קרמין מיכאל – נהרג בזמן הרעשה אווירית

14.1.1917 –באר-שבע

 חלקה קטנה מדרום לכביש המוליך לחצרים, בבית הקברות הישן של באר-שבע, ניצב דרגש בטון גדול ובצדו כתובת המספרת: קבר אחים/ שנהרגו בזמן הרעשה אוירית/ במלחמה העולמית/ כ טבת שנת תרע"ז 1917". על הדרגש רשומים תשעה שמות: דבורה קרמין, חיים קרמין, יחזקאל קיטייניק, אביגדור מילר, מיכאל קרמין, שמואל גרוס, יונה פרידמן, ראובן סורקין. שרה דינה בת חיים וטויבה ברודקין. 

 גם באר-שבע היא ארץ-ישראל

 בבית הקברות הישן בבאר-שבע ניצבת מצבה יוצאת דופן, המציינת את מקום קבורתם של יהודים שנהרגו בעיר במלחמת העולם הראשונה, על המצבה מופיעות שמותיהם של שתי נשים.

 הכתובת שעליה הספיקה כדי למשוך אותנו לחקור בעניין.

 מידע כללי על המצבה גילינו די בקלות, כמו זה המופיע בספרו של מרדכי [מרקו] אלקיים, בנו של חכם נסים אלקאיים ["40 שנות יישוב יהודי בעזה ובבאר שבע והקמת חוות רוחמה"]: ". . . ביום שלישי ה-15 בינואר 1917 [ה-15 בינואר, אגב, יוצא ביום שני], אחרי שכל פועלי הקבלן קטינקא - מהנדס הרכבות הראשי - סיימו את עבודתם והחלו לחזור לבתיהם, נשארה בבאר שבע רק קבוצה בת 30 אנשים, שגם הם היו אמורים לעזוב ביום המחרת. כדי להתחמם מצינת הלילה התכנסו באחד הקרונות ושיחקו בקלפים לאור עששית שניצבה בתוך קופסת שימורים מלאה שמן ובתוכה פתיל צמר גפן. הם כנראה לא צייתו לאזהרת הקבלן להאפיל את פתח הקרון והוא נשאר פתוח. סילון האור סייע ללהק המטוסים הבריטיים לאתר את הקרון המואר ולפגוע בו. 16 פועלים נהרגו, אחרים נפצעו ויתרם לא נפגעו, למרבה המזל. הקבלן קטינקא, שהלך באותה שעה לשתות תה אצל משפחת גורדון - מראשי הקהילה היהודית -, לא נפגע כלל וחייו ניצלו. החללים היו אנשי ירושלים ואזור תל אביב".

 בדרך כלל הצליחו צופי הצבא התורכי להבחין במטוסים בעודם בדרך ולהודיע על כך לתחנה בטלגרף, לפני שהגיעו המטוסים האיטיים. אז היה ניתן אות אזעקה וכל הקטרים עזבו מיד את התחנה ועמם הקרונות העמוסים ציוד מלחמתי.

 הפצצות כונו בפי היהודים "קאזאנים" [ברוסית: דוודים]. פצצה של אותם ימים הייתה חבית ברזל עם פתיל הצתה, מלאה חומרי נפץ ושבבי ברזל, במשקל של כ-20 ק"ג. השליכו אותם מהמטוס ביד.

 על פי גרסה של אילן גל-פאר, שאותה פרסם בחוברת של בי"ס שדה באר שבע [תשמ"ז], אחת הפצצות נפלה בין משרדו של קטינקא לבין הקרון החונה וגרמה הרס כבד לשניהם. הקרון התרסק וכך אף המשרד הסמוך לו. מתוך היהודים שישבו בקרון נהרגו 11 אנשים וחמישה נפצעו קשה.

 איך התגלגלו העניינים לאחר ההפצצה? ראשית, התברר שהבאת ההרוגים לקבורה היא מבצע מסובך. בבאר שבע לא היה בית קברות יהודי וחברי החללים לא הסכימו לקבור אותם בבית הקברות המוסלמי. שניים מהם יצאו ברכיבה לחברה-קדישא בירושלים ושניים לחברה-קדישא ביפו כדי שנציגי החברות יבואו לקבור את המתים. בשתי הערים הסבירו להם שבתנאים שהיו קיימים באותה תקופה בארץ אי-אפשר להעביר את המתים מרחק כה רב. האפשרות היחידה היא לפנות לחכם נסים אלקאיים בחוות רוחמה, כדי שזה יקבור את ההרוגים בחברון, או בעזה, שם היו בתי קברות יהודיים. השליחים חזרו לבאר שבע רק ביום חמישי, בידיים ריקות. ראש העיר שלח שליח ערבי לרוחמה כדי להזעיק את חכם נסים אלקאיים. אנשי רוחמה הודיעו לשליח שהחכם נמצא בביתו שבעזה.. הרכיבה לרוחמה ומשם לעזה נמשכה כ-14 שעות, ורק בערב שבת נפגש השליח עם החכם. כאשר שמע את הסיפור, קם מייד באומרו לאשתו מזל כי פיקוח נפש דוחה שבת. הוא עלה על סוסו ורכב לבאר שבע. עם עלות השחר הגיע לבית ידידו, השייח' עלי אל-טאונה.

 בבאר שבע התברר שאין כל אפשרות לטלטל את גופות ההרוגים, שהתנפחו בינתיים מהחום. לא נותרה ברירה, חברי ההרוגים הובילו את הגופות לחלקת קבורה שהועיד מושל העיר לבית עלמין יהודי בבאר שבע, מצפון לעיר, בדרך לחאן יונס. האתר לא היה עד אז בשימוש משום שאיש לא שילם תמורת החלקה.

 חכם נסים אלקאיים ואנשי הקהילה היהודית בבאר שבע קברו את המתים בקבר אחים. הוא לא מצא שום מסמך המעיד על כך שהאתר הוא בית קברות יהודי, מחשש שבעלי השטח יחרשו את האתר ויהרסו את הקבר, ניצל אלקאיים את נתינותו העות'מאנית וקנה את השטח בכספו. הוא שילם למופתי ולראש העיר 20 לירות זהב דמי שמירת השטח.

 לאירוע ההפצצה היה המשך מפתיע. בטרם חלף חודש ימים הופל מטוס אנגלי. הטייס ניצל וכשמצאו אותו, התברר כי היה זה לורד סשין [ששון?], יהודי מלונדון. הוא שאל: "איזה נזק גרמתי לתורכים לפני כחודש, כאשר הפצצתי את מסילת הברזל בבאר שבע?, הוא סבר שאם בצד המסילה עומד קרון, בוודאי יש בו תחמושת. משנתברר לו שהרג 16 יהודים, לא ידע הטייס את נפשו מרוב צער.

 הגופות נקברו בשני טורים מקבילים: בטור המזרחי נקברו שמונת החללים מירושלים, ובטור המערבי נטמנו שמונת בני יפו. הם נקברו כשרגליהם פונות מזרחה, לכיוון ירושלים. כל מת נקבר עם בקבוק חתום למראשותיו ובו פתק הנושא את שמו, כדי לסייע בזיהוי הגופות אם יוחלט לאחר המלחמה להעבירם לבית קברות אחר. בין הטורים הוצבה אבן שעליה צוין  כי אלה הם הרוגי ההפצצה. מאוחר יותר הוסיפו בקצה הטור את גופות הפצועים שמתו אחר כך.

 בקיץ 1929, כאשר הערבים החלו לפרוע ביהודים חששו יהודי באר שבע להישאר בעיר, השחיטה המחרידה של יהודי חברון עמדה לנגד עיניהם. ביום ה-29 באוגוסט 1929 פונו יהודי באר שבע וכעבור זמן מה מכרו את רכושם בעיר. כשהרוחות נרגעו, הועברו גופות שמונת הירושלמים ויפואי אחד מבית הקברות שבבאר שבע לקבורה מחדש בירושלים, כדי שהמשפחות יוכלו לבקר את קברי יקיריהם. מבין הרוגי ההפצצה נותרו רק גופות יהודי יפו. האלמנה והאם השכולה - דבורה קרמין התנגדה להעברת יקיריה צפונה, "גם באר שבע היא ארץ ישראל" אמרה.

 בין השמות של יהודי יפו רשומות גם שתי נשים, שרה דינה בת חיים וטויבה ברודקין ודבורה ב"ר גרשון קרמין שנקברה רק בשנת 1964. מוזר, בדרך כלל אין קוברים נשים עם גברים. מי הן, אם כן, הנשים הללו? מעניין גם שהכיתוב  במצבה של דבורה שגוי – דבורה היא אמו של גרשון קרמין ולא בתו. מידע על דבורה קרמין ועל מה שידעה כי התרחש בבאר שבע קיבלנו מכלתה – בת-ציון קרמין. בת-ציון נישאה ליוסף קרמין ז"ל, בנו של מיכאל קרמין שנהרג בהפצצה. ממנה למדנו שמיכאל קרמין נולד בעיר גומל שברוסיה, שם נמנה עם ראשוני חובבי ציון. בשנת 1905 עלה ארצה עם אשתו דבורה. לזוג נולדו שמונה ילדים.

 מיכאל, אדם מסורתי, כמו מרבית יהודי הארץ, היה נגר אומן. הוא בנה, בין השאר, את כיפות הגג בבניין הישן של הטכניון בחיפה. בשנת 1916 גייסו אותו התורכים, יחד עם בנו הבכור חיים, שהיה אז בן 17. הם עבדו בעבודות כפייה ["עמאלייה"] בבאר שבע עם יהודים נוספים, ועסקו בהתקנת קו מסילת הברזל עד לאותו יום מר ונמהר של ינואר 1917.

 על פי גרסתה של בת-ציון, בבוקרו של אותו יום נכנסה קבוצה של כ-15 אנשים לאחד מקרונות הרכבת כדי להתפלל תפילת שחרית. מיכאל וחיים היו ביניהם. במהלך התפילה הפציץ אותם המטוס הבריטי.. מיכאל נהרג מיד והוא בן 39, חיים נפצע קשה ברגליו ושכב בבית חולים. הוא היה צלול לגמרי ושוחח על מצבו עם אמו, שבדרך לא דרך הגיעה מנווה-צדק לבית החולים הצבאי בבאר שבע, לאחר שאחד הניצולים הביא לה את הבשורה המרה.

 מכיוון שהיה נכה חסר רגליים ולא רצה ליפול למעמסה על משפחתו, ביקש מאמו להניח לו למות. כעבור עשרה ימים מת ועל כן לא נקבר בצד אביו אלא בקצה הצפוני של שורת הנקברים. דבורה, האם השכולה, נותרה בדד עם חמשת ילדיה - שני פעוטות שלה –משה ויהודית - מתו במסע הפליטים משכונתם ביפו, הידוע כגירוש יהודי יפו ותל-אביב שאירע ב-6 באפריל 1917.

 במאורעות תרפ"ט נטשו יהודי באר שבע את העיר. משה רייצ'וק, שנישא לעדה, נכדת מיכאל קרמין והיה קצין אלחוט במשטרת המנדט, שילם חמש לירות בשנה לערבי שהיה בעל קרקעות שכנות תמורת השגחה על הקבר. בראשית מלחמת העצמאות, כשהצבא המצרי כבש את באר שבע החריבו הערבים בכוונה את חלקת הקבר.

 בעת כיבוש באר שבע נמנה מיכאל [מיכה] נתנזון, נכדו של מיכאל קרמין, עם שורות הלוחמים. הוא מיהר לחפש את קבריהם של סבו ודודו, אך מצא בבית הקברות רק הרס וחורבן. ניכר היה שערביי  המקום ניסו להשמיד כל זכר לבית הקברות היהודי. מיכה נתנזון הזעיק קרובי משפחה את יוסף הבן ועוד נכד מכפר סבא – עמי אברוצקי, וביחד חפרו שעה ארוכה עד שמצאו את הבקבוק שבו נמצא הפתק עם שמו של מיכאל קרמין ובו כתוב: "פ"נ מר מכאל קרעמין מיפו נהרג מפצצי אנגלים ביום ב כא טבת תרע"ז"... הם תיקנו את המצבה המנופצת והציבו שלט שעליו רשמו באותיות גדולות: "בית קברות יהודי". מאוחר יותר נבנתה ביוזמת המשפחות מצבה משותפת, הקיימת עד היום, ועליה חרוטים שמות החללים. בשנת 1964 נפטרה אם המשפחה - דבורה. על פי בקשתה נקברה ליד בעלה ובנה בבאר שבע, צמוד לקבר האחים. אז על אישה אחת אנחנו כבר יודעים.

 לאחר מלחמת העצמאות פנה חכם נסים אלקאיים לחברת-קדישא בתל-אביב וביקש שיחזירו לו את הסכום שהשקיע ברכישת חלקת הקבר. החברה הבטיחה להחזיר לו את התשלום, אך לא עמדה בהבטחתה.

 כאמור, אנו יודעים מיהי דבורה קרמין, אך מי היא שרה דינה? בכל הארכיונים שבהם חיפשנו, לא מצאנו ולו גם מלה אחת המספרת את סיפורה. היו כל מני גרסות וסברות, אבל יום אחד התגלגלה לידינו חוברת משפחתית שכתב יהודה לייב מדליה ושם מצאנו את פיסת הפסיפס החסרה.  נכתב שם על אישה בשם שרה דינה ברודקין מנווה-צדק ביפו, אמו של חיים ברודקין, ילד שהיה שכנו של המספר.

 במלחמת העולם הראשונה שהתה שרה דינה בבאר-שבע ובישלה אוכל כשר לחיילים ולעובדים היהודים שהיו שם. כשעמדו כולם לנסוע הביתה לחג, הפציץ אווירון אנגלי את התחנה, שרה דינה נפצעה מרסיס פצצה ומתה מפצעיה. כך נכתב בפירוש. היא נקברה בקצה הדרומי של שורת הנספים מיפו.

 זהו אם כן, סיפורו של קבר באחים בבאר-שבע, שמצאו את מותם הטראגי בעת שהמתינו לרכבת שתסיע אותם הביתה.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה  ב"ארץ וטבע", גיליון 91 מאי – יוני 2004. תחת השם " בתחנה בבאר שבע עמד קטר" בעריכת יעקב שקולניק.

 עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

 יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים