כ"ץ אסתר-רבקה – ישישה שהשיגוה הרודפים והכוה למוות

16.9.1929 – צפת

בית-העלמין העתיק בחיפה

טכסט:

פ"נ

אשה צנועה וחסודה

סבלה התנפלות אכזרים

תקפוה באבנים שברו ידה

רצח והרג מכל עברים

רשעים הקריבו מותה

בין קדושים נמנתה

קרבן הפרעות היתה

המצא אל מנוחה לנשמתה

אסתר רבקה כץ

נ' י"א אלול תרפ"ט

בין קדושים נמנתה

אסתר-רבקה כ"ץ אלמנת רב לוי-יצחק מניו-יורק עלתה ארצה בגיל 64, התיישבה בצפת, עסקה במשך עשרים שנה בתפילה, צדקה ומעשים טובים, עד שבאו פורעים ערבים והכוה למוות בבית בו התארחה ונחבאה ביום הפרעות.

אסתר-רבקה כ"ץ נולדה בשנת תר"ה (1845) ברומניה. נישאה לרב לוי-יצחק הכהן, שנודע כעילוי ושימש רבה של העיר באקו ברומניה. כשהגיע מייסד ראש פינה דוד שו"ב בשנת תר"ן [1890] אל ביתם לביקור משפחתי לקח איתו בחזרתו ארצה את נתן - בנם בן הי"ג. זה למד גננות \אגרונומיה] ביסוד-המעלה, נשא לאשה את נחמה בת גדליה הלל כץ מזיכרון-יעקב ונסע למצרים לנהל את אחוזותיו של ויקטור אגיון מעשירי מצרים. שם נולד גם בנו, נכדה - יוסף.

לאחר שנפטר בעלה, עלתה אסתר-רבקה בשנת תרס"ט (1909) לארץ-ישראל והתיישבה בצפת, ב"רובע הספרדי" הוא "רובע המקובלים". כאן שכן בית הכנסת על שם ר' יוסי בנאה הוא "הצדיק הלבן" ותחתיו 'בית הכנסת האר"י' [יצחק לוריא אשכנזי] הספרדי. לא הרחק ממנו נמצא מקווה הטהרה 'מקווה האר"י'.

היהודים שהתגוררו כאן היו ברובם ילידי הארץ דוברי ערבית. בתי המגורים קטנים מאוד, בנויים בצפיפות רבה, נסמכים אלה על אלה במדרון הפונה מערבה לעבר הר מירון. הסמטאות שבין הבתים עוברות לרוחב המדרון, המעבר מסמטה לסמטה נעשה באמצעות גרמי מדרגות. "אפשר היה לעבור גם דרך הגגות" אמר לי גדעון פרג'ון בן צפת. חיים לא קלים לאשה זקנה.

כל ימיה בצפת עסקה הרבנית אסתר-רבקה כ"ץ, סוסא בפי תושבי הרובע, בתפילה, צדקה ומעשים טובים. הכספים הגיעו מבניה האמידים אנשי שם ובני תורה, שישבו בארץ ברומניה ובמצרים, תמכו בה ביד רחבה. את רוב הכסף שקיבלה נהגה אסתר-רבקה לתרום לצדקה.

בלהה בתה נישאה לצבי בורכשטיין, רוקח מדופלם והם בנו את ביתם בראש-פינה הסמוכה.

בנה נתן כץ היה לאגרונום מומחה. הוא חי עם משפחתו בקהיר, נודע במצרים כמומחה בקניית אדמה, והיה לו שם בין גדולי הארץ.

קיץ שנת תרפ"ט היה טוב לתיירות. מספר הקייטנים בצפת גדל, עד שהורגש מחסור בבתי-מלון אירופאים כמו מלון "הרצליה" או "צנטרל הוטל".

עד שהגיעה ההסתה הערבית גם לצפת

בשבת 24 באוגוסט, היום השני למהומות בירושלים, הורגשה תסיסה גם בין ערביי צפת. באותו בוקר שבת התקהלו ערבים רבים ברחובות וליד המסגד. באספה הגדולה שהתקיימה במסגד הפיצו המסיתים שמועות כי "היהודים שחטו את המושלמים", וכי "היהודים התנפלו על הכותל המערבי" ועל "מסגד עומר הקדוש". נסוך מוראד, הפקיד הראשי של לשכת הבריאות, שהיה ראש המסיתים במסגד, קרא בשם הקוראן לג'יהאד, וההמון המשולהב יצא בתהלוכה של אלפי משתתפים, בראשה דגל ותוף ובליווי קריאות עידוד והסתה. המפגינים ניפצו בדרכם חלונות בבתים ובחנויות של יהודים. השוטרים הערבים הורו להם להיכנס אל תוך בתיהם, וכך עשו. כל אותו יום עבר באימה גדולה ובשמועות משמועות שונות.

שמי נערות תל אביביות שהתארחו במלון "הרצליה" סיפרו כי התחבאו בבית המחראות, כשפרצו הבריונים אל המלון בצעקות פרא וחיפשו אחריהן בצעקות "וון אלסיתאת" (איה הצעירות?). למזלן נשמע אז בכי של ילד מהחדר הסמוך. דעתם של הפורעים הוסחה וכשפרצו לחדר מצאו בו את בעלת המלון מרת קלינגר, שהם הכירו היטב, ואף היא מצדה קראה בשמותיהם הפרטיים והתחננה שיחוסו עליה ועל בתה הקטנה. הם ירו באקדח בידה ועזבו את הבית כשנדמה היה להם שהצבא מגיע.

ביתו של דויד שוב היה ברחוב הערביים, מול בית העירייה, ודלתותיו היו נפתחות לתוך חצר אחת.

הפורעים, שהבחינו בו עומד בחלון לצד הרחוב התחילו לזרוק אבנים לכיוונו והוא דיבר על לבם: "הרי אנו שכנים המכירים איש את רעהו", כשרסיסי הזכוכית המתנפצת פגעו בפניו.

אסתר רבקה, שהתארחה בבית גיסה דויד שוב יחד עם בנה ואשתו שבאו מרומניה לבקר, דאגה לגורל נכדה יוסף כץ. היא ידעה כי הנכד, שהיה לויטננט ב'גדוד העברי' , פעל גדולות בעת הפרעות שפרצו בירושלים בפסח 1920 ובחירוף נפש הציל נפשות רבות ממוות. הוא עזר לזאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג להקים את ההגנה העצמית, על אפם וחמתם של מושל ירושלים הבריטי, הקולונל רונלד סטורס, והקצינים הבריטים האנטישמים מבני חוגו. סיפרו לה כי נכדה יוסף

נקלע במקרה לירושלים כמה השבועות לפני פרוץ הפרעות, ובהתארגן ההגנה העצמית הצטרף אליה מיד. הוא ואלכסנדר אהרונסון היו בימים ההם היהודים היחידים במדי קצינים בריטים שעמדו לרשות ההגנה העצמית, והיו רשאים להתהלך ברחובות לאחר השעה שש בערב, בזמן העוצר. מן הערב עד הבוקר היה כץ מסייר בשכונות ירושלים, ובוחן את מצב הביטחון בהן. כשהמצב בעיר העתיקה הלך והחמיר, התפרץ כץ עם עוד צעירים לעיר העתיקה והפסיק שם את השתוללות הערבים. הוא היה גם השליח שהביא למרכז ההגנה העצמית, בשעה שלוש בבוקר, את הידיעה שיחידתו של זאב ז'בוטינסקי בבניין "הרווקייה" ליד 'בצלאל' נתפסה על ידי הבריטים.

היא גם ידעה כי על השתתפותו בהגנה על ירושלים נידון עם ז'בוטינסקי למאסר 15 שנה.

ביום ראשון, 25 אבגוסט, התחילו הערבים מתקהלים שוב ליד המסגד והתהלוכה פנתה, לצד רובע היהודים. באה המשטרה וחיל-הספר, ופיזרו את התהלוכה. וכך עברו "בשקט" גם יום שני, שלישי ורביעי, כל החנויות של היהודים ושל הערבים גם יחד (הערבים הכריזו שביתה לארבעה ימים) היו סגורות. ראשי המסיתים עמדו ברחובות ועצרו בדרך כל ערבי שהלך לעבוד אצל היהודים. הערבים, שהיו רגילים בימים כתיקונם לחבוש כובעים, חבשו תרבושים ליתר ביטחון. במשך כל הימים הללו לא נראו יהודים ברחובות.

ביום ה' נפתחו כמה חנויות ברובע היהודי למשך כמה שעות ביום, אמרו שגם ברובע הערבי היו רוב החנויות פתוחות.

והנה משעה חמש וחצי נשמעו פתאום קולות וצווחות ברחובות השוק היהודי. היהודים מיהרו אל בתיהם וסגרו את הדלתות.

ביום חמישי 29.8.1929 החלו הפרעות בצפת. הפורעים היו מערביי המקום ומבני הכפרים הסמוכים; "בהמון היו כמעט כולם מגרי צפת, בהם כעשרה משכנינו: ביניהם היו: רשיד חג' דרויש ואחיו, אבן אבו כלף אל בדרה, רשיד אלכרטבול, אבן מוחמד אל כרטביל, מוחמד אל דורה, מוחמד אבן צלח אלחג' יוסף (סוחר עשיר), חג' חסיין חג'אזי, אבן כלויי ועוד." סיפר עד ראייה. הם עלו מכפר מירון ומעין-זיתים והגיעו לרחוב היהודים הספרדים.

הערבים התפרצו כנופיות-כנופיות אל הרחובות במקלות, בסכינים ובנשק אחר, והתחילו מתפרצים לתוך הבתים. חמושים בנשק ובפחי נפט. הם בזזו, הציתו ורצחו ללא רחמים.

את כל הרחובות של הספרדים שרפו ושדדו. ערכו בהם טבח איום ופראי.

הרב ישמעאל הכהן, ישיש בן 78, היה בין ראשוני הנרצחים. אשתו רושא ניסתה לקרוא לעזרה את הערבייה השכנה, משרתת ביתה מזה שנים, אך לרוב תדהמתה נוכחה לדעת כי גם המשרתת, בעלה וילדיה בין הפורעים, גם היא נפצעה קשה מסכיני הרוצחים.

פואד חיג'אזי, אח רחמן, פקיד לשכת הבריאות, היה מראשי המרצחים. הוא שחט את משפחת אפריאת במו ידיו את המורה משה אפריאת את רעייתו ואת אמו הבת שושנה בת העשרים ושתיים ... לאחר מכן נידון אותו אח רחמן למוות על ידי שלטונות המנדט.

את עורך הדין מאיר טולידאנו ביתרו לגזרים ורוצצו את מוחו מול עיני מזל אשתו תוך קריאות "דין מוחמד בסייף". הם מחצו את ראשי הילדים בבית היתומים וקטעו את ידיהם. יצחק ממון, עובד "הדסה", נדקר בסכינים ככברה ולאחר מכן נרמס ברגליים עד מוות.

אחדים מן ההרוגים הומתו באכזריות איומה, מהם קטועי ידיים ורגליים, מנוקרי עיניים וחתוכים לגזרים. אשה אחת נמצאה קשורה אל שבכות החלון וחרוכה באש. הנהג כהן, שנמצא הרוג בין צפת לראש-פנה בשעה שחזר מנסיעתו לצמח, היה חתוך לגזרים ומעיו שפוכים, ו"את האבטומוביל שבו נסע – שרפו".

חמישה-עשר יהודים נהרגו באותו יום.

אש התפרצה ממקומות שונים בשוק היהודי. את כל השוק המרכזי מהבנק של קלנגר שרפו באש,

שאחזה בכל הרובע היהודי. השבאב הציתו אש במחסן הנפט והבנזין של חברת "של", את בית החרושת "גליל". חורבן ושממה בכל.

השריפה נמשכה מחמש בערב עד לבקרו של יום שישי. לא היה כל ניסיון ולא הייתה שום אפשרות לכבות את האש. למזלם של התושבים היהודים נשבה רוח קדים שעצרה את האש. בגלל הרוח הזאת נשרפו גם כמה בתים ערביים שהיו סמוכים לרובע היהודי. הערבים היו טרודים בכיבוי האש שאחזה בבתיהם ואף ביקשו עזרה מאת הממשלה, שהייתה מחוסרת כל אמצעי, ודבר זה מנע אותם מהגדיל את הפרעות. "מראה העיר היה כהר-שריפה, וענני עשן כבדים התפשטו על פני כל הסביבה. הצעקות והצווחות והיללות של היהודים בראותם את עירם עולה באש ובעשן, קרעו שחקים".

היום החמישי כ"ט באב, יום המר והנמהר, אחר הצהריים, במגרש שלפני ביתו של דויד שוב התאספו כשלושים פורעים, רצו אל 'רחוב היהודים', בידיהם מקלות ואלות בידי אחדים מהם גם חרבות וסכינים וכידונים הצעקות של הערבים: "עליהום", "נדבחהום" היו איומות. אחרי רבע שעה כבר נשמעו יללות ובכיות מצד רחוב היהודים, מבעד חלון הבית נראו אש ותמרות עשן עולים מרחוב היהודים. גיבורי הפרעות שבו צוהלים ובעברם על יד חצר ביתו של דויד שוב אמרו: "גם פה גרים יהודים, נעלה ונשחט אותם!" ומטר האבנים החל. החצר הייתה סגורה ומסוגרה בשער ברזל, ובקירות גבוהים למעלה משני מטר, בבית שוב נמצאו אז מלבד דויד שוב ואשתו, גם שמואל כהן ואשתו שבאו מרומניה, גם אשת הרופא דוד מרגלית ובנה שגרו אף הם באחד הבתים בחצר מאחר בעלה הרופא יצא לפני זה לחפש מקום בטוח ברחוב היהודים בשביל משפחתו ולא יכול עוד לשוב. וגם הזקנה אסתר-רבקה אמו של שמואל; הם הרגישו בטוחים בחצר, עד שדויד שוב ראה את אחד הרוצחים מטפס על קיר החצר. הוא הבין שאם זה ירד לתוך החצר ויפתח את השער לרוצחים, "היו שוחטים את כולנו כצאן". במהירות הכניס את כל הנמצאים בחצר לתוך מערה שיצאה מתוך אחד החדרים, וסגר את הדלת אחריהם. "את הזקנה החולה לא הספקנו להכניס למערה, כי הרוצחים כבר היו בחצר, והשארנו אותה שוכבת על הארץ באמצע החדר", סיפר בגילוי לב דויד שוב. למזלם הטוב לא הספיקו הרוצחים לראותם נכנסים למערה, וגם את דלת המערה לא ראו, כי היה כבר לילה וחושך שרר בחדר. כשבידיהם סכינים, מוטות ברזל וגרזנים, הם נכנסו לכל החדרים שדדו ושברו הכל. הרוצחים, שלא מצאו איש בחדרים זולת זקנה השוכבת על הארץ, כמעט גוססת, המטירו אבנים על הישישה בת ה- 84. הם הרפו ממנה רק כאשר חשבוה למתה, אז עטו לבוז בז. הם מצאו את ארגז התכשיטים של המשפחה, ולקחו מכל הבא ליד – כלי בית, כלי מיטה, ומרבדים. חפצים שונים התגוללו על הארץ מסביבה ועליה. בשלב כלשהו הפורעים עזבו את החצר וברחו. אולי פחדו מפני הצבא שעבר אז ברחוב.

בחדרו של הרופא מרגלית נמצאה צעירה אחת, שבשעת ההתנפלות התחבאה מאחורי ארון הבגדים. הרוצחים נכנסו לחדר ושדדו ושברו הכל, אך אותה למזלה לא ראו מפני החושך. אחרי שהרוצחים עזבו, יצאה וקראה למר שוב והאנשים שאיתו אך איש לא ענה לה; הם חששו שאלו הם ערבים. היא רצה למלון "צנטרל" וסיפרה שמשפחת שוב ואורחיה וכן אשת הרופא ובנה נרצחו. מיד נשלחו שני צעירים יהודים ושוטר ערבי למקום. הם קראו בעברית ושוב שהכיר את קולם פתח להם את הדלת. ששת הניצולים נשארו חבויים במערה עד השעה אחת-עשרה בלילה.

הניצולים הובלו אל החצר של ארמון הממשלה, שם העמידו את כולם בתוך החצר, שהייתה צרה מהכילם, בה נמצאו כבר אלפי יהודים אנשים, נשים וטף, עירומים ויחפים, צפופים ודחוקים. הרעב היה גדול עד להתעלפות, ובשעה שראו פרוסת לחם פרצה שאגה איומה בקהל ומאות ידיים התרוממו באוויר לתפוס את פירורי הלחם שאנשי הצבא היו זורקים להם. וכל דאלים גבר, וקבלת הכיכר קשורה היתה בסכנת נפשות!.. "והיללה שהקיפה את הבית הקפיאה את הדמים" עד עלות היום, ובינתיים עלו בתי צפת באש.

את הזקנה החולה והפצועה את אסתר-רבקה כ"ץ לקחו מיד לבית החולים של "הדסה" [מה שהיה בית החולים "רוטשילד". היא הוכנסה מיד ל"חדר התחבושות" [חדר מיון דאז], שם קיבלה עזרה מיידית נמרצת ויעילה מידיו הנאמנות של הד"ר וייל. 25 המיטות התמלאו בפצועים תוך שעות אחדות, והפצועים המשיכו להגיע, גם ברגל... חלק מהפצועים הגיעו ל'חדר-הרפואה', שהתקינה "הדסה" בבית המשטרה.

לאחר שהועברה אסתר-רבקה כץ לבית החולים "הדסה" בחיפה יחד עם 22 מפצועי הפרעות, יותר משבועיים ימים עברו עליה בייסורים והיא נפטרה מפצעיה ביום י"א באלול תרפ"ט (16.9.1929). אסתר-רבקה כץ הובאה למנוחות עולמים בבית-העלמין העתיק של יהודי חיפה בחלקת 'קדושי צפת'. ארבעה ימים לאחר מכן נפטרה באותו בית חולים גם שכנתה לרובע רושא הכהן בת השבעים, אלמנת הרב ישמעאל שנרצח גם הוא בפרעות צפת באותו יום חמישי הארור.

סיכומם של דברים

ביום שישי הגיע לצפת צבא בריטי, שכבש את כל העיר.

רובע היהודים בעיר העתיקה נחרב כולו.

בעיר נותרו 2500 יהודים מחוסרי בית, בעירום ובחוסר כל. ללא מזרנים ושמיכות, ללא לבנים. המחסור בצורכי אוכל החריף. "מפאת הסידור הסניטרי הגרוע יש לחשוש למחלות".

"באותו הלילה אחר ששחטו והרגו באכזריות נוראות שבעה-עשר איש, שרפו את הבתים ואת החנויות, ורחובות ההרגה היו עזובים מיושביהם, הלכו נשי הרוצחים ושלחו בבזה את ידיהן. גם למחרת ביום השישי נשאו לבתיהן שקים מלאים סחורות ורהיט בית" יתאר לימים גיסה של אסתר-רבקה כץ הוא דויד שוב בספרו התיעודי "זיכרונות לבית דוד"

רק במקומות שהיהודים בעצמם אחזו באמצעי הגנה, כזריקת אבנים מעל גגות הבתים וכדומה, ניצלו מידם של ההמונים המוסתים.

דויד שוב ואשתו שכבו בחצר הממשלה בלא אוכל עד שבת בצהרים, ורק אחרי הצהרים ניתנה להם הרשות לעזוב את החצר ולשוב לעיר בלוויית משמר צבא אנגלי. הם, כרבים אחרים הלכו למלון "צנטרל" וקיבלו שם לחם ועגבניות, מאכלים אחרים לא היו. וכשהם חזרו לביתם מצאו את החדרים ריקים, הכל נשדד.

קבורת הקדושים הייתה רק ביום א' בבוקר. מפני השבת אי אפשר היה לקברם ביום וההליכה בלילה נאסרה. את המתים לוו לבית-עולמם רק מספר עסקנים ויחידים מבין הקהל. בעברם ברחוב העלו ריח ריקבון נורא, כי אחדים מהם היו מוטלים במקום הירצחם עוד מיום חמישי.

את עין זיתים של היהודים שרפו באש.

אחרי שלושה ימי חרדה וסיוט בא בנו של דויד שוב שהיה רופא בטבריה ולקח אותם לביתו.

נכדה של אסתר-רבקה - יוסף כץ שהיה מהקצינים היהודים הראשונים בצבא הבריטי שנכנסו עם הצבא של אלנבי לא"י, היה לידידו ויד-ימינו של זאב ז'בוטינסקי. עלה לדרגת קצין בחיל האוויר הבריטי ונהרג בשנת 1923 בשעת טיסתו מעל איסמעליה (מצרים).

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד