יום ראשון, 16 בספטמבר 2012


יצחק  טורנר – פועל, רועה ושומר, מת מדלקת ריאות
28.3.1915 – כנרת


                                                             

                                      קברות "השומר" כפר-גלעדי
                                                                                                             טכסט:
 חבר השומר
 יצחק טורנר
תרנ"ו – י"ג ניסן תרע"ה
  1895-1915

 

 

בית העלמין כנרת

טכסט:


פנ הבחור יצחק
אפרים בן יוסף
מנחם טורנר
בן כג* שנה
נפטר ט לחו
ניסן תרע"ה
תנצבה

מקרא:
* בן כג שנה -כנראה טעות בציון מניין שנותיו
   לחו= לחודש


גידול הצאן במשק העברי היה קיים כבר באמצע המאה התשע עשרה. להוציא קוריוזים כמו שולמית רועת-הצאן מחצבייה בלבנון, עליה סיפר חלוץ חוקרי הארץ יהוסף שוורץ, היו אלה בעלי עדרים מבני הישוב הישן בסביבות ירושלים וצפת, כמו בני משפחת בק - ישראל וניסן - שהיו בעלי עדרים על הג'רמאק בצפון וביריחו בדרום. גם לאיכרי 'העלייה הראשונה' היו במושבותיהם רפתות ועדרים קטנים, אשר נוהגו בדרך כלל בידי רועים ערבים שכירים בתנאים שהיו מקובלים במשק הערבי.
רעיון 'כיבוש המרעה' היה אחד מפירות החזון, באידיאולוגיה של תנועת הפועלים בתחילת דרכה ובראשם הארגון החשאי 'בר-גיורא'. חלוצים אלה ראו בגידול צאן בארץ שליחות, חזרה אל המקורות והלכו אל שבטי הבדווים ללמוד את רזי גידול הצאן. לאחר מאבקים ואכזבות לא מעטות, הם הקימו בגליל אגודת מגדלי צאן - 'הרועה', ביניהם היה גם הפועל והשומר יצחק טורנר אחד מקבוצת תלמידי הגימנסיה העברית מתל אביב, אשר עזבו ספסל הלימודים והלכו לעזרת העם.

יצחק-אפרים נולד בשנת תרנ"ב (1892) בעיר לודז', פולין. בן, בין עשרת ילדים – חמשה בנים וחמש בנות, לאמו רבקה ולאביו – יוסף מנחם טוֹרנר, יליד העיירה צוירישב   Zoirichev שבפולין שנת 1861   ח' סיון תר"כ.  האב, איש משכיל, ירא אלוהים, בעל בית חרושת לבדים  -  למנופקטורה- "מטוויה" אמר הנכד, ערן, והוסיף, וציוני, שהיה מספיק אמיד ובעל מעמד כדי לשמש שליח הקהילה לקונגרסים הציונים.
לשם חנוך בניהם ברוח העברית, בהיות יצחק בן שלש-עשרה, עלו הוריו, רבקה ויוסף מנחם טוֹרנר בשנת תרס"ה [1906] לארץ-ישראל עם הילדים מאשה היא מירה, יעקב, זאב [וולק], נתן, מרים, רחל, ורוחמה שטרם מלאו לה שלוש. גרו במנשייה שכונה טובה ביפו.

מבוססים היו,  הכספים התקבלו מפולין, מבני המשפחה שנשארו שם בלודז' להמשיך את העסקים: הבן סמואל [שמואל], שהתכונן ללימודי רפואה והבת, אירינה, שנישאה לאליעזר דוידוביץ. המפעל המשפחתי פרנס את כולם.

יצחק החל ללמוד במחלקה הראשונה ['החמישית']  של הגימנסיה 'הרצליה', שהוקמה באופן פרטי על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה, בדירתם ביפו, בקומה ב' שנפתח ב 1905 בחול המועד סוכות עם כתת לימוד בה 17 תלמידים. היה זה בית הספר "עברי גמנסייאלי". הראשון בעולם, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. מחזור בו למדו משה שרתוק ואחותו רבקה, דב הוז ואליהו גולומב, רבקה רזניק וצילה פייננברג הבת של לוליק ופניה, משה מנוחין ממאה-שערים, יעקב כבשנה ומשה כרמיגם בנימין קומרוב - חבר 'ההסתדרות המצומצמת' היה.

אחותו הקטנה רוחמה סובבת עם ילדה צעירה ממנה, הבת של  עקיבא וייס שגרו במנשייה בבית הבק ההדור וכשמשפחת וייס הקימה את 'אחוזת-בית', סרבה רבקה, האם, לעבור לשם "הסתייגה מקרבתם  של יהודים הרבה  בסביבתה".

בחופשת הפסח, ניסן תרס"ז [1907] בבית הספר 'חובבי ציון', נערך נשף של האגודה 'רק עברית' אותה אגודה, שהוקמה מקרב תלמידי הגימנסיה ותלמידות בית-
הספר לבנות 'בית האוטונומיה' מטעם הועד האודיסאי שחבריה נדרו, שלא לדבר שום שפה פרט לעברית  [אפילו עונשים היו על מפירי הנדר] - הנשף בו דקלם יצחק טורנר את שירו של אד"ם [אברהם דב לבנזון] הכהן 'המכבה' וכיבה בהפגנתיות את הנר הדולק על הבימה.
בחופש הגדול של אותה שנה, בבית המלון של ספקטור ביפו העלתה האגודה 'רק עברית' את המחזה 'האנוסים' מאת שלום אש; מחזה קצר בן מערכה אחת, שתורגם מיידיש לעברית. יצחק טורנר בתפקיד ראש האינקוויזיציה ואילו מרים אחותו הגדולה היא סוחר קתולי.
שנתיים לאחר עלייתם ארצה, בחג הסוכות אחותו מאשה [מירה]  נישאת ביפו למישה בנם של טייבה ויהושע אייזנשטט [ברזילי] ואז, מחמת משבר כספי, נאלצה המשפחה לחזור ללודז', לפולין ויצחק עמם. ההורים הפצירו ביצחק, שיילמד הנדסה שיהיה לאינג'ניר ויקבל עליו את ניהול בית-החרושת של המשפחה, אולם הוא סירב.  טורנר הצעיר נמשך בכל לבו אל הגימנסיה העברית. הוריו התנגדו לכך עד שפרץ ריב, ויצחק חזר לארץ-ישראל למרות רצונם. תוך זמן קצר, השלים שנתיים של לימודים מה, שהחסיר בשנות העדרו, שב לגימנסיה, בבניינה החדש ברחוב הרצל בתל אביב, שבנה על חשבונו יהודי אנגלי ועשיר בשם מוזר, שופט בעיר ברטפורד  - למחלקה השביעית מחזור א'.

יצחק עוד בתקופת לימודיו בגימנסיה נמשך לרעיון העבודה והשמירה העברית, וכשהתארגנה בחופשה הגדולה חבורת תלמידים מבני מחלקתו לצאת לעבודה בחוות הקרן הקיימת  בבן-שמן, חווה חקלאית, ששימשה כחווה ניסיונית לחקלאות מודרנית ומקום להכשרת פועלים להתיישבות, היה בין ראשוני היוצאים.

תמה החופשה רוב התלמידים, שלא התנסו בעבודת כפיים, לא עמדו בניסיון וחזרו לספסלי הגימנסיה.

שלושה התמידו בעבודה והתכוונו להישאר: היוזם אליהו גולמב, משה ינובסקי [כרמי] ויצחק טורנר. הורי אליהו לחצו עליו מוולקווויסק, שברוסיה הלבנה לחזור ללימודים "עליו להשגיח על אחיו הצעיר אליעזר" ויתר מכך - אביו הודיע לו, שהוא עומד להגיע ארצה ולרכוש קרקע עבור ארגון התיישבות שהקים.
אברהם ינובסקי, מומחה למשתלות מפתח-תקווה, ידע מקרוב את התלבטויות משה בנו, נגן הכינור, שאהב "לנגן בחליל ולשיר שירי רועים". והניח לו למצוא את יעודו בדרכו שלו. ציפורה האם תמכה. מספרים כי על משה ואליהו הוטל לסמן חלקה לחפירת בורות לשתילת זיתים, כשלא הצליחו לסמן זווית ישרה על פני השטח, פרץ המשגיח בצחוק. המדען-המעשי יועץ 'המשרד הארצישראלי' לענייני חקלאות יצחק וילקנסקי [לימים פרופ' אלעזרי-וולקני],  איש 'הפועל-הצעיר', שעבר במקום, שכנעם כי יש טעם לחזור ללימודים ולו כדי ללמוד על ניצב ובסיס.

היחיד, שלא חזר ללימודים, היה יצחק טורנר, הוא היה לפועל מצטיין, חקלאי מעולה. במרוצת הזמן היה לרועה-צאן בחווה -  אחד הרועים העברים הראשונים ביישוב החדש.

את קשריו עם בני מחזורו לא ניתק, בעיקר כתב מכתבים. ברוח רעיונות 'הקולקטיב' מסג'רה, אנשי  'פועלי ציון' ו'השומר'.
להוריו נודע על 'אסונם' – בנם יצחק היה לרועה-צאן! הפצירו בו לעזוב את 'הבליו'. האב הציע לו כסף לקניית נחלה "ולהיות לכל הפחות קולוניסט". יצחק סרב.
יצחק טורנר רצה להיות לשומר, להיות לשומר טוב – הייתה זו שאיפת חייו הגדולה. "קשה היה לו להפרד מכבשיו החביבות, מתפקיד-הרועה שלו", יצחק חלה בקדחת ועזב המרעה בחוות בן-שמן עקב כך, והצטרף לראשוני 'השומר' ברחובות. במטבח הפועלים במושבה זכה לתשומת לבה של העובדת חווה גורדון חברתו של איש 'השומר' זלמן  אסושקין "הנער האציל וטוב הלב" קראה לו.

 כעבור זמן לא רב, מוקדם מפרק הזמן הקצוב, התקבל לארגון 'השומר'.


יולי 1912 -  דגניה א' הרכושנית חנכה בתים חדשים ויוסף ברץ נשא לאשה את מרים אוסטרובסקי בין המברכים הרבים גם  יצחק טורנר, פליישר ואריה אברמסון וגם שושנה בלובשטיין ושרה לייקין, עם עוד רבים, טובים וידועים. את ברכתם פרסמו בעיתון 'הפועל הצעיר'.
מפולין הוריו המודאגים חזרו ארצה, עם כמה מצאצאיהם והציעו לבנם יצחק להקים משק חקלאי, שירכשו בשבילו;
הוא דחה את ההצעה – הוא האמין כי  אם יקבלה, לא יוכל למלא בעתיד תפקידים לאומיים - כחבר 'ההסתדרות המצומצמת' התחייב להקדיש את עצמו לטובת הכלל.

בסוף שנת 1913 נפלו שלושה קרבנות בגליל משה ברסקי חבר דגניה; יוסף זלצמן חבר קבוצת כנרת והקש שהצית את הגורן -  יעקב פלדמן, שומר בחוות סג'רה שנורה בראשו. כלבי הגישוש של  'השומר', שזה עתה הובאו מגרמניה, הוליכו לכפר לוביה הסמוך.

יצחק טורנר יצא לשמור בגליל הסוער.

התסיסה בין חברי 'השומר' והמועמדים לו, גברה; היו, שדרשו לנקוט אמצעי תגמול אלימים. התארגנה קבוצה עליה נמנו גם  צבי בקר, צבי נדב, קלמן גרינפלד, דוד צלביץ,  פנחס שניאורסון ויצחק טורנר, עם עוד כמה מועמדים כמו גרשון פליישר, דוד פיש ועוד, שהחליטו לנקום בכפרים, שירצחו יהודים ואפילו הכינו פצצות לכך, דיברו על הכפר לוביה.  ישראל שוחט לא היה בארץ, למד משפטים בקושטא. ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי התנגדו בחריפות לרעיון הנקמה גם מטעמים עקרוניים-מוסריים וגם מחשש, שמעשים אלה יגררו את הישוב הקטן למלחמת-דמים. ההתנצחות בנושא הכאוב, שהחלה עוד בחורף תרע"א עם רצח יחזקאל ניסנוב  ליד יבנאל, הייתה חריפה. "אפשר לאתר את הרוצח, ומדוע אנו מחשים?!" זעם צבי בקר הצמחוני אמיץ הלב, יליד הקאווקאז וממייסדי 'השומר'.

בשנת 1913. נרכשה החווה בסג'רה על-ידי אגודת 'נטעים' -בשעתה נוסדה ברחובות חברה, שבראשה עמד אהרון אייזנברג וחותנו של ווייץ-אלטשולר.  מטרתה היתה רכישת קרקע והכשרתה, נטיעת מטעים ומכירתם לעולים או גם לבני הארץ, חברה זו רכשה גם בסג'רה מפקידות הבארון שטח קרקע נטוע זיתים, שיקמה את העצים המוזנחים, גם נטעה עצים נוספים חילקה אותו לחלקות בנות חמישים דונם, הכריזה על מכירת החלקות האלה בתשלומים לשיעורין. 
כדי להקים במקום מרכז נטיעות, ביקש מייסדה ומנהלה, האיכר הרחובותי אהרון אייזנברג, את ניסן קנטרוביץ מראשוני המושבה רחובות  לנהל שם את העבודה. המנהל החדש "לא ידע ולא התחשב את השאיפות שהאנשים ששפכו דמם מתו עבורם" כתב ביומנו חבר 'השומר' יצחק הוז, והחל להעסיק פועלים בשכר נמוך- מספר ה'מסקובים' בעלי ההכרה המעמדית צומצם, ובמקומם הובאו יהודים כורדים ואורפאלים ומספר רב של ערבים, צ'רקסים ואף מצריים.
הרוחות בסג'רה געשו. הפועלים העברים הכריזו שביתה - דרשו מהחברה 'עבודה עברית'. קנטרוביץ יצא לחצר המושבה והתחיל מגדף ומחרף, וכשראה את אחיו של השומר יעקב פלדמן, מגדר מסביב למקום שבו נהרג אחיו כדי לטעת עץ לזכרו, ציווה להרוס את הגדר!   
"נדמה שבכוונה רצה שאחד הפועלים יכה אותו, כדי שתהיה לו תואנה להקים רעש" כתב על הארוע לחבריו מהגימנסיה יצחק טורנר.
צבי בקר, גרשון פליישר, אריה אברמסון  ודוידל צלביץ',  ששמרו אז בביתניה, הזעיקו את חבריהם -השומרים מהסביבה, התייעצו ושלחו התראה לקנטרוביץ כי יעלו את החווה באש והוא יומת, אם לא יפטר את הערבים. קנטרוביץ שכר שני צ'רקסים,  ששמרו על יד פתח ביתו.
באחד מלילות שבט הגשומים ארבעה שומרים יצאו רכובים ממרחביה לסג'רה לתת תוקף למכתב ההתראה. אחד מהם "בעל צורה ובעל זרוע" הערים על שומרי-הראש הצ'רקסים, נכנס לחדרו של המנהל עם אקדח ביד, ודרש ממנו להפסיק את העבודה הערבית ולעזוב את הגליל ואם לא – ישים האקדח קץ לחייו - "שמע זקן - אמר לו - אבקשך לא להרים קול, פן תעמיד בסכנה את חיי הצ'רקסים שלך, שלושה מחברי יושבים במטבח הפועלים מול ביתך,  ושומרים את צעדי הצ'רקסים,  שלא יפריעו לנו בשיחתנו. יש לי סכין וגם אקדוח, אלא שאיני רוצה להשתמש בהם, אני רוצה שתבטיח לי כי תעבוד מעתה והלאה עם פועלים יהודים או שתעזוב את החווה,  ותמסור את  משרתך לאחר טוב ממך. דע לך, שאקדחי ישיגך בכל מקום שתימצא וכל הצ'רקסים שומרי ראשך לא יצילוך" וכשקיבל את ההבטחה מקנטרוביץ יצא מהחדר תוך,  שהוא מודיע את שמו במפורש - דוד פיש.

שביתת הפועלים העבריים נמשכה חודשים אחדים ללא תכלית - הערבים המשיכו לעבוד בחווה, עד אשר האדמיניסטרטור של 'נטעים', האיכר הרחובותי יצחק זאב אלטשולר המקורב לאנשי 'השומר', שלח את חתנו ושותפו איש העלייה-השנייה,  יוסף וויץ,  פועל ושומר ברחובות, חבר 'הפועל הצעיר' ומומחה ביחסי עבודה לנהל את החווה,  כשעוזר על ידו עובד אייזנברג, בנו של מנהל החברה.
השביתה נפסקה אך הסתדרויות הפועלים אסרו על חבריהן לעבוד בחווה.
מורי גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב צידדו בעמדת הפועלים.
יוסף ווייץ  שנתמנה למנהל החברה בסג'רה, התיישב בה. 
רוב הפועלים החליט לעזוב את המקום. עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים לא יכלו חברי 'קבוצת העבודה' של 'השומר',   שנקראה גם 'לגיון העבודה',  להישאר שם כמפרי שביתה והחבורה התפרקה.
אחריהם גם חברת 'נטעים'.

הקרע ב'השומר' העמיק. ישראל שוחט חזר ארצה לטפל ביישוב המחלוקת, ובאסיפת 'השומר' בטבריה שימש כשופט. גלעדי ופורטוגלי דרשו לשים קץ לכל הויכוח על נקמה – שם התברר, שרוב החברים הוותיקים פנו עורף לחברי הקבוצה המתקוממת וראו בהם מפירי-משמעת, גם לעניין סג'רה.
באותו משפט החברים הוצאו חלקם משורות 'השומר'; משום שנחשבו כראשי המורדים, אולם ניתנה להם רשות לחזור ולהגיש אחרי שלושה חדשים את מועמדותם, כמו צבי בקר ממייסדי הארגון ודויד'ל צלביץ' המועמד, ולחלקם כמו לצבי נדב,  ניתנה 'אזהרה אחרונה'.
"אנחנו נצא להגשים את רעיון המרעה העברי" הכריז ברוח 'השומר' כמה ימים לאחר מכן צבי בקר המודח, שתמך בחבריו הצעירים נושאי דגל 'כיבוש המרעה'  העברי באספת האגודה בתל-עדש פסח תרע"ד 1914.

לאחר ש"נכבשה העבודה והשמירה" העבריות בסג'רה; בחווה ובמושבה, נתנו הפועלים את דעתם על המרעה.
אליהו קראוזה מנהל החווה מטעם יק"א יחד עם וועד המושבה, ניאותו למסור לברל'ה שוויגר מ'השומר' את תפקיד הרועה – עבודה, שנחשבה הקשה והאחראית בכל עבודות השמירה. מסירת כל עדר הבקר ליהודי למרעה-לילה נראתה מסוכנת מדי,  וברלה צורף לרועים הבדווים והצ'רקסים, שיילמד.
ברל'ה נשלח לשמירה במושבה מיצפה שקמה, וכיבוש המרעה הורד מסדר יומה של אגודת 'השומר' – היא נטלה על עצמה משימות רבות, דחופות וכבדות כ'כבוש השמירה', תמיכה ב'כבוש העבודה' והשתתפות ב'קבוצות הכיבוש' –מימוש בעלות על קרקע.

היציאה למרעה,  נשארה חלום מחלומות 'השומר' וחלק מהתקנון, מאז ייסודו. בכל אסיפה של 'השומר' היו שתבעו ודרשו ['האופוזיציה']  להתחיל בכך – כי ראו במרעה לא רק כיבוש ענף, אלא חוליה חשובה להגנה. הם חלמו על הקמת שבט בריא בישראל, שבט יושבי אוהלים, הלומד את שפת השכנים ומנהגיהם, את דרכי הארץ ושביליה, הריה ומישוריה והם שתבעו מהארגון להקים שלוחה שלוחת 'הרועה',  שתכיר את הארץ ברגליה וגם תשמש מקור ידיעות לישוב העברי על המתרחש בקרב הערבים.

יצחק טורנר טען כי, מסיתים ערבים שואפים להחריב את הישוב החקלאי העברי בעזרת בני הכפרים, שכני המושבות העבריות. חבורות רועים נודדות, הפזורות בכל הארץ, יכולות לשמש כאמצעי ליצירת קשר תמידי בין מושבות יהודה, שומרון והגליל, ומקור ידיעות נאמן על כל המתרחש בין הערביים הכפריים והבדווים. הוא  האמין בכל נפשו, כי מחבורות רועים נודדים יהודים כאלו, אם יהיו במספר לא קטן, תצמח טובה גדולה לישראל, מהם יווצר עם עברי חדש בריא ובן-טבע בארץ-ישראל.

פליישר, אברמסון, צלביץ, פיש, בקר, צבי נדב, יצחק טורנר ושאר מסולקי 'השומר' ומועמדיו,  שנדחו החליטו ל"נגד את הברזל בעודו חם"  ולארגן 'אגודת רועים'. רוחו של מיכל הלפרין האגדי, אשר הטיף ללכת לעבר-הירדן מזרחה ולהיות לרועי צאן ובקר הייתה בהם "ואם לא תמצאנה נשים עבריות אשר תתרצינה ללכת גם הן אל עבר-הירדן, ישאו נשים ערביות ויקימו דור חדש בריא, בן טבע, עברי"  אמר: "אחדים חשבו שאפשר להסתפק בספרדיות. . .  ואמנם מספר אנשים עשו כך" גיחך יוסף חריט.
זה גם יפתור את שאלת 'נקמת-הדם', חשבו חבריו, והחליטו בו במקום על יציאה למרעה - מטעם 'השומר'!
תקום 'קבוצת רועים', שתחייה חיי נדודים ממש לשם לימוד הארץ כולה. קבוצה שתאחד במעשיה את כיבוש המרעה עם ההגנה על המרחב. הדגש, כרגיל, ביטחוני - יחידת שמירה אחת. מפוצלת, אבל אחת.
היה זה בפסח תרע"ד באסיפה הכללית השנתית של 'השומר' בתל-עדשים וראשי 'השומר' הסכימו לתוכנית והצהירו כי יושיטו עזרה ליוזמיה.
ההחלטה הכתה גלים בציבור השומרים. ישראל בלקינד האידיאליסט-ההוזה, מנהל בית-ספר בחדרה,  שחלם להקים מחדש בחפצי-בה הסמוכה, את 'קריית ספר' שלו, בית הספר לילדים יתומים - הוסיף נופך תמיכה משלו "אנשים הנמצאים תמיד מחוץ לישוב וחייבים לסמוך על כוחות עצמם יחושלו ושום מצב לא יפחיד אותם";
פליישר, אברמסון וצלביץ היו מוכנים לצאת לרעייה מייד, ישר מביתניה. עם משמעת נמרצת, כמו ב'השומר', עלו צבי בקר ויצחק טורנר עם הקבוצה לעבר-הירדן מזרחה אל האדמות,  שנרכשו בחורן על-ידי הבארון רוטשילד ונעזבו מתושביהם - אדמות סאח'ם ג'ולאן.  מהר מאוד הסתבר ש"אין אדמות חינם" - אמנם היו שייח'ים בדווים שרצו "לעשות עסקים עם יהודים" אך השלטונות העות'מאנים מנעו בתוקף כל ניצן של ניסיון כזה. טורנר חזר מייד, הקדחת,  שקיננה בגופו מאז היותו רועה בבן-שמן הכריעה אותו ואת חלום החורן;
החליטו לשנות כיוון - בחרו ארבעה חברים, שילכו וילמדו את תורת המרעה ממקור ראשון, מהרועים הערבים ולאחר מכן, יציעו את שירותם לאכרים העבריים,  כרועים ותיקים ומנוסים. הארבעה היו: צבי בקר, גרשון פליישר, דויד'ל צלביץ' ואריה אברמסון. היה גם יצחק טורנר – ברור היה שלא יצלח לחיי נוודות בגלל התקפי הקדחת הנישנים שלו, אבל נועדו לו תפקידים אחרים.
בפסח תרע"ד, יצאו שלושה לדרך במטרה ללמוד את תורת הנוקדות - רעייה, הרבעה, חליבה וגז.
שני חברי 'השומר' -  יגאל מרדכי אליוביץ' שהיה לשומר בכרכור אחרי 'תקרית מרחביה' כחלק מה'סולחה', ששחררה אותו ואת חבריו ממאסר בנצרת, ואלכסנדר זייד שנשלח לאבטח את החריש בחדרה על אדמות, שהצ'רקסים ושכניהם הבדווים טענו לבעלות עליהן. הכינו מראש את מקומות ההשתלמות - פנו למוחת'אר ליעקב סמסונוב איש חדרה,  שהכיר היטב את כל השייח'ים בסביבה, והיה מכובד עליהם, וביקשוהו לעזור. סמסונוב באמצעות קשריו, הציג את השניים בפני השייח'ים כבעלי עדרים לעתיד, ואחר משא ומתן סוכם,  ששלושה 'פועלים' ילכו עם הרועים אחר הצאן במשך שנה. "יגאל עשה חוזה עם הערבים" כתב אלכסנדר זייד.
פליישר, אברמסון, צלביץ' נסעו לחדרה,  אשר בסביבתה נטו מאהלי שבטי בדווים נודדים בעלי עדרי צאן,  התלבשו בתלבושת בדווית והלכו להיות רועי צאן. טורנר נשלח כשומר למושבה.
פליישר ואברמסון יצאו ל"ערב תורכמן" שבט פראי למחצה, שחי בהרים ובעמקים של אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל, על הצאן והמרעה, כל אחד לחוד, ודויד'ל צלביץ' הופנה אל פלח בעל עדרים גדולים הנודד עם עדריו בין ג'ת, זיתא ובקה אל-גרביה, ועד לקאקון ותול-כרם.
צבי בקר, נשאר כשומר בביתניה; לא יכול היה לעזוב את המשפחה באותה שעה - רעייתו אסתר לבית שטורמן שהייתה כבר מטופלת בתינוקת – דרורה, הייתה בהריון מתקדם. הוא לקח על עצמו להכין מקומות עבודה עבור השומרים-הרועים עם גמר השתלמותם ברעייה - להכשיר את לבבות האכרים במושבות לקבל רועים עברים מנוסים, וגם לדאוג,  שהנהגת הארגון תמלא אחר הצהרותיה.

יצחק טורנר חלם להשתית את ענף הרעייה על רמה מקצועית וגישה כלכלית.. מחוץ לשעות עבודתו בשמירה, שעשה בחדרה, הכין עצמו להיות רועה בעל ידיעות רחבות, למד וחקר כדי למסור את הידע, שירכוש לשאר הנוקדים, אבל בעיקר קיבל על עצמו לעמוד על המשמר בתוך 'השומר' ולעזור לחבריו הרועים, מבפנים.

בתקופה ששמר בחדרה חלה בקדחת קשה אך המשיך בעבודתו.

המשרד הארצישראלי קנה שטח אדמה לא רחוק מחדרה, את כרכור. על השטח החדש נדרשה שמירה מעולה. נשלח לשם השומר מרדכי יגאל, והוא לקח לו לעזר את יצחק טורנר. "פניו היו ירוקים מהקדחת התכופה" אבל קרוב היה לחבריו, לרועים, שחיו יחד עם הבדווים, חיים עלובים של עוני, רעב וקדחת .
דוד צלביץ' לא עמד בתנאי החיים הקשים, חלה ונאלץ לעזוב לקבלת טיפול רפואי בתל-אביב.
שני חבריו לא ויתרו וכעבור שנה, לאחר שלמדו את מלאכת הטיפול בעדרים ורכשו ניסיון, חזרו כרועים מיומנים בשיטת המרעה הבדווי. גם "בצורתם החיצונית דמו אלה לבדווים: ערומים למחצה, מגודלי שער וזקן וצנומים כמותם".
"החברים חיו חיי רעב-למחצה פת-לחם יבשה בוקר וערב, חוץ מעונת החליבה, שבה הותר להם לשתות גם חלב" כתב ישראל שוחט.
"הם עבדו, לנו ואכלו עם הרועים הערביים ובצורה זו למדו את חייהם של הבדווים הנודדים" סיפר פנחס שניאורסון.

 

טורנר עלה עם פליישר, אברמסון לגליל, הצטרף אל יעקב פת ואלכסנדר צלאל [אוצ'יטילוב], ששמרו במסחה  ומשם נשלח להגנת מלחמיה.


בן השייח' של הכפר עבודיה, שקצר עם חבריו עשב בגבול המושבה מלחמיה, נפגע  למוות כתוצאה מפליטת כדור מרובהו של אחד השומרים. אומרים כי היה זה יוסף לישנסקי מועמד ל'השומר'. כתגובה התנפלו ערביי עבודיה על המושבה. בין שבעת אנשי 'השומר', שהגנו על המקום היה יצחק טורנר.
יחזקאל חנקין הוותיק פגע במנהיג המתנפלים וההתקפה נשברה. לעת ערב הגיעה למלחמיה תגבורת מדגניה מכנרת ומיבנאל, הוברר כי האיכר דב קליי נהרג וממול גם אחד התוקפים. המושבה נערכה להתקפה נוספת. נחפרו תעלות הגנה, הכניסות למושבה נחסמו, והוצבו בהן עגלות ומכונות חקלאיות. זה לא קרה. יצחק טורנר חלה בדלקת ריאות.

השניים פליישר ואברמסון שבו ונפגשו עם צבי בקר והחלו במאמצים לכיבוש את המרעה במושבות ועלו לגליל שם יצחק  טורנר.  לצלביץ  שנשאר בדרום היה אמנם סכום כסף להתחיל במימוש המשימה אך זה לא הספיק לרכישת עדר איתו יוכלו לנדוד כבדווים עבריים – והשניים נאלצו להסתפק ב'כיבוש' המרעה ב מושבות האכרים, עד שיחסכו די כסף להגשמת חלומם – "חומת-ביטחון לכפרי-החקלאים היהודיים, מגן נאמן מפני כל רע ומתנכל" – עד שיבואו עוד רועים, עד שכל המושבות תמסורנה את עדריהן לידיים יהודיות.

ללא קשרים עם האיכרים במושבות,  מחוסרי-עבודה היו ומחוסרי-לחם. לאחר משא-ומתן ממושך עם ועד איכרי בית-גן בהשפעת 'השומר' נמסר לידיהם מרעה העדר. העדר שמנה כשלוש מאות ראש, פרות חמורים וסוסים, אך לא כלל צאן.
המרעה היה כולו בידי ערבים, ידוע היה כי אלה ניצלו את עבודתם - עזרו לחבריהם הגנבים ל'בקר' את המושבה בלילות ואף השתתפו בגניבות עצמן. 
חוזה נערך בין ועד המושבה לבין שני הרועים פליישר ואברמסון, ונחתם לאחר שיצחק טורנר, ששמר בבית-גן, "יוצא גימנסיה 'הרצליה'  ובנו של תעשיין טכסטיל מלודז' החי בארץ",  מסר לאיכרים ערבות כספית של 'השומר' לכיסוי נזק אפשרי בעדר; אם כי, כנהוג, גם חלק משכר הרועים הוקפא בוועד המושבה כערבון למקרה של נזק – הרי הרועים היו אחראים לעדר וחויבו בתשלום נזקיו, כולל אובדן בהמות במהלך הרעייה.
השניים הסתפקו באותו השכר של הערבים, אבל לא הסכימו לחכות לתשלום בסוף השנה, כקודמיהם הערבים,  את משכורתם קיבלו בעד חצי שנה למפרע: בחיטה, חומוס ודומיהם.

קבוצת 'הרועה' קמה; יש וראו בה בת חורגת ונחותה, ולעיתים, לא רצויה, ל'השומר'. 

 יצחק טורנר העביר את משכורתו לקופתם המשותפת של הרועים וארגן את עבודתם – רעייה בבקעת יבנאל. הוא המשיך ללמוד את תחום המרעה להרחיב את השכלתו בנושא ולהשתיתה על יסודות מדעיים ולא רק על ניסיונם של הערבים.  ניהל יומן בו רשם תצפיותיו של כל רועה, ניהל שיחות עם הרועים על טיב המרעה וחקר את טיב המזון של העדר.

"תנאי חייהם של הרועים בבית-גן היו קשים ביותר, בתחילה גרו פליישר וטורנר בחדר קטנטן, מיטה אחת שימשה לשניהם, בלילה ישן עליה הרועה וביום – השומר". סיפר משה שפירא מי שנספח לקבוצת הרועים.

"בבית-גן היינו שני רועים וחברה אחת אתנו -  סיפר אריה אברמסון  - להכין לנו את הארוחה".
 הבחורה הייתה חנה שידלובסקי: כיבסה, הטליאה, קדחה, בישלה קצת חומוס וקצת עלי חוביזה שאספה בשדה,  וכולם רעבו. הקמח, החומוס, העדשים והפול - כל שכרם שמעולם לא סופק במועד – "וחנה, שהייתה 'עקרת הבית' הלכה בוקר-בוקר מחצר לחצר לקבץ מידי האיכרים את עדשים או קמח, לאפות לחם ולהכין תבשיל חם לחברים החוזרים לעת ערב מן המרעה." סיפרה נחמה זייצר שעלתה לטלחה [היא תל-חי] כמבשלת של קבוצת הרועים, שארגן ישראל גלעדי.
הרועים היו יוצאים לשדות לפנות בוקר, בשעות "כלחוך השור", בלי מגפיים, ובלי מעילים חמים, וטורנר היה משאיל להם את מגפיו ומעילו, ושומר ליד 'הקיר'  שהקיף את המושבה, יחף וללא מעיל; כך שיתף את עצמו במעשה החלוצי של הרועים, אף שהוזהר שריאותיו פגיעות.

לשני הרועים הראשונים הצטרף כמתלמד נער בן 16- ליפא לייטמן  ". . . החיים בבית-גן בזמן טורנר היו אידיאליים ויפים מאוד, למרות זה שהיו בכל זאת בפנים איזה סכסוכים" סיפר הנער.
ואכן כל הסביבה ייחסה לטורנר השפעה רבה על 'חבורת הרועים ' בבית-גן . אותו נער זכר לרע את כולם להוציא את טורנר "טורנר התייחס אלי כמו אח גדול לקטן ועניין אותי מאוד".

אברמסון גייס לרעיון 'כבוש המרעה העברי' את יוסף חריט פועל חקלאי ואיש 'השומר'  ממרחביה, פליישר ויצחק טורנר צרפו את משה שפירא. חבר הביא חבר  - גם משה גרומן הידוע כ'משה'לה טאנץ' וגם זלודה הוא משה ז'לודין באו, והיו שהגיעו בפרקי זמן משתנים כמו  יהודה 'הרועה'פרידלנדר העיקש, משה סגלוביץ מגרודנו, יעקב סטריז'בסקי- שלומין הסוציאליסט, ואפילו בחורות כרבקה דונסקי - דנית היפה ונחמה זייצר.
דויד צלביץ' התכוון להקים בנפרד עדר במטולה, הוא דיבר עם קאלוואריסקי,  אך מזלו בגד בו  - באותו זמן ירה למות אחד מ'השומר' בבת המקום ובעצמו, על רקע אהבה נכזבת, וצלביץ' הלך לשדות פוריה לרעות את עדר העזים של יהודי טברייני בשם פייס.  עדר של 400 עזים במצב ירוד, שנרכש מהצבא התורכי. עדר שנשדד מהארמנים; אליו הצטרפו משה סגלוביץ' משה ז'לודין ושמעון דרוקר.

ריב פרץ בין המבשלת, חנה שידלובסקי, שניהלה את משק הבית של הרועים, לבין פליישר:  "היא התבטאה שלה באגודה יש רק אחד – טורנר, היא לא התייחסה לחברים באופן שווה" העיד ליטמן. יש אומרים כי המרעה בבית-גן נפסק בשל אותו ריב.

בשנת 1915 היה חורף גשום מאוד. יצחק טורנר  בבית-גן חלה קשה, ולא היה מי שיטפל בו כיאות. הדבר נודע ליעקב כבשנה  חברו מ'הסתדרות המצומצמת'  וזה נסע לבית-גן והביא אותו לחדרו, שבחוות הקרן הקיימת בכינרת. רופא, שהוזמן מטבריה קבע שהוא סובל מדלקת-ריאות ומצבו קשה. שושנה בלובשטיין, [אחותה הבוגרת  של המשוררת רחל], באה לטפל בטורנר  שאותו אהבה, "הוא ביקש ממני להרחיקה ואמר לי שדי לו בטיפולי" כתב יעקב כבשנה.
על אף מחלתו הקשה לא חדל טורנר לחלום על כיבוש הגלעד, ועל שדות הבארון בחורן, שעליהם רועים יהודים כשבטי בדווים. "אמרתי לו שזה חלום שאי-אפשר להגשימו בקרוב, בייחוד לא בימי המלחמה, אך לא התווכחתי עימו, כי הבנתי שזה חלומו האחרון" כתב יעקב כבשנה – עצמון.
קרוב לפסח, בשנה השנייה למלחמה, לפני הפסח, בחודש ניסן תרע"ה נפטר יצחק טורנר מדלקת ריאות, בזרועות חברו בכינרת יעקב כבשנה, חמש שנים לאחר, שעזבו את ספסל התלמידים והלכו לעבוד בחוות בן-שמן והוא בן כ"ג.
בו בערב קברו אותו בבית הקברות על שפת הכינרת. שושנה בלובשטיין התהלכה בלוויה כסהרורית, בשמלה לבנה ובסנדלים. למחרת שלחו אותה לתל-אביב, אל בני משפחתה. בחווה לא יכלו עוד לטפל בה. יעקב ודוד כבשנה אחיו רתמו עגלה, ריפדו אותה היטב והשכיבו בה את שושנה; פניה מקלר אמיצת הלב חברתה הטובה של שושנה שעלו יחד ארצה, הצטרפה אליהם כאחות והשגיחה עליה. "אני הייתי העגלון, וראיתי את עצמי כאחראי על שושנה. חשתי בזעזוע שנגרם לה" סיפר לימים יעקב.
צחק היה מאד אהוב על הבחורות. יצחק ערב לחיקן" ניסח בעברית מיוחדת ערן גרף, אחיינו, בנם של אשר גרף ורוחמה לבית טורנר. "עלם חמודות נחשק וחביבן של אמזונות ארגון 'השומר'". אמרו גם קיילה גלעדי, צפורה זייד ומניה שוחט במפגשי האזכרות של הארגון', כשהן נוטות חסד רב לרוחמה בזכות היותה אחותו של יצחק הנערץ.

השמועה על מות טורנר הגיעה ל'חבורת הרועים'; שלחו את החבר פליישר לבדוק אם נכון הדבר. חזר שם את ראשו בין ידיו, והתחיל מזמזם "אל יבנה הגליל.." קמו חברים איש על כתף חברו, קמו חברות ובעיניהן דמעות, נתלכד מעגל 'הורה' עד עלות השחר, עד היציאה לעבודה.
"יהי זכרו ברוך!" נכתב ב'הפועל-הצעיר' תרע"ה, 14.
"השומר הצעיר אמיץ הרוח, העלם המענין מאד, יצחק טורנר, אשר  חייו כבו לפני זמנם בעת המלחמה". כתב  פולסקין-יערי.
לטורנר היה כוח השפעה ואחרי מותו הכל הלך לאיבוד". כתב יואב רגב בספרו "בית-גן".
בשנות השישים הועבר ארונו לבית הקברות של 'השומר' בכפר-גלעדי, ובכנרת  הוצב לוח לזכרו.
  
סוף דבר
מלחמת העולם הראשונה פרצה וכספים מפולין הפסיקו להגיע למשפחת טורנר ביפו.

בגרוש יפו, פסח תרע"ז -  גורשה המשפחה מביתה. נדדו בין מושבות בגליל, הגיעו לטבריה מרודים ועניים, עברו לביירות ולמצרים וכשחזרו לארץ בתום המלחמה מצאו שביתם "בזוז ושדוד".

האב - טורנר יוסף מנחם בן משה נפטר ב - 25.5.1920 ונטמן בבית העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב -חלקה א', שורה ט"ו, קבר 20.
על מצבתו כתוב:
מנוחת
איש משכיל וירא אלהים
מר יוסף מנחם
ב'ר משה ז"ל
טורנר
מלודז' (פולין)
נפטר בשנת הנ'ט לחייו
ביום ח' סיון שנת התר'פ
תנצב'ה

אהבתו הגדולה לארץ
היתה מקור חייו
בעדה סבל וממנה לא נפרד

לבקשתי, חני מ'חברה-קדישא' הקריאה לי מה כתוב אצלם בגיליון שלו:
סיבת המות: שחט את עצמו. [25.5.1920]

מקצוע:       סוחר

מקום לידה: בא מלודז'.
נתינות:       מקומית
עלה ארצה: 6-7 שנים בארץ.

גיל:           בן 65


חמש שנים אחרי מות הבן, תמה מלחמת העולם הראשונה. המשפחה אילצה את האב, בגלל גורמים כלכליים, לשוב לפולין. יוסף מנחם טורנר לא יכול לעמוד בפני רצון בני ביתו, אבל לעזוב את ארץ ישראל לא רצה וביום בו נועד להפליג באונייה מיפו, טרף את נפשו בכפו. הוא, אשר הפציר לא פעם בבנו שירפה מ'הבליו', שלא יקדיש את כל חייו רק לאידיאלים, עשה גם הוא מעשה 'הבל' ונשאר באדמת הארץ, כבנו  יצחק.
האם רבקה, אחרי שלא הסתדרו בארץ חזרה כאמור, לאירופה, לפולין,  עם חמישה מילדיה.
מאשה [מירה] ערב פרוץ המלחמה הצטרפה למשפחת בעלה בשוויץ ואחר מכן חזרו לגור בירושלים
ובעלה משה  ברזילי היה מנהל סניף בנק 'אנגלופלשתינה' בירושלים.

שמואל האח הבכור, שנשא אשה בשם מרים, ואירינה, הבכורה בבנות שנישאה לדוידוביץ, שלה כבר היו ילדים גדולים, לא עלו ארצה כלל מלכתחילה, נשארו בלודז' חדלו לנהל את המטוויה.

ויעקב ששב לפולין היה למנהל המפעל והמשפחה. יעקב  יליד [1898] בוגר גימנסיה 'הרצליה',  סיפרו ששרת בגדוד העברי, היה בין היורדים עם אמו ושאר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין,  רווק היה ונרצח כ"סוחר בדים" בלודז' שנת 1941 על ידי הנאצים ימ"ש

מרים [1894] בוגרת גימנסיה 'הרצליה', שהייתה גננת בחדרה חזרה עם אמה, אחיה ואחיותיה לפולין בשנת  1920; נישאה לאחד בשם לוקיאנסקי [יש אומרים שהיה ערל] וגרו בווארשה. נרצחה על ידי הנאצים ימ"ש בשנת 1941 במחנה Bashramish.

רחל, בוגרת גימנסיה 'הרצליה', הייתה גננת בחדרה, נסעה בשנת 1920עם המשפחה ללמוד ב"מולדת הישנה", נשאה כנראה לערל [רומק קאלצקי] וכמו אחותה מרים נספתה בשואה .

זאב נסע עם אמו ויתר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין וחזר ארצה אחרי לימודיו שם, לפני השואה, נשא לאשה את  לולה, היה לפקיד בכיר בבנק 'אנגלופלשתינה',  וגרו בתל אביב.

נתן, בוגר גימנסיה 'הרצליה', לאחר הגרוש מיפו המשיך למצרים, שם הקים את משפחתו.

רוחמה שנולדה בפולין לאחר הקונגרס הציוני השישי – 'קונגרס אוגנדה', עזבה גם היא בשנת 1920 עם המשפחה את הארץ ויצאה ללמוד בברלין אמנות. במשפחה דיברו [קרי- יעקב] כי היא "צריכה פיקוח הדוק על דרכיה" הוחזרה לפולין לחסות בבית אחותה מרים בווארשה. שם למדה מיקרוביולוגיה, הייתה חברתו של תלמיד לרפואה בשם משה קלינבוים - [לימים ד"ר משה סנה ראש המטה-הארצי של 'ההגנה'],  עלתה לארץ בשנת 1932  ל'הדסה' בירושלים ומשם גייס אותה ד"ר חיים ויצמן ל'מכון זיו' עם היווסדו. רחובות 1934.
"רוחמה  נהגה להגיע לאזכרות בכפר-גלעדי ולפגוש שם את כל הנשים... מנייה שוחט ויתר הגברות" סיפר בנה ערן לצמרת.

גם אחרי לכתו ללא עת של יצחק טורנר היו ניסיונות לא מעטים להמשיך את רוח 'הרועה'.
"... היו איפוא עדרים וגם רועים היו אבל שוב לא היה בהם קסם של חזון 'הרועה'. התנאים השתנו בארץ. גם האנשים נעשו יותר אנוכיים והרעיון נעשה גוף בלי נשמה. גידול הצאן נהפך במשקים לענף רגיל, כיתר ענפי המשק". הגדיר זאת משה ז'לודין.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה