פניה אברמוביץ'- נהרגה באסון בתע"ש
25.11.43 גבעתיים
בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב: אזור 37, שורה 16, קבר 11.
טכסט:
פניה אברמוביץ
לבית כהן
נפטרה כ"ח חשון תש"ד
חייה ומותה כתובים בספר הארץ
מיום תחילת הציונות היה צריך היישוב היהודי בארץ-ישראל נשק
להגנת רכושו וחייו.
נשק נאסף גם בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, אך רובו נרכש בכסף. המחסור בנשק מגן גדל עם התרבות מעשי האיבה מצד שכניהם הערבים, ובמיוחד
כשהשלטון המנדטורי הבריטי הכריז על אחזקת נשק בידי הישוב כנשק לא חוקי. כשהוקם
ארגון 'ההגנה' בשנת 1920 חיפשו פתרונות מחתרתיים
להקלת המחסור.
בנובמבר 1923 שדדו-החרימו חברי 'הקיבוץ' - ארגון סודי בתוך
'ההגנה' מיוצאי 'השומר' - כ-15,000 לירות זהב ממבריחים מלבנון [מבצע
"אֵכּס"] בכסף נרכש נשק בארץ ובאירופה, נבנה 'סליק' - מחסן מרכזי לנשק
בכפר-גלעדי ומחסנים קטנים ומוסתרים בפלוגות 'גדוד-העבודה' השונות; בעפולה הוקם מפעל
ליצור נשק - קואופרטיב 'חרושת-העמק', שצריך היה לפי התוכנית ליצר כדורים. ניהל
אותו איש 'השומר' דוד פיש, איש
המקצוע היה נפתלי שניאורסון מ'גדוד-העבודה' ולידו מהנדס גרמני בשם וייל.
הושקעו בו כ-2000 לירות. המפעל נכשל. נעשו ניסיונות ב'כימיה צבאית' וביצור פצצות
ולא צלח.
בשנת 1933 נוסדה במחתרת התעשייה הצבאית הישראלית - תע"ש
- במטרה ליצר נשק ותחמושת עבור כוחות ארגון 'ההגנה'.
עובדי תע"ש היו חברי 'ההגנה', שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת גם בתוך
הארגון. ראשוני התע"ש ייצרו את הנדרש בבתי המלאכה הפרטיים, בהם עבדו לפרנסתם
ביום, ובלילה היו יוצרים ו'מבריחים' את המוצרים למחסני 'ההגנה'.
במבנה מכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים הוקם תחת חסותו
של זכריה סובולוב, איש 'ההגנה', שהיה אחראי על המכון גם מטעם
השכונה. ב- 35 הלירות הארץ-ישראליות, שקיבל ממרכז 'ההגנה' נרכשו מחרטה, מקדח
ומשחזה והוקם מפעל מחתרתי לייצור פצצות, לתיקון כלי ירייה ולעיבוד הגופים היצוקים
של רימוני היד; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים לרימונים נעשו בבתים פרטיים בסמוך.
אצל משפחת פיקרסקי יצרו והרכיבו מנגנונים לרימונים; אצל משפחת דניאלי יצרו
חומרים כימיים להדלקת מנגנון הרימון, ואצל משפחת פיש יצרו תוספת מאיצים
לרימון יד משוכלל עם מנוף ונפץ.
ב'מכון-יהודה' בדרום שכונת בורוכוב ליד גבעת
רמב"ם, בצריף קבוצת 'הבחרות' יצרו פיקות לכדורים ו"יוצרו בו עופרת
וכספית רועמת, ספירט לבקבוקי מולוטוב, פיקות וחומר נפץ 'טן' לרימונים".
סוד שכונתי היה מספרם הרב של מפעלי התע"ש של
'ההגנה' בגבעה.
ב- בכ"ט
באייר תש"ג [3.6.43] אירעה ב'מכון-יהודה' התפוצצות. נהרגו הנער משה בלאו ומאיר איסיצ`ר הנשוי ואב לבן.
לא עבר זמן רב וארעה תאונה נוספת – ב'חדר' ברחוב
רמב"ם 47 בו יצרו שלושה עובדים תוספת מאיצים לרימון יד - אסון בו נהרגה העובדת פניה אברמוביץ.
כבר בשנת 1933 הוקמה התע"ש, תעשיית נשק פרימיטיבית
של 'ההגנה'. מדובר היה בעיקר בפתרונות
לייצור שוטף של כלי-נשק ואמצעים מיוחדים, כל זאת בתנאי מחתרת עמוקה מפני עינם
הפקוחה של הבריטים. במחקר החשאי השתתפו רק קומץ מדענים מהמוסדות האקדמאים בארץ,
וכן מהנדסים שעבדו בגופים ציבוריים ופרטיים.
בשנת 1937 לאחר
שישראל עמיר [זבלדובסקי] התמנה למנהל תע"ש המחתרתי החלה
פעילות מדעית ממוסדת הוקמו שתי ועדות: הוועדה
הכימית והועדה הטכנית וכן מכונים סודיים במקומות נידחים או מוסווים.
פניה אברמוביץ' עובדת תע"ש מיומנת וותיקה, עוד מימי ה'חדר' ברחוב
בורכוב 21 , מבנה בחצר האחורית של משפחת פיקרסקי, מימי 'רימון
השפשוף' –פצצה ידנית עם ראש גפרור ופתיל השהייה, שמעה במקומה הנוכחי, תוך שירה, את
שני הפיצוצים, זה היה ביום חמישי כ"ט באייר תש"ג. בעלה פנחס חייל
עברי במצריים.
"את הפיצוץ
שמעו בכל השכונה. זה היה פיצוץ נוראי, עלה עשן. זה היה בערך בארבע אחר-הצהרים, בערך
מול המשטרה, בצריף של הקיבוץ 'הבחרות הסוציאליסטית' היה לתע"ש מפעל.
הבחורים והבחורות מהצריף הלכו והקימו את קיבוץ גליל-ים, הצריף היה על מגרש ריק שאחר-כך
נקרא 'שטח 9'. חברי רץ למקום אבל עצרו אותו, לא נתנו להתקרב. אני קראתי ספר".
סיפר לי צבי בן אריה פרופסור במכללת תל-חי שהיה אז ילד.
"עמדתי על
מרפסת ביתנו שעמד על גבעה. פתאום שמעתי פיצוץ וראיתי כיצד מתרומם גג של צריף בצידה
הדרומי של השכונה. אנשים רצו למקום. לפתע היה פיצוץ שני וכול האנשים התחילו לברוח
משם". סיפר אריה כיום תושב באר-שבע.
'הבחרות הסוציאליסטית' או בשמה המלא: 'הבחרות
הסוציאליסטית העברית בארץ-ישראל' השתייכה ל'אנטרנציונל הנוער הסוציאליסטי'
והייתה בקשר עם תנועת 'דרור' בגולה הארגון הוקם על ידי 'אחדות העבודה' בפתח-תקווה ב-2 באפריל 1926 בפלוגה שפרשה מ'גדוד העבודה' היא 'פלוגת
עין-חרוד' כחטיבה אורגנית - 'משמרת
צעירה' - מסגרת פוליטית לנוער תנועת העבודה - מגיל 17 עד 23 שנים. התנועה
חינכה להגשמה בהתיישבות העובדת ולפעילות פוליטית בערים. ברל כצנלסון נחשב
למורה הרעיוני שלה.
בין
האישים שצמחו משורותיה: האחים הפרופסורים אהרון ואפרים קציר [קצ'לסקי]
הראשון נרצח על-ידי מחבל יפני בשדה התעופה בלוד והשני היה הנשיא הרביעי במדינת
ישראל.
בתום
מלחמת העולם השנייה פסקה פעילותה של ה'בחרות' ; 'המשמרת הצעירה' במפא"י [מפלגת
פועלי ארץ ישראל] .באה במקומה והמשיכה לפעול עם הקמתה של מפלגת העבודה הישראלית.
התחילה חרושת שמועות. סיפרו שהייתה שם מכבסה שהתפוצצה
אבל לאט-לאט נודעה האמת, שארע פיצוץ במפעל של 'ההגנה' ויש נפגעים.
סיפרו כי פרצה
שריפה ב'מפעל הכימי' של שלמה בוגרד, המפעל הסודי, ומאיר, שהיה כבאי בצבא הרומני ומתנדב
בגדוד מכבי-האש ברמת-גן, נכנס לתוך החדר הבוער כדי להציל חברים וחברות שנלכדו בו, אז
אירעה התפוצצות שקטלה גם אותו. שני הרוגים,
אחד נער.
כבאי גוש דן
שהוזעקו לכיבוי הדליקה הגיעו כעבור עשר דקות למקום, מצאו אודים עשנים. הצריף כולו
עלה באש, שתי התפוצצויות החריבו אותו.
מפקד הש"י
[שירות-הידיעות של 'ההגנה'] בתל-אביב הוזעק למקום. הוא הורה לכבאים שהיו נתונים
לפיקודו הישיר, שלא לציין את המקרה בדו"ח ולא להודיע עליו לאיש – כאילו לא
קרה דבר. כן הודיעו מיד לקצין תחנת המשטרה הסמוכה, שנמנה אף הוא עם יחידת
הש"י של 'ההגנה', שאין לרשום את המקרה ביומן התחנה. כל זאת – כדי למנוע את
חקירת המשטרה. בו בזמן העבירו חברי תע"ש את שתי הגוויות, למקום סתר מתוך
כוונה לטשטש את המעשה ולהעלימו מן המשטרה הן נקברו בחשאי בקיבוץ רמת הכובש בסביבות
כפר-סבא. מבלי לשתף את המשפחות, הוצאו שני
ההרוגים מן המחבוא באותו לילה, והועברו בחשאי לקבורה ארעית, "עד יעבור זעם".
באותו לילה צלצל
יוסף אבידר [רוכל] ממפקדי
'ההגנה' הבכירים ומעורב בעסקי תע"ש לחבר
'ההגנה' סטוליר נתן - נגר
רמת-הכובש - והורה לו לסדר את קבורתם של
שני ההרוגים בקיבוצו "מטעמי קונספירציה". "בו בלילה הביאו את
ההרוגים. עשינו את העבודה מחוץ למשק. הכנו את הארגזים, כרינו קברות וקברנו אותם
בבית הקברות שלנו" סיפר נתן
בעדותו שנרשמה על-ידי חנה עירוני ב-1953:[את"ה, תיק 145.24]. הקבורה נערכה מטעמי סודיות באישון לילה; מצבות
לא הוצבו על קברם.
צץ חשש שהמשטרה
בריטית התחקתה על העקבות ועלולה להגיע לקיבוץ, והגיעה הוראה - לטשטש את העקבות.
הוציאו את הגוויות "הריח הרע שנדף היה קשה מנשוא" וקברום בלילה, מוסווים
היטב מתחת לשביל מרכזי במשק. את הקברים המקוריים השאירו כפי שהם "לבלתי עורר
חשד". כך סיפרו.
מששכך החשש מפני
השלטונות, הביאה מפקדת 'ההגנה' לבני-המשפחה
את הידיעה על האסון. "המשפחות נשאו את כאבן בכבוד הראוי להערצה".
תוך חצי שנה, בכ"ד חשוון תש"ד -
נובמבר 1943 אירעה בתע"ש, בשכונת
בורוכוב, תאונה נוספת בה נהרגה העובדת פניה אברמוביץ'.
פניה
נולדה בשנת תרע"ב בלידה שבליטא. אומרים כי למדה בית ספר יסודי ממשלתי שהיו שם
מכסות ליהודים.
באמצע שנות ה- 30', לאחר פטירת האב שלמה כהן, עלתה לארץ ישראל עם אחותה יטה היא
הלנה הבוגרת ממנה בשנה ואמה רחל בת משה שמואל דרך רוסיה
[יש אומרים שרחל הייתה 'רוסייה']– שלוש נשים. עוד לפני עלייתן האם רחל רכשה
אדמות ליד חדרה. האח לא הצטרף.
תוך זמן קצר עברו שלוש הנשים להתגורר
בתל-אביב, גם פניה שהחלה לעבוד במפעל תעשייתי בנתניה.
הלנה נישאה לשמואל
איינהארן ובשנת 1938 נולד הבן שלמה, יש אומרים על שם הסבא ויש אומרים
על שם שלמה בן-יוסף מפלוגת בית"ר בראש-פינה שהועלה אז לגרדום על ידי
הבריטים, הם גרו ברחוב אחד-העם 128 בתל אביב. שמואל היה תומך [כספית] נלהב של
הארגון הצבאי הלאומי.
רחל האם
לא נישאה בשנית, היא גרה בגפה ברחוב ברדיצ'בסקי 4, וניהלה חיי חברה ערים;
בקומה מתחתיה גרה הסופרת אנדה אמיר-פינקרפלד ואחיה הארכיטקט יעקב
פינקרפלד גר ברח' רש"י הסמוך, ליד גר ההיסטוריון והעיתונאי הוותיק בן-ציון
כץ מעיתון 'הבוקר'. בפינת רחוב רש"י, ממול, גר הפדיאטר, רופא-הילדים
המפורסם ד"ר נחום בוגר מידידיה של רחל. היא הייתה מיודדת מאד
עם המשורר הגדול והרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי ועם רעייתו האוקראינית מילניה
קרלובנה פון גוזיאס גורבצ'ביץ, בת אצולה נוצרית. לימים גם פנינה זלצמן
הפסנתרנית הנודעת נמנתה על חוג ידידיה.
פניה,
נערה עובדת גרה עם אמה, עד לנישואיה.
בשנת 1939 הצטרפה פניה ל'הגנה' "בשורותיה
מילאה תפקידים שונים ואף סיימה קורס מפקדי כיתות". את פנחס אברמוביץ
הכירה ב'הגנה' - "הייתה אהבה מטורפת, הוא התחתן אתה מאהבה" סיפרה עילית
בתו.
פנחס אברמוביץ נולד בליטא 1909; כבוגר האקדמיה לאמנות בקובנו עלה במסגרת 'השומר- הצעיר' לארץ
והוא בן 21, היה בקיבוץ בית-זרע
ולאחר שנת לימודים בפריז חזר לארץ התיישב בתל-אביב והצטרף ל'הגנה'.
בתערוכת ציוריו הראשונה בגלריה כץ בתל-אביב הציג פנחס
פורטרט ענק של פניה – צעירה ויפה. "היום הוא אצל פרופסור מאיה
פרוכטמן" סיפרה עילית הבת והוסיפה - הוא כתב
יומן, אימי, אמה, אשתו השנייה, העלימה כל פרט הקשור לפניה".
"הפורטרט היחיד שצייר פנחס של פניה
מאד יקר לי, תלוי בביתי- סיפר שלמה
איינהארן האחיין, בנם של הלנה ושמואל - היא הייתה שחורת שיער עם עיניים שחורות ומאד יפה".
בשנת 1940 החלה פניה לעבוד בתע"ש -
לתע"ש נתקבלה על ידי אליהו סחרוב "נמצאה ראויה להיות מצורפת
ל'תע"ש' במחתרת", כעובדת נאמנה ביצעה כל עבודה שנדרשה ובכלל זה גם
משימות מסוכנות. קיבלוה, כך אומרים - ברכה ספקטור ויחיאל
ניביזסקי המכונה יוחל.
היא שמעה וידעה על העובדים הראשונים - ציפורה ובעלה שלום, ועל פניה רחמן
ומנדל ברנובסקי מכפר גלעדי "עוד מתקופת טרומפלדור".
פניה
הייתה נערה מלאת רוך, צנועה שקטה וישרה, כשמשהו לא מצא חן בעיניה אמרה זאת במשפטים
קטועים מהם נשקף רק צל של תרעומת - "היא קיבלה את חייה כמו שהם".
סיפרה חברתה לעבודה: "העבודה שהוגשה
לנו הוצאה לפועל על ידי כל אחד מאתנו במיטב המאמץ ובכל היכולת הפיסית. לא כן פניה.
זו השכילה לעשות למעלה מיכולתה ולמעלה מהנתבע ממנה, בהתמסרות שאין אחריה
שיור". ועוד סיפרה החברה כי ברגעי רפיון המתח בעבודתם החדגונית: "באה
זו, פניה האצילה, וברגע הנכון ידעה להעלות מתח. במבט אחד, במשפט קולע, ידעה
להשפיע על סביבתה בתכונתה הנפשית רבת הברכה. בסגולתה באופיינית לקדש את
החול".
"בחורה חרוצה ונחמדה מאוד ושקדנית
בעבודה, ראתה בתע"ש יעוד" סיפר איש הוועד.
"בעבודתה האחראית היה מילוי החובה, ראש מטרותיה וגם
כאן בלטו במיוחד השקט הנפשי, הרצון החזק והמסירות" כתב חבר מחבריה בעיתון
'דבר' [14.11.1944]
בשנת 1941 נישאה פניה לבחיר לבה, לצייר, פנחס
אברמוביץ.
את החתונה שלהם התקינו הלנה ושמואל - כפי שכתב פנחס ביומנו.
"פנחס היה עוף מוזר, קצת בוהמי נהג לשבת הרבה ב'כסית' קפה האמנים" זכר שלמה.
הזוג הנשוי - פנחס ופניה עבר לגור ברחוב ריינס.
הזמן מלחמת העולם השנייה - פנחס התנדב
והתגייס לצבא הבריטי לגדוד הארצישראלי.
לכשנשאלה פניה להרגשתה בנושא ענתה:
"גם אני רוצה להלוות אליו ואין גאוני עליו מלא כל עוד לא אהיה גם אני
כמוהו". עברית טובה הייתה לה.
פניה הצטיינה בפריון-ייצור מפליא, בעבודתה בבית פיש ברחוב רמב"ם
47 בגבעת רמב"ם, במקום שכונה ה'חדר מספר 4' , עסקה בהתאמת 'תוספות' [מאיצים]
לרימון הרסס ה'פולני' שהיה לרימון המודרני – עם מנוף וניצרה, קפיץ ונוקר.
פניה אברמוביץ ודבורה בן דויד [שנישאה תוך כדי העבודה לסגל אף הוא עובד תע"ש] עבדו ב'חנות'
לפני העברתם ל'חדר מספר 4' לפני כן עבדו
בבית פיקרסקי ['החדר' בשלב ב'] בשכונת בורוכוב, ברחוב בורוכוב
23. הוא כונה 'החדר הכימי' - בשל הכיסוי שניתן לו – מפעל לייצור חומרי הדברה; בפועל - בפינה אחת ייצרו פתילי שפשוף להצתת הרימון,
בפינה השנייה – מילאו את הרימונים והרכיבו אותם. משם עברו העובדים ל'חדר השלישי',
['החדר' בשלב ג'] 'החדר' פעל בבית שכן - בבית
משפחת דניאלי. בחצרות היו סליקים
תת-קרקעיים לאחסון הרימונים - סליקים
שנבנו בהנחיית צבי ברמן מפקד 'ההגנה'
בני-ברק ומראשוני תע"ש, שעסק לפרנסת המשפחה בבנייה.
משם עברו למקום שכונה ה'חנות' ברחוב השרון 10 בתל אביב.
צוות העובדים מנה כ- 30 איש רובו נערות. ב'חנות' בוצעה בעיקר עבודת ההבלטות
והמתיחות השונות באמצעות מערכת המכבשים; מילוי המאיצים השונים שהיוו חלק ממרכיב
מנגנוני ההפעלה, המרעומים והרכבת המרעומים למיניהם המכבש ההוריזונטלי [האופקי] שהובא על ידי יהודה
ארזי מפולין הוצב בקומת הקרקע - והכיסוי למוצריו היה יצירת מיכלים לשפתוני צבע
לנשים.
"העברתי מכבש יד וצוות להפעלתו מה'חנות' לבית פרטי
בגבעת רמב"ם לשם הרכבת מגבר לדטונטור [נָפָּץ] של הרימונים כי היה חשש, שהדטונטור
המצוי אינו בטוח דיו כמפעיל את חנ"מ [חומר נפץ מרסק] 'טן', מסוג ששימש בתקופה זאת כמחליף למילוי בדינמיט וצריך
להוסיף גלולה מאיצה סביבו. בכדי לכבוש את הגלולות בחרנו לא לבצעה ב'חנות' מהסיבות
ביטחוניות ובטיחותיות. שכרנו לצורך זה חדר בגבעת רמב"ם אצל משפחה שהיה
לנו קשר עם בנה שעבד במחסני גליקמן
בקרבתנו.
בהסבירי לבעלי הבית את המשימה הם נראו חרדים למדי ובצדק,
אך גאים על זה שנפלה בחלקם שותפות לבעיות הביטחון של היישוב. הצבתי בחדר שהקצו לי
מכבש יד, שהותקנו בו מגינים למקרה פיצוץ בעת הכבישה. לביצוע הקצבתי שלושה עובדים
את זליג אברמוביץ כראש צוות ואת פניה אברמוביץ ודבורה בן דויד [סגל]
. אמצעי ההבטחה מפני הפגיעות העובדים בעת פיצוץ היוו לפי מיטב ידיעתנו מהימנים."
[מתוך עדות אדיר הלוי - את"ה 130.79]
גופי הרימונים כחומרי
הנפץ היו מובלים ברכב ל'חדר' – שם צופן למקומות שבהם יוצרו והורכבו מנגנוני ההצתה
של הרימונים. ונזכרו בנוסטלגיה במנחם צדק, שרק 7 שנים קודם אבד את אחותו הצעירה נחמה צדק ברצח על ידי לאומן ערבי, בזמן
עבודתה כאחות בביה"ח הממשלתי ביפו. היה האיש, שביום היה מחלק
חלב לבתים ובלילה, היה מביא 'פריטים' ולוקח
'תוצרת גמורה' על אותו החמור.
את ה'טן' ייצרו במעבדה ברחובות בתיווכו של המדען פליכס
ברגמן איש 'מכון ויצמן'. את גוף הרימון יצקו בקיבוץ נען. על גוף
הרימונים היצוק ברזל נטבע USA לשם הסוואה. ליצני הדור אמרו
"אונזערע ספציאליסטיק ארבייט". [פירוש מיידיש-
עבודה מיוחדת מתחת לאדמה].
הדרישות לסוג נשק זה גברו. 'חדר' נוסף הופעל
משנת 1943 בדירת משפחת פיש בגבעת רמב"ם, ברחוב רמב"ם
47. כאן הוכנסו תוספות [מאיצים] ברימון היד 'הפולני' כדי להכשירם לשימוש.
"היה
צריך להכין תוספות למרעומים, שכרו בית פרטי בגבעת רמב"ם, העבירו לשם מכבש,
ואת התוספות האלה של חומר נפץ היו צריכים לכבוש במכבש-יד פשוט ולשם העבירו 3 - 4 איש לעבודה היה שם זאביק אברמוביץ', דבורה
סגל, פניה אברמוביץ' ואולי עוד איזה בחור אחד. הם עבדו במשך כמה ימים
שם. באותו יום שקרה המקרה הבחורות היו מכינות את התוספות, והבחור היה לוחץ עם
המכבש והייתה יוצאת תוספת מסוימת. הייתה התפוצצות" העיד פרץ שבתאי.
הפיצוץ קרה ביום 25.11.43 בעת הכבישה ושלושת המפעילים
נפצעו מרסיסים - האחד, זליג , נפצע
קל, דבורה בינוני מרסיסים שחדרו ליד הריאות ופניה - היא נפגעה בצורה חמורה מאוד בעורק הצוואר.
את דבורה
ופניה העבירו לבית-חולים 'הדסה' בתל-אביב.
דאגתה העיקרית של
פניה הייתה, שלא להתגלות על ידי אנשי הביטחון הבריטיים.
"היא הייתה
במצב אנוש רק דאגה – לדבר היא לא יכלה והיא הראתה בתנועות הפה - שיבדקו אם הדבר לא התגלה". סיפרו זאביק
ודבורה חבריה ל'חדר'.
פעילות 'החדר'
הופסקה.
לשם הסוואה דווח
לבית החולים שפניה נפגעה מהתפוצצות פרימוס
יעקב פיינברג, מפקד גבעתיים והגוש הוא שדאג גם לביטחון.
יחידה של
הפלמ"ח טשטשה את עקבות הפיצוץ וסילקה מהמקום את המכונות והמכשירים. "ניקתה
את השטח ומחתה כל סימן, שהיה בו כדי להעיד על מה שקרה".
ממקום האסון מיהרו הממונים, לבית-החולים שבו שכבו שתי
הפצועות קשה. יש אומרים כי היו אלה
אדיר הלוי וצבי ברמן ששימש כסגנו, סיפרו שגם ויסמן המומחה
למכבשים, סיפרו כי ראו שם גם את שלמה שמיר [הוא 'פיסטוק' - כינוי
שהודבק לו מחברתו בבית הספר התיכון] שניהל את 'חדר 1' ו'חדר 2' לפני שמונה
שנים ובא לחופשה כלוחם במדבר המערבי,
בלוב. "שמיר היה מיולי 43' עד
סוף דצמבר 43', להוציא כשבוע בתחילת אוקטובר 43', עם הגדוד השני באל-עביאר,
קירינאיקה" אמרה לי יעל בתו.
על-פי החוק חייב כל בית-חולים להודיע למשטרה על מקרה
תאונה. דאגו, איפוא, שתימנע חקירת הפצועות בשל חומרת מצבן.
בשעות הצהרים, באו להודיע להלנה אחותה שפניה נפצעה ומאושפזת ב'הדסה' .
שמואל בעלה אמר לה להמתין עד הבוקר. פניה נפחה נשמתה באותו לילה.
" גרנו עוד ברחוב אחד- העם. היה מבהיל מאד, אמא לא סלחה לאבא על כך" סיפר שלמה.
"כדי
להימנע מחקירות יתרות של המשטרה ומניתוח הגויות כנהוג במקרי-מות בלתי-טבעיים,
הכרחית הייתה תעודה בחתימת רופא. רופאי בית-החולים 'הדסה' חששו להסתבכות המוסד ולא
הסכימו לתת תעודה כזו מטעם בית-החולים. מנהלי
המוסד גם לא רצו, כנראה, לעבור על "הן-הצדק" הרפואי ולא הסכימו בשום
פנים לחתום על תעודה מעין זו. לא נותרה ברירה למפקד הש"י אלא לתלוש, בהסתר,
טפסים מפנקס בית-החולים, למלא בהם – בעזרת רופא מחברינו – את הפרטים הדרושים
ולחתום עליהם. עם הרופא הממשלתי ועם פקידי משרד הבריאות שנמנו עם עוזרי הש"י,
הוסדר שלא ירבו שאלות והם נתנו את 'תעודת הפטירה' בלא חקירה יתרה" כתב אפרים דקל, בספרו 'עלילות ש"י'.
וכן נקבע, שבהודעת בית-החולים למשטרה צוין המקרה
כהתפוצצות פרימוס במטבח.
סיפור האסון עבר מפה לאוזן והשרה אבל כבד.
בראש הש"י
עמד ישראל עמיר [זבלדובסקי].
קרוב משפחה של פניה העלה חשד שחיסלו אותה, אך
בעלה הצייר אברמוביץ שהיה חייל נקרא ממצריים והוסברה לו כל האמת והוא שיכנע
את המשפחה שזו טעות במסקנה.
"ממש ימים אחדים אחרי נסיעתו של פנחס למצרים
ארע הפיצוץ הודיעו לו והחזירו אותו לארץ הוא היה במשבר נוראי". סיפרה עילית
הבת.
יעקב דורי ראש המטה הכללי של 'ההגנה' ניחם את פנחס האלמן במכתב נרגש על פטירתה של פניה.
לפי עדותו של איש ועד העובדים פרץ שבתאי הנמצאת
ב'ארכיון תולדות ההגנה' לא הסתפק הוועד הארצי בהסברים ממנהל התע"ש חיים
סלבין ודרש פגישה מיוחדת עם ישראל גלילי מבכירי 'ההגנה' שהייתה לו קרבה
לנושא, דרשו שתורכב ועדת חקירה כדי לבדוק את האסון וללמוד להבא ולמנוע מקרים מסוג
זה.
מתחקור המקרה נקבע שהייתה טעות אנוש בטיפול במיגון.
פניה בת 29 הובאה למנוחת עולמים בנחלת-יצחק.
העובדים לא הורשו להשתתף בהלוויה. "בודדים השתתפו
כדי שהדבר הזה לא יתגלה".
איש 'החברה
קדישא' שידע כי בסידורי הקבורה טיפלו אנשי 'ההגנה', ניגש בשעת הלוויה אל אחד המפקדים
שהכירו, ולחש על אוזנו: " גאט זאל אייך אויסהיטען פון אומגליקען" [ישמור
האל מאסונות].
סוף דבר
ביום השלושים
התקיימה אזכרה לפניה אברמוביץ באחד ממתקני תע"ש [זה הקרוי מכון
א' בשכונת בורוכוב, במכון המים של השכונה]. הספידו אותה דבורה סגל, אחד
מחברי הועד וישראל גלילי.
דבורה סגל שנפצעה גם היא קשה, מרסיסים על יד הריאות, שכבה ב'הדסה' זמן רב - הייתה
סכנה לנתחה היות שהרסיסים היו מול הלב. כשיצאה מבית-החולים אסר עליה הרופא ללדת
מחשש שמהמאמץ הרסיסים יכנסו ללב. היא לא שמעה בקולו ונולד לה בן.
הלנה ושמואל
עברו בשנת 1947 לשדרות ח''ן בתל-אביב ומשם בשנת 1958 עברו לרמת-אביב.
הצייר פנחס אברמוביץ, לאחר שנות פעילות עם נוער
בעיראק, נשא לאישה את אֶמָה היפה, "שרת החוץ המופלאה שלו", אם
שתי בנותיו - נילי הגדולה מאחותה עילית ב- 11 שנים, הם
גרו ברחוב קרני בשיכון האמנים ברמת אביב "בית ועד לאמנים ומוקיריהם".
רחל כהן בת משה-שמואל נפטרה ביום
7.8.1962 ונטמנה בקרית- שאול.
המאבק על האדמות
שקנתה רחל על יד חדרה החל עוד בתקופת המנדט הבריטי ונמשך גם אחרי קום
המדינה אלה סופחו לטובת הנחת
פסי רכבת - והפיצוי לא היה נאות; דובר
על חלופת קרקע .
משה בלאו
ליום השנה ביקשו
הוריו השכולים של הנער משה בלאו כי הם רוצים להעביר את הגווייה לבית הקברות
בנחלת-יצחק כדי שאפשר יהיה להקים מצבה ולבקר את הקבר. רופא 'ההגנה' אמר שמסוכן לפתוח
את קברו לאחר השנה. עצמותיו הועברו לאחר קום המדינה למנוחת עולמים בבית-קברות
בנחלת-יצחק.
בית-העלמין בנחלת-יצחק, תל-אביב
טכסט:
סמל
תע"ש סמל 'ההגנה' סמל 'הנוער-העובד'
משה בלאו
נקטף
בשנת 17 לחייו
חייו ומותו ירשמו בספר המולדת
א' אדר תרפו
כ"ט אייר תש"ג
בלאו משה בן ברטה
ומנחם. נולד בשנת תרפ"ו בשכונת בורוכוב בגבעתיים. סיים את בית-הספר
העממי ובגיל 14 שנים - כחניך בסניף תנועת 'הנוער העובד' בשכונתו - הושבע כחבר 'ההגנה'.
לאחר סיום לימודיו עבד תקופת מה בבית החרושת 'פלאלום' בן 17 היה במותו.
תנועת 'הנוער העובד' הוקמה בתשרי תרפ"ה בארץ ישראל במטרה להגן על עבודתם וזכויותיהם של נערים עובדים. כתנועת בת של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, וחלק מתנועת העבודה .
בין מייסדיה נימנה ישראל גלילי והוא שהציע להעמיד את חדרי העבודה בבתי-הספר המקצועיים כמו 'מכס פיין'
לפעילות התע"ש בלילות, והנערים חברי 'ההגנה' סייעו בייצור הנשק והתחמושת.
סיסמת התנועה 'לעבודה להגנה ולשלום' נלקחה משירו של אברהם ברוידס.
מאיר איסצ'ר
המצבה על קברו
של מאיר איסצ'ר הוקמה והוצבה בשנת 1959 על ידי בנו של ובשיתוף קיבוץ
רמת-הכובש, שם.
בית-העלמין של רמת-הכובש
טכסט:
מאיר
בן דוד
סמל 'ההגנה'
איסצר סמל תע"ש
נולד בשנת התר"ע
נפל בעת מלוי תפקידו בתע"ש
למען הגנת הישוב
בכ"ט אייר ה'תש"ג
מאיר איסיצ'ר נולד בשנת תרע"א בבלצ'י שברומניה. בארץ עבד בסלילת כביש
פתח-תקוה-רמתיים-כפר-סבא וכעבור שנה חזר לבית הוריו ברומניה. שרת שנתיים בצבא
הרומני בשנת 1935 שוב עלה ארצה, והיה מתנדב בגדוד מכבי-האש ברמת-גן. במאורעות 1936
התגייס כנוטר [גאפיר] במשטרה הבריטית והתקבל כחבר 'ההגנה' פעיל ובשנת 1938 שמר ב'גדר
הצפון', משם הגיע לעבודה בתע"ש, 'מכון יהודה' בן 32 היה במותו , נשוי ואב לבן.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת
אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של
אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק
מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת
אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה