקבותיהם. יהושע הביא את העגלה ובה יוסקה הפצוע הביתה, מסר את הפצוע לידי החברות, נטל נשק וחזר בריצה בעקבות היורים. כשנודע הדבר לבנציון  ישראלי יצא מיד גם הוא להרים. מהמושבה יצאו תיכף רוכבים ורגלים לרדוף אחרי הרוצחים, יצאה גם חבורת שומרים מימה [היא יבנאל] , בינתיים החשיך והרוצחים נעלמו מן העין. כל הערב סובבו המחפשים בהרים. אולם הרוצחים, כפי שאומרים, ירדו מוואדי פיג'אס לצד הירדן וברחו אל ההרים מעבר לירדן מזרחה.

בחצר עשה חובש המושבה כינרת יעקב חפץ, מאמצים נואשים להקל על ייסוריו של הפצוע, אך הכדור פגע בקרום-הבטן. באמצעי הרפואה הדלים שעמדו לרשותו לא הייתה כל תקווה להציל את יוסקה. חברות קרעו סדינים לתחבושות, אך שטף הדם לא פסק. יוסקה היה בהכרה מלאה "אם הטיפול אינו עשוי להציל" אמר לחפץ החובש "הנח לי".

 רופא בית החולים של המיסיון הסקוטי, הגוי ד"ר טורנס, הגיע בלילה בסירת מנוע מטבריה כדי לנתח את הפצוע, אבל כשראה את מצבו הנואש נשא ידיו כלפי מעלה ואמר: "צריך להתפלל, צריך להתפלל". תוך כדי כך הוציא יוסף בן לייב זלצמן. אחרי עינויים קשים במשך 3 שעות את נשמתו והוא בן 23.

 אנשי קבוצת כנרת חזרו בשעה שתיים בלילה מבלי ללכוד את הרוצחים הבדווים או להשיב את הפרדות הגזולות. יוסקה כבר לא היה בין החיים. ." הרודפים לא הוציאו הגה מפיהם, שקועים באלם וביגון, אפילו החזקים וקשי-הלב שבהם, בכו"

 באי כוחה של הממשלה בטבריה בראשות קומיסר  המשטרה  יצאו אל המקום יחד עם אחד מחברי הקבוצה הרצח לחפש אחרי הרוצחים שכבר הספיקו להימלט.

 יוסקה, יוסף זלצמן נקבר סמוך למקום שבו נורה, על אם הדרך לביתניה. 

 המילים מחללות

 אל הלוויה באו המון אנשים מן המושבות גם מטבריה הגיעו. השתתפו גם אנשי דגניה ובהם אהרן דוד גורדון, "כל הגליל המה".

 להלוויה הזדמן במקרה גם העסקן הציוני יהושע ברזילי [אייזנשטאדט], מיפו, ממנהיגי 'חובבי ציון', הוגה רעיון "בני-משה".בהספדו הוא נאם, החל להסביר בניב אשכנזי שנחוץ להתארגן. קבל על זה ש "הערבי הבזוי מעיז להרים יד על בן אותו העם שאחד מהם יניס רבבה".והתייחס לשאלת "העבודה העברית" בקטרגו על  איכרי פתח-תקווה "במושבה כמו פתח-תקוה עובדים תשעים וחמישה פרוצנטים ערבים וחמישה פרוצנטים עברים".

 אולם באמצע הנאום הפסיקו אהרן דוד גורדון הזקן, בן 57 אז. גורדון הנרגש ניגש אל ברזילי וביקש ממני לחדול - "המילים מחללות" זעק, עמד ופתח ב"יתגדל ויתקדש. . . "  גורדון אמר את אותו ה"קדיש" המסורתי בבכי שהרעיד את הנוכחים – חלוצות וחלוצים קשוחים וחילונים להתריס, שם ליד הקבר הפתוח בשביל העפר בין דגניה לכינרת. 

בהגיע הבשורה על מותו של משה ברסקי ויוסף זלצמן למרחביה, שהו שם אז חמשת הרבנים שיצאו ל'מסע ההתעוררות' למושבות היישוב החדש בראשותו של הרב קוק. הרב זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים הספיד ואמר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", בכוונו – לא אנחנו שלחנו אתכם לשם ולכן אין אנו אחראים לכך שיהודי זה נפל חלל. הרב קוק שהתלבט איך מספידים יהודי שאינו שומר מצוות, מחלל שבת ואוכל טריפות? הוא, בדרכו המיוחדת, מצא את הדרך הנאותה להזדהות עם החלוצים באבלם. בהספדו המרגש קרא הרב קוק ליתר אחדות בעם, לשלום בין פלגיו והעלה על נס את רוח החלוצים ופועלם למען יישוב ארץ-ישראל.

"ביוסף זלצמן היתה שלמות, היה תום-נפש. מאושר היה על שובנו לכנרת. מאוהב היה בנוף הזה. לא אשכח, איך היה שם ידו על כתפי ואומר: "בן-ציון, הבט! היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת?" 

החשבון נשאר פתוח

 ראשית עקרו את שיחי השיזף ששימשו מסתור לרוצחים ושתלו ליד הקבר הטרי עץ קזוארינה, כעבור שנה חבריו של יוסקה, אנשי כינרת נטעו במקום שדרה של עצי זית "מדרון-זלצמן" קראו לה.

לימים יהיה שם כרם זיתים, הצופה למטע התמרים הגדול  - "גן בנציון" ואל הפרדס שעל חוף ירדן.

 יובל שנים לאחר הירצחו למרגלות מצבת העמוד השוכב נוסף לוח-שיש כהה, "בנציון דאג להקיפו גדר-תיל", שעליו נחרתו המלים: "נפל בחשון תרע"ד (1913) בחודש הראשון להתיישבותנו והוא ליד המחרשה".

 אנשי כינרת ודגניה לא נחו ולא שקטו. הם השקיעו מאמצים רבים כדי לגלות את רוצחי משה ברסקי  ויוסף  זלצמן ולהחזיר את הפרדות. נרקמה תוכנית לשלוח לעבר-הירדן משלחת מסחרית מצרית כביכול, לקניית בהמות. לתוכית היה שותף, בתיווכו של יהושע חנקין והמפקד הצ'רקסי של משטרת טבריה. בעזרתו, תמורת תשלום הגון כמובן, ביקשו לחפש את הפרדות בכפרי הצ'רקסים שמעבר לירדן.

 למפקד המשטרה התלווה ישראל בלוך, חבר דגניה, שהכיר היטב את הפרדות הגזולות. ומכיוון שלא ידע ערבית, הוחלט להציגו כמומחה אילם לבהמות. כל הבהמות שהוצגו לפני המשלחת בשוקי אדרעי ועמאן נפסלו על ידי "האילם". בעיר סאלט פרסם מושל העיר הודעה על בואה של המשלחת, בתאם לבקשתו של איש המשטרה הצ'רקסי, השוק התמלא בהמות משובחות. המשלחת לא קנתה שום בהמה ועוררה תמיהה וחשד עד כדי סיכון חבריה. רק בתחבולה [וכסף] יצאו משם החבר'ה האלה בשלום - מושל העיר פרסם צו האוסר על הוצאת בהמות מתחומיה, ובא לציון גואל והמשלחת חזרה כלעומת שבאה.

 יום אחד התקבלה ידיעה שהפרדות נמצאות בסאלט. ישראל בלוך נסע שוב לסאלט אתו תנחום מדגניה וקרניאל ממלחמיה, מלווים בשני חיילי הממשלה, ואכן הפעם "האילם" זיהה את הפרדות.

 לאחר מאמצים רבים ושוחד לא מעט, הוחזרו הפרדות, רוכשי הפרדות נאסרו והם מסרו את זהותם ומקומם של הרוצחים. אך "לממשלה בסאלט אין רשות לאסור אותם" כתב בנציון ישראלי – "משכם הבטיחו ולא שלחו. כפי שאומרים אין להם כוח לכך".

 הרוצחים – כך אומרים, לא נתפסו מעולם.

 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע", גיליון 107, ינואר – פברואר 2007. תחת השם " בין דגניה לכנרת " בעריכת יעקב שקולניק.

 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

 יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה