כל מי שעולה ממרגלות תל גורן למעיין עין גדי, אינו יכול שלא להבחין במצבה המנציחה את זכרם של חניכי "השומר הצעיר", שנהרגו בשנת 1942 ממש במקום הזה. אחד ממדריכי המסע היה המשורר נתן יונתן שניסח את הכתובת על המצבה. באסון הנורא נהרגו ששה חניכים וחניכה ואתם מלווה-מאבטח שהצטרף לאותו מסע הפסח למצדה.
9.4.1942 – עין-גדי
אסמן אסתר – נהרגה באסון התפוצצות ליד מדורה במסע למצדה
בית-העלמין בנחלת-יצחק, תל-אביב
טכסט:
פ"נ
בתנו היקרה
אסתר דבורה
בת יהודה נ"י
אסמן
נפלה בדמי ימיה
בעין-גדי
בשנת י"ז לחייה
כ"ב ניסן תש"ב
תנצב"ה
9.4.1942 – עין-גדי
צבי ריזנברג – איש פלמ"ח, מלווה טיול לעין גדי שנהרג באסון
בית העלמין הצבאי – באר-טוביה
טכסט:
צבי ריזנברג
בן ציפורה ואברהם
נולד בעין-חרוד
חבר ההגנה
נפל בעת מילוי תפקידו
כ"ב בניסן התש"ב
בן 17 בנפלו תנצב"ה
המסע לא עמד מלכת
ליד תל גורן, למרגלות השביל העולה למעיין עין-גדי, ניצבת מצבה הפותחת בציווי: עובר אורח דום!
המצבה מנציחה את האסון הכבד שהתרחש בפסח של שנת 1942 , במהלך מסע תנועת נוער "השומר-הצעיר" למצדה ועין-גדי. זה לא היה רק אסון כבד, נורא כשלעצמו, אל גם עניין מרגיז. המסע הזה התחדש, מקץ הפסקה ארוכה במסורת המסעות למצדה, לאחר שבפסח 1934, במסגרת טיול של תנועת-הנוער "המחנות-העולים", נפלה מצוק הנערה בת ה- 14, שרה רבינוביץ מירושלים ונהרגה.
המסע למצדה שבו אנו מדברים, נערך שנה לאחר 'מסע הגמלים' המפורסם של תנועת "הנוער-העובד" שאותו הובילו בשנת 1941 שמריה גוטמן ושמעון פרסקי [פרס, כיום נשיא מדינת ישראל], כדי להמשיך במסורת מסעות המדבר.
מחברון לעין-גדי
בחופשת הפסח, באפריל 1942, יצאו מירושלים 156 חניכים וחניכות של תנועת הנוער "השומר-הצעיר" למסע רגלי למצדה.
הנערים והנערות בגילאי 16 – 17 התכנסו מסניפי התנועה ברחבי הארץ בכפר יטא שליד חברון ויצאו משם ברגל, כשהם נושאים את כל הציוד על הגב.
למחרת ליל הסדר הם הלכו ברגל ליפו. משם באוטובוס ערבי לירושלים. מירושלים כולם עלו על אוטובוסים ערביים ונסענו לחברון. גדוד "ניר" מפתח תקווה, גדוד "שדה" מתל-אביב, וגדוד "מעוז" מצפון תל-אביב.
מרכז הטיול היה בחור מקיבוץ ג', חצור, צבי אטקין.
"את יאטא עברנו מהר, זרקו עלינו אבנים"
על אופי הטיול למדנו מרשימתו של שאול מתל-אביב בחוברת "כי עלינו למצדה", שנכתבה בעקבות המסע הזה. "חברון עיר גדולה היא, אולם פרצופה כפרצוף כפר ערבי רגיל. להקת פרחחים כיבדה אותנו בחברתה הנעימה למשך קילומטרים רבים. השעה הייתה כבר שעת צהרים כשקיבלנו הודעה כי נצא לכפר הסמוך, שם נאכל ונשתה ויתחיל למעשה הטיול. קמנו ועשינו. הדרך לא הייתה רבה, הגענו במהרה לכפר בני נעים. שם אכלנו, מילאנו את הבטן ואת המימיות והסתדרנו בסדר שנקבע מאותו רגע למשך כל הטיול: כיתת החלוץ וכיתת המאסף, כיתת גמלים שתפקידה היה לשמור על ארבעת הגמלים ששכרנו, וכיתת ביטחון, שתפקידה כשמה. והינה הגיע הרגע ההיסטורי, נשמעה תקיעת חצוצרה והחלוץ הפנה את גבו לבני נעים".
חנוך רוזנברג מקיבוץ בית-אלפא וצבי אטקין מקיבוץ חצור הובילו את הטיול. חנוך הכיר את הדרך מכיוון שהצטרף שנה קודם למסע של גוטמן ופרס. צבי, סייר מפורסם, ידע ערבית. כל מטייל נשא עימו שתי מימיות, מובן שזה לא הספיק למסע של כמה ימים. המטיילים, כנהוג בימים ההם, הסתמכו על מי-גבים ומי מעיינות. על ארבעת הגמלים, נהוגים בידי בדווים, העמיסו את השאר - דבלים ושוקולד. אמרו שזה מקור טוב לאנרגיה.
החבורה הגדולה חצתה את מדבר יהודה והגיעה עם ערב למרגלות המצדה. כשחברי ה"שומר-הצעיר" הגיעו לשם, הם ראו כבר על ראש ההר את חניכי "הנוער-העובד" שקיבלו את פניהם ב'מקהלה מדברת':
"אל 'השומר הצעיר' למרגלות מצדה מאת 'הנוער העובד' על צוק מצדה. . " כשהרמז הלגלגני מהדהד במרחב.
"הנוער-העובד" בילו את הלילה למעלה במסיבה, שירה וריקודים עד שעה מאוחרת.
החבר'ה מ"השומר-הצעיר" התארגנו במהירות למרגלות המצדה, הקימו מחנה ובילו שם את הלילה.
לפנות בוקר החלה עלייתם של חברי "השומר הצעיר" וכאן נפגשו גם המדריכים.
הם עלו להר. שוטטו בראשו, ערכו טקסים שילוב של מצדה ההיסטורית והנוכחית, הקריאו מלמדן קטעים מ"מסדה" ואת נאומו האחרון של אלעזר בן יאיר ושמעו הסברים משמריה גוטמן האגדי, איש נען וחלוץ המטיילים למצדה, והשנה היא -1942 - הצבא הגרמני הגיע לגבול מצרים בדרכו לארץ.
ל'נוער העובד' הייתה כיתת אבטחה של הפלמ"ח. מפקד הכיתה היה תנחום חבר קיבוץ נגבה. תנחום שהבין כי למטיילי "השומר-הצעיר" אין אבטחה מספיקה הפריש מכוחותיו שני בחורים מבאר-טוביה צבי ריזנברג ויהושע קאווארסקי. [יעקובובסקי אומרת רינה הרמתי, אחותו הצעירה של צבי ] ליהושע היה אקדח ולצבי שני רימונים [רינה אחותו מתעקשת שהיה רק רימון אחד] .
הצטרפו גם תנחום צ'רבטי [אריאלי] מקיבוץ נגבה ויוסקו דנון מקיבוץ חצור כתב אבי נבון מקיבוץ להב ופירט: "הארבעה הביאו איתם תוספת של 3 אקדחים ורימון, כך שמצב הנשק היה טוב לעין ערוך מקודם; לטיול יש 6 אקדחים ו- 7 רימונים. האקדחים בידי צבי, חנוך, דוד, תנחום, יהושע ויוסקו. הרימונים - 2 אצל אבי, 2 בידי דוד, 2 בידי מלווה בשם פטר רוזנברג מתל-אביב, בן 22 שטען שהוא יודע לטפל בהם, והשביעי אצל צבי ריזנברג הפלמ"חניק הצעיר"
צבי הסתובב עם שני הרימונים בחגורה צד אחד של החולצה היה מחוץ למכנסיים והצד של הרימונים בתוכם - שיראו שהוא פלמ"חניק. היו אלה רימונים פולנים.
בשעות אחר הצהרים ירדו המטיילים מצוק המצדה והחלו בצעידה לעבר עין-גדי.
המשורר יפה התואר נתן יונתן שהדריך במסע את חניכיו מקן "השומר-הצעיר" בפתח-תקווה, סיפר על שאול גבעולי (ממשתפי המסע, אז חבר גדוד ניר): בוקר הגענו לעין-גדי ונפלנו שדודים על יד המים. רק כשהשמש עלתה גבוהה בשמיים, התעוררנו ונהנינו מטיול בין פלג עין-גדי . אחר כך התחלנו להתארגן ולטפל ביבלות שהציקו לנו. האוכל הדל שהבאנו איתנו התייבש ולא היה ראוי למאכל. חיכתה לנו דרך ארוכה, עד קליה, מרחק של יום, אולי יום וחצי הליכה. החלטנו לנוח קצת ולצאת בלילה".
"הלכתי למעיין. כל השטח היה זרוע בתעלות מים. הבדואים גדלו מלפפונים, יופי של מלפפונים. הם גרו שם במקום, בחושות. . .".
"טפסנו לעריג'ה - נחל ערוגות. . "
"הקלאות העכשווית היא של הבידואים משבט הרשאידה"
"היחידי שהכין לו מצע לשינה היה צבי ריזנברג. הוא לימד אותנו שלא ישנים על הארץ. אוספים עשבים ועליהם מניחים את השמיכה. התלהבנו ממנו" סיפר אחד החניכים.
רימונים במדורה
החבר'ה ישנו כמה שעות והתעוררו בשעה שתיים לפנות בוקר לקול שריקה לקום! מתחילים ללכת!
עם עלות הירח הם עמדו בשורה, מוכנים להמשך המסע. היה קר. קר מאוד. מישהו הדליק מדורה כדי להתחמם. "צבי ריזנברג הסיק את המדורה".
האש בערה בעליזות,ידיים הושטו אליה. עד שלפתע נשמע קול נפץ אדיר , הקול הנורא בא מהמדורה שהתפזרה לכל עבר, גיצים עפו. "בהתחלה לא ידענו מה קרה בגלל ההד. זה נשמע כמו יריות" .דממה מעיקה השתררה למשך כמה שניות ואז החלו להישמע אנחות הפצועים. ליד שרידי המדורה היו מוטלות גם גופות של מתים. אמרו כי מישהו הניח ליד המדורה תרמיל-גב עם רמוני-יד שהיה שייך לנערים מבאר-טוביה . אמרו שמדליקי המדורה עשו זאת במקום שבו היה "מזרון" הצמחים שהכין לעצמו צבי ריזנברג ובו החביא את הרימונים. אמרו כי הרימונים שהיו צמודים לחגורתו של צבי המלווה מהפלמ"ח התפוצצו מחום המדורה, אמרה רינה: "יתכן ותוך הסקת המדורה נפל רימון".
על העזרה הראשונה פקחה האחות רות פרידמן, תלמידת בית הספר לאחיות "בילינסון". שיצאה למסע כדי להגיש 'עזרה-ראשונה' ונפגשה באסון-האימים הזה. יש לומר כי היא הצליחה להשתלט על המצב, טיפולה הישיר והוראותיה המדויקות, קור רוחה, מסירותה וזריזותה הצילו חיי לא אחד מהפצועים. המדריכים עזרו להשכיב את הפצועים במקומות נוחים, לדאוג למחסורם ושאר מיני עזרה שהיה ביכולתם להגיש.
אסתר אסמן נהרגה במקום.
אסתר אוסמן - בהירת שער, קומתה נאה, נערה שמחה, עליזה וערה הייתה - "איך נשכח את ה'הורות' שלנו?! חומה בצורה סובבת והפה מפיק צלילים מביעי מרץ. ואסתר - תמיד בתוך החומה, בין כולם, רגליה נעות בקצב השירה והיא שרה, חיה עם כולם. הכול נתנה ב'הורות' אלה, את כל העובר עליה הביעה בהן, כל חייה ואושרה" כך כתבה חברתה מגדוד "מעוז".
נתן יונתן , בערוב ימיו, בחדר עבודתו שבביתו בשכונת 'ביאלסטוק' ביהוד המשיך לספר לנו את המאורעות: "העזרה-הראשונה" הייתה בתיק כזה, כמו של נהגים. לא היה הרבה מה לעשות. צבי אטקין וחנוך רוזנברג יצאו בריצה לקליה כשהם משאירם מאחוריהם עשרות נערים זועקים וגונחים מכאבים, כדי לשלוח משם רופא. בדרך לא דרך, בין סלעים וערוצים, תקפו אותם בדווים, לצבי אטקין, שהיה סרג'נט נוטרים היה אקדח 'מאוזר'. איכשהו הם הצליחו להגיע שדודים מעייפות לקליה. הם שכבו אחר כך חולים במשך שבועות".
.חנוך וצבי גמאו את הדרך לקליה, מרחק של כ- 60 קילומטרים., בתשע שעות. בינתיים האיר הבוקר. איש לא שת את ליבו לזריחה. שלוש קבוצות נשלחו לראשי ההרים כדי להקים תחנות איתות ולאותת ל"באראקות" [מעין דוברות ממונעות] של מפעל האשלג, שחוצות את ים-המלח בדרכם ממפעל האשלג הצפוני בקליה למפעל הדרומי בסדום. ואמנם, לא חלף זמן רב וסירה אחת כנראה קלטה את האיתות והעבירה את הידיעה למפעל האשלג בקליה כי פתאום סירת משוטים פנתה אל החוף. כנראה של'באראקס' היה קשר אלחוטי עם הצפון, עם קליה. כשהם התקשרו לקליה, שם כבר ידעו. הרצים כבר הגיעו הם לא יכלו לדבר. רשמו על פתק.
המהנדס משה נובומייסקי, המנהל הראשי של חברת האשלג, הורה לד"ר לינדר, רופא המפעל, לצאת מייד בסירת מוטור למקום ולהגיש עזרה לפצועים. אחרי שעתיים הגיעה סירת העזרה ראשונה מקליה. היה בה גם שוטר מנדטורי.
באו גם שלוש 'באראקות' שעלו מהדרום. את ההרוגים השכיבו על האשלג, מכוסים בשמיכות. כל המטיילים עלו על אותן ה'באראקות'.
למראה השוטר העבירו הוראה מאחד לשני: "לא יודעים מה קרה".
תוך שעתיים וחצי הם היו בקליה.
הידיעה על האסון הועברה לירושלים.
רופא "מגן דוד אדום" ד"ר רוז יצא מיד למקום באמבולנס ביחד עם הכירורגים ד"ר ג'וזף וד"ר ארליך שהגיעו בסירה שנייה למקום האסון.
בשעה 3 אחה"צ חזרו שתי הסירות עם הפצועים לצפון ים המלח.
בינתיים יצא לים המלח ד"ר ניסל ואחות עם האמבולנס השני של "מגן דוד אדום". ולקח עמו אלונקות ומכשירי עזרה ראשונה.
הפצועים 14 נערים ונערה אחת – כולם בני 16 עד 17 הועברו לבית החולים "הדסה" ולבית החולים "שערי צדק".
משטרת ים-המלח באה למקום ופתחה בחקירת האסון.
נערכו חיפושים על המטיילים כולל פתיחת התרמילים. לאחר החיפוש נשלחו החניכים לירושלים
הבריטים חקרו גם את חנוך , אך את האשמה גלגלו על צבי ריזנברג, הבחור עם הרימונים שנהרג - הוא היה המדריך הראשי, הוא שהיה האחראי למחנה. הוא היה הכול.
צבי אטקין, מסיבות מובנות נעלם כלא היה, אומרים כי חזר ברגל לירושלים.
"צבי אטקין לא עלה על הדוברה - כתב אבי נבון - הוא ידע שתוך זמן לא רב תגיע משטרה בריטית לחקור את התקרית. מחזיקי הנשק הבלתי-ליגלי בסכנה. הוא הורה ליהושע יעקובובסקי, הפלמ"חניק מבאר-טוביה ושאר מחזיקי ה'כלים' להפרד מהטיול ולצאת עם נשקם למסע נפרד עד לקיבוץ רמת רחל, שם כבר ייסייעו להם להעלם' ."
יוסקו מונה למפקד הטיול. כלי נשק אחד ניתן לאחת הבחורות עם הוראה להשליכו לים אם יגיעו שוטרים בריטים עוד במהלך השייט.
היה תיאום מראש לומר לחוקרים כי הרימונים היו על דעת ריזנברג. "זה היה רחוק מתל-אביב, כך שזה לא כל כך עניין אותם, את הבריטים, החבר'ה של אבא חושי ודוד הכהן 'מרחו' והחליקו את העניין והמקרה נסגר" .
ממשיך נתן יונתן ועצבות נוראה בעיניו הילדותיות: "הובלנו את הפצועים על אלונקות מאולתרות. רובם היו חניכים שלי מפתח-תקווה. עשיתי הנשמה לשני פצועים, שהיו כבר מתים. שמעתי אנחה אחרונה בטרם מתו: 'אמא, 'אבא'. שוחחתי איתם. מרדכי, מוטל'ה פולצ'יק, מפתח-תקווה, נפגע קשה בבטנו. בימינו היו מצילים אותו, אבל אז עוד לא היה פניצילין. דיברתי איתו כל הדרך כדי שימשיך לחיות. אסור היה לתת לו למות. בינתיים הגיעו סירות האשלג, עמוסות מלח מהמפעל בסדום. היה חם. ניסינו לסדר קצת צל בעזרת שמיכות. תוך כדי כך התקרבה ספינת הרופא שאותה שלחו חנוך וצבי, זו הייתה ספינה מצוידת היטב, עם חומרים רפואיים, להורדת כאבים.
בקליה הכינו לנו ארוחת-ערב והשתדלו להרגיע אותנו. היינו עייפים, מותשים ושבורים נפשית. הפצועים הועברו לירושלים. בסופו שלדבר התברר ששניים ממשתתפי המסע – בלפור בן נסים מפתח-תקווה ואסתר אסמן מתל-אביב נהרגו במקום. צבי ריזנברג, מאבטח הטיול, נפצע פצעים אנושים וכעבור זמן קצר מת מפצעיו. יהודה פולט, אף הוא מ'קן' פתח-תקווה נפצע קשה ומת בשטח לאחר כשעתיים. עוד מתו מפצעיהם, לאחר ימים אחדים – אורי ערב, מיכאל פוקס ומשה בן עזרא מ'קן' תל-אביב"
". . כל שאר החניכים היו מלאים ברסיסים ביניהם מישה אשרוב, שחקן התיאטרון שנפטר לא מזמן, יעקב מלכין שאיבד עין, יש שאבדו רגל, יד, עין. ."
"מוטל'ה המשיך לחיות עוד כארבעה ימים בירושלים, עד שמת" אמר נתן יונתן ".הוא היה נער ערני, נבון, בעל כושר גופני, שתמך במסע בכל כושל, חיזק את העייפים והחלשים ונשא על גבו מטען גדול משל כולם, גם את פציעתו נשא בדומייה, בלי תלונה, אף על פי שעברו שעות רבות בגיהנום הלוהט של חום קיצי הים המלח,עד שקיבל עזרה-ראשונה. אביו, אהרן, עבד בדואר, המשפחה התגוררה בצריף קטן. מוטל'ה היה 'שרוף' על 'השומר-הצעיר' ובילה את מרבית זמנו הפנוי ב'קן'. הוא לחץ על אביו, למרות שהמשפחה הייתה דלת אמצעים' שיתרום את המגרש שהיה ברשות המשפחה ברחוב שפירא לטובת התנועה".
לאחר מותו של מוטל'ה כך היה – צריף "השומר-הצעיר" נבנה במגרש שברחוב שפירא וה'קן' הנציח שם את שלושת ההרוגים מפתח-תקווה. לאחר 45 שנה כיום נבנה במקום בית-כנסת, לאחר שהעירייה העבירה את 'קן' "השומר-הצעיר" - "בית יוצר לדור מגשימים" למקום אחר, סמוך לאכסניית הנוער של פתח-תקווה.
צבי ריזנברג בילה את ליל הסדר בחיק משפחתו במושב באר-טובה בין קרובי משפחה ואורחים. היה מצב רוח מרומם אכלו ושרו ולמחרת הוא יצא לדרכו בשמחה ובגאווה.
"הנה נדם החליל בו כה היטיב צבי נגן ברגש רב" כתבה הדסה מבאר-טוביה:
יהושע חברו למסע ובן כפרו נפצע קל, טופל במרפאה בקליה ונשלח לביתו.
לימים, מול האנדרטה, יאמר שאול גבעולי ממשתפי המסע, אז חבר גדוד "ניר": "אחד הדברים שאני חושב עליהם בפליאה ובהערכה עד היום היא העובדה, שההורים נתנו לנו לצאת לטיול המסוים הזה, ולא רק זאת אלא שכשנה לאחר מכן מצאנו שוב מרביתנו את עצמנו בעין-גדי ובמצדה.
יצאנו בסיסמה: שאין בכוחו של אסון כזה למנוע את המשך הטיולים. רק היום, כאב לילדים אני יכול להעריך את אומץ ליבם לא של המטיילים, אלא של הוריהם, שראו במסע חלק מהחיים בארץ הזו, מהחלוציות, מההתיישבות, ומהאתגר של אהבת הארץ ורכישתה והיות אזרחים בה".
הגלעד בעין גדי
אחרי המסע עברה על "השומר-הצעיר" ברחבי הארץ תקופה קשה.
"רק תנועה שידעה כך לחיות את ימי האסון, שחבריה ידעו להתרומם לפסגות אלו של רגעי עזרת-אחים שבטיול, של רגעי הכאב שאחר כך, תדע לשמר זכר אחיה שנפלו מקרבה . . " תודיע ברבים
ההנהגה הראשית.
חניכים נמנעו מלהגיע ל'קיני' התנועה, בתי-ספר חסמו את הגישה למדריכים ומובן שהמסעות בוטלו.
"עזרה רבה קבלנו בימים אלה ממוסדות ואישים שונים, שהראו נכונות ברגעים קשים אלה לתנועה, לתמוך בה בכל אשר יכלו אבל גם היו קולות קשים שדרשו להפסיק את הפעילויות. היו חוגים שדרשו להפסיק את ההפקרות שנשלחים ילדים קטנים ותקפו את תנועות הנוער בכלל. אלה לא היו הימין הקיצוני, אלא אנשים ומוסדות. בעלי משקל, ראשי עיריות, ספונסרים, בעלי הכסף, הם באמת מימנו למעשה את כל הפעילות - למה לבזבז כסף ועוד מוות? שנה נוראה. זה השפיע. ילדים חדלו לבוא לקינים, סגרו שערי בית ספר בפני מדריכים".
"שנה אחר כך יצאתי כמדריך לטיול מופגן" סיפר נתן יונתן "הפעם מנחל קדרון לעין-גדי. בטיול הזה כתבנו את הכתובת על הגלעד לזכר הנספים בטיול, גלעד שהקימו החניכים ביום ובמקום שבו התרחש האסון. אני ניסחתי את הכתובת על הגלעד בהשראת יד לזכר הספרטנים שנהרגו בתרמופילאי, כשעצרו בקרב המפורסם את הצבא הפרסי 'הלך בואכה ספרטה אמור ראית אותנו נופלים כמצוות עיר מולדתנו'. הבאנו אתנו צבעים וחומרים. מצאנו סלע מעוגל וכתבנו : "עובר אורח, דום! כאן נפלו בעלית השומר-הצעיר למצדה פסח תש"ב. הם פלסו נתיבות, המסע לא נגמר מלכת."
גל האבנים השתנה מתקופה לתקופה. מאוחר יותר הוצב במקום לוח אבן מסותת, אותו החליף לוח אבן עליו חרוטים גם את שמות הקרבנות, [כנראה משנת 1964] לוח ששובץ בסופו של דבר באנדרטה לזכרם.
"המצבה של היום זה הפלטה האוריגינלית. הבאנו אותה על הגב ליום השנה", "בשנת 1972, או אולי בשנת 1973, עשינו כנס של מטיילי עין-גדי" סיפר לנו אמנון דגיאלי איש קיבוץ נירים שהשתתף כחניך במסע ההוא "מינו אותי כאחראי להקים אנדרטה. התקשרתי ליוסי פלדמן, 'יוסי הערבי', בשעתו מנהל בית ספר שדה עין-גדי, והוא היה הרוח החיה בעניין. תוכנית האנדרטה נעשתה על-ידי דן צור, חתן פרס ישראל ולשעבר חבר קיבוץ נירים, אחיו מיכאל פוקס נהרג במסע" .
לוח הזיכרון נקבע בקיר אבן מעגלי המסמל את הישיבה סביב המדורה. עבודת הקרמיקה בדופן הספסל של הגלעד הוא מעשה ידי אחותה של אסתר אוסמן, גם היא מקורבנות אותו מסע אומלל של "השומר-הצעיר", פסח תש"ב.
לוח האבן ששובץ באנדרטה שהוקמה במקום.
הצילום באדיבותה של אביבה פרידמן אחותו של מרדכי פולצ'ק
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון גיליון 98, יולי – אוגוסט 2005 תחת השם ""רימונים בעין גדי" " בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה