יצחק  טורנר – פועל, רועה ושומר, מת מדלקת ריאות

28.3.1915 – כנרת

                                                             

                                      קברות "השומר" כפר-גלעדי

                                                                                                             טכסט:

 חבר השומר

 יצחק טורנר

תרנ"ו – י"ג ניסן תרע"ה

  1895-1915

 

 

בית העלמין כנרת

טכסט:

פנ הבחור יצחק

אפרים בן יוסף

מנחם טורנר

בן כג* שנה

נפטר ט לחו

ניסן תרע"ה

תנצבה

מקרא:
* בן כג שנה -כנראה טעות בציון מניין שנותיו
   לחו= לחודש

גידול הצאן במשק העברי היה קיים כבר באמצע המאה התשע עשרה. להוציא קוריוזים כמו שולמית רועת-הצאן מחצבייה בלבנון, עליה סיפר חלוץ חוקרי הארץ יהוסף שוורץ, היו אלה בעלי עדרים מבני הישוב הישן בסביבות ירושלים וצפת, כמו בני משפחת בק - ישראל וניסן - שהיו בעלי עדרים על הג'רמאק בצפון וביריחו בדרום. גם לאיכרי 'העלייה הראשונה' היו במושבותיהם רפתות ועדרים קטנים, אשר נוהגו בדרך כלל בידי רועים ערבים שכירים בתנאים שהיו מקובלים במשק הערבי.

רעיון 'כיבוש המרעה' היה אחד מפירות החזון, באידיאולוגיה של תנועת הפועלים בתחילת דרכה ובראשם הארגון החשאי 'בר-גיורא'. חלוצים אלה ראו בגידול צאן בארץ שליחות, חזרה אל המקורות והלכו אל שבטי הבדווים ללמוד את רזי גידול הצאן. לאחר מאבקים ואכזבות לא מעטות, הם הקימו בגליל אגודת מגדלי צאן - 'הרועה', ביניהם היה גם הפועל והשומר יצחק טורנר אחד מקבוצת תלמידי הגימנסיה העברית מתל אביב, אשר עזבו ספסל הלימודים והלכו לעזרת העם.

יצחק-אפרים נולד בשנת תרנ"ב (1892) בעיר לודז', פולין. בן, בין עשרת ילדים – חמשה בנים וחמש בנות, לאמו רבקה ולאביו – יוסף מנחם טוֹרנר, יליד העיירה צוירישב   Zoirichev שבפולין שנת 1861   ח' סיון תר"כ.  האב, איש משכיל, ירא אלוהים, בעל בית חרושת לבדים  -  למנופקטורה- "מטוויה" אמר הנכד, ערן, והוסיף, וציוני, שהיה מספיק אמיד ובעל מעמד כדי לשמש שליח הקהילה לקונגרסים הציונים.

לשם חנוך בניהם ברוח העברית, בהיות יצחק בן שלש-עשרה, עלו הוריו, רבקה ויוסף מנחם טוֹרנר בשנת תרס"ה [1906] לארץ-ישראל עם הילדים מאשה היא מירה, יעקב, זאב [וולק], נתן, מרים, רחל, ורוחמה שטרם מלאו לה שלוש. גרו במנשייה שכונה טובה ביפו.

מבוססים היו,  הכספים התקבלו מפולין, מבני המשפחה שנשארו שם בלודז' להמשיך את העסקים: הבן סמואל [שמואל], שהתכונן ללימודי רפואה והבת, אירינה, שנישאה לאליעזר דוידוביץ. המפעל המשפחתי פרנס את כולם.

יצחק החל ללמוד במחלקה הראשונה ['החמישית']  של הגימנסיה 'הרצליה', שהוקמה באופן פרטי על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה, בדירתם ביפו, בקומה ב' שנפתח ב 1905 בחול המועד סוכות עם כתת לימוד בה 17 תלמידים. היה זה בית הספר "עברי גמנסייאלי". הראשון בעולם, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. מחזור בו למדו משה שרתוק ואחותו רבקה, דב הוז ואליהו גולומב, רבקה רזניק וצילה פייננברג הבת של לוליק ופניה, משה מנוחין ממאה-שערים, יעקב כבשנה ומשה כרמי. גם בנימין קומרוב - חבר 'ההסתדרות המצומצמת' היה.

אחותו הקטנה רוחמה סובבת עם ילדה צעירה ממנה, הבת של  עקיבא וייס שגרו במנשייה בבית הבק ההדור וכשמשפחת וייס הקימה את 'אחוזת-בית', סרבה רבקה, האם, לעבור לשם "הסתייגה מקרבתם  של יהודים הרבה  בסביבתה".

בחופשת הפסח, ניסן תרס"ז [1907] בבית הספר 'חובבי ציון', נערך נשף של האגודה 'רק עברית' אותה אגודה, שהוקמה מקרב תלמידי הגימנסיה ותלמידות בית-
הספר לבנות 'בית האוטונומיה' מטעם הועד האודיסאי שחבריה נדרו, שלא לדבר שום שפה פרט לעברית  [אפילו עונשים היו על מפירי הנדר] - הנשף בו דקלם יצחק טורנר את שירו של אד"ם [אברהם דב לבנזון] הכהן 'המכבה' וכיבה בהפגנתיות את הנר הדולק על הבימה.

בחופש הגדול של אותה שנה, בבית המלון של ספקטור ביפו העלתה האגודה 'רק עברית' את המחזה 'האנוסים' מאת שלום אש; מחזה קצר בן מערכה אחת, שתורגם מיידיש לעברית. יצחק טורנר בתפקיד ראש האינקוויזיציה ואילו מרים אחותו הגדולה היא סוחר קתולי.

שנתיים לאחר עלייתם ארצה, בחג הסוכות אחותו מאשה [מירה]  נישאת ביפו למישה בנם של טייבה ויהושע אייזנשטט [ברזילי] ואז, מחמת משבר כספי, נאלצה המשפחה לחזור ללודז', לפולין ויצחק עמם. ההורים הפצירו ביצחק, שיילמד הנדסה שיהיה לאינג'ניר ויקבל עליו את ניהול בית-החרושת של המשפחה, אולם הוא סירב.  טורנר הצעיר נמשך בכל לבו אל הגימנסיה העברית. הוריו התנגדו לכך עד שפרץ ריב, ויצחק חזר לארץ-ישראל למרות רצונם. תוך זמן קצר, השלים שנתיים של לימודים מה, שהחסיר בשנות העדרו, שב לגימנסיה, בבניינה החדש ברחוב הרצל בתל אביב, שבנה על חשבונו יהודי אנגלי ועשיר בשם מוזר, שופט בעיר ברטפורד  - למחלקה השביעית מחזור א'.

יצחק עוד בתקופת לימודיו בגימנסיה נמשך לרעיון העבודה והשמירה העברית, וכשהתארגנה בחופשה הגדולה חבורת תלמידים מבני מחלקתו לצאת לעבודה בחוות הקרן הקיימת  בבן-שמן, חווה חקלאית, ששימשה כחווה ניסיונית לחקלאות מודרנית ומקום להכשרת פועלים להתיישבות, היה בין ראשוני היוצאים.

תמה החופשה רוב התלמידים, שלא התנסו בעבודת כפיים, לא עמדו בניסיון וחזרו לספסלי הגימנסיה.

שלושה התמידו בעבודה והתכוונו להישאר: היוזם אליהו גולמב, משה ינובסקי [כרמי] ויצחק טורנר. הורי אליהו לחצו עליו מוולקווויסק, שברוסיה הלבנה לחזור ללימודים "עליו להשגיח על אחיו הצעיר אליעזר" ויתר מכך - אביו הודיע לו, שהוא עומד להגיע ארצה ולרכוש קרקע עבור ארגון התיישבות שהקים.

אברהם ינובסקי, מומחה למשתלות מפתח-תקווה, ידע מקרוב את התלבטויות משה בנו, נגן הכינור, שאהב "לנגן בחליל ולשיר שירי רועים". והניח לו למצוא את יעודו בדרכו שלו. ציפורה האם תמכה. מספרים כי על משה ואליהו הוטל לסמן חלקה לחפירת בורות לשתילת זיתים, כשלא הצליחו לסמן זווית ישרה על פני השטח, פרץ המשגיח בצחוק. המדען-המעשי יועץ 'המשרד הארצישראלי' לענייני חקלאות יצחק וילקנסקי [לימים פרופ' אלעזרי-וולקני],  איש 'הפועל-הצעיר', שעבר במקום, שכנעם כי יש טעם לחזור ללימודים ולו כדי ללמוד על ניצב ובסיס.

היחיד, שלא חזר ללימודים, היה יצחק טורנר, הוא היה לפועל מצטיין, חקלאי מעולה. במרוצת הזמן היה לרועה-צאן בחווה -  אחד הרועים העברים הראשונים ביישוב החדש.

את קשריו עם בני מחזורו לא ניתק, בעיקר כתב מכתבים. ברוח רעיונות 'הקולקטיב' מסג'רה, אנשי  'פועלי ציון' ו'השומר'.

להוריו נודע על 'אסונם' – בנם יצחק היה לרועה-צאן! הפצירו בו לעזוב את 'הבליו'. האב הציע לו כסף לקניית נחלה "ולהיות לכל הפחות קולוניסט". יצחק סרב.

יצחק טורנר רצה להיות לשומר, להיות לשומר טוב – הייתה זו שאיפת חייו הגדולה. "קשה היה לו להפרד מכבשיו החביבות, מתפקיד-הרועה שלו", יצחק חלה בקדחת ועזב המרעה בחוות בן-שמן עקב כך, והצטרף לראשוני 'השומר' ברחובות. במטבח הפועלים במושבה זכה לתשומת לבה של העובדת חווה גורדון חברתו של איש 'השומר' זלמן  אסושקין "הנער האציל וטוב הלב" קראה לו.

 כעבור זמן לא רב, מוקדם מפרק הזמן הקצוב, התקבל לארגון 'השומר'.

יולי 1912 -  דגניה א' הרכושנית חנכה בתים חדשים ויוסף ברץ נשא לאשה את מרים אוסטרובסקי בין המברכים הרבים גם  יצחק טורנר, פליישר ואריה אברמסון וגם שושנה בלובשטיין ושרה לייקין, עם עוד רבים, טובים וידועים. את ברכתם פרסמו בעיתון 'הפועל הצעיר'.

מפולין הוריו המודאגים חזרו ארצה, עם כמה מצאצאיהם והציעו לבנם יצחק להקים משק חקלאי, שירכשו בשבילו;

הוא דחה את ההצעה – הוא האמין כי  אם יקבלה, לא יוכל למלא בעתיד תפקידים לאומיים - כחבר 'ההסתדרות המצומצמת' התחייב להקדיש את עצמו לטובת הכלל.

בסוף שנת 1913 נפלו שלושה קרבנות בגליל משה ברסקי חבר דגניה; יוסף זלצמן חבר קבוצת כנרת והקש שהצית את הגורן -  יעקב פלדמן, שומר בחוות סג'רה שנורה בראשו. כלבי הגישוש של  'השומר', שזה עתה הובאו מגרמניה, הוליכו לכפר לוביה הסמוך.

יצחק טורנר יצא לשמור בגליל הסוער.

התסיסה בין חברי 'השומר' והמועמדים לו, גברה; היו, שדרשו לנקוט אמצעי תגמול אלימים. התארגנה קבוצה עליה נמנו גם  צבי בקר, צבי נדב, קלמן גרינפלד, דוד צלביץ,  פנחס שניאורסון ויצחק טורנר, עם עוד כמה מועמדים כמו גרשון פליישר, דוד פיש ועוד, שהחליטו לנקום בכפרים, שירצחו יהודים ואפילו הכינו פצצות לכך, דיברו על הכפר לוביה.  ישראל שוחט לא היה בארץ, למד משפטים בקושטא. ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי התנגדו בחריפות לרעיון הנקמה גם מטעמים עקרוניים-מוסריים וגם מחשש, שמעשים אלה יגררו את הישוב הקטן למלחמת-דמים. ההתנצחות בנושא הכאוב, שהחלה עוד בחורף תרע"א עם רצח יחזקאל ניסנוב  ליד יבנאל, הייתה חריפה. "אפשר לאתר את הרוצח, ומדוע אנו מחשים?!" זעם צבי בקר הצמחוני אמיץ הלב, יליד הקאווקאז וממייסדי 'השומר'.

בשנת 1913. נרכשה החווה בסג'רה על-ידי אגודת 'נטעים' -בשעתה נוסדה ברחובות חברה, שבראשה עמד אהרון אייזנברג וחותנו של ווייץ-אלטשולר.  מטרתה היתה רכישת קרקע והכשרתה, נטיעת מטעים ומכירתם לעולים או גם לבני הארץ, חברה זו רכשה גם בסג'רה מפקידות הבארון שטח קרקע נטוע זיתים, שיקמה את העצים המוזנחים, גם נטעה עצים נוספים חילקה אותו לחלקות בנות חמישים דונם, הכריזה על מכירת החלקות האלה בתשלומים לשיעורין. 

כדי להקים במקום מרכז נטיעות, ביקש מייסדה ומנהלה, האיכר הרחובותי אהרון אייזנברג, את ניסן קנטרוביץ מראשוני המושבה רחובות  לנהל שם את העבודה. המנהל החדש "לא ידע ולא התחשב את השאיפות שהאנשים ששפכו דמם מתו עבורם" כתב ביומנו חבר 'השומר' יצחק הוז, והחל להעסיק פועלים בשכר נמוך- מספר ה'מסקובים' בעלי ההכרה המעמדית צומצם, ובמקומם הובאו יהודים כורדים ואורפאלים ומספר רב של ערבים, צ'רקסים ואף מצריים.

הרוחות בסג'רה געשו. הפועלים העברים הכריזו שביתה - דרשו מהחברה 'עבודה עברית'. קנטרוביץ יצא לחצר המושבה והתחיל מגדף ומחרף, וכשראה את אחיו של השומר יעקב פלדמן, מגדר מסביב למקום שבו נהרג אחיו כדי לטעת עץ לזכרו, ציווה להרוס את הגדר!   

"נדמה שבכוונה רצה שאחד הפועלים יכה אותו, כדי שתהיה לו תואנה להקים רעש" כתב על הארוע לחבריו מהגימנסיה יצחק טורנר.

צבי בקר, גרשון פליישר, אריה אברמסון  ודוידל צלביץ',  ששמרו אז בביתניה, הזעיקו את חבריהם -השומרים מהסביבה, התייעצו ושלחו התראה לקנטרוביץ כי יעלו את החווה באש והוא יומת, אם לא יפטר את הערבים. קנטרוביץ שכר שני צ'רקסים,  ששמרו על יד פתח ביתו.

באחד מלילות שבט הגשומים ארבעה שומרים יצאו רכובים ממרחביה לסג'רה לתת תוקף למכתב ההתראה. אחד מהם "בעל צורה ובעל זרוע" הערים על שומרי-הראש הצ'רקסים, נכנס לחדרו של המנהל עם אקדח ביד, ודרש ממנו להפסיק את העבודה הערבית ולעזוב את הגליל ואם לא – ישים האקדח קץ לחייו - "שמע זקן - אמר לו - אבקשך לא להרים קול, פן תעמיד בסכנה את חיי הצ'רקסים שלך, שלושה מחברי יושבים במטבח הפועלים מול ביתך,  ושומרים את צעדי הצ'רקסים,  שלא יפריעו לנו בשיחתנו. יש לי סכין וגם אקדוח, אלא שאיני רוצה להשתמש בהם, אני רוצה שתבטיח לי כי תעבוד מעתה והלאה עם פועלים יהודים או שתעזוב את החווה,  ותמסור את  משרתך לאחר טוב ממך. דע לך, שאקדחי ישיגך בכל מקום שתימצא וכל הצ'רקסים שומרי ראשך לא יצילוך" וכשקיבל את ההבטחה מקנטרוביץ יצא מהחדר תוך,  שהוא מודיע את שמו במפורש - דוד פיש.

שביתת הפועלים העבריים נמשכה חודשים אחדים ללא תכלית - הערבים המשיכו לעבוד בחווה, עד אשר האדמיניסטרטור של 'נטעים', האיכר הרחובותי יצחק זאב אלטשולר המקורב לאנשי 'השומר', שלח את חתנו ושותפו איש העלייה-השנייה,  יוסף וויץ,  פועל ושומר ברחובות, חבר 'הפועל הצעיר' ומומחה ביחסי עבודה לנהל את החווה,  כשעוזר על ידו עובד אייזנברג, בנו של מנהל החברה.

השביתה נפסקה אך הסתדרויות הפועלים אסרו על חבריהן לעבוד בחווה.

מורי גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב צידדו בעמדת הפועלים.

יוסף ווייץ  שנתמנה למנהל החברה בסג'רה, התיישב בה. 

רוב הפועלים החליט לעזוב את המקום. עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים לא יכלו חברי 'קבוצת העבודה' של 'השומר',   שנקראה גם 'לגיון העבודה',  להישאר שם כמפרי שביתה והחבורה התפרקה.

אחריהם גם חברת 'נטעים'.

הקרע ב'השומר' העמיק. ישראל שוחט חזר ארצה לטפל ביישוב המחלוקת, ובאסיפת 'השומר' בטבריה שימש כשופט. גלעדי ופורטוגלי דרשו לשים קץ לכל הויכוח על נקמה – שם התברר, שרוב החברים הוותיקים פנו עורף לחברי הקבוצה המתקוממת וראו בהם מפירי-משמעת, גם לעניין סג'רה.

באותו משפט החברים הוצאו חלקם משורות 'השומר'; משום שנחשבו כראשי המורדים, אולם ניתנה להם רשות לחזור ולהגיש אחרי שלושה חדשים את מועמדותם, כמו צבי בקר ממייסדי הארגון ודויד'ל צלביץ' המועמד, ולחלקם כמו לצבי נדב,  ניתנה 'אזהרה אחרונה'.

"אנחנו נצא להגשים את רעיון המרעה העברי" הכריז ברוח 'השומר' כמה ימים לאחר מכן צבי בקר המודח, שתמך בחבריו הצעירים נושאי דגל 'כיבוש המרעה'  העברי באספת האגודה בתל-עדש פסח תרע"ד 1914.

לאחר ש"נכבשה העבודה והשמירה" העבריות בסג'רה; בחווה ובמושבה, נתנו הפועלים את דעתם על המרעה.

אליהו קראוזה מנהל החווה מטעם יק"א יחד עם וועד המושבה, ניאותו למסור לברל'ה שוויגר מ'השומר' את תפקיד הרועה – עבודה, שנחשבה הקשה והאחראית בכל עבודות השמירה. מסירת כל עדר הבקר ליהודי למרעה-לילה נראתה מסוכנת מדי,  וברלה צורף לרועים הבדווים והצ'רקסים, שיילמד.

ברל'ה נשלח לשמירה במושבה מיצפה שקמה, וכיבוש המרעה הורד מסדר יומה של אגודת 'השומר' – היא נטלה על עצמה משימות רבות, דחופות וכבדות כ'כבוש השמירה', תמיכה ב'כבוש העבודה' והשתתפות ב'קבוצות הכיבוש' –מימוש בעלות על קרקע.

היציאה למרעה,  נשארה חלום מחלומות 'השומר' וחלק מהתקנון, מאז ייסודו. בכל אסיפה של 'השומר' היו שתבעו ודרשו ['האופוזיציה']  להתחיל בכך – כי ראו במרעה לא רק כיבוש ענף, אלא חוליה חשובה להגנה. הם חלמו על הקמת שבט בריא בישראל, שבט יושבי אוהלים, הלומד את שפת השכנים ומנהגיהם, את דרכי הארץ ושביליה, הריה ומישוריה – והם שתבעו מהארגון להקים שלוחה–  שלוחת 'הרועה',  שתכיר את הארץ ברגליה וגם תשמש מקור ידיעות לישוב העברי על המתרחש בקרב הערבים.

יצחק טורנר טען כי, מסיתים ערבים שואפים להחריב את הישוב החקלאי העברי בעזרת בני הכפרים, שכני המושבות העבריות. חבורות רועים נודדות, הפזורות בכל הארץ, יכולות לשמש כאמצעי ליצירת קשר תמידי בין מושבות יהודה, שומרון והגליל, ומקור ידיעות נאמן על כל המתרחש בין הערביים הכפריים והבדווים. הוא  האמין בכל נפשו, כי מחבורות רועים נודדים יהודים כאלו, אם יהיו במספר לא קטן, תצמח טובה גדולה לישראל, מהם יווצר עם עברי חדש בריא ובן-טבע בארץ-ישראל.

פליישר, אברמסון, צלביץ, פיש, בקר, צבי נדב, יצחק טורנר ושאר מסולקי 'השומר' ומועמדיו,  שנדחו החליטו ל"נגד את הברזל בעודו חם"  ולארגן 'אגודת רועים'. רוחו של מיכל הלפרין האגדי, אשר הטיף ללכת לעבר-הירדן מזרחה ולהיות לרועי צאן ובקר הייתה בהם "ואם לא תמצאנה נשים עבריות אשר תתרצינה ללכת גם הן אל עבר-הירדן, ישאו נשים ערביות ויקימו דור חדש בריא, בן טבע, עברי"  אמר: "אחדים חשבו שאפשר להסתפק בספרדיות. . .  ואמנם מספר אנשים עשו כך" גיחך יוסף חריט.

זה גם יפתור את שאלת 'נקמת-הדם', חשבו חבריו, והחליטו בו במקום על יציאה למרעה - מטעם 'השומר'!

תקום 'קבוצת רועים', שתחייה חיי נדודים ממש לשם לימוד הארץ כולה. קבוצה שתאחד במעשיה את כיבוש המרעה עם ההגנה על המרחב. הדגש, כרגיל, ביטחוני - יחידת שמירה אחת. מפוצלת, אבל אחת.

היה זה בפסח תרע"ד באסיפה הכללית השנתית של 'השומר' בתל-עדשים וראשי 'השומר' הסכימו לתוכנית והצהירו כי יושיטו עזרה ליוזמיה.

ההחלטה הכתה גלים בציבור השומרים. ישראל בלקינד האידיאליסט-ההוזה, מנהל בית-ספר בחדרה,  שחלם להקים מחדש בחפצי-בה הסמוכה, את 'קריית ספר' שלו, בית הספר לילדים יתומים - הוסיף נופך תמיכה משלו "אנשים הנמצאים תמיד מחוץ לישוב וחייבים לסמוך על כוחות עצמם יחושלו ושום מצב לא יפחיד אותם";

פליישר, אברמסון וצלביץ היו מוכנים לצאת לרעייה מייד, ישר מביתניה. עם משמעת נמרצת, כמו ב'השומר', עלו צבי בקר ויצחק טורנר עם הקבוצה לעבר-הירדן מזרחה אל האדמות,  שנרכשו בחורן על-ידי הבארון רוטשילד ונעזבו מתושביהם - אדמות סאח'ם ג'ולאן.  מהר מאוד הסתבר ש"אין אדמות חינם" - אמנם היו שייח'ים בדווים שרצו "לעשות עסקים עם יהודים" אך השלטונות העות'מאנים מנעו בתוקף כל ניצן של ניסיון כזה. טורנר חזר מייד, הקדחת,  שקיננה בגופו מאז היותו רועה בבן-שמן הכריעה אותו ואת חלום החורן;

החליטו לשנות כיוון - בחרו ארבעה חברים, שילכו וילמדו את תורת המרעה ממקור ראשון, מהרועים הערבים ולאחר מכן, יציעו את שירותם לאכרים העבריים,  כרועים ותיקים ומנוסים. הארבעה היו: צבי בקר, גרשון פליישר, דויד'ל צלביץ' ואריה אברמסון. היה גם יצחק טורנר – ברור היה שלא יצלח לחיי נוודות בגלל התקפי הקדחת הנישנים שלו, אבל נועדו לו תפקידים אחרים.

בפסח תרע"ד, יצאו שלושה לדרך במטרה ללמוד את תורת הנוקדות - רעייה, הרבעה, חליבה וגז.

שני חברי 'השומר' -  יגאל מרדכי אליוביץ' שהיה לשומר בכרכור אחרי 'תקרית מרחביה' כחלק מה'סולחה', ששחררה אותו ואת חבריו ממאסר בנצרת, ואלכסנדר זייד שנשלח לאבטח את החריש בחדרה על אדמות, שהצ'רקסים ושכניהם הבדווים טענו לבעלות עליהן. הכינו מראש את מקומות ההשתלמות - פנו למוחת'אר ליעקב סמסונוב איש חדרה,  שהכיר היטב את כל השייח'ים בסביבה, והיה מכובד עליהם, וביקשוהו לעזור. סמסונוב באמצעות קשריו, הציג את השניים בפני השייח'ים כבעלי עדרים לעתיד, ואחר משא ומתן סוכם,  ששלושה 'פועלים' ילכו עם הרועים אחר הצאן במשך שנה. "יגאל עשה חוזה עם הערבים" כתב אלכסנדר זייד.

פליישר, אברמסון, צלביץ' נסעו לחדרה,  אשר בסביבתה נטו מאהלי שבטי בדווים נודדים בעלי עדרי צאן,  התלבשו בתלבושת בדווית והלכו להיות רועי צאן. טורנר נשלח כשומר למושבה.

פליישר ואברמסון יצאו ל"ערב תורכמן" שבט פראי למחצה, שחי בהרים ובעמקים של אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל, על הצאן והמרעה, כל אחד לחוד, ודויד'ל צלביץ' – הופנה אל פלח בעל עדרים גדולים הנודד עם עדריו בין ג'ת, זיתא ובקה אל-גרביה, ועד לקאקון ותול-כרם.

צבי בקר, נשאר כשומר בביתניה; לא יכול היה לעזוב את המשפחה באותה שעה - רעייתו אסתר לבית שטורמן שהייתה כבר מטופלת בתינוקת – דרורה, הייתה בהריון מתקדם. הוא לקח על עצמו להכין מקומות עבודה עבור השומרים-הרועים עם גמר השתלמותם ברעייה - להכשיר את לבבות האכרים במושבות לקבל רועים עברים מנוסים, וגם לדאוג,  שהנהגת הארגון תמלא אחר הצהרותיה.

יצחק טורנר חלם להשתית את ענף הרעייה על רמה מקצועית וגישה כלכלית.. מחוץ לשעות עבודתו בשמירה, שעשה בחדרה, הכין עצמו להיות רועה בעל ידיעות רחבות, למד וחקר כדי למסור את הידע, שירכוש לשאר הנוקדים, אבל בעיקר קיבל על עצמו לעמוד על המשמר בתוך 'השומר' ולעזור לחבריו הרועים, מבפנים.

בתקופה ששמר בחדרה חלה בקדחת קשה אך המשיך בעבודתו.

המשרד הארצישראלי קנה שטח אדמה לא רחוק מחדרה, את כרכור. על השטח החדש נדרשה שמירה מעולה. נשלח לשם השומר מרדכי יגאל, והוא לקח לו לעזר את יצחק טורנר. "פניו היו ירוקים מהקדחת התכופה" אבל קרוב היה לחבריו, לרועים, שחיו יחד עם הבדווים, חיים עלובים של עוני, רעב וקדחת .

דוד צלביץ' לא עמד בתנאי החיים הקשים, חלה ונאלץ לעזוב לקבלת טיפול רפואי בתל-אביב.

שני חבריו לא ויתרו וכעבור שנה, לאחר שלמדו את מלאכת הטיפול בעדרים ורכשו ניסיון, חזרו כרועים מיומנים בשיטת המרעה הבדווי. גם "בצורתם החיצונית דמו אלה לבדווים: ערומים למחצה, מגודלי שער וזקן וצנומים כמותם".

"החברים חיו חיי רעב-למחצה – פת-לחם יבשה בוקר וערב, חוץ מעונת החליבה, שבה הותר להם לשתות גם חלב" כתב ישראל שוחט.

"הם עבדו, לנו ואכלו עם הרועים הערביים ובצורה זו למדו את חייהם של הבדווים הנודדים" סיפר פנחס שניאורסון.

 

טורנר עלה עם פליישר, אברמסון לגליל, הצטרף אל יעקב פת ואלכסנדר צלאל [אוצ'יטילוב], ששמרו במסחה  ומשם נשלח להגנת מלחמיה.

בן השייח' של הכפר עבודיה, שקצר עם חבריו עשב בגבול המושבה מלחמיה, נפגע  למוות כתוצאה מפליטת כדור מרובהו של אחד השומרים. אומרים כי היה זה יוסף לישנסקי מועמד ל'השומר'. כתגובה התנפלו ערביי עבודיה על המושבה. בין שבעת אנשי 'השומר', שהגנו על המקום היה יצחק טורנר.

יחזקאל חנקין הוותיק פגע במנהיג המתנפלים וההתקפה נשברה. לעת ערב הגיעה למלחמיה תגבורת מדגניה מכנרת ומיבנאל, הוברר כי האיכר דב קליי נהרג וממול גם אחד התוקפים. המושבה נערכה להתקפה נוספת. נחפרו תעלות הגנה, הכניסות למושבה נחסמו, והוצבו בהן עגלות ומכונות חקלאיות. זה לא קרה. יצחק טורנר חלה בדלקת ריאות.

השניים פליישר ואברמסון שבו ונפגשו עם צבי בקר והחלו במאמצים לכיבוש את המרעה במושבות ועלו לגליל שם יצחק  טורנר.  לצלביץ  שנשאר בדרום היה אמנם סכום כסף להתחיל במימוש המשימה אך זה לא הספיק לרכישת עדר איתו יוכלו לנדוד כבדווים עבריים – והשניים נאלצו להסתפק ב'כיבוש' המרעה ב מושבות האכרים, עד שיחסכו די כסף להגשמת חלומם – "חומת-ביטחון לכפרי-החקלאים היהודיים, מגן נאמן מפני כל רע ומתנכל" – עד שיבואו עוד רועים, עד שכל המושבות תמסורנה את עדריהן לידיים יהודיות.

ללא קשרים עם האיכרים במושבות,  מחוסרי-עבודה היו ומחוסרי-לחם. לאחר משא-ומתן ממושך עם ועד איכרי בית-גן בהשפעת 'השומר' נמסר לידיהם מרעה העדר. העדר שמנה כשלוש מאות ראש, פרות חמורים וסוסים, אך לא כלל צאן.

המרעה היה כולו בידי ערבים, ידוע היה כי אלה ניצלו את עבודתם - עזרו לחבריהם הגנבים ל'בקר' את המושבה בלילות ואף השתתפו בגניבות עצמן. 

חוזה נערך בין ועד המושבה לבין שני הרועים פליישר ואברמסון, ונחתם לאחר שיצחק טורנר, ששמר בבית-גן, "יוצא גימנסיה 'הרצליה'  ובנו של תעשיין טכסטיל מלודז' החי בארץ",  מסר לאיכרים ערבות כספית של 'השומר' לכיסוי נזק אפשרי בעדר; אם כי, כנהוג, גם חלק משכר הרועים הוקפא בוועד המושבה כערבון למקרה של נזק – הרי הרועים היו אחראים לעדר וחויבו בתשלום נזקיו, כולל אובדן בהמות במהלך הרעייה.

השניים הסתפקו באותו השכר של הערבים, אבל לא הסכימו לחכות לתשלום בסוף השנה, כקודמיהם הערבים,  את משכורתם קיבלו בעד חצי שנה למפרע: בחיטה, חומוס ודומיהם.

קבוצת 'הרועה' קמה; יש וראו בה בת חורגת ונחותה, ולעיתים, לא רצויה, ל'השומר'. 

 יצחק טורנר העביר את משכורתו לקופתם המשותפת של הרועים וארגן את עבודתם – רעייה בבקעת יבנאל. הוא המשיך ללמוד את תחום המרעה להרחיב את השכלתו בנושא ולהשתיתה על יסודות מדעיים ולא רק על ניסיונם של הערבים.  ניהל יומן בו רשם תצפיותיו של כל רועה, ניהל שיחות עם הרועים על טיב המרעה וחקר את טיב המזון של העדר.

"תנאי חייהם של הרועים בבית-גן היו קשים ביותר, בתחילה גרו פליישר וטורנר בחדר קטנטן, מיטה אחת שימשה לשניהם, בלילה ישן עליה הרועה וביום – השומר". סיפר משה שפירא מי שנספח לקבוצת הרועים.

"בבית-גן היינו שני רועים וחברה אחת אתנו -  סיפר אריה אברמסון  - להכין לנו את הארוחה".

 הבחורה הייתה חנה שידלובסקי: כיבסה, הטליאה, קדחה, בישלה קצת חומוס וקצת עלי חוביזה שאספה בשדה,  וכולם רעבו. הקמח, החומוס, העדשים והפול - כל שכרם שמעולם לא סופק במועד – "וחנה, שהייתה 'עקרת הבית' הלכה בוקר-בוקר מחצר לחצר לקבץ מידי האיכרים את עדשים או קמח, לאפות לחם ולהכין תבשיל חם לחברים החוזרים לעת ערב מן המרעה." סיפרה נחמה זייצר שעלתה לטלחה [היא תל-חי] כמבשלת של קבוצת הרועים, שארגן ישראל גלעדי.

הרועים היו יוצאים לשדות לפנות בוקר, בשעות "כלחוך השור", בלי מגפיים, ובלי מעילים חמים, וטורנר היה משאיל להם את מגפיו ומעילו, ושומר ליד 'הקיר'  שהקיף את המושבה, יחף וללא מעיל; כך שיתף את עצמו במעשה החלוצי של הרועים, אף שהוזהר שריאותיו פגיעות.

לשני הרועים הראשונים הצטרף כמתלמד נער בן 16- ליפא לייטמן  ". . . החיים בבית-גן בזמן טורנר היו אידיאליים ויפים מאוד, למרות זה שהיו בכל זאת בפנים איזה סכסוכים" סיפר הנער.

ואכן כל הסביבה ייחסה לטורנר השפעה רבה על 'חבורת הרועים ' בבית-גן . אותו נער זכר לרע את כולם להוציא את טורנר "טורנר התייחס אלי כמו אח גדול לקטן ועניין אותי מאוד".

אברמסון גייס לרעיון 'כבוש המרעה העברי' את יוסף חריט פועל חקלאי ואיש 'השומר'  ממרחביה, פליישר ויצחק טורנר צרפו את משה שפירא. חבר הביא חבר  - גם משה גרומן הידוע כ'משה'לה טאנץ' וגם זלודה הוא משה ז'לודין באו, והיו שהגיעו בפרקי זמן משתנים כמו  יהודה 'הרועה' – פרידלנדר העיקש, משה סגלוביץ מגרודנו, יעקב סטריז'בסקי- שלומין הסוציאליסט, ואפילו בחורות כרבקה דונסקי - דנית היפה ונחמה זייצר.

דויד צלביץ' התכוון להקים בנפרד עדר במטולה, הוא דיבר עם קאלוואריסקי,  אך מזלו בגד בו  - באותו זמן ירה למות אחד מ'השומר' בבת המקום ובעצמו, על רקע אהבה נכזבת, וצלביץ' הלך לשדות פוריה לרעות את עדר העזים של יהודי טברייני בשם פייס.  עדר של 400 עזים במצב ירוד, שנרכש מהצבא התורכי. עדר שנשדד מהארמנים; אליו הצטרפו משה סגלוביץ' משה ז'לודין ושמעון דרוקר.

ריב פרץ בין המבשלת, חנה שידלובסקי, שניהלה את משק הבית של הרועים, לבין פליישר:  "היא התבטאה שלה באגודה יש רק אחד – טורנר, היא לא התייחסה לחברים באופן שווה" העיד ליטמן. יש אומרים כי המרעה בבית-גן נפסק בשל אותו ריב.

בשנת 1915 היה חורף גשום מאוד. יצחק טורנר  בבית-גן חלה קשה, ולא היה מי שיטפל בו כיאות. הדבר נודע ליעקב כבשנה  חברו מ'הסתדרות המצומצמת'  וזה נסע לבית-גן והביא אותו לחדרו, שבחוות הקרן הקיימת בכינרת. רופא, שהוזמן מטבריה קבע שהוא סובל מדלקת-ריאות ומצבו קשה. שושנה בלובשטיין, [אחותה הבוגרת  של המשוררת רחל], באה לטפל בטורנר  שאותו אהבה, "הוא ביקש ממני להרחיקה ואמר לי שדי לו בטיפולי" כתב יעקב כבשנה.

על אף מחלתו הקשה לא חדל טורנר לחלום על כיבוש הגלעד, ועל שדות הבארון בחורן, שעליהם רועים יהודים כשבטי בדווים. "אמרתי לו שזה חלום שאי-אפשר להגשימו בקרוב, בייחוד לא בימי המלחמה, אך לא התווכחתי עימו, כי הבנתי שזה חלומו האחרון" כתב יעקב כבשנה – עצמון.

קרוב לפסח, בשנה השנייה למלחמה, לפני הפסח, בחודש ניסן תרע"ה נפטר יצחק טורנר מדלקת ריאות, בזרועות חברו בכינרת יעקב כבשנה, חמש שנים לאחר, שעזבו את ספסל התלמידים והלכו לעבוד בחוות בן-שמן והוא בן כ"ג.

בו בערב קברו אותו בבית הקברות על שפת הכינרת. שושנה בלובשטיין התהלכה בלוויה כסהרורית, בשמלה לבנה ובסנדלים. למחרת שלחו אותה לתל-אביב, אל בני משפחתה. בחווה לא יכלו עוד לטפל בה. יעקב ודוד כבשנה אחיו רתמו עגלה, ריפדו אותה היטב והשכיבו בה את שושנה; פניה מקלר אמיצת הלב חברתה הטובה של שושנה שעלו יחד ארצה, הצטרפה אליהם כאחות והשגיחה עליה. "אני הייתי העגלון, וראיתי את עצמי כאחראי על שושנה. חשתי בזעזוע שנגרם לה" סיפר לימים יעקב.

"יצחק היה מאד אהוב על הבחורות. יצחק ערב לחיקן" ניסח בעברית מיוחדת ערן גרף, אחיינו, בנם של אשר גרף ורוחמה לבית טורנר. "עלם חמודות נחשק וחביבן של אמזונות ארגון 'השומר'". אמרו גם קיילה גלעדי, צפורה זייד ומניה שוחט במפגשי האזכרות של הארגון', כשהן נוטות חסד רב לרוחמה בזכות היותה אחותו של יצחק הנערץ.

השמועה על מות טורנר הגיעה ל'חבורת הרועים'; שלחו את החבר פליישר לבדוק אם נכון הדבר. חזר שם את ראשו בין ידיו, והתחיל מזמזם "אל יבנה הגליל.." קמו חברים איש על כתף חברו, קמו חברות ובעיניהן דמעות, נתלכד מעגל 'הורה' עד עלות השחר, עד היציאה לעבודה.

"יהי זכרו ברוך!" נכתב ב'הפועל-הצעיר' תרע"ה, 14.

"השומר הצעיר אמיץ הרוח, העלם המענין מאד, יצחק טורנר, אשר  חייו כבו לפני זמנם בעת המלחמה". כתב  פולסקין-יערי.

לטורנר היה כוח השפעה ואחרי מותו הכל הלך לאיבוד". כתב יואב רגב בספרו "בית-גן".

בשנות השישים הועבר ארונו לבית הקברות של 'השומר' בכפר-גלעדי, ובכנרת  הוצב לוח לזכרו.

  

סוף דבר

מלחמת העולם הראשונה פרצה וכספים מפולין הפסיקו להגיע למשפחת טורנר ביפו.

בגרוש יפו, פסח תרע"ז -  גורשה המשפחה מביתה. נדדו בין מושבות בגליל, הגיעו לטבריה מרודים ועניים, עברו לביירות ולמצרים וכשחזרו לארץ בתום המלחמה מצאו שביתם "בזוז ושדוד".

האב - טורנר יוסף מנחם בן משה נפטר ב - 25.5.1920 ונטמן בבית העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב -חלקה א', שורה ט"ו, קבר 20.

על מצבתו כתוב:

מנוחת

איש משכיל וירא אלהים

מר יוסף מנחם

ב'ר משה ז"ל

טורנר

מלודז' (פולין)

נפטר בשנת הנ'ט לחייו

ביום ח' סיון שנת התר'פ

תנצב'ה

אהבתו הגדולה לארץ

היתה מקור חייו

בעדה סבל וממנה לא נפרד

לבקשתי, חני מ'חברה-קדישא' הקריאה לי מה כתוב אצלם בגיליון שלו:

סיבת המות: שחט את עצמו. [25.5.1920]

מקצוע:       סוחר

מקום לידה: בא מלודז'.

נתינות:       מקומית

עלה ארצה: 6-7 שנים בארץ.

גיל:           בן 65

חמש שנים אחרי מות הבן, תמה מלחמת העולם הראשונה. המשפחה אילצה את האב, בגלל גורמים כלכליים, לשוב לפולין. יוסף מנחם טורנר לא יכול לעמוד בפני רצון בני ביתו, אבל לעזוב את ארץ ישראל לא רצה וביום בו נועד להפליג באונייה מיפו, טרף את נפשו בכפו. הוא, אשר הפציר לא פעם בבנו שירפה מ'הבליו', שלא יקדיש את כל חייו רק לאידיאלים, עשה גם הוא מעשה 'הבל' ונשאר באדמת הארץ, כבנו  יצחק.

האם רבקה, אחרי שלא הסתדרו בארץ חזרה כאמור, לאירופה, לפולין,  עם חמישה מילדיה.

מאשה [מירה] ערב פרוץ המלחמה הצטרפה למשפחת בעלה בשוויץ ואחר מכן חזרו לגור בירושלים

ובעלה משה  ברזילי היה מנהל סניף בנק 'אנגלופלשתינה' בירושלים.

שמואל האח הבכור, שנשא אשה בשם מרים, ואירינה, הבכורה בבנות שנישאה לדוידוביץ, שלה כבר היו ילדים גדולים, לא עלו ארצה כלל מלכתחילה, נשארו בלודז' חדלו לנהל את המטוויה.

ויעקב ששב לפולין היה למנהל המפעל והמשפחה. יעקב  יליד [1898] בוגר גימנסיה 'הרצליה',  סיפרו ששרת בגדוד העברי, היה בין היורדים עם אמו ושאר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין,  רווק היה ונרצח כ"סוחר בדים" בלודז' שנת 1941 על ידי הנאצים ימ"ש. 

מרים [1894] בוגרת גימנסיה 'הרצליה', שהייתה גננת בחדרה חזרה עם אמה, אחיה ואחיותיה לפולין בשנת  1920; נישאה לאחד בשם לוקיאנסקי [יש אומרים שהיה ערל] וגרו בווארשה. נרצחה על ידי הנאצים ימ"ש בשנת 1941 במחנה Bashramish.

רחל, בוגרת גימנסיה 'הרצליה', הייתה גננת בחדרה, נסעה בשנת 1920עם המשפחה ללמוד ב"מולדת הישנה", נשאה כנראה לערל [רומק קאלצקי] וכמו אחותה מרים נספתה בשואה .

זאב נסע עם אמו ויתר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין וחזר ארצה אחרי לימודיו שם, לפני השואה, נשא לאשה את  לולה, היה לפקיד בכיר בבנק 'אנגלופלשתינה',  וגרו בתל אביב.

נתן, בוגר גימנסיה 'הרצליה', לאחר הגרוש מיפו המשיך למצרים, שם הקים את משפחתו.

רוחמה שנולדה בפולין לאחר הקונגרס הציוני השישי – 'קונגרס אוגנדה', עזבה גם היא בשנת 1920 עם המשפחה את הארץ ויצאה ללמוד בברלין אמנות. במשפחה דיברו [קרי- יעקב] כי היא "צריכה פיקוח הדוק על דרכיה" הוחזרה לפולין לחסות בבית אחותה מרים בווארשה. שם למדה מיקרוביולוגיה, הייתה חברתו של תלמיד לרפואה בשם משה קלינבוים - [לימים ד"ר משה סנה ראש המטה-הארצי של 'ההגנה'],  עלתה לארץ בשנת 1932  ל'הדסה' בירושלים ומשם גייס אותה ד"ר חיים ויצמן ל'מכון זיו' עם היווסדו. רחובות 1934.

"רוחמה  נהגה להגיע לאזכרות בכפר-גלעדי ולפגוש שם את כל הנשים... מנייה שוחט ויתר הגברות" סיפר בנה ערן לצמרת.

גם אחרי לכתו ללא עת של יצחק טורנר היו ניסיונות לא מעטים להמשיך את רוח 'הרועה'.

"... היו איפוא עדרים וגם רועים היו – אבל שוב לא היה בהם קסם של חזון 'הרועה'. התנאים השתנו בארץ. גם האנשים נעשו יותר אנוכיים והרעיון נעשה גוף בלי נשמה. גידול הצאן נהפך במשקים לענף רגיל, כיתר ענפי המשק". הגדיר זאת משה ז'לודין.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

אלתר לוין - המרגל שחזר מדמשק 
4.10.1933 – ירושלים

קברות הנביאים, חלקה ז'; שורה ו' ; קבר מ"ד. הר-הזיתים, ירושלים

טקסט:

פ"נ

אחד מבחירי ההשגחה העליונה

אפרתי דגול אצור יפעה

ולוטה בחן נשגב

ר' יצחק הלוי ז"ל לתורה

אסף הלוי איש ירושלים נ"ע

משורר בחסד עליון וגם אמן

משוררה הגדול של ירושלים וא"י

אלתר הלוי זי"ע איל המסחר

וחלוץ האחריות בארץ

מלך האחריות

נדיב גדול

נולד כ"ה טבת תרמ"ג בסטרינקא

פלך מינסק

לאביו בן משה בנדיט לוין זי"ע

ולאמו רשה נ"ע

בן יחיד ובן זקונים

נאסף בירושלים י"ד תשרי תרצ"ד

תנצב"ה

[חריטה של עץ דקל]

אלתר לוין - יליד בילורוס שגדל בירושלים, היה לסוחר מצליח ולאחד מגדולי המרגלים במזרח התיכון. חובב אמנות הידוע בשמו הספרותי כמשורר אסף הלוי איש ירושלים. אחד הטיפוסים הבולטים של התקופה, שסופו כי שם קץ לחייו.

"מהלך חייו – הרהיבו העיניים. למשמע מותו – תיצלנה אוזניים".

א. הסוחר

אלתר יצחק לוין נולד באחוזת סטארינקה ליד הורודישץ', פלך מינסק, בילורוס, ביום כ"ה טבת תרמ"ג  [4.1.1833]. בן יחיד לאביו ר' משה בנדיט [יש אומרים בנדק], איש אשכולות ומנהל אחוזות, ולאמו ראשה לבית בקר מהעיירה מיר - אחות הרב גרשון בקר שהיה במשך עשרים שנה 'מגיד' – דרשן, מטיף ומוכיח בישיבת "עץ-חיים" בירושלים. משפחה שומרת מצוות, כך שאת חינוכו היהודי קיבל הילד מפי טובי ה'מלמדים' שהובאו לאחוזה.

המשפחה עלתה לירושלים בשנת תרנ"א [1891], יש אומרים בשנת 1885. האב היה לשד"ר [שליח דרבנן] ונשלח לאמריקה לגייס תרומות לקיומם ולחיזוקם של ישיבת "עץ-חיים" ובית החולים "ביקור-חולים".

"חדר", ואחר כך "ישיבה" - "עץ חיים", כמובן. תורה ועברית למד אלתר יצחק מפי הרב חיים יהושע קוסובסקי. לחיי המעשה, הוכשר בחינוך גבוה בלימודים כלליים ובכמה שפות אירופיות, שבהן הגיע לשליטה מעולה, כאנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, וכן בטורקית, ערבית, עברית ויידיש.

אלתר נישא לגיזלה גיטל בת אהרן משה טויבש, משפחה שמוצאה מגדולי הרבנים במולדבה וגליציה, המתייחסת להבעש"ט הוא רבי ישראל בן אליעזר, ולר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ויש אומרים שאילן היוחסין מגיע עד לדוד המלך.

בתם הבכורה  דבורה נולדה בירושלים, באפריל 1902.

כשהיה בן עשרים ושתיים מונה אלתר לוין לנהל את סוכנות מכונות התפירה "זינגר" בירושלים, השנה בה מכירות מכונות "זינגר" העולמיות עברו את המיליון. עד מהרה הרחיב את עסקיו למכונות כתיבה וייצג חברות בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. בחושו המסחרי התרחב לתחום הביטוח [יש אומרים כי התחיל בחברת הביטוח הגדולה באיטליה "אסיקורציוני ג'נראלי"]. "אחריות חיים" קראו לזה אז. קיבל לידיו את הסוכנות הארצישראלית של חברת הביטוח האמריקאית הוותיקה "אקוויטבל" וכך זכה לנתינות אמריקאית. אחר כך ייצג את החברה האנגלית לביטוח "קונסולידייטד", הוסיף וייצג פירמות אמריקאיות, אנגליות וצרפתיות לביטוח, מכונות הכתיבה "אנדרווד" וגם קופות רושמות. בכל אלה היה מנהל ראשי של אותה סוכנות ברחבי ארץ ישראל משני עברי הירדן ובסוריה. פקידים רבים, סוכנים וסוכני-משנה הועסקו תחתיו.

משפשטה חברת "קונסולידייטד" את הרגל ונמכרה לחברת הביטוח "פניקס" האוסטרית, [שהייתה קשורה עם הקרן הקיימת לישראל] ניהל זמן-מה את הסוכנות בארץ, יחד עם ר' אשר זליג ויצמן [בעלה של רופאת השיניים פרומה, אחותו של ד"ר חיים ויצמן]. כשהתמוטטה החברה עבר לנהל את הסוכנות הראשית של חברת הביטוח הצרפתית "נסיונאל", שהברון בנימין [אדמונד] רוטשילד המכונה "אבי היישוב" עמד בראשה, וכך צעד וביסס את מעמדו כ"מלך הביטוח" בארץ. אלתר יצחק לוין היה איש עשיר, רכש קרקעות ובתים במקומות שונים בארץ ואף הלווה בריבית.

הוא הרבה לנסוע בעולם  ונהג להתגורר במלונות פאר כ'אקסלסיור', 'סבוי' ו'ריג'נסי' - בלונדון, פאריס, וינה, וושינגטון. התחכך עם שליטים ונסיכים. היה אורח קבוע של הדיפלומטים הבריטים בכל הערים הללו, שם רכש בגדים יקרים לשלוש בנותיו.

בעל "אחריות האדם" ראה עצמו כיהודי מסורתי, אך ציוני. החרדים ראו בו בוגד.

ב. המרגל

בשנת 1911 הכריזה איטליה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ופלשה ללוב. אלתר יצחק הצטרף למודיעין האיטלקי. כשנגמרה המלחמה, העביר את שירותיו למודיעין הבריטי. סוכניו היו פרושים בירושלים, באר-שבע, יפו, חיפה, עמאן, ביירות, צידון, זחלה, טריפולי, דמשק, חומס, לאטקיה, חאלב ואיסכנדרון.

לוין היה מחבר מכתבי אהבה לוהטים, בשפה הצרפתית, לאשת מסתורין אחת שישבה כנראה בביירות. הוא אוהב אותה עד טירוף חושים, כך כתב לה. הוא חיבר לה שירים, וסיפר לה על רבקה בתו, שמתה בנכר והובאה לקבורה בירושלים, בצלו של עץ זית עתיק, לעולם בריחוק אבירי, מרסן את תשוקתו ביראת כבוד, ככל הנראה לא מימש את אהבתו, כתב לה במכונת כתיבה, מן הסתם אחת מאלה, שייבא בעצמו. אין לדעת אם שמר בעיזבונו את העתקי מכתביו או אולי מעולם לא שיגר אותם ליעדם. אם ענתה לו אהובתו מביירות – הוא לא שמר את מכתביה; אולי לא ענתה לו, אולי רק חלם עליה.

מחתרת ניל"י לא הייתה רשת הריגול היחידה וגם לא הגדולה והיעילה בין אלה, שפעלו בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. סופר על רשת ריגול יהודית שפעלה בצפון הארץ ובביירות, ואשר מרבית אנשיה נתפסו בידי השלטונות והוצאו להורג בירייה בבאר-שבע במאי 1915. מנהיגם אברהם ורטנבורג ["השטן מביירות"] הצליח להתחמק. הייתה גם, כך אומרים, הגברת ניוטון מהכרמל בחיפה.

"הרשת של אלתר לוי הייתה החזקה ברשתות הריגול הבריטי הציוני בארץ ישראל". כתב בזיכרונותיו עזיז ביי, מי שהיה מפקד שירותי המודיעין של הארמיה העות'מאנית הרביעית.

 אלתר יצחק גר בירושלים בשכונה האוסטרית [לדברי הירושלמית תמר הירדני אלו הבתים שליד הדואר האוסטרי מול ה'סאראייה']. את ענייניו ניהל ממשרדו שברחוב באב אל-ח'ליל [כיום שער יפו] והעסיק מספר גדול של ערבים ויהודים, שנחלקו לשתי קבוצות: קבוצת הפקידים הערבים וקבוצת המרגלים: אלה נשלחו לשכנע אנשים לבטח את עצמם ואת בתי העסק שלהם בחברות הביטוח שלו; היה זה "סיפור כיסוי" לשליחותם - איסוף ידיעות.

אלתר לוין הרבה בנסיעות וקיים קשרים עם דיפלומטים בשגרירויות רבות. בנסיעותיו בערי הלוונט הקים גם רשת של בתי בושת, שבהם סחטו מהלקוחות מידע מודיעיני, וקשר קשרים חברתיים עם קצינים בכירים בארמיה הרביעית. עוד לפני כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמה, הפנה אלתר יצחק את מאמציו לכיוון סיני.

כאשר הוכרזה מלחמת העולם ב-1 באוגוסט 1914: "מעצמות ברית המרכז" - גרמניה ואוסטריה-הונגריה מול "מעצמות ההסכמה" או "הברית המשולשת" - בריטניה, צרפת ורוסיה, היה אלתר יצחק בראש הזרים, שגינו את "מעצמות ההסכמה" ותמכו באימפריה העות'מאנית. זו שמרה על ניטרליות מזוינת, אך קיימה ברית חשאית עם גרמניה. כך שבסוף אוקטובר הכריזו "מעצמות ההסכמה" מלחמה גם עליה. מנגד - השולטן מחמד רשאד קרא ל"ג'יהאד" [מלחמת-קודש] נגד הכופרים אויבי האימפריה.

כאשר בא הפריק (לויטננט-גנרל) אחמד ג'מאל פאשא, הוא "ג'מאל הגדול", מפקד הארמיה האימפריאלית הרביעית, שליטת הלוונט, לירושלים ב-1 בינואר 1915 כדי להכין את מסע המלחמה לתעלת סואץ, היה אלתר יצחק בראש מקבלי פניו בשם הקהילה הזרה בארץ. תוך כדי כך, הודיע על תרומתו לצבא - כמות גדולה של תרופות, והשכיל לזכות באמונו של ג'מאל פאשא. זה דאג כי משרד הימייה, שהוא עמד בראשו עד למינויו כמפקד הארמיה הרביעית, יעניק לו את אות המלחמה העות'מאני בצירוף מכתב תודה אישי על נאמנותו למולדת, דבר שהקל עליו להתקשר עם הבריטים ישירות, מבלי לעורר חשד עליו ועל אנשי משרדו.

כדי לבסס את אמונו של ג'מאל פאשא מסר לו אלתר יצחק על תוכניות המרד של עבד אל-כרים אל-ח'ליל ורדא אל-צלח באזור צידון, מרד שלא תאם את תוכניות הבריטים, שהתמקדו בתקופה זו במשא ומתן עם השריף חסין ממכה כדי להצית מרד ערבי גדול נגד הטורקים [למורת רוחם של הצרפתים].

יש אומרים כי גם הפרטים על המרד, שסיפקו השייח' אסעד אל-שקירי, המופתי הראשי של הארמיה הרביעית, וכאמל אל-אסאד, המנהיג השיעי מהר עמאל שבדרום לבנון, באו מידי סוכניו של אלתר יצחק. בעקבות מידע זה נעצר עבד אל-כרים אל-ח'ליל והוצא להורג באוגוסט 1915. ד"ר עבד אל-רחמן שהבנדר מהבולטים שבפעילים הלאומנים הסורים באזור, שהספיק לברוח מסוריה, שהה במצרים והיה לאחד ממנהיגי המרד הסורי ב-1925 (המרד הדרוזי) נגד השלטון הצרפתי.

בראשית פברואר סיפר אלתר יצחק לג'מאל פאשא על מרד, שהארמנים באורפא ובדרום אנטוליה מתכוננים לקראתו. הטבח בארמנים החל ב-20 בפברואר 1915.

עיתוני מצרים, רובם בבעלות מהגרים סורים ולבנונים, תקפו את ג'מאל פאשא על הטרור שהשליט בלוונט, וג'מאל פאשא ביקש להשתיק את התעמולה נגדו. אלתר יצחק הציע לג'מאל פאשא את שירותיו: כאזרח אמריקאי, יכול היה לנסוע למצרים בלי שיאסר בידי הבריטים. ואכן ג'מאל פאשא שלח אותו למצרים, להשתיק את מסע התעמולה, ובהזדמנות זו לאסוף מידע על הכנות הבריטים למלחמה. אלתר יצחק חזר אחרי חודש, וסיפק לג'מאל פאשא את המידע המבוקש. בתיאום עם המפקדה הבריטית קיבל את מבוקשו: הפסקה זמנית במסע התעמולה, וידיעות הצבאיות. ממסמכי הארמיה הרביעית עולה, שאלתר יצחק זכה תמורת פעילותו זו בסכום של 2,500 לירות זהב עות'מאניות.

"הוא הצליח להונות את הפאשא תקופה ארוכה באמצעות הידיעות שסיפק לו" כתב עזיז ביי.

יחסי החברות מהם נהנה אלתר יצחק מצדו של ג'מאל פאשא העניקו לו ולעוזריו חסינות בפני חשד ואלתר יצחק עיבה את רשת מרגליו ברחבי הארמיה הרביעית וזכה באינפורמציה המיועדת.

אלתר יצחק מסר לבריטים מידע על הכנותיהם של העות'מאנים לקראת מסע המלחמה הראשון לתעלת סואץ. מידע זה תרם, לדברי עזיז ביי, לכישלון העות'מאנים במערכה זו. "הפחה הגדול ביקש ברוב יהירותו לחצות את תעלת מצרים בפחים ובעצים, שגזר על כל יושבי הארץ להביאם; ובגדודיו הרעבים והיחפים אמר לכבוש את מצרים כולה, אך חייליו הושמדו ופגריהם מילאו את פני המדבר הגדול, ונשרים ועיטים עטו על הפגרים" כתב יצחק ראב.

קצין המטה, הגנרל הגרמני פון קרספין קרסנשטיין כתב בזיכרונותיו, שאלתר לוין נכח בטקס סקירת הכוחות הנוסעים לסואץ, והעביר לבריטים מידע על כל האמצעים שנקטו הטורקים לקראת תקיפת תעלת סואץ. "ידע זה הוא אשר גרם לכישלון מערכה זו".

אלתר יצחק הצליח לגרום לעות'מאנים לרכז כוחות בצפון סוריה על חשבון כוחותיהם בדרום ארץ ישראל. הוא שכנע את ג'מאל פאשא כי "מעצמות ההסכמה" מתכוננות לפלוש לאיסכנדרון, כדי למנוע מהעות'מאנים להעביר תגבורת מאנטוליה לכיוון תעלת סואץ: באפריל 1915 מסר אלתר יצחק לג'מאל פאשא, כי מדו"חות של המודיעין הבריטי במצרים שהגיעו לידיו נודע לו על כוונת הבריטים לכבוש את מפרץ אלכסנדרטה ולהמשיך הלאה לחאלב, כדי לנתק את קו התחבורה בין טורקיה והאזור הסורי. על פי התוכנית, היו אמורות ספינות המלחמה הבריטיות לשים מצור על חופי סוריה, יפגיזו אותם בתקווה להצית מרד, יכבשו את אסכנדרון וינועו קדימה. בשבוע לאחר מכן הפגיזו הבריטים כמתוכנן את חופי סוריה, ולקינוח הפגיזו את הקונסוליה הגרמנית באסכנדרון, מאחר שמושל האזור סירב להסיר את הדגל הגרמני מהבניין.

ג'מאל פאשא אכן העביר חלק גדול מכוחותיו מחזית ארץ ישראל לגבולות צפון סוריה, יחד עם תשומת לבו.

דרך דומה מילא אלתר יצחק בהפניית חלק גדול מהכוחות הטורקיים לעיראק.

מערכת סואץ הראשונה נכשלה בפברואר 1915. ג'מאל פאשא חזר לירושלים כדי להתכונן למערכת סואץ השנייה - מערכה, שלא יצאה לפועל בעקבות תבוסת הצבא העות'מאני בקרב רומאני, באוגוסט 1916, שם השאיר קרסנשטיין כמה אלפי הרוגים. אומרים כי למפקד הבריטי לורנס היה מידע מוקדם על מהלכי הטורקים.

מספרים שאלתר יצחק נכח יחד עם הקונסולים של ארצות הברית, שוויץ, הולנד וספרד, ומפקד אוניית הקרב האמריקאית, שעגנה באותו יום במימי ביירות, בעת שהשלטונות העות'מאנים בראשות רדא פאשא מפקד הדיוויזיה ה- 43 בעאליה החרימו את מסמכי הקונסוליה הצרפתית בביירות. היו אלה המסמכים, שהחביא הקונסול הכללי פרנסואה ז'ורז' פיקו בטרם עזב. מישהו גילה לטורקים היכן הוחבאו המסמכים, שהעידו על קשרי פעילים סורים ולבנונים עם נציגים צרפתים. אלתר יצחק היה שם כדי לגלות את זהותו של המוסר. אגב, לאחר המלחמה עצרו הצרפתים את המרוני פיליפ זלזל, שהיה המתורגמן הראשי של הקונסוליה הצרפתית, באשמת הסגרת המסמכים, שלולא נמצאו, לא היו מוצאים להורג סורים רבים כל כך.

את תוכנם של המסמכים שלח אלתר יצחק למצרים. הבריטים, באמצעות הממשלה האמריקאית, השתדלו להציל את הנאשמים מהוצאה להורג, אך לא הצליחו. ב-6 במאי 1916 הוצאו להורג 21 איש ובוצעו הוצאות נוספות להורג, בתאריכים אחרים.

יש רומזים כי אלתר יצחק העביר לבריטים מידע חיוני, שהביא לתבוסת העות'מאנים בקרב רפיח - בתחילת ינואר 1917; שני גדודים טורקיים הוכרעו במתחמי רפיח בידי שתי בריגדות אוסטרליות, הטורקים פינו בחיפזון את קסיימה ועוג'ה אל-חפיר ונסוגו לקו באר-שבע-עזה, כשאבדותיהם כבדות: 1,250 חיילים וקצינים, הרוגים ופצועים.

מפקדת הארמיה הרביעית העות'מאנית התכנסה בירושלים לדון במצב הצבאי המידרדר. הוחלט כי הקורפוס השישי בפיקודו של פאוזי ביי [לימים שר ההגנה ברפובליקה הטורקית] יתקוף בחזית עזה, נקודת חולשה של הכוחות הבריטים, במקביל - כוחות הדיוויזיה ה-45 בפיקודו של אמיר אלאי [אל"מ] עצמת ביי (לימים ראש ממשלת טורקיה] יתקדמו מבאר-שבע כדי לאגף את הבריטים שייסוגו מעזה. בנוסף, כוחות העתודה בפיקודו של הגנרל אריך פון פלקנהיין יסייעו ביצירת חזית מרכזית. פקודות הקרב הודלפו לאוזני הבריטים ששיגרו כוחות למקומות הנחוצים. כוחות העתודה היו מטרה נוחה לחיל האוויר המלכותי.

כך הצליח אלתר יצחק להונות את המפקד הכללי של הכוחות העות'מאנים בלוונט ולהבטיח לבריטים ניצחון גדול, בעוד ג'מאל פאשא ממשיך לבטוח בו.

"המרגל אלתר יצחק לוין היה ממשיך לעשות רבות, אלמלא אירע מקרה בלתי צפוי שגרם לגילוי עניינו".

ג'מאל פאשא ערך מצעד צבאי ליד חרג' ביירות, שכונה בדרום העיר, כדי להרתיע את "מעצמות ההסכמה" מלנסות לכבוש את החופים הלבנוניים והסוריים. אלתר לוין צילם בסודיות את היחידות הצבאיות, במצלמה קטנה שהוסתרה בלולאת המקטורן שלו.

המלאזם [סגן] צבחי נורי ביי ראה אותו מצלם, ודיווח על כך לעלי פואד פאשא ראש מטה הארמיה הרביעית. פואד פאשא אמר לו כי האיש הוא מידידיו של ג'מאל פאשא, ולכן אל לו לעשות דבר בינתיים, מלבד להמשיך לעקוב אחריו. כשהוצג העניין בפני ג'מאל פאשא לא הטיל המפקד ספק ביושרו של האיש: "לא ייתכן שיהיה מרגל לטובת אויבינו" אמר והתנגד להצמיד לידידו מעקב. אך עלי פואד פאשא לא נענה להנחיה, והחליט לעקוב אחרי אלתר יצחק. כך נודע לו כי אלתר יצחק נפגש במלון "דויטשרהוף" בשכונת אל-זיתונה בביירות עם אדמסון, קצין אוניית הקרב האמריקאית שעגנה בנמל, ומסר לידיו חבילת מסמכים גדולה.

שוב הלך עלי פואד פאשא אל ג'מאל פאשא, וזה אמר כי המצור שהטילו "מעצמות ההסכמה" החל מאיים על הארץ ברעב, העלול לסכן את הצבא, וכי לכן הטיל על אלתר לוין שליחות מיוחדת: היה עליו לפנות למפקד אוניית הקרב האמריקאית ולשכנעו למסור ל"מעצמות ההסכמה", אזהרה כי אם יימשך המצור יוגלו כל המיעוטים הלא מוסלמים מאזורי החוף; "ולכן אנשיך טעו בעניין זה, כיוון שהם עקבו אחרי איש שאני עצמי שלחתיו במשימה רשמית, שהיה הכרחי שלא יידע עליה איש. אני הוא זה שמינה את האיש לתפקיד".

עלי פואד פאשא הבין כי לא יעלה בידו לשכנע את ג'מאל פאשא בכוונותיו האמיתיות של אלתר לוין. הוא המשיך במעקב, ואילו ג'מאל פאשא המשיך לתת אמון באלתר לוין עד סוף ימי שלטונו באזור כמפקד הארמיה הרביעית דצמבר 1917.

ב-6 באפריל 1917 הכריז נשיא ארצות הברית וודרו וילסון מלחמה על גרמניה וטורקיה. אזרחי אמריקה נחשבו כעת לנתיני ארץ אויב. אלתר לוין היה אזרח אמריקאי, וככזה היה עליו לעזוב את הארץ או להסגיר את עצמו. הקונסול הספרדי בירושלים, הרוזן דה ביובאר, יעץ ללוין לעזוב את העיר ומשפחתו עברה לרחובות. אלתר לוין נעלם, אך לא לפני, שהעביר לחותנו את זכות החתימה על כל עסקיו. השלטון הטורקי בירושלים חיפש אחריו. בספטמבר שלח לו סגן הקונסוליה הספרדית הודעה, כי השלטונות חושדים בו בריגול.

במרס 1917 זימן אליו עלי פואד פאשא את מושל מחוז [מתצרף] ירושלים זאכי ביי ואת עארף ביי אבראהים, מפקד משטרת ירושלים.

בתקופה ההיא, כל מפקד משטרה [מודיר] היה ממונה מטעם השלטונות על המרגלים במקום, והיה מקבל מענקים מיוחדים תמורת ידיעות חשובות או עריק שלכד. היה בסמכותו לעצור סוחרי מזון ומטבע ולהעמידם לדין צבאי, לרדוף מרגלים ולפקח על המצב הפוליטי. כן היה ביכולתו להוציא להורג חף מפשע ולזכות פושע [לפי הד"ר אליעזר טאובר מאוניברסיטת בר-אילן בתרגומו לעברית לספר "מודיעין וריגול – בסוריה, לבנון וארץ-ישראל" של עזיז ביי, לו אני חייב הרבה על המידע ששאבתי ממקור זה].

וכך נאמר לעארף ביי: "יש איש אחד אלתר לוין המאיים על ביטחון הצבא והארץ, תפוס אותו. הוא הסתנן ללב המטה הכללי וגנב את כל תוכניותינו להגן על החזית. ו - הצליח לזכות באמונו של ג'מאל פאשא, ודי לחכימא"... "אני מוכן לכל מה שתצוו אותי", ענה עארף ביי.

לאחר קרב רפיח גברו התקפות הבריטים בחזיתות עזה ובאר-שבע. מפקדת "צבא הברק" - קבוצת הארמיות "יילדרים" - ביקשה תגבורת מהמפקדה בסוריה. ננקטו צעדים סודיים להגנה על דרכי העברת כוחות מדמשק לארץ ישראל ומהלבנון לחיפה. אלתר לוין, שלא עזב את ירושלים, הצליח להביא תוכניות אלו לידיעת הבריטים. ספינות המלחמה שלהם הפגיזו את הכוחות העות'מאניים בבואם לחיפה ולעכו וגרמו שם אבדות לא מעטות ומבוכה רבה. את באר-שבע כבשו הבריטים ב- 27 באוקטובר וכחודש לאחר מכן - את עזה.

עארף ביי מצדו עצר חשודים פוטנציאליים, אך הסתבר שאינם יודעים על חבריהם דבר.

אסתר חיים, בעלת בית מפגש לאוהבים (בית-בושת וקזינו) - בשכונה הרוסית בירושלים, שם ביקרו קצינים גרמנים ואוסטרים וקצינים טורקים שידעו גרמנית, העסיקה יהודייה יפה ושמה לידיה סימונוביץ'. כשנעצרה הנערה, הודתה כי אלתר לוין שילם לה ביד נדיבה תמורת מידע, ששאבה מלקוחותיה. למרות כל האיומים, הכחישה כי ידוע לה מקום הימצאו של לוין, ולא הכחישה כי פעלה בשירות עמה היהודי וכי זנחה את אוסטריה מולדתה. היא שירתה אצל אלתר לוין לא כמרגלת כי אם כמקדמת רעיון הבית הלאומי - "אלוטן אלקומי" היהודי. העלמה היפה הועברה למפקדה בדמשק ומשם לבית משפט צבאי. אלתר יצחק לוין נשאר חופשי.

בסוף חודש מרס רכב עארף ביי על סוסו ובאחת הסמטות נתקל בשני אנשים, שהאחד מהם החל לברוח. עארף ביי רדף אחריו ומצאו מתחבא בבור. הבורח שהציג עצמו כעריק, הציע למפקד, בבכי ובתחנונים, חמש לירות זהב עות'מאניות תמורת שחרורו. עארף ביי שם עליו את אזיקי הברזל שהיו בכיסו, מסר אותו בתחנת המשמר, "הקישלה" - המצודה הטורקית שחנתה במגדל-דוד, והפקידו בידי שני השוטרים שהיו שם. לאחר חקירות ועינויים נשבר "העריק הערבי" והודה כי הוא אלתר לוין. כיוון שעלי פואד פאשא והמתצרף נעדרו באותה שעה מהעיר, הורה עארף ביי לשוטרים להגביר את ההשגחה על העצור עד אחרי הצהרים, והלך לענייניו.

שיחד את אחד השוטרים בלירה זהב עות'מאנית כדי שיביא לו אוכל מהשוק, כשיצא הראשון, הציע לשני, שוטר ושמו ח'ליל, עשרים לירות זהב עות'מאניות תמורת שחרורו [עשרים לירות זהב היו אוצר אדיר ביחס לצרכיהם של האנשים באותו זמן]. האסיר נמלט. גם השוטר נמלט, אך חיילים לכדו את זה האחרון בפרברי ירושלים, ולמחרת היום הוא הוצא להורג בתלייה מול שער יפו כשעל חזהו לוח המפרט את "חטאיו".

סוכניו של עארף ביי הודיעו לו כי אלתר לוין נראה בכפר נבי סמואל מצפון מערב לירושלים.

על דעתו של עלי פואד פאשא וכשבידיו הסמכות לעצור את כל יושבי הכפר ולהעלותו באש, ובתוספת כוח צבאי, הקיף עארף ביי את הכפר, עצר את תושביו לחקירה, הוביל מעל מאתיים מתושביו לכלא, אך את אלתר לוין לא הצליח למצוא. סרק בעיר שכונות שלמות, עבר מבית לבית, פרץ לביתו של לוין בשכונה האוסטרית וגם לבתי קרוביו וידידיו. חיפש ברחובות ובראשון-לציון בבתי איכרים יהודים שנחשדו כידידיו וקרוביו - והמרגל איננו. מספר היהודים שנעצרו הגיע ל-1,250, ואיש מהם לא ידע או לא רצה לספר על מקום המסתור של המרגל.

"בכל מקום בארץ ישראל היו ליהודים מרגלים וצופים, שעקבו אחר אנשי הממשלה וכוחותיה. הכל הכירו את לוין ופתחו לפניו את בתיהם".

גם אשתו של לוין ושלוש בנותיהם הסתתרו. "במקום שנמצאנו בבוקר לא נשארנו אחרי הצהריים ובמקום שלנו בלילה לא שהינו בבוקר" כתבה הבת שולמית. אך המשטרה מצאה אותם. האם נעצרה לעיני הבנות, והשוטרים התייחסו אליה בגסות. בבית המעצר ביפו הצליפו בה בשוט כדי לאלצה להסגיר את בעלה. היא לא ידעה דבר והקונסול ביובאר דיווח: "נראה שדעתה נטרפה עליה". אלתר לוין התדפק על דלתו של ח'ליל אל-סכאכיני.

כשהבין מפקד המשטרה שבכוח לא ישיג דבר, החל להפיץ שמועה כי רצונו לעזור לאלתר לוין וכי יש מקום למשא ומתן. כדי להוכיח את כוונתו הטובה הקל בעונשם של יהודים וגם סייע לכמה חשודים להימלט.

חותנתו של לוין, אישה מבוגרת ויראת שמים, שבה לביתה במושבה האוסטרית. עארף ביי ניסה לשכנעה להובילו אל מסתורו של חתנה, כדורש טובתו. הוא חזר והבטיח לה, שיגיע להסכם עם הנמלט, ויביאו למקום בטוח. הבטיח כי תמורת סכום מסוים יסייע לו להימלט מהעיר הנצורה ולחצות את הקווים, ואף נשבע בכבודו שלא יפגע בו; לבסוף הסכים אלתר יצחק להיפגש עם עארף ביי כדי לקבוע את הסכום.

בגיבוי שלושה מאנשיו יצא עארף ביי מבית החותנת, שהתלוותה אליו: "היא כרכה סביב צווארה סודר משי, נשאה בידה מנורה קטנה שדלקה בשמן זית, וביקשה ממנו להצטרף אליה".

לנכבד הפלסטיני ח'ליל ביי אל-סכאכיני המורה לערבית של אלתר לוין  היה בית גדול, ממערב לעיר העתיקה, לא רחוק מהחומה, ליד בית החולים "שערי צדק", מול בית הממשל. כשהגיעו למקום, נטלה החותנת מפתח מוסתר, ויחד עלו לקומה העליונה. שם הקישה בקצב מוסכם על הדלת, אמרה סיסמה והם נכנסו. אלתר יצחק קיבל את מפקד המשטרה בסבר פנים יפות. "אלתר לוין, בשם החוק אני עוצר אותך. הרם ידיך!" קרא מפקד המשטרה תוך שליפת אקדחו. אלתר לוין הוציא מתיקו חמשת אלפים דולר אך עארף ביי סירב. הציע לו עשרת אלפים דולר. הסכום עלה לעשרים אלף דולר בהמחאה של 'דויטשה פלשתינה בנק': "לך ומשוך סכום זה בירושלים, דמשק או איזו עיר שתרצה והוא ישולם לך מיד. אני אשאר כאן תחת השומרים שלך וכאשר יהיה הכסף בהישג ידך, חזור לכאן ועשה בי מה שתרצה". ועארף ביי מתעקש: "יש חוק ואתה עצור. תועבר מיד לבית המשפט הצבאי. וגזר הדין יהיה ללא ספק הוצאה להורג". אלתר לוין בצחוק גדול: "אתה תינוק, בור. לא ייתלו אותי לעולם אף אם אתה תוביל אותי אל עמוד התלייה במו ידיך. האוצר שאני מציע לך הוא של הבריטים, ואיתו תוכל לחיות בטוב ולא להיזדקק לאיש. ירושלים תיפול בעוד ימים בידי הבריטים, ואין באפשרותך לשנות את הגורל, נצל הזדמנות זו וטול חלקך בשלל".

 עארף ביי הזעיק במשרוקיתו את אנשיו, שכבלו את ידי האיש והאישה באזיקים. בדירה מצאו מסמכים מרשיעים ומשדר. אלתר יצחק המשיך לחייך: "אין צורך בכל ההוכחות הללו. אני אודה בכל. אותי לא ייתלו. אתה תראה אותי חופשי ומשוחרר בדיוק כמו שתראה את ירושלים בעוד ימים אחדים; אז תתחיל תפארת ישראל - בניית הבית הלאומי היהודי".

אל-סכאכיני יליד ירושלים, סופר, מחנך, לאומן ומנהיג ערבי-נוצרי מן העדה  היוונית אורתודוקסית, שחלם על מדינה ערבית עצמאית ותיעב את הטורקים, מספר ביומנו כיצד בליל ה- 27 בנובמבר 1917, כשקולות הירי נשמעו מכיוון מערב, מאזור שכונת מאה שערים, נשמעו דפיקות על דלת ביתו וכשפתחה, מצא שם את אלתר לוין סוכן הביטוח; לוין ביקש מאל-סכאכיני להסתתר בביתו: בשל היותו אזרח אמריקאי המשטרה הטורקית בעקבותיו, בלילות שחלפו עבר מבית לבית, וכעת לא נותר לו למי לפנות. אל-סכאכיני ידע, שאם ייתפס יואשם בבגידה אך אם ישלח את המבקש מקלט, יבגוד במורשת תרבותו - הכנסת-האורחים הערבית. "הכנסתי אותו בשמם, לאחר שבני עמו התכחשו לו וקרוביו סגרו את דלתם בפניו". אלתר לוין הבטיח, שאיש אינו יודע על בואו ואל-סכאכיני נעתר.

אף כי לא היה דתי, שמר אלתר יצחק על כשרות. תחילה הסתפק רק בלחם, זיתים וכוס תה. תוך יום יומיים יצר קשר עם חותנתו וזו הביאה לו ארוחות כשרות. כעבור יומיים-שלושה הביאה איתה גם את המשטרה.

ב-4 בדצמבר, בשעה שלוש אחר חצות, התעורר אל-סכאכיני לקול דפיקות על דלת ביתו. שמע אנשים מקיפים את הבית ושקשוק של כלי נשק. שוטריו של עארף ביי עצרו את אלתר לוין ואת אל-סכאכיני, הובילו אותם לתחנת המשטרה ומשם לכלא הצבאי שבמגרש הרוסים. חיל החלוץ צבא בריטניה היה במרחק של כחמישה קילומטר מהעיר.

בחקירתם טענו שניהם כי אינם מכירים זה את זה ורק במקרה נעצרו בבית אחד.

סולטאנה אשתו של אל-סכאכיני לקחה את גיטל לוין אל הכלא כדי להעביר בגדים, מזון וכסף לבעלים העצורים. החיילים שדדו את הכסף ואותן גירשו.

משהצליח עלי פואד פאשא לעצור את אלתר לוין, הורה למחלקה הראשונה - אל-שעבה אל-אולה - הגוף הממונה על ענייני מרגלים ותפיסתם - להכין את כל המסמכים והמוצגים ולהעבירם לבית משפט צבאי. אז פנה לעניינים הצבאיים שבחזית: עם שחר יום 26 בנובמבר 1917 תקפו הבריטים באזור הכפר איבן אברק [בני-ברק], מדרום לירקון וממזרח ליפו, אזור שהיה תחת שליטתו של הקורפוס השמיני בראשותו של עלי פואד פאשא. הבריטים כבשו את העמדות הקדמיות, שהקים הקורפוס העשרים כדי להגן על ירושלים בבידו ובבית סוריק, הצליחו לכבוש את גבעת נבי-סמואל וממנה הפעילו ארטילריה. כוח פרשים כבש את אל-ענב, נע קדימה וחצה את ואדי קאלוני ממזרח לקסטל. התקפות הכוחות הבריטים על העמדות העות'מאניות נמשכו בו אחר זו, עד ליל 8-9 בדצמבר.

ב-8 בדצמבר 1917 שררה אנרכיה בירושלים. התושבים תקפו את בתי הכלא וחילצו משם את קרוביהם. הכוחות העות'מאנים נסוגו מירושלים לכיוון מזרח וצפון-מזרח. העיר נותרה בלא שלטון צבאי עד סמוך לצהרי יום המחרת, עת נכנסו אליה שתי דיוויזיות רגלים בריטיות - הדיוויזיה ה-53, וה-60, הדיוויזיה ה-47 ההודית והדיוויזיה העשירית האוסטרלית.

עארף ביי סבר, שמסוכן לסגת מירושלים ולהשאיר איש כמו אלתר לוין בכלא: ביום האחרון לשלטון הטורקים, ערב חנוכה, ב-8 בדצמבר אחר הצהריים בא עארף ביי לקחת את לוין אל מרכז הכוחות העות'מאנים שביריחו. האסיר ניסה לשכנע את עראף ביי לשחררו תמורת עשרים אלף דולר, ושוב, עראף ביי סירב. ח'ליל אל-סכאכיני ואלתר לוין הוצאו מתאם, חיילים טורקים גררו אותם, כשהם כפותים בחבל אחד דרך העיר העתיקה אל שער האריות, והוליכו אותם במסע ייסורים חפוז וארוך עד ליריחו. "מסביבם צעדו המוני חיילים נסוגים – נסוגים; בשמים חג מטוס בריטי" כתב תום שגב בספרו "ימי הכלניות".

ביריחו קיבל עראף ביי הוראה להובילם לעמאן - לבסיס קטן של מפקדת אחת הדיוויזיות. ארבעה ימים הלכו.

בעמאן שרר בלבול. נפילת ירושלים בידי הבריטים והגברת התקפות המורדים הבדווים בסביבות העיר, גרמו למפקדה העות'מאנית להזניח את עניין המרגל. עארף ביי פנה אל עלי פואד פאשא בדמשק, וזה הורה להביאם לבית המשפט הצבאי בעיר.

לאחר חודשיים של תלאות, בפברואר 1918, הגיע עארף ביי עם שני אסיריו ח'ליל אל-סכאכיני אלתר לוין (דרך דרעא ברכבת) לכלא "אל מועלק" שבבאב אל-ג'אבייה בדמשק. שומרים אלבנים הופקדו על לוין, שהמתין בצינוק מצחין לגזר דינו: מוות בתלייה.

אל-סכאכיני שוחרר לאחר כחודש, בינואר 1918. עד לחזרתו התפרנס כמורה לאנגלית [אחד מתלמידיו היה מוסא עלמי, לימים ממנהיגי התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל]. הוא ביקר את ידידו בכלא; וכשנזקק אלתר לוין הלווה לו כספים, באוגוסט הצטרף לכוחות המרד הערבי של האמיר פייצל ובתוך חודשיים שב לביתו בירושלים.

עארף ביי נצטווה למסור את אלתר לוין לבית המשפט הצבאי. חקירת השופט הביאה לשחרורו של המרגל מהכלא בלי משפט, שחרור שנותר בגדר תעלומה. יש אומרים: הכסף שב ושיחק תפקיד.

אלתר לוין שוחרר בסוף אפריל. הודות למאמצי הקונסול  הספרדי ביובאר הוא הורשה להישאר בדמשק ומצא תעסוקה בחברת ביטוח גרמנית. במכתביו, שהוברחו לירושלים, כתב כי לא חסר לו כסף.

 אלתר לוין רצה לשוב לירושלים. רבים מהגולים בדמשק היו מכריו, בהם דוד ילין המחנך ורופא העיניים הירושלמי אריה פייגנבוים, שכנו וידידו של הקונסול ביובאר. הוא פנה אל מאיר דיזנגוף, שהיה מקשר בין היישוב הגולה לבין השלטונות העות'מאניים, ואל בוריס שץ מ'בצלאל', גולה בצפת. כתב לראשי התנועה הציונית שהכיר, חיים קלווריסקי וארתור רופין, כתב לאיסטנבול ולבאזל ולאמסטרדם ולוושינגטון - כולם ניסו לעזור. קרוב משפחה בניו יורק, העיתונאי סמואל הרכבי, פרסם מודעה הקוראת להשיבו הביתה; ה'ג'וינט' ביקש את התערבות משרד החוץ האמריקאי.

חמישה חודשים לאחר, שמסר עארף ביי את אלתר לוין לבית המשפט, עבר בכיכר אלמרג'ה בדמשק הקצין הטורקי לשעבר, שהיה כעת מחוסר עבודה. איש מגודל זקן ומרכיב משקפיים, שישב בבית קפה ועישן נרגילה, הזמינו להצטרף - זה היה אלתר לוין. על פינג'אן של קפה אמר: הצעתי לך אוצר עצום, ובטיפשותך לא קיבלת אותו. את החופש שלי השגתי תמורת ארבע מאות לירות זהב. ואתה? נע ונד תישאר ואיש לא יתעניין בך.

אמרו כי בעוד עלי פואד פאשא התכונן לשפוט את אלתר לוין כדי להוציאו להורג, הצליח ג'מאל פאשא, ששב לאיסטנבול לאחר נפילת ירושלים, להצילו ולהבריחו לחאלב ומשם לאנטוליה.

יש אומרים כי אלתר יצחק נשאר בדמשק שם עמד בקשר רציף עם הקולונל לורנס, עד לאחר נפילת העיר, ב-1 באוקטובר 1918 עת נכבשה דמשק בידי בריגדה אוסטרלית.

רק עם מיגור טורקיה וכניעתה הורשה אלתר לוין לחזור לירושלים.

ב-30 באוקטובר נחתמה בנמל מודרוס שביתת נשק בין האימפריה העות'מאנית ובין "מדינות-ההסכמה". השלטון העות'מאני בן ארבע מאות שנה בלוונט הגיע לסיומו ועמו קץ האימפריה העות'מאנית.

אלתר לוין לא נשאר בדמשק זמן רב. בתוך חודשים אחדים ידעו אנשי ירושלים לספר כי 'מלך הביטוח' חזר!

כשחזר אלתר לוין ארצה נודע לו כי ג'מאל פאשא נמלט מאיסטנבול באונייה גרמנית, וכחבר בממשלה הטורקית שלאחר המלחמה, היה לקצין קישור בשיחות עם ברית המועצות, שזה עתה קמה.

ג. המשורר

אסף הלוי איש ירושלים

במקביל לפעילותו העסקית והמחתרתית, עסק אלתר לוין גם בשירה.

עוד כנער פרסם שירים ב"החבצלת" ב"הפועל הצעיר", "הארץ" ו"בוסתנאי" כתב שירי אהבה והערצה למולדת, לנופה ולטבעה, לשמש ולמדבר. ראה עצמו כממשיך דרכם של משוררי העם הקדומים, ולכן חתם על שיריו "אסף הלוי איש ירושלים".

הוא שורר על ירושלים 'עיר הקסמים'; על האבנים והאור, הסוד והשכינה; שיריו היו ארוטיים: "כולך נוגה רוך ומשי"; "צוואר, תלתל, רגלי צבייה, חזך, ידך כל הגווייה/ קולך, מראך..."

אומרים כי היה המשורר הכנעני הראשון. ברבים משיריו פנטז אגדות אהבה ערביות, חושניות, אלימות; הרבה לשלב בשיריו מלים ערביות כמו בשיר "השבאב" אותו שרה ברכה צפירה בלחנו הערבי [היום ידוע בשם "הבה נצא במחול"]. ניסה לגשר בין התרבויות והוליד בין היתר את הפואמה שלגייה כאגדת עם מדברית. 'הערבי' הצטייר אז בדמיונו כפרא אציל, רומנטי, ארוטי ואכזר.

"אני מותח גשר בין מערב למזרח", נהג לומר ותלה במשרדו שתי תמונות: האחת כשהוא לבוש בגלימת שייח' עטור כאפיה, והשנייה, באותה תנוחה, הפעם בחליפה מחויטת ובעניבה מהודרת. מתחת לאחת כתב "מזרח" מתחת לשנייה "מערב".

מבקרי האמנות לא פינקו את אסף הלוי איש ירושלים. חרף זאת, משום שקבלתו כמשורר הייתה חשובה לו, הוציא לאור בכספו ספר לשיריו "מגילת קדם" [הוצאת דקל 1915. למעשה יצא הספר לאור בשלהי המלחמה]. הספר הודפס בהידור מזרחי על נייר יקר, שייבא בהזמנה מיוחדת, ועוטר בגמלים ובחצאי סהר. לוין פיקח אישית על הפקתו ואף ניסח את שבחיו: "מהדורת הדר על נייר גוויל מודרני כבד משקל – שערים מקושטים וכותרות לכל פרק ופרק – סופי שירים עטורים בפיתוחי נחושת ממראות הארץ – עשרים גיליונות דפוס, פורמט אוקטבו, ש"ך עמודים – כריכה יפה ובפתח הספר סמלי שבטי ישראל", ושלח אותו לאנשים רבים. אך ספרו לא זכה להערכה והשירה העברית לא הקצתה מקום של כבוד לאסף הלוי איש ירושלים, ומאות משיריו לא ראו אור.

סופרים ומשוררים שלחו לו מכתבים מחניפים, אך לא התלהבו לפרסם את שיריו. הם קיוו כי יפרסם מודעה בקובץ ספרותי זה או אחר שתכננו להוציא, כדי לסייע במימונו. ואכן 'מלך הביטוח' פרסם כמה מודעות והם פרסמו כמה משיריו.

אברהם שלונסקי כינהו "הידיד והסופר", רחל המשוררת כתבה, שפשטות הביטוי הילדותי של לוין, נוגעת לב ושיבחה את עיצוב הספר. הוא אף ביקש מש"י עגנון, ששיר משלו יודפס באחד מקבציו הספרותיים ובאותה הזדמנות גם הציע למכור לו פוליסת ביטוח. אך "עגנון ידע לדחות טרחנים".

לטוענים על שימוש כזה היה משיב אלתר לוין: "לולא היה לוין מדבר, אסף הלוי לא היה יכול לשיר".

לקראת בוא הנציב העליון הראשון, היהודי הרברט סמואל - פרסם אסף הלוי שיר בעתון "הארץ": "התמוגג השחר ויאר / אמרנו כי יבוא". והמשיך - בהשראת היצירה ובתוך כדי ניהול חברות זרות וסוכנויות מסועפות בארץ - להכין לדפוס רשימות פיוטיות ושירים. הוא לא ויתר על חלומו, לבצר לו מקום של כבוד בעולם הנעלה בעיניו של השירה הטהורה. אמרו כי במהותו הפנימית הוא היה משורר אשר ראה שירה בכל. הוא האמין כי יגיע היום ויוכר ובשירו "למאמין" כתב: "מאמין אני בן-אדם/ עתידי ירומם עברי".

בשיריו האחרונים, שגנז במגירות שולחנו, כתב על "גסיסתו של יום" ועל רדת הלילה.

כשהלך לעולמו, נזכרו בשיר האחרון בספרו "מגילת-קדם":

ונטעתם לי דקל

את הדקל נטע בחצר ביתו שברוממה. כאיסור המקום, נמנעו מלטעת דקל על קברו, אבל חרתו כזה על מצבתו.

רוממה

אחרי המלחמה בנה אלתר לוין את ביתו על פסגה במערב ירושלים, בשכונה יפהפייה, שרחובותיה ירוקים, ובתיה מפוארים, כבתי העשירים הערבים בטלביה, בקטמון ובבקעה - שכונת רוממה, שהוא היה בין מייסדיה. שלא כרוב הבתים בשכונה, נבנה ביתו בעבודה עברית ובגנו נטע עץ דקל.

ימי השלטון הבריטי היטיבו עמו. עסקיו פרחו הוא היה בא-כוח ומנהל של שש חברות: צרפתיות ואמריקאיות, שהרחיב וניהל בהצלחה.

לוין העריץ את הכלכלה האמריקאית, שראה בה תהליך מוביל בעולם. הוא חיבר את החלום האמריקאי עם החזון הציוני והאמין, כי יהודי ניו יורק ישקיעו בארץ ישראל מהונם וממרצם. ניו יורק - ו"וול סטריט" היו בחלומותיו ירושלים - ו"רחוב הכותל".

הוא זיהה את הציונות עם יזמות כלכלית, והאמין שההון אשר הזרימה התנועה הציונית לארץ יביא לשיפור רמת החיים של כלל האוכלוסייה.

לוין חלם על מיליון יהודים, שישבו בין הים התיכון לבין הנהר פרת שבעיראק, גבולות ההבטחה התנ"כית. לרגל עסקיו הרבה לבקר בתל-אביב "ההומייה והשובבה", אך בירושלים ראה עתיד כלכלי גדול.

"הוא היה מחונן בטבע של מנהל, של מפקד. מחומר שכזה קורצו אילי התעשייה והמסחר, האוחזים את רסן גורלנו בידיהם", כתב בן חפץ שעבד במחיצתו. היה איש העבודה, שדאג גם לפרטים הקטנים. "אני אלתר לוין, מלך החיים והמוות", היה מציג את עצמו. מספרים כי נהג ללכת ללוויות של אישים בירושלים, להמתין עד לסיום הקבורה, אז היה ניגש אל האלמנה ולבני המשפחה ולוחש באוזניהם: 'עכשיו הזמן שתדאגו לעצמכם. בטחו את עצמכם בביטוח חיים'.

לפני מותו הדפיס חוברת פרסומית שבה הציג את עסקי הביטוח שלו, והציג את הרעיון החדשני – ביטוח חיים: "חיי האדם הם בלתי בטוחים – רק המוות בטוח. אשרי אדם המפחד תמיד..."

אלתר לוין שאף לגדולות. בסוף אוקטובר 1929 שלח לבנק אנגלו-פלשתינה הצעה להשקעת ענק, עשרת אלפים לירות בשתי חברות ביטוח חדשות, "ירושלים" ו"ירדן". " אליעזר הופיין, מנכ"ל הבנק, דחה את הרעיון.

"אמרו כי היה לו המשרד הכי יפה בכל המזרח כולו. היו בו כורסאות עור ושטיחים פרסיים וריהוט שכמותו לא נראה בשום מקום אחר", מספר נכדו, מרדכי מונין. במשרדו היה תלוי במסגרת מוכספת מברק ממלכת אנגליה ורשימת האנשים, שנטלו אצלו הלוואות בריבית; מי-ומי של העיר, כולל שמות ערביים רבים. גם ח'ליל אל-סכאכיני.

ברשותו היתה מכונית קאדילאק מפוארת, הראשונה מסוגה בארץ, ונהג היה מסיעו ברחובות ירושלים. "אלתר לוין היה איש מוחצן – היה לו נהג כושי עם כפפות לבנות", סיפרה לי חווה מונין. לעיתים קרובות נסע במכוניתו לדמשק בחברת ידידים.

בדרך כלל ראו אותו לבוש בחליפות אופנתיות הדורות, עם מקל הליכה מוכסף, תמיד מבושם. "הבושם נמנה עם שכיות המזרח, אני אוהב בושם, פיוטים וצבעים... " נהג לומר.

על שום סגנון לבושו המטורזן כינוהו 'דנדי' ו'בעל המונוקול', שהיה משתלשל על חזיות חליפותיו הלבנות, הגזורות בהידור, מעל כותנות משי יקרות.

אומרים כי נטה לזהות את עסקיו הפרטיים עם החזון הציוני: הוא מכר לאנשים פוליסות ביטוח - "אחריות חיים – אסון – אש" - לא למטרות רווח אלא למען עתידו של העם.

כתב עליו העיתונאי אורי קיסרי: "ניחוח המזרח עלה מאצלו, על חלומותיו וערמומיותו, על דמיונו הלוהט ועל חשבונותיו הקטנוניים".

רבים ראו בו "ביזנס-מן", אדם השואף לאגור ממון, החס על כל פרוטה. כדבריו של אחד הירושלמים: "אלתר לוין ? - פושט עור, בגלל פרוטה ימכור את נשמתו", אולם בד בבד עם שנאת ההמון אליו, העריצוהו על כישרונותיו המסחריים.

השופט גד פרומקין היה ידידו. עורך הדין דניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים, היה מבאי ביתו ופרקליטו. היו שם גם מר משה אלחנתי והאדונים עזריאל, פרשר וגאוני, דיסקין ושרירא ועוד רבים וטובים.

אלתר לוין דגל בדו-קיום יהוד-ערבי: "אחות לנו ארץ, סהר אחד עשה שנינו לנודדי לילה", כתב באחד משיריו. ואכן היו לו מכרים ערבים רבים בשכם, חברון ויפו. הייתה גם המאהבת המסתורית, שנזכרה קודם.

אלתר לוין היה חלק מחבורת יהודים וערבים, שניסו לקיים הידברות בין שתי הקהילות, בהם ח'ליל אל-סכאכיני והשופט גד פרומקין, שלימים סיכם: "כל אלה היו אמצעי סרק שלא הביאו פירות של ממש". אומרים שההסתדרות הציונית מימנה את פעילותם, בניסיון לנטרל את קנאותה של התנועה הלאומית הערבית.

אלתר לוין היה נדבן גדול: נידב לקרנות הלאומיות, תמך במוסדות צדקה ובכל מפעלי התחייה הלאומית, כמו גם בעיתונות העברית על כל זרמיה, בספרות, באמנות ובתרבות.

מכל נסיעה לחו"ל הביא ספרים חדשים שרק אתמול הופיעו, וישנים מכל התקופות - "שסוכן הביטוח מירושלים 'הריח' אצל ה'בוקיסטים' שעל גדות הסיין..."

ארגז מיוחד היה לו לתמונות שרכש, פרי מכחולם של אמנים מפורסמים. "את כל אשר לי אתן תמורת צבעים", הכריז והיה לאחד מאספני האמנות הגדולים וידועים בארץ. הוא טיפח אמנים מקומיים, היה לפטרונם ופיאר את ביתו בתמונותיהם. מספרים כי התאהב בעבודותיו של צייר הפורטרטים והרשם המעולה צבי ליטבינובסקי. בביקורו בגלריה של ליטבינובסקי, הניח על השולחן 500 ליש"ט וקנה את כל התמונות, שהיו שם.

איש ספר היה, ואהב לצטט מכתבי משוררים באנגלית, צרפתית וגרמנית ולעתים גם פסוקים מהקוראן. הוא העריץ את היינה, הזדהה עם סרוונטס ועם אוסקר וויילד, סופרים בכלא, וחלם להקים בירושלים סלון ספרותי-אמנותי.

 נערצת הייתה עליו תרבות אירופה - רציונלית, כולה הרמוניה, ניקיון ושקט, חריצות ויופי, סדר וסבלנות. בציונות ראה חלק ממנה, ובתרבות הערבית ראה את היפוכה: "הערבי" כתב לוין הבוגר הוא "פרימיטיבי", ותרבותו נעדרת "הרמוניה".

איש של מעשים גדולים, שגם הפרטים היו חשובים לו. לקראת ציור פורטרט שמן של אשתו, הורה לה להצטלם כשהיא לבושה בפרווה פתוחה לפנים, הצווארון נופל, עם פרח על החזה, חרוזי פנינים וכובע יפה. ידה האחת נתונה בכסיית משי והשנייה גלויה. לרגליה גרבי משי ונעליים עדינות.

אלתר לוין רצה שבנותיו רבקה, שלומית ורחל יפרחו "צנועות וחבויות מעין אדם". הוא רצה שילמדו שפות – צרפתית, גרמנית ואנגלית; שיקבלו שיעורים בריקוד ובנגינה בפסנתר ושירבו להאזין למוסיקה - בטהובן ומאיירבר; שיקראו ספרים רבים, שיעסקו ברקמה וישחקו טניס. הורה להן מה לאכול וכיצד לשמור על ניקיון הגוף; אלו לבנים עליהן ללבוש - "אסור להן לשכוח כי בנות ירושלים הן". זו אירופה, שביקש להנחיל להן.

משום שאשתו ובנותיו לא היו בריאות, שלח אותן לריפוי אצל מיטב הרופאים באירופה, וחיפש את הטיפול הטוב ביותר, אם כי הרבה להתמקח על המחיר. "כשחלה מי מבני המשפחה – נשלח מיד לשוויץ לריפוי", מספרת חווה מונין.

כשישבו אשתו ובנותיו בווינה ובברלין לצורכי מנוחה וריפוי, התכתב עם אשתו גיטל ביידיש, ועם בנותיו בעברית.

למרבה הצער, גיטל איבדה כנראה את שפיות דעתה, והייתה משוטטת ברחובות ברלין, כשהיא מדקלמת דברי אלוהים. ייתכן שלא התאוששה מהטראומה, שעברה כשעינו אותה הטורקים עשר שנים קודם לכן. אלתר לוין החזירה לירושלים.

 בתו הבכירה רבקה נפטרה בבית חולים פרטי בברלין, בכ"א אב תרפ"ד. סיפרו שיום אחד גילתה לאביה שהתאהבה בבחור בשם לניאדו, אך האב לא הסכים לשידוך. יש ואמרו כי סירב מאחר, שלניאדו לא היה "משלנו": הוא היה ספרדי. יש ואמרו – מאחר שהיה מהמר. כצעד מניעה שלח לוין את בתו לאירופה, שם שלחה יד בנפשה. גם אותה החזיר לירושלים ו"נגנזה בהר המשפחה" – הר הזיתים, בב' תשרי תרפ"ה. יום אחד, סיפרו, התאהבה בתו השנייה, רחל, באותו לניאדו והשניים נישאו ועזבו את העיר.

שניים מהבולטים בין פרקליטי ירושלים, שלום הורביץ ודניאל אוסטר, טיפלו בתביעת הפיצויים שהגיש אלתר לוין על הסבל, שנגרם לו בכלא דמשק. אך עד שהגיע התשלום, כאלפיים דולר, כבר לא היה לוין בין החיים.

ביום י"ד תשרי תרצ"ד, איבד עצמו לדעת, ונקבר בירושלים.

"אלתר בן משה בנדק משכונת רוממה נפטר ביום רביעי י"ז תשרי תרצ"ד [4 אוקטובר 1933]. נקבר על יד בתו הבכירה רבקה-דבורה. את החלקה בהר הזיתים רכש עוד בחייו" נכתב בספרי החברה-קדישא של הפרושים.

 מבוטח היה באחריות חברת "פניקס" בארבעת אלפים לא"י וכן גם בחברות אחרות.

בהלווייתו, שנערכה בערב סוכות השתתף קהל רב.

ביום השנה העשירי לקבורת בתו רבקה בירושלים, תלה את עצמו על עץ הדקל שבחצר ביתו: אור ליום רביעי, ערב סוכות של שנת 1933, נמצא אלתר לוין תלוי בגן ביתו המפואר בשכונת רוממה בירושלים. רק העיתון "פלסטין" היפואי דיווח על מותו: "לוין היה מעשירי היהודים, אישיות ידועה בקרב הקהילה הפיננסית, הנציג הכללי של החברה הבין-לאומית לביטוח חיים 'לה נאסיונל דה פארי'. סיבת ההתאבדות – כנראה, עניינים משפחתיים".

 יש אומרים כי בגלל הסתבכויות כספיות, יש התולים את האשם בלניאדו, בעלה של בתו רחל, שהיה מהמר.

בחוברת שהוציאו חבריו בשלושים למותו "ציון למר אלתר לוין ז"ל אסף הלוי איש ירושלים: שירת ירושלים תר"ף - תרצ"ד" כתב שאול פריד: "בטוחני שיבוא יום ומהלך חייו וחידת מותו ישמשו חומר לדרמה מזעזעת שאנחנו מכיריו ומעריציו היינו עדים לה".

אלתר יצחק לוין המרגל, "חלוץ האחריות בארץ" איש נועז ויצירתי, עם נשמה של משורר מת.

הסוף

ח'ליל אל-סכאכיני הלך לעולמו אחרי אלתר לוין, כפליט חסר כל לאחר, שנמלט מירושלים במלחמת העצמאות.

ג'מאל פאשא ששימש כיועץ צבאי לאפגניסטן, נרצח בטיבליסי בידי ארמנים ב- 21 ביולי 1922.

"כל הבית שאנו וצאצאינו גרים בו כיום הוא מקנת כספו של אלתר לוין לבתו שולמית, אמו של מרדכי בעלי", אמרה לי חווה מונין; "אחרי שהתאבד", אמר לי מרדכי, "סיפרו שזה בגלל כישלון עסקי. כל הרכוש העצום שלו אבד. המשפחה האשימה את עורכי הדין, שטיפלו בעיזבון. לנו נותרו כמה רק תמונות מאוספו הגדול. כשהמצב הכלכלי בבית היה דחוק – מכרנו חלק"; "את האוסף האמנותי חילקו בין היורשים. וגם קצת מכרו, בצוק העתים", אומרת חווה מונין לבית בכרך.

סיפור זה הוכן בידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים. עריכת טקסט: עמית ישראלי-גלעד

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

לאיתור הקבר של אלתר לוין בהר הזיתים, כנסו לקישור http://www.mountofolives.co.il/