בית-העלמין היהודי באיסטנבול
טכסט*:
[מגן-דוד]
CI – LIT
ALBERT ANTEBI
ELEVE’ A L’AFFECTION
DE SA FAMILLE ET DE SES
AMIS LE 4 AVRIL 1919
*תרגום:
פה שוכב
אלברט ענתבי
שנלקח ממשפחתו
ומחבריו האוהבים
ב-4 לאפריל 1919
אברהם (אלברט) ענתבי, יהודי גאה ואמיץ, אמן יחסי הציבור ועסקן ממולח, חבר רב עצה ותושייה, מראשי הישוב העברי בירושלים בשלהי התקופה עות'מאנית, הפך לחייל פשוט בגלל הלשנה של מישהו מבני עמו. איש מכובד תושב עירו. גם בגלותו באיסטנבול המשיך לסייע לגולים לעלות ארצה, אך לא זכה להיטמן ליד סבו הקדוש ר' יעקב ענתבי בהר-הזיתים.
"הפשה היהודי"
אברהם [אלברט] ענתבי, בנם של אס תר לבית קאטראן והרב אליהו יוסף, נולד בשנת 1869 בדמשק למשפחת רבנים וגדולי תורה שמוצאם מהעיר עיינתאב [Anteb] על-יד דיארבקיר כיום במזרח תורכיה. בילדותו למד בישיבה אך אחר כך המשיך את לימודיו בבית-ספר של "אליאנס".כבר בילדותו התבלט אלבר הוא אברהם, בשכלו החריף ועל כן נשלח כבר בגיל 11 ללמוד בפאריס בבית-ספר למלאכה ואומנות. הוא ממשיך וכשהוא סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הטכני הגבוה בפאריס, שלחה אותו חברת כי"ח ["כל ישראל חברים" היא "אליאנס"] בשנת 1896 לירושלים נשוי ל חברתו האמיצה לחיים, אם שמונת ילדיו – הנרייט לבית סאלומון- וויל להיות עוזרו של מר נסים בכר – המנהל הכללי של מוסדות "אליאנס" בארץ. לאחר שנתיים נולד בנם בכורם – אנדרי [חיים ] ראשון מתוך ארבעה בנים וארבע בנות; אז גם פרש מר בכר ואברהם ענתבי ירש את תפקידו .
מנהל היישוב
ענתבי הפך למנהל בית הספר למלאכה, שנחשב בזמנו לסמל ולמופת ולא נפל במאום ממוסדות מקבילים באירופה. כהונה זו פתחה תקופה חדשה בתולדות "אליאנס" בירושלים; בזכות השתדלותו הקימה החברה בניינים גדולים ויפים למוסדותיה ליד 'מחנה-יהודה' ששם נמצאו בתי-הספר לבנים ולבנות ובית היתומות של ויינגרטן, בתים אלה נהרסו בימינו.
בתור באי-כוחה של 'אליאנס' הפריזאית היו מנהלי החינוך של מוסדותיה מעורבים בכל העניינים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של יהודי מקומם. הם היו משתדלים להעלות את מצבן של הקהילות על-ידי ייסוד בתי-ספר, בתי-חולים, מוסדות מלאכה, קופות מלווה וכיוצ"ב. וכלפי חוץ, בחוגי הרשות, היו המנהלים הללו נחשבים מעין קונסולים יהודיים שהועמדו להגן על ענייני הקהילה.
וענייני הציבור בירושלים מסובכים היו - ציבור מגוון המחולק לעדות, ל'כוללים' שונים ולארצות מוצאם, להם נוספו הציונים, אנשי היישוב החדש.
ענתבי היה איש אשכולות; הוא שלט בשפות העברית, צרפתית, ערבית ותורכית, היה בקי במנהגי המזרח וניחן במרץ בלתי נדלה. עד מהרה הפך חדרו של מהל בית הספר למשרד המרכזי של היישוב. נדמה כי הכול עלו לשם : אפנדים עשירים ואנשי שם, פקידי הבארון וסתם "עמך" – כולם מבקשים פתרונות לעניינים שמציקים להם.
בתקופה זו התגלה ענתבי לא כעסקן ציבורי רגיל – אלא כיהודי גאה העובד ומשרת את הכלל. דרך משרדו שבבית הספר עברו לא מעט קניות של קרקעות, סידור ענייני המתישבים שבמושבות ובערים - ענייני מס העשור והמיסים האחרים, שאלות הגבולות ורשיונות בנייה, ואפילו שיכוך ההתנגשויות עם השכנים הערבים - הוא כבר ידע למצוא את הדרכים והאמצעים לפעול ולהשתדל – החל מאצל פקידי הממשלה הגבוהים שבקושטא ועד לבעלי ההשפעה שבין הערביים המקומיים – ובדרך-כלל היה גומר את הדברים בשלום ובפשרה הטובה לישוב היהודי.
מיומנותו הגדולה והמיוחדת עשתה אותו לידיד, יועץ ובן בית של המושלים העות'מאניים בירושלים, שנשבו בקסמו, והאמינו בתבונתו, אפילו אמין אל-חוסייני [לימים המופתי של ירושלים] היה לתלמידו. תפיסתו המהירה ותושייתו הבלתי נדלית לפשט את הבעיות המורכבות ביותר, ולפתור את המזימות המסובכות ביותר. יש האומרים, שכאשר אחד מהם רצה להיות בטוח במשרתו, חייב היה למצוא חן בעיני "הפשה היהודי". .
ענתבי עזר לכולם. אמן יחסי הציבור מצא אוזן קשבת אצל השלטונות העות'מאניים ואצל נציגי הקונסוליות הזרות בארץ. הקונסוליה הצרפתית למשל, אף נעזרה בשירותיו כמתורגמן. הערבים כינו אותו "ראס אל-יהוד" כלומר- "ראש היהודים" , תואר בעל משקל מכריע.
עסקני היישוב היהודי כינו אותו "האיש החזק" או "הפשה הקטן של ירושלים".
מכיוון שהיה מקובל על כל שכבות הציבור היהודי עדותיו וקהילותיו, מילא פעם אחר פעם תפקיד של בורר ומפשר בסכסוכים השונים והמשונים שהיו לחם חוקם של בני ישראל. היו מקרים שהוא נאלץ אף להתגייס למען רבני ירושלים שלא אהבו אותו במיוחד, כדי לפסוק בסכסוכים שפרצו ביניהם.
כשהתחילה תנועת הישוב החדש בארץ-ישראל נטל ענתבי, בנוסף לפעילותו ב'אליאנס', סייע בכול ולכול - אם ל"חובבי ציון", ואחר-כך להסתדרות הציונית 'המשרד הארצישראלי' מינהו כאחראי על הבנייה הציבורית במושבות העבריות, בלא מעט מקרים ביקשו את עזרתו פקידי מושבות הבארון, שברובם, לא ידעו את השפות נחוצות, ולא היה להם כל מושג על תנאי החיים במדינה.
"ענטבי אוהב את ההשתדלות, והוא לא רק נוח לפונים אליו בבקשות ונכון לעבוד לטובתך, אך הוא גם יכעס עליך, אם לא תפנה אליו לבקש עזרתו". תיארו בן תקופתו - מרדכי בן הלל הכהן
עד מהרה מינתה חברת יק"א את ענתבי לבא כוחה הרשמי בארץ-ישראל, ומסרה לו את הטיפול ברכישת הקרקעות בארץ. למשל - בשנת 1901 הוא רכש אדמות מערביי הכפר ליפתא ומכר אותן למתיישבים היהודים ללא רווח. בתרס"ב נפגש מנשה מאירוביץ איש ביל"ו - אז מורשה מטעם 'הועד האודיסאי', הוא וועד 'חובבי ציון' הרוסים - עם ענתבי כדי להסדיר ענייני קרקע על-יד נס-ציונה בשביל הפועלים ובעיות אדמת קסטינה, העניינים סודרו – ההדורים יושרו.
בשנת 1907 רכש ענתבי 2000 דונם מאדמת רמלה בשביל ועד "חובבי ציון" היא אדמת באר-יעקב על שמו של רבי יעקב יצחקי רבם של מקימי היישוב. האדמה בשטח 4000 דונם הייתה שייכת לעירית רמלה, וזו השכירה אותה למשך 40 שנה למיסיונר הגרמני שנלר, שהקים עליה בנינים ונטע פרדסים, אחרי מותו האדמה הייתה צריכה לעבור לרשות עירית רמלה בעד תשלום ליורשי החוכר תמורת בניינים ונטיעות, והעירייה בהעדר כספים בקופתה, נאלצה להעמיד למכירה פומבית את השטח. המיסיונרים קיוו לרכשה בזול הואיל ולא היו מתחרים. והנה במהלך המכירה הופיע א' ענתבי והציע סכום הגון בעד הקרקע, בסוף התפשרו המיסיונרים עם ענתבי על מחצית הקרקע. מאיר דיזנגוף וד"ר א' רופין מינו את ישראל זייגר למפקח על הנחלה.ואילו על המחצית השנייה הייתה מושבה גרמנית ; פנימייה מיסינרית ליתומים. מנהל העבודה היה שפון ועל שמו נקראה החווה.בשנת 1908 קנתה החברה בהשתדלותו מגרש גדול במעלה עמק המצלבה בירושלים שעליו נבנו בתי שכונת 'נחלת-צדוק' שנועדו לדלת העם.
בתיווכו של ענתבי יושרו ההדורים בין תושבי המושבה הרטוב לשכניהם הפלחים הערבים.
גם ראשון-לציון חייבת לענתבי חוב מיוחד – בזכותו נרכשו שטחים נרחבים מסביב למושבה והממשלה העות'מאנית סללה, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, את הכביש ליפו. המושל ג'מאל פחה אף העניק לראשון-לציון כשי שטחים בחולות שפת הים כ-20,000 דונם חולות שפת הים [פורים תרע"ז] "כדי לנטוע עצים ". ואין אפילו רחוב על שמו בעיר. חבל.
ענתבי הצליח להרחיב את שטחן של מושבות לא מעטות ביהודה, בשרון ובגליל. רכש בתים בכפר-השילוח שליד ירושלים למענם של עולי תימן. הוא אף ניסה לרכוש את ה'כותל-המערבי' יחד עם שכונת המוגרבים שלידו, ניסיון שנכשל בעיקר משום שעסקנים יהודים נלחמו אלה באלה מי יהיה השליט בסוג מיוחד זה של נדל"ן.
כן השתדל בעד יסוד בתי-חולים ביפו -"שער-ציון", בחברון - "חסד-אברהם", ויש אומרים גם בבאר-שבע ובעזה.
בתרס"ב נפגש מנשה מאירוביץ איש ביל"ו - אז מורשה מטעם 'הועד האודיסאי', הוא וועד 'חובבי ציון' הרוסים - עם ענתבי כדי להסדיר ענייני קרקע על-יד נס-ציונה בשביל הפועלים ובעיות אדמת קסטינה, העניינים סודרו – ההדורים יושרו.
השלטונות העות'מאנים הקשו על בניית בתים – גם כאן נעזרו יושבי-ציון בענתבי, למשל בשנת תרס"ג - בנו אחדים מתושבי מוצא אורוות,. בגלל חוקי הממלכה העות'מאנית הפתרון היצירתי היה: האורוות נרשמו על שם אברהם ענתבי
- שכונתם המיוחסת של יהודי העיר חאלב שכונת "נחלת ציון", נבנתה בתי אבן בזכות "מסיה ענתבי". ואילו בשנת 1909 פנה אהרן אייזנברג מרחובות למר ענתבי שיסדיר רישיון לבניית עשרה בתים במושבה ובשנת 1915 השיג ענתבי רישיון להקמת בית-ספר שם..
ומעשי רצח לא חסרו - למשל - בשנת תרס"ב נרצח בראשון-לציון האיכר יעקב אברמוביץ בידי ערבים נוצרים שיכורים מיפו ובראשם אלפרד רוק מעשירי העיר. כל ראשון-לציון נרעשה, נבהלה, נדהמה מפני הרצח הנורא הזה "ושליח נשלח להאדון ענתבי בעירנו כי ישתדל בדבר לפני סעדת פחה".
זה הצליח.
חנה גוזלאן אשת חיים גוזלאן בעל חנות בבאר-שבע, משפחה ידועה בחברון ובעלת נתינות צרפתית, נרצחה בביתה שברחוב היהודים על ידי נער מוסלמי בזמן חג "קורבן באיראם" בשנת תרס"ז. הנער נאסר. היה חשש שאם לא יבוא הקונסול הצרפתי למקום וימחה בפני ראשי העיר מצבם של יהודי המקום יהיה בכי רע – ענתבי דאג שיבוא וה וא בא, ועוד איך..
בערב פסח תרס"ט צלם יהודי בשם פחטר , היה בדרכו בדרכו לועידת 'פועלי-ציון' במסחה [שם ואז הוקם "השומר"]. ליד סוק-אל-חאן תקפו אותו שודדים. היה לו אקדח, והוא הרג אחד מהם, תושב כפר-קנה ונמלט לסג'רה. את המושבה אפפה החרדה, נוכח מצב "הדם" עם כפר-קנה, כל בעלי ההשפעה נזעקו לעזרה: רוזנהאק בנצרת, פאריינטה ועו"ד ילין בביירות ויהושע חאנקין בארץ, וכמובן ענתבי בירושלים.
כשנרצח התימני קפרא ליד רחובות בשנת תרע' באו ראשי המושבה ליפו ולשם הזעיקו את ענתבי כדי שיעזור בידם להניע את השלטונות העות'מאניים לחפש אחר הרוצחים
הם גם שולחן מכתב לה' ענתבי לירושלים שישתדל שם אצל הפחה "כי הבדואים שעשו לנו ההיזקות יענשו כרשעתם". החיילים התורכים הגיעו ואסרו לא מעט ערבים. .
בשנת תרע"א – נרצח ביפו אברהם חיים ציון לוי בן יחיד להוריו. רציחתו הייתה על רקע משחקי הימורים.עם התפוגג הפחד החלה ההשתדלות. נקראו מירושלים ראש-המשטרה, חוקר-הדין הראשי, המתורגמן של הקונסול הצרפתי, ויחד עימהם בא גם השתדלן הראשי של ארץ-ישראל, מר אלברט ענתבי . ענתבי חזר עם הפמליה לירושלים כשהוא יודע מדברי הפתלוג שחלק מפצעי המוות נגרם מכדורי רוביהם של ""פוליסים" . לימים נודע כי שלושה "קומיסרים" מתוך הרשות יצאו בדימוס על-פי פקודה מירושלים. . .
ב"תקרית זרנוגה" [תרע"ג] בה נהרג השומר פרידמן התאספו ברחובות ראשי מושבות הדרום עם נציגי הנהלת הישוב, נציגי העובדים ו"השומר" , כדי לתאם עם ענתבי את הדרך לעמוד במשפט. זה כלל את הטיפול באסיר וינר מוכתר המושבה. וכשנרצח בגבול רמלה השומר דוד לויתן הגיע אלברט ענתבי, לטפל ברצח [אכל ארוחת בוקר שבעבורה היה על ועד המושבה רחובות לשלם 1.5 פראנק למר קליוויצקי בעל המלון]
ענתבי הכל יכול
אביב תר"ע דוד נימן מוכתר המושבה עקרון הוזמן לבית הסראייה -בית-הממשלה - ביפו להסדרת חכירת מס המעשר -"מס ה"עושר". את המס היו גובים אפנדים שחכרו את גביית המס מהמושל או מוכתרי הכפרים. הקאימקאם כפתיחה להתמקחות פתח בצעקות: "גזלתם את אדמת הפלחים, וכעת רוצה אתה לגזול גם את הממשלה?!" נימן הנדהם הלך למר בריל, וזה טלגרף לענתבי וסיפר לו את העניין. ענתבי שהיה אז מנהל מוסדות חברת "כל ישראל חברים" בארץ ונציג פיק"א בפני השלטונות. בעל השפעה רבה על השלטונות המרכזיים בירושלים ובדמשק ואף על אישי הממשלה בקושטא הכין תביעה נגד המושל. יומיים לאחר המשפט סולק הקאימקאם מיפו .
בארכיון רחובות מצוי פתק מעו"ד ערבי ברמלה הכתוב ביידיש האומר:
אדונים ועד המושבה ברחבות
בא אלינו המופתי הזקן מרמלה והוא אמר לנו שתאופיק ביי שהיה המודיר פועל עכשיו בירושלים כדי שהוא יחזור ויהיה המודיר של רמלה.תכתבו מיד מכתב לענתבי [אנטעבי, או תסעו אליו כדי שהוא לא יישאר מודיר אחרת יהיו לנו צרות.
כאשר איתמר בנו של אליעזר בן-יהודה התאהב עד-מוות ביפהפיה לאה אבושדיד המוגרבית המיוחסת שהתורכים קראו לה "פרח הפרחים", אביו הנואש פנה לענתבי בבקשת עזרה. ענתבי [שלא כל כך אהב את איתמר בן אב"י משום שזה כינהו פעם בעיתונו "הורדוס הקטן" על משקל כינויו "הפחה הקטן של ירושלים"], נענה לבקשה. הלך לבית משפחת אבושדיד ליישב את העניין . מספרים כי כל מחזריה כבר נמצאו בקומה התחתונה בבית וחיכו לפסק דינה של לאה [יש אפילו שהציעו דו-קרב]. אלברט ענתבי נכנס לחדר בו ישבו לאה ואימה רנה, הביט בעיני לאה ושאל: "האם את רוצה להינשא לאיתמר?" והיא השיבה: "אני אשמע בקול אימי, אך לאחר לא אנשא" . ענתבי התעקש: " לא זאת הייתה שאלתי, עני לי בהן או לאו - האם את ר ו צ ה להינשא לאיתמר?". לאה שמעה וזיהתה מקהל המחזרים שבקומת הקרקע את שיעולו של איתמר, הביטה באמא העומדת לידה, הישירה מבט לענתבי וענתה בקול ברור: "הן".
והמשך הרומן ידוע.
ענתבי היה בין הבודדים מקרב מנהיגי היהדות הספרדית שלקחו חלק בניסיון ההתארגנות של הישוב העברי ב"כנסיית זכרון-יעקב". זה היה ביום בו נפתח הקונגרס הציוני השישי בבאזל 1903 הידוע גם כ"קונגרס אוגנדה", אז נפתחה בזיכרון-יעקב "הכנסייה הראשונה" '– התכנסות ראשונה של נציגי היישוב היהודי בארץ-ישראל – "הכנסייה הגדולה של כלל היישוב". 67 צירים . הם באו לפי קריאתו של המנהיג הציוני מנחם אוסישקין שהעביר החלטה על שלילת "תוכנית אוגנדה".
ענתבי היה חבר ב'מג'ליש- אידארה', היא מועצת הפלך בירושלים שתפקידה לסייע למושל בניהול ענייני המחוז. בשנת תרע"ג נבחר ענתבי לחבר ה'מג'ליש עומומי' בירושלים מעין שלוחה של בית המחוקקים באיסטנבול, לאחר שסעיד אפנדי אלחוסיני ורג'יב נאשאשיבי פינו את מקומם. המועמדים מבין אחינו בני-ישראל היו אברהם ענתבי ודוד ילין מנהל הסמינר העברי .
בראשית מלחמת העולם הראשונה התפטר אלברט ענתבי מניהול בית-הספר למלאכה של כי"ח ובמקומו נתמנה שמואל לופו שהיה עד אז מנהל בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל .
מייד עם פרוץ המלחמה סגרו התורכים את מוסדות כי"ח בהיותם מוסדות ארץ אויב – צרפת. ענתבי לא וויתר ודאג בעזרתו של מר נייגו בקושטא ש"השער העליון" - הממשלה המרכזית - תכיר בתועלתם של בתי-הספר של 'אליאנס' בכל המדינה, הנימוק העיקרי: שאין בתי-ספר אלה מוסדות צרפתיים, אלא מוסדות יהודיים, שהכסף לטובתם נאסף בכל המדינות, וגם נתיני גרמניה, אוסטריה ותורכיה עצמה משתתפים בנדבותיהם. בתי-הספר שבו לעבודתם כסדרם .
ענתבי כפטריוט עות'מאני מקדיש את עצמו לעמו - הוא תומך בדרישתו של ג'מאל פשה שכל האנשים העומדים בראשי המוסדות יקבל עליהם את הנתינות העות'מאנית ומפרסם יחד עם דוד ילין 'קול קורא' בו נאמר בין השאר: ". . . אחים, אל תהרסו ברגע אחד את אשר בנינו במשך שנים רבות, קרעו את הנייר המחפיר הרוסי, כדי לקחת את התעודה הטובה של תורכיה היקרה לנו ואל ישאר אף יהודי אחד שלא ישים אוזן קשבת לקריאתנו זו ["החרות" 3.5.1915].
על אלה שסירבו לקבל על עצמם את האזרחות העות'מאנית חלה גזירת גירוש מהארץ.
כאשר הצבא התורכי החרים לצרכיו מנועים של בארות הפרדסים במושבות ואת מלאי הנפט של תל-אביב - בהשתדלותו של ענתבי יצאה פקודה מירושלים שלא לקחת מהיהודים יותר מנועי משאבות ממה שלוקחים מאת הערבים. . .
הפסח בא ואין קמח. ענתבי פנה לג'מאל פחה ואמר כי היהודים, מאז שיצאו ממצרים אוכלים מצות בימי חג-הפסח, ועכשיו כשאתה מתכונן לכבוש את מצרים, אין היהודים יכולים להשיג מצות - הממשלה לקחה את כל החיטה. . . תיכף ציווה המושל לתת שבעים טון חיטה ממחסן הצבא ברמלה לכל הנצרכים למצות.
ב-1915, השנה בה נחילי הארבה הציפו את ארץ-ישראל, נסע ענתבי לדמשק וקנה שם חיטה ושעורה למען תושבי הארץ ומכרן בפחות ממחיר הקרן לכל נצרך, ללא הבדל דת ולאום.
במלחמת העולם הראשונה עזבו הנזירים את לטרון ומנזר הטראפיסטים [השתקנים] והמקום היה למפקדה תורכית . ג'מאל פחה פנה לענתבי שימצא אנשים לניהול משק המנזר עבור הצבא התורכי. הוא מצא והותר להם להישאר במקום גם כאשר יהודי יפו אולצו לעזוב את בתיהם בפסח 1917.
תוך זמן לא רב ענתבי התמנה לגזבר "הסהר האדום" תפקיד שחלש על כספים רבים, וכן ליועץ אגף ההנדסה של ג'מאל פחה תפקיד שאפשר לו להציל חיי לא מעט יהודים.
כשהוצע לג'מאל פחה מטעם המפקדה הראשית בברלין לשלוח לו מומחים: מהנדסים, רופאים, בנאים וכו' בשביל מחנהו, - הוא ענה, בעצת ענתבי, שאין לו צורך בהם "הואיל ויש לו מאלו בארץ-ישראל די יהודים משכילים וחרוצים בכל הפרופסיות החפשיות, ואותם הוא מכניס לעבודה שהם עושים באמונה. ".
כאשר הטילו השלטונות העות'מאניים חובת גיוס על אזרחי הממלכה שוחררו בעזרתו של ענתבי לא מעט עסקנים מן היישוב מחד ותלמידי-חכמים מאידך מגיוס לצבא התורכי.
רבים מעסקני הישוב השיגו זכויות קבלנות על עבודות גדולות בשביל השלטונות התורכיים, מעשה ששימש מקור הכנסה ואמצעי מילוט לחייבי גיוס. ענתבי, השיג בקבלנות את הזכות לשתול משתלות גדולות לירקות, בקרבת הכביש הפונה לראשון-לציון, כדי להעסיק בעבודה יהודים רבים ככל הניתן.
בשנת 1915 החליטו בראשון-לציון לפרוע לענתבי שהיה בא כוחם לפני הממשלה ומגן על ענייניהם. "הוא עבד באמת ביום ובלילה לטובתנו ועושה את כל האפשרות מצדו שבקשותינו תמלאנה עד גדר היכולת של כח השפעתו, הן בנוגע לענינים חמריים והן בעניני הממשלה. . . כלכם יודעים שהאדון ענתבי השתתף במסירות נפש פשוטה כמשמעה, בשביל הישוב החקלאי" - חוב מוסרי – "בכדי לעודד את כח המוסרי שבו ולהחזיקהו שתהיה החפץ בידו להמשיך הלאה את עבודתו – עבודת הקודש :
א) להכיר את האדון אנתבי בתור "אזרח נכבד".
ב) בשביל שיתאזרח נתנה לו לזכר-עולם מגרש בשטח של שני דונם במושבה זו.
ג) מלבד הנ"ל נתנו לו בתור מתנה מאתים דונם בין החולות.
מכתב בנוסח זה שלחו מנשה מאירוביץ ודוב לובמן לעמיתהם שבפתח-תקווה וברחובות.
בערב חג השבועות שנת 1915 אוניית הצי האמריקאי "וולקאן" באה ליפו והביאה מזון ותרופות ליישוב, מזון ותרופות שנאספו ומומנו על-ידי יהדות אמריקה.
התורכים תבעו חלק ניכר מהמשלוח והקונסול האמריקאי, לבסוף הושג הסכם בין הקונסול האמריקאי עם התורכים שקרוב למחצית המשלוח יועבר לידי התושבים הלא-יהודיים ופקידי הרשות. יש אומרים שיד ענתבי בהסכם הפשרה. באותו עניין הוסיפו וסיפרו כי אלברט ענתבי ודוד ילין שהיה להוט אחרי העסקנות הצליחו להבריח מירושלים לפתח-תקווה שיירת גמלים עמוסת קמח מזה שנשלח מארצות-הברית למוכי הרעב בארץ.
ספינת המלחמה האמריקאית "דה-מוין" הביאה כסף [במטבעות זהב] שנשלח על-ידי יהודי אמריקה לקיום היישוב היהודי. התורכים תבעו את כולו או חלקו, תמורת כסף תורכי - "נייר תמורת זהב" . השגריר האמריקאי בקושטא הנרי מורגנטאו הורה לקברניט ה"דה-מוין" לא למסור את הכסף לתורכים ואם יסרבו להעבירו לנמענים, להפליג מיפו. לבסוף הושגה פשרה, הארגזים נמסרו לקונסול האמריקאי בירושלים ורשימת הנמענים למושל יפו חסן בק.
והנה הגיע מברק מירושלים לד"ר י' טהון ב'משרד הארץ-ישראלי' וד"ר הופין מנהל אפ"ק שיבואו לרמלה להתראות עם ענתבי כדי להסדיר את הורדת הכסף שבא באונייה האמריקנית וזאת בפקודת הפחה בירושלים אל המפקד ביפו. . . .
חסן בק מושל יפו ומפקדה שהיה ידוע ברשעותו ובנוהגו להתעמר בתושבים היהודים של יפו ותל-אביב הודח מתפקידו
לימים סיפר גדליה וילבושביץ, מי שהיה אז המהנדס הראשי ליד מפקדתו העליונה של ג'מאל פחה בדמשק שהסרת הקומנדנט חסן-בק באה לרגלי השתדלות נמרצת מצד ענתבי שהאשימו באשמות קשות. ג'מאל פחה איים על ענתבי ואמר לו, שאם לא יוכל להוכיח את אשמתו של חסן-בק יתלה אותו. ענתבי הסכים רק התנה תנאי: שקודם כל יסירו את חסן-בק ממשרתו ביפו, ואז לא יפחדו מפניו האנשים ויעידו את האמת: חסן-בק סולק, וביפו הייתה שמחה גדולה על שנפטרו ממושל עריץ זה, שהציק להם בכל אשר פנה.
בעיצומה של המלחמה התמנה ענתבי כיועצו של ג'מאל פחה לענייני אספקה ואחסון תבואה. הוחלט שכל התבואות החדשות יקנו ע"י הממשלה והיא שתמכור אותן במחיר נאות לעמי הארץ.
ג'מאל פחה הקים בדמשק מועצה שתפקידה היה להסדיר את יבול התבואות הקרוב בסוריה ובארץ ישראל. המועצה הייתה מורכבת מראשי הסוחרים במדינה ואנשי ציבור, סך-הכל 21 איש, ערבים ויהודים
המועצה החליטה, לפי פקודת ג'מאל פחה, לרכז את כל קניית התבואה מהפלחים בידי קבלנים קבועים וידועים שרק להם תהיה הרשות להתמקח ולקנות מגרנות האיכרים - כך ניתן יהיה לקצוב תבואה ולמנוע הפקעת מחירים. על הקונים תהיה חובה למסור לממשלה את כמות התבואה הנחוצה להם - בכפוף לרצונותיו-החלטותיו של ג'מאל-פחה. . .
ג'מאל פחה התקשר מייד עם קבלנים וחילק ביניהם את המחוזות, ענתבי קיבל על עצמו את מחוז ירושלים ומסר לידידו, איש בריתו ושלומו מאיר דיזינגוף להיות "סוכן מסחרי".
הוא תכנן לייסד סינדיקאט בשם "ועד מכלת". בסופו של דבר עניין הסינדיקאט לא יצא לפועל, כי לפתע ג'מאל פחה משך ידיו מהרעיון בטענה כי אין שעתו פנויה לדאוג לתושבים לספק להם לחם; בחורן יש מספיק חיטה, ו"כל המפחד מפני הרעב ילך לו אל החורן" .
". . . יש בזה בשבילו [בשביל ענתבי] גם דררא דממונא [הפסד ממון], אבדן של עסק ופרנסה לבית מסחרו. . ." טענו המתנגדים.
הגירוש לטבריה
גולת הכותרת של עבודתו הציבורית הייתה פעילותו של ענתבי בימי מלחמת העולם הראשונה, מעשים כמו רכישת חיטה בדמשק ומכירתה בארץ-ישראל לכל דורש, ללא הבדל דת ולאום, בפחות ממחיר הקרן, היא רק דוגמה קטנה אחת לשפע המעשים אשר עשה.
ענתבי הצליח במה שלא עשה שום יהודי לפניו. הוא גילה אומץ רב והתייצב בפני המושלים התורכיים ואף בפני ג'מאל פשה, האיש שנודע באכזריותו ובאופיו ההפכפך שנהג לדכא כול כגילוי של לאומנות מצידם של מיעוטים בממלכה העות'מאנית. ההתדרדרות במצבה של הממלכה עות'מאנית הביאה אותו להתאכזר לתושבי הארץ, בעיקר לערבים. מאות מהם הועמדו למשפט צבאי בעוון בגידה במולדת, ויותר מאתיים נמצאו אשמים ונידונו לתלייה, לגלות ולמאסר עולם. ביהודים נהג ביתר רחמים. ג'מאל פשה תלה 'רק' ארבעה יהודים, שניים מהם מחבורת המרגלים של אהרונסון - ניל"י., אם כי הוא רדף את הציונות על כל גילויה בחימה, כי ראה בה תנועה לאומית מנוגדת לאינטרס התורכי.
יש אומרים שזו הסיבה שבהא א-דין, שוטר חרש במקצועו, התמנה למושל יפו, וחסן בק העריץ – למפקדה הצבאי. השניים בלשו אחר מעשיהם של "הפושעים הציוניים" ומסרו לג'מאל פשה רשימה ובה 32 שמות של 'ציונים מורדים'. ה'מורדים במלכות' הצטוו להתייצב במפקדה הראשית של המחנה השביעי בירושלים. המפקד ג'מאל פשה עבר לידם ובפנים חמורות סבר הפטיר לעברם כי במהרה יישלחו לגלות, ונכנס למשרדו.
ענתבי נקרא לסייע. "הוא שוחח עם ג'מאל פשה במשך כארבע שעות" כתב מאיר דיזנגוף בזיכרונותיו. ג'מאל פשה, רותח מזעם, האשים: "אתם הציונים יוזמים לקרוע את המדינה הזו מהממלכה העות'מאנית ולייסד לכם ממשלה משלכם בחסות מעצמה אויבת", אבל ענתבי שיכנע את ג'מאל פשה כי העם היהודי זוכר לטובה את מה שעשו העות'מאנים למגורשי ספרד, ושהציונות שואפת לעצמאות תרבותית תחת דגלה של הממלכה העות'מאנית.. נראה כי ג'מאל פשה השתכנע ואמר: "אם כן הדבר, מה לכם להרצל ולרעיו? אני אתן לכם קרקעות ממשלה ליסוד מושבות ואכריז על אוטונומיה בשביל הדת והתרבות שלכם, בחסות עות'מאנית' ענתבי ענה לו בהלצה: "אם כן, הריני מכריז את הוד מעלתו לנשיא החברה הציונית, ואני אהיה מזכירו הנאמן.
ייתכן שהדפדפן שלך אינו תומך בתצוגה של תמונה זו.
מכאן ואילך נמשכה השיחה כאילו מתוך בדיחות-דעת. בסופו של עניין קיבל ענתבי על עצמו לסדר, יחד עם הקאימקם – מושל האזור, את גירוש 'החוטאים האמיתיים' מתוך הרשימה, כ- 15 איש. העונש: גירוש לשבועיים בטבריה. ענתבי עצמו התנדב להיות אחד המגורשים. . .
"בערב ההוא הציל ענתבי את היישוב מכליון", כתב הסופר והפרדסן משה סמילנסקי שנמנה אף הוא עם המגורשים. "בין עסקני ארץ-ישראל לא היה אף אחד שידע כמוהו להגן על העניינים העבריים. הוא היה האחד שכבש את לבו של ג'מאל פשה". ואמנם ג'מאל פשה שיפר את יחסו ליהודים, לפחות עד לימים שבהם התגלתה פעילותה של מחתרת ניל"י.
עד כמה יכול היה ענתבי להשפיע על מהלך העניינים אפשר להקיש מהאירוע הבא, שעליו סיפר הסופר והעסקן הציבורי מרדכי בן הלל הכהן: "בחלב העלילו על רופא צבאי, יהודי עשיר, שהוא עומד לבגוד בממשלה, וגזרו עליו שנת מאסר. העניין, כמו עניינים רבים אחרים, הובא לטיפולו של ענתבי, שכתב לג'מאל פשה, משהו בסגנון הבא: כיהודי אני אומר שבוגד יהודי צריך לתלות על עץ וכי ידי, יד ענתבי, תהיה ראשונה למשוך את החבל ולהחניקו. אבל הנאשם הוא עשיר ופקיד בצבא, ומה תיתן לו ממשלה אחרת כי יבגוד בממשלת תורכיה? זו היא רק עלילה. ואמנם, ג'מאל פשה ציווה לבטל את המשפט והנאשם יצא נקי.
"תמיד ענתבי ידע למצוא את המלה הנחוצה, המתאימה לרוח המושל ברגע הנכון" אמרו היהודים.
קשה כשאול קנאה
ענתבי גימד באישיותו את כול העסקנים למיניהם ועל כן רדפוהו. רבים גם לא הבינוהו, לא מעט חשו פגועים ונטרו לו על כך . ד"ר ארתור רופין הגדיר את ענתבי בספרו "פרקי חיי" כ"אחד האנשים הערומים ביותר שהכרתי מימי". הצלחתו המפליאה עוררה נגדו שנאה אישית. עסקנים בישוב, באמצעות העיתון "הצבי", בעריכת איתמר בן אב"י, גמרו אומר לשבור את השפעתו. הם העלילו עליו עלילות מעלילות שונות, כגון שהוא מיסד בנק מתחרה לבנק 'אנגלו-פלשתינה' [אפ"ק] של התנועה הציונית.
לעומתם תמכו בו אישים דוגמת יואל משה סלומון, שהשיבו מלחמה שערה בעיתונם – "החרות".
למעשה ענתבי כבר מראשית דרכו בארץ ניהל קופת מלווה מיוחדת במטרה להלוות לאומנים, סוחרים קטנים וכו' סכומים מסוימים בריבית מועטת לזמנים ידועים בתשלומים חודשיים; רב מאד היה מספר הנהנים מקפה זו וביניהם איכרי מושבות הבארון וכמעט כולם פרעו את חובותיהם עד הפרוטה האחרונה.
היו שביקשו להכשילו גם משום שנפגעו מלשונו החדה, ענתבי אהב להתבדח, גם במחיר פגיעה בשומעיו שרבים מהם לא יכלו לסלוח לו על הלצותיו השנונות. "הוא נהנה להשתמש בהן גם כשהיו מעליבות, צורמות ופוצעות - היה נוהג ללעוג ברבים על חבר או ידיד, לכן לא מעטים מחייבי התודה לו – שמרו עליו טינה בליבם ". אחרים טענו שספק אם שיטתו של ענתבי הביאה ליישוב טובה בכלל, הכול הושג בזכות יחסים אישיים עם פקידים ומושלים, אמרו כי לא על החוקים נשען ענתבי, אלא על שוחד ובגלל שנשא חן בעיני השליטים. אמרו כי ניצל את חולשותיהם ותאוותיהם. אמרו.
ולשונות הרוע מבני עמו הגבירו מלאכתן:
איש 'ועד הסיוע' סיפר שהוא [ענתבי] היה מהנה את הפקידים אנשי בריתו ועושי רצונו מכסף הקהל, מאוצר הציבור. "כן ראיתי –אמר - שדרש מאת דיזינהוף איזה שקים קמח מהקמח האמריקאי לפקיד זה או זה".
איש כספים ידוע סיפר כי: "הוא [ענתבי] השתדל אצלי להלוות סכום לא גדול, חמישים פרנק, לספרדי צעיר אחד מקופת-מלווה. . . כדי שצעיר זה יעשה דברו"
גם העיתונות הערבית יצאה נגדו, "אל-כרמל" החיפאי ו"אל- מונאדי" הירושלמי, שניהלו מלחמת חורמה בהתיישבות היהודית, הזהירו כל מושל וכל קצין מחוז מפני תככיו ומזימותיו של החוואג'ה ענתבי. "פלשתין" היפואי כתב בין השאר כי ענתבי נהג לחדש את רהיטי הבית של כל מושל חדש שבא לירושלים, ברהיטים שהוכנו בבית-המלאכה של כי"ח. . .
בסופו של דבר הייתה פעילותו של ענתבי למען היישוב העברי לרועץ לו. המפקד ג'מאל פשה, לפני שיצא לענייניו מירושלים, פקד פקודה נמרצת וחד-משמעית להגלות אותו, את אשתו הנרייט ואת ילדיו לדמשק. זה היה צעד מפתיע שמאחר שקרה יום לאחר נשף פרידה למפקד, שבו בילו השניים בנעימים ואף התנשקו, כמקובל במזרח, לעיני כל. בבוקר הופיעו הג'נדרמים, הפכו את ביתו של ענתבי ואסרו אותו ואת משפחתו כהכנה לגירוש.
הגירוש
מדוע גורש ענתבי? על כך היו שמועות משמועות שונות. מעט אור על התעלומה שפך מאוחר יותר זאכי ביי, לפנים מושלה הצבאי של ירושלים ויד ימינו של ג'מאל פשה, איש שהיה ידיד נאמן לרבים מראשי היישוב בארץ ופעל רבות לקירוב לבבות בין יהודים לערבים. הוא בא לבקר בשנת 1929 את ידידיו בבית אהרן אייזנברג במושבה רחובות , וכטוב לבם בתה העלו המסובים, בהם משה סימלנסקי, זיכרונות מימי המלחמה, והנה הפתיע זאכי ביי את כולם, כאשר סיפר שהוא נאלץ לגרש את ידידו המושבע ענתבי מן הארץ, משום שאחד מנכבדי היהודים בירושלים התאונן לפניו על ענתבי כאילו הוא מנצל את הממשלה, קונה חיטים ומוכרם בהסכמת ג'מאל פשה ושהעם חושד כי ג'מאל הוא שותפו לעסקים. לשאלת הנוכחים מי הוא אותו "נכבד", אמר זאכי ביי את שמו ללא היסוס ובמפורש [השם ידוע לי ודי לחכימא ברמיזא] וזה לא היה, כפי שחשדו כולם, ד"ר יצחק לוי, מתנגדו התמידי של ענתבי. ג'מאל פשה בדרכו לא מצא דרך טובה יותר ומהירה יותר לטהר את שמו.
על הפרידה מענתבי, שהתחוללה בתחנת הרכבת ברמלה, כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן: "היום עבר דרך תחנת רמלה ענתבי ובני משפחתו, ההולך בגולה קושטא. אל התחנה באו ממושבות ראשון-לציון, רחובות, עקרון וגדרה. מיפו ומירושלים. . . הרגשתי כי בלב כל המלווים, הבאים לשלחו, רגשות צער עמוקים מאוד על האסון אשר קרה לאיש הזה פתאום. הן באיש הזה מצאו תמיד עצה ותושייה כל הפונים אליו. בתשע השנים שאני בארץ פניתי אל ענתבי פעמים אין מספר, ואין אני זוכר, אין אני יודע אף פעם אחת, שהאיש הזה היה נוטה להוציא אף תועלת כלשהי לעצמו. בקושי התאפקתי מדמעות. בהידחקי לתוך העגלה, וראיתי בפשפש שם את ששת ילדיו הקטנים, האמונים עלי תולע [שמשמעותו: העדינים, המורגלים במותרות] וכל היופי המזרחי נשקף מעיניהם ובחזות פניהם – נהוגים כשבויי חרב!".
מנהל ענייני יק"א א' בריל עוד הספיק להציע לענתבי לחתום על נייר, המודיע שכל הנחלאות הרשומות בערכאות על שמו שייכות לחברת יק"א. ענתבי סרב. הוא אמר לבריל, שבשעת חירום כזו הוא חושש לחתום על נייר, שבו הוא מודיע שאת הנחלאות קנה לא לעצמו אלא בשביל חברה זרה כיק"א.
בישיבת הוועד הגדול שהייתה בראשון-לציון בי"ב תשרי תרע"ז [2.10.1916] בנוכחותם של האדונים מאירוביץ, לובמן, רפפורט, בלקין, צלליכין – מראשל"צ, אייזנברג, סמילאנסקי, מילצ'ן – מרחובות, גיסין,, יהלום, גולומב – מפ"ת, ברנד – מבאר יעקב, הירשפלד מנהל רוחמה, ניימן – מעקרון, בלינקוב – מקושטינה, קומרוב, כהנוב – מנס ציונה, צידקוב – מעין גנים, צוקרמן, הורביץ מגדרה, ווילוניץ מנחלת יהודה; הם תכננו את 'היום שאחרי' והוחלט בין השאר:
"..להביע בשם כל המושבות תודה עמוקה להעסקן הצבורי ה' ענתבי בעד עבודתו הפורייה והחשובה לטובת המושבות.
האסיפה מוסרת לוועד הפועל לברוא בירושלים מועצה של אנשים יורידיים המוכשרים לזה שיגינו בעד עניני המושבות במקום אנטבי שיצא מישובנו, בכדי שיהיה לנו למי לפנות בעניני אינפורמציען".
"ועדי המושבות" התאספו כדי למצוא מי שימלא את מקומו של ענתבי, שהיה תמיד השתדלן הראשי בענייני הכלל של המושבות ביהודה. הם החליטו לייסד בירושלים משרד לעזרה יורידית [משפטית] ולמסור את הדבר לידי עורך-דין בירושלים. היו שלושה מועמדים, עורכי-דין מאחינו: פרג'י, העו"ד של יק"א, יום טוב אמון שופט בית המשפט בירושלים והשלישי היה גד פרומקין. "מפני שעל פי הרוב כל העניינים הכלליים שלנו הם של אשכנזים, לכן מתאים פרומקין אל העבודה יתר מהשנים הראשונים היהודים הספרדים" ובחרו בו.
אך למעשה השתדלן היורש היה דוד ילין. "העסקנות הצבורית של ילין מקברת את ההוראה שלו, ובנוגע לכל עבודה ספרותית, כפי הנראה, כבר לית מאן דכר שמיה ["אין מי שזכר את שמו" ע"פ בבלי, ביצה ח ע"א]. ואם עד כה היה ילין להוט אחרי העסקנות, הנה עתה כבר לא יוכל להמיש את צוארו מזה אף אם יחפוץ. כל הימים שישבו ענתבי ולוי בירושלים לא היה צורך בעסקנותו של ילין, אבל ילין רדף אחרי עסקנות זו והשתדל להשיגה, בעת אשר עתה, כששני השתדלנים האלה גלו, יש באמת צורך באיזה עסקן שילך אל הפחה, שישתדל, שיתעסק , שימליץ וכו' וכו' - והאדון ילין הוא כל היום לבוש בגדי שבת ומרוכס על כל הכפתורים ונוסע בעגלות ומשתדל. . . אורח הוא בסמינר, אורח הוא בשיעוריו, ואורח עוד יקר הוא בספרותנו. וצר, חבל על המורה ילין, על הסופר ילין. . . "כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן. להשלמת התמונה: ג'מל פחה ציווה לגרש גם את יום-טוב אמון ומשפחתו מירושלים לאנגורה, אך אחרי שתדלנות רבה התירו לו ללכת לקושטא. . .
וענתבי נסע והיה לחייל פשוט בצבא העות'מאני בחזית דיארבקיר מחוז הולדתו.
אך לא יאבד איש כענתבי בכל מקום שהוא ובכל תנאים שהם - לא ארכו הימים ועל החייל הפשוט הזה הושם תפקיד חשוב של מפקח על הספקת המזון למחנה הראשון, ועל כך זכה להוקרת מפקדיו. ולקראת סוף המלחמה, שימש כמתורגמן עבור הקונסוליה הצרפתית
בתום המלחמה חזר ענתבי לקושטא, אל משפחתו אשר גרה שם מיום גלותם.
סוף הדרך
אויבי ענתבי בירושלים לא שקטו גם אחרי גלותו. ה"הלוואות" שנתן לפקידי הממשל כדי ל'החליק' עניינים והפזרנות שנהג בקופה הציבורית שניהל, יצרו גירעון חמור. הם תבעו ממנו תביעות כספיות שלא הספיק לסלקן משום שגורש בפתאומיות מהארץ. כתב מאיר דיזנגוף בזיכרונותיו. הם ביקשו גם להעמיד את כל נכסיו בארץ-ישראל למכירה פומבית, מעשה מרושע וזדוני במיוחד משום שבימי מלחמת העולם הראשונה נמכר רכוש בפרוטות. הדבר נודע לענתבי והוא ביקש רשות לנסוע לארץ כדי להסדיר את ענייניו הכספיים. בעודו בדרך כבשו הבריטים את ירושלים. בתחנת הרכבת בחלב פגש ענתבי במקרה את ג'מאל פשה. הקצינים שהקיפו את ג'מאל פשה נדהמו למראה החייל הפשוט המתנפל על מפקדם בצעקות: " מה עשית עם ירושלים שלי?! כך הגנת על בירת הארץ הקדושה שהופקדה בידך?! הם ביקשו לעצור את חצוף או המשוגע המתפרץ אך ג'מאל פשה מנע זאת מהם: "הניחו לו לזה לבו כואב על אובדן מולדתו. אני ידעתיו, כי רבות סבל האיש הזה מחמת העוול הכרוך בכל מלחמה" אמר ענתבי : "נסגרה דרכי. על כן אלך ואשוב למקום שרותי במלחמה – לקווקז ולא לירושלים…"
וכן נפרדו זה מזה לעולם, ואף ענתבי לא זכה לראות עוד את ירושלים…
גם לאחר המלחמה, בעת גלותו, לא נתנו לענתבי מנוח. הוא נעתר לבקשת מנהיגים יהודים וחזר בשנת 1918 לאיסטנבול כדי לטפל בפליטי ארץ-ישראל שהוגלו לשם. באיסטנבול שלטו האנגלים והצרפתים. ענתבי התחיל לארגן את שיבת בגולים לבתיהם שבארץ-ישראל והשיג רישיון לשלחם בספינות משא עד יפו. לעצמו הועיד את הספינה האחרונה שנועדה להפליג כמה ימים אחר כך, משום שרצה לוודא שכל הגולים הפליגו הביתה.
אבל, למחרת היום תקפה אותו מחלת טיפוס הבהרות שממנה לא קם עוד, הוא פונה לבית החולים Maritim Hospital באיסטנבול ושם נפטר בייסורים לאחר עשרה ימים והוא בן 50 שנה בלבד. אשתו וחמשת ילדיו - האחד בא מפרנקפורט ושניים מפאריס טמנו את גופתו בבית העלמין היהודי באיסטנבול, שם היא נחה עד עצם היום הזה.
ביום שאחרי
"ועדי המושבות" רשמו את אברהם ענתבי ב"ספר הזהב" של הקרן-הקיימת-לישראל למזכרת על פעולותיו לטובת היישוב בכלל והמושבות בפרט, ושלחו למשפחתו מכתב תנחומים בחתימת מרכז הוועד הפועל של ההתאחדות.
ג'מאל פשה ששימש בתפקידים רבים בזמן מלחמת העולם הראשונה וביניהם מפקד הארמיה הרביעית, בחזית פלסטינה, והיה המושל הצבאי של סוריה העות'מאנית, שהייתה למעשה אחוזתו הפרטית, שכללה את פלסטינה ואת מרבית ערב. אחרי הכישלון מתקפתו על תעלת סואץ ב-1915, העדיף להתרכז בשלטונו בסוריה רבתי, בה שלט בברוטאליות תוך דיכוי התקוממות ערבית, ורדיפת המיעוט הארמני.
אחרי נפילת ירושלים בדצמבר 1917 חזר ג'מאל פשה לאיסטנבול, ונשאר בתפקיד עד להתמוטטות ממשלת ה'תורכים הצעירים' באוקטובר 1918. הוא נמלט מאיסטנבול, יחד עם שרים אחרים, באוניה גרמנית. אחרי כן שירת כקצין קישור בשיחות בין ברית-המועצות, שזה עתה קמה, והממשלה התורכית שלאחר המלחמה. הוא שימש תקופה קצרה גם כיועץ צבאי לאפגניסטן, לפני שלאומנים ארמנים הרגו אותו בטיבליסי ב-21 ביולי 1922 .
הנרייט בתם של ויקטור סאלומון (1840-1886) ו-אוג'ין וויל (1838-1916) ואלמנתו של אלברט ענתבי לא נשארה בקושטא ולא חזרה לירושלים, לא היא ולא בניה:
אנדרי- חיים, שנולד ב26- בפברואר 1898 בירושלים, גאסטון- גבריאל, נולד ב3- בינואר 1900 בצרפת, מארסל ופאול שנולד ב1908
ולא בנותיה:
רנה שנולדה ב1901, מארגוט- מרים, ג'רמין- יהודית וסימון.
והנרייט הייתה למנהלת בית הספר ENIO =Ecole Normale Israelite Orientale
בוורסאי מזמן פתיחתו ב1922.
יעקב ענתבי, קרבן עלילת דמשק, את שנותיו האחרונות חי בירושלים, ובשנת תר"ז [1846] בין כסא לעשור השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.
ציונו:
פה נטמן,
הרה"ג המפורסם בקדושתו וחסידותו,
שמסר עצמו גופו ונפשו,
וקידש שם שמים ברבים,
וסבל זמן רב ענויים ויסורין קשים ומרים בלי שיעור,
על העלילה הרעה הידועה אשר
בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו,
ונתקדש שם שמים ברבים.
בשנת הת"ר בהיותו רב ומו"צ בעיר דמשק יע"א,
כקש"ת יעקב ענתבי זלה"ה.
והיתה מנוחתו כבוד פעיה"ק ירושת"ו
ביום ז לחודש תשרי ש' התר"ז
יהי"ר תנצב"ה
הנוטריקונים:
הרה"ג=הרב הגאון
הת"ר=שנת 1840
מו"צ=מורה צדק
יע"א=יגן עליה אלוקים
כקש"ת=כבוד קדושת תורתו
זלה"ה=זכרונו לחיי העולם הבא
פעיה"ק=פה עיר הקודש
ירושת"ו=ירושלים תבנה ותכונן
התר"ז=שנת 1847
יהי"ר=יהי רצון
תנצב"ה=תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
תל אביב זכרה לו את חסד נעוריו וקראה רחוב על שמו
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 105, ספטמבר - אוקטובר 2006. תחת השם "הפשה היהודי" בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
נפלא.
השבמחק