ניטשיוף חנה – גרת-צדק שנהרגה מרימון-יד נטוש

27.8.1918 – סג'רה

נגה זיו-לור ליד מצבת סבתא-רבא.. צילם יעקב שקולניק

בית-העלמין סג'רה (אילניה)

טכסט:

פ[מגן-דוד]נ

אמנו היקרה

האשה הצנועה

חנה בת שמעון

בית יוסף - ניטשיוף

מראשוני המושבה סג'רה

נהרגה י"ט אלול תרע"ח

והיא בת ל"ז שנים

תנצב"ה

רימון יד גרמני נטוש בשדות סג'רה התפוצץ בידיה של חנה ניצ'ייב והרגה ביום שבו נכנסו חיילי הגנרל אלנבי למושבה., מצבת הנהרגת מביאה לחשיפת פרשה מדהימה ומרתקת של עליית ה'גרים' מרוסיה לארץ-ישראל, התיישבותם בה כחקלאים בעלי אמונה דתית, על הסבל שעברו, ועל עקשנותם להיקלט כאחד מבני ישראל.

הם תמיד היו דחויים

יום קיץ. אני ויוסק'ה משוטטים בין הקוצים בבית העלמין הישן של אילנייה היא סג'רה בימים עברו, כדי לחפש ולצלם מצבות של מגיני המושבה עבור סיפורינו. נתקלנו במצבה זקופה, מצבת קברה של הנהרגת חנה ניטשיוף [קרי: ניצ'אייב].

אחרי ברורים לא ארוכים מצאנו שאותה חנה, שנהרגה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, היא מאותם גרי-צדק, ה"גרים" שעלו ארצה מרוסיה בימי העלייה השנייה. סיפור.

מי הם ה"גרים"?

בימי הצארית יקטרינה הגדולה, במאה ה- 18, צצו ברוסיה כתות שהתרחקו מהדת הפראבוסלאבית. אלה היו בדרך כלל איכרים שחיו חיים קשים, ובמצוקתם הנוראה פיתחו נטיות מיסטיות ותקוות לגאולה מידי שמיים. עליהם נמנו ה'דוחובורים' ['לוחמי הרוח'] שכפרו בשלטון הכמרים וטענו לקשר ישיר בין אדם לאלוהיו, ה'מולוקנים' ['החלביים'] – אנשים שהתנזרו מבשר, וקיימו רק חלק מפולחני הנצרות, או הידועים לנו יותר – ה'סובוטניקים' – פראבוסלאבים שומרי שבת.

ה"גרים" שעליהם נספר, באו לארץ מדרום רוסיה, מהערבות שבין נהר הוולגה לנהר הדון. השלטונות ברוסיה הצארית חששו מאוד מכתות אלה; מי שפרש מן הכנסייה הפראבוסלאבית – 'דת האמת' - נחשד באשמה החמורה של התנגדות לצאר, ונענש בהתאם.

בשל היותם נרדפים קיימו הכתות הללו, שרק את חלקן מנינו לעיל, את מנהגיהן בחשאי. משפחות אחדות אף הרחיקו לכת והמירו את דתן לדת "הברית הישנה". לעברים, ליהודים היו.- הם התגיירו כהלכה בגיור המחמיר, הגיור הליטאי ונמלטו על נפשם לערבות של מרכז אסיה לאזורים בהם יד הכנסייה והצאר לא יכלה להם - לקירגיזיה, טורקמניסטאן, אסטראחאן. רוב המשפחות הללו, בשלמותן או בחלקן, מצאו את דרכן לארץ הקודש והצטרפו לעם היושב בציון דווקא באחת משעותיו הקשות ביותר.

ה"גרים" חיפשו ומצאו סיוע אצל גופים ציוניים שישבו באודיסה. אלה הבינו את התועלת הגלומה באיכרים המחוספסים והקשוחים הללו; ממש באותם ימים ביקשו "חובבי-ציון" ובהם לינלנבלום דיזינגוף ואוסישקין להגדיל את מספר היהודים בארץ-ישראל. גם פקידות יק"א של הבארון רוטשילד שאפה להעלות את מספרם של האיכרים במושבותיהם בארץ וקאלווריסקי עט על ה"גרים" כמוצא שלל יקר. ה"גרים" היו איכרים מלידה שהפכו ליהודים – ממש התגשמות החלום הציוני בראשית דרכו.

וה"גרים" לא הכזיבו. למרות הפיתוי הטבעי שניצב בפניהם להתלכד לקבוצה אחת בעלת שפה ומנהגים משותפים, הם עשו כל מאמץ כדי שלא להיות כת נבדלת בעם הבחירה., עמם. חלומם היה להתערב ולהיטמע בחברת היהודים מלידה בלא שום קשר לעברם. רובם שינו את שמות המשפחה שלהם לשמות עבריים: יגורוב היה לגורן, מטביוב ליעקובי, איסאקוב ליצחקי ופרוטופופוב ל שמואלי. ומשפחות ניצ'אייב הפכו לעפרוני ולבית-יוסף. זקן הגרים, אברהם קוראקין, היה נקרא לתורה בשמו ר' אברהם בן אברהם.

רוב בני הדור הראשון כבר היו ל"זוגות מעורבים", בני משפחת ניצ'אייב למשל, נשאו בני/בנות זוג יהודים מלידה, וזה היה אופייני ואולי אופנתי בכל משפחות ה"גרים", התגשמותו של חלום.

בראשית

ה"גרים" הגיעו ארצה בכ- 35 משפחות מורחבות. כל משפחה מנתה כמה בתי-אב. זרם ההגירה, שהחל בשנת 1895, נמשך כעשר שנים. קבוצת ה"גרים" הראשונה הגיעה לחדרה, "איכרים רוסיים, רוסים ממש, נושאים ציציות מעל מכנסיהם ועולים לתורה בשבת . . ". אך שם התייחסו אליהם בחשדנות אם לא בעוינות גלויה ובוטה. הם עברו לסג'רה שבגליל, והנה גם כאן ספגו עלבונות מהאיכרים היהודים – כינויים כמו "גויים" ו"שקוצים", היו מוטחים לעברם בכל הזדמנות, למרות שהקפידו על מצוות הדת ועל מועדי התפילה יותר מהיהודים מלידה, ואולי בגלל זה. נכון, הם התפללו מסידור מיוחד, שבו מול כל עמוד המודפס ברוסית היה עמוד כתוב עברית. אבל התפללו ובאדיקות.. הסידור הזה, כך אומרים, היה למשל ולשנינה בגליל – כשאמרו להם שאלוהים אינו מבין רוסית, ענו הם כי בזמן שהם קוראים בעמוד השמאלי רוסית מציץ אלוהים מעבר לכתפם הימנית.

דוד בן- גוריון, מספר בזיכרונותיו כפועל בסג'רה שה"גרים" היו היחידים שהתפללו מדי יום. זקני הגליל זוכרים שה"גרים" שיננו את התנ"ך בהליכתם לטבריה או בשובם, וידעו פרקים שלמים בעל-פה. האיכר רוגצ'בסקי למשל, זה שהעסיק בין השאר את בן-גוריון, התנגד בחריפות לבואם למושבה. לימים הצטער על גישתו זו, במיוחד כשבנו נשא לאישה את אחת מבנות ה"גרים", בת למשפחת קוראקין.[ מספרים כי האיכר רוגצ'בסקי, ששמע שבן-גוריון נעשה ראש ממשלה אמר: "ידעתי שפועל לא יצא ממנו"].

שילובם של ה"גרים" בסג'רה החל בשיטת האריסות שהנהיג חיים מרגלית הוא קלוואריסקי, מי שהיה אז נציג יק"א ; [ג'ואיש קולוניזיישן אסוסיאישן ] בגליל. הוא נתן לפועלים חלקת שדה, כלי עבודה, בהמות עבודה וזרעים ואלה היו צריכים לעבד את החלקה השייכת לחברה תמורת אחוזים מהיבול.

ייתכן שהדפדפן שלך אינו תומך בתצוגה של תמונה זו.

וה"גרים" אומנם הוכיחו את יכולתם הרבה כחקלאים. "הם חרוצים ועובדים כמו נמלים" אמרו עליהם שכניהם. ואמנם ה"גרים" עבדו קשה ולא התאוננו על מצבם הקשה. זה הרגיז את האיכרים היהודים משום שבכל פעם שהייתה תלונה בפיהם, והיו כאלו לא מעט, הצביעו פקידי יק"א על ה"גרים" החרוצים והמרוצים.

גם כשכבר קיבלו חלקות אדמה לבעלותם, היפלו פקידי יק"א את ה"גרים" לרעה. בעוד שאיכר רגיל, יהודי מלידה, קיבל הלוואה של 5,000 פראנק, זכה ה"גר" רק לאלפיים. אבל גם עם המעט שקיבלו הסתדרו ה"גרים" טוב יותר משכניהם. הם היו איכרים מלידה. הם ידעו לרתום סוס, ידעו להגן על רכושם – אמיצי-לב היו, ועבדו בסבלנות משחר יום עד רדת הערב..

מחסור בחלקות אדמה בסג'רה, החשש מריכוזם במקום אחד והצורך בהם, בעיקר ביטחוני, במושבות הגליל האחרות, הביאו לפיזור ה"גרים". בינואר 1906 הועברו משפחות לעתלית, לכפר תבור, לבית-גן ליסוד-המעלה ולמטולה. בסג'רה נשארו רק כמה משפחות, ביניהם משפחות ניצ'אייב.

משפחות ניצ'אייב

בשנת 1905 הגיעו בני משפחת ניצ'אייב, נתינים רוסיים, היישר לחוות סג'רה. שני בתי-אב היו; האחד של שרה ומשה ניצ'ייב [לימים עפרוני] והשני של אחיו –יעקב ניצ'אייב [לימים בית-יוסף] וחנה אשתו.

מוצאם מכפר קטן בשם טאמבובסקאיה בוברינה, ליד העיר טאמבוב, ששכנה בין צאריצין [שהייתה לסטאלינגראד וכיום היא וולגוגראד] למוסקבה.

בהתחלה התגוררו באוהלים והגברים עבדו בחווה שניהל אליהו קראוזה, [לימים המנהל המיתולוגי של בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל]. אחר-כך עבדו כפועלים וכאיכרים במושבה. "הם היו תמיד דחויים" סיפרה לי בין השאר מרים צמרי ['מיצי'] לבית ניצ'אייב-עפרוני - "הם עבדו קשה וחיו בדוחק, משה ושרה , סבי וסבתי, אף קברו באדמת סג'רה שתי בנות 'צבריות' – את תמר ואסנת".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה [1914] יצאה גזירה מטעם השלטונות העות'מאניים לגרש או להגלות את כל הנתינים הרוסיים, מאחר שהיו אזרחי ארץ אויב בחרו ה"גרים" לוותר על אזרחותם הרוסית והפכו לאזרחים עות'מאניים. מאוחר יותר שילמו מחיר יקר על כך. משום שנאלצו להתגייס לצבא התורכי. גם משה ניצ'אייב נלקח לצבא ["הוא נודב על-ידי מעסיקו ריקלין" אמר יזהר עצמון]. בנו הבכור יוסף היה אז כבר נער כבן 15. הוא ואימו שרה נשאו לבדם בעול המשק ובפרנסת המשפחה. "הגיורת עובדת בשקידה רבה בגן ובשדה ליד בעלה, ואם חלה בעלה או נתאלמנה איננה מתייאשת וצועקת לעזרה להפקידות כמו שעושות אלמנות איכרינו, אלא עובדת היא ביתר שאת במקום בעלה" יכתוב קאלוואריסקי.

רועת האווזים שרה ניצ'אייב בסג'רה

משה ניצ'אייב עבד ורעב בשירות התורכים בנגב ובמדבר סיני כשפניהם לחציית תעלת סואץ. בשנת 1915, בהיותו בקדש ברגע, חלה בטיפוס הבהרות, הוא נלקח לבאר-שבע ושם נפטר. גופתו יחד עם עוד עשרים גופות מיהודי המושבות שנפטרו במגיפה הובאה לראשון-לציון כדי להיקבר בקבר ישראל , בקבר-אחים נקברו . "הביאו את גופתו עטופה במעין בד-גומי, מחשש להידבקות" סיפר לנו נכדו משה עפרוני. על לוח השיש של מצבתם נכתב: "החייל הנעלם / הובאו לקבורה / מחזית התורקי / הדרומי בשנת 1915".

שרה, אלמנתו של משה ניצ'אייב, נשארה עם ילדיה: יוסף הבכור, שנולד עוד ברוסיה, בנימין הקטן והבנות רחל וחנה.

שרה הייתה אישה נמוכת קומה, מוצקה וחזקה "היא נהגה לחבוש מטפחת לראשה, ללבוש שמלה ארוכה ולעבוד יחפה. היא גידלה במשק שומשום, פרג ואווזים, ומעולם לא נישאה שנית" סיפרה נכדתה מיצי והעירה: "הגרים הם שהכניסו את ענף רעיית האווזים לגליל" והוסיפה "מאז שהלך משה לצבא ולא חזר, הבן יוסף, הוא אבי, נשא באחריות המשפחה ובעול המשק. הוא דאג שלרחל ולבנימין, יהיה כל מה שנחוץ, ושחנה תוכל ללמוד הוראה בירושלים. סבתא שרה עמדה על כך שלא יישא אישה עד ש'יסדר' את כולם". וכך היה.

גם יעקב ניצ'אייב גוייס בעל כורחו, ונשלח לחזית סיני כחייל תורכי ללחום בבריטים. הוא השאיר אחריו במושבה, ללא אמצעי קיום מינימליים את חנה אשתו עם ששת ילדיהם, הבנים: מנשה, שלמה, פנחס ועמנואל והבנות: מרים וצפירה.

אפיזורה:

צבי כצמן פועל חקלאי שעבד אצל האיכר ריקלין - בחור מהעלייה השנייה. יצא לצבא התורכי. הוא ומרים ניצ'אייב הבת של חנה ויעקב היו כבר 'זוג'.

את צבי שלח ריקלין עם הבהמות שלו לעבוד בצבא התורכי במדבר סיני. באחת מחזרותיו מן המדבר החליטו הוא ומרים להתחתן. שוחט המושבה, שהיה גם הפוסק בענייני הלכה סרב להשיאם בטענה שאין לתת חופה לגיורת ולכהן! אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הידוע בשמו אז"ר, שנמצא אז בסג'רה כפליט-מגורש מהעיר תל-אביב, רב כשלעצמו, התערב ואמר: זו מצווה, ואם לא תשיאם, אשיאם אני ואני הוא שאזכה במצווה". השוחט השיא את צבי ומרים. בחתונה שמחה גם האם חנה . יעקב היה בצבא. צבי חזר לעבודת ה"שוכרה" כעגלון בשרות הצבא התורכי. מרים נשארה במושבה..

ואז קרה אסון נוסף במשפחה בקיץ 1918 נהרגה חנה. על נסיבות האסון סיפר לנו נכדה, יזהר עצמון "סבתא חנה נהרגה ביום שבו הבריטים נכנסו לסג'רה.חנה יצאה לקושש זרדים בגבעה שמעל המושבה. המעדר שבידה פגע בפצצת-נפל שנותרה מתחת לשיחים וחנה נהרגה במקום, יש אומרים כי הלכה כדרכה ללקט גרעיני תבואה מה'טאראבייה'– כך קראו לאדמת הגורן שהייתה מעורבת בגרעיני דגן ושימשה מקור לליקוט גרעינים בשנים הקשות. חנה נתקלה ברימון-רסק גרמני, שכנראה אבד לאחד החיילים התורכים בנסיגתם. הרימון נראה כקופסת שימורים שלבסיסה מחוברת ידית עץ. אולי הכתה במעדר בשיח שמתחתיו נחבא הרימון, אולי חשבה כי אוצר נפל לידה, כך או אחרת – הרימון התפוצץ. גופה של חנה נקרע לגזרים, והיא נהרגה במקום, בטרם מלאו לה ארבעים שנה" ..

כל בני המשפחה היו מזועזעים, והאבל היה כבד. עצם המאורע הטיל פחד על האיכרים, והם חדלו לצאת לגבעות לקושש עצים או לנבור באדמת הגורן.

את צפירה הבת הקטנה של חנה, לקחה "הדודה שרה" אלמנתו של משה.

מרים האחות הבכירה שהייתה אז בהריון, לקחה אליה את אחיה הקטנים: שלמה, פנחס עד שובו של יוסף אביה מהמלחמה ואת עמנואל אחיה בן השנתיים, אימצה לבן.

ומנשה החזיק את המשק.

.

יעקב חזר מהצבא לביתו בסג'רה זמן מה אחרי האסון. הוא התקשה להתאושש ממות אשתו וממות אחיו והחל לשתות לשכרה..

מנשה, בנו הבכור, לא היה יכול לסבול עוד את המצב בבית ועזב לחיפה. יעקב נישא שנית לאלמנה ' גרת-צדק' וחזר לעצמו. זה כנראה לא עזר, בפרט ש'בני משפחות ניצ'אייב לא אהבו אותה' - לא עבר זמן רב והיא עזבה אותו ויצאה מחייו. נעלמה עם שני ילדיה.

יעקב אמנם לא הפסיק מלשתות , אבל ידע לשים לכך גבול. רק יום אחד בשנה, כך אומרים, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי" – בשמחת-תורה. ומשהשתכר חזר להיות איכר כבנעוריו, וככל איכר רוסי שתוי, צעקה הוודקה מגרונו "בי ז'ידי!" ובתרגום לעברית – "הכו ביהודים!". הקהל היה פורץ בצחוק וקיבל את הדבר ברוח טובה, כי בחג הזה שתו כמעט כולם, והרבה. וודקה לא חסרה שם, ה"גרים" ידעו להכין את המשקה בעצמם לעצמם מקליפות תפוחי-אדמה. בדרך כלל היה לכל אחד מהם בית זיקוק קטן בעליית הגג שמעל המטבח. וכמובן - לצרכים עצמיים בלבד.

סיכום ביניים

קשה לשער כיצד הייתה נראית ההתיישבות העברית בגליל ללא תרומתם של ה"גרים" וללא הידע החקלאי שהעניקו לראשוני המתיישבים היהודים שם. הם ידעו לעשות הכול: פרזלו סוסים, השחיזו מחרשות ברזל, בנו גלגלים לעגלות, ידעו לנהל מחזור זרעים ולטפל בבהמות. ידעו לפתוח תלם ישר ולזרוע ביד – אחיד ובמידה, לקצור ולאלם אלומות. הם גם לא נזקקו לתקנונים כדי להבין את מהותה של עזרה הדדית לשכן שנפגע משוד או מפגעי טבע, אצלם זה היה ברור מאליו והם עשו זאת באומץ לב, בסבלנות וביושר, ללא כול אידיאולוגיה מעמדית או לאומית, פשוט בכוחה של אמונתם הדתית ואורח חיים של איכרים מדורות.

סוף דבר

צבי כצמן חזר מסיני לאשתו מרים ולסג'רה. מחוסר אפשרות להיות איכר במושבה הם עזבו לעפולה עם האח המאומץ עמואל.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 93, ספטמבר – אוקטובר 2004. תחת השם "הרימון מסג'רה" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.