יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

אריה באייבסקי – הרפתקן שלקה בריאותיו ונפטר





טקסט:
פ"נ ביום ב' אב תש"ב רב החובל
אריה בויבסקי
בן 51                ת. נ. צ. ב. ה
הר הזיתים, ירושלים. גוש י"ג, שורה ט', קבר 6.
רוסי-אוקראיני-פרבוסלבי, יליד פינלנד, ממפקדי ה'אורורה', ספן-חלוץ שהתגייר והיה ב'גדוד-העבודה', ניסה כוחו כדייג באום-רשרש, פעל בימה של בתל-אביב ובבתי הקפה שם כבבית-ספר לקציני-ים עברים באיטליה. במלחמת העולם השנייה התנדב לצי כאזרח בשירות מאמץ המלחמה, באחת ההפלגות לקה בריאותיו ונפטר בבית-החולים "הדסה" בירושלים. נטמן לבקשתו ליד ידידו מימים עברו – פנחס רוטנברג.
ימים סוערים
הכינרת רוגעת, שטוחה. עם שחר כבר יצאו לעבודתם הקרימצ'קים גבוהי קומה והשריריים במכנסיהם הקצרים ובכאפיות לבנות לראשם. הם החוצבים - מפעילי הדינמיט אשר בפטיש 'עשרה קילו' מנפצים סלעים. גם פועלי הכביש ה'שומרצעירניקים', המסתייגים מן הקרימצ'קים, כבר יצאו לעבודה. ה'חצצניקיות' המנפצות את האבנים לחצץ עבור סוללי כביש טבריה-טבחה כבר נוקשות בפטישיהן. עובדות גן-הירק ומעדריהן על כתפיהן יצאו לשדה.
במחנה האוהלים של "גדוד-העבודה" במגדל נשארו עובדות המכבסה, אנשי המזכירות, החבר ברנר, עטור זקן שחור, יווצ'קה המטפלת בחולים ובפצועים ועובדות המטבח, שבראשן ז'נקה. אלה כבר השכימו בארבע לפנות בוקר, והן מקלפות תפוחי אדמה או בצל ושרות ברוסית, בשני קולות. המובילה בשירה היא ציפורק'ה קלצ'קו הקטנה ומלאת החיים. דיבורה מסגיר את מוצאה - אי-שם על גדות הדון.
משפת הכינרת נשמעת שירה רוסית-עממית נפלאה, מתוקה, עצובה ומרגשת. קומץ גברים מעמיסים רשת דייגים על "מלכת-הכנרת" ושרים במלוא החזה שירי דייגי הוולגה. הקרימצ'קים הם יצחק וישינייבסקי, המכונה איסצ'קה, ולידו אהרונצ'יק רוזין, המשורר והנאה שבגברים. ציפורה שמעה, נטשה את סיר תפוחי האדמה, רצה אל הדייגים וקולה השתלב בקולם, עולה והמהדהד. איתם היה שם איש גבה-קומה ודק-גזרה, בלוריתו הבהירה פרועה, אפו מחודד ועיניו השובבות תכולות-ירקרקות - ידידיו הדייגים קראו לו איבן באייבסקי. הוא עצמו רצה שיקראוהו לו אריה. שמו מלידה היה גליאב אלכסייביץ באקאלבסקי.
האימפריה הרוסית
גליאב אלכסייביץ באקאלבסקי - נצר למשפחה אוקראינית-רוסית אצילה ואמידה, בעלת אחוזה בפלך פולטאבה שבאוקראינה - נולד באפריל 1889 באחוזה ליד הלסינקי שבפינלנד להורים פראבוסלאבים; אמו - מורה לצרפתית בגימנסיה - הייתה ידועה בשנאת ישראל, אביו - ד"ר אלכסיי באקלאבסקי האציל – היה הרופא הראשי בצי הצאר הרוסי והמיר את תוארו האקדמי בדרגת אדמירל. דודו היה פרופסור באקדמיה הימית המלכותית בניקולאייב, בעל דרגת אדמירל גם הוא, ורבים מבני משפחתו שירתו בצי והיו אנשי ים.
האגדה מספרת כי בין אבות אבותיו היה אביר פולני, שהשתתף באחד ממסעי-הצלב ומכאן הזיקה לארץ הקודש. ועוד סיפרו, שפטר הגדול הא שהביא את אבי סב-סבו של גליאב לסנקט פטרבורג.
בכל אופן, ד"ר אלכסיי באקלאבסקי הועיד את בנו להיות מהנדס, אולם גליאב, שהיה בעל מזג סוער ומרדני, גמר בקושי את לימודי התיכון באלכסנדרובסק שבקרים. היחס המלגלג שגילה כלפי המורים המורים והקריקטורות הקולעות שצייר הביאו לגירושו מבית-הספר והוא נאלץ להמשיך את לימודיו בבית-ספר אחר.
גם בלימודי ההנדסה ב'פוליטכניקום' של סנקט פטרבורג לא האריך ימים, ועבר לבית-ספר צבאי ימי. לאחר שסיים את האקדמיה המלכותית לקציני ים בסנקט פטרבורג, שירת בצי של הצאר ניקולאי השני כקצין ראשון באוניות מלחמה שונות בים השחור. במלחמת העולם הראשונה פיקד על סירת משמר באוקיינוס האטלנטי והשתתף בקרבות בים הבלטי, שם נתחרש באחת מאוזניו מהתפוצצות פגז בקרבתו.
לאחר שמונה שנות נדודים בין משחתות כקצין אימון – הוסמך לרב-חובל ושרת כקצין-מטה של הצי באדמירלות בסנקט פטרבורג.
בנעוריו, כשהיה סוציאל-רבולוציונר, הכיר את פיוטר מוסיוביץ הוא פנחס רוטנברג, מנהיג פועלים סוחף. בפרוץ המהפכה היה באקאלבסקי קצין על המשחתת הנודעת "אורורה" שעשתה היסטוריה בהפגיזה את ארמון החורף של הצאר בסנקט פטרבורג
בתקופת אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי, שר-הימייה שהיה לראש-ממשלה, שימש באקאלבסקי כאחד ממנהלי הקורס המזורז להכשרת קציני-צי בבית-הספר הימי בסנקט פטרבורג, המוסד שבו למד בעבר.
אחרי מהפכת אוקטובר, עם ניצחון הבולשביקים, נשאר באקאלבסקי באחוזת המשפחה באוקראינה. הוא סירב לשרת את המשטר החדש, שהיה בעיניו רודני יותר משלטון הצארים, ולא חבר גם אל האוקראינים שמרדו בשלטון המרכזי, ואשר ביצעו מעשי טבח ביהודים, בהנהגת ההטמן סקורופנסקי. בלית-ברירה הצטרף ל"צבא הלבן" שבפיקוד הגנרל דניקין, והיה לסגן רב-חובל באחת מאוניותיו בים השחור.
גם מ'חבריו' החדשים סלד באייבסקי. באחד מלילות אפריל 1918, בהיות האונייה בקרבת חוף אנאטוליה, קפץ למים עם חבר יהודי בשם מוניה וערק אל ייעוד חדש ולא נודע. משום הכרזתו שאינו מוכן לההירג בעבור ה'לבנים' או ה'אדומים' הכירו בו התורכים כ"מהגר מדיני".
בקונסטנטינופול [קושטא] פגש בקבוצה של קרימצ'קים, שדיברו ברוסית על בניין חברה חופשית ושוויונית בפלשתינה, והיו בדרכם לשם. באייבסקי לא הוקסם במיוחד מהחזון החלוצי ומרוח ההעפלה שלהם, כמו מאישיותו של מנהיגם יוסף טרומפלדור, ועם ידידו מוניה הצטרף לחברתם.
החלוצים נסעו לפלשתינה ובאייבסקי - לאיטליה, שם פגש את ידידו פנחס רוטנברג, והציע לו להקים צי נוסעים עברי. רוטנברג כבר עסק בתוכניות לחשמל את הארץ, והשאיר את תוכנית הצי המסחרי לידידו. כדי ללמוד את התנאים, הפליג באייבסקי, כספן על אונייה של חברת "לויד-טרייסטינו", שהובילה חלוצים מטרייסט לפלשתינה.
אחרי כמה הפלגות, ירד מהאונייה ביפו – ולא חזר. "יתכן וחברים סייעו לו להסתנן ארצה, ואולי סלל לו בעצמו את דרכו". תירץ בספר זיכרונותיו עובד חברת החשמל פנחס פחטר.
מדוע בא לגוי רוסי, קצין צי-המלחמה, בן אצילים, משכיל, יודע שפות, סוציאליסט המתנגד לבולשביקים, ובעל נשמה של משורר ולפלשתינה, ועוד באופן בלתי ליגאלי? תהו חבריו החדשים.
יש שסיפרו כי מיד עם חידוש העלייה לארץ יצאו באי-כוח היישוב לקושטא לגייס מומחים מפליטי 'הצבא הלבן' הרוסי לצי העברי העומד לקום, שאחד מהם היה באייבסקי. יש טוענים שעוד בקונסטנטינופול התאהב באחת החלוצות, יפהפייה מגדות הדון, ובעקבותיה הגיע ארצה והצטרף ל"גדוד העבודה".
יש אומרים שהתגייר, ויש אף אומרים שהרב קוק הוא שסמך ידיו על הגיור. באייבסקי לא אהב לדבר על עצמו, הוא הביע רק את רעיונותיו וחלומותיו.
גדוד העבודה
באייבסקי בא לירושלים, והצטרף לחבריו מקושטא. מרצונו להיות עברי לכל דבר ועניין ביקש שיקראו לו אריה. ב"גדוד העבודה" עבד בימים ורקד הורה בלילה. עם זאת, לא חדל לחלום ים.
הרעיון להקים ב'גדוד העבודה' קבוצת דיג צמח באוהלי החווה במגדל.
בים כינרת פעלו דייגים ערבים שברשותם היו כשלושים סירות משוטים. ראו החלוצים כי הדייגים מוכרים את שללם בשוק טבריה וחשבו כי אם יקימו ענף דיג, יוכלו לספק את צורכי המטבח, ויוכלו גם להגדיל את הכנסות 'הגדוד' אם ימכרו קצת עודפים.
אז נזכר מוניה הימאי בידידו, הגוי רוסי, נוצרי מלידה, קפיטן בצי המלחמה השוהה כעת באוהלי הגדוד שבעמק המצלבה בירושלים. ואכן, כשפנו אל באייבסקי הוא הסכים בשמחה לקבל את האחריות על סירת הדיג של 'הגדוד'. אבל סירה לא הייתה, ובאייבסקי, כחבריו בגדוד, מעולם לא דג. אבל רעיון היה; מצאו בחור יהודי-ספרדי ממשפחת דייגים בטבריה, שהסכים להדריכם במקצוע וגם לבנות עמם ספינה בטבריה. לצוות צירף באייבסקי את כל מי שהתלהב מרעיון הדיג.
רוטנברג, שהיה אוהד גדול של 'גדוד העבודה' בכלל ושל באייבסקי בפרט, הגיע לביקור במחנה מגדל. כאשר שמע על בניית הספינה, אמר להם שחבל על הזמן: 'קחו כסף, 200 לירות, קנו ספינה ותתחילו לעבוד', הציע. אגב - סירת דיג של דייג ערבי עלתה אז כ- 35 לירות.
החבר דרוקר, מנהל 'המשביר' קנה ב- 110 לירות ספינה בעלת תורן אחד ומשוטים. השיטוה לחיפה, הסיעוה ברכבת העמק לצמח, ומשם הורדה לכנרת. 'מלכת הכנרת' קראו לה. ב- 90 הלירות הנותרות רכשו ציוד דיג.
הצוות מנה שישה בחורים: באייבסקי - הקפיטן, איסצ'קה - סגנו, אהרונצ'יק רוזין אהוב הנשים, מוניה הימאי, שאול ברווה - הספר של ה'גדוד', שידע עוד עשרה מקצועות שונים, וגם אלפרין, המכונה 'בראדה', שהיה ידיד אישי של טרומפלדור עוד מאז.
עבודת הדיג החלה: סידורים, תיקונים, הפלגות, משוטים, מפרשים, רשתות, הצלחות וכשלונות. וסביב באייבסקי הסתופפה קבוצת רעים-מלחים מגוונת. כולם חלמו תוכניות, בשיחה ושיר, ורעות ויין; לפעמים הרבה יין.
הימאים גרו באוהל ח'. שם נהגו לשתות וודקה לפני היציאה לדיג, וקול שירתם הדהד בחוצות המחנה. הסופר יוסף חיים ברנר הדביק לאוהל את השם "אוהל חטא". בלילות היה באייבסקי קורא וכותב, וכשנמצא מאמר על הימאות הציונית דרש שיתרגמו לו את הכתוב.
ההצלחה הייתה גדולה. השוק הוצף דגים. המחירים ירדו. כל העסק נהייה לא רלוונטי. כדי לחסוך הציע באייבסקי לבנות עוד שני תרנים, כך לא יהיה צורך במשוטים אלא במקרה של חוסר-רוח מוחלט, "כמו בים הבאלטי"; וכך עשו - לאחר חודשיים של עבודה במספנה יצאו להשיט את "מלכת הכינרת", אך זו סירבה לזוז מן החוף. הכישלון של הדייגים היהודים גרם ל"חגיגה" גדולה אצל הדייגים הערבים, וקפיטן באייבסקי נלקח אחר כבוד יחד עם סגנו איסצ'קה לפלוגת ירושלים "בתקווה לשקמם שם בעבודת החציבה".
באייבסקי השאיר מכתב פרידה ברוסית. (כל ניסיונותי להשיג את המכתב עלו בתוהו, אם כי ידוע לי שהמכתב תורגם לעברית בידי סבוראי, משום מה). בכל אופן הדברים חדרו ללבבות והעמידו את חברי ה'גדוד' מול עומקי נפשו של באייבסקי.
הוא ומוניה חברו תכננו לעזוב לחיפה ולהשתלב בצוות ספינה של צי הסוחר, אך בסופו של דבר הגיע באייבסקי לירושלים ועבד במחצבה. בשעות הפנאי שימש כמדריך ב"הגנה" ותרם משפע ידיעותיו בעניינים צבאיים. לחברו אברהם תהומי – ממפקדי ה"הגנה" בעיר [לימים מייסד הגנה ב' שהולידה את האצ"ל] – גילה שבדעתו להקים מחלקה ימית להגנה. שם פגש לראשונה את ירמיהו הלפרין, שלישו של ז'בוטינסקי ומפקד העיר העתיקה.
כשנודע ב'גדוד' על הפרעות בירושלים, עברו לשם בארדה, יסין, אביטל, יהלום, 'פושקין' הוא זילברגברג, אייזיק אלטשולר , זלטין, ברודנר ואיתם פנינה חרלוב. הם נראו במקומות רגישים בירושלים, בעלי פוטנציאל התנגשות עם הערבים: גבעת שאול, תלפיות ורטיסבון.
באייבסקי הקים בעיר קבוצת טרוריסטים מהקרימצ'קים יוצאי ה'גדוד', שנקראה "קראסני פלאטוק" [מטפחת אדומה] ובה אלפרין הידוע, שהיה מנהל בית-עולים בתלפיות וירדני – בעל חנות פרחים ליד "אגד" בירושלים. הוא עמד בראש הקבוצה, אך מה הם עשו בדיוק, קשה לדעת. זה היה כנראה סודי ביותר.
כובש הים העברי
באותם ימי מאורעות בירושלים הופיע בוקר אחד באייבסקי אצל מקס נורוק, עוזרו של ד"ר אידר הכל יכול, חבר בוועד הצירים שניהל את ענייני הציונות והיישוב. באנגלית מגומגמת הסביר שרצונו להישלח לאום-רשרש – היא עציון-גבר העתיקה ליד עקבה – כדי שתהיה "נוכחות עברית בנמל העתיק, מחשש שנאבד את הנמל ההיסטורי שלנו". קברניטי היישוב תמהו על ההצעה אך לא על המציע באייבסקי או כפי שכינוהו ה"יחפן". נורוק נתן לו עשר לירות מצריות – בתקווה כי "בכך נסתיימה פרשת ההלך המוזר".
באום רשרש חי באייבסקי בתנאי אקלים קשים, הרחק מכל ישוב תרבותי, ברצועת חוף שוממה, ללא מקורות מים מתוקים, הוא התפרנס מדיג וגם ממה שקיבל מנורוק כשליח של 'ועד-הצירים'!
אז הבשילה בו ההכרה בחשיבות הים לעם ישראל ולמפעל הציוני. ברור היה לו שאם רוצים להזיז עניינים אי אפשר לשבת כנזיר על חוף מרוחק. צריך להיות קרוב לצלחת, לבעלי הממון. באייבסקי עבר לתל אביב שלחוף הים התיכון.
כאן פגש בשמחה את ידידו ד"ר י' גורביץ', מורה למתמטיקה ולהנדסה תיאורית בגימנסיה "הרצליה" ותלמיד "האקדמיה הימית לדייגים" בארה"ב. אדם טהור ותמים, חלוץ ובעל חזון, אך לא איש המציאות. ביחד עם גיסו ברוך קטינקא וש' סלושט, ייסד גורביץ' אגודה בשם "אגודת המים". אליהם הצטרפו גם מקצוענים כמו באייבסקי, ורב-חובל פרנקפורט, גם הוא מרוסיה.
החמישה פנו למוסדות שונים לבקש תמיכה. "קופת הפועלים הארץ-ישראלית" [קפא"י] נענתה להם, אך מינתה את החבר ריבוצקי לנהל את האגודה. זו ייסדה חברת מניות בשם "אסדות וספנות חופים ארצישראלית בערבון מוגבל, יפו" והוציאה למכירה 10,000 מניות בנות לירה שטרלינג המניה. קפא"י רכשה 2,000 מניות ומניות נוספות נרכשו בארץ על-ידי מוסדות ופרטים, ביניהם חיילי הגדודים העברים בסרפנד ש"קנו מאות מניות". מרבית המניות נמכרו בארה"ב, אך תמורתן לא הגיעה ארצה.
החברה תכננה לרכוש את ספינת מפרש ומנוע "החלוץ" לספנות חוף להובלת מטענים בין נמלי הארץ, מצרים וסוריה. עליה עבדו באייבסקי ואירמה-ירמיהו הלפרין [בנו של מיכל הלפרין האגדי] בתור מלחים.
בסופו של דבר העניין לא צלח בגלל חוסר כסף ו"חברת המים" עלתה על שרטון.
מספרים כי יחד עם האחים פרנקפורטר בנה באייבסקי ספינה, שלפני הורדתה הימה שרפוה ידיים זדוניות בחוף יפו.
ולצד כל הפעילות הימית עסק באייבסקי גם בפעילות "צבאית יבשתית" כמדריך ב"הגנה". הוא לקח חלק בהגנה על תל-אביב במאורעות 1921.
כדי להתפרנס, התחיל באייבסקי בדיג חופי מעל סירת מפרש קטנה. הפרנסה היתה קשה ובאייבסקי רכש "ליפט" (ארגז עץ גדול), העמידו על החוף ליד שכונת 'מחלול' [כיום מול רחוב של"ג) סמוך לפלוגת ה'גדוד' של תל-אביב. את הליפט חצה לשניים: באחד התגורר הוא עצמו ובשני התגוררו חברו המשורר הרוסי – טיומה וירשוב (שקראו לו "טיומקה") בחור יפה תואר, חולה שחפת, ולמהנדס המכונות מאלינוב (לימים מהנדס הראשון בחברת "צים") שהגיע אז מפריס.
ביחד עם המהנדס מאלינוב והאדריכל הימי מקס פלינר, איש "גדוד העבודה" [ממייסדי איילת-השחר], החל לבנות ספינת דיג עם מפרשית ומנוע. גם מפעל זה לא הושלם.
בעיצומה של העלייה הרביעית – כאשר בנו לחופי הים התיכון את תל-אביב והדר-הכרמל – הקים באייבסקי את "אגודת יורדי הים העברים" – שמנתה אחד-עשר חברים, "משוגעים לים". הוא שימש כיו"ר, א' אייה - סגן, וצ' אורכוב - מזכיר. האגודה התקיימה עד שבאייבסקי נשאר בה יחידי.
מניסיונו המר מימי 'גדוד-העבודה' בירושלים, מיאן באייבסקי לחבור עם אגודתו להסתדרות הכללית; על כך סיפר וולודיה איצקוביץ' הוא זאב הים, מייסד "הקיבוץ הימי הראשון" ב"פלוגת הים" לחוף הירקון: "יצאתי לתל-אביב, וכאן נפגשתי עם קבוצת בחורים יוצאי רוסיה, בעלי ניסיון-מה בים. היה ביניהם לויטננט רוסי, א' באייבסקי איש חזון וחלומות, אשר התגלגל לארץ ישראל, התאהב בארץ ופעל רבות למען תחיית הספנות העברית. הם קיבלוני יפה, סיפרו לי על תוכניותיהם להקים צי של מפרשיות לחופי הים התיכון ועל הסתדרות ספנים ארץ-ישראלים שהקימו, ונתנו לי פנקס-חבר מס' 5. הסתדרות זו סירבה להצטרף להסתדרות הכללית והתכוונה לפתח את עבודתה כגוף עצמאי. למעשה לא הייתה כל השפעה להסתדרות ספנים זו, וב-1926, אחרי עבודה ציבורית רופפת, התפזרה."
באייבסקי פגש את עמנואל טובים, שהכירו עוד מימי סנקט פטרבורג, ממנהלי בית החרושת ללבנים סיליקט. השניים באו לידי הכרה שעתיד העם העברי קשור לים, לדיג ולימאות העברית ולפי המסורת שבט זבולון. אי לכך, הקימו טובים וחבריו הקימו את "זבולון", האגודה הימית הראשונה בישראל לבני הנעורים, במטרה לחנך דור של ימאים.
באייבסקי חגג את המפגש הראשון בלגימת שלושה בקבוקי וודקה. הדיון על שכרותו של באייבסקי "העלולה להדביק חלילה את יורדי הים 'זבולון' שהוא חברם" אף זכה להערה בעיתונות, ורוזה כהן (אמו של יצחק רבין) העלתה שאילתה בעניין זה במועצת תל-אביב. מאיר דיזינגוף, שהכיר את באייבסקי, הרגיעה שזו הייתה רק "שתיית מצווה".
אפשר לומר כי טובים השכיל לבצע את תוכניותיו, ואילו חברו שפע רעיונות והמשיך לחלום עליהם. אל באייבסקי, שהיה סגנו של טובים, התייחסו קטני האמונה בלעג, או במקרה הטוב, בחיוך סלחני.
"היה שם איש רוסי שדיבר בעברית רצוצה בניב סלבי מרוכך אל החלל הריק על 'יהודה הימית' שנועדה לכבוש את הים, כצורים והצידונים בשעתם – שארצם הקטנה דחפה אותם לאופקים הרחוקים. דיבר על זבולון, השבט הנועז שנודע בכיבושיו בימים, ועל עציון גבר וציו של המלך החכם, ועל חירם ועל אנדרומדה האגדית שרותקה לסלעי המגור של יפו. וכחרוז חוזר הקפיד לסיים דבריו: 'אם תרצו אין זו אגדה. גם אתם תהיו כאלה'... קראנו לו יונה הנביא", סיפר משעולי, מילדי צפון תל-אביב ובוגר "זבולון".
חיי בוהמה
ה"ליפט" של באייבסקי היה כבית-ועד לכל מחוסרי הגג והלחם. לשם נהגו לסור ידידיו, בהם אירמה הלפרין [בנו של מיכל הלפרין האגדי, החולם והלוחם] מימי הספינה "חלוץ", וגם חבריו הותיקים מ"גדוד העבודה". "קומזיצים" נערכו שם, והשתייה לא חסרה.
לפעמים חסרו אמצעים ואז, עם חברו אייזיק, הדייג מהירקון, היה באייבסקי יוצא למבצע "פיראטי": יחידת "קומנדו" מצוידת בגרזנים ובסכינים הפליגה בסירונת דיג משפך הירקון אל הים הפתוח, לצוד מבריחים ערבים שהעבירו חשיש לארץ-ישראל. כשמצאו - דרשו מרב החובל מנת חשיש. תמורת "השלל" הייתה קודש להוצאות "הקומזיץ".
בינתיים הפך "ארמון באייבסקי" לשם דבר בפי הנוער העברי. לאחר כישלונם של המהנדס מאלינוב והאדריכל הימי מקס פלינר לבנות ספינה נכשל, החל מאלינוב בבניית ספינת הדיג "פיניקיה", ובאייבסקי הצטרף אליו. עשרות צעירים הקיפו את הצריף וביקשו להשתתף בבנייתה. ואכן, ספינת הדיג PHOENICIA"" ' JF195, בבעלותו של מאלינוב, ובפיקודו של רב-החובל, ה"ראיס", הוא אריה באייבסקי [כך כתוב ברישיון] הפליגה לים הגדול.
באייבסקי היה גם לידידו הטוב של המשורר אלכסנדר פן. הקטטות האידיאולוגיות ביניהם היו עניין שבשגרה, אך לאחר שהתפכחו השלימו וחזרו לשתות.
מאחר שהיה משורר בנשמתו, כתב באייבסקי בכישרון שירים ברוסית, שאחד מהם אף היה להיט: שיר של ימאים עם פזמון חוזר בשפה עסיסית, שאי אפשר להביאו לדפוס. שיריו שתורגמו לעברית והיו נפוצים ומושרים בארץ ישראל הקטנה. הוא הרבה לכתוב סיפורים ונובלות קצרות שמסר לחברים "כשי לידידות". בקפה "כסית", על פיסת נייר מזדמנת, צייר אותו אחד מחבריו מבאי המקום, והקדיש לו את הציור, "כשי לידידות".

וכך כותבת פרופ' חגית הלפרין בספרה "צבע החיים – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן" (עמ' 60-61):
"פן אהב לשבת בירכתי האולם במקום שממנו יוכל להתבונן בנכנסים. רעו האהוב בלגימה בצוותא היה גלב בוייבסקי הרוסי, רב-חובל לשעבר בצי הצארי, דמות ציורית ומיוחדת. בוייבסקי הגיע ארצה בשנת 1920 והיה אדם ברוך כשרונות: חלוץ הדיג העברי, הראשון למדריכי הספנות בארץ, חובב ספרות מושבע וגם 'שתיין גדול' כפי שכינה אותו פן. את דמותו הציורית הנציח בשירו 'הצל הגבוה' [1941] כשהוא יושב בבית הקפה וכטוב לבו ביין מדקלם בעל פה את 'האלמונית' מאת המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק".
מדי פעם היה באייבסקי יוצא ליפו, עם חברים, לפונדקו של כריסטופר כריסטוס, יווני מקפריסין. ישבו על שרפרפי קש נמוכים, לפניהם "חמסינה" – חמישית ליטר עראק - ובאייבסקי היה מפליג לעולם חלומותיו: על תעלת עקבה כתחליף לתעלת סואץ, על תחייתו של נמל עציון-גבר, על שליית ספוג, פנינים וצדף מקרקעית הים האדום והים התיכון, על הצורך להתחיל בקידוח נפט בקרקע ים-סוף ועוד כהנה וכהנה.
חיי משפחה
באייבסקי נישא לציפור'קה, חלוצה מ"גדוד העבודה" שהייתה בכפר-גלעדי. יש טוענים שעוד בקונסטנטינופול התאהב בה. ציפור'קה, בתו של נפח יהודי מקייב, יפהפייה בלונדינית, דומה ל'שיקסה', קטנה ומלאת חיים, אומרים כי למדה באוניברסיטה של חרקוב והצטרפה ל'ג.ח.ל.ו.ץ.' של טרומפלדור בקרים. במלחמת האזרחים הצליחה - עם אותם חלוצים, ובהרפתקאות רבות ומסוכנות - לצאת מרוסיה ולהגיע ארצה כחברה כ"גדוד העבודה" מחנה מגדל. "היה לה קול נעים והיא הייתה שרה סולו ברוסית בעת שירה בציבור ובריקוד ההורה ממש התעופפה כפרפר במעגל" סיפרו חברי "השומר הצעיר" ממגדל.
ציפור'קה הגיעה לתל-יוסף בימיו הראשונים, ומשם, בעקבות הפילוג הראשון בגדוד העבודה, עברה ל'פלוגה' בתל-אביב. יש אומרים שאז הצטרפה ל'מופ"סים', 'מפלגת פועלים סוציאליסטים', אנטי-ציונים, שנחשבו קומוניסטים שונאי ציון וישראל, והיו במעקב הבולשת הבריטית - הסי-אי-איי המנדטורית. מניה שוחט, שנטתה לקומוניזם, הביאה מתל-אביב קבוצה של מופ"סים שנרדפו על-ידי הבריטים, לעבוד בכפר גלעדי, ביניהם ציפורה. ושוב עזבה ציפורה את הקיבוץ 
י

 וחזרה לתל אביב, להצטרף אל באייבסקי, ונולדה להם בתם היחידה שלומית. 1925 הם מתגוררים  בשכונת רמת השרון לפני הלידה התפרנסה ציפורה מעבודתה כפועלת בניין בצוות ריצוף (שמנה עוד שלוש בחורות ומנהלת שהופקדה עליהן). באייבסקי עבד אז לצדה בתור 'מגיש' חומר. לאחר הלידה פוטרה מעבודתה וכך גם הוא
המצב הכלכלי היה קשה. לפעמים באייבסקי כלל לא עבד. בסופו של דבר, משלא מצא תומכים לרעיונותיו, נתקבל לעבודה ב'חברת החשמל' בתל-אביב.
חברת חשמל
כאשר נודע לחברו מימי הסוציאל-רבולוציונרים, פנחס רוטנברג, על מצבו הקשה, הציע לו משרה ב"חברת החשמל" בתור עוזר מכונאי בתחנת הכוח 'רדינג' תל-אביב. עם קבלת המשרה יכלו באייבסקי ומשפחתו לנשום לרווחה. המשפחה עברה להתגורר במחנה הצריפים של עובדי החברה בדירה מרווחת, וחי חיי "אזרח מסודר" ובעל משפחה. הייתה זו תקופת אושר ורגיעה, עד שפרצו מריבות בינו לבין ציפור'קה על חינוך הילדה, קומוניזם, כן או לא, וכו'. ככלות הכל, שניהם היו יוצאי גדוד העבודה.
לא פעם נאסרה ציפורק'ה בגלל פעילותה הפוליטית – למשל, חלוקת כרוזים בעד סולידריות בינלאומית של הפרולטריון היהודי והערבי, עד שבפקודת שופט בריטי גורשה מהארץ. וכך, אשתו היהודייה מלידה של באייבסקי חזרה לבולשביקים, לרוסיה הקומוניסטית, ונטלה עמה את הבת, אשר הייתה כל חייו. ובכל זאת, באייבסקי לא היה מוכן להצטרף אליהן, ונשאר בארץ. מאז לא שמע עליהן שוב.
האגדה מספרת על נקמתו באותו "חבר" שדחף את ציפור'קה לדרך המופ"סים: הוא השיט אותו לביקור על אונייה רוסית שעגנה בנמל יפו, והבטיח להמתין לשובו בסירה. אך את הבטחתו לא קיים, והמופ"סי חסר התעודות לא הורשה לחזור ליבשה, ונאלץ להפליג לרוסיה. למחרת הוזמן באייבסקי למשטרה הבריטית, שם הוזהר ונתבקש שלא ליטול עוד לעצמו את סמכות הנציב-העליון לגרש אלמנטים בלתי-רצויים מהארץ.
לאחר שגורשה אשתו עם בתם, ניסה באייבסקי להטביע את יגונו בשיכר.
"באייבסקי? רזה, גבה-קומה ושתיין מאין כמוהו. במובן זה, של השתייה, היה הוא יוצא דופן משאר העובדים. לא פעם היה מופיע לעבודה כשהוא מתנדנד. היינו אז משכבים אותו עד שיתפכח מהשפעת האלכוהול" סיפר אחד העובדים בחברת החשמל.
