זליקוביץ אברהם - קודח בארות מים שנרצח עם שני חבריו

21.7.1938 - עין פשחה

בית-העלמין "סגולה" בפתח-תקווה

טכסט:

חיים בן גרשון אברהם בן מאיר

יוסלביץ זליקוביץ

נולד בשנת תרע"ג נולד בשנת תרס"ז

נרצח כ"ב תמוז תרצ"ח נרצח כ"ב תמוז תרצ"ח

בבית העלמין "סגולה" בפתח-תקווה ניצבות שתי מצבות, כבמעין קבר-אחים. אחת היא מצבתו של חיים יוסלביץ והשנייה של אברהם זליקוביץ. שניהם, כך אומרות המצבות, נרצחו בכ"ב תמוז תרצ"ח [1938]. מי היו השניים וכיצד מאו את מותם? את זה שאלנו ומצאנו גם פרק בהיסטוריה של חיפושי המים בארץ-ישראל בדרך להקמת מדינה.

רצח אנשי המים

אברהם זליקוביץ נולד בשנת 1907 בליטא ובשנת 1925 עלה לארץ. הוא התגורר פתח-תקווה, היה מראשוני חברי הסתדרות העובדים במושבה הוותיקה ונמנה על הלוחמים למען עבודה עברית. לא התפלאנו לשמוע כי היה גם פעיל בשורות ה"הגנה".

חיים יוסלביץ היה צעיר מאברהם זליקוביץ בחמש שנים. הוא נולד בפולין, בעיירה בשם ז'אטל. בהיותו בן 19 עזב את בית הוריו ויצא להכשרה באחד מקיבוצי תנועת "החלוץ" בפולין. בשנת 1935 עלה לארץ והשתקע באותה המושבה – בפתח-תקווה. הצטרף ל"הגנה" ועבד תקופה מסוימת ב"תנובה".

זליקוביץ ויוסלביץ נמנו על חברי קבוצה שקדחו בשנת 1938 בארות מים באדמות הג'יפטליק שליד עין פשח'ה, כדי לאפשר הקמתו של יישוב חדש. הקבלנים ברוך ריבקינד ויוסף עמנואל.

המרד הערבי הגדול

בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, שנודע גם בכינויו "המאורעות". כ-15 אלף ערבים חמושים שחלקם הגיעו מהארצות השכנות פעלו בכנופיות עצמאיות במימון ובפיקוד "הוועדה המרכזית של הג'יהאד הלאומי בפלשתינה" שישבה בדמשק. הם הרגו ביישוב היהודי, שאוכלוסייתו גדלה בעקבות עלייה גדולה של יהודים ממרכז אירופה, שהחלו לחשוש מהתגברות הנאציזם.

באותה שנה קמה ועדה בראשותו של הלורד פיל לחקר אירועי הדמים. הוועדה קבעה שהשאיפות הלאומיות של שני העמים מתנגשות ושאין סיכוי שיתחברו למדינה אחת. היא המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, וכן על צמצום העלייה והגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים עד לביצוע החלוקה. הוועדה התייחסה גם לטענת הסוכנות היהודית בדבר אדמות ממשלתיות הראויות לעיבוד ולהתיישבות אך אינן מנוצלות. ואמנם, אחת מהמלצות הוועדה לממשלת המנדט הייתה שיש לחקור ולחפש מים באדמות אלה. כך נולדו בשנת 1938 נקודות קידוח בנגב ובערבות יריחו.

בעקבות המאורעות נוסדה גם מה שנקרא אחר-כך משטרת היישובים העבריים ואומנו כ- 3,000 נוטרים עבריים, שצוידו בנשק בריטי.

ארבעת חודשי הקיץ של שנת 1938 צוינו כחודשי שיא של 'המרד הערבי' ובמהלכן נרצחו 223 יהודים.

ראשונים

יום שני, סוף מאי 1938. שלוש מכוניות יוצאות מקליה שבצפון ים המלח ועושות דרכן דרומה, לכיוון עין פשח'ה. השיירה פונה בדרך עפר המטפסת במעלה ההר לעבר המצוק, כשמאחוריה מתאבך שובל אבק אפרפר-צהוב.

המכונית הראשונה נעצרת ומתוכה יוצאים שני אנשים אברהם כהן איש גן-יבנה ומלווהו. כהן בא לכאן כדי לקבוע סדרי הגנה לנקודת קידוח חדשה. מהמכונית השנייה יצאו מפקד משטרת ירושלים ומפקד משטרת היישובים. מהטנדר נחלץ הקבלן ריבקינד מפתח-תקווה, לבוש במכנסי חאקי קצרים ובגרביים גבוהים. השוטרים המלווים, לראשיהם כובעי צמר שחורים – 'קולפאקים' – נראו מוזרים וזרים בנוף הפראי.

אברהם כהן שירת קודם בחיל-הספר ובמשטרת המנדט ונחשב לסמל – לסרג'נט - מצטיין. הוא ידע ערבית על בוריה, הכיר את הבדווים, את מנהגיהם ואורח חייהם וידע להתהלך בתוכם בביטחון. אברהם כהן שוחח על כל אחד מהנוכחים בשפתו, בעברית, באנגלית ובערבית.

כהן בחן את השטח בקפידה כשהוא מתבונן במישור הקטן ובצוק התלול המתנשא כ-30 מטר מעליו. מקום הקידוח צריך להיות במרחק 10 מטר מהצוק. הוא התיישב על אבן וכעבור חצי שעה כבר הייתה בידו תוכנית: 15 שוטרים ערבים יחנו על ההר שמעבר לצוק, במחנה הקידוח יהיו 12 נוטרים עבריים; סימן את המקום שבו יוצבו מכונות הקידוח, האוהלים, הגדרות והעמדות.

מפקדי המשטרה הבריטית אישרו את התוכנית בו במקום. הקבלן קיבל עליו את הקמת המחנה. שלוש המכוניות עזבו את המקום והדממה חזרה לעין פשח'ה.

חיי המחנה

בארכיון תולדות ההגנה מצאנו מסמך שבו תיאר נוטר צעיר מתנועת 'הבחרות הסוציאליסטית' את הווי החיים במחנות קודחי המים בערבות יריחו. אנו מביאים את תמצית הדברים, בעיבוד קל: "ב- 22 ביוני עברנו למחנה שליד עין פשח'ה. הגיאולוג קבע את נקודת הקידוח על סלע בתחתית צוק. האחראים על הביטחון קבעו להקים את המחנה צמוד לצוק. שתי גדרות מגן מאבן בצורת קשת הקיפו את המחנה ובאמצע היו קירות מגן עשויים מלוחות עץ ממולאים בחול ובאבנים. בתוך המחנה היו אוהלים למגורים וצריף לחדר-אוכל. מכונת הקידוח עמדה מחוץ לגדר המגן, כך שהגנתו של המחנה הייתה מכוונת כלפי המישור היורד אל הים.

מחנה הקודחים שליד עין פשח'ה 1938

"העובדים והקבלן באו מפתח-תקווה, השומרים – מירושלים. תחילה היו שבעה נוטרים וכעבור חודש נוספו שני נוטרים כדי לאפשר יציאה של שומרים לחופשה. העובדים לא רצו להפסיק את העבודה ולצאת לחופש. שני בדווים הובאו להשתתף בשמירה והמפקד הקים להם אוהל מחוץ למחנה. הם צפו על הנעשה מראש הצוק בשעות היום בלבד. מפקד המחנה היה גם הנהג ויום יום נסע בליווי שני נוטרים למפעל ים המלח להביא מצרכי אוכל ועיתונים. הליווי נחשב לחוויה, משום שבמפעלי ים המלח אפשר היה לאכול גלידה ולשתות מים קרים. במחנה החום היה נורא ובמשך היום לבשנו רק תחתונים. אברהם כהן ביקר אצלנו כל יומיים או שלושה.

"החיים במחנה הקידוח היו משעממים מאוד. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את המחנה המשעמם ובקשתי העברה למקום אחר".

"את המים לצרכי המחנה ספקו לנו ערבים מהסביבה על חמורים. המים היו דלוחים, החום בסביבה היה גדול. אחרי הצהרים היו סופות חול לרוב. האוכל והלחם היו מתערבבים בחול".

האחראי על הביטחון במחנה היה דוד אלתר ששימש גם כנהג הטנדר שעמד לרשותם.

ההתקפה על המחנה

יום חמישי 21 ביולי החל כיום רגיל שבו נשמרה שגרת המחנה והעבודה נמשכה כסדרה עד שעה חמש.

במחנה המונה כרגיל 15 איש נמצאו באותו יום 9, השאר היו בחופש בירושלים.

על שני השומרים: שלמה יצחקי ואברהם עבדי-צדק שהגיעו למחנה רק לפני שבוע, הוטל לעלות על הצוק לתצפית. הם לא עסקו בשמירה כי אם שחקו במשחקי קוביה.

סמוך לשעה 5.30 כ- 20 ערבים מזוינים לבושי מדים התקרבו למחנה.

כאשר נורו היריות ראשונות נפגעו הנוטר הוותיק שלמה שווילי הגרוזיני שהיה ממלא מקומו של אלתר ידוע כחובב כדורגל, כמתופף וכרקדן מעולה; שווילי נפל מתעלף והמרצחים שהתקרבו יותר ויותר חשבוהו למת. ואברהם עבדי-צדק שנהרג במקום. - שלמה יצחקי הצליח להסתתר מאחורי סלע וענה בכמה יריות מרובהו, לפי דבריו נפגע אחד המרצחים. אך בראותו שהוא נשאר יחידי כנגד עשרים זרק את רובהו ועשה את עצמו כמת. תכסיס זה הצילו ממות. ראש הכנופיה, במדים צבאיים, ענוד סרטים ומדליות, התקרב אליו, בעט בו ברגליו ומאחר וחשבו למת אמר לחבריו: "יאללה". אנשי הכנופיה נכנסו למחנה, שברו את מנעול ארגז הנשק ולקחו את חמשת הרובים עם 900 הכדורים, שני אקדחי 'מאוזר' ואת חפצי האנשים. הם הרגו בסכיניהם את זליקוביץ ששכב פצוע והסירו את שעונו מידו בסכין. הם הרגו גם את חיים יוסלביץ, שמצא מקלט בין קיר המגן והצריף, והסירו גם את שעונו בסכין. כשראו את ענן האבק של מכונית המחנה המתקרבת,.זרקו פצצה לבין ההרוגים, מרסיסי הפצצה נפצע באופן קל בגופו וברגלו שלמה יצחקי, והסתלקו מהמקום.

אנשי הטנדר ראו את תמונת הזוועה ומצאו כי הנוטר משה עדאקי חסר, חששו שנלקח בשבי.

איש לא ידע כי הוא רץ יחף לקליה להזעיק עזרה.

כשהגיע עדאקי לקליה מיד הוזעקה למקום מכונית "מגן דוד אדום" והרופאים ד"ר רוז וד"ר סלמון בלוית משמר חזק, יצאו למחנה.

את עדאקי, יצחקי ושווילי הפצוע קשה בבטנו העבירו לחדר העזרה הראשונה של מחנה הפועלים בים המלח. ולאחר הגשת עזרה הועברו לבית החולים "הדסה" בירושלים.

שלושת גופות ההרוגים הועברו לחדר המתים של בית החולים "בקור חולים" בירושלים.

שני הפועלים אברהם זליקוביץ וחיים יוסילביץ נשלחו לקבורה בפתח-תקוה.

הנוטר הוותיק משה עדאקי תיאר את המאורעות והרי עיקר דבריו:"שני השומרים הערבים צפו על הדרך" מספר עדאקי, "הנוטרים שלמה יצחקי ואברהם עבדי-צדק, היו אמורים לעלות על הצוק לתצפית אך הם לא עשו כן.

"נקבעו החברים שיסעו לקליה להביא מצרכים: המפקד, שומר אחד ואברהם זליקוביץ, שהיה פצוע ברגלו מתאונה והיה צריך לקבל טיפול. מפקד המחנה נסע תמיד, במקומו מינה את השומר שלמה שווילי ומסר לו את מפתחות ארון הנשק.

"לאחר שאכלנו ארוחת צהריים הודיע זליקוביץ שאינו רוצה לנסוע. במקומו נסע הטבח. נסע גם אחד העובדים כדי להתקשר עם הקבלן בפתח-תקווה משום שהמקדח נשבר בתוך חור הקידוח ואין מכשיר להעלות אותו. העבודה נפסקה בשל כך.

==

באותם ימים, הוראות השלטון הבריטי אמרו במפורש שנישקם של הנוטרים חייב להיות בתוך ארגז נעול שהנשק יוצא ממנו רק כאשר מתפתחת תקרית שאכן מחייבת לשולפו ולהביאו לידי שימוש.

==

"האוטו נסע בשעה אחת בצהריים עם שלושה שומרים ופועל. שאר הפועלים והשומרים שכבו על המיטות בחוץ. ישנתי גם אני. תורנות השמירה שלי אמורה הייתה להתחיל עם חשכה ולהסתיים בחצות. לאחר השעה ארבע התחלתי לדאוג מאוד משום שהטנדר עוד לא חזר. בדרך כלל הוא חוזר לפני השעה ארבע.

"שכבתי וקראתי. השעה כבר חמש. פתאום שמעתי ירייה מעל ההר ואחריה יריות מכמה כיוונים. הבנתי: התקפה! בהתרגשות רבה נכנסתי לאוהל לבשתי חולצה ומכנסיים ושמתי כובע על הראש. נעלים אין זמן לנעול. נכנסתי לאוהל הנשק. הארון נעול, למרות שבדרך כלל היה פתוח. קראתי לשלמה שווילי, שהיה בחוץ. הוא קורא לי. אינני מבין מדוע הוא קורא לי ואיננו בא בעצמו. רק אחר כך הבנתי שהוא נפצע.

"נזכרתי שבצריף יש עוד ארגז ובו שלושה אקדחי 'מאוזר' של השומרים. רצתי לצריף ומצאתי שם את חיים יוסלביץ. הארגז היה סגור. שברנו את הארגז וכל אחד מאתנו לקח אקדח ומחסנית של 20 כדור. רצתי לעמדה הדרומית, העמדה שלי במקרה של התקפה.

"הכדורים שרקו מעלי, אינני רואה איש. שווילי קורא לי. אינני מעז ללכת אליו. החלטתי שלא לירות עד שאראה את האויב. כעבור זמן עבר על ידי אברהם זליקוביץ שעל פניו נראים הפחד והדאגה. פתאום דם נזל מתחת לאוזנו השמאלית. כדור פגע בו. הוא ניגב בידו את הדם, הפטיר 'לעזאזל' ונשכב.

"החלטתי לירות כדור אחד. לחצתי על ההדק אך האקדח לא ירה. ייאוש תקף אותי, מה לעשות? החלטתי לרוץ בקו ישר לקליה ולקרוא לעזרה. גשם של כדורים התיז אבק על הרגליים ואני ממשיך לרוץ בכול כוחותיי.

"ראיתי מרחוק את הטנדר נוסע למחנה. עמדתי, נפנפתי ביד, צעקתי, אולי ישמעו. לא. המשכתי לרוץ. עייפות רבה תקפה אותי. חום וצמא. רגלי כאבו, אין זמן לראות מה יש ברגליים. התקרבתי למלון 'קליה'. החלטתי לנוח רגע ולבדוק מדוע האקדח לא ירה. הסדן לא ירד עד הסוף. לחצתי אותו היטב. לחצתי על ההדק. האקדח ירה, פתאום נשמעה ירייה בקרבתי. הסתכלתי לאחור, אין איש חשבתי שרודפים אחרי.

"המשכתי לרוץ לקליה. התקרבתי למלון מתוך חפירות ההגנה של המלון יצאו כמה בחורים לקראתי, כיוונו אלי את רוביהם ופקדו עלי להרים ידיים. כעסתי וצעקתי אליהם שהחברים במחנה נהרגו ושצריך לקרוא לעזרה. הם אמרו לי שחשבוני לערבי וירו עלי. החליטו לתת לי להתקרב ויירו בי מקרוב. כשהתקרבתי, הכיר אותי אחד מהם ואמר להם: 'זה משלנו'. הם סיפרו לי ששמעו את היריות והודיעו למשטרה.

"הם חבשו את כפות רגליי, שנפצעו עד העצם והעבירו אותי באופניים למרפאה שבמפעל האשלג. אחר כך הגיעו לשם שלמה שווילי שנפצע קשה בבטן ושלמה יצחקי שהיה מלוכלך בדם. הוא ספר שהוא שכב יחד עם עבדי-צדק בחוץ על מכונת הקדוח. עבדי-צדק רוטש בכדורים ושווילי נפצע קשה. יצחקי עצמו לקח את עבדי-צדק והשכיבו עליו, והוא שכב ללא תנועה. אנשי הכנופיה בעטו בו ברגליהם וקבעו שהוא הרוג".

אחרי הכל

הניה זליקוביץ נשארה אלמנה עם שני ילדים; אחד בן שש והשני בן שלוש .

כל בני משפחתו של חיים יוסילביץ הרווק שנשארו בפולין נרצחו על-ידי הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ.

הנוטר עבדי צדק כבן 22, משכונה זכרון-משה בירושלים הובא לקבורה בקבר האחים על הר הזיתים בירושלים. בהלויה השתתפו ב"כ המוסדות הלאומיים וועד הקהילה וקהל מכל העדות. הספיד בשם העדה המוגרבית הרב יוסף שלוש

הנוטר שלמה שווילי בן 39, היה נוטר מגדוד משמר הרכבות, שהגיע למחנה לפני כחודש . נפגע מ-4 כדורים בחזהו ובבטנו נותח אך מת מפצעיו למחרת היום הנורא, לבת שנולדה לאחר נפילתו קראו שלומית.

דוד אלתר האחראי על הביטחון במחנה , אומרים שלא עמד בו כוחו לשאת את כובד האשמה, עזב את הארץ ועקבותיו לא נודעו.

חודש ימים לאחר הרצח נקרא עדאקי למטה ה"הגנה" בירושלים ושם הודיע לו יעקב פת ממ"ז [מפקד מחוז] ירושלים, שהוא מושעה מכל פעילות בשורות ה"הגנה". "אם יש לך טענות כלשהן, תוכל להעלותן על הכתב" אמר לו פת ושלח אותו מעל פניו. עדאקי אכן עשה כן, אך תשובה למכתבו לא קיבל מעולם.

מנודה ומשפל הורחק משורות ה"הגנה".

שורות סיום

משה עדאקי, לאחר המקרה הטראגי במחנה הקודחים בקליה, התדפק על דלתות ראשי ה"הגנה" שנה שלמה על מנת שיסירו את רוע הגזירה הנוראית ואות הקין מעל מצחו, או אז נקרא אל יעקב פת, מפקד המטה בירושלים וזה הודיעו שאכן הבירור הסתיים ואין כנגדו דבר והוא יכול בזה לראות את הפרשה כמחוסלת. כך, קצר ולא מוסבר, נחרץ וללא כל התנצלות או נימוק כלשהו. משה עדאקי גוייס למחלקה הערבית של הפלמ"ח, ונטל חלק בפעולות רבות בעיקר מעבר לגבול הסורי.

לאחר מלחמת ששת הימים חזר משה עדאקי למקום המחנה וכתב על אבן שמצא מעל בור הקידוח, למרגלות מערות קומראן: "פה נפלו אנשי ההגנה שלמה שווילי, אברהם עבדי-צדק, חיים יוסלביץ, אברהם זליקוביץ. הם עלו למצוא מים להחיות את השממה. 21.7.38" ומתחת לכתובת חתם: "משה עדאקי, 1967"..

כעשר שנים, בתוכנית רדיו, חשפה תרצה ארזי מ'קול ישראל' שחברי קיבוץ קליה מצאו לא הרחק ממקום מושבם אבן סלע ועליה כתובת דהויה המספרת על נפילת אנשי המחנה. משה עדאקי טילפן לאולפן וסיפר שבשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, חזר אל מקום המחנה וכתב את הכתובת. מאז אותה השנה , ביום הזיכרון, נערך במקום טכס להעלאת זכרם של ארבעת הנופלים במחנה הקודחים ליד הבור שלא העלה מים חיים, סיפר לנו זאת ועוד הרבה הבן הצעיר– צביקה זליקוביץ.

בשנת 1975, לאחר 37 שנות שתיקה הוציא משה עדאקי לאור עם שולמית הר אבן ספר בשם "באש נצורה" בו הוא מגולל את פרשת חייו רבי-העלילות והמעש וגם את סיפורה הטראגי של קבוצת הקודחים בקליה.

סוף דבר

 ביוזמתו הברוכה  של צביקה זליקוביץ ביום 15.4.2018  נערך טקס חנוכת אתר לזכר קבוצת הקודחים בקלי"ה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון גיליון 101, ינואר – פברואר 2006 תחת השם "רצח אנשי המים החיים " בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

התמונות, להוציא תמונת המצבה, הן באדיבותו של צביקה זליקוביץ בנו של גיבור סיפורנו