צבי בן-עמרם [פראנקל]– חבר האצ"ל שחוסל על-ידי חבריו

6.9.1937 – תל-אביב

בית-עלמין נחלת-יצחק; תל-אביב

טכסט:

[סמל האצ"ל] צבי בן-עמרם (פראנקל)

בן גיזלה ועמרם

חבר אצ"ל

נולד בגרמניה עלה בתרצ"ד

נפל בעת שירותו

א' בתשרי תרצ"ח

בן 21 בנפלו  תנצב"ה

  "איש אצ"ל שהוטבע בידי חבריו בשלהי שנות ה-30 בטענה כי הוא פגע בקונספירציה" כתב  ההיסטוריון פרופסור יוסף הלר.

באביב וקיץ 1937, עונות הקציר והקטיף בארץ, חלה עלייה ניכרת במקרי ההצתות בשדות וחבלה במטעים של יישובים יהודיים על ידי ערבים.

המרד הערבי  פרץ מחדש.

כמענה לכך התארגנה 'ההגנה'   והקימה משמרות מחבריה  - הנוטרים, ו"יצאו מן הגדר"  - החלו לסייר ולהציב מארבים בשטחים שמחוץ לישובים. ברגל וברכב.

בתקופה זו פעל 'האירגון' [לימים האצ"ל]  בדומה ל'הגנה' ונקט כלפי התפרעויות הערבים, קו של הבלגה ואי-תגובה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

לאור להבות התקופה, המפקדה הארצית [מ"א] של ה'הגנה' החליטה על בסיס המשמרות ה'נודדות' שפעלו במסגרת גושי 'ההגנה' שבאזוריהן, על הקמת 'פלוגות שדה' [פו"ש], שנועדו לשמש כוח צבאי מגויס בהיקף ארצי,  קמו מפקדים חדשים אליהו כהן ויצחק לנדוברג [שדה].

הלוחמים בשטח הגיבו על מעשי הערבים ב"עין תחת עין" פעולות נקמה ביוזמות אישיות,  מקומיות לעתים אף ללא אישור הפיקוד, כמו רצח שני ערבים ליד הכפר גזאזא שבשומרון  כתגובה על רצח שני יהודים בכרכור, תקיפת אוטובוס ערבי שיצא מליפתא בירושלים, רימון יד שהושלך על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל בתל אביב, כמו  מעשיהם של השוטר מרדכי שווארץ בעתלית ואיש בית"ר מראש-פינה שלמה בן יוסף אשר שילמו בחייהם.

עניין של פיקוד ושליטה.

אברהם תהומי  [גדעון] שיצר פילוג בסניף 'ההגנה' בירושלים ראה לאחר כמה פעולות עצמאיות כי אין מקום לשני ארגונים נפרדים ו חזר ל'הגנה'.

חסל סדר אירגון ב'. אולם קבוצה מיליטנטית – 'רוויזיוניסטים'  -  החליטה  להמשיך בפעולה עצמאית, וייסדה  באפריל 1937 את הארגון הצבאי הלאומי - אצ"ל.

המנהיג - זאב ז'בוטינסקי שהיה בחו"ל [אומרים שגורש על ידי הבריטים] נפגש באכסנדריה  עם הקולונל רוברט ביטקר. והעמידו בראש הארגון.

ביטקר שירת כקצין  ב'צבא לבן'' בזמן מלחמת  האזרחים ברוסיה ולאחר שהובסו 'הצבאות הלבנים'  על ידי 'צבא האדום' .ברח לווינה שם היה לעיתונאי, היגר לשאנגחאי [JINGHU] בסין לאזור השליטה הבריטי  ל'חטיבת 'מתנדבים אירופיים', שקמה להגן על האוכלוסייה האירופית בעיר הסינית שהייתה מפורסמת במעשי גנגסטריות, רצח ואכזריות. שם היה למפקד גדוד של יהודים-בית"רים  בדרגת קולונל.   שם כיהן גם כנציב בית"ר. האיש  לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית.

 ביטקר היה 'המפקד הראשי'. לצדו כיהנה 'המפקדה'. משה רוזנברג איש הרכש כראש המפקדה, אברהם שטרן ['יאיר'] כמזכיר, דוד רזיאל [רוזנסון]  הוא האלוף בן-ענת - מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי [סטרליץ] מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל-אביב.

ביטקר עסק בהקמת 'צבא' בעיקר מתן שמות עבריים – מחלקה = גונדה, גונדר  = מפקד מחוז או יחידה. דרגת רודן הקבילה לדרגת קולונל – אלוף משנה – והיא ניתנה רק לביטקר  עצמו, ואילו זאב ז'בוטינסקי היה 'מצביא האצ"ל' או 'המפקד העליון'.

"ביטקר היה דמות מגוחכת" אמרו;  "האיש מסוכן - הגה תוכניות פרובוקטיביות כמו הריגת יהודים במקום מרכזי בתל אביב והשארת עקבות ערבים" אמרו.

"בארץ הוא עסק במסחר ובעיני רבים נחשב לטיפוס אפל למדי" כתב  העיתונאי ביינוש לובוצקי [בנימין אליאב].

הוא הסתבך ובסוף תקופת כהונתו הקצרה – שלושה חודשים  - הוצא להורג באישורו, איש האצ"ל צבי  בן-עמרם, הוא צבי פראנקל, הוא 'אליעזר'.

צבי נולד בשנת 1916 [יוני 1914 לפי דברי האם, שנולדה ב- 1886] בעיר פרנקפורט, גרמניה לגיזלה ועמרם [כך קרא לאביו] פראנקל.

צבי הינו נצר [נין לפי העיתונאי שלמה שבא ] למשפחת העיתונאי והמורה, המשורר והסופר ד"ר אברהם אלעזר פראנקל  הוא  הרופא אוגוסט לודוויג פראנקל בעל תואר אצולה  Ludwig August Ritter von Frankl-Hochwart .

אוגוסט לודוויג פראנקל מזכיר וארכיבר הקהילה היהודית בווינה, שייסד את בית-הספר העברי החילוני הראשון בירושלים, בית הספר 'למל', בשנת תרט"ז [1856]. אשר לימים שכן קבע בשכונת זיכרון-משה. 

ד"ר פראנקל  יצא בשליחותה של הווינאית אלזה הרץ בתו של האציל היהודי–אוסטרי שמעון אדלר פון למל איש עסקים ונדבן, אשר  הילווה את כל הונו לממשלתו כדי לסייע בגירוש צבאות נפוליון מווינה.  – כדי להקים על שמו את בית-הספר מודרני בירושלים בו ילמדו נערים מקצועות כלליים בנוסף ללימודי קודש. לשון ההוראה הייתה לאדינו.

לאחר עלות היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה עלה צבי לארץ-ישראל בשנת 1934.

ולאחר-כך העלה גם את אמו אביו נשאר שם.

צבי התעניין בבעיות צבאיות והייתה לו ספריה עשירה בנושאי צבא בשפה הגרמנית.

הוא היה גאה על כך שדודו היה טייס בחיל האוויר הגרמני ה'לופטוואפה' במלחמת העולם הראשונה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו התגייס צבי באמצעות 'הפועל'  - איגוד של ההסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, שרשמית עסק בטיפוח תרבות הגוף, הבריאות והספורט -  לחיל הנוטרים – גאפירים  - בפי העם. החיל הוקם במאי  1936 בעיצומם של מאורעות הדמים על ידי הנציב העליון לארץ-ישראל סר ארתור גרנפלד ווקופ  יחד עם אליהו גולומב איש 'ההגנה', והרחובותיים יהושע גורדון איש המימשל ויששכר סיטקוב נציג 'הגוש האזרחי'. היה זה  מעין כוח משטרה מקומי 'מוסף'  ל"שמירת החוק והסדר באזור מוגדר".

בתוקף תפקידם לבשו הנוטרים מדים והותר להם לשאת נשק ולהתאמן בהפעלתו. למעשה היה זה כוח  שהיווה  זרוע ליגאלית של 'ההגנה' והמגויסים היו אמורים להיות כולם חבריה.

 צבי כנוטר עבר לכפר-סבא  - סביבה מועדת פורענויות. והתנכלויות יומיומיות