"התקרה באולם הדיזלים הייתה גבוהה וציפורים רבות קננו בה. באייבסקי היה מטפס בזריזות למעלה, מוריק [כך במקור] את הקנים על ציפוריהם וגוזליהם ומכין לעצמו מבשרם ארוחת צהרים. 'הם מטנפים את הדיזלים' הייתה טענתו. הוא לא מאס אף בשבלולים ובחרקים אחרים למיניהם. גם על קיפודים לא פסח, צלה אותם ואכלם בתאבון רב. 'דליקטס, מאכל מלכים, נא לטעום'. כיצד צולים קיפוד? ראה קיפוד מתקדם לאיטו, היה מטיל עליו שק וצד אותו. לאחר מכן היה מכין עיסה מאדמת-חמרה, עוטף בה את מחטיו של הקיפוד, נוטל אותו בידיו ושם אותו על גבי גחלים לוחשות," סיפר פנחס פחטר.
החיים המסודרים והמשרה הקבועה איימו עליו ב"השתמנות המוח", והוא התפטר מכהונתו ב"חברת החשמל': "אינני מוכן לשקוע בשגרת החיים הזעיר-בורגנים האלה", הסביר, "כבר התחלתי להעלות שומן, לא רק על גופי, אלא גם על מוחי ונשמתי". "כל המתחמק מן המאבק על הגשמת חלומותיו ושאיפותיו בחיים – סופו להפוך לבהמה" – כך אמר וחזר אל אהבתו - הים.
עם העברית המשובשת שבפיו, הוא החל לעבוד ב'חבל ימי לישראל' - האגודה לפיתוח הימאות העברית שקמה זה עתה, כמדריך נוער לספנות ולדיג.
הוא חי בים חיי ספנות, וביבשה - חיי בוהמה. בהפלגותיו לאורך חופי הארץ חקר את סגולותיהם הטופוגרפיות, למד את מפלי הנחלים והזרמים שבקרבת החוף, את השרטונים והסלעים – מבקש לאתר מקומות מתאימים לבניית נמלים. הוא חלם להקים נמל באשקלון. את מסקנותיו הרצה בשיחות-רעים ולפעמים גם כתב.
כאיש מדע וכימאי מלא ידיעות כרימון פרסם מפעם מאמרים בנושאי ספנות ופיתוח בארץ בעיתונים 'הארץ', 'דבר' ו'הירדן', ובשבועונים כמו 'מסחר ותעשייה'. הוא כתב גם בעיתוני המהגרים הרוסים בפאריס, כמו זה של פאבל ניקולאייביץ' מיליוקוב, עורך 'פוסלדניה נובוסטי' שם פרסם דברי הגות, מאמרים וסיפורים על חוויות מחייו הסוערים והרפתקאותיו הימיות. בין השאר טען כי נמל תל-אביב צריך להיבנות במפרץ מלאכותי בשפך הירקון, הציע להאריך את הירקון בעזרת סכרים ולהכשירו לשיט דוברות גדולות וספינות קטנות, ולהקים בפתח-תקווה נמל מיוחד להטענת פרי הדר מפרדסי מושבות יהודה.
הציבור לא הבין ללבו, ואף מאמריו לא קידמו את ענייניו. סיפורו האחרון שכתב על מיטת חוליו – היה על הצי העברי שיחלוש על הימים.
.
החוגים הלאומיים
עם עזיבת אשתו ובתו התהדק הקשר שלו עם ה'חוגים הלאומיים'. הוא הרבה להטיף לימאות בלהט פטריוטי; רצה לראות את עמו החדש בגדלות ובתפארת של ריבונות אומרת-כבוד. בשיחות עם חברים דרש תקיפות בעמדה המדינית כלפי השלטון המנדטורי "כדי לבנות מדינה יהודית עצמאית לאומה ממלכתית, ללא כניעות וללא פשרות עם כוחות-חוץ עוינים ומתנגדים".
הוא לא התפשר עם מצפונו ולא הלך בתלם, הוא היה אינדיווידואליסט – אדם חופשי שאינו מוכן לוותר על עקרונותיו תמורת כל הון שבעולם.
השקפותיו הקיצוניות מנעו ממנו להצטרף לאחת ממפלגות הפועלים. כאשר הקים זאב ז'בוטינסקי את המפלגה הרוויזיוניסטית, היה באייבסקי מראשוני המצטרפים ומצא בה מעוף ותעוזה.
"אילו דיבר עברית – היה ודאי נעשה מועמד הבחירות לוועד הלאומי", אמרו חבריו. "בראשית ימיו בתנועה התקיים מסדר של בית הספר הראשון למדריכי בית"ר - על יד המדריך להכשרה רוחנית אב"א אחימאיר עומד בקומה זקופה המדריך להכשרה הגנתית וימאות – א' באייבסקי. זכורני יפה: ראש-בית"ר נגש לשורת המדריכים ומקבל רפורטים מפיהם. א' באייבסקי מוסר גם הוא את הרפורט וז' ז'בוטינסקי היודע את מוצאו ה"גויי" פונה אליו באדיבותו המציינת אותו: "ידבר אדוני רוסית". – "לא" – באה תשובה – "אמשיך בעברית!" סיפר ידידו י' פעמוני איש בית"ר.
אחרי שהצטרף לבית"ר ותנועת ז'בוטינסקי, התייחסו אליו גם המוסדות הרשמיים באיבה גלויה.
מספרים כי בעת מאורעות תרפ"ט, כקצין מטה ב"הגנה הלאומית", התערב על בקבוק וודקה, שיחדור למסגד חסן בק בעיצומה של תפילה. וכשנכנס נטשו מאות הערבים אתו תפילתם ונמלטו מ"הטרוריסט המוסקובי" "שהביא אתו חומרי נפץ", כך נכתב בדיווח המקורי. ועוד נכתב כי המשטרה הבריטית תפסה אותו והעמידתו למשפט צבאי בעוון נשיאת חומרי נפץ במטרה להרוג בני-אדם. היה צפוי עונש מוות, כשהתברר לתביעה הכללית, שאין לה כל הוכחות שנמצא חומר נפץ על גופו או בקרבתו, כי באמת לא היה כזה, זוכה ויצא לחגוג עם בקבוק הוודקה וחבריו.
עבודתו בבית"ר, האלכוהול, "עשיית-חשבונות" מתמדת עם חברי "הפרקציה" הם המופ"סים, אשר שטפו את מוח אשתו וגזלו ממנו את בתו – לא היה בהם די, והוא חיפש נחמה במרחבי-הים.
הוא קנה ספינת דיג מהמכס המנדטורי במימון הרנטגנולוג התל-אביבי ד"ר אליהו, והפליג לחיפה יחד עם המהנדס דניאל לבונטין, על מנת להרכיב מנוע לספינה. מאחר שהיה ידוע כמעורב עם הרוויזיוניסטים בעלייה הבלתי חוקית שניהלו מיוון, הם התקשרו אליו בבקשה שיסייע בהעלאתם ארצה של חסרי הסרטיפיקטים בספינות דיג. באייבסקי נעתר להם, אך בתנאים הקשים, בלי תמיכה מהמוסדות, בלי כל תמיכה מבחוץ – נגמרו רוב הניסיונות הללו בכישלון.
הרוויזיניסטים היו לרוחו. בעת שפעל בתוכם מצא חבר חדש-ישן, ירמיה הלפרין, שהים קשרם בחבלי ידידות מופלאים.
בשנת 1937 הגיעה ארצה ספינת האימונים העברית הראשונה "שרה א'" [על שמה של שרה אהרונסון גיבורת ניל"י] בפיקודו של הקפיטן אירמה הלפרין. הייתה זו ספינה גדולה עם שלושה מפרשים ומנוע חזק, ובה מקום למאה חניכים, פרחי קצונה עברים.
בתל-אביב נערכה לה קבלת פנים חגיגית ב"גן-רינה" מטעם עיריית תל-אביב. מטעם הרבנות הראשית לארץ-ישראל הוענק למפקד הספינה דגל עברי עם סמל של עוגן "ינאי", כדוגמת המטבעות מתקופת המלך החשמונאי הנודע.
כאשר יצא עם אשתו מהמלון לקבלת הפנים, פגש הלפרין את באייבסקי לראשונה מאז פעולת התגמול על הכפר סלמה במאורעות תרפ"ט. לפניו עמד צל אדם, במכנסי עבודה דהויים הקצרים לגופו הארוך, סוודר כחול מטולא, נעלי בד קרועים, וכובע "ברט" בלוי. הלפרין חיבק את ידידו-מפקדו לשעבר ונשק לו. הם נראו "כבן המלך והעני", אך הלפרין הזמין את באייבסקי להיכנס למכונית הממתינה. באייבסקי סירב. "אין לבושי מתאים למאורע חגיגי, אין לי לבוש שכזה, ואילו היה לי, הייתי בודאי מוכרו תמורת משקה", טען. הלפרין הכניסו בכוח למכונית, והושיבו בינו לבין רעייתו. "מה מעשיך 'סטאריק'" [הזקן - זה היה כינויו בפי ידידיו הרוסים]. "אני דג דגים בחופי כנען" ענה באייבסקי, "אך טרם העליתי בחכתי את דג-הזהב כאותו דייג באגדה של פושקין". בכניסה ניסו הסדרנים לסלק את הטיפוס המפוקפק שריח של דגים ואלכוהול נדף ממנו אך הלפרין כרך את זרועו סביב צווארו והושיב אותו על הבימה, לידו, בין רבניה, גביריה ופרנסיה של תל-אביב. כאשר הגיע תורו של הלפרין לברך, הציג את רב החובל באייבסקי: "האיש שבא אלינו מהנכר, גוי בן גויים, כדי להניח את היסוד לצי העברי במדינה העברית העתידה". סיפר על עבודתו החלוצית מימי "ועד המים" עד עכשיו.
למחרת הציע אירמה הלפרין לבאייבסקי להצטרף לצוות "שרה א' " כסגנו וכמדריך. באייבסקי סירב. "אין אני ראוי עוד לקבל כל תפקיד אחראי" אמר. "סגן מפקד ספינת האימונים העברית הראשונה צריך שיהיה אדם רפרזנטאטיבי ולא צועני כמוני - חוץ מזה, אין לי דרכון ולא תעודת זהות". הלפרין לא ויתר. הוא נסע לירושלים וחזר עם דרכון פלסטיני על שם לב באייבסקי [ Lev Boyevsky] ואף הלבישו מדים עם שלושה פסי זהב על כתפותיו.
רבים יעצו לקפיטן הלפרין שלא ימנה את באייבסקי לתפקיד סגן מפקד וקצין ראשי בספינת "שרה א'". יהיה זה משגה משום היותו מכור למשקה ללא תקנה, ואין לסמוך עליו, טענו. וידוע היה שיש דברים בגו.
הלפרין ידע כי באייבסקי נהג לשתות לפי שני עקרונות - רוסי וימאי. לפי העיקרון הרוסי – צריך להטביע את השרץ שאוכל אותך מבפנים בהתאם למימרה "זאפיט צ'רביאק" [ביטוי ימאים רוסי, שפירושו "לשתות כתולעת" כלומר – בלגימות קטנות], ולפי עיקרון הימאי – "כאשר אתה בים אל תשתה, כאשר ירדת לחוף תרים כוסית". היות ועל פי רוב היה באייבסקי על היבשה כמובן שהרים הרבה כוסיות.
"תארו לכם, איזו טרגדיה – בן האצילים הרוסי, רב חובל שברח מהבולשביקים והפך לפטריוט עברי, האנגלים מגרשים את אשתו שפועלת נגד היישוב והעם היהודי", טען כנגדם הלפרין אשר קיווה שמרחבי הים יעלו ארוכה לנפשו הפצועה של ידידו. הלפרין ידע כי הרבה התגולל האיש ו"כלל לא שומש די יכולתו במקצועו", והיה מודע גם ללהיטותו לטיפה המרה. אבל הוא ידע גם את ערכו ויכולתו המקצועית של באייבסקי ומעל לכל את תכונותיו של ידיד אמת, חלוץ ואדם בעל כוח סבל.
וכך היה באייבסקי היה לסגן המפקד בספינת הלימוד של בית-הספר לקציני-ים של בית"ר בצ'יווטא-ווקיה באיטליה, "שרה א'", הספינה הבית"רית הראשונה.
סופה של "שרה א'"
לאירמה הלפרין הייתה חיבה להפלגות ארוכות. בהפליגם לטוניס פגשו בסערה קשה, למרות עצות של הצוות המקצועי, כולל דעתו של באייבסקי, להישאר בנמל – הורה להפליג לים הפתוח. הספינה עלתה על שרטון ליד חופי קורסיקה, דפנותיה החלו לדלוף, והיא עמדה בסכנת טביעה. הגרר הגיע לפנות את כל אנשי הצוות, ובהתאם לדרישת השלטונות המקומיים הורדו הצוות והחניכים לחוף. רב-החובל הלפרין סירב לעזוב את הספינה אך לא הרשה לאיש מעוזריו להישאר איתו. בליל המחרת הגיע רב-החובל של נמל בסטיה וניסה לשכנע את הלפרין לרדת לחוף. בהכירו את התנאים המקומיים היה האיטלקי בטוח, שהספינה לא תחזיק מעמד ותתפורר. אך קפיטן הלפרין החליט להישאר על הספינה ולרדת יחד איתה למצולות הים. או אז החליטו באייבסקי, רב המלחים האיטלקי - ה"נוסטרמו", ועוד כמה אנשי צוות, להישאר גם כן על הסיפון.
אחרי ניסיונות רבים, שנמשכו ימים אחדים, בים הסוער, לא הצליח הצוות לחלץ את הספינה, ולאחר שידולים רבים, הורדו כולם, כולל הקפיטן, לספינת הגרר והגיעו לחוף.
אירמה [ירמיהו] הלפרין קברניט הספינה כתב ביומנו [26 בינואר 1938]:
" ... הפלגנו במרחק ניכר מן השרטון, אך הדף פתאומי של משב רוח מזרחית הטיל אותנו מערבה והעלה את ספינתנו על השרטון, לשווא ניסינו להיחלץ באמצעינו ובמאמצינו מגבעת החול. כל תמרונינו עלו בתוהו..."
ואילו באייבסקי כתב ביומנו:
"...במשך כל היום והלילה שאחריו אנו מנסים לרדת מהשרטון באמצעינו אנו: בעוגן-מילואים, במנועים ובמפרשים – מאמצינו להיחלץ מן השרטון עולים בתוהו... "
כעבור שלושה ימים הגיעה ספינת-גרר גדולה מאיטליה, ולאחר מאמצים רבים חילצה את הספינה התקועה וגררה אותה לליבורנו. דמי ההצלה, הגרירה והתיקון היו גבוהים מדי, ובעלי הספינה לא הצליחו לעמוד בהוצאות. כתמורה עברה "שרה א'" לבעלות החברה המחלצת.
בודד וגלמוד היה באייבסקי, אחרי אובדנה של "שרה א'.
ככל שהוסיף שנים, נעשו השקפותיו הציוניות של באייבסקי קיצוניות יותר. נחמתו הגדולה הייתה שתודעת הים החלה לחדור למחשבת היישוב ומנהיגיו. ואילו הוא עצמו הלך מדחי אל דחי. שוב נקלע למלחמת קיום ורעב, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה, ושוב התהפך גורלו.
מותו של אביר
בפרוץ המלחמה השתלב באייבסקי בצי כאזרח מתנדב. הוא עבד בחברת Hava Costal Ship service כרב-חובל באישור מנהל נמל חיפה מטעם ממשלת פלשתינה – מחלקת המכס, הבלו והמסחר. למרות להיטותו אחרי "הטיפה המרה" התמיד בהפלגותיו כרב החובל על ספינה עברית.
יש מספרים כי התמנה למפקד של אונייה בצי הבריטי בארץ ישראל והשתתף בהפלגות שנחשבו כמעשה התאבדות. יש מספרים כי התגייס לצי הבריטי ושירת על שולת מוקשים. השתתף בפלישה ליוון ובמלחמה על האי כרתים.
בהפלגה האחרונה, במזג אוויר סוער, לקה בריאותיו, ואחרי מאבק של כמה שבועות עם מר המוות,
ביום א' תמוז תש"ב, הלך באייבסקי לעולמו בבית-החולים "הדסה" בירושלים.
אז התברר שהברית בינו לבין היהדות נכרתה מזמן. על דבר גיורו, לא גילה לאיש. זה היה בינו לבין אלוהיו.
דבר מותו של חלוץ הים העברי לא נודע אפילו בין חבריו, מכיריו ומעריציו הרבים. רק במקרה נודע הדבר למעטים. יש אומרים כי בהלווייתו השתתפו שלושה אנשים: אחד מוותיקי "גדוד העבודה", עוד מכר ותיק, ונווד איש בלי שם מידידיו.
רב-החובל אריה באייבסקי הובל לקבר ישראל על הר-הזיתים כמנהג - עטוף בטלית. דרכו האחרונה עברה על יד הכנסייה הרוסית. ילד ערבי ירק לתוך המכונית שהובילה את הקפיטן ומלוויו.
לבקשתו נקבר ליד ידידו פנחס רוטנברג, שנפטר כמה חודשים לפניו, במעלה הר הזיתים.
בן 53 היה במותו.
בירושלים 3 לאוגוסט 1944 ב יום גילוי המצבה על קברו של הספן-החלוץ נאמר בין השאר:
- כבונה סירות – לא עמד מזלו באריכות ימים
- כרב חובל – לא הרבה לעשות חיל
- כדייג – לא הרבה לדוג דגים
- כתעמלן – לא שכנע אף אחד להכניס את כספו בעסקי ים
- כמארגן אגודת מלחים – לא הוסיף לתת אף לאחד יום עבודה נוסף
- כחוקר חופי ארץ-ישראל – לא הביא תועלת לכל הפעולה הרבה שנעשתה.
אבל כולם ידעו שהיה אביר בעל עוז רוח ומחשבה בהירה, איש עשוי לבלי חת, שלאור חלומותיו צמחו בארץ הזו ספנים יהודים אנשי ים.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים בעריכת עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.


לאיתור הקבר של אריה בויבסקי בהר הזיתים, כנסו לקישור

2 comments:

  1. עודד!
    תודה על סיפורו של אריה באייבסקי-הבלתי-יאומן.
    רב החובל באייבסקי חתום על תעודת מלח (דרגה ב) של אבי .
    אבי היה חלוץ מ "קבוצת קרץ"
    היו אלו קרימצקים שהגיעו לרחובות וגדרה בשנות העשרים המוקדמות. כוונתם היתה להקים קיבוץ דיגים בקיסריה.
    בין שמות חברי הקבוצה : , יצחק (איסק) וירוב,
    אהרונצניק אליקנד בראל (המציל),
    יוליק גבאי מכפר חרות,
    ישה רודה שכנראה חזר לרוסיה, ס
    סבא ירוושלמי,
    האחים דוד ואברשקה דניאלי,
    חבר המכונה טוטקה ,
    זניה פפר (שם נישואיה. מרחובות).
    וכאן מסתימות ידיעותי.



    התוכל להעשיר אותי בקשר להיסטוריה של קבוצת (קבוצות?) קרץ והקשר שלהם ליוזמותיו של טרומפלדור?

    דן וירוב
    דואר אלקטרוני: toby.bon@gmail.com

    השבמחק
  2. דן שלום,
    תודה על ספור הקשר האישי שלך, נשתדל ונעדכן אם נתוודע לפרטים נוספים.

    בברכה,
    עודד

    השבמחק