בן עמי פכטר – נפל בשיירת יחיעם

27.3.1948 – כברי

בית העלמין הצבאי נהריה. חלקה 1; שורה 2; קבר 16

 טכסט:

סמל צה"ל
מספר אישי 136408

בן עמי  (בני) פכטר

בן יהודית ומשה

נולד בפולניה עלה תרפ"ו

נפל בקרב בדרך ליחיעם

ט"ז אדר ב' תש"ח

בן 29 בנפלו ת נ צ ב"ה

'תוכנית החלוקה'  שניסחה ועדת אונסקו"פ מטעם האומות המאוחדות  [האו"ם]     UNSCOP -     United Nations Special Committee on Palestine , חלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית ולשטח בינלאומי [ירושלים], התקבלה ברוב קולות  בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, החלטה שסללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.

ערביי ארץ ישראל עם תגבורת של מתנדבים - 'צבא ההצלה' בראשות  פאוזי אל קאוקג'י פתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה.

פרצה מלחמת העצמאות. הבריטים דאגו לבסיסיהם הלוגיסטיים בעיר הצפונית חיפה ובמבואותיה, כמו בתי הזיקוק ותחבורה חופשית לנמל לפינוי הכוח והציוד, למועד כפי שקבעה עצרת האומות-המאוחדות.

יחיעם -  מקיבוצי 'השומר הצעיר' עלה לקרקע ב 26 בנובמבר 1946 בגליל המערבי, סמוך למבצר הצלבני קלעת-ג'ידין [מצודת-הגיבורים] מבצר, שהגן על עכו הנוצרית אחרי נפילת בירת הצלבנים–ירושלים- בידי המוסלמים. יחיעם נכלל בהחלטה, בתחום המדינה הערבית.  

יחיעם מנותק מהעורף היהודי - הכפר הערבי אל כאברי ממוקם על הדרך אליו. התחמושת והאספקה החלו לאזול מול התקפות הערבים, בהם כוחות של גדוד 'ירמוך השני' מ'צבא ההצלה' בפיקודו של אדיב שישקלי, לימים נשיא סוריה. גם המטוס הקל, שאותו הטיס, טייס צעיר  בשם עזר ויצמן, שהעביר אספקה לנצורים, לא הספיק.

משוריין ובו 11 נוטרים ניסה לפרוץ את המצור, חולץ על ידי כוח בריטי לאחר, ששישה מאנשיו נהרגו - כולם מגדוד 21 של חטיבת 'כרמלי'.
 "במשוריין הזה היו  12 נוטרים. הם לא היו מגדוד 21 של חטיבת כרמלי, הם היו נוטרים שהיו מגוייסים ל- מי"ע (משטרת הישובים העבריים), בגדוד 8 (גליל מערבי)". כתבה לנו נילי  פחטר.
ב-27 למארס 1948 יצאה מנהרייה שיירה של שבעה כלי רכב משוריינים ובהם 89 אנשים  ליחיעם. השיירה נעה על כביש נהרייה-תרשיחא,  נתקלה במארב של כוח ערבי גדול, 47  מאנשי השיירה בהם האלחוטאית נהרגו, גם מפקד הגדוד - גדוד 21 של חטיבת 'כרמלי' – בן-עמי פכטר  בנופלים.

בן עמי פכטר [Fechter לפי נילי פחטר:  Pachter]– נכד לחנה לבית פולאקוביץ' ופרץ פחטר; בן יחיד ליהודית לבית ויינשטיין ומשה פחטר.

ואלה תולדות

פרץ וחנה  הולידו במלניק את אברהם ברוך [1877] את לאה-דובה [1878], שלום [שולם] [1883] ומשה [1885] בן הזקונים; אותו הולידו בכפר אוסלובו ליד מלניק, פלך גרודנו.

פרץ  סוחר עצים מצליח עבר לסמיאטיץ' [Siemiatycze] שעל נהר טשונו-פירזמשו הנשפך לבורג,   משם הושטו העצים שנכרתו לגרמניה.

פרץ חסיד היה, מחסידי הרבי מטריסק, אבל חבר ב'המזרחי' - עסקן ציבורי, שומר מצוות, לאומי וציוני מקוראי 'הצפירה', אותו כתב-עת עברי ציוני מוורשה.

בסמיאטיץ' גרו "אחרי בית-הקברות" - בית גדול עם סאלון וחדר אוכל, 'סמובאר' נחושת מפואר וריהוט כבד, ארון עם ספרי קודש ועל הקיר תמונות: הגאון מוילנה – מנהיג הזרם האנטי חסידי,  השר משה מונטיפיורי  יהודי לאומי וד"ר בנימין זאב הרצל ראש הציונים.

משה  הצעיר בבנים קיבל חינוך ב'חדר',  והשלמות, בעיקר עברית – ממורים פרטיים.

אביו - פרץ נפטר בתרפ"ד, נקבר ב סמיאטיץ'.

אחיו הבכור – אברהם-ברוך, עבר בשנת 1909 לטשקנט ופתח מפעל לסבונים. אשתו אהובה, עם ילדיהם עלו ארצה  ב  1925, והוא הצטרף אליהם בשנת 1934.

האח, שולם - אירגן בסמיאטיץ' פלוגת כוח לוחמת של בחורים גברתנים להגנת יהודי העיירה מפני גויים מתפרעים ונגד האנרכיסטים והבונדאים שניסו לפוצץ אסיפות ציוניות במעשי טרור. שלום עלה לארץ בשנת 1910. שנה אחריו הצטרפה אליו חברתו שושנה קפלן, הם נישאו בנס-ציונה ועברו ליפו.  בארץ היה לחבר 'פועל-צעיר' והיא לשושנה פחטר.

לאה-דובה עלתה ארצה באמצע שנות העשרים עם בעלה יוסף גרשון ירמוס ושני ילדיהם.

משה
פעיל מחתרת 'פועלי ציון' - נוער ציוני פרוליטרי וחבר 'המרכז' בעיירה וסביבותיה - לחם לתיקון שני העולמות  - את זה היהודי ואת הכלל רוסי, וגרם לאביו צרות צרורות וטרדות, גם כספיות - לשחררו מבתי הכלא הרוסים.

ביום בו הכריז הצאר ניקולאי השני על הקונסטיטוציה, צעד משה, הניף דגל אדום בראש מפגיני העיירה וגירשו את השוטרים. כשאלה, חזרו לאסור את  מניף הדגל,  הוא נעלם. חיפשו אותו בבית אביו גם בארון כתבי הקודש – משה ברח מהעיירה.

משה,  שנאסר לא פעם על-ידי השלטונות הרוסים, ושם בבתי הכלא נתערער מצב בריאותו. עקב בריאותו הרופפת הבין, שלא יוכל להיות פועל בפלשתינה, ולכן למד את מלאכת הצילום וכשהשתחרר בתרס"ח [1908] מהמאסר, עלה ארצה, ולקח איתו מצלמה מעולה לפרנסתו.

משה עלה לארץ מסמיאטיץ' בעלייה השנייה - תרס"ט.

תחנתו הראשונה הייתה המושבה הקטנה ביהודה - נס ציונה - שם קבוצת עולים מעיירתו: משה פונדק ואשתו לאה פועה [פאוע]. דוד פניג ואשתו מרים, אחותה גולדה ניימן ובעלה מנחם בקר [בן- הלל].  

משה יצא לצלם את המושבה סג'רה בהכנות לקראת חג הפסח תרס"ט, ולהשתתף בועידת 'פועלי ציון'. משפחת פונדק שם, בני אותה עיירה היו.  בדרכו הגיע לחיפה ודרך רחובות צרים ומעופשים מצא את מלון 'תנתורא'  - קירות אבן גבוהים, חלונות מועטים ומסורגים,"אכסניה זולה, הכל נכנסים ויוצאים ואין איש שם לבו לאורחים" כתבה רחל ינאית בן צבי  [יש אומרים כי היה זה ב'ארד אל יהוד'].   עם לילה הגיעה לשם, לאחר שעשו את הדרך מירושלים ברגל, חבורה של שישה, שגם היא עשתה דרכה לפתיחת המועצה הכללית של  'פועלי ציון' בגליל התחתון – בחוות סג'רה,  בה; הזוג רחל ינאית  ויצחק בן צבי. השישה מצאו עגלה שיצאה לסג'רה, והצטרפו לנוסעיה. לאחר נסיעת לילה הגיעו עם בוקר לסג'רה,  ונפגשו עם חבריהם השומרים צבי בקר, שמואליק הפטר, אליהו איתן [קמניצקי] עם ישראל קורנגולד והפועלים דוְוידל גרין, נחום האלקושי ויעקב פלוטקין.

בעוד משה פחטר מחפש חמר ערבי, כדי שישא את ה'אפארט'  - מצלמתו הגדולה - יצאה החבורה לדרכה בלעדיו. והנה הופיע בחור, שאף הוא שם פעמיו לחג לסג'רה, יש האומרים, שהיה זה אריה אדלר, שבא לבקר את אחיו הנשוי זאב ולוולה אדלר, שהיה רצען בסג'רה וזכה בנחלה ביבנאל, והוא אדלר כפעיל 'פועלי-ציון', שאף להשתתף בוועידה. ומצא את משה שרצה לצלם בה.

וכך הלכו מזרחה הארבעה: משה פחטר, אדלר, החמר הערבי וחמורו. לפנות ערב, בליל התקדש חג הפסח, בקרבת סג'רה  ליד סוק-אל-חאן - הקרוי גם חאן תוג'אר – אותה אכסניית סוחרים נטושה על הדרך  מנמל עכו לחורן, לאל-חווארנה, אשר שימשה בעבר גם שוק שבועי לכפריי הסביבה והבדווים. ושם ליד קלעת אל-חאן, המצודה הסמוכה, ששמרה בעבר על הדרך - התנפלו עליהם שלושה נושאי נשק מבריוני הכפר הנוצרי כפר-כנא, גזלו ממשה את ציודו האישי ואת המצלמה היקרה, "1000 פראנק שווייה", מקור מחייתו.

משה,  שספג מכות,  שלף את אקדחו להגן על חייו, ירה ופגע באחד השודדים. שני הבחורים אריה אדלר ומשה פחטר נמלטו לחווה. הם  הגיעו לסג'רה בשעת 'הסדר',  כשהבחורים והבחורות שרים ורוקדים.

"כולנו התפזרנו בסביבה לרדוף אחרי השודדים, היום העריב ואי אפשר היה למצוא את עקבות החמסנים. בינתיים, בא מחמרו הערבי של פחטר ואתו חמורו והוא מלוכלך בדם. בלילה פשטה שמועה, שהשודד הפצוע מת מפצעיו. אז חדלנו מדאוג להחזרת המכונה השדודה והתחלנו לדאוג לחיי הצלם; הלבשנוהו בגדי אישה ושלחנוהו לטבריה ומטבריה נסע לאוסטרליה". כתב לימים יצחק בן-צבי,  שהיה לנשיאה השני של מדינת-ישראל.

יש אומרים כי היהודים ידעו כי תושבי כפר-כנא, ירצו נקמת-דם;  ומשה, רק שנה בארץ- הוא הוברח לפולין.

משם נדד מיד לגרמניה לקניגסברג והחל לעבוד, פגש בחברת 'פועלי-ציון' את בת עיירתו,  יהודית ויינשטיין,  הצעירה ממנו בשבע שנים ובשנת  1912 נישאו וחזרו לפולין לוארשה. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה עברו לסמיאטיץ' עיירתם.

בקיץ 1915 כבשו הגרמנים את סמיאטיץ' "נפסקה בזיזת הבתים על ידי החיילים הרוסים". בקרב נהרגו גם יהודים משני הצדדים - חברי 'חברה קדישא' המקומית דאגו להביאם לקבר ישראל.

עם כיבוש העיירה בידי הגרמנים – נסוגו הרוסים ואיתם כל מנגנוני השלטון המקומי  ויהודית אשתו- איתם- בצד הרוסי.

הגרמנים הגיעו מכיוון הנהר בוג. הפגיזו, כבשו, והתנהגו יפה לאוכלוסיה: ענו באדיבות 'בוקר טוב', 'צהרים טוב', 'ערב טוב' . נתנו לילדים דברי מתיקה, ורופאי הצבא טיפלו בחולי העיירה.

בעליית הגג של בית המשפחה גרו פליטים יהודים. גם תלמידי ישיבת לומז'ה,  שהשתכנו כפליטים בבית המדרש שבעיירה, נהגו לאכול פעמיים בשבוע על שולחן משפחת פחטר.

בתקופת הביניים,  שבין שלטון אחד לשני,  ארגן משה פחטר מיליציה אזרחית לפקח על הסדר והביטחון בעיירה ועל כך מונה על ידי השלטונות הגרמנים לראש – 'בורגמייסטר'.

ככזה ארגן את המוסדות המנהליים, הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים - הקים משטרה מקומית וגדוד מתנדבי מכבי-אש, בית-חולים קטן, חנויות ובית-ספר.  והתקופה "רעב כבד"-  הוא נלחם ב'שוק השחור' הפורח. כשסחר העצים עם גרמניה חדל,  הקימה משפחתו משק חקלאי  - קנו פרות וסוס, חרשו, זרעו  חיטה ותפוחי-אדמה  - למחייתם.

שלוש שנים שלטו הגרמנים בסמיאטיץ'  - בשנת 1918 נחתם חוזה שלום בין רוסיה לגרמניה. העיירה עברה לידי פולין. ולאחר לילה ויום ללא ממשל,  חזרו הפולנים ערב אחד לעיירה  "החיילים פסעו בשורותיהם בקצב". הפולנים שבו לעצמאות, לשלטון.

משה,  ראה עצמו כשליטה של העיר,  גם כשהסתלק צבא הכיבוש הגרמני,  אבל,  אולץ למסור את המפתחות: ללאומנים פולנים, בגבוי הארגון הצבאי POW ובסיוע פלוגות נוער פולניות, השתלטו על הכול.

פולין החדשה הסתבכה במלחמה נגד הבולשביקים.

סמיאטיץ' נכבשת על ידי הבולשביקים. הפולנים הסתלקו. הוקם משמר אזרחי; יהודית חזרה מהצד הרוסי  ונולד בן-עמי. משה פחטר שוב בעמדת מפתח, עד שנת 1920.

עם צאת הבולשביקים נותרה העיירה,  הפקר וללא שלטון. סיפרו על אחת,  שמתוך תחושת הפורענות הצפויה עם שוב הפולנים,  דאגה לפרתה שלא ישדדוה. הלכה לידידה גויה,  ובקשה ממנה שתאכסן את הפרה ליום יומיים תמורת תשלום. הגויה לקחה סכום עתק כמחצית משווי הפרה.

לאחר תקומת פולין התנקמו תושבי העיר הפולנים במשה בגלל תפקידו בזמן 'האוקופציה הגרמנית' כששימש ראש העיר או בזמן הכיבוש הבולשביקי - "אפילו הדיבור הרוסי נחשב כמעשה בגידה".

הוא נאסר, עונה קשות והועבר לוורשה כדי להעמידו למשפט, שם אושפז כאסיר. תשוש ונוטה למות,  שוחרר מבית החולים וכעבור שלושה ימים מת ב 4.10.1920  - אמרו  שאיבד עצמו לדעת. אמרו שבן 34 היה, חבריו למפלגה ליווהו בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי בעיר. חלקה 22; שורה 13; קבר 1.

יש אומרים כי בטרם מותו, קיבל הבטחה מזאב אהרון, שהוא יפרוש חסותו על הילד.  האלמנה יהודית ובנה בן עמי,  שטרם מלאו לו שנה,  חזרו לעיירה סמיאטיץ', לגור עם הוריה,  צפורה ויעקב וינשטיין ואחותה איטה.

לראש העיירה נבחר לנקאו ואת יהודיה ייצג הפרנס  יעקב רובינס.

יש אומרים שרק אז הופיע זאב.

זאב אהרן נולד כאהרן וולף (זאב) וינטרוב שכונה אהרן-וועלוול, בן לשפרה והרש חיים וינטרוב, ב- 28.4.1900,  את שם המשפחה צ'רניצקי אימץ בגיל 18, כשהסתתר אצל קרוביו בסמיאטיץ',  כדי לחמוק מגיוס לצבא במלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית.  יש אומרים, כי הואשם בפתיחה באש על חיילי הצבא האדום, ונדון למוות ואז החליף את זהותו ושינה את תעודותיו.  בסמיאטיץ'  פגש ביהודית האלמנה. עד שעלה ארץ לדגניה בשנת 1925, לימד בבית הספר העברי 'הרצליה' בקובל, יהודית ובנה בן-עמי עלו מייד אחריו.

בן-עמי

ילדות

בן עמי נולד  בסמיאטיץ' [לפי טופס הקבלה לביה"ס כדורי -  23.11.1919] השם בן עמי ניתן על ידי האם בהסכמת משה האב, "לפני שעזבנו את פולין ארצה עליתי איתו לקבר אביו" סיפרה אימו.

עלו לארץ דרך נמל קונסטנצה,  וגרו תחילה בחדר שכור בתל-אביב אצל קרובי משפחה למספר חודשים, יהודית נישאה לזאב אהרון, שעזב את דגניה והתפרסם כמשורר [מחבר השיר 'אנו נושאים לפידים']. הם גרו ברחוב דיזנגוף "על יד הכיכר". יהודית עבדה במטבח בית החינוך של זרם העובדים בתל אביב, זאב היה מחנך שם.  באותו בית חינוך ברחוב בצלאל, בצריפים. אומרים שלימד גם בשכונת בורוכוב "גבוה היה, עם מכנסיים קצרים".

שלושה שבועות לאחר שהגיעו ארצה יהודית, הכניסה את בן עמי לגן הילדים 'הדוגמאי' של יחיאל הלפרין ברחוב השחר, חמישה חודשים היה שם ומיד העבירה אותו לבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב  - צעיר מכולם.

בית החינוך לילדי עובדים נוסד בשנת 1924 על ידי הסתדרות העובדים בארץ-ישראל,  וביקש לטעת בנוער העירוני את ערכי אהבת האדמה ולגדל דור של חקלאים. הילדים חונכו לערכים של אחריות, שותפות מעורבות ואכפתיות בנושאים חברתיים - עודדו את התלמידים להצטרף לתנועות נוער חלוציות ולצאת להגשמה בהתיישבות העובדת.

בשנות לימודיו בבית החינוך נסעו לעבוד בבית הספר החקלאי הסמוך 'מקווה-ישראל', פעם בשבוע- שבועיים.

נערות

לאחר שבע שנות לימודיו בבית חינוך עבר  בן עמי לקיבוץ דגניה א', שם למד שנה אחת - כיתה ח'. וכשנפתח בית ספר מחוזי  בקיבוץ גבעת-השלושה - בית ספר חקלאי על-שם רוזה כהן [אימו של יצחק רבין, שנרצח על ידי יהודי כראש ממשלת-ישראל]  בן עמי עבר לשם. לאחר שנה - בשנת 1935, התקבל לבית הספר החקלאי ממשלתי 'כדורי'  בהמלצת זאב,  שכתב כי הוא אביו מאמצו, "בני" קרא לו,

וצרף שכר לימוד שנתי בסך 24 לא"י. בית הספר 'כדורי הר תבור' נקרא המקום,  [שהוקם מכספי הנדבן היהודי סר אליהו אליאס כדורי יליד בגדד וראש הקהילה היהודית שבשנחאי בשנת 1934 להבדיל מ'בי"ס כדורי טול-כרם'], מנהלו היה שלמה צמח, מראשוני העלייה השנייה שהתפטר בשנת 1936 "מסיבות בריאותיות". מחליפו היה המורה לגידולי שדה אברהם [ארתור] קם. - מחצית תלמידי 'כדורי' היו מבני הישוב החקלאי ומחציתם בני עיר. בשנת 1937 סיים בן-עמי,  את לימודיו, מחזור ב', כשמנהל המקום הוא נתן פיאט.

באותה תקופה, המשפחה; יהודית וזאב ובן עמי גרו ברחוב חשמונאים 42, תל-אביב, מאוחר יותר העתיקו מגוריהם לרחוב דיזינגוף.  ב'כדורי' בן עמי היה רועה צאן. קשור היה לאדמה ולטבע וכתב שירים:

מספרים כי זאב היה ''שובב'', בעל נאמן הוא לא היה, למרות שהוא ויהודית המשיכו לחיות בכתובת אחת הרבה שנים, כ-13 שנה. גם כשכבר היה חבר של רחל, שאת היחסים עמה החל כנראה כ-4  שנים אחרי שהתחתן עם יהודית, ספרה אחייניתו, ניצה שמעוני.  היה אהובה של ימימה טשרנוביץ', נערה בת 19 שניהם לימדו בבית החינוך בתל-אביב, אהבו זו את זה, וזאב, שהיה המפקח  שלה,  אומרים כי רצה להינשא לה, אלא שהיא סירבה לקבל את הנדוניה, שהתכוון להביא איתו - ילד זר. הילד היה בן-עמי פכטר.

[ימימה עזבה את הארץ, נסעה לווינה ללמוד חינוך והתחתנה שם עם יוסף רוכל – אבידר והייתה לסופרת הילדים].

זאב התאהב במורה, הנשואה לחלוץ ולצייר, יהושע ברנדשטטר, ושמה רוחל'ה קטינקא.

ה"יפהפייה של הדור" מנערות העלייה השנייה, אשה שלשמה נקשרו סיפורים נועזים כמו על המשולש הרומנטי הסוער עם בעלה ומרדכי שנהבי [אלפנביין], ממייסדי 'השומר הצעיר', והם  רחל  וזאב נישאו.

בשנת 1938 יצא זאב לשליחות מטעם התנועה הציונית בארצות-הברית, כשחזר עבר לגור בקיבוץ רמת-רחל ליד אהובתו הבוגרת ממנו.  יהודית עברה לגור בחדר  ששכרה בדירת קדישאי ברחוב וארבורג בתל אביב,  משם עברה לחדר בדירת משפחת שני במעונות עובדים ד'  שברחוב ריינס. הקשר החזק בין זאב לבן-עמי נשמר. יהודית שמרה גם על שם משפחתה החדש מנישואיה השניים לזאב  צ'רניצקי.

בחרות

"איך אפשר ללמוד, שהם עושים בנו כלה?" אמר בן-עמי כתלמיד 'כדורי' במאורעות 1936 ונכנס ל'הגנה'. כינויו המחתרתי היה אהוד.

בן-עמי סיים את לימודי החקלאות, "הארץ זקוקה לנו" אמר ויצא יחד עם חבריו מבית החינוך תלמידי 'כדורי' להכשרה בקיבוץ דגניה א'. שם הצטרפו לגרעין 'במשעול' של בוגרי 'מקווה-ישראל'.  גם בוגרי המגמה החקלאית של גימנסיה 'הרצליה' הצטרפו, גם גרעין 'שימרון' מנהלל התחבר אליהם, ופניהם להקים את קיבוץ חניתה.

סיפרו, כי לפני עלייתם לחניתה, בן עמי הסתובב בנהרייה ממוסד למוסד ומבנק לבנק לדאוג לעתידה המשקי של הקבוצה.

70 איש עלו לחניתה  בשלהי  1938 - שישה חודשים לאחר כיבוש המקום על-ידי אנשי פלוגות השדה [פו"ש], אחד מגדולי מבצעי ההתיישבות של 'חומה ומגדל'.

בן עמי חבר חניתה עסק בהכשרת קרקע, נטיעות, פלחה, מרעה ובנייה  "התחלנו בבניית לול ראשון" כתב מחניתה. [6.6.39] גם בשמירה היה, וכך היה לאיש ביטחון.

 "בן עמי? גבר גבוה, יפה תואר, אמיץ. דבר לא יפחיד אותו".

"היה גבר נאה, גבה קומה  - בנות התאהבו בו כל הזמן".

"טוב לב, יפה תואר ורחב כתפיים ותווי פניו מלאים חן גברי"

 סיפרו כי חיזר אחרי אביבה דיין [לימים גפן] בנהלל והיא בת 17 "באה לבקרו בחניתה".

"יותר יפה משחקן קולנוע כל הבנות בגדוד הסתכלו עליו כעל אלוהים."

"היו לו חברות בכל מקום" אמר ראובן ויצריבר - פיקודו וחברו.

כשמפקד החטיבה משה כרמל היה מחפש את בן עמי ולא מוצאו היה קורא  לראובן ידידו "אתה תשיג אותו" אמר - "ומהחיוך קטן שהיה על פני הוא צחק והבין שאני יודע היכן למצאו". אמר ראובן ויצריבר

בנשר הייתה לו אחת בשם אגי  - "יפהפיה. אביה היה מהנדס".  וגם בחורה בשם כרמלה.

בשירות פעיל

שנת 1941: בן עמי נבחר להיות מזכיר חוץ וגזבר. – כ'רכז חוץ' דרש באסיפה להפסיק את בנייני השיכון ולהקדיש את התקציב למשק.  תוך כדי, סיים קורס מפקדי כיתות [מ"כים] מטעם 'ההגנה', ובשנת 1942 סיים קורס מפקדי מחלקות [מ"מים]  בג'וערה מחזור י"ג. המפקד משה פסטרנק [מנדק].

יהודית וזאב המאמצו נפשית "שאותו אהב וראה בו מורה דרך חייו", באו לבקרו בחניתה תכופות.

בן-עמי "נדרש לעבודה בתנועה" - לריכוז ועדת הביטחון של 'חבר הקבוצות' תנועת התיישבותו, יצא לשנה אך נשאר - "מתגעגע לעבודת המשק".

ב  1944 ברשות ממשלת המנדט וביוזמת 'ההגנה',  ערכו חברי תנועת 'החוגים' טיול לאום-רשרש בן חמישה ימים,  המתכנן היה בן עמי, מדריך הטיול מנשקה מקיבוץ גשר. – דרך מעלה עקרבים, עין חוצוב והערבה, עם שלוש משאיות 'סופרוויט' ו"מעקבה הביא אלמוגים". וסיפורים על הנמל הראשון והיחיד של העברים, שהקים שלמה המלך הבן של דוד ובת שבע אלמנת קצינו החיתי.

כשחזר מאותו מסע נלקח מהקיבוץ לעבודות בטחון ב'גוש' – ישובי הסביבה. והנה בפסח תש"ה 1945 עלו כ- 120 נערים ונערות חברי תנועת 'גורדוניה-מכבי צעיר' למצדה – באותו מסע נהרגה המדריכה ראשית [החובשת] חברת קיבוץ מעלה-החמישה צילה כהן-רוטבליט, מאש שלושה שודדים בדווים, ושלושה מטיילים נפצעו: רחל כץ מתל-אביב, משה דוחובני מחניתה וברוך בכר מנוה-איתן– סיפרו כי מי שעמד מאחורי המשא -ומתן עם הרוצחים על סכום הכסף שדרשו, ולא קיבלו, היה בן-עמי, מפקד הטיול. דיברו ערבית. "הדרישה של הערבי האמירה, ביקש עוד כסף אחרי שקבל את המנה הראשונה. אחר כך הוא ביקש את המשקפת הוציאו את הזכוכיות מהמשקפת ונתנו לו אותה בלי העדשות". סיפרו אילנה ומאיר שמיר מקיבוץ גניגר. זה הסתיים בירייה שירה בן-עמי מאקדחו, השודדים הסתלקו. הבריטים הגיעו. כשחזר הודבק בו הכינוי 'מוביל ה- 1000' .

מכאן עבר לתפקיד פיקודי בנפת זבולון,  ולחם גם כנגד הדעות המצדדות בארגוני ה'פורשים' על שלא קיבלו את המרות הלאומית.

גם בתפקידו זה חלם לחזור לעבודת האדמה.

ארגון 'ההגנה' עמד בפני שינויים מכריעים – התגבשו יחידות צבא גדולות המותאמות לתנאי הלחימה המתהווים. במסגרת פקודת ה'מטה הארצי'  [יוני 1945] חילק מטה 'ההגנה' את הארץ לשישה מרחבים -

מחוז חיפה כלל את המרחב העירוני מזיכרון-יעקב ועד נהרייה. החלקים הכפריים במרחב זה,  נקראו נפת זבולון וכללו בין השאר את יגור, כפר חסידים, נשר, רמת יוחנן, כפר מסריק ועין המפרץ.

חטיבת 'לבנוני', שמפקדה היה משה כרמל [זליצקי] מקיבוץ נען, מפקד העיר חיפה - מרדכי מקלף - עיר מעורבת של יהודים ערבים. החטיבה פעלה במגבלות, שנקבעו על ידי הבריטים,  שדאגו לצירי פינויים, לבסיסיהם הסמוכים ולבתי הזיקוק לדלק.

כוחות חטיבת 'לבנוני' הופעלו להגנת הישובים והריכוזים העירוניים, כולל מקומות עבודה מעורבים כגון בתי הזיקוק, הנמל והרכבת  ומפעלים יהודיים כמו מפעל 'נשר' למלט ובתי מלאכה של 'סולל בונה'.

מאמצע  1946 בן עמי מפקד נפת זבולון מטעם 'ההגנה',  לחניתה הוא הגיע רק בחופשות – "טס במהירות לבדו דרך עכו העוינת" על  אופנוע BSA.

גדוד ג' מנפת זבולון בחטיבת 'לבנוני', הוקם רשמית ב- 25 בדצמבר 1947 בטקס שנערך על גבעה טרשית, ששימשה לפני כן כמרכז אימונים – 'גבעת שמיר'- ליד קיבוץ רמת-יוחנן. 

את המסדר של 140 לוחמים,  כשרק 50 מהם נושאי נשק - סקר מפקד הגדוד הטרי, בן עמי פכטר.

הגדוד, על שלוש פלוגותיו: פיטרל במרחב, הגן ואיבטח את הקשר בין הישובים המבודדים שבגזרה כולל תחבורה ולווי אוטובוסים.

המפקדה בה ישב בן עמי הייתה ברחוב ד' בקרית חיים.  משם ניהל את הגנת הנקודות המבודדות בגליל המערבי וצפון חיפה. יש אומרים כי המטה שלו בקרית מוצקין.

מינה אברמסון שהייתה חברתו של מודי אלון, חברו של בן-עמי  מחניתה, וגרה עם שותפותיה  תמי ואראלה בדירה, שקיבוץ גבע החזיק בחיפה כבית-הבראה לחבריו, היא שהכירה ביניהם, בין בן עמי ואראלה.

 ''אראלה זוטולבסקי [זיו] מילדי קבוצת גבע הראשונים נולדה בשנת 1923, משפחתה עזבה לחיפה כשהיא בת שנתיים, אביה  יהושע עבד ב'סולל בונה' והיה אחראי יחד עם דוד הכהן על בניית גדר הצפון. אראלה חזרה לגבע כילדת חוץ בכתה ח'. בשנת 1942 לאחר לימודי התיכון התגייסה לצבא הבריטי ל- אי.טי.ס. [ATS] כוח-עזר של נשים, נשאה מספר אישי 204078; שרתה במצרים כאחות, למרות שלא הייתה אחות מוסמכת. כדי להשתחרר מהשירות הצבאי  נישאה פיקטיבית למיכה פרלסון [פרי] חניך בית חינוך לילדי העובדים ובוגר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, שומר שדות מהכשרת 'מחנות-העולים' בגבע. אראלה חזרה לחיפה. לא אל בית הוריה".  סיפרה גיסתה, רותה זיו מקיבוץ גבע אשת אחיה אמנון זיו .

סיפרו כי הייתה בפלמ"ח – ב'גדעונים' – אלחוטאית של המוסד לעלייה ב'.  מיכה פרי באירופה במוסד לעליה ב'. העלו לארץ פליטי שואה.

כשבן עמי הביא את אראלה לחניתה סיפרו "הביא חברה יפה!" והיו שאמרו "יכול היה לבחור בחורה יותר יפה".

בן עמי ואראלה נישאו 25.11.1947  בפתח תקווה בגן פתוח "חתונה פשוטה וצנועה. חיכו לו וחיכו לו, בן עמי הגיע בטנדר צבאי שחור ובגמר הטקס נסע לארגן את גדוד ג' של הח"יש בנפת זבולון, והאורחים חגגו את החתונה בלעדיו" אמר לי חיים פורת.

הוא ביקר אצל חייליו החדשים, שעלו רק עכשיו לארץ, והתגוררו ב'מעון עולים' בנשר.

סיפרו כי בן עמי ואראלה גרו תחילה ברח ד' בקרית חיים "מול הבית של הנוטרים" ורק אחר-כך עברו לגור ברחוב כ''ה, לרשותו הועמד טנדר 'מוריס'.

מספרים כי בסוף אותה שנה קיבל בן-עמי הוראה ממפקד החטיבה לעצור מכונית דודג' של הצבא הבריטי הנושאת את סמל הדיוויזיה המוטסת בדרך מראש-הנקרה לחיפה ולתפוס את הארגזים שבה "בכל מחיר"  - הנשק סופק מ'הסליק' של קיבוץ החותרים, המשאית מקבוצת רשפים. היו אלה מסמכי הגנרל ספירס בעניין ממשלת וישי שבלבנון. הפקודה בוצעה.

חטיבת 'לבנוני' פוצלה ב 28 לפברואר 1948 לשתי חטיבות – 'גולני'  בפיקודו של משה מן, ו'כרמלי' בפיקודו של משה כרמל. זו פעלה באזור חיפה והגליל המערבי [נפת זבולון]: במקביל פעלה בגזרה חטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח.

גדוד ג' ["זבולון"] היה לגדוד 21, הגדוד הראשון של חטיבת 'כרמלי'.

גדוד 'זבולון' כלל 3 פלוגות, ביניהן פלוגה 11 – חבל נהריה, מפקדה – יעקב פונדק. 'שועל' כינוהו והוא מצאצאי יוצאי העיירה סמיאטיץ'.

בפלוגה היו 3 בסיסים:

בסיס מצובה – שמפקדו היה גדעון דונייץ

בסיס יחיעם – שמפקדו היה משה שיינרמן

בסיס שבי ציון  – שמפקדו היה משה שואבי

כנופית ערבים שבסיסה בבלד א שייח' שליד נשר, רצחה את איש גבת, הנהג בצלאל שוארצטוך ואת אברהם קצנלגולד מכפר הרוא"ה. גם את משה רובין מנשר "דקרו אותו בסכינים –  אמר לי אורי כץ יליד המקום -  ושרפו את מכוניתו". הכנופיה הקימה מחסומים על הכביש ותקפה עוברים ושבים יהודים, ומכוניות אספקה ממשקי הסביבה.

"יחידת 'ההגנה' חדרה אל הכפר, אנשי הכנופיה ניסו להתנגד ואולם 'ההגנה' גברה עליהם ופגעה באנשי הכנופיה ובמרכזם. אנשי 'ההגנה' חזרו בשלום לבסיסם." דיווח עיתון 'דבר'  [12.12.47].

 בן עמי, מפקד גדוד 21, הורה ללוחמיו לחדור למרכז הכפר ולפגוע בערבים בדיוק באותו מקום בו נרצחו, הנהג מגבת ואיש 'סולל בונה' מנשר, ליד תחנת האוטובוס. הוא הורה לאנשיו להקפיד ולשמור על רוח הפקודה ולפגוע רק באנשים נושאי נשק.

בתי הזיקוק במפרץ חיפה היו המפעל הגדול ביותר באזור. עבדו בו כ- 2,400 עובדים, מהם 400 יהודים והשאר ערבים. אבטחת המקום הייתה נתונה בידי  130 נוטרים ערבים, ובמקום חנתה יחידה מהלגיון הערבי - הפיקוד בריטי.

בחורף תש"ו חוליית לוחמי לח"י יצאה לפוצץ את בתי הזיקוק. ב'תאונת עבודה' נהרג המפקד משה בר גיורא.

ביום ה- 30 בדצמבר 1947 אנשי אצ"ל זרקו 2 פצצות לעבר קבוצת פועלים ערבים בבתי הזיקוק במפרץ  - נהרגו 6. דקות לאחר מכן החלו הערבים לטבוח בפועלים היהודים - 39 נהרגו ועוד 51 נפצעו.

בצומת עכו-צפת נרצח בדקירת סכין בלבו,  יוסף פוגל בן 38, פועל באיטליז מנהריה -  הוא שב רכוב על אופנועו מעבודתו בקריות ובקרבת בית הקברות המוסלמי שבפאתי עכו, קהל אבלים רב וזועם עט עליו והרגו- אתו יחד היה הטרמפיסט, שמואל כץ פצוע בידו הצליח להימלט ברגל לקיבוץ עין-המפרץ וסיפר.

באותו יום החליט פיקוד 'ההגנה' לשלוח ארבע מחלקות פלמ"ח ושתי מחלקות חי"ש,  לפעולת גמול נגד ריכוזי הפורעים על הטבח תקפו את הכפרים בלד א-שייח'  וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק.

 פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט ... " בחאווסה- כפר במורד המזרחי של הכרמל פעלה פלוגת חי"ש מגדוד 21 ו‘אנשי הנמל’ פלוגת פלמ"ח, שגרו במלון 'סאבוי' בקרבת הכניסה הראשית לנמל [ותחנת הרכבת החדשה]  עליהם הוטל להגן על הרכוש ועל הנפש בנמל חיפה - בפיקודו של יוחאי בן-נון  עם מפקדי המחלקות, משה ליפסון, איזי רהב וגרשון אגמון  - נטלו חלק בפעולה. מפקד הפעולה – איש הפלמ"ח חיים אבינועם.

בתקיפה נהרגו עשרות מתושבי הכפרים בהם גם נשים וילדים וכן שלושה מהתוקפים - חיים בן-דור מפלמ"ח [פלי"ם] יגור; עמוס גלילי [רובינשטיין] סגן מפקד פלוגת 'ההגנה' של הטכניון, וכן חנן זלינגר מפקד פלוגה 13 - חבל יגור - גדוד  21. את מקומו מילא יוסי האס, מי שהיה מפקד-כיתה במבצע  'שוד מסמכי הגנרל'.

שנת 1948 החלה: ערבי הטיל פצצה על אוטובוס של קואופרטיב  'חבר' בתחנה ליד רחוב אלנבי [המושבה הגרמנית] בחיפה. איש לא נפצע ולא נגרם כל נזק.

ברחוב הנמל נדקר ניסן שטיינברג על ידי ערבי.  הפצוע הועבר על ידי מד"א לבית החולים 'רוטשילד'.

מרכוס ויצמן נהג יהודי מרחוב גאולה 52  נורה ונהרג ברח' ההר סמוך לכנסיית סנט לוקאס. בשעה שנהג מכונית-דלק  "המכונית נתגלגלה במדרון".

537 מעפילי האונייהArchimedes  היא 'האומות המאוחדות'  שהפליגה מאיטליה הצליחו לחמוק מטבעת המצור הבריטי ולרדת בחשאי על חוף נהריה.

יריות נורו מן הלגיון העבר-ירדני החונה בקרבת בתי הזיקוק.אל מכונית של משטרת הישובים העבריים  שנסעה לקרית-נחום [עיר גנים] שבמפרץ. איש לא נפגע

גדוד 21 פוצץ בית פורעים בכפר טמרה  המפקד משה שיינרמן מבסיס יחיעם.

כן פעלו נגד תשתיות התחבורה הערבית כמו פיצוץ גשרים בגבולות הצפון: - ב  18 בפברואר 1948, חובלו גשר הכביש לתרביחה, גם גשר מסילת הברזל על נחל נעמן והמעבר בראש הניקרה חובלו, אגב - על פיצוץ גשר ראש-הנקרה מהפעולות הראשונות של חטיבת 'כרמלי'  הופקדה פלוגת החי"ש של יעקב פונדק , פלוגה 1.

ב 17 במרס  1948 בקריית מוצקין, בשיתוף כוח פלמ"ח  הונח מארב לשיירת תחמושת  מלבנון, שהושמדה - איש פלמ"ח רמת-יוחנן בומצ'יק הוא אברהם אביגדורוב קיבל את 'אות הגבורה' על חלקו בקרב.

השיירה

קיבוץ יחיעם המבודד שקראוהו גם ''סטלינגד של הגליל המערבי'' סבל מבעיות באספקה: לחם, מים וסיגריות שלא לדבר על שבועות בלי מקלחת.

עוד בתחילת השנה הותקף הקיבוץ -  5 שעות תקפו מאות ערבים שנהדפו על ידי 50 חברי קיבוץ ו 30 חיילים מגדוד 21. בקרב נפלו המא"ז יעקב כרמי [ויינברג] ומשה גרסון [גרשון] שניהם מאנשי המקום. גם חנניה גורביץ מקריית-ביאליק ואברהם [אברשה]  אשר מבני-ברק שהיו כחלק ממערך התגבורת שיועד להגן על הקיבוץ, נפלו בקרב.

למחרת בשבע בבוקר יצא משוריין סנדוויץ' כבכל בוקר ובו 12 נוטרים  שהשתייכו למשטרה הבריטית (הנוטרים יצורפו לגדוד 21 רק אחרי ה' באייר תש"ח)  לבדוק את הדרך מנהריה ליחיעם וללוות את משאית המשק, שנהגה  לרדת  להביא מים לקיבוץ. כ 8 ק"מ לפני נהריה  נפלו למארב,  בו  נהרג הנוטר ישראל מאיר מילר – נהג המיכלית, ובתוך המשוריין נפגעו מקליעים חודרי השריון תוצרת גרמניה - הראשון בנימין לוי סודי, דן כהן, עמוס [עמור] אסולין, יוסף קליין [לוסטרגטן], אליהו אדלר. הפצועים  יצאו מהמשוריין דרך הפתח בתחתית הרכב שהיה ליד כסא הנהג. והלכו איתם אל הואדי לצידי הדרך. ארבעה פצועים פונו לנהריה ומשם לבית החולים רוטשילד בחיפה. הבריטים חילצום, גם שני שוטרים בריטים נפצעו. ליחיעם הגיעו רק שניים, אחד מהם הנוטר יוסף מישנובסקי,  נפטר מפצעיו. את הידיעה על מה שקרה לנוטרים קיבל, בן עמי כך סיפרו בשבתו בבית-קפה בנהריה -  יש אומרים היה זה ב'פינגווין' יש אומרים ב'געתון'. הייתה תגובה - "נהרס קן כנופיות בגליל המערבי" דיווח עיתון 'דבר' בראשית פברואר 1948. הפעולה נעשתה במוצאי שבת נגד קן הפורעים שהתקיפו את הנוטרים היהודים בחושם לעזרת יחיעם. הותקף הכפר הערבי כאברי, השוכן בדרך תרשיחא, ששימש בסיס לכנופיה. "קולות ההתפוצצות נשמעו בכל הסביבה". פוצצו בתים רבים והכפר נהרס בחלקו הניכר. מקורות ערביים מסרו כי נהרגו ונפצעו מספר אנשי הכנופיות. ליהודים לא היו אבידות או פצועים.

ממשלת המנדט הודיעה כי ערבי אחד נהרג ואשתו נפצעה קשה, כשפוצצו אלמונים את דירתם בכפר כאברי ביום א' ב 1:30 לפנות בוקר.  על יד מזרעה, דרומית לנהרייה חובל גם האקוודוקט המוביל מים ממעיינות כאברי לעיר הערבית עכו כולל ה'סיפון' התת-קרקעי.

הדרך ליחיעם נותקה, כשפוצצו הערבים את הגשר מעל נחל הגעתון.

'צבא ההצלה' של קאוקג'י בפיקודו של אדיב שישקלי [לימים נשיא סוריה] הצטרף לתוקפי יחיעם וספג את מפלתו הראשונה. הוטל מצור על הקיבוץ. פטריות וחרובים שגדלו במבצר שימשו מזון, מים דלוחים הועלו מהבורות.

הקשר בין יחיעם עם נהרייה הסמוכה ועם החברים בקריית-חיים נעשה באמצעות יוני-דואר, איתותי לילה ונקישות 'מורס'. פועלים מתנדבים בנו 'שדה תעופה' – מנחת למטוסי אספקה, גם בולדוזר הובא – לא צלח; הניסיונות להצניח אספקה ומיכלי מים מהאוויר נכשלו - האספקה נפלה לידי האויב ומיכלי המים התנפצו.  בקיבוץ התחילו לאכול את בעלי החיים.

חברם כאמל אבו מזייד דרוזי מהכפר ג'ת שלח את בנו בן  11  עבאס להביא מזון לנצורים.

בראשית פברואר 1948 שוטר ערבי ממשטרת הנמל, שנסע בדרך עכו-חיפה בטכסי נפצע קשה ביריות שנורו על ידי יהודים ממכונית משא שעברה שם.

משאית יהודית משיירה שעברה בשעות הצהרים את עכו נתקלה ליד מחסום אבנים במוקש, המוקש התפוצץ אבל לא גרם נזק.

יהודים ירו על אוטובוס ערבי ליד תרשיחה 2 ערבים נהרגו.

על האוטובוסים המשוריינים של קואופרטיב 'משמר המפרץ' בדרכם מהקריות  נורו יריות ליד עכו. איש לא נפגע.

אוטובוס יהודי משוריין שנסע בעכו בדרכו לחיפה פתח באש וזרק רימונים אל ערבים; לא נודע על נפגעים.

יריות נורו על שיירה יהודית שנסעה מחיפה לראש- הנקרה. איש לא נפגע.

על  אמבולנס שהעביר פצועים ערבים מעכו לחיפה ליד גשר נעמן. נורו יריות. 

עשרות יריות נורו על הבתים הקיצוניים שבגבול הדרום-מזרחי של אחוזת-שמואל על הכרמל. היריות באו מכיוון טירה. איש לא נפגע.

 ב 10:30 פתחו ביריות שלוש מכוניות משא יהודיות, שעברו את עכו בדרכן לחיפה והרגו ילד ערבי.

חיפושים נערכו על ידי הצבא והמשטרה הבריטית  בבתי היהודים ברחוב השומר בהדר הכרמל "הוחרם נשק מגן".

בגליל המערבי קשה לכולם, ליהודים ולערבים.

לאחר ויכוחים הוחלט במפקדת חטיבת 'כרמלי', במושבה על הכרמל, לסייע לישובים הנצורים -

כל משורייני החטיבה הועמדו לרשות גדוד 21. נשק אוטומטי הופרש מהכוח שהיה בחיפה, חלק מהמשוריינים 'נודבו' ממקומות העבודה של לוחמי החי"ש אנשי הגדוד של בן עמי;  משאית משוריינת של תחנת הקמח [של שטיבל] במפרץ, וטנדר משוריין מ'סולל בונה' – חברה הסתדרותית. גם את האוטובוס המשוריין של קואופרטיב התחבורה 'השחר', מספרים כי בן עמי קיבל את האוטובוס תוך הבטחה להחזירו אמר להם שהוא יסע עם האוטובוס רק לחניתה, אילון ומצובה אבל לא ליחיעם ..." בסוף לקח את האוטובוס ליחיעם".

גם הערבים במצור - נסעו בדרכי עפר בין אכזיב לאבו-סנאן ולירקה [ירכא]. חבלני החי"ש של גדוד 21 פיזרו מוקשים בדרכי העפר.

הערבים פנו לקצין המחוז הבריטי להפסקת פעולות האיבה באזור:  בסיוע הבריטים ממשטרת עכו נחתם הסכם של תנועה חופשית בכביש נהרייה-חיפה, דרך עכו ואכזיב לקיבוצי הצפון  - היהודים יפסיקו עם המוקשים ויאפשרו לערבים לנוע ללבנון דרך נהרייה  וכן דרומה לחיפה מבלי לחשוש מיהודי עין-המפרץ, כפר-מסריק והקריות. שיפוץ מוביל המים ממעיינות כאברי לעכו – נכלל בהסכם שנחתם ב-24 במרס. "בכל הארץ הקרבות בדרכים נמשכים וגוברים וכאן שקט ושלום".

מייד התארגנה שיירה מהקריות ומחיפה להביא ציוד אספקה ליישובי הצפון. ליתר ביטחון שלחו מחיפה לנהרייה 'שפן ניסיונות' - שריונית קלה עם 3 אנשים. השריונית וציודה הגיעו בשלום.

ב 26 מרס 1948 בחג פורים עם ערב יצאה מחיפה בחסות הבריטים שיירת אספקה לישובי הצפון;  הם התקבצו ב'מחנה הקיבוצים'  שברחוב ה' בקריית-חיים, פרצו מחסומים, עקפו את עכו, וללא ירייה הגיעו לנהרייה שם הוחלט לשלוח אותה להמשיך את המשימה לכיוון ה'משולש הצפוני' - חניתה, אילון ומצובה. ובאילון יצחק אבני "שלא הסתדר עם בן עמי ".

בן עמי, הוא 'אהוד', מארגן השיירה המשיך לחניתה שלו, בעודו מורה למפקד פלוגה 11 ליעקב פונדק לצאת עם חשיכה  ממצובה לעזרת  יחיעם הנצורה. אחרי 10 דקות הליכה לכיוון כביש תרשיחא, באה פקודה מ אהוד - המג"ד – לחזור לבסיסם הוא החליט לצרף את לוחמי הפלוגה ולצוות אותם לשיירה  הגדולה ליחיעם.

בן עמי הגיע עם הטנדר מחניתה למצובה וכולם חוץ ממפקד הפלוגה עלו לאוטובוס לנהרייה בדרך ליחיעם; במקום מפקד הפלוגה 'שועל', עלה לאוטובוס סגנו  - משה שיינרמן  מנהריה "בחור גאה ואמיץ" שנקע את רגלו ושכב באוהל – הוא התחנן להיות בנהרייה  - הגעגועים לחברתו כרמלה שלא ראה אותה כבר שבועות עשו את שלהם.

"נשארתי לבד במצובה, בלי חיילים, בלי נשק" כתב יעקב פונדק בספר זיכרונותיו  'שועל קרבות'.

עם בוקר יצאו ואיתם חולים, ילדים ונשים והגיעו בשלום לנהרייה -  "והאנשים בילו את הלילה בנהריה".

ההסכם החזיק מעמד.

למחרת -  שבת, ט"ז באדר ב' תש"ח 27.3.48 יצאו להשלים את פריצת דרכי הגליל-המערבי ולהביא ליחיעם הנצורה את המצרכים הדחופים ביותר.

"גדוד 21 ישב בבית ההבראה של קופת-חולים בשבי-ציון ומשם התארגנה השיירה ליחיעם" אמר לי עמוס איש שבי-ציון.

הדרך ליחיעם קשה ורבת פיתולים, לצידיה מטעים וצמחיה סבוכה - מקום טוב למארבים. הדרך עברה בין כפרים ערבים וביניהם הכפר הגדול והעשיר – כאברי.

למפקדה בבית 'רונה' בשבי-ציון, זה שהבריטים פינו אותו, הגיעו הרבה ידיעות וסימנים, שצפוי מארב על הכביש. כאמל אבו מזייד הידיד הדרוזי, 'המודיע הצולע' מג'ת, שלח את חאליל מהכפר אל-סמריה, להודיע לקצין המודיעין של החטיבה אומרים שהיה זה אברבוך, על מארב גדול לשיירה "הם שמו הרבה אבנים על הכביש ומחכים לכם בסיבובים של הכפר אל-כאברי – אל תנסו להגיע ליחיעם".

גם הש"י דיווח על מארב, שצפוי באותו היום "בו ישתתפו כאלף ערבים"  ידעו כי אדיב ששיקלי, מפקד הכנופיות, לא הסכים עם ההסדר על חופש מעבר.

בן עמי, שמע את דיווחים ולא התרשם, בתנועת ביטול דחה את ההצעה להמתין. הרבה פעמים שמע סיפורים שהתבדו, האמין כי ההסכם המשולש עם הבריטים והערבים יחזיק  כי היה בו אינטרס משותף לכולם.

למרות כל האזהרות החליט בן עמי אשר שיכנע את מפקדיו לצאת ליחיעם ["אני אלמד אותם איך מעבירים שיירות"], ופסק בהחלטיות "הבריטים הבטיחו שהדרך פנויה, אין מה לדאוג, הבטחה שלהם זו הבטחה - הכול יעבור בשלום".

"צריך להיות פחות יהיר" אמר בדיעבד חיים בלום מכפר חסידים.

בן-עמי התעקש ועמד על כך שבכל רכב בשיירה יהיו שני נהגים, הוא הראה דוגמה אישית והתנדב כנהג בטנדר המשוריין [-לוחות פח ברזל וביניהם עץ עבה, תוצרת עצמית] זה מ'סולל בונה', מאחר והיה בו רק נהג אחד.

שבת 27.3.48  בנהרייה ליד קפה 'גילה' התארגנה השיירה יש אומרים ליד קפה 'פייבלמן' מקום בו בעל הבית ואשתו וה''בנות שעבדו" במקום והיו מכייסות מהבריטים תחמושת - היו ידידיהם.

השיירה יצאה בשעה   14:00 לדרכה - 7 כלי רכב 89 איש ואספקה של חומרי בניין לביצורים, תחמושת ומזון.

ראשון - משוריין פורץ-מחסומים עם 14 לוחמים -  הנהג מפקד השיירה איתן [פרידריך] זית [זייץ] . ממלא מקומו מנחם שוורץ [חמל'ה] שביט  "גיבור אמיץ מאד" – ובו תחמושת ליחיעם.

אחריו - טנדר משוריין, הנהג בן עמי עם 5 לוחמים. איתם מקלע וטון וחצי ירקות לנצורים. לידו מרדכי רוזנברג  נער בן 16, חניך במוסך של  הקואופרטיב  "שם החניכים ידעו לנהוג גם אם לא היה להם רישיון, בשביל זה בן עמי לקח אותו".

 שלישי  בשיירה – משאית עם תא נהג משוריין. שני נהגים. עמוסה גם חלקי גשר למעבר על הגעתון הנהג הראשי - מקס שפירא.

רביעית נסעה משאית הקיבוץ – שני נהגים, נהג ראשי משה יונאי מכפר חסידים, ובה אספקה לנצורים.

חמישי יצא  משוריין בו 15 לוחמים ועם 19 חברי משק החוזרים לביתם. בהם מפקד יחיעם – גרשון פלטנגר.

שישית יצאה משאית עם תא נהג משוריין, שני נהגים. וגם בה אספקה לנצורים.

שביעי ואחרון – אוטובוס משוריין משירות 'השחר' עם שני מקלעים ובו 39 לוחמים. נהג שוקה רייף בפיקודו של משה שינרמן, אחותו עליזה  שם, אלחוטאית, גם היא נהרגה  בקרב.

ליד המושב השיתופי רגבה עצר בן עמי  את השיירה, שלח משאית לא מלאה למאפייה על מנת להעמיס עליה קמח ולחם לנצורים. ועד אז בן עמי וחמל'ה, שניהם נשואים, עמדו ודיברו על בחורות איך להכיר ואיך... "בראש היה להם רק נשים".

השיירה עלתה הכביש לסעסע דרך נחל געתון, עברה בכפר ערבי קטן – א-נהר - מטחי יריות נורו אל השיירה, אין נפגעים, אין נזקים. 20 דקות אחרי היציאה, בעיקול הדרך הגיעה השיירה למבואות הכפר הערבי כאברי  ליד בית העלמין נפתחה עליהם אש.  המשוריין הראשון פרץ את מחסום האבנים הלא גבוה. מאות  מערביי האזור ומכוחות 'צבא ההצלה' פתחו באש, מוסתרים על ידי הקברים הסמוכים לכביש. אנטנת פורץ-המחסומים נפגעה. הקשר בינו לבין השיירה נותק. המשוריין פרץ את המחסום השני ובמחסום השלישי. כשירד המפקד איתן זית לבדוק את טיבו– נהרג [יש אומרים כי נהרג מכדור שנכנס לתוך המשוריין]. פרצו עוד שלושה מחסומים וחצו את מימי הגעתון, שגשרו פוצץ על ידי האויב והגיעו ליחיעם - בלי השיירה שמאחוריהם.

ראובן ויצריבר, עובד 'סולל-בונה'  נהג-משנה במשוריין הראשון - תיאר את שהיה: ''התקרבנו לכפר הערבי וראינו רק ערבי אחד עם רובה צייד. חוץ ממנו לא ראינו אף אחד. מפקד הפלוגה אמר לי: 'זו מלכודת'. הוא החזיק רימון יד ואמר,  שהדבר הראשון,  שהוא עושה זה לזרוק את הרימון. ברגע שהתקרבנו לכאברי, סמוך לבית העלמין, בצד ימין אנחנו רואים גל אבנים לא גבוה מפוזר על הכביש. זה היה הפיתיון. אני עובר עם המשוריין את הגל הזה, ואני רואה בצד ימין בבית הקברות מלא ערבים חמושים עם נשק וחגור. הם הסתתרו מאחורי הקברים, שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש. מפקד הפלוגה זרק רימון יד, ואז התחילה להיפתח עלינו אש חזקה שקשה לי לתאר. היו שם כאלף ערבים, נגד כמה עשרות מאיתנו ... היינו 14 איש במשוריין, מפקד השיירה איתן זית נהרג במקום מכדור בפה. את מקומו, תפס חמל'ה שוורץ. אני מפנה מחסום אחד ויורים עלינו אש חזקה".

הם הגיעו ליחיעם.  בפצועים שהגיעו טיפל ד"ר יצחק  הבר.

שאר אנשי השיירה השיבו  מתוך כלי הרכב  - אש מול מאות תוקפיהם.

בן עמי ניהל את הקרב. תוך מתן פקודה בזמן אש, "תוך הנסיעה הסב את ראשו מהדרך". הטנדר הפגוע  סטה והתהפך לתוך תעלת-הכביש. אין נפגעים. השיירה נעצרה.  חמשת הלוחמים הוסיפו להילחם מתוך הטנדר ההפוך. המכונית השלישית - המשאית עם הגשר, התהפכה אף היא וחסמה את הדרך. היה ברור, שהשיירה לא תוכל לפרוץ עוד, הלוחמים השיבו אש בכל כלי-הנשק,  שהיו ברשותם וניסו לארגן את נסיגתם. נתברר, כי הם מותקפים מכל צד. מכונית אחת פרצה ונעה לעבר נהרייה, אולם נתקלה במחסום נוסף ונעצרה. האויב קיבל תגבורת של מאות כפריים, שנזעקו וזרמו מכל הכפרים בסביבה גם מתוך תקווה לבוז בז.

אחרי שעות של קרב,  קרא קצין ערבי לבחורים להיכנע, אולם, הם השיבו לעומתו באש ככל-הניתן. רק עם ערב הצליח חלק מהלוחמים לסגת ברגל דרך שטחי המטעים ותעלות-מים לנהרייה.

חמשת לוחמי הטנדר נחלצו והגיעו לתחנת הקמח יש האומרים למאפיה בכפר. מקלע ה'ברן' איתם.

שאול רוטמן נהרג. בן-עמי זחל לעברו ונפצע בירך. הנער מרדכי רוזנברג  חבש אותו והתעלף. עברו את הכביש, "שני חברים תמכו בו", מצאו מסתור מאחרי גדר צבר, המשיכו לתל פדכה שם התבצרו. יש אומרים שהגיעו עד למחצבה של 'סולל בונה'. חיכו עם בן-עמי הפצוע לבוא התגבורת – היא לא באה.

עם בוקר התגלו אלו שנותרו מהמשוריין השני וביניהם בן עמי,  על ידי אנשי האויב שהסתערו עליהם, תוך קרב כולם נהרגו, חוץ מהנער  מרדכי רוזנברג [ לימים רון], ששמע ממקום מחבואו את הקולות לא נחשף וניצל. "ראו אותו הולך עם 2 רובים עליו", הניחו לו הגיע לשבי-ציון דרך אל-סאמריה אחרי 42 שעות וסיפר .

הקרב הסתיים.

משוריינים מפויחים על הכביש; אנשי השיירה נקטלו, ערבים חיסלו את הפצועים שמצאו. אחר כך כששב השקט פשטו הבוזזים – ערביי הסביבה, באו לעוט על השלל. שדדו שעונים, שרשרות זהב וכל מה שעל החללים. כרתו איברים, תקעו כידונים בעיניים. השחיתו את הגופות.

 פצוע אחד הצליח להימלט ליחיעם, שניים למצובה.

 שני המשוריינים אחרונים הסתובבו  יהודה רייף המפקד ואחיו שוקה הנהג - חזרו  לנהרייה; גם החבלן אליהו גולוב.

כוחות 'כרמלי' שבסביבה לא מיהרו בבוקר לחלץ פצועים. חלק מהלוחמים נסוג דרך 'פרדס מוגרבי' - "שם חיכתה משאית לאיסוף הפצועים" היא הביאה אותם למרפאה בנהרייה על ציודה הדל – שם ד"ר ורש  הקשיש והאחות רבקה'לה.

יחידות של הצבא הבריטי יצאו בערב לשטח, 16 שעות לאחר הקרב - אספו את הגוויות, חלקן שרופות, מרוסקות, שסועות ומושחתות עד ללא הכר –  והביאון לנהרייה.

למחרת יום א' בבוקר 28 במרס התברר, כי 47 לוחמים ולוחמת, אנשי הגדוד עם אנשי יחיעם נהרגו.

את הגופות המרוטשות הביאו הבריטים כאמור לנהרייה. כולם הונחו בבית יענק'לה כץ המכונאי שגר ליד בית הקברות.

בין ההרוגים היה גם מפקד גדוד 21 – בן עמי פכטר.

  

גופתו של בן עמי נמצאה רק לאחר חיפושים ממושכים, מצאו אותה בגבעה הסמוכה לתל פדכה. הוא מת מאיבוד דם. סגנו צבי בן ארי מצא אותו.  "הגוויה שלו הייתה  שלמה" אמר ראובן ויצריבר, "ניכר היה שהתעללו בה" אמרו אחרים.

עמנואל הראובני שהעיד את הניצולים,  פצעי הירי על החללים היו עם פיח, רשם וידוא הריגה מקרוב. "בן עמי לא היה מחויב בתוקף תפקידו ללכת עם השיירה, אבל הוא הלך עימה".

"הוא לא היה מפקדה של השיירה- כתב אלוף משה כרמל –הוא רק ארגנה, ציידה ותכנן תוכנית פעולה, פקד עליה מפקד פלוגה".

"מפקד הפלוגה היה איתן – הוא נקבר ביחיעם, אשתו פנינה, שהתאבדה נקברה לידו  - אזרחית בבית עלמין צבאי" נותר בנם דוד.

גופת בן-עמי  הובאה לחדר המתים בבית החולים 'רוטשילד' בחיפה. "לא קברו אותו בחניתה כי אי אפשר היה להביאו לשם".

ד"ר אריה קלר, רבה של נהרייה השתתף בזיהוי אלה מחללי השיירה שעברו התעללות קשה, עד כדי חוסר יכולת לזהותם. בהעדר כל אפשרות אחרת, ערך הרב, כך אומרים  -  ביראה, בקדושה ובסילודין 'גורל הגר"א' [הגאון רבי אליהו מווילנה]  -  שיטה קבלית, לזיהוי באמצעות גורל מיוחד שעל-פי מסורת יהודית עתיקת יומין,  זה שריד ל'אורים ותומים' המקראי. שיטה בה השתמש הרב אריה לוין 'הצדיק מירושלים' לזיהוי ל"ה  לוחמי פלמ"ח שנפלו כשיצאו לעזרת גוש-עציון בינואר 1948.

מספרים כי הרב, שני תלמידי חכמים הבקיאים בספר  'הזוהר' ושני הורים  נכנסו לבית-הכנסת, הדליקו י"ב נרות ליד ארון הקודש, אמרו 'תהילים', פתחו ספר תנ"ך עתיק שדפיו מחולקים לשני טורים ומבלי לדעת עלעלו בדפיו שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, עצרו וקבעו לפי הפסוק האחרון בעמוד שם נמצא שמו, או רמז לשמו של זה המחפשים את זיהויו ולפיו קבעו כי  זה מה שיירשם במצבה. 

לגבי האחרון לא נערך זיהוי [אם זוהו תשעה מתוך עשרה, הרי ברור שהגופה שנותרה היא של העשירי]  וכך לא עברו על איסור הספירה כי 'חסר אחת'.

זהותם נקבעה והם הובאו לקבר ישראל.

46 חללים הובאו אחר-הצהרים לקבורה בקבר אחים בנהרייה - ליוו אותם רבים מתושבי המושבה ושלוש מחלקות חי"ש. הרב המקומי ד"ר קלר הספיד ואמר את התפילות. המפקד נפרד מחבריו אומרים כי היה זה אהר'לה יריב.

"בקרב-גבורה זה שכלנו ארבעים ושבעה מטובי לוחמינו, ובראשם מפקדם הנערץ בן-עמי. הגדוד הטמין במו ידיו את לוחמיו ומפקדיו היקרים בקבר-אחים בנהרייה, ואבל כבד ירד עליו" כתב מפקד החטיבה משה כרמל  בספרו 'מערכות-צפון'.

בקריית--חיים התכנס קהל רב בבית-העם. י"ד מבני הקריה נפלו. הרבנים מ' לוין מקריית-חיים וד"ר פוגלמן מקריית-מוצקין אמרו דברי הספד ובשם ועד הקריה נאמרו 'קדיש' ו'אל מלא רחמים'.

ותיקי הקריות וראשיה החליטו  שלא לשתף את ההורים בהלוויה. בעיות של מוראל, וגם המצב הביטחוני.

ימים אחדים לאחר ההלוויה יצאו בחורים מהפלוגה וזרעו מוקשים בדרכי התחבורה של האויב – מכוניות ערביות עלו על המוקשים והתרסקו.

סוף דבר

בילקוט הפרסומים מס' 6232 מיום ל' בניסן התשע"א 4.5.2010 נמנה בן עמי ברשימת חללי מלחמת הקוממיות, שהוענקה  להם אזרחות כבוד  של מדינת ישראל עפ"י חוק בן עמי פכטר  מספר אזרחות: אב 0447141 .

מחליפו של בן עמי היה אהרון יריב [רבינוביץ] בוגר בית הספר החקלאי פרדס-חנה וחבר הכשרת גבע, לימים מג"ד ב'גולני', אלוף בצה"ל, ראש אגף המודיעין, מיוזמי מבצע 'זעם האל'  לחיסול מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן ושולחיהם אירוע טרור שהתרחש בספטמבר 1972 בו נרצחו אחד-עשר ספורטאים  מישראל.  

אראלה אלמנתו של בן עמי עזבה לתל-אביב אומרים שעבדה ב'מוסד' כמזכירתו של איסר הראל  בשנת 1960 עבדה בשגרירות ישראל בואשינגטון הבירה. שם נישאה לגדעון רום, נולדה להם בת וחזרו ארצה.

שותפותיה לדירה: תמי נישאה לאורטופד מדרום-אפריקה ששרת בבית חולים העמק.בעפולה

מינה אברמסון נישאה לטייס מודי אלון -  סא"ל ומפקד טייסת  שלאחר תקיפת כוח מצרי התרסק בנחיתה בשדה התעופה בהרצליה 16 באוקטובר 1948] והיא בהריון.

מיכה פרלסון-פרי איש הפלי"ם, מפקד פלוגת המשוריינים  של הגדוד הרביעי-'חטיבת הראל  ' וממניפי דגל הדיו באילת, היה לאדריכל וצלם ולימים ניהל את אגודת 'דור הפלמ"ח'. 

יהודית אמו של בן עמי לא הייתה 'רשמית' חברת חניתה - 3 חודשים לפני מותה עברה לבית-אבות ברמת אביב.  נפטרה ביום ג' 15.2.1966 בבית-החולים 'בילינסון' פתח-תקווה,  לאחר מחלה ממארת – סרטן שד. נקברה בחלקת ההורים השכולים ליד שורת הקורבנות של שיירת יחיעם בבית-העלמין בנהרייה.

בשנת 1947 נשלח זאב צ'רניצקי  - הוא אהרן זאב - על ידי 'ההגנה' אל מחנות המעצר בקפריסין לרכז שם את פעולות החינוך. היה עורך השבועון 'דבר לילדים' ולימים קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת אלוף משנה ונשיא הועד למען החייל.  

לאה פועה ואישה משה פונדק הפועל מסג'רה חזרו לפולין, לסימיאטיץ' עיירת הולדתם – אומרים כי תנאי הבריאות בסג'רה לילדם הקטן, בן החמש מנחם, היו מאוד גרועים ואמו לא הסכימה להישאר. שם נולד [1912] בנם  השני ישעיהו קראו לו על שם סבו מצד אביו ואחריו עוד ילדים.  משה היה למנהל בית-ספר. ציוני בעיירה ושלח את בניו לארץ- לקיבוצים:

מנחם הבכור מנהיג ב'חלוץ הצעיר'  חזר ארצה כחלוץ - חבר קבוצת 'שחריה',  שרובה נשים, עבדו בכביש טבריה-מגדל ['גדוד-העבודה'] טבע בכינרת ביום כיפור 1930 כשניסה להציל שתיים מחברותיו,  שירדו לרחוץ, בן 24 שנים היה. ו"ביום שישי קברוהו במגדל".

שלושת האחים עלו בעקבותיו הם הגיעו לקיבוץ גבעת-חיים ומשם – הבן, ישעיה, היה חבר קיבוץ אשדות-יעקב,  זרובבל חבר קיבוץ עין-חרוד ובנימין חבר קיבוץ אלונים.

לאה פועה, משה פונדק וילדיהם הקטנים - רבקה וגדעון היו לקורבנות השואה - נספו בגטו סמיאטיץ' בכסלו  1943.

יעקב ['שועל'] פונדק  אע"ל בירייה בליל ט'ו בשבט תשס"ה [25.1.2005 ] ליד ביתו.  "על מצע של עלי האגוז שבגן" כפי שכתבה בתו אביטל.

עם כיבוש הגליל המערבי במבצע 'בן עמי' 14 במאי 1948 , נפרץ המצור על יחיעם ולוחמי גדוד 21 הצטרפו לחבריהם - מלחמת העצמאות של מדינת ישראל.

בליל ה-  15 במאי 1948 הצטרפו אל ערביי ארץ-ישראל ו'צבא ההצלה'   צבאות סדירים של מדינות ערב: מצרים. סוריה, ירדן, עיראק, לבנון וערב-הסעודית [יש האומרים כי גם תימן הצטרפה], ופלשו לשטחי ארץ-ישראל.

את האנדרטה שהוקמה במרס 1969 לזכר נופלי השיירה דרומית לצומת כברי - תכנן יחיאל ערד חבר קיבוץ סער, שאחיו היה בין הנופלים.

אל"מ [מיל'] מזייד [יגאל] עבאס – בנו של כאמל אבו מזייד הידיד - נער הפלא הדרוזי  - שירת בצה"ל היה מושל העיר רמאללה  תיפקד במשרד ראש-הממשלה וכאיש עסקים תושב הכפר ג'ת.

בשנת 1992 עיריית נהריה פרעה את השטר- מועצת העירייה החליטה פה אחד ובאישור מע"צ לקרוא לצומת הכבישים [עין שרה] בכניסה הדרומית לנהריה 'צומת גדוד 21', ומצומת זו עד הכניסה הראשית לעיר לקרוא 'דרך גדוד 21'.

תודות לאנשים שהעמידו לרשותנו מידע  מארכיון משפחתם:

נילי פחטר  – נכדת אברהם-ברוך פחטר, דודו של בן עמי – משפחת פחטר.

אסתר חכם - נכדתם של זאב ואטל אדלר ושאול אדלר בנו של אריה אדלר - משפחת אדלר  

שלמה פונדק,  אורי פונדק - משפחת פונדק

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, מרצונם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.