סליה  זוהר ויוחנן שטאל – אונס ורצח בחולות

28.6.1931 – סידנא-עלי

יוחנן שטאל 
מנהים

שרה סליה זוהר
וינה

                                 

בית-עלמין טרומפלדור בתל-אביב

טקסט:

                                                      

זכר תמימי דרך

אשר רעת האדם ארבה להם

איך אבדו נקיים וישרים נכחדו

    

פרשת הרצח של סליה זוהר ויוחנן שטאל הסעירה את היישוב העברי בזמנו. יונתן רטוש (חתום בשם אוריאל הלפרין) פרסם חוברת "לקבר ישמעאל"; הציור על גבי העטיפה הוא מעשה ידי הצייר נחום גוטמן, ואמר המחבר: " ... נושאה - רצח של זוג צעיר, יוחנן שטאל וסליה זוהר בחולות בקרבת סידנא-עלי, בחוף הרצליה ... רקעה – יחסי שלושת הגורמים בארץ בימי השלטון הבריטי: הישוב, האוכלוסיה הערבית והבריטים השולטים..." החוברת, שהיתה פרסומו הראשון של רטוש-הלפרין, זכתה אז לתפוצה עצומה לפי קנה-המידה של הימים ההם – כשלושת אלפים עותקים.

שנים רבות המשיכה הפרשה לשמש "חומר עיתונאי" – סיפורם של יוחנן וסליה, שהגורל הצליח לשתף אותם בחייהם ובמותם, ולהפוך את קצם לדרמה.

יוחנן וסליה

יוחנן שטאל (Siegbert Stahl) נולד ב- 18.7.1908 כבן הבכור לברוך [Berthold] ולרחל-רחה  [Recha] לבית מאי. ברטולד שטאל נולד בכפר פלהינגן, מדינת באדן שבגרמניה. רחה נולדה בכפר גרוס-ביבראו במדינת האסן שבגרמניה. שנה לאחר לידת הבן הבכור, יוחנן, ב- 27.7.1909, עקרה המשפחה לעיר מנהיים בגרמניה [Mannheim] רח' רופרכט 12. ברטולד ורחה שימשו שניהם כמורים בבית הספר המקומי.

הבן השני נפתלי (היינץ) נולד ב- 24.4.1913 [עלה לארץ במאי 1933], והבן השלישי יוסף (ורנר) נולד ב- 25.8.1916.

רחל (רחה), אישה אוהבת חיים, מתה מהרעלת טטנוס ב- 25.8.1925.

בחופשות הקיץ, היו שולחים את הילדים לקרובי משפחה באחד הכפרים בסביבה, כל ילד לכפר אחר.

יוחנן למד בבית ספר יסודי ותיכון, ואחר כך בבית ספר חקלאי מקצועי. תלמיד מצטיין, שניחן ברמת אינטליגנציה גבוהה וגילה עניין רב בלימודי הטבע.

הוא היה חבר פעיל בתנועות J.W.B. [Jewish Welfare Board], "תכלת לבן" ["בלאו-וייס"], "דרור" ו"הבונים".

התמחה בחקלאות כשתלן בהכשרה חקלאית בלדנבורג, במשתלה ליד מנהיים. כשהיה חוזר כל ערב הביתה, היה מקבל את מציאותה של האישה החדשה

שאביו נשא .

ליוחנן הייתה אהבה גדולה בגרמניה, צעירה ושמה אנה, אך כשעלה לארץ בשנת 1929 לא הצטרפה אליו אנה, שלא היה לה רישיון עלייה. "הייתה לה אכזבה גדולה, שהוא נסע, שהם לא היו יחד",  סיפרו לי, אך הם שמרו על קשר.

"הייתה התנגדות גדולה בבית שיעלה לארץ, אבל הוא היה מאוד עקשן. אי אפשר היה להזיז אותו, הוא תמיד הלך בדרך שלו" סיפרה לי אחייניתו יעל ברנד. "האבא של יוחנן ואמא שלי - היו אח ואחות".

יוחנן הגיע לקיבוץ בית-זרע לקראת סוף שנת 1929. בקיץ 1930 היה בקיבוץ שריד; בדצמבר 1930 הצטרף כחבר לקבוצת "חרות" בקיבוץ בגבעת-ברנר ועבד בפרדס ברחובות.

יוחנן תואר כגבר לא גבוה, בעל מבנה גוף בינוני, שיער בהיר ומתולתל ועיניים כחולות.

"יוחנן לא היה מהצחקנים הוא היה בחור כזה מאוד רציני, קרא הרבה, היה חכם. תמיד הלך בדרכו", מספרת יעל ברנד.

 בתאריך 26.6.1931 יצא לטייל יחד עם סליה זוהר מבן-שמן, "לבקר שם את קרובי יוחנן" – מהטיול הזה לא שבו.

סליה (שרה) זוהר בת סבינה וניסן זוננשיין, בנו של העסקן הציבורי ר' משה זוננשיין, נולדה ביום ט' בחשוון תרס"ג (9.11.1902) בחודורוב שבגליציה המזרחית, אחרי שני אחים: יוּר, וצבי. האחות הקטנה מיכל נולדה אחר כך. המשפחה הייתה מסורתית וציונית.

ניסן היה חוכר יערות וסחר בעצים ותבואות. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עקרה המשפחה לווינה.

אחיה של סליה - העסקן והסופר הפדגוגי ד"ר צבי זוהר היה ממייסדי תנועת "השומר הצעיר", פעיל בהקמת רשת בתי הספר העבריים "תרבות" בפולין, ולימים ממייסדי המוסד החינוכי במשמר העמק. הוא שקירב אותה לציונות וללשון העברית.

סליה למדה בבית הספר התיכון וב'פדגוגיון' העברי - בית מדרש למורות. בצד לימודיה ב'פדגוגיון', השתלמה בסיעוד רפואי ובטיפול בתינוקות ולמדה את מלאכת התפירה. כן הצטרפה לתנועת "תכלת לבן" ["בלאו-וייס"].

בשנת 1928 עלתה סליה לארץ. תחילה עבדה כאחות במוסד החינוכי בבן-שמן, ואחר כך הייתה פועלת בקיבוץ שריד.

רזה ושחומה היתה, קומתה בינונית, עיניה חומות ושערותיה חומות-שחורות, ו"מטפחת לבנה לראשה" – כך זכרו אותה.

באביב 1931, לאחר שובה מביקור משפחתי בפולין, באה לעזור לאחותה הצעירה מיכל (אשתו של זאב זלצר מהמחלקה הערבית של הסוכנות בירושלים), אז בחודשי הריונה האחרונים, שהייתה פועלת בבן-שמן.

"לי נדמה – כך אומרת לי האחיינית מיכל סופר, בתו של נפתלי שטאל – שהם [יוחנן וסליה ] הכירו בשריד". גם פרופ' עזרא זוהר, אחיינה של סליה, אומר כי השניים נפגשו בשריד.

 הטיול

לאחר שנסעה סליה לביקור אל הוריה בפולין, כתב לה יוחנן מכתבים, ובהם קרא לה לשוב. באחד ממכתביו כתב: "אני מרבה לטייל בארץ. אתמול הייתי על גבעה רמה, שלושים מטר גובהה, מימין סידנא-עלי, משמאל כפר ג'ליל, מאחרי הרצליה, עיר שלום ורעננה, ולפני – הים הנפלא. אני מבטיחך, כי לכשתשובי מחוץ לארץ, אוליכך למקום הזה. זוהי גבעה נפלאה, סליה!"

כאמור, לקראת הפסח חזרה סליה לארץ, ובאה לאחותה מיכל שבבן-שמן. את שערה קצצה לתספורת קצרה, וקבעה עם יוחנן לצאת לטיול בסוף יוני.

ואכן ב- 22 ביוני, באחד מביקוריה בגבעת-ברנר, הסכימו ביניהם יוחנן וסליה לערוך טיול בן שניים-שלושה ימים מתל-אביב להרצליה.

בשבת הלך יוחנן לסדרן העבודה יעקב קמברג וקיבל ממנו אישור חופשה לשלושה ימים. כדי לקבל חופשה ארוכה יותר, צריך היה לבקש מאספת הקבוצה. יעקב הוא שקבע את יום היציאה: יום ראשון.

ערב לפני צאתו לטיול, החזיר פועל הפרדס יוסף פומבך ליוחנן את סכין ההרכבה שנתן לו האחרון. המחסנאית מרים גרוס נתנה לשטאל לטיולו לבנים ובגדים: "בעצם ידיה סימנה את הלבנים".

"היא סיפרה לי שהולכת היא להרצליה, והלכה עם יוחנן שטאל. שניהם קבעו את יום הטיול. הם היו ידידים אולם לא אהובים. הם היו צריכים ללכת במשך שלושה ימים. אחותי לקחה ממני מזוודה קטנה כדי לשים בה בגד רחיצה. מאז לא שמעתי עליה מאומה", סיפרה לי מיכל.

ביום א', 28 ביוני, יצאה סליה זוהר מבן-שמן לתל-אביב בכוונה לצאת משם יחד עם יוחנן שטאל למשך יומיים-שלושה לבקר את חבריו בהרצליה ג', שם חנתה פלוגה של הקיבוץ המאוחד. הם קבעו את מקום פגישתם – רחוב הרצל ליד הגימנסיה "הרצליה".

סליה לקחה איתה לדרך מזוודה קטנה מנייר חום שקיבלה מאחותה, ובתוכה מגבת גדולה עם פס צהוב, בגד-רחצה ישן, כובע-רחצה מגומי, סנדלים, נעליים חצאיות שחורות, מגבעת בד לבנה ושמלה בהירה, שחציה העליון כחול והתחתון עם פסים ורודים.   

בתל-אביב סליה לקחה מידידתה מלכה כמה חפצים לטיול. בין השעות 8-9 בבוקר באה סליה אל חדרה של חברתה מווינה, מרים סירויטניק, עובדת מטבח בבית לימוד משק וחקלאות של ויצ"ו בתל-אביב, ולקחה ממנה ילקוט. "היא נעלה סנדלים, לבשה שמלה בהירה וכובע לבן. היינו יחד כרבע שעה", סיפרה מרים.

שני המטיילים עטפו כריכים בעיתון "דואר היום" שקנו ויצאו לדרך. הוא בן עשרים ושתיים; היא בת עשרים ותשע. הוא לבש כתונת לבנה, חולצה כחולה עם צווארון פתוח ומכנסי חאקי קצרים, נעול נעלי עבודה שחורות ומסומרות. על גבו נשא תרמיל (רוקזאק) ירוק ומטפחת לבנה כרך לראשו.

היא בכובע בד לבן לראשה, בשמלה קצרה עד הברכיים, ולמותניה חגורה מארג פסים. לרגליה נעלה סנדלים בלי גרביים, בידה נשאה מזוודה קטנה כמו נרתיק-יד, ועל גבה ילקוט.

בתל-אביב עלו לאוטובוס ציבורי כדי להגיע לירקון, ופגשו בחיים בוס, ידידו של יוחנן עוד מגרמניה; השניים החליפו ביניהם דברים, והאוטובוס זז.

בסביבות השעה עשר בבוקר, הגיעו השניים לשפת הירקון, אל הצריף של תחנת הסירות. נתן כהן, דייג ומשכיר סירות, העביר אותם בסירה לגדה ממול.

כשירדו מהסירה, הלכו לאורך הירקון בכיוון הים, ואז לאורך גבעות החוף צפונה, לעבר סידנא-עלי.

מסגד [חרם] סידנא-עלי שוכן ליד הכפר ארסוף. על פי המסורת המוסלמית מצוי כאן קברו של עלי אבן-עלים, המתייחס אל הח'ליפה עמר אבן אל-ח'טאב, אשר מת בשנת 1081.

קרוב לשעה אחת-עשרה, פגשו השניים ערבי, שנהג בגמלים, והחליפו איתו כמה מילים. הוא פנה מערבה והם המשיכו צפונה.

זמן קצר אחר כך השיגו אותם שלושה ערבים מובילי אבטיחים, שהיו בדרכם חזרה מיפו. הערבים נהגו ארבעה גמלים, וסיפרו שהם גם מובילים זיפזיף. יוחנן עלה על הגמל השני וסליה על השלישי. בעת הרכיבה, כשהיא יושבת על האוכף כדרך הנערות, שתי רגליה מופנות לצד אחד, התנוצצה בשמש הטבעת שעל אצבעה.

על הגמל הראשון רכב ערבי אחד ועל האחרון רכבו שניים.

לא הרחק משפת הים, בין הכפרים הערביים שיך-מוניס וג'ליל, 5 ק"מ צפונה מהירקון, נראתה הגבעה, שעליה סוכות הבדווים של ערב-אל-קוראן, שאליה שמו את פניהם.

השניים ירדו מהגמלים והתיישבו על אחת הגבעות סמוך לשפת הים, כחצי קילומטר מדרך המלך.

מובילי הגמלים פגשו בדרכם בשני רועים. לאחר התייעצות קצרה, התנפלו שלושה מהם על הבחור מהעורף, בלי שהספיק להתנגד. נעצו סכין אבטיחים בגבו, וכשנפל, דקרוהו בחזה בפגיון. אז פנו התוקפים אל הצעירה הבורחת, תפסו בה, הכו באבן על ראשה, וכשנפלה מעולפת אנסו אותה כל החמישה, בזה אחר זה. משכלו את מלאכתם הנתעבת תקעו בה את הפגיון. לא פעם ולא פעמיים.

"הם קרעו אותה כמו חיות", סיפר השוטר שמואל בק.

אחר כך הטמינו את הגופות. גופתו של יוחנן נקברה באחת מתעלות ההגנה הטורקיות, ששרדו ממלחמת העולם הראשונה. בזמן שקברוהו עוד פרפרה בו רוח-חיים, סיפר אחד הנאשמים.

את גופתה של סליה קברו בערוץ על גבעה סמוכה, דרומה משם, ליד שפת הים.

אחד הרוצחים הסיר את הטבעת מאצבעה של סליה ולקח את סכין ההרכבה מתרמילו של יוחנן. אחר כך הסתלקו, נעלמו בחולות ועקבותיהם לא נודעו.

החיפושים

מכריהם של סליה ויוחנן, שדאגו לשלומם, הודיעו על העדרם למשטרה.

ביום 12.7.1931 נדפסה בעיתון "דבר" מודעה בדבר העלמם של השניים, ואז החלו החיפושים. המשטרה הבריטית שלחה שוטרים אנגלים, יהודים וערבים, לחפש אחר הנעדרים. הצבא שלח מטוסי סיור לסרוק את החוף עד חדרה.

העיתונות מצדה תבעה מהמשטרה להתאמץ ולגלות את עקבות השניים,

והמשטרה מצדה מבטיחה למצוא אותם.

גם מוסדות הסתדרות העובדים, הוועד הלאומי ומחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית הצטרפו לחיפושים.

משה זלצר, גיסה של סליה, מראשי המחלקה הערבית של הסוכנות וכתב בעיתון "דבר", סרק עם חבריו את השטח שבין הירקון להרצליה כדי למצוא את עקבות האובדים.

ארגון ה"הגנה" הטיל על אנשיו לחקור היכן נטמנו הגוויות; להם היה ברור שהנעלמים כבר אינם בין החיים. מפקד ההגנה, אליהו גולומב, זימן אל ביתו בתל-אביב את האדריכל התל-אביבי דוד זסלבסקי, מראשוני גבעת-ברנר, את מאיר ספקטור, מוותיקי "השומר" ואת יהושע אייזיק [לימים אשל] ביטחוניסט מימי "גדוד העבודה". "אנו נארגן חיפושים בכל הארץ - הכריז - עלינו להגיע לפשר דבר ויהי מה".

זסלבסקי היה אחראי על החיפושים באזור הצפון. באמצעות שאול מאירוב [לימים אביגור] מקבוצת כינרת הפעיל את צבי ניסנוב מטבריה, ואליהם הצטרפו עוד צבי וולף מבית-אלפא, קליגר מצפת, חיים שטורמן מעין-חרוד, הלל לנדסמן מאילת-השחר, נחום הורביץ מכפר-גלעדי ואחרים. אלה מצדם הפעילו אנשים רבים נוספים וערכו חקירות וחיפושים מדוקדקים ביישובים עבריים ובכפרים ערביים, בכל בית-מלון ופונדק, בין שבטי הבדווים, בין דייגי הכינרת, ערבים ויהודים. אפילו לאורך הגבול הסורי והלבנוני נערכו חיפושים בעזרת שומרי הגבול והכפריים, היושבים משני עבריו. החיפוש נמשך כשלושה שבועות, גם באזור הדרום ובעיקר באזור המרכז.

ובינתיים אין קול ואין מענה. כל המאמצים לגלות את עקבות הנעלמים עלו בתוהו.

גם הקולונל בדימוס פרדריך קיש, שזה עתה בקונגרס הציוני הי"ז, התפטר מתפקידו בהנהלה הציונית, שם כיהן כראש  המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית [אך הוסיף לפעול בהנהלות חברות כלכליות ותרבותיות שונות], פנה בשם הנהלת הסוכנות אל השלטונות בקשר להעלמם של שני הצעירים. מפקד המשטרה השיבו, שהמשטרה תעשה מיד את כל המאמצים כדי למצוא את הנעלמים.

"הציבור העברי לא יסתפק בהבטחה סתם. המשטרה מחויבת לגייס את כל כוחה וכישרונה ולמצוא את הנעלמים. האומנם הפקר הוא האדם בא"י?" נכתב בעיתון "הארץ" ב- 19.7.1931.

ד"ר חיים ארלוזורוב, מחליפו של קיש בסוכנות היהודית, דיבר עם בארקר, ראש המחלקה לחקירת פשעים, על פרשת זוהר-שטאל, וקיבל הבטחה נאמנה כי החקירות נמשכות, אף כי בצנעה, וכי אין בכוונת המחלקה להרפות מן העניין בטרם ייבדקו כל כיווני החקירה האפשריים.

גם לקרובי משפחה שחיפשו בעצמם התברר כי השמועות, שרווחו על זוג, שנראה בחדרה או בוואדי חווארת אין להן כל קשר לזוג שנעלם.

אחיה של סליה, ד"ר צבי זוהר מהוועד הפועל, דרש מהמשטרה לחקור את תושבי ערב-אל-קוראן שבסביבות סידנא-עלי. המכתב הוגש אל ממלא מקום מפקד המשטרה במחוז הדרום, מפקד משטרת יפו, מייג'ור אורוק, אירי חם מזג ופעלתן ממדרגה ראשונה. הקורפורל שלמה וייסברג, הסרג'נט אפרים כהן, בסיועו של הקצין נחום גולדמן, שהיה אז בפתח-תקווה, עברו ברכיבה לכל אורך החוף עד גבולות חדרה וחקרו את הבדווים; בכל מקום קיבלו ידיעות מידיעות שונות - "נכון היה פה זוג, שמענו משהו"... "הערבים השתמשו בדבר כדי לעשות חשבונות אחד עם השני", סיפר הקורפורל שלמה וייסברג בעדותו הנמצאת בארכיון תולדות ההגנה.

מכל מקום, השוטרים שבו בלי תוצאות.

בנפת טול-כרם הסמוכה, ערך הקצין דאף חיפוש בוואדי חווארת ובוואדי קובאני. השוטרים "חיפשו באוהלי הבדואים ובכל הקרקעות והנחלים ולא מצאו דבר. בערב אותו יום שבו השוטרים למרכזיהם".

בעדות הנמצאת בארכיון תולדות ההגנה מספר השוטר שמואל בק: "...התחלנו להתעניין לאן נעלם הזוג. יצאנו לסביבת הרצליה ובאנו בקשרים עם כל השומרים שהם יעזרו לנו להתעניין. באנו בין הערבים, ערביי מיסקי, טירה וערב אל-מג'נון כפי שקראו לערביי אבו-קישק, הערבים שהיו מובילים זיפזיף עם הגמלים, אין קול ואין עונה".

משלחת עולי פולין - ד"ר ד' צלציון וא' קירשנבוים באו אל השגריר הפולני והעלו לפניו את שאלת סליה זוהר, שהייתה נתינת פולין. השגריר פנה לממשלה, וקיבל תשובה שעוסקים בחקירה. באותם ימים פנה גם השגריר הגרמני ביפו לממשלה בעניין יוחנן שטאל, שהיה נתין גרמני, ואף הוא קיבל תשובה דומה.

העיתונות העברית געשה ורתחה. דעת הקהל היהודית תבעה חקירה מקפת והאשימה את המשטרה הבריטית באוזלת יד ובחוסר יכולת.

בראש המשטרה עמד בריטי מוכשר והגון, המפקח רוי גודפרי בולן ספייסר, שבא במקומו של המפקח הרברט ליירד דאוביגין.

ב- 1 באוגוסט 1931 פרסם ספייסר הודעה בשלוש השפות הרשמיות, המכריזה על פרס של עשרים (20) פונטים פלשתינאים (א"י) לראשון שימסור ידיעות שיובילו למציאת סליה זוהר ויוחנן שטאל. במודעה נמסרו תמונתם ותיאורם.

"סכום פעוט, ששום איש לא היה מסכן את עצמו בשביל כך", כתבו העיתונים בהתייחסם לגודל הפרס.

אגב, כעבור שנה, נרצחה אשתו של פקיד בריטי בירושלים בידי גנב שפרץ לביתה, והוכרז פרס של 500 לא"י. המשטרה בכל ירושלים הועמדה על רגליה ובתוך שבועיים נתפס הרוצח והובא לדין.

מיטב החוקרים הועסקו בפענוח המקרה של סליה ויוחנן. גם שוטרי חרש.

חדשי ספטמבר ואוקטובר עברו, ועדיין דבר לא נתגלה. האדמה כאילו בלעה את שני המטיילים.

מיכל זלצר אחותה של סליה נסעה להוריה בווינה.

מפקד משטרת ארץ-ישראל, המפקח ספייסר אמר למנהל סט"א [סוכנות טלגרפית ארצישראלית] מר שוארץ, כי מתקבל על דעתו ששטאל וזוהר עזבו את הארץ ו"אולי תקבלו בעוד זמן-מה מכתבים מהם".

אך ספייסר חזר בו עד מהרה מדבריו, הוציא את החקירה מסמכות משטרת המחוז ושלח שוטר חרש מיוחד, מהמשרד המרכזי של המחלקה לחקירת פשעים בירושלים. כמו כן זימן מיוון את הבלש רב המוניטין רובינס, שעסק בחקירות מקיפות בכל כיוון אפשרי, תוך שיתוף פעולה עם מומחי חקירה יהודים כאברהם דרויאן, דוד תדהר, דוד אלמוג ואחרים.

אברהם דרויאן ("אבו יצחק" בפי הערבים), שומר צעיר וידוע מכפר-סבא, יד ימינו של ר' אברהם שפירא (לימים מזכיר ארגון השומרים) - "מעורב בין הערבים, מכיר את כל שבטי הבדואים, מיטיב לדבר בלשונם בכל המבטאים והסגנונות שלהם" - כדברי אורי קיסרי בעיתון "מעריב" - נענה לאתגר: כמומחה עתיר ניסיון בחקירות בקרב ערביי הארץ, ארגן רשת מודיעים ערבים באזור כפר-סבא-טול-כרם, שיתורו את הסביבה ויאספו אינפורמציה. כשכר ראשון למודיעים הקציב דרויאן חמש לירות לכל אחד, סכום כסף נכבד באותם ימים, וכן הבטיח 100 לא"י למגלה הרוצחים או החוטפים.

"עברתי בכל הסביבה וארגנתי כעשרה מרגלים, שיתורו את הסביבה ויתחקו על עקבות העניין; פיזרתי כשכר מוקדם כ- 5 לירות", כתב ביומנו.

ב- 8 בספטמבר כתב דרויאן לסעדיה שושני, חבר המפקדה הארצית של ה"הגנה" מטעם האזרחים: "אני נוכח, שגם המשטרה וגם היהודים עצמם הזניחו את כל העניין. אולם, אנכי לא אשקוט עד אם אצליח בעבודת החובה שהטלתי על עצמי".

דרויאן קיבל מה"הגנה" את משה רוטן [רוטשטיין], הרפתקן יליד עין-זיתים, לסייע לו בחיפוש.

הפרס הכספי המובטח עשה את שלו, והשמועות החלו זורמות אל דרויאן. יום אחד הגיע אליו מודיע ושמו אחמד, ובפיו סיפור ששמע מפי איש ושמו אשחדי, מהכפר הערבי בקה-אל-חטיב, כי בכפרו מצויה בחורה שתיאורה וסימניה מתאימים למבוקש.

דרויאן ואברהם שפירא הלכו אל קצין המשטרה דף, שנתן להם פתק אל מפקד התחנה בשכם, המורה לסייע להם ולהצמיד אליהם כמה שוטרים ערבים כבני לוויה. לאחר הרפתקאות הגיעו אל בית החשוד, ובינתיים ניגשו השוטרים להזעיק את מוחת'אר הכפר (הנוהג הקיים בכפרים הערביים אסר על כניסה לבית בכפר לצורכי חקירה, בלא נוכחותו של המוחת'אר). התברר כי מדובר בבחורה לבנה ויפת מראה, רקדנית-פרוצה שהביא מדמשק בן השייח'. חמולה מתחרה, שרצתה להעביר את הבחורה לאחד מבניה, החליטה לגרום טרדות למחזיק בה.

בינתיים, כדי להרגיע את האוכלוסייה, פורסמה ידיעה בעיתונות בה נמסר שהזוג הועבר לירדן, וכי החקירות מתנהלות בחבל ארץ זה. מסך איפול הוטל על המשך החקירה.

מאחר שאפסה תקווה למצאם בחיים, החליט השומר דרויאן לגלות היכן נטמנו גופותיהם של שטאל וזוהר ולהכניס לכלא את רוצחיהם, ויהי מה. הוא עזב את ענייניו הפרטיים, הזניח את משקו והתמסר לחיפושים. שוב ושוב התקשר עם ערבים רבים, קיבל ידיעות, טלטל עצמו בדרכים, ולא פעם חזר מאוכזב ומרומה. הידיעות היו כוזבות, או שהאנשים נבהלו, התחרטו וחזרו בהם. דבר אחד היה ברור לו: הקו של שפת הים מהירקון עד סידנא-עלי, הוא המקום שבו נרצחו השניים, וכאן עליו לחפש את העקבות.

לאחר שהגיע למסקנה כי האזור שבו נראו השניים לאחרונה לא נסרק היטב - יצא לסיור נוסף בסביבת חוף הים. בחיפושיו אחר הגבעה, שאת יופיה תיאר שטאל בהתלהבות במכתב, ששלח לסליה, איתר דרויאן שתי גבעות שהלמו את התיאור. על אחת מהן, דרומית לסידנא-עלי, מצא פיסה מרופטת של עיתון עברי, ועליה כתמי שמן. היה זה חלק מעיתון "דואר היום", שהופיע בתאריך שבו נעלם הזוג. החשד נפל על דייגי הסביבה ודרויאן התקשר עם דייגי סידנא-עלי, שאיתם היה ביחסים מצוינים. הוא הבטיח להם פרס כספי תמורת מידע שישיגו מדייגי שייח' מוניס, אך איש לא שמע ואיש לא ראה.

בקרב האוכלוסייה היהודית רבו החששות כי המקרה המסתורי ישמש פתח לשורה של התגרויות מצד הערבים נגד יהודים. כן הועלתה סברה, שהרצח בוצע כאות אזהרה נגד השתלטות היהודים על אדמות הסביבה. הבעיה - שהייתה תחילה משטרתית - הלכה ונעשתה פוליטית, והצורך בפתרונה חרג ממסגרת הצורך בעשיית צדק בלבד.

והנה קלט דרויאן רמז דק - על מישהו ששמע ממישהו - כי מישהו יודע משהו על מישהו אחר - שהייתה לו יד במעשה הרצח המתועב של יוחנן וסליה.

 המאסר

דרויאן החליט להתקשר עם ידידו הטוב עלי קאסם עבד אל-קאדר, אפנדי צעיר מטייבה, שהתגורר בסביבות תל-ליטוינסקי, והיה משליטי האזור.

"גוי אמיץ מאוד, נאה, אבל גם פיקח" - כעדותו של אהרון דנין.

"הצטיין בחוצפתו, באומץ לבו, בגבורתו וברצונו להתעשר" - אמר עליו ד"ר יוסף שדמון.

דרויאן שהכיר את בעיותיו האישיות של קאסם, החליט לנצל כמה מהן לטובת עניינו. הצעיר שירד מנכסיו, היה מאוהב בבתו של ראש עיריית טול-כרם, עבד אל-רחמן אל-חאג' אברהים, אביהם של סלים וסאלמה סוחרי הקרקעות, אולם המשפחה סירבה לנישואים בשל מצבו הכספי הרעוע של קאסם.

במלאת שלוש שנים לחתונתו, ערך דרויאן מסיבה שאליה הזמין גם את בני משפחת אל-חאג' אברהים. התוכנית הייתה להפגיש במסיבה את עלי קאסם עם אהובתו, וכך קרה. בתום המסיבה ליווה דרויאן את קאסם המאושר לביתו, והבטיחו שאם יגלה את החוטפים או הרוצחים יקבל 300 לא"י, יוכל לרכוש מכונית, לבוא איתה לטול-כרם, ולהרשים את אבי אהובתו, עד שזה ייתן לו אותה לאישה.

לא עבר זמן רב וקאסם הודיע לדרויאן כי יוכל לעזור באיתור הנעדרים.

"היה זה רגע מכריע ואסור היה להחמיצו", כתב דרויאן ביומנו. הוא לחץ על קאסם לזרז את חקירותיו ולאברהם שפירא כתב: "בעוד שבעה ימים, לכל היותר בעוד עשרה, אני מגלה את הגופות! ואני אומר כשנגלה את הגופות, נגלה את הרוצחים".

ב- 10 בנובמבר, בשעה שתיים וחצי אחר חצות, נסע דרויאן אל הכפר מיסקי ופגש שם את עלי קאסם; קצין המשטרה, נחום גולדמן, הקשור ל"הגנה", בא למפגש עם שלושה שוטרים.

קאסם אמר כי ידוע לו מקום קבורתם של סליה זוהר ויוחנן שטאל וידועים לו גם שמות הרוצחים. התנאים שהציג תמורת המידע היו: רישיון לאקדח מהבריטים וכסף מהיהודים, זאת בנוסף להבטחה, ששמו לא ייוודע אפילו למשטרה.

אחרי שקיבל מהם את "קילמת א-שרף" (מילת הכבוד), סיפר קאסם כי קרוב משפחה של רועה הצאן שלו, שאל אם אמנם הוכרז פרס כזה וכזה על מציאת הגופות. אחרי שלחץ עליו קאסם, סיפר הקרוב כי רועה מערב-אל-קוראן ושמו מבראק אל-דוז מתפאר שבידו נמצאת "שוברייה" (פגיון) אשר שבעה בשר אדם... קאסם הגיע לבעל הפגיון המבוהל והבטיחו כי אם יספר את האמת יקבל כלה בלי מוהר.

"מיד הוציא הרועה מחביון בגדו פגיון ואמר, הנה הסכין אשר שחטה את הבחור והבחורה". את הפגיון קנה מידי בעליו, אחמד אבו הדייב משבט סוארקי, בעשרה גרוש. אחמד רצה כסף בשביל "עשן", ושנאה שוררת ביניהם, על כך שמבראק אנס פעם את אחותו של אחמד...

 "אחמד ועוד כמה חזרו עם גמליהם מהובלת אבטיחים ליפו, וראו זוג מתעלס על הגבעה ליד החוף. הרגו מיד את הבחור, אנסו את הבחורה והרגוה"... כך סיפר אחמד לרועה.

ההבטחות המבוקשות נתנו, ופגישה נוספת נקבעה ליומיים לאחר מכן בשעה 10 בערב.

ביום כיפור בא דרויאן לאברהם שפירא ואמר לו: "אם יש כסף, נמצא את הזוג". בתקופה ההיא סכום של  200-300 לא"י היה הון עתק, שלא היה קל להשיגו.

היו אלה ימי שביתת הנהגים, יהודים כערבים, שגילו אז כוח, ארגון וליכוד, ותנועת המכוניות נדמה בכל הדרכים. דרויאן אם כן דהר על סוסתו לתל-אביב, קשר אותה לאחד העצים בכניסה לשדרות רוטשילד ונכנס לעובד בן-עמ"י, (לימים ראש עירית נתניה וממייסדי העיר אשדוד), מזכיר ארגון "בני בנימין" שישב אותה שעה במשרדו וטיפל בענייני הרצליה, נתניה, הבנק והאגודה של "בני בנימין", חשבונות "הנוטע" וכמובן גם ענייני העיתון הירושלמי "דואר-היום", שבאותה תקופה היה של קבוצת בן-עמי-מכנס. דרויאן הודיע לבן-עמי כי הצליח למצוא את המקור הראשון והיחיד, שברשותו ידיעות על רצח שני האומללים, וביקש כסף – לפחות 250 לא"י. מיד הוזמנו אברהם שפירא השומר וגד מכנס ראש הסתדרות "בני-בנימין" להתייעצות ובן-עמי פתח בשיחות טלפוניות: ירושלים, רחובות, עירית תל-אביב - אך הכסף לא נמצא. התקשר עם המוסדות העליונים בירושלים ומהם שמע כי "יעיינו בשאלה וישיבו על זה". "הכסף מוכרח להימצא!" פסקו הארבעה. 
בסופו של דבר, הודות לתושייתו של מאיר דיזנגוף, ראש עירית תל-אביב, נפתרה הבעיה. כדי לחסוך בזמן מסר דיזנגוף צ'ק פרטי על סך 75 לא"י, בהנחה שהוועד הלאומי והסוכנות יחזירו לו את ההוצאה, וכן 50 לירות מתקציב העירייה. סכום של 175 לא"י הועמד מטעם הנהלת "הנוטע" והנהלת "דואר-היום", בתקווה שהמוסדות המתאימים יכסו אותו ואם לא - יפנה העיתון אל הקהל. סוף, סוף, הועמד לרשות דרויאן סכום הכסף הדרוש כפרס לעלי קאסם, שחילץ מהרועה את הסיפור.

הפגישה עם קאסם נועדה לשעה 10 בערב. דרויאן ובני לווייתו אמנם התאחרו בשל העיכובים, שנבעו משביתת הנהגים ומהקשיים בהשגת הכסף, אך הצליחו להגיע כפי שנקבע. הפגישה הייתה קצרה והוחלט שלמחרת יוסגרו הרוצחים.

בצהרי יום ה' נסעו דרויאן ואברהם שפירא לכפר מסוים בצפונה של הרצליה להיפגש עם קאסם ולסכם את דרכי הפעולה לאיתור הרוצחים ולגלוי הגופות. לאחר שהצליחו לקבל ממנו סימנים מובהקים הנוגעים לגופות הנרצחים ולרוצחים, הודיעו למפקח משטרת פתח תקווה הקצין גופר, וביקשו סיוע.

ואכן משמר של עשרה שוטרים ניתן לעובד בן-עמי ולאחים גד ומשה מכנס, שאליהם הצטרפו אברהם שפירא ודרויאן. גד אחז בהגה. 
בהרצליה - אזור ג', התארגנה קבוצת שוטרים עברים, ערבים ובריטים מתחנות הרצליה ופתח-תקווה, בראשות הקצינים גופר ומאירי. ביחד איתם חיכו גד ומשה מכנס ועובד בן-עמי. דרויאן ושפירא הלכו לפגוש בקאסם ליד הכניסה להרצליה ג' ולמסור לו את הכסף. קאסם הניח את נשקו בידיהם ואמר: "אם אתבדח, תירו בי!"

"עמדו איתו על המיקח והשתוו בסכום של 200 לא"י שסולקו במקום" סיפר אחד הנוכחים.

כמסוכם, מסר קאסם את שמות הרוצחים: 
ראשיד איבן מוסה אבו סולימן (אל-קוראני) מערב-אל-קוראן. מפורסם בין בני שבטו בהצלחתו עם נשים, רק לפני זמן קצר שוחרר ממאסר, שישב בו בגלל גנבה.

האני איבן סלים אבו סולימן מבדואי אל-קורעאן "איבן-אוחת אל-קוראני" מערב אל מלאלחה, לפי מקצועו גמל, השתחרר ממאסר על גנבת אבטיחים לפני חודש. (ראשיד והאני הם בני משפחה אחת.)

סעיד איבן שאטאווי אבו סולימן מערב-אל-קוראן, "חרת" (פועל חקלאי, אריס).

מוסטפה איבן שוק רביעי מערב אל מלאלחה, "חרת".

אחמד איבן עווד אבו חדיב "חרת" משבט סוארקי - שבט ממדבר באר-שבע, שחלק גדול ממנו נמצא עתה בשרון. שלושת האחרונים מתגוררים בוואדי פאליק (כיום נחל פולג).

ב-9 בערב עלו אנשי פלוגת המשטרה, בראשותו של הקצין גופר, למקום המסומן, בין הכפרים שייח' מוניס לג'ליל, מקום חנייתו של השבט הבדואי "ערב-אל-קוראן", במחנה של כמה סוכות זרדים.

הערת שוליים קצרה: מי הם ערביי "אל-קוראן"? 
"ערב-אל-קוראן" אינם שבט בפני עצמו, אלא עירוב של בני שבטים שונים. הם מתגוררים בסוכות, ומתפרנסים מהובלת זיפזיף ואבטיחים וקצת מדיג. האדמה שעליה שכן מחנה הסוכות של אבו קוראן וכן גם רוב אדמת הסביבה, אלפי דונמים, שייכים למשפחת בידאס משייח'-מוניס.

לפלוגה הצטרפו כעת האחים גד ומשה מכנס, בן-עמי, אברהם שפירא ודרויאן.

את קאסם ואת האיש, שנלווה אליו, הלבישו מדי שוטרים עם כובע, כדי שלא יזהו אותם, האשמים או קרוביהם.

הקצין גופר פקד להקיף את אוהלי שבט "ערב-אל-קוראן" ובעשר בלילה שבע סוכות האוהלים של השבט "ערב-אל-קוראן" הושמו במצור. דרי האוהלים ישנו וכוח של שני שוטרים בריטים, שני יהודים ושני ערבים בראשותו של הקצין גופר עוררום משנתם, העמידו את הגברים והנשים למסדר זיהוי.

הקצין גופר ערך רשימה של אנשי המקום. קאסם הצביע על אחד בשם ראשיד. ברגע, שהונחה היד על שכמו של זה, נפל ארצה מתעלף: "מפחד החל להקיא והתעלף", סיפר אברהם שפירא.

ניתנה פקודה לערוך חיפוש באוהלים. החיפושים נערכו לאור מנורת לוקס. נמצאו חפצים "אירופיים" חשודים, בהם חגורה מארג פסים של שמלת אישה.

קבוצה שנייה עם הקצין גופר בראשה אספה את שאר החשודים ממחנות שונים. תחילה הלכו אל האוהלים קילומטר צפונית-מזרחית ומצאו עוד שניים. במחנה אחר, מאחרי פרדס ליטבינסקי בשטח ואדי פאליק, נמצאו עוד שניים. אמו של מוסטפה, אחד החשודים, הלכה אחרי השוטרי,ם שלקחו את בנה הכפות, וקראה "אל בלענא יבלעאו אללה" - כה יעשה לכם אלוהים כאשר עשיתם לביתי", ונשי הסוכות פתחו בצעקות ויללות: "תבואנה הצרות על ראשי עושי הצרות".

כל אותו זמן המשטרה המשיכה בחיפושיה באוהלי "ערב-אל-קוראן" והצליחה למצוא, כך סופר – "בגדים של הנרצחים, מוכתמים וטבולים בדם".

בחצות כבר הושמו אזיקים על חמישה זוגות ידיים.

ביום ו' בצהריים מצאו השוטרים באוהל חותנו של האני, במרחק קילומטר מסוכתו של ראשיד, את סכין ההרכבה של יוחנן, בידי ארוסתו של ראשיד. הלהב היה חסר. השבר טרי.

את הטבעת של הילדה השלכנו," התוודה האני."

את הנאסרים דובבו אברהם שפירא וגד מכנס "על-ידי חקירה משדלת שנמשכה שבע שעות". הקצין גופר החל "מבשל" את החמישה.

"הבחורים-הערבים לא רצו בהתחלה לעזור ונזקקנו לעינויים, שהיו מקובלים באותה תקופה", סיפר בעדותו השוטר שמואל בק. 
האסורים רבצו על הארץ כשידיהם קשורות מאחוריהם ושוטר מזוין ברובה שומר עליהם. על חוף הים, אחד-אחד נקראו אל הקצינים החוקרים לרשום מפיהם על גבי ארגז, ששימש כשולחן את עדותם. הקצין פראנסיס מיפו רשם את העדויות בכתב ידו. הוא הזהיר כל נאשם לומר את האמת. לכל מעיד הותרה יד אחת, כדי שיוכל להטביע את קצה אצבעו בתחתית גיליון עדותו כחתימה, לאחר שהוקראה לפניו עדותו. 
החשודים שנאסרו החלו למסור פרטים מזעזעים על הרצח. כל אחד סיפר את הסיפור בנוסח אחד, אבל הטיל אותו על חברו; ראשיד ראה את אחמד, האני וסעיד מההר. אחמד אנס את הצעירה היהודייה כשהיא מוטלת על הארץ ומוסטפה החזיקה ואחר כך התחלפו. כשהתקרב אל המקום הייתה הנערה כבר מתה.

 האני:

"הבחורה הייתה יפה. שלושה התנפלו על הנער בפגיון, אז פנינו אל הנערה, וזה אחר זה מילאנו בה את תאוותנו. אחר כך תקענו גם בה פגיון וחיסלנוה, אף כי הייתה כבר כמעט מתה עוד לפני זה..."

אחמד:

"...עת שובנו משוק האבטיחים ביפו ראינו את הזוג הצעיר יושב על אחת הגבעות. דמם סער. הם הסתערו על הנערה, אנסוה, רצחו את שניהם והטמינו את הגופות".

דרויאן בודד את ראשיד, גבר מוצק ונמוך, וסיפר לו את כל הסיפור כפי ששמע מקאסם, ואמר שאחמד, אחד הרוצחים, כבר התוודה והסגיר את כולם. ראשיד השתכנע כי בגדו בו, ועם אור הבוקר הוליכם למקום קבורת הגופות.

גילוי הגופות

"לכבודך אראה לך את המקום". אמר ראשיד ליוסף סווטיצקי, סרג'נט ממשטרת פתח-תקווה - "מישאן חאטר איל שאוויש" - הפשיל את קצות העבאיה, הסיר את נעליו, נכנס בקפיצה קלה לתוך תעלה מכוסת חול ואחרי חפירה קצרה, בשתיים-שלוש גריפות מעדר נתגלו רגלי שלד נעולות נעליים כבדות ומסומרות. הראש היה למטה. הגוף מכווץ ומכונס. בבגדיו נמצאו, ללא פגע, הארנק עם כסף קטן, דרכון גרמני, מפת השרון וכן יומן עם רשימות.

משם הובילם ראשיד דרומה והראה על מורד גבעה עצמות פזורות, רעמת שערות, בלויי שמלה נקובה בפגיונות "ומכנסיה הקרועות והמגואלות בדם".

הדבר התרחש לפנות בוקר, 13 בנובמבר 1931.

"הייתי מהראשונים שהגיעו עם הערבים האלו, והתחלנו לחפור, לא עמוק בתוך החול. ומצאנו את העצמות. אספתי את העצמות בתוך ארגז וסחבתי את זה עד המכונית", סיפר שמואל בק.

"מר בן-עמי חזר מיד לתל-אביב, ובשעה שש בבוקר כבר היה אצל מר דיזנגוף ומסר לו את הידיעה הראשונה".

בשעה 6 בבוקר הודיעו על הגילוי למשרדי המשטרה ביפו ובירושלים ולקרובי הנרצחים; מפקדי המשטרה מירושלים ומיפו, הקצין המחוזי והרופא הממשלתי באו בשעה שמונה בבוקר אל המקום כדי לערוך את הדוחות הרשמיים, להוציא את הגוויות ולהביאן אחר כך לקברות ישראל. 
מהמשטרה החשאית, מחלקת החקירות בירושלים, באו מייג'ור בארקר מנהל החקירות, הקצין ריגס, השוטר האריס ועוד פקידים. ממשטרת יפו באו חוקרי המשטרה - הקצינים סלים חאנה ועזאת, ואיתם הרופא הממשלתי ד"ר איובי. הקורפורל שלמה וייסברג מרמלה העיד: 
"מעניין לציין, שבאותו זמן שהגענו לשם הגיעה גם הבולשת עם אברהם שפירא, שאסף עדויות מקבילות, מובן שכל אחד טען שהוא שהצליח בדבר". 
למקום באו גם מפקד המשטרה הארצישראלית ספייסר, מפקח המשטרה של מחוז תל-אביב מייג'ור לוסי-סמית, ומחליפו המייג'ור ברודהארסט. 
באו למקום גם אחיה של הנרצחת ד"ר צבי זוהר, מאיר דיזנגוף ראש עירית תל-אביב, יהושע גורדון מהסוכנות, וגם עיתונאים וצלמים. 
במחנה הבדואי כבר היו יותר מכוניות מסוכות. 
הרופא הממשלתי - ערבי-נוצרי ממחלקת הבריאות הממשלתית ביפו - קבע כי הצעיר מת משפך-דם שגרמו דקירות פגיון בחזה ובגב. בגולגולתה של הצעירה מצא שבר שנגרם ממכת אבן, פצעי פגיון בחזה, וגם "עקבות אלימות בלבנים". כך קבע, וחתם על תעודות המוות. המשטרה ערכה פרוטוקול, צילומים ומדידות מדויקות, וקיבצה את כל החומר. הצלם אברהם סוסקין צילם את המקום ואת יתר הפרטים. הצלם ברוך לוין צילם את הגוויות. 

אחרי חפירה זהירה, הוציאו את גווייתו של יוחנן ונאספו גם שרידי גווייתה של סליה. מטעם עיריית תל-אביב נשלחו ארונות עץ, כדי להביא בהם את עצמות הנרצחים. השלטונות אישרו להעביר את הגוויות לקבורה בתל-אביב. 

חמשת הרוצחים שהודו באשמתם, נשלחו מיד לבית הכלא.

ב- 15.11.1931 הובאה התעלומה לידיעת ציבור.

כותרת "דואר-היום" הודיעה: "גופות המעונים יוחנן סטאל וסליה זוהר נמצאו!"

בו ביום הגיש דרויאן בקשה למשטרה לשלם לו את הפרס בסך עשרים לירות ארץ-ישראליות.

מייג'ור בארקר, הקצינים ריגס ורובינסון ופקידים יהודים וערבים המשיכו בחקירה: "הם נמצאים כל הזמן במשרד המשטרה בתל-אביב, ומכאן נשלחות הוראות למקום הרצח. בכל בוקר יוצאות מכוניות עם שוטרים ארצישראלים ואנגלים למקום הרצח, כדי לעזור לחקירה" שלא הסתיימה, אבל הם שלחו מכתב תודה:

המשטרה אסירת תודה ביותר לה' שפירא, לבאי-כוח "דואר-היום" ולציבור בכללו, שעזרו באוסף הידיעות ושלקחו חלק בחיפוש למעשה שהוביל למציאת הגופות ובגלוי מעשה הפשע.

 חתום קינגסליי-הית

 בשם מפקד המשטרה

14 נובמבר 1931

המשפט

חמשת הנאשמים ברצח סליה זוהר ויוחנן שטאל הושבו בבית-הסוהר ביפו וב-15 בנובמבר הובאו לפני השופט שמש, שהוציא כנגדם פקודת מעצר.

בעיתון "פלסטין", ביטאון הוועד-הפועל הערבי, נכתב: "אם האסירים ימצאו אשמים, אזי על היהודים ועל אחרים לחשוב על כך שיש רוצחים בקרב כל העמים. אנחנו מתעבים אלימות, ולא נבקש רחמים בשביל רוצחים".

מכל מקום, הנאשמים קיבלו עזרה חומרית ומשפטית מאת "ידידים".

כחודשיים אחרי מאסרם, הובאו הנאשמים לפני השופט החוקר, מר אברהים גורה. מטעם המשטרה ניהל את החקירה הקצין רינס. עדיין היו ביפו.

כולם לבושים כותנות ומכנסי אסירים אפורים וכבולים אחד למשנהו: "שערותיהם פרועות כמנהג הבדואים, ובמשך המשפט ואחריו לא חדלו מלרעוד ולגרד את ראשיהם". הנאשם האני רעד כל הזמן מפחד, אולם יחד עם זה ידע להזהיר את חבריו לא לדבר בפני השופט, כתבו העיתונים. החקירה התנהלה בדלתיים סגורות ובסופה הוציא השופט איברהים ג'ודה לחופשי שלושה מהנאשמים: אחמד, סעיד ומוסטפה.

"כיצד קיבל על עצמו מר איברהים ג'ודה, השופט החוקר, לפסוק כי אחמד, מוסטפה וסעיד הם צדיקים במדרגה ודאית כזאת, שאסור אפילו להעמיד אותם לדין?" זעקה העיתונות.

חיים ארלוזורוב, שהיה אז מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, כתב ביומנו:

יום ג' 23 בפברואר 1932

"...מצאתי עילה לשוחח עמו [עם מר טרסטד, התובע הכללי החדש, שבא במקומו של מר נורמן בנטוויץ'. ע' י'] על שחרורם של שלושה מבין חמשת הבדווים שנאשמו ברצח שטאל-זוהר ושאלתיו אם התובע הכללי יתערב בדבר כדי להביאם לדין על אף החלטתו של שופט השלום. השיב כי יוכל להתערב רק אם תובאנה הוכחות חדשות. הממשלה היא שחייבת להשיג הוכחות אלו, כי משרד התובע הכללי אין לו הכלים הדרושים לחקירת פשעים".

 שני נאשמים, ראשיד והאני, הועברו לבית הדין המחוזי באשמת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 174 בחוק העונשין.

המשפט החל ביום ב' אחר הצהריים, 6 ביוני 1932, ביפו.

השלטונות ייחסו לפרשה ערך מיוחד, אם כי היא התבררה בבית המשפט המחוזי; את מקום נשיא בית הדין המחוזי ביפו, מילא מר סיטון, נשיא בית הדין המחוזי בחיפה. בתור תובע כללי הובא מר אליוט, עורך הדין הראשי של הממשלה. המייג'ור בארקר, מנהל מחלקת חקירת הפשעים, יחד עם הקצין ריגס ועוד פקידים מאותה מחלקה, באו כדי לסייע בידי התובע הכללי. גם המזכיר הערבי של בית הדין והמתורגמן מר אזולאי, הובאו לצורך המשפט מערים אחרות.

ליד מר סיטון יושבים שני החברים הקבועים של בית הדין היפואי, ד"ר יוסף מני ומר עיזת נימר. ד"ר ברנרד ג'וזף [יוסף] מופיע כתובע אזרחי בשם קרובי סליה זוהר. כסנגור הנאשמים שימש עורך הדין ראג'ב אל-אימאם.

שניים מהנאשמים הם בני משפחה אחת, בני הדודים ראשיד והאני. ובנוסף, ארוסתו של ראשיד היא בת חותנו של האני.

פרוזדור בית המשפט התמלא בדואים מהאזור ומעט קהל ערבי יפואי. מהיהודים היו שם עיקר עיתונאים. דבר המשפט לא פורסם והבחירות לעיריית תל-אביב "בלעו אף הם את התעניינותה של העיר".

הנאשמים מצדם לא הודו באשמה.

העדים עלו לדוכן. הם נחקרו על ידי מיייג'ור בארקר, הקצין מר ריגס וארבעה פקידים מהמחלקה החשאית מחד ועל ידי הסנגוריה מאידך.

לאחר כמה ישיבות של בית הדין המחוזי הודיע השופט סיטון כי "בית הדין מצא את ראשיד לאשם ואת האני לזכאי".

הסנגור הגיש מיד בקשה להקל בעונשו של ראשיד, בטענה כי אינו שפוי. בית הדין דחה את הבקשה. ראשיד נידון לחמש-עשרה שנות מאסר עם עבודת פרך וגם חויב בתשלום פיצויים למשפחת הנרצחת בסך חמישים לא"י.

"העובדה, שהתברר לחלוטין כי הרצח אינו על רקע פוליטי גרמה לאנחות רווחה עמוקות מפי יהודים וערבים כאחד". כתב לימים דוד גבע ("נחל", 1.8.1958, עמ' 18-19)

מערכת "דואר-היום" קיבלה מכתב תודה מאביו של יוחנן שטאל, ממקום שבתו במאנהיים שבגרמניה. האב השכול מבקש למסור את תודתו לכל מי, שעזר לגילוי שרידי בנו. "אנו בני המשפחה, לא יכולנו לעשות כלום בהיותנו כאן, אלא לבטוח בידידי הנרצחים שלא יחדלו מלחפש את הנעלמים, כי כל חלקי היישוב, יתר על כן, כל יהודי העולם כולו הנם אחים לצרה. בכאבנו הרב מתנחמים אנו בעובדה שבננו קבור באדמה יהודית, שאותה אהב כל כך, ובתוך חבריו שביניהם היו לו כל כך הרבה ידידים".

("דבר", 10.12.1931)

הכבוד האחרון

שרידי הגוויות הועברו לקבורה בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל-אביב. 
ביום שישי בצהריים הודבקה מטעם עיריית תל-אביב מודעת אבל הקוראת לתושבים להשתתף בלוויה שנקבעה לשעה שלוש. רבים נאספו בשעה היעודה ליד בית החולים "הדסה" ברחוב בלפור. סוחרים ובעלי מלאכה הקדימו לסגור את עסקיהם כדי לחלוק לקורבנות כבוד האחרון. ארונות העץ הובאו במכונית של בית החולים הממשלתי, הונחו על כיסאות וכוסו בפרוכת. ליד הארונות ניצבו מאיר  דיזנגוף ראש העירייה, סגנו ישראל רוקח, סעדיה שושני, קצין המחוז אפשטיין, אברהם שפירא, דרויאן וגד מכנס – מגלי הרצח. מטעם המשטרה נכח רק המייג'ור ברודהארסט.

"על חרבות ופגרים – סיכם השומר דרויאן – נלך ונבנה את ארצנו בלי מעצורים". אחרי תפילת "אל מלא רחמים", נישאו הארונות עטופי השחורים בידי חברים וידידים למקום מנוחתם האחרונה, על יד קברי האחים של קדושי תרפ"א ותרפ"ט.

הארונות לא הכבידו על נושאיהם. הם הכילו רק שלדים.

בצאת הלוויה מ"הדסה" הלכו ורבו המלווים, בהגיע הלוויה לבית הקברות – הגיע מספרם לכמה אלפים. המשטרה לא הניחה לקהל הרב להיכנס, אך האנשים פרצו את השערים ונכנסו.

לפני סתימת הגולל הספיד את הנרצחים דוד רמז, בשם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים.

באותו היום 17.11.1931 התפרסם ב"דואר היום" מאמר פובליציסטי בנושא רצח יוחנן וסליה בשם "הנורא ביותר", על החתום: בן-ברוך.

למחרת פרסם "בוסתנאי", שבועון התאחדות האיכרים בארץ ישראל בעריכת משה סמילנסקי, טוביה זאב מילר ומרדכי ליפסון, היוצא ברחובות, כתבה בשם "קול הדם".

יום אחריו פרסם שבועון מפלגת פועלי ארץ-ישראל "הפועל הצעיר", במדור 'לשאלות היום' את מאמריהם של י' לופבן ומ' ריבלין על מקרה הרצח שטאל וזוהר ועל תפקוד המשטרה.

סוף דבר

מקום הרצח נקרא 'תל רקית' איתר וכתב עמית מנדלסון מורה הדרך.

http://www.inature.info/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A3_%D7%AA%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A

כעבור שלושה ימים מבוקר הגילוי, הקולונל ידיד הציונות יאשיה ווג'ווד שאל בפרלמנט הבריטי [בבית התחתון] אם לאחר הרצח וכישלון המשטרה בגילוי הפושעים, מוכן משרד המושבות להרשות ליהודים בארץ-ישראל לשאת נשק להגנה עצמית, בהתחשב בסכנות האופפות אותם.

שר המושבות, סר פיליפ קונליף-ליסטר, השיב כי תשומת לבו הוסבה למקרה מקריאה בעיתונות, וכי ביקש מהנציב העליון סר ארתור ווקופ (אוהד היישוב העברי התנועה הציונית  למסור לו דו"ח בנושא.

אקטיביסטים כמו חייכמן ומולדבסקי חשבו, שאין לעבור בשתיקה על רציחתם של בני הזוג. הם פנו לאברהם תהומי שפרש אז מה"ההגנה" והקים את ארגון ב' [לימים הארגון הצבאי הלאומי] וביקשו ממנו אישור לפעולה. האישור לא ניתן.

אחד מבניהם של פנינה ואברהם דרויאן נקרא זוהר, על שמה של סליה זוהר.

בדצמבר 1948 התגלתה גופתו של עלי קאסם ביערות הכרמל. חקירה העלתה שאיסר בארי, ראש המודיעין הצבאי דאז, הורה להוציאו להורג. זאת בשל חשד כי בכוונתו להעביר מידע לאויב, כך אומרים. על כך נידון בארי להדחה מתפקידו ללא הורדת דרגה.

"משפחתה של סליה זוהר אינה מדברת עד היום עם משפחתו של יוחנן שטאל, הם אינם רוצים שום קשר עמם. הם מאשימים אותו, כי הוא פיתה אותה לצאת לטיול במכתב המפורסם, ובכך הוא האשם בגורלה הנורא", סיפרה לי אחייניתו.

סוף עצוב לסיפור עצוב: הוריו של יוחנן שטאל הושמדו בתאי הגזים של אושוויץ לשם הובלו ממחנה דרנסי.

לאחר רצח יוחנן, עלו שני אחיו, כל אחד בדרכו, לארץ.

בית-העלמין בגבעת-ברנר

טכסט:

יוחנן

בן ברוך

שטל

נולד במנהיים – גרמניה ט באדר התרס"ט

נרצח בידי פראי אדם בסביבת סידני-עלי בשרון

בטילו בשבילי הארץ בחברת ידידתו סלה זהר

י"ג תמוז התרצ"א

גופות שניהם נמצאו כעבור כחמשה חדשים

הובאו לקבר בבית העלמין הישן בתל-אביב

ג' כסלו התרצ"ב

יוחנן שטאל

שרה סליה זוהר

                                                         

סיפור זה הוכן בידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים. עריכת טקסט: עמית ישראלי-גלעד

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.