יצחק יחיאל בלאושטיין – לוחם חירות ישראל שנרצח בידי ערבים

19.1.1950 – נווה יאיר

בית העלמין העתיק בבאר-שבע

טכסט:

פ [מגן-דוד] נ

לוחם חרות ישראל

"יוסי" הי"ד

יצחק יחיאל בן יהודה לייב

בלאושטיין

נפל בדרכו לנוה יאיר

ראש חודש שבט תש"י

בן כ"ב לחייו

תנצב"ה

יצחק יחיאל בן יהודה-לייב בלאושטיין אוד מוצל מאש החל בגיל 15 מסע נדודים של שבע שנים שבו עבר במדורי הגיהנום של השואה - אוושוויץ ובוכנוואלד, הגיע דרך ה'בריחה' מאירופה למחנה המעצר בעתלית כעולה 'בלתי-ליגאלי', לחם לחרות ישראל במחתרת וכחייל במלחמת העצמאות, ממקימי קיבוץ "נוה-יאיר" בנגב. ערב אחד כשחזר לקיבוצו מכינוס של מרכזי-פלחה בבאר-שבע נרצח על ידי 'מסתננים' ערבים מעזה .

סוף המסע

זה סיפור עצוב על צעיר שחיפש בית במדינה ריבונית, בנה אותו ולא זכה לחיות בה.

"יוסי" - יצחק - הקרוי על שם סבו מצד אמו, נולד בעיירה סרנץ שבהונגריה.

בשואה

בסך הכל, לא ידועים פרטים על קורותיו בימי השואה עצמה, והמעט שמספרים קרוביו: "אני לא יכול לפרט על מה שעבר על יצחק בזמן המלחמה. אני פשוט לא יודע. גם אחרים לא. חבריו אמרו שהוא סירב לדבר על כך," סיפר בן דודו יעקב.

"יצחק ראה את המוות יום יום. הופרד ממשפחתו באושוויץ ונשאר יחיד," סיפרה אחותו לאה.

ידוע שלאחר שהופרד ממשפחתו באושוויץ בגיל חמש נלקח ל'מחנה עבודה' (עבודת כפייה) שם סבל כינים, רעב ומגפות. כשקרבו כוחות השחרור הוציאו אותם הנאצים למסע ממחנה אחד לשני. יצחק, כחבריו לגורל, יצא למסע על פני מאות קילומטרים בשלגים ובכפור. "ללא מזון ורק משאריות האשפה הם ניזונו בדרך ארוכה זו שהלכו ברגל יחפה..."

את המסע הזה סיים יצחק בבוהן קטועה, משום שכף רגלו קפאה. רבים מתו בדרך. השורדים הגיעו למחנה בוכנוואלד. ב- 11 באפריל 1945 הגיעו חיילים אמריקאים של בעלות-הברית אל מה שנשאר מהמחנה, ושחררו כ-21,000 אסירים, ביניהם כ -4,000 יהודים. אחד מהם היה יצחק. יום השחרור בא, ואיתו מסע חדש: חיפוש קרובים.

בתוהו ובוהו ששרר אחרי המלחמה, לא נמצא ליצחק איש. אביו יהודה לייב בן דוד, אמו טובה בת יצחק יחיאל, אחיו שלמה ויוסף הושמדו כולם בשואה.

הבריחה

בין הניצולים עברה השמועה שיהודים מארץ-ישראל מארגנים בריחה מאירופה לארץ ישראל. יצחק פגש בחיילים יהודים שאות היחידה שלהם היה מגן-דוד צהוב על רקע כחול-לבן. היו אלה חיילי הבריגאדה, חטיבה יהודית לוחמת. הוא הצטרף לתנועת ה'בריחה' ובחורי "ההגנה" הובילו אותו עם השיירה דרך אינסברוק לאיטליה.

העלייה

ב-7.7.1945 עלה יצחק עם כחמישים צעירים מניצולי בוכנוואלד על האונייה 'מאטארוא', שהפליגה מנמל גינואה שבאיטליה שתחת דגל אוסטרלי. הייתה זו ספינת 'קרוז' ששייטה בין ניו-זילנד ואוסטרליה. "רב החובל שלה היה מהמלחים הניצולים של טיטאניק" אמרה לי נעמי מהמוזיאון בעתלית.

מחנה המעצר

האונייה נעצרה על ידי משמר החופים הבריטי מיד עם היכנסה למים הטריטוריאליים של ישראל והובלה לנמל חיפה. ב - 15 ביולי 1945 [כנראה ערב ט' באב 18.7.1945] לאחר לילה של המתנה הובלו הניצולים למחנה עתלית.

ככל המעפילים שנחשבו בלתי ליגאלים, הורד יצחק מהאונייה ונלקח בידי חיילים בריטים למחנה המעצר בעתלית. הוא עבר את תהליך הקליטה המקובל - כולל טיפול בדי-די-טי. הגדרות שהקיפו את המחנה וחצצו בין הגברים לנשים לא פגמו בהווי הנעורים, ובהרגשת החופש עם העלייה לארץ. במחנה עבד יצחק בגינון ובניכוש עשבים, עבודה לא קשה במיוחד: "הם גם יצרו שבילים וצבעו אותם בלבן". התפריט היומי כלל לבן ומלפפון, שפע ירקות טריים ומרגרינה בלא הגבלה. כמות המזון הייתה עדיין גורם חשוב, למרות שימי הרעב עברו מזמן.

ב-1.8.1945 השתחרר יצחק ממחנה עתלית והגיע לתל-אביב, להצטרף אל אחותו מלכה ובן דודו יעקב שהגיעו ארצה לפניו.

.

בארץ

שבועיים לאחר שחרורו, בספטמבר 1945 התבצעה פעולה משולבת של הארגון-הצבאי-הלאומי, האצ"ל, ושל לוחמי-חירות-ישראל, הלח"י : הם פוצצו את מסילת הברזל על יד יבנה.

יצחק התרשם, במיוחד מלח"י, הקיצונית מבין המחתרות, שאליה בחר להצטרף, ועל רקע זה עזב את בית דודו.

מספר בן-דודו יעקב, שהיה אף הוא איש לח"י: "כשריד אחרון למשפחה, באותה עת לא ידענו שנשארו עוד אחרים, לא רציתי לצרפו למחתרת. אולם ביתנו היה מקום שלא היה אפשר שלא יתגלו הדברים ליוסי. במקום נערכו פגישות ויוסי מצא את הדרך להצטרף ללח"י ללא ידיעתי. פגשתיו במקום ההערכות ליציאה לפעולה, דומני שמדובר בפגיעה במחנה הצבאי ברחוב הירקון בתל אביב, וכך נתגלה לי סודו. גם להורי התגלה הסוד כאשר לילה אחד נפקד מהבית ללא הודעה מוקדמת, וזאת בשל היאסרו באוטובוס שממנו נזרקו כרוזים ודבק. יוסי הצליח ל'הוכיח' את ניקיון כפיו והשתחרר למחרת. הורי לא רצו להשלים עם הצטרפותו למחתרת, אולם יוסי עמד על שלו ועזב את ביתנו".

במחתרת

כלוחם במחתרת עבר יצחק אימוני ירי באקדח, הפעלה ופירוק של תת-מקלע וזריקת רימון, וקיבל את השם המחתרתי "יוסי". תפקידו היה לשמש כמקשר; "הוא היה תקופה מסוימת ה'קשר' של 'יאיר' [יאיר שטרן מפקד המחתרת לוחמי-חירות-ישראל או בפי הבריטים "כנופיית שטרן"], זה שמעביר מכתבים", סיפר לי נחמיה בן-תור.

יוסי סיים קורס חבלה. פעולתו הקרבית הראשונה הייתה ההתקפה על 'בית האינטליג'נס' ברחוב פינס 46 בתל אביב, מקום משכנה של הבולשת הבריטית, שבועיים לפני ראש השנה תש"ז ב - 9.9.1946 בפיקודם של יעקב גרנט ו'דב הבלונדיני'. הבניין נהרס כליל. מפקד בולשת, בריטי בשם דורון, נורה.

עם הכרת האומות המאוחדות בתוכנית חלוקת הארץ לשני העמים היהודים והערבים, פרצו מעשי האיבה ויוסי, גם אם לא הבין לאן נעלם האויב האנגלי וצץ לפתע אויב ערבי, לא שאל הרבה: "משורה ישחרר רק המוות" - והתגייס ללחימה באויב הנוכחי במסגרת הלח"י.

עם קום המדינה השתלבו הוא וחבריו בצה"ל: בגדוד 89, חטיבה 8. הגדוד השתתף בקרבות לוד ורמלה, קרבות חאטה, כארטייה, הפריצה לנגב והסרת המצור מעל יישוביו, כיבוש באר-שבע ושחרור ניצנים. "יוסי" שימש, כך אמרו, עיתים כקשר ועיתים כמקלען ביחידת פשיטה.

" יוסי היה אהוד על מפקדיו וחבריו וגילה אומץ לב לא רגיל. החיוך הנצחי לא מש מפניו. [...] כאשר חיפשו מתנדב לפעולה מאחורי קווי האויב לשם תפיסת שבויים, היה זה יוסי שקיבל על עצמו את המשימה של קשר ליחידה היוצאת. משמעותו של התפקיד הייתה, לצאת לדרך של כ -30 ק"מ, עם משא כבד על הכתף בשטח האויב. בדרך כאשר אחרים היו עייפים מנשיאת הנשק, עזר יוסי לאחרים למרות המטען שעל כתפיו ולמרות האצבע הקפואה ברגלו... " יספר חברו ליחידה.

להגשמה

בין יוצאי הלח"י ולוחמי הגדוד התגבש גרעין 'הליכה להתיישבות', בעידודו של מפקדם האלוף יצחק שדה. העניין לא עבר בקלות: ברעיון תמכו יצחק שמיר (יזרניצקי) - "מיכאל", מי שהיה האחראי על המבצעים של הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל, איתו נתן (פרידמן) ילין-מור - "גרא", מי שהיה האחראי על תכנון המבצעים של הלח"י. המתנגדים היו ערי ז'בוטינסקי, חבר הכנסת הראשונה ונציב בית"ר בישראל, ובמיוחד האידיאולוג הסוער של התנועה הד"ר ישראל שייב – "אלדד" שזעק: "אין לנו צורך להפך חלוצים של הרצפלד !" [אז ראש המרכז החקלאי]. "הלח"י לא נועד ללכת להתיישבות ואין כל ייחוד בקיבוץ משלנו כי אין לנו ולא הייתה לנו אידיאה התיישבותית... "

הוויכוח התנהל גם באוהלי הגדוד; האם ההתיישבות בספר היא עכשיו התפקיד החלוצי של תנועת הלוחמים? גם הסוציאליזם העסיק אותם – מדוע לא יוכל אדם להיות סוציאליסט ויחד עם זאת לוחם חירות? ביום העיון שערך הגרעין לקראת ההליכה להתיישבות השתתף גם מפקדם מהמחתרת "מיכאל" (כאמור, יצחק שמיר) שטען : "לאחר הכיבוש בנשק חייב לבוא הכיבוש המעשי – ההתיישבות". דיבר וגם עשה : הוא השתתף בפועל בהקמת גדר הביטחון ביום עליית הקיבוץ על הקרקע, על משלט דרומית מזרחית לעזה, בקיץ תש"ט 11.8.1949.

המרכז החקלאי הציע לנערי הלח"י ולנערותיו מגדוד 89 ללכת להכשרה בקיבוץ אפיקים, ובערב פסח תש"ט, הגיעו ראשוני חברי הגרעין לקיבוץ שבעמק הירדן [קיבוץ המזוהה עם מפא"י - מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפלגת השלטון דאז, אנשי ה"הגנה" שהתנגדו חריפות לדרכה של לח"י]. את ליל הסדר עשו חברי הגרעין יחד עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל. חוויה יוצאת דופן: כארבעים איש התרכזו להכשרה החקלאית ולגיבוש החברתי באפיקים, גרעין "יאיר" הם קראו לעצמם, ושם הם הצטרפו להסתדרות. המקשר בין הקיבוץ לחבורה זו היה יוסף אברהמי המא"ז [מפקד-האזור] - של הקיבוץ. תקופה זו נמשכה רק כחודשיים וחצי. אין זמן. כשבאה הצעתו של הרצפלד מהמרכז החקלאי לעלות על קרקע בנגב התקבלה הצעתו בהתלהבות.

ארבעים ושניים איש ובהם שתים-עשרה בחורות, עזבו בסוף יולי, יום רביעי, את החום הלוהט של עמק הירדן, עלו על משאית שהקיבוץ העמיד לרשותם ונסעו דרומה. גם יצחק היה עמם. כמתנת עלייה על הקרקע העניק קיבוץ אפיקים לחבורה עגלה משובחת ופרדת עבודה צעירה, "כהתחלה למשק החי", ושני אוהלים צבאיים. אפיקים אף הועיד את אייזיק שלמון, שהיה באותו זמן מדריך בקיבוץ נצר-סירני, להדריך אותם. הרעיון שנולד עוד בימי השירות הצבאי, בדרך להתממש.

"בכוחות משותפים של יזמים - חברי גרעין "יאיר" - ואנשי מפלגה ופוליטיקה ממפלגת 'הלוחמים', יצא הדבר מן הכוח אל הפועל" יכתבו לימים.

"השיגעון של נווה-יאיר, היה שיגעון של לוחמים ולא של הפוליטיקאים. הוא יצא מקרב אנשי השורה בשדה, במלחמת השחרור," יכתבו אחרים.

"דמותה של לח"י כמחתרת קיבלה הארה חיובית יותר בדעת הקהל כאשר ראו אחרים, כי אנשי לח"י הם רציניים גם במלחמה וגם בהתיישבות" כתבו עוד.

בין קיבוץ בארי לקיבוץ נירים הוקם הקיבוץ "נווה-יאיר", על שמו המחתרתי של אברהם שטרן, "יאיר", מייסד הארגון שנרצח על ידי הבולשת הבריטית ב-12 בפברואר 1942 בחדר שכור בשכונת פלורנטין בדרום תל-אביב [רחוב מזרחי ב' מספר 8]. בין מקימיו יוצאי לח"י היה כאמור יצחק-יחיאל בלאושטיין או בשמו המחתרתי "יוסי" .

"יוסי" התמנה על ידי חבריו להיות מרכז ענף הפלחה בקיבוץ הצעיר הזה שעל גבול רצועת עזה הפרוץ – "נוה-יאיר".

מאורעות בגבול

ב- 13 בינואר 1949 נפתחו במלון "השושנים" באי רודוס שיחות בין ישראל למצרים בחסות האומות המאוחדות על שביתת נשק. ההסכם נחתם ב- 24 בפברואר; המצרים נשארו ב'רצועת עזה' . רצועה צרה שגבה לים התחומה בצפון בקיבוץ יד-מרדכי ובמזרח בקיבוץ נירים, רצועה שגבולה המזרחי נמשך על פני כ- 40 קילומטר והצפוני כ -14 קילומטר בלבד, גבול שסומן בחביות, במחשבה שהעניין ארעי. בגבול המזרחי, בין הקיבוץ נירים לבין הקיבוץ השכן, בארי, לא היה אף ישוב. הזיזו את החביות – הזיזו את הגבול.

ברצועת עזה, בנוסף לתושביה הקבועים התרכזו פליטים פלסטינים שברחו אליה במלחמת העצמאות מכפרי הדרום והשפלה, והתגוררו במחנות שהקימו סמוך לערים ולכפרים הקיימים. המרחק מרצועת עזה לכפרים הערביים שבהר חברון הוא עניין של פחות מלילה הליכה ברגל. גבול החביות היה כאמור סמלי. צה"ל לא הצליח להשתלט על הפליטים המסתננים ממחנותיהם שברצועת עזה. הללו נעו בחופשיות במרחב הפתוח והמוכר להם, שבין רצועת עזה לישובי הערבים בהר חברון שהשתייכו לממלכת ירדן, שגם לשם ברחו חלקם של הפלסטינים מהכפרים שנכבשו על ידי צה"ל. הם קיימו קשרי משפחה, הבריחו סחורות או מצאו מקלט מדיני, משפחתי ולעתים אף פלילי.

רועי האזור הערבים שלא השלימו עם אובדן השטח, היו עוברים לאור היום עם עדריהם לרעות בשדות הפלחה של הקיבוצים ובלילה היו פושטים לגניבות. חלקם עסקו כאמור בהברחות סחורות וסמים בין עזה לחברון לפרנסתם וכדרכם של מבריחים הם נשאו נשק. הצבא והמתיישבים היו יוצאים למארבים לילה לילה ומדי פעם הצליחו לתפוס את העדרים ולהחרימם. יריות לא עצרו את המסתננים והם המשיכו לעבור את הגבול. אבל מיריות יש גם נפגעים והנקמה הייתה רק עניין של זמן ושל הזדמנות. רצח לצורך שוד חבר לנקמת-הדם ומכאן הדרך לרצח אידיאולוגי לאומני ולרצח יהודים המרחק קצר.

מבין קיבוצי הסביבה היה "נווה-יאיר" ההחלטי והנחוש ביותר במלחמתו במסתננים. היה להם ג'יפ מיוחד עם מקלע שהיה מסתובב ביום בשדות לגלות עדרים זרים, ובמקום להבריחם מהמקום היו לוקחים את הבהמות למכלאות הקיבוץ. בקיבוצי הסביבה נהגו לומר כי "ל'נווה-יאיר' יש את העדר עם הריבוי הכי גדול בנגב..." לעיתים במקום להבריח את הרועה, כנהוג בדרך כלל - היו יורים בו למוות. "שום רועה שפגשו לא חזר לביתו" סיפר לנו צבי דגיאלי מקיבוץ נירים, מי שהיה בימים ההם מא"ז המקום. האדיקות של חלקם במלחמה במסתננים הגיעה לממדים כאלה, עד שאפילו בין החברים עצמם פרץ ויכוח. היו שטענו כי במימוש העיקרון של "עדר עובר לא חוזר" עוברים החברים את הגבול תרתי משמע, ויש המספרים כי על רקע זה עזבו אחד-עשר חברים את הקיבוץ. יצחק לא היה בין העוזבים.

המתח היה באוויר.

מכונית פרטית עלתה על מוקש בדרך לנירים – יש הרוג וכמה פצועים.

שולמית אנגלסברג מבארי נרצחה ב- 25.12.1949

פנחס כהן, נער בן שש-עשרה מ"נווה-יאיר", נרצח בידי ערבים בא' טבת תש"י 21.12.1949 .

במהלך השנה שבה ישבו אנשי "נווה-יאיר" על הקרקע, הם סבלו מפיגועים בנפש במהלך פעולות איבה של מסתננים. שלושה מחבריהם נהרגו-נרצחו בידי מסתננים. אחד מהם היה יצחק בלאושטיין.

הדרך האחרונה

בדרכו מכינוס של מרכזי-פלחה שהתקיים בבאר-שבע, מחוסר תחבורה מסודרת, החליט יוסי להסתכן וללכת ברגל את קטע הדרך האחרון, שהיה גם האחרון בחייו.

"... לאחר הכינוס בא אלינו, אז גרנו בבאר-שבע" – כתב בן דודו – "בתקופה האחרונה לפני מותו אומנם התרחק מעט מקיום מצוות, אבל באותו בוקר הניח תפילין ורק אחרי זה יצא לדרכו. ליוויתי אותו לדואר שם נטל את חבילת הדואר שהייתה מיועדת לקיבוץ, נעמדנו ליד המסגד שבבאר-שבע כדי לחכות לטרמפ. הוויכוח האחרון בינינו, הי על אודות הקיבוץ ודרכה של לח"י. הוויכוח נפסק כאשר יוסי קיבל טרמפ ויותר לא ראיתיו."

מסתבר שהמכונית לקחה אותו עד לצומת גילת, משם עבר למכונית אחרת ונסע עד לאזור נחל הבשור. כאן עשה יוסי משגה ויצא ברגל בדרך ל'נווה-יאיר'. יוסי לא הגיע ל'נווה-יאיר'..."

בבבוסתן נטוש בין עימארה (כיום אורים) לקיבוצו "נווה-יאיר" נרצח יצחק-יחיאל בלאושטיין ("יוסי") על-ידי מסתננים בראש חודש שבט תש"י 19.1.1950 . היה זה יום חורף סוער, ויוסי, שלא היה חמוש, נשא עליו רק חבילת דואר קטנה. בן עשרים ושתיים היה.

שלושה ימים לאחר מותו נודע לחבריו על היעלמו וכעבור ימים מספר נמצאה הגופה במרחק לא רב מהקיבוץ.

חברה מהקיבוץ סיפרה כי: "במותו נראה יוסי מחייך חיוך תמים כמו של ילד קטן".

"הם חתכו אותו לחתיכות" אמרה לי אחותו.

סוף דבר

יוסי יצחק יחיאל בלאושטיין נקבר בבאר-שבע. קברו הוא מהקברים הראשונים בעיר. "במשך השנים נהגנו - המשפחה - לפקוד את קברו ולהתייחד עם זכרו בצנעה".

הקיבוץ "נווה-יאיר" התפרק כשנה לאחר הקמתו ובכך תם זהו סיפורו של נווה, שהאיר שנה תמימה במרחבי הנגב הצפוני, החל מ-ב' בתמוז תש"ט (29.6.49), ועד ה' בתמוז תש"י (20.6.50).

"לאחר שקיבל הרצפלד את מברקו של כהנוביץ - על פירוק נווה-יאיר - החל לפעול מיד כדי למצוא גרעין שיעלה מיידית לנקודה המתפנה של "נווה-יאיר". על מקומו התיישב קיבוץ של העובד הציוני - "עין-השלושה" - על שם שלושת חברי גרעין המייסדים, גרעין חלוצי מיוצאי אמריקה הלטינית, שנפלו בהגנה על ניצנים ביוני 1948. לאחר מכן הועבר "עין-השלושה", בשל סיבות ביטחוניות, למקומו הנוכחי – 'משלט 112' – אתר קרבות במלחמת העצמאות..

והתוצאה:"המצבה"

המצבה כבר אינה קיימת

אמרו שנסיבות פוליטיות-מדיניות הקשורות לאותם ימים, כגון היחלשותה של המפלגה "חרות" ובעיות ביטחון קשות בגבול גרמו למותו של הקיבוץ ולחיסולו של רעיון הקמת התיישבות של יוצאי לח"י. אמרו כי האשמה היא בפוליטיקאים, שלחמו איש ברעהו.

"אנחנו לא נכשלו, לא קיבלו תגבורת ממי שהיינו אמורים לקבל", אמר חבר הקיבוץ לשעבר.

אמרו כי הכישלון היה של הרבים שנשארו בעיר וחיכו, כבר אז, לגאולת שטחי ארץ-ישראל השלמה, וירושלים, ולא חיזקו את ה"יש" שהיה בסכנה.

אמרו.

בשיחה שקיים חיים שלם עם הד"ר שייב (18.12.86) על כל הרעיון של "נווה-יאיר", טען האחרון ברוגזה כי היה זה שיגעון של פוליטיקאים: 'לשם מה הלכו לשם הבחורים? מה זה היה בסך הכל? חיקוי של השמאל! חיקוי זר ללח"י! לשם מה היה צריך להקים עוד תנועת התיישבות?!' אלדד נשאר בדעה זו. דבר לא השתנה מאז שאמר דברים דומים בשנת 1949", כתב חיים שלם, בספרו "לנגב".

סיפרו חברים שהיו שם כי בסיכומו של דבר אין הם מרגישים כישלון בהליכה ל"נווה-יאיר":

"הלכנו בשליחות חלוצית-ציונית-ביטחונית, סתמנו פרצה בגבול הפתוח ועשינו זאת לא רע".

הטרגדיה הייתה כולה של לח"י. לח"י דיבר בזמן היותו במחתרת על התיישבות. הוא טען שלא יכול היה לממש את רצונו ולהתיישב באותם ימים, כי היה עסוק במלחמה באויב. יחד עם זאת, הרצון להתיישבות לא העמיק שורשים בלב האנשים. בבוא יום הפקודה בו נפתחו שערי ההתיישבות והמוסדות המיישבים היו מוכנים לעזרה במלוא המרץ, לא התגייסו לוחמי לח"י למצות את ישוב הארץ. זעיר פה וזעיר שם, אמנם ניסו, אולם כך לא מקימים התיישבות.

יחסי השכנות הטובים שנרקמו בשדות הנגב, הן במלחמת השחרור והן בהתיישבות, אין תחליף. היו אלה יחסי ידידות של לוחמים ומתיישבים. כתב חיים שלם, בספרו "לנגב".

זה סיפור על הנווה שהאיר וכבה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים ונערך על ידי עמית ישראלי- גלעד.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.