ליברמן סימה – מתה בלידתה תאומים

5.2.1925 – תל-אביב

צילם: יעקב שקולניק

סימה – ילידת אוקראינה, בת אחד מגדולי הרבנים, פועלת חקלאית שהצטרפה לחלוצי העלייה השלישית ונישאה לאהוב ליבה כדת משה וישראל. נפטרה בבית החולים "הדסה" בתל-אביב אליו נשלחה מחוות חולדה כשתקפוה צירי לידה. במותה איש לא הקים מצבה על קברה שנשאר תל עפר מיותם, עד לגאולתו.

22.8.1925 – רחובות

ליברמן מנוס – נרצח בכרם ביומו האחרון לשמירה

חייו הקצרים של מניש ליברמן לא היו סוגים בשושנים. בחודשיים האחרונים לחייו עבד כשומר בכרמי רחובות, כדי שיהיה בידו די כסף כדי להקים מצבה על קברה של סימה אשתו הפועלת שנפטרה בתל-אביב בלידתה תאומות . גנבים ערבים ירו בו למוות ביום האחרון לשמירתו.

לשני הקברים של שומרים צעירים עבריים, אשר מסרו את חייהם על משמר הרכוש של האיכרים הרחובותיים לויתן אריה ולזוהר מרדכי נוסף עוד קבר אחד חדש:

*אומרים כי מקרה זה שימש בסיס לאידיליה של דוד שמעונוביץ "המצבה"

המצבה של סימה

ביום א' באלול תרפ"ה ביום ששי בחצות הלילה בעמדו על משמרתו בכרם ענבים בגבולה המזרחי של המושבה רחובות נתקל מנוס ליברמן בקבוצת ערבים שבאו לגנוב ענבים. הגנבים ירו בו ונמלטו. ליברמן נפצע קשה. רופא המושבה הגיש לו 'עזרה-ראשונה' ומייד שלח אותו לבית-החולים "הדסה" ביפו, אך בטרם הגיעו לבית-החולים נפטר מפצעיו. הביאו אותו לקבורת עולמים בבית העלמין תר"ן ברחובות..

ואלה תולדות

מנוס ליברמן נולד במושבה היהודית שבדרום רוסיה גרמנת זולצי. כבן איכרים מלידה החליט להקדיש לעבודת האדמה את חייו. הוא סיים את האינסטיטוט החקלאי בעיר הסמוכה אודיסה ונסע לקליפורניה להשתלם בחקלאות ובמדעי הטבע והוסמך כאגרונום. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שב לרוסיה והתגייס לצבא. בסוף שנת 1922 עלה לארץ –ישראל והצטרף למחנה הציונות העובדת. תחילה עבד בסלילת כביש על הכרמל ואחר כך בחוות חולדה, שם פגש בפועלת חקלאית מרחובות בשם סימה. סיפרו עליה שהיא בתו של רב גדול באוקראינה שעלתה לארץ להיות חלוצה.

סיפור האהבה

סימה הייתה, כך מספרים, בת יחידה ומפונקת להורים בעלי יחוס. נולדה בשנת 1898 בעיירה מיסטקובסקי באוקראינה. כששמעה על תחיית האומה המתהווה בארץ אבות, עזבה את מולדתה ואת בית הוריה, נסעה ארצה, נגד רצונם, לעבוד את אדמתה והייתה לפועלת חקלאית ברחובות "והיא הרכה הענוגה, אשר בביתה לא נקפה אצבע קטנה באיזו עבודה שהיא - מלאה פה בקבוצה כמה וכמה תפקידים, בגינה, במטבח, בכביסה . . . ". למרות הקושי הגופני תמיד ריחף על שפתיה צחוק-חן מלבב, עליז וחי. סימה זכרה בכאב על הוריה; היא ידעה כי חייה החדשים הם למורת רוחם של הוריה האדוקים ופרידתם היא סופית, ובנפשה תססה מלחמה פנימית, מלחמת אהבות: אהבתה הגדולה להוריה וגעגועיה להם, ואהבת הארץ ואז באה האהבה השלישית. -

ליברמן - בחור צעיר, נמוך במקצת, רחב-גרם. שערו שחום,. עיניו שחורות כעורב, ראשו מתולתל, ופניו מביעים אינטליגנטיות עדינה השליך אחרי גוו את החיים האינטליגנטיים עלה ארצה, והתמסר כולו לעבודה; הצטרף ל'קבוצת חולדה' אשר הכשירה את חבריה להתיישב על הקרקע. כאן בקבוצה, הכיר אותה, את סימה החביבה על כל חבריה שהגיעה מרחובות כפועלת חקלאית. סיפרו עליה ששמה שרה והיא בתו של רב גדול מאומן,

ליברמן התאהב בה. היא משכה את לבו והוא היה מתבונן אל הליכותיה ותכונותיה. הוא שם את לבו להתמסרותה בעבודה, למעשיה בשביל החברים והקבוצה, לדאגתה, דאגת-אם, אשר הראתה לכל פרט קטן. יום יום הסתכל בה ובתנועותיה והאהבה חדרה עמוק לנפשו. והיא - גם היא השיבה לו אהבה אל חיקו. הם נישאו ועברו מאוהל האהבה לחדר משפחה בצריף העץ..

שנה עברה, שנת תלאות וייסורים עברו על הקבוצה ועל הזוג הצעיר . באחד מימי הסתיו, ליברמן ואהובתו-אשתו סימה עבדו יחד בשדה ואז פתאום פסקה סימה רגע מעבודתה, פנתה אליו בלחש ובשפתיים רוטטות : "אני הרה"… והמשיכה בדומיה את עבודתה.

עונת החורף הגיעה. סימה שהתמידה במסירות בכל העבודות, חסרה בין העובדים. הריונה הכביד עליה ומנעה מלעבוד.

עברו ימים וחבלי-לידה ראשונים הגיעו. סימה. שכבה ימים אחדים בצריף, עד ששלחו אותה לבית-החולים בתל אביב. יש אומרים בגלל מחלה הרצינית, ויש אומרים שבגלל קושי הטיפול בה. ליברמן לא נסע אתה מרוב עבודה בקבוץ בעונה זו.

יום ועוד יום הקשתה סימה ללדת, וביום השלישי ילדה תאומים ומתה.

ביום החמישי אחרי נסיעת אשתו לבית החולים קיבל ליברמן את הידיעה. ראו אותו ישב בחדרם, כפוף-ראש, דומם, וקורא בפעם המאה ואחת את המכתב שהגיע מבית החולים.:

"למ. ליברמן, חולדה.

הרינו מודיעים לך כי אשתך סימה מתה, בלדתה תאומים חיים.

היום הובילוה לקבורה".

בת 27 הייתה במותה . הוא לא היה בלוויה. גם התאומות נפטרו, בנות היו . ליברמן לקח את האשמה על עצמו

שבוע ימים ישב כאילם. אחר כך יצא שוב לעבודה והוא כולו מרה שחורה. חבריו ניסו לנחמו, דיברו על לבו ועודדהו, אבל הוא באבלו ולא מצא מנוחה.

המצבה

נדודי שינה עם רגשי אשמה ומחשבה אחת הציקה-העיקה עליו: תל עפר. הרי גם למצבה פשוטה לא זכתה סימה על קברה העלוב, פועלת פשוטה.

עניין המצבה לא נתן לו מנוח. מצבה! מצבה! - כאילו שמע קול-קורא ומתחנן - מצבה!

"אבל הקמת המצבה צריכה לעלות בכסף רב, ומנין אקח כסף לשלם בעדה", חשב ליברמן בלילותיו טרופי השינה "ממי אדרוש? בקבוצה המצב ירוד מאד. . מכל אלה יוצא שעלי לעזוב את הקבוצה ". ליברמן קיבל רשות מהקבוצה לשמור חודשיים כדי לבנות לה מצבה, ארז את מעט חפציו - "דמעות נשרו מעיניו, קשה הייתה עליו הפרידה" והלך. אחרי ימים מספר נתקבל ליברמן לשומר כרמים ברחובות.

השמירה על כרמי השקדים והגפנים הייתה שמירת הפרי, אשר התחילה בפברואר ונסתיימה באוגוסט; מהבשלת השקדים עד גמר הבציר בכרמי הגפן.

במקומו החדש התבודד. את הימים בילה בקריאה מרובה ובשינה מועטה, ובלילות שמר. הוא לא חפץ להתמזג בחיי הסביבה החדשה. חסך פרוטה לפרוטה.

למען המטרה האחת: לקיים את זכרה של סימה, ובכיליון עיניים חיכה לסוף עונת השמירה, לאותו יום שבו יהיה בידיו סכום הכסף הדרוש להקמת המצבה הקדושה לו.

הסוף

חודשיים עברו מיום מותה של סימה. ביום שצריכה הייתה להיגמר השמירה של ליברמן, סוף שבוע. ערב שבת היה, ליל-קיץ בעונת הענבים, אחד מהלילות והאפלים, אותם הלילות הידועים, המזומנים לפורענויות לשומר העברי בארץ – שני שומרים מתהלכים. אחד מהם ליברמן. מחשבותיו מפליגות על הנסיעה לתל-אביב לשם הקמת המצבה על קבר סימה חמדתו.

האסון קרה בכרמים בצד המזרחי של המושבה בדרך רמלה – ע'גר ; גנבים בידווים חדרו לכרם של שלמה גולדין לגנוב ענבים יש אומרים כי היה זה בכרמו של אהרנוביץ "זה היה ליד כרם ענבים של רוזנבוים" יספרו אחרים. כך או כך - השומרים הרגישו בהם, רשרוש חשוד בין השיחים הגיע לאוזניהם. ליברמן כונן את האקדח. וקרא: "מ-י ש-ם?!" - הגנבים ירו והשומר ליברמן נפצע. נפל ארצה מתבוסס בדמו.

שומרי המושבה הרוכבים יצחק דניאלי ושלמה אושרוב נמצאו בצד המערבי של המושבה כשנשמעה ירייה מצד מזרח.. לשמע הירייה הם דהרו לעבר הכרמים, אשר מכיוונם נשמעה הירייה, אך כאשר הגיעו לשם לא מצאו את השומרים במקום. איש לא השיב לקריאותיהם. בתחושה קשה פתחו בחיפושים אחרי שני השומרים. את אחד השומרים מצאו מסתתר בצל השיטה ועל שאלתם - היכן חברו? לא יכול בתחילה להשיב דבר, כי היה מוכה הלם. לבסוף השיב כי ערבים ירו ופצעו את ליברמן, אך הוא הצליח להימלט. על שאלתם באיזה כרם נפצע חברו ליברמן, לא יכלו להציל תשובה ברורה מפיו, הוא רק זכר, כי אכלו לפני היריות ענבי מוסקט. "ידעתי כי ענבי מוסקאט מצויים רק בכרם אחד מהכרמים הסמוכים, ומיד שלחתי את חברי אושרוב להזעיק עזרה, ואני פניתי לחפש את השומר הפצוע. אחרי חיפושים מצאתיו גוסס בין הגפנים. העזרה באה ונשאנו את הפצוע למושבה" סיפר יצחק דניאלי,

אושרוב קרא לעזרה. באו הרוכבים ובני המושבה ומצאו את השומר ליברמן מוטל ליד משוכת עלי צבר דוקרים,. פניו היו מפולשים בעפר, ואגרופו מהודק אל חזהו. נשקו נלקח.

כשהביאו אותו למושבה בדק אותו הרופא ומצא שטוב ונכון יהיה להוביל אותו לבית החולים 'הדסה', חבשו את הפצעים והובילו אותו במכונית לתל אביב, בדרך על יד 'מקווה-ישראל' מת מפצעיו. ב'הדסה' קבעו את מותו. מספרים כי כשהפשיטו את בגדיו, מצאו בכיס חולצתו צרור-כסף ובתוכו פתקה אדומה ובה היה רשום:

פ"נ

סימה בת הרב מאומן.

פרח עדין, אשר נגדם

בעצם פריחתו.

ת-נ-צ-ב-ה

אך איש לא התייחס לזה.

אחרי החקירה הרשמית שעשו נציגי הממשלה הובילו אותו חזרה למושבה . ביום השישי, ערב שבת עם שקיעת החמה הביאו אותו מיפו לקבורה במושבה.. בהלווייתו השתתף קהל רב, בייחוד מבין הפועלים. "מהר, מהר התפזרו הבודדים מאיכרי רחובות שבאו אל הלוויה". כבן 33 היה בהירצחו.

שומרי המושבה יצחק דניאלי, אהרן מדהלה ושלמה אושרוב בלוויית שוטרים ממשטרת רמלה וגשש ערבי, יצאו ביום השישי בעקבות הגנבים שנמשכו ונכנסו אל הכפר נענה שליד עקרון. הגשש עבר את פסי הרכבת של נען, עבר במיקשה שעל יד הכפר, אמר "כאן ישבו ואכלו ענבים וכאן התפצלו ". במיקשה מצאו הרודפים סל ענבים ותיבות ריקות של ענבים. על שאלתם מאין הענבים, ענתה הפלחית שהייתה שם, כי הם מעקרון. אולם אחרי חילופי דברים קראה בשם שני ערבים מן הכפר שמכרו לה את הענבים. הגשש הוביל אותם עד בית הרוצח שהיה בקומה השנייה, הם עלו לשם ומצאו אותו ישן "גם את הרובה והכדור בקנהו, זה היה בנענה. "

השוטרים אסרו 8 חשודים, 3 מהם נתפשו עפ"י העקבות מהכרם, והובילום אל המושבה ומשם לרמלה, משטרה לא הייתה אז ברחובות. אחרי חקירה נמרצת על ידי משטרת רמלה ויפו, הודו הגנבים על פישעם וסיפרו את כל הפרטים, איך נדברו מלכתחילה ללכת לגנוב כשהם מזוינים וכשנתקלו בשומר ששאלם מי הם, ירו בו. כמו כן מצאו את הרובה אשר בו ירו.

המשפט

שבוע לאחר הרצח, במוצאי שבת קודש אור ליום א', ג' אלול תרפ"ה [23.8.1925] הייתה ישיבה משותפת של המועצה המקומית רחובות בהשתתפות מר הרבבסקי, מר חיט, מר גורודויסקי יהודה, מר מ' מקוב, מר בירמן, מר גלזר, עם הוועד החקלאי שלה שאותו ייצגו: מר א' יעקבזון, מר עמינדב פיינשטיין ומר ז' הוכמן. בפגישה הועלתה הדרישה מהממשלה "שיתנו לנו העזרה הדרושה שיהיה ביכולתנו להגן על עצמנו, בהיות שלא מרשים לשומרי הכרמים שלנו לשאת נשק, והגנבים יוצאים מכפריהם מזוינים ברובים אנגלים לחדור בכרמים ולרצוח שומרי הכרמים". הם החליטו למסור את הדבר לעורך דין ולדרוש משפט תכוף, הומלץ לפנות למנהלי משרד פיק"א ולדבר על עו"ד פרג'י

הם גם החליטו שלעת עתה תשלם המועצה מקופתה את כל ההוצאות שנעשו, ואחר-כך ידונו על חשבון מי תהיינה כל ההוצאות שהוצאו עד היום ושתהיינה גם להבא.

שבוע לאחר אותה ישיבה קיימה המועצה המקומית ישיבה עם נציגי וועד הפועלים: בונין, קמיניצקי ועפשטיין. יהודה גורודייסקי הודיע לוועד כי מוקדם עכשיו להזמין עורך-דין בעניין הנרצח ליברמן וכל העניין שייך להתובע-הכללי, וצריכים רק עורך-דין שיגיש תביעת פיצויים בשביל משפחת הנרצח. הוחלט לדבר עם העורך-דין ישראל שוחט. .

לאחר כשמונה חודשים מהרצח, בסוף חודש מרס 1926 , התברר בבית הדין המחוזי בתל-אביב משפטם של שלושת הערבים מהכפר נענה שנאשמו ברציחת השומר מנוס ליברמן. המועצה המקומית רחובות ביקשה מהעורך-דין אברהם מקוב להיות נוכח במשפט.

פסק הדין חייב את הנאשמים בהשתתפות כללית במעשה הרצח והם נדונו ל-5 שנות מאסר כל אחד.

רוצחי ליברמן, שהיו גנבים פשוטים וירו כדי להפחיד את השומרים, באו על ענשם, אמרו השופטים.

אחרי שלושים שנה

בכסף שנמצא אצל מנוס ליברמן הקימו חבריו על קיברו בבית-העלמין תר"ן שברחובות מצבת שיש מפוארת ואילו קיברה של סימה נשאר ללא מצבה, גל עפר מיותם.

עברו שלושים שנה, ו"וועדת-ציון", שליד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל הקימה על קברה של הפועלת החקלאית סימה ליברמן בת שלום, כמו על קברי פועלים גלמודים אחרים, בבית-העלמין שברחוב טרומפלדור בתל-אביב [חלקה ג', שורה ה' , קבר 71] מצבה פשוטה מאבן פשוטה בתמצות מרבי:

סימה

בת שלום

ליברמן פועלת חקלאית

נפ 'א' אדר תרפ"ה

ואנו נוסיף: יהי זכרה ברוך.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 113 ינואר – פברואר 2008 תחת השם "המצבה של סימה" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.