שיינדל ניימן (מנוחין) – הרעילה את עצמה לדעת

8.11.1910 – רחובות

בית העלמין תר"ן – רחובות

טכסט:

פ"נ

האשה שיינדל ניימן

בת ר' יצחק אייזיק

מנוחין שמתה

חשון תרע"א

תנצב"ה

אני מתה. שתיתי קרבול

מתחת למצבת שיש שקועה באדמת החול-חמרה שבבית-העלמין העתיק של רחובות שוכנת שיינדל לבית מנוחין, סוניה בפי הכל, נינה ל"צמח-צדק", עלמה יפת תואר מ"מאה-שערים", שהלכה לעולמה בשתייית קארבול שבועיים לאחר שנישאה בשידוך למורה יעקב ניימן ברחובות. יש אומרים שהיה זה על רקע "אהבה לא ממומשת" של הנערה מ"מאה שערים" לבחור מהיישוב החדש, בחור מודרני.

וזה הסיפור, ששורשיו ברוסיה, המשכו בשכונת מאה שערים, וסופו הטרגי

בין שכונת מאה-שערים למושבה רחובות

ר' יהודה לייב בן שלמה מנוחין ואשתו מרים הידועה בכינויה 'בובע מרה' עזבו את ביתם שברוסיה, ועלו בסוף המאה התשע-עשרה לסיים את חייהם בארץ ישראל ואיתם שלושה מילדיהם: חנה-יוכבד, צבי וראובן. המשפחה התיישבה בירושלים, בשכונת 'מאה-שערים', בקרב קהילת חסידי קוסוב, חב"ד. ברוסיה נשאר הבן הבכור – ר' יצחק אייזיק מנוחין- עם אשתו שרה-לייבה וצאצאיהם.

ר' יצחק אייזיק מנוחין, תושב גומל שבביילורוס, היה איש אמיד מאוד – מהיותו ספק התבואה הראשי לצבא הצאר ומקושר היטב לשלטונות. אשתו שרה-לייבה הייתה 'ייחוס' -נכדתו של "צמח-צדק" – הרבי מלאדי - רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השלישי לחסידות חב"ד, לימים חסידי לובביץ', אכן שידוך מוצלח.

זמן-מה אחרי שעלו בני משפחתו לארץ-ישראל, הלך לעולמו ר' יצחק אייזיק, בהותירו אחריו אלמנה וארבעה ילדים: מושקה-מוסיה הבכורה [קרויה על-שם אשתו של מנחם מנדל שניאורסון -"הצמח-צדק"]; לוי-לואיס; משה-מוזס [לימים אביו של הכנר הנודע יהודי מנוחין] ושיינה-שיינדל היא סאניע [סוניה לעיתים סופי, לעיתים שפרה] הקטנה שבהם, 'גיבורת הסיפור'.

האלמנה התייעצה עם הקרוב לה, הרבי מלובביץ' [הרב שמואל הוא המהר"ש, יורשו וקטן בניו של 'צמח-צדק'] וקיבלה את עצתו לשלוח את ילדיה אל סבם וסבתם בארץ-ישראל. כמו כן שידך לה הרב את האלמן אשר ליבו. ילדיה של שרה לייבה נשלחו אם כך לארץ, וירושתם, הלא קטנה כלל וכלל, עמם. לשרה לייבה ולאשר ליבו נולדה ברוסיה בשנת 1904 בתם יחידתם - ורה.

לא עבר זמן רב מאז הגיעו ילדיה של שרה לייבה לבית סביהם ירושלים, וראובן דודם השתדך עם רחל, בתו של ר' שלמה הלוי גולדין, ממייסדי רחובות וראשיה. ראובן עזב את בית הוריו ב'מאה שערים', הקים את ביתו במושבה רחובות והיה לבעל כרם מנדוניית אשתו. אחותה של רחל, יהודית, נישאה לישראל אהרוני [לימים הזואולוג פרופ' ישראל אהרוני], וכך היו אהרוני, גולדין ומנוחין לקרובי משפחה.

בשנת 1907 נפטר בירושלים הסב - ר' יהודה-לייב מנוחין.

מושקה [מוסיה] מנוחין בת שרה לייבה נישאה בשידוך לאברהם הוכשטיין, אברך אמריקאי, בנו של הרב צבי הירש הוכשטיין [מקווינס שבניו יורק; אברהם נולד בסביבות 1870 והיה בן יחיד בין שש-עשרה בנות]. אברהם היה בעליו של בית חרושת למצות ויין במוצא, שאותו ניהל עם אביו שעלה גם הוא ארצה. בנוסף, הם עסקו בנכסי דלא ניידי [כולל פרדסים ברחובות]. הוא ומוסיה גרו ב'מאה-שערים', בבית חדש בן שתי קומות. מוסיה ידועה הייתה כאשת-חיל ועסקה בצרכי ציבור. עבדה באגודת הצדקה "עזר יולדות" [לימים "עזרת נשים"], טיפלה בילדים עניים ובשאר מוכי גורל בעיר.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, אברהם - כאזרח ארצות-הברית, שנחשבה אז כארץ אויב, הוגלה בידי התורכים ומת בכלא דמשק. הוא הותיר אחריו את מושקה האלמנה ואת חמשת ילדיהם - לאה, פנינה, יצחק, יהודית וישראל.

מושקה, שהייתה בוגרת בשנים מאחותה שיינדל, שימשה לה בארץ כאם. יחד נהגו ללכת לעיר העתיקה ולהצטלם כאילו היו אם ובתה, אצל הצלם הארמני המפורסם גרבאד קריקוריאן. נאות היו ומשכילות - בנוסף ליידיש ולרוסית דיברו השתיים וגם כתבו גרמנית וצרפתית.

ילדיהם האחרים של שרה-לייבה ואייזיק-לייב מנוחין (לואיס, משה ושיינדל) חיו ב'מאה-שערים' אצל הסבים הדתיים מאוד, מחסידי קוסוב, ר' יהודה לייב מנוחין וה"בובה [באבע] מרה", אשר כמשתמע משמה, הייתה אישה זקנה וקשה. הם לא רווח שם נחת.

סופר כי הנכדים כעסו מאד על אמם ששלחה אותם לגור אצל סב כל-כך אדוק וקפדן שלא אפשר לימודים רגילים אלא רק לימודי קודש, ולכן ניסו בהתבגרותם לעזוב מהר ככל האפשר את בית הסב.

לואיס-לוי הצעיר ברח לתל-אביב ומשם הגיע חסר פרוטה לארה"ב [מספרים כי עלה כנוסע סמוי על אונייה בנמל יפו], שם היה לאגרונום – מומחה ללולים ותרנגולות, וגר במשק חקלאי של מגדלי עופות יהודים בקליפורניה בשם פטהלומה. לימים, עם גיוסו של לוי ל'גדוד העברי' האמריקאי, הגיע לביקור בבית משפחת אחותו בירושלים, שם פגש את בתיה הירשזון בת למשפחת רבנים בעיר, ונישא לה. השניים עזבו לארצות-הברית, ועמם חלום לחזור ארצה והקים משק בגדרה, ליד אחותה חנה, שנישאה לצבי ארקין.

משה פנה ללימודי-חול והיה מבוגרי המחזור הראשון בגימנסיה 'הרצליה' ביפו, אותה סיים בהצטיינות. בזמן לימודיו גרו הוא ואחותו סוניה-שיינדל אצל הדוד ראובן ברחובות. שם התוודעה סוניה, שהייתה לעלמה יפת תואר, לאנשי העלייה השנייה – חלוצים, פועלים-שומרים וחבריו של אחיה משה, בן כיתתם של דב הוז, משה שרתוק,יצחק טורנר, יעקב כבשנה, אליהו גולומב וחבריהם בגימנסיה, צעירים בעלי רוח חלוצית, מהשומר ומההגנה (שהיו באים בחופשות לחזר אחרי בנות המושבה, ובמיוחד ב'חגיגות הפסח'). כך נפגשת הנערה ממאה-שערים עם צעירי היישוב החדש אנשי העלייה השנייה. צעירים עליזים, חופשיים ומשוחררים, ונסחפת לציונות.

אחותם מוסיה הייתה מגיעה למושבה "להחליף אוויר" ולבקר את משפחת גיסתה יהודית. אז גם נרקם השידוך בין סוניה לבין המורה ניימן.

מושקה [מנוחין] הוכשטיין [מימין] ואחותה מוסיה מנוחין. [שימו לב לתכשיט ה'מגן-דוד'!!] הצלם : קריקוריאן. השנה: 1910. תמונה זו נשלחה לאחיהן לוי שבארצות-הברית, כתובה גרמנית ירושלים 6 במאי

ומה בעצם אנחנו יודעים על שיינדל-סוניה, שהובאה מבית עשיר ברוסיה אל שכונת 'מאה שערים' הדתית ומחמירה, והגיעה למושבת הפרדסנים רחובות, ופגשה בחיים המודרניים, בעלמים הצעירים מהגימנסיה, בחלוצים חברי "ההגנה" ו"השומר", בהווי של נגינת מנדולינות, שירה בגורן, סוסים ורובים? מסתבר שסוניה התאהבה בבחור ירושלמי צעיר ממשפחה עשירה ומודרנית, בן למשפחת קיניג [לא הצלחתי לאתר את עקבותיו, ע"י].

"היא, העלמה המדוברת נכבדות, הייתה אהובה, ואוהבה היה בחור יפה ומודרני, במלא מובן המלה ומעטים היו כמותו בימים ההם בירושלים. הוא היה בן למשפחת קיניג, משפחה נכבדה מיקירי ירושלים ומהמשכילים. הוא ומשפחתו היו הראשונים אשר קנו אניית קיטור עבור ים-המלח בכדי להביא חיטה מהחוף המזרחי אל החוף המערבי וגם שמשה לטיולים בים-המלח לתיירים. הם הלכו בגדולות! זוכר אני את אחיותיו בירושלים, הן היו נהדרות ביופיין וכך היה גם לבושן; לפי האופנה הכי חדשה..." ייזכר לימים הרחובותי עמיהוד נחמני.

אמרו כי בעיני מושקה, לא נשא חן החתן המודרני של האחות הקטנה, והיא טרחה ומצאה לה שידוך הולם יותר. אולי חששה לעתיד אחותה הצעירה שהרגישה כאם לה, ובאחת מפגישותיה עם קרובה שלמה גולדין דיברו בנושא ומצאו לשיינדל שידוך: מורה צעיר ומבריק במושבה רחובות. לא מודרני, בוגר בתי ספר דתיים בירושלים. עתידו לפניו.

"מושקה הייתה באה לרחובות פעמים אחדות בשנה להיפגש עם אחיה וגם עם גיסתו יהודית לבית שלמה גולדין, רעייתו של ישראל אהרוני. אולי התאוננה על הבחור קניג המחזר אחרי אחותה; ... היא השפיעה על אחותה והעלמה נכנעה. האהרונים והקרובים אמרו "לדבק טוב!"; אחרי פגישה קלה העלמה נשאה חן בעיני המורה נימן והתאהב בה מיד, והיא לא אמרה דבר, לכאורה הסכימה..." יכתוב לימים עמיהוד נחמני.

שיינדל אמנם נכנעה לאחותה האהובה, אך היו אלה נישואי שידוך, שלא מאהבה מצדה. היא הייתה בת עשרים ושתיים והוא בן עשרים ושמונה.

ומי היה יעקב ניימן?

על פי המסופר היה ניימן בן למשפחת גרי-צדק. אמו אמנם הייתה יהודייה בכל הליכותיה ודיבורה אבל אפה היה סלבי במראהו, והוא, יעקב, היה גבר נאה, כחול עיניים, ששערותיו אדומות ומתולתלות ופניו צחים ולבנים עם בוהק אדמדם. הוא לא היה גבוה, אך כתפיו היו רחבות וגופו מלא, והיה מטובי המתעמלים. כיתום צעיר מצאצאי הגרים, עלה עם אמו לירושלים, ודאג לפרנסתה. גר-הצדק הצעיר לא למד בבית ספר חילוני אלא בישיבת "עץ חיים". בהמשך התקבל לסמינר [כנראה בית המדרש למורים בירושלים], והיה בין השניים-שלושה המסיימים הראשונים. העברית שלו הייתה למופת ומומחה היה בספרות עברית של כל הדורות.

יעקב ניימן בא להורות ברחובות, והיה לאחד מבכירי המורים בית-הספר ואהוב על חבר המורים והתלמידים אותם היה מארח בערבים בביתו ומשוחח אתם על ענייני דיומא. בעיקר דאג כי הילדים יכתבו חיבורים על מאורעות שקרו להם. בבואו למושבה שכר חדר בדירת משפחת דניאלי. משם עבר לביתו הריק של פייבל מירנסקי - בית ריק ללא רהיט, ואפילו שולחן לא היה; ניימן סידר לעצמו מיטה מלוחות של תיבות עץ שהכילו מקודם פחי נפט. הוא סעד את ארוחת הצהרים בבית זלדה ונחמן הירשינזון, כך עד שבאה אמו מירושלים. ואז, אחרי שבועות מספר, שכר דירה הגונה בבית פדלשוק. בדירה היו חדר גדול ומטבח ומרפסת פתוחה צפונה ואמו ניהלה את משק ביתו.

המורה יעקב ניימן ברחובות

והנה העגלה הגיעה מירושלים. ממנה פורקים אל דירת החתן את כבודת הכלה: שולחן מהודר, שישה כסאות וינאיים שחורים, מזנון כפול-קומות עם טבלת שייש, שתי מיטות מצופות זהב, שפע של כלי מיטה, תיבה מעוטרת מלאה בגדים, חנוכייה מכסף טהור, וגם כלי אוכל רבים מכסף ומפאייאנס.

ואיכרי המושבה ונשותיהם עומדים ומביטים.

חתונתם של שיינדל-סוניה ויעקב נערכה ברחובות, ביום שישי. סוניה הייתה חיוורת מאוד. אחיה משה היה שמח, על פי תיאורן של הנערות במושבה: "שיכור ולא מיין אלא משמחה"; אחותו שפרה, כך קרא לה, השתחררה מהגטו!

הרכלנים סיפרו שבערב, כשכל הזוגות יצאו לטייל שלובי זרוע, סוניה לא שלבה זרועה בזרועו של בעלה, אלא כשראתה מישהו מתקרב.

לא עברו שבועיים ימים ונודע "כי הרעיה הצעירה שלחה יד בנפשה... "

"סיפרו כי אחרי ארוחת הצהרים אשר הכינה אמו, חבש נימן את המגבעת האנגלית שלו ומקלו בידו, נפרד ממנה וירד את המדרגות ללכת לבית-הספר. אולי שכח משהו או רגש קשה תקף אותו והכריח אותו לשוב. בשובו מצא אותה כמו יושבת-שוכבת על כסא-נוח מתקפל ובידה כוס המכילה חציה נוזל חום. היא אמרה לו: 'אני מתה. שתיתי קרבול'... הוא ענה: "תני לי הכוס ואשתה גם אני". היא זרקה את הכוס אל הרצפה ונרדמה לנצח. אמו צעקה, נאספו השכנים וקראו לד"ר מוסקוביץ. הוא ניסה זמן רב בניסיונות שונים להשיבה לחיים בעזרת השכנים גם אם ידע כי..." יתאר זאת לימים עמיהוד נחמני.

ועוד סופר כי "...פניה של שיינדל השחירו מאוד. אמו הזקנה של יעקב יבבה בקול נכאים".

"...רבים נאספו ליד הבית, גם ילדים באו".

כולם היו נדהמים אך אף אחד לא האשים אותה ולא דיבר בה סרה. על יד הכיסא המתקפל שעליו ישבה מצאו פתקה ובה כתוב ביידיש: "מיין ליבער יעקב דו ביסט ניט שולדיג אין מיין טויט": ["יעקב יקירי, אינך אשם במותי"]. רוב הנאספים שתקו שתיקת מוות. יעקב ניימן היה כאילם. ידידו המורה יהודה טלר, טיפל בו ולא עזבו לרגע. בלילה לקחו ללון בבית הוריו הישישים. שניהם לא עצמו עין. למחרת סיפר יהודה כי כל הלילה היה יעקב שואל: "הנשאר מהרעל? תנו לי ואשתה".

"...במשפחה שלנו לא דיברו על דברים קשים בכלל ותמיד הסתירו... אני יודעת שכעסו על מוסיה שדחפה אותה להתחתן," אמרה ליאורה לבית הוכשטיין-מנוחין.

"סיפור ההתאבדות מעורפל... את הנשים במשפחה חיתנו בשידוך... גם את סבתי מוסיה.

סוניה הייתה מאוד לא מרוצה מהשידוך שלה, וכנראה מוסיה עודדה אותה לנסות בכל זאת להתחתן עם ניימן. היא התאבדה זמן קצר אחרי שנישאה לו," סיפרה ליאורה.

ובלי שערורייה אי-אפשר. - 'חברה קדישא' סירבו לערוך קבורה למי שמתה בשתיית רעל, ודרשו סכום עתק תמורת קבורה ראויה. בסופו של דבר נכנעו לאיומי צעירי המושבה, אך התפטרו מיד לאחר מכן לאות מחאה על ביזויים.

ובעיתונות התקופה נכתב:

"...מרחובות הודיעונו – מנהלי החברה קדישא, עשו אסור, או בלשון כבוד התפטרו ממשרתם. הסבה היא קבורת האשה אשר הרעילה את עצמה לדעת, ומנהלי החברה דרשו בעד קבורתה איזה מאות פרנק, בעוד אשר חק ישן הוא בהמושבה לבלתי קחת יותר משלשים פרנק דמי קבורה. דרישת המנהלים גרמה סכסוכים גדולים, עד שצעירים אחדים מהמושבה בצרוף איזה פועלים, נכנסו לבית הועד מקום שמה ישבו זקני המושבה ומנהלי ח"ק ודרשו מהם בחזקה לקבור את המתה, ואם לא - יקברוה בעצמם, ויעשו שערוריות. מנהלי ח"ק נכנעו בפני חפץ הצעירים ויקברו את המתה, אבל תכף אחרי-כן התפטרו מכהונתם.

המקרה עשה רושם לא נעים על כל המושבה כולה".

["האור", כ"ה חשון תרע"א, 27.11.1910]

בסוף שילמו 100 פרנק לחברה-קדישא – ככתוב:

לכבוד מר גולדפרב

בטובו לתת לה' משה שו"ב את הסך מאה פראנק שמונח ת"י מעזבון המ' שיינדיל נימאן בשביל החברה קדישא דפה

בכבוד רב

[חתימה ידנית] א הרשנזאהן

כ"ח אדר תרע"א [28.3.1911]

וזה כתב ההתפטרות:

כבוד חברי ועד מושבה רחבות

בהאספה הכללית של מנהלי וחברי המתעסקים מח"ק אשר פה רחבות נחלט להודיע לועד המושבה שיודיע גלוי לבאי המושבה כי כל חבריה מתפטרים מהיום מלעבוד עבודתם הקדושה אשר עבדו בה זה עשרים שנה, וידעו באי המושבה לסדר חברה אחרת במקומה, כי קדושת החברה איננה מרשה לחבריה לעבוד עבודתם אחרי סבלם בזיונות וגדופים בבית הועד, ובחוץ, ע"ז באנו עה"ח אור ליום ה' ח' מר חשון התרע"א [10.11.1910]

[22 חתימות ידניות]

[ארכיון רחובות, 2-18; 3350]

"... עם בוקר נאספו כולם ללוויה. אז שמעתי קולות וצעקות עולים מבית הוועד: קנאים ב'חברה קדישא' נאספו שם ודרשו תשלום כסף. אולי חשבו כי הביאה הנפטרת נדן ליעקב נימן ולכן יש לשלם, או אולי מיאנו להביאה לקבורה עם כלל הקבורים, אלא קצת רחוק, כי שלחה יד לנפשה".

סיפר אחד הזוכרים.

ולא די בכך, אפילו עגלוני רחובות סירבו להוביל את סוניה לקבורה והיו צריכים לשכור עגלון מראשון לציון, ומצאתי כתוב:

אל כבוד חברי האפטרופסות של יורשי הנפטרת שינדל נימן שלום!

תסלחו לי אדוני הנכבדים בבואי אליכם בכתבי זה, להזכירכם על אודות הכסף אשר הוצאתי אנכי על העגלות שנשלחו להביא ביום פטירת המנוחה הנזכרת לעיל. לאדון יעקבזון מגיעים 10 פרנק ולאדון גרדון בראשון לציון 12 פרנק (שכרו את סוסי יעקבזון אך מפני סרה* היו מוכרחים לשכור בראשון את סוסי גורדון) סך הכל 22 פרנק. והנני מבקש אתכם כי תואילו להשיב לי את הסך הזה, כי כבד ממני להוחיל עוד (חלק הכסף 12 פרנק כבר שלמתי מכיסי)

והנני יקירכם

יח' שבט תרע"א [חתימה ידנית] יהודה טלר [מורה בבית הספר ברחובות, ידידו של יעקב ניימן]

*לפי מילון אבן שושן פירוש המלה סרה הוא בלע.

ולא די בשערוריות המקומיות, הייתה לועד התלבטות נוספת : האם להודיע לממשלה? החשש היה כי זה יגרום למשפטים והאשמות ודמי "לא יחרץ" כנהוג בתקופה העות'מאנית. בסופו של דבר, החליטו לא לספר.

ובהמשך לכך, קוריוז שסופר במושבה:

"בדרך החול העולה ברחוב יעקב בא לקראת המלווים את המנוחה חייל תורכי רכוב על סוסו. המלווים כבר חששו שמא באה השמועה אל הממשלה ברמלה ושלחו אותו לחקור. אך הוא, כנראה, בא מפאת פקודה אחרת ועבר בכבוד וביראה מהמיטה... "

הלוויה התחילה. בערך בצהריים הוציאו את המיטה. אמו של יעקב ייבבה בקול ביידיש משפט שתרגומו בערך: "הן בני נשארת יתום מאביך ואתה ילד רך" ועל זאת חזרה וחזרה: "בכל זאת זכיתי לראותך לומד בירושלים בישיבה. למדת בייסורים, בעוני ובחוסר-כל וכעת הלכה בתי..."

ועוד סיפרו הזוכרים: "ניימן יצא מדעתו שבור ורצוץ ובוכה מרה ורועד בבכייתו. היה איום לראותו בכך. צעד בקושי וכל אנחה הרעידה את חזהו. והכניסוהו לבית שכן, ביתו של ישראל סחרוב".

ומשה, האח האבל, כתב:

"...הנני מודיע להועד שנדבתי סך מאה 100 fr לזכרון נשמת אחותי שיינדיל נ"ע ושישארו בידי הועד לבקשות איזה תקון בהב"ע [בהבית-עולם] לנשמתה.

ברגשי כבוד ויקר

משה מנוחין גמנסיה עברית מחלקה ו'

על העיזבון

ואחרי כל זאת, נתפנו אל העיזבון שנותר אחרי שיינדל-סוניה

מאחר שהכלה הייתה עשירה יחסית, רבים רצו חלק בעיזבון. לוי ויתר על חלקו בירושת הנפטרת לטובת משה. משה מצדו ביקש מהוועד להשיב את מתנות החתונה לשולחים. שילם לחברה קדישא את מה שביקשה ותרם לבית הכנסת לעילוי נשמתה של אחותו.

מזכיר ועד המושבה הודיע כי:

האלמן והחתן הטרי - יעקב נימן התחייב בכתב להכניס להועד את כל המטלטלין תכשיטים בגדים וכן ספר הבנק על כסף אשר על שם אשתו מרת שפרה שמתה מהרעלה.

ועד המושבה רחובות כתב להנהגת בנק האנגלו פלשתינה קומפ' ביפו כי:

ביום ג" ו" מרחשון [8.11.1910 ] ש"ז מתה במושבתנו מהרעלה האשה שיינדל-סוניה מנוחין אשת הר' יעקב נימן שהיה מורה במושבתנו, ונשאר עזבון אחריה כלי בית שונים, תכשיטין, ופנקס מהאפ"ק על שמה על סך 1400 F

הועד מנה לאפוטרופוסים על כל העזבון הנ"ל את ה' גולדפרב ה' גולדין וה' חרל"פ.

אחרי חקו"ד [חקירה ודרישה] נודע לנו שהיורשים על העזבון הנ"ל הם שני האחים של המנוחה לוי מנוחין הדר באמריקה ומשה מנוחין הלומד בהגמנסיה ביפו.

והנה רצוף פה הכח וההרשאה מה' לוי מנוחין ע"ש אחיו משה, והמכתב מה' משה מנוחין להועד למסור את הכסף לה' גולדפרב.

על יסוד כל הנ"ל תואילו למסור הסך F1400 הנמצא ת"י [תחת-ידי] האפ"ק על הפנקס של המ" סוניה מנוחין לחברינו מר יהושע גולדפרב והוא ימסור אותם לה" משה מנוחין

ומשה כתב:

לכבוד "ועד המושבה רחבות".

כמו ששמעתי ממקור נאמן כי לידכם נמסר הכל מה שנשאר אחרי מות אחותי שפרה ואתם הנכם אחראים בעד הכל. ולכן בתור אח לאחותי המתה הנני בא אליכם בבקשה: א להשיב לכל אלה האנשים-ידידינו אשר שלחו מתנות ליום חתונתה אם ברחובות או בירושלים. כי איננו חפצים שילכו לאבדון חפצי הזרים עד אשר נחליט מה לעשות בכל. כי אני חושב שבודאי אי חדשים או יותר יעברו עד אשר יודע דבר מות אחותי לאחי וכן לאמנו וכמובן עפ"י החק לא תתנו להוציא שום דבר עד אשר לא תקבלו מכתב גם מאחי הסכמתו ואישורו. ולכן אבקשכם לתת כל אלו הדברים על יד הגברת גולדין – כי היא יודעת לנכון את חפצי-מתנות כל אחד ואחד והיא תשיב את כלם. ב כמו שעליכם היא האחריות על הכל לכן אבקשכם לשמור על הכל ולאסוף את כל החפצים למקום אחד ולשמור שלא יאכל עש את הבגדים והלבנים. וכן על הכסף-הכלים ושטר הבנק כמובן בידכם הוא.

אנא כתבו לי מהחלטתכם שהחלטתם באספה: אם למכור את הרהיטים או אולי כבר מכרתם רק בכדי לשלם לנימן את המגיע לו, 20 נאפוליון, כמה שדרש.

אני מסכים לזה, ואיננו חפצים ח"ו יפסיד על ידנו בכלום. גם בזה תשאלו מהגברת גולדין איזה רהיטים למכור. ועוד איזה דברים אם נחוצים למכור בכדי למלאות סכומו הדרוש. אני חושב שכבר קבל האדון נימן 50 רו"כ [רובל כסף] שצריך היה לקבל מאמנו למתנה, ולכן תדעו כמה מגיע לו השארית.

אקוה כי תמלאו את בקשותי בתור אחים לצרה והשתתפות בצער.

המתאבל לעד על מת אחותו הצעירה בעודה באבה.

משה מנוחין

מעונו הוא: moses mnuchin

Gymnachion jbrith jaffa

[ארכיון רחובות. תיק 3365]

והנושים עטו:

ב-27 לנובמבר 1910 הוגש לועד המושבה 'חשבון המגיע לחנות מינקאוו מהאדון נימאן

בסכום של 360.27 פרנק.

גבאיי בית הכנסת מבקשים לעכב מהכסף של מר ניימן שלשה-עשר פראנק המגיע מאתו לבית-הכנסת. הפונה בשם הגבאים - צבי חיים הכהן באשיסט .

וב-20.12.1910 מר זלמן פאדלאשוק כתב לאדון גאלדפארב מועד המושבה רחובות וביקש להבטיח כי שכר הדירה בה גרה משפחת ניימאן סך 65 פראנק ישולם לו. [המכתב כתוב ביידיש]

"מגיע לי מאדון נימן בעד סחורה שלקח בחנות סך שש מאות שמונים וארבעה גרוש (684 גרוש)"

כתב לועד טוביה פאדובה ביום כ"ו כסלו התרע"א [27.12.1910]

מאשרת את נכונות התביעות בחתימת ידה האם - מרת אסטער ניימאן.

"לכבוד חברינו הנכבד מר יהושע נ"י גולדפרב

ויואיל נא לקבל הכסף מהאפ"ק על סך 1400 f ולמסור לה' משה מנוחין וינכה מהסכום הנ"ל סך 122 f המגיע לנו".

יכתוב בשם הוועד המזכיר אליעזר הירשנזאהן

סוף דבר

במידה מסוימת, אפשר לראות בסיפור חייה ומותה של סוניה תמצית מרה של קורות משפחתה. צעירה ארצישראלית שחיה בצל הקונפליקט בין 'מאה-שערים' הקנאית הסגורה לחלוצי העלייה השנייה הצעירים התוססים; החיים ברחובות, מושבת פרדסנים שגם בה נאבקו שומרי המסורת הדתיים – 'הזקנים' עם 'הצעירים' המושפעים מפועלי ושומרי העלייה השנייה העובדים בה ושומרים על רכושה, אחות שנשארה ב'עולם הישן' ועיניה צופות, אח שברח לאמריקה ואח שלומד בגימנסיה העברית ביפו, דוד שעקר לאוסטרליה.

נראה כי סוניה-שיינדל לא עמדה בטלטלות שבין הישן לחדש, בין רצונות לבה לרצון המשפחה והמסורת, וסיימה את חייה בשתיית רעל. פתרון.

יעקב ניימן עבר לחיפה, והמשיך לעבוד בהוראה. הוא נישא שנית, אך נישואיו לא האריכו ימים. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע לארצות הברית, והיה מורה בפילדלפיה. גר-הצדק הוציא לאור מסכתות מ'תלמוד ירושלמי' עם פירוש עברי משלו. נראה כי לא מצא עוד אושר בחייו.

ראובן עזב את המושבה בעקבות משבר כלכלי ועקר עם משפחתו לפרת' שבאוסטרליה. את חתנו שלמה גולדין מינה לאפוטרופוס על נכסיו.

משה עזב גם הוא. בערך ב-1915 [יש אומרים "לפני המלחמה"] עקר לאמריקה, לאחר שהתאהב במרותה בת חיים-נחום שור שוחט ב'נווה-צדק' (אמו של יהודי מנוחין), והיה בקשר הדוק עם אחיו לוי, שסייע לו רבות בצעדיו הראשונים.שם התקרב לחסידי 'סאטמר'.

ואילו קורות שאר בני משפחת מנוחין, אלה יסופרו במקום אחר.

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד