זאב מנחם ורבר - נהרג ממוקש האצ"ל במנהרה ל'בית-הדר'

18.6.1947 - תל-אביב

בית-העלמין נחלת-יצחק, חלקת 'ההגנה',  תל-אביב

טכסט:

זאב מנחם ורבר

בן שלמה אברהם ושרה

נפל בשליחות ההגנה

ל' סיון תש"ז

בן 20 בנפלו

תנצב"ה

בשנת 1947 לחם הישוב המאורגן בחזית העלייה, ההתיישבות וזכות ההגנה העצמית מול הבריטים – אבל בו בזמן, גם נגד ארגוני הפורשים, שלא קיבלו את מרותו: הארגון-הצבאי-הלאומי [אצ"ל] ולוחמי-חירות-ישראל [לח"י].

זאב ורבר נפל ב-18 ביוני 1947 בפעולת 'ההגנה' -הכוח הצבאי של הישוב המאורגן - שמנעה מהאצ"ל את פיצוץ בניין  'בית-הדר' המבוצר, שם שכנו משרדיו המרכזיים של הצבא הבריטי בעיר תל-אביב.

זאב מנחם נולד בשנת תרפ"ח [1928]  בעיירה קטנה בגאליציה ועלה עם הוריו שרה ושלמה אברהם ורבר, לארץ-ישראל כילד. "המשפחה באה מסביבות טרנופול, ליד לבוב - סיפר האח אליעזר- זאב היה ילד קטן".

הגיעו ארצה ב-1934 ואת ימיה הראשונים עשתה המשפחה אצל דוד בקבוצת כינרת -"אצל ורבר מהדיר"

האב נסע לאחר כמה ימים לתל-אביב, והחל לעבוד בעירייה כפועל ניקיון.

בתחילה גרו בתל-אביב בשכירות, מספר משפחות עם מטבח משותף ומקלחת בחוץ, ולאחר מכן עברו להתגורר בבית משותף ברחוב הגדוד-העברי בדרום תל-אביב.

זאב למד בבית-ספר היסודי 'ביאליק', שם גמר את לימודיו ובגיל צעיר, כמו רבים מנוער סביבתו, יצא לעבוד. חבר בתנועת 'הנוער העובד'. הצטרף לשורות 'ההגנה'.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, עלו בו זמנית על קרקע הנגב 11 יישובים על קרקעות, שנרכשו על ידי יהודים, בין השאר על ידי משה סמילנסקי איש רחובות. חברת הכשרת-היישוב עם הקרן-הקיימת החליטו לעשות מעשה וזאב היה שם.

תכנון המבצע וביצועו הוטל על מטה 'ההגנה'. כמפקד המבצע נקבע יוסף רוכל [אבידר] מנהל התעשייה הצבאית המחתרתית.

כ- 200 משאיות, כלי רכב שונים וכ-1,000 אנשים עלו באותו לילה על הקרקע בשיטת 'חומה מגדל', והקימו את היישובים: אורים [גרין]- חבר הקבוצות; בארי [נאח'ביר]- הקיבוץ המאוחד; גל און [חירבת מוסג'ת] - הקיבוץ הארצי; חצרים [קלטה]  -חבר הקבוצות; כפר דרום [דיר אל בלח] - הקיבוץ הדתי; משמר הנגב [ביר מנסורה] - הקיבוץ המאוחד; נבטים [מדסוס] - הקיבוץ המאוחד; נירים [דנגור] - הקיבוץ הארצי; קדמה [תל תורמוס]  - הקיבוץ המאוחד; שובל [ביר זבאלה] - הקיבוץ הארצי ותקומה [סומרה] -הקיבוץ הדתי.

בראשית ינואר 1947 הוחל בהנחת קו מים ליישובים. 220 קילומטרים. 'משרד ההשקאה' של הסוכנות היהודית בחר בחברת 'מקורות', חברה הסתדרותית, בבעלות משותפת עם הסוכנות-היהודית והקרן-הקיימת לישראל לבצע את מפעל המים; על 'סולל-בונה' הוטל לבנות את הבריכות ולהוביל את הצינורות, וחברת 'חרות' הרכיבה את הצינורות וריתכה אותם. שתיהן חברות הסתדרותיות.  זאב היה שם.  אחרי ארבעה חודשים זרמו מים בקווים.

זאב שב למשפחתו בתל-אביב; עבד בבית-החרושת של הקואופרטיב ההסתדרותי 'הארגז' בנווה-שאנן; מפעל, שחבר לארגון 'ההגנה' בו ייצרו משוריינים ועמדות מגן. מחסן העצים של המפעל שימש כ'סליק'  - מחסן סודי לנשק  המחתרת של 'ההגנה'.

זאב השתתף בפעולות נגד הבריטים עליהם לא דיבר. בפעילותו המחתרתית עבר קורס חבלה  ונעשה לאחד ממומחיה של 'ההגנה' בתחום.

בן 20 צורף למחלקה המגויסת מהחי"ש [חיל-שדה] של 'ההגנה' בתל-אביב שהוקמה "על מנת למנוע את השתלטות אצ"ל על תל-אביב", כדברי מפקדה, דן נוימן [נעמן].

'המחלקות המגויסות' הוקמו ליד כל סניפי 'ההגנה' להילחם באצ"ל ובלח"י, שסירבו לקבל את מרות מוסדות הישוב והתנועה הציונית – 'פורשים' קראו להם.

כ-30 אנשי המחלקה היו ב'בית-האדום' - רחוב הירקון 123, שם גרו: אכלו וישנו, [להבדיל מ'הפלוגה המיוחדת', שחבריה היו ב'מצב-היכון' בביתם]. בבית היה גם מטה המוסד לעלייה ב' ומטה הפלמ"ח  "אמרו לנו, לא לספר את מי אנחנו רואים נכנס, מגיע לבית" סיפר שפיגלמן .

"היה די כיף, ביום היינו הולכים להתרחץ בים, ואם היה קורה משהו, והיה צריך להזעיק אותנו, היו תולים שמיכה צבעונית על מעקה המרפסת וכולם היו תיכף באים. זאב  היה איש הפלוגה שלנו ולא חבלן. המפקד היה דן לימים נעמן". סיפר לנו מנחם [מני] סלומון נצר למשפחת יואל משה סלומון בדירתו שב'מגדלי הים התיכון' בהרצליה.

על המחלקה המגויסת בתל-אביב הטילו המוסדות העליונים לשתק את פעולות ה'פורשים', על-ידי הפגנת-כוח והענקת הגנה לאזרחים, שנתבעו לתת כספים או מכוניות, וכן לבלום את השפעתם בשכונות העוני ובקרב הנוער-הלומד. 'הסזון הקטן' קראו לכך- בלי שיתוף פעולה עם הבריטים; ללא הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לידי המשטרה וללא הלשנות עליהם.

במהלך חודש יוני 1947 הגיע לשירות הידיעות [ש"י] של  'ההגנה' מידע על התנהגות חשודה של אנשי האצ"ל בבניין סמוך ל'בית הדר'. ממול ברחוב השרון  10 היה מפעל מחתרתי של 'ההגנה' ליצור תת-מקלע 'סטן', ובו המחרטה היחידה בארץ לחריטת קנים.

ב-17 ביוני 1947 קיבל נוימן, מפקד המחלקה המגויסת, קריאה טלפונית מהש"י כי פשטה שמועה, שאחד הארגונים הפורשים, כנראה אצ"ל, חופר מנהרה מתחת לאחד המבצרים הבריטיים בעיר "ומוכרחים לגלות את המקום בטרם פורענות".

היו שתי אפשרויות, ששימשו מקומות ריכוז של משרדים, חיילים ושוטרים בריטים: 'בית-המדידות' ו'בית הדר'. בסריקות סביב 'בית המדידות' לא נמצא כל דבר חשוד. ממול 'בית-הדר' ברחוב כביש פתח-תקווה בבית הפינתי הראשון ברחוב השפלה, היה שלד של בנין, שבנייתו הופסקה, ונפל החשד, שמשם נחפרת המנהרה.

האימות הגיע  - איש ש"י, חבר רשת 'משכון' בתל-אביב, הודיע כי האצ"ל חופר תעלה מתחת לכביש פתח-תקווה, כדי לפוצץ את בניין 'בית הדר' שבו ישבה מפקדת הצבא הבריטי במחוז תל-אביב יפו.

'בית הדר' הנמצא במרכז 'המצודה' המגודרת בתל-אביב,

אנשי המחלקה באו, ראו, עקבו וראו שאכן יש במרתף פעילות. במסווה של מחסן תפוחי-אדמה מוציאים משם חול.

הבית בכביש פתח-תקווה 48 הוא בבעלותו של מר שמחה לאלו הגר בירושלים. בית בן 3 קומות, מן הישנים בתל-אביב. בחזיתו שדרת עמודים מקורה, בקומת הקרקע כמה בתי עסק וקיוסק לגזוז. הכניסה לחצר היא מהצד, מרחוב השפלה. החצר מלאה חומרי בנין, והמרתף הוא מצד החצר. במרתף שלושה חדרים קטנים. שניים מהם שכרה צעירה בשם גרין ושילמה מראש בעד כמה חודשים. החדר האמצעי שייך ליצחק קאופמן מחיפה, מתקן מכונות משחק ואוטומטים שונים.

אומרים כי בזמן האחרון נשכר המרתף על-ידי ד"ר מרק קהאן, חבר מטה אצ"ל, שהתחזה כסיטונאי של תפוחי-אדמה, ומאז נהגו להגיע למקום משאיות עם 'סחורה', שהוכנסה והוצאה לעיני המשמרות הבריטיים.

את המרתף הזה בבית, שממול 'בית-הדר,' בחר האצ"ל כתחנת מוצא לבנין המנהרה.

החפירה נעשתה בלילות. החופרים היו אנשים, שידעו פרק בהנדסה ובבניין מנהרות. נמנעו מעבודה  בכלים משוכללים העושים רעש - מריצת-משא, ואת-חפירה, עשו את העבודה במשך כשלושה שבועות בלילה לאור תאורת חשמל מסוללות מהחדר הראשון של המרתף. חלק מן העפר שמו בשקים והכניסו לחדר השלישי, השאר הוצא החוצה במזוודות. חפרו  כ-10 – 12 מטרים בעומק של 4 מטרים. גובה המנהרה כגובה אדם בינוני. המנהרה נחפרה בקו ישר אל 'בית-הדר', תחת הכביש הראשי, כביש פתח-תקווה  - נתון, שחייב יציקת קירות בטון, תקיעת עמודי ברזל ומשעני עץ למניעת מפולת. גם מאוורר היה להכנסת אוויר טרי. החופרים  הגיעו אל מתחת למחצית הכביש החופשי לתנועה וגם חדרו כמטר אחד לתוך השטח המגודר בתיל דוקרני, מתחת לעמדת המשמר הצבאי שב'בית הדר' מבלי שירגיש בהם איש.

"מזוודות האדמה הושמו בארגזים והורחקו מהמקום יחד עם שקי תפוחי-האדמה".

אמרו שירח רום, כקצין מבצעים מחוזי של אצ"ל הוא האחראי על חפירת המנהרה.

דני נוימן ואנשי מחלקתו, לפי פקודת מפקדת 'ההגנה' בתל-אביב,  עקבו אחרי אנשי האצ"ל וראו, שמתוך מחסן תפוחי-אדמה מוצאים בזמנים שונים שקים המועמסים על טנדר. כשאנשי האצ"ל הסתלקו נכנסו אנשי 'ההגנה' למקום מחופשים כעובדי תברואה של העירייה עם סיפור כיסוי של לוכדי נחשים, לבדוק את הנעשה שם. יום רביעי בבוקר - "דלת המרתף לא הייתה נעולה" איש לא היה שם. בחדר אחד מצאו שקים מלאים תפוחי-אדמה ומתחתם שקים עם אדמה טרייה. ברצפת החדר הראשון גילו פתח מדופן עץ, ועליו מכסה עם ידית. הרימו וגילו מערה בחפירה. כתבו על כוננית עץ מיושנת שהייתה במקום "ההגנה היתה כאן. אנו מתרים בכם לא לבצע את זה, הגנה". והסתלקו.

על גילוי המנהרה דווח דני נוימן למפקד העיר יהושע גלוברמן ולקצין המבצעים שלו. פיצוץ הבית על יושביו היה גורם לאבדות רבות של שוטרים וחיילים אך גם של אזרחים היושבים בבתים הקרובים. בשכונת הרכבת הסמוכה היו מאגרים עצומים של דלק. אם האצ"ל היה מצליח לפוצץ את 'בית-הדר' היה נגרם אסון נורא לסביבה. כזכור - לא רחוק משם היה בית-חרושת של התע"ש ליצור קנים של תת-המקלע ה'סטן'.

בהתייעצות שקיימו השלושה, הועלו שתי הצעות, שהועברו מיד להכרעת ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי: לסתום את המנהרה בכמות גדולה של בטון או למלא אותה מים. גלילי קבע - לסתום.

"מספיק שהיינו מרימים טלפון אנונימי לבריטים והם היו גומרים את כל העניין. אבל לנו אסור היה לערב את הבריטים. במקום היה ברז מים, הצענו לגלילי להציף את המנהרה אבל הוא אמר שזה לא יעיל וצריך לסתום ממש" נזכר נעמן.

אנשי 'ההגנה' הזהירו את האצ"ל להפסיק את החפירה. האצ"ל מצדו הזהיר את אנשי 'ההגנה', שנטמנו מוקשים בתוך המנהרה וכל מי שינסה להיכנס לתוכה, ימצא את מותו.

משלא הועילו האזהרות ניגשה 'ההגנה' לסתימת המנהרה -"שלא תצלח עוד לשימוש".

היה ברור, שפעולה זו מסכנת את חיי אנשי 'ההגנה', הצפויים גם למאסר אם יתפסו בשעת הפעולה על ידי השלטונות הבריטים.

למחרת - ל' בסיוון תש"ז  [19.6.1947] נשלחו לשם אנשי המחלקה לבושים כעובדי עירייה. הם הגיעו למקום זמן מה לפני השעה 11 במשאית, שמספרה 9961 ועליה שני טון שקי מלט, כלי עבודה ו-8  בחורים. המכונית נעצרה לפני הבית, הבחורים קפצו ממנה, נכנסו לחצר, המלט נפרק, הוכנס למרתף. ניגשו לסתימת המערה. זאב ורבר בראש - מומחה לפירוק מוקשים.

מיד בכניסה על מכסה המנהרה הייתה 'מכונת-תופת'  - ארגז קטן מעץ מגולגל בחוטי חשמל.

זאב היה חבלן היחידה – בוגר קורס חבלה. הוא הסתכל על מהמכסה ועל החוטים והחליט, מה שהחליט. היה איתו עוד חבלן יענק'לה. "סירבתי לסכן שניים והוריתי ליענק'לה לזוז לאחור, זאב נשאר. " אמר דן נוימן. קצין המבצעים אמר שזה כלום, "תזיזו את זה" אמר והסתלק. מני הציע לזאב לקשור בחבל ולסחוב. דן נתן לזאב חוט-חשמל, שהיה במקום כדי למשוך את התיבה הממולכדת בזהירות ובאיטיות החוצה. "אמרתי לורבר להשחיל את הכבל דרך ידית המכסה השני, להתרחק לעבר קיר בטון ורק מרחוק למשוך את הידית. משום מה זאב לא מילא את ההוראה", וענה ב"עזוב שטויות", ודרש מן החברים להתרחק, ניגש לפנות את הארגז הממולכד כדי לפתוח את הדלת למנהרה והפעיל את מנגנון תופת.  זה התפוצץ לו ביד. יש אומרים כי ניסה לפרק את אותו מוקש-האבטחה, ש"הונח במקום בזדון" -  מוקש שהטמין האצ"ל - "איך שנגע בזה זה התפוצץ" . הוא נהרג במקום. "הייתי לידו - אמר מני - כשזה התפוצץ הייתי כולי מכוסה דם".

עד היום לא ברור לו – לדן – כיצד ולמה נהרג זאב – אולי היה תחכום מיוחד במלכוד ואולי פשוט תנועה לא זהירה של זאב;  "כנראה שלעולם לא נדע". אמר.

"אני עשיתי את המלכודת, כל תזוזה של מילימטר ימינה, שמאלה או למעלה וזה מתפוצץ" אמר בגאווה.עמיחי פאגלין, מי שתיכנן ביולי 1946 את פיצוץ המפקדה הבריטית במלון ה'מלך דוד' בירושלים שם נהרגו 91 איש בהם 17 יהודים. גם לאה בכרך בתוכם.

עשן סמיך פרץ מן המרתף דרך החלונות. המכונית העמוסה שקים נעלמה מיד. חברי החוליה  חזרו לבסיס.

מיד אחרי, שנשמע קול הנפץ העמום ונראה ענן של אבק ועשן עולה ממרתף הבית, שממול 'בית הדר' מעבר לכביש. הבריטים מ'בית-הדר' הפעילו את צופרי אזעקה והחלו יורים ללא אבחנה - לכל הכיוונים. בהתפזר האבק והעשן, פרצו מן 'המצודה' פלוגות חיילים ובלוויית כמה מכוניות משוריינות ושוטרים ניגשו למקום ההתפוצצות.

"הסתלקנו משם. האנגלים שהיו ב'ברנקריירס' [כלי רכב קרבי משוריין קל, זחלילי, ללא כיסוי עליון, נושא מקלע 'ברן'] ירו עלינו אבל נחלצנו בשלום" סיפר מני.

לאחר בדיקה קצרה במקום, נכנסו הבריטים למרתף שם נתגלתה לעיניהם מנהרה ובפתחה  גופת אדם מרוסקת ללא רוח חיים. מהנדסי הצבא חדרו למנהרה מצאו חוטי-חשמל, שלא הובילו לשום מוקש, כנראה ששמשו לתאורה. הבולשת לקחה את כלי החפירה וכמה חפצים קטנים שנמצאו במקום לבדיקה.

אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' העביר את הגופה לחדר המתים של בית החולים העירוני 'הדסה'. לפי התעודות שנמצאו עליו נודע שמו: זאב ורבר, בן 20 מתל-אביב.

התוכנית לפיצוץ 'בית הדר' סוכלה.

בעיר הוכרז מצב כוננות. הבריטים החלו בחיפושים. הבית והסביבה הוקפו ודייריו, כתריסר אנשים, נעצרו לחקירה ושוחררו.

עוד באותו לילה התקבלה פקודה ממפקדת 'ההגנה', שצריך להוציא כל מה שאפשר ממפעל ה'סטנים'. בחורי המחלקה לקחו פטישים של חמישה קילו עטפו אותם בסמרטוטים ופרצו דרך הקירות מעבר את תוך המפעל. דרך סמטה צרה נכנס טנדר העמיס והסתלק, אחריו בא טנדר שני; הראשון חזר וכך הלאה. הבריטים סובבו באזור עם הנגמ"ש - ה'ברנקר': כ-10 דקות כל סיבוב. תצפיתן מחופש, נתן שתי דפיקות כשה'ברנקר' עבר, סימן שאפשר להמשיך לעבוד. דפיקה אחת – סימן להפסיק כי ה'ברנקר' התקרב.

בחיפושים, שערכו הבריטים באזור כולו, התגלה גם בית-המלאכה של התע"ש. סגרו סביבו בתיל והציבו 'ברנקרים' מסביב.  סיפרו שאפילו שמו מוקשים.

 "הצלחנו להוציא את כל ה'פורמות' לראשי הסטנים, את המחרטות ואת הכול מה שהיה שם, להעמיס על הטנדרים ולהסתלק. בבוקר מצאו הבריטים את המפעל ריק לגמרי." סיפר מני.

הכותרות בעיתוני בריטניה הכריזו: "יהודים מסכלים מזימת פצצה יהודית". "נמנעה השואה הגדולה ביותר בתולדות הטרור בארץ ישראל";"יהודים מצילים בריטים"; "את המפקדה, 'ההגנה' הצילה". עיתוני הבוקר בלונדון אמדו את מספר הנפשות, שניצלו ב-400 עד 600 נפש.

אותו ערב נצטווה נעמן להתייצב בפני דוד בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהתפנה מעיסוקיו השוטפים, והקדיש את זמנו להכנת הכוח היהודי לקראת ההתמודדות הוודאית על עתיד הארץ. נעמן נחקר על-ידי 'הזקן' ביסודיות על הפקודה, שהביאה למותו של ורבר. במיוחד רצה לדעת מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולה.

 במשך כל הלילה והבוקר עמדו משמרות כבוד של אנשי הביטחון ליד גוויתו של זאב וורבר בחדר המתים. האם השכולה בכתה ליד הארון. "רבים הצטופפו בחצר ברצותם לעבור בפעם האחרונה לפני חברם".

ההלוויה נקבעה לשעה 4 אחר-הצהריים. ברחובות העיר פורסמו כרוזי אבל מטעם ה'שורה' [כינוי ל'הגנה'] בהם נקראו תושבי העיר לבוא לחלוק כבוד אחרון לחלל שנפל בשליחות העם, כאשר הלך למנוע סכנה חמורה מתל-אביב ומתושביה.

המוני תושבי תל-אביב, אנשים מכל המעמדות - צעירים וצעירות, פועלים בבגדי עבודה, תלמידים, זקנים וזקנות - נהרו החל משעה 3 אחר-הצהריים מכל פינות העיר לרחוב מזא"ה, מקום יציאת ההלוויה, להיות עם זאב וורבר איש 'ההגנה', בדרכו האחרונה.

הארון נישא על כתפי חבריו. החזן זסלר שר פרקי 'תהילים'. המסע נע לאטו. דומייה נשתררה ברחוב, חנויות נסגרו, עוברים ושבים עמדו דום. על גגות הבתים ובמרפסות - המון אדם."הורכנו אלפי ראשים; עיניים רבות זלגו דמעות כששירת החזן ובכי המשפחה השכולה מהדהדים בחלל האוויר" כתב עיתון "הארץ".

אמרו כי ההלוויה הפכה להפגנה כבירה של העיר העברית בגנות הטרור, היא השמיעה קריאה לארגונים הפורשים לחזור בם מדרכם.

אמרו כי מאז הלוויית ארבעת חללי שרונה; אריה קסלמן, שרגא הר, עמירם בלינקוב וידידיה אהרון, שהייתה לפני שנה וחצי, לא נראו ברחובות תל-אביב שורות כה מלוכדות של אזרחי העיר הנאמדים ב-30 אלף אנשים.

הרחובות הסמוכים לרחוב מזא"ה נתמלאו קהל רב. צעירים שמרו על הסדר על זרועותיהם סרטי 'סדרן'. גם שוטרי תל-אביב ואנשי המשטרה המיוחדת. חבלים נמתחו לאורך כל הרחובות, שבהם עבר המסע. תנועת המכוניות ברחוב אלנבי הופסקה והופנתה לרחובות צדדיים.

כשנושאי הארון התקרבו לבית-הכנסת הגדול נמצאו עוד אחרוני המלווים בקצה רחוב מזא"ה.

עיתונאי-חוץ וצלמים באו באופן מיוחד מירושלים, אומרים ששניים מחברי ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee of Palestine) – אותה ועדה שמונתה על ידי האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ-ישראל הגיעו לתל-אביב במיוחד להלוויה.

בראש המסע הלכו עסקני הישוב, חברי מועצת העירייה וראשי מוסדות שונים. קצין המחוז מר קיסלוב ייצג בהלוויה את ממשלת ארץ-ישראל. כן השתתף סגן מפקד משטרת המחוז, מר קריסטי.

ליד בית-הכנסת הגדול, שגדרותיו ומדרגותיו מלאו המון אדם. נשא החזן דלין תפילה ונאמר 'קדיש'.

בדברי הספד, בשם עיריית תל-אביב פתח מר סעדיה שושני, מראשוני אנשי 'ההגנה' בתל אביב, וחבר המפקדה העליונה הארצית מטעם הגוש האזרחי:"יחד עם הישוב העברי ועם העיר העברית אנו מלווים את גיבור ישראל, שנפל חלל למען ארצו ועירו. . ."

לוי שקולניק [אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל] מזכיר מועצת פועלי תל-אביב קבע "במצוות העם הלכת...  בעל כורחך ובעל כורחנו נפלת, - וסיים:  - לא ניתן לגופים פורשים לקבוע את דרכי המלחמה!"

אחרי תפילת אזכרה המשיכה ההלוויה דרכה לרחוב יהודה הלוי, בשער המוביל לפסי הרכבת שמרו חיילים בריטיים; כשעבר הארון על פניהם התייצבו לדום. הארון הועלה על מכונית ושורת אוטובוסים הסיעה את המלווים לבית-העלמין בנחלת-יצחק. לאורך כל הדרך עמדו קבוצות אנשים; בשכונת מונטפיורי נסגרו החנויות ופועלי בתי-החרושת חלקו למנוח את הכבוד האחרון.

הקבר נכרה בשדרת קדושי 'ההגנה'  "הקהל העצום בכה יחד עם האם. אחרי סתימת הגולל עמד הקהל דום במשך 3 דקות" דיווח עיתונאי "הארץ".

על הקבר בלטו זרי 'סולל בונה', ו'הארגז' בהם עבד.

"זאב ורבר הציל רבים מסכנת מוות" כתב עיתון "דבר"

לא סוף דבר

ליד המקום בו נחפרה המנהרה הוצב לימים לוח מתכת גדול ועליו כתבו:

בבית זה חפרו

לוחמי הארגון הצבאי הלאומי

בתמוז תש"ז [יוני 1947]

מנהרה לכיוון "בית הדר", אשר

שימש כמתקן צבאי בריטי, במטרה לפוצצו.

גילוי המנהרה ע"י "ההגנה"

מנע את ביצוע המשימה.

מימין לכיתוב סמל העיר תל-אביב ומשמאל סמל האצ"ל.  הנוסח מופיע גם בשפה האנגלית.

במקום בו היה מפעל התע"ש – במרתף  שברחוב השרון 10, אין שום ציון לכך, כשם שבציון חפירת המנהרה על-ידי האצ"ל אין שום אזכור לכך שאיש "ההגנה' זאב ורבר נהרג ממלכודת-מוות שהונחה שם על ידם. לא שם ולא בשום מקום אחר בסביבה.

"בשם חבריו הרבים של זאב ב'הגנה', בקשנו מהמועצה ומהוועדה לקריאת שמות רחובות, שתחליף את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו זאב ורבר ז"ל. איננו מבינים את סירובה של אותה ועדה לפניות קודמות בעניין זה. אחרי 60 שנה, הגיעה העת להנציח את שמו וזכרו של האיש שהקריב את חייו על מזבח המולדת". כתב מנחם סלומון [ידיעון ה"הגנה", אפריל 2007]

"יש חוגים, הקובעים את היחס לקורבן לנסיבות בהן הוא נפל. אני מבקש כאן לקבוע בשמכם, שזאב נפל כגיבור, תוך מודעות לסיכונים ותוך דבקות במטרה. לכן קורבנו לא נבדל מזה של חייל שנפל בשדה המערכה". הכריז ליד המצבה דן נעמן, מי שהיה מפקד הפעולה לפני ששים שנה.

חבריו של זאב ורבר ז"ל, לא מבקשים אלא דורשים, מחברי הוועדה לשמות רחובות שבמועצת עיריית ת"א-יפו, לשנות את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו ב'הגנה' זאב ורבר ז"ל, שנהרג, בפעולה שהייתה ביוני 1947 , אמרו חברים בשידור רדיו בתוכניתו הלילית של מושיק טימור.

באזכרה שנערכה ליד מצבת קברו של זאב ורבר אחד הלוחמים – שפיגלמן האוסף כל קטע עיתונות רלבנטי -  סיפר על מאמציו בעיריית תל-אביב, שרחוב השפלה יקרא על שמו של זאב ורבר, אפילו היו מסתפקים בקצהו של רחוב החשמל – "שני בתים בסך-הכל" – אבל העירייה כבר 40 שנה דחתה את כל פניותיהם; "חמש פעמים זה עלה לדיון"  - ומשום מה – התשובה שלילית. הם לא מבינים למה. "אולי פוליטיקה".

סוף דבר

האירוע לא הפסיק את פעילותם העצמאית של הארגונים הפורשים, הללו המשיכו בפעולות, שכונו על-ידי 'ההגנה' "מעשי סחיטה ולחץ על יהודים". במקרים רבים איימו בנשק ואף פתחו באש. אחת הפעולות הללו כוונה נגד יוסף קריב, ראש הש"י בתל-אביב, יש אומרים -  נקמה על חלקו של הש"י בסיכול מבצע המנהרה.

"ידיעות מן הרגע האחרון אומרות ש'ההגנה' תפשה אמש כמה טרוריסטים ברחובות תל-אביב" נכתב בעיתון "ידיעות אחרונות" [19.6.47]

לימים, איש, שהציג עצמו כמהנדס, שתכנן את 'בית-הדר' טען, שהבית היה בנוי כל כך טוב –"הרבה בטון וברזל שכמות חומר הנפץ שתוכננה לא הייתה גורמת לבניין כל נזק ובוודאי שלא לקרוס".

אצ"ל: "היינו בטוחים שהבריטים יגיעו"

 לא מזמן היה בלונדון בחור מהארץ, הלך ברחוב עם חברו, דיברו עברית, עצר אותם אדם מבוגר ואמר :

Will you be so kind come to my house and I'll get you something interesting….

הבחור המסוקרן הלך איתו ואותו אנגלי בביתו, הוציא תמונה בה הוא כשוטר בריטי צעיר עם חברו, מצולמים במנהרה ליד כתובת האזהרה, שהשאירה שם 'ההגנה' ונתן לו אותה מתנה. . .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ו יוסף גרינבוים.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים  [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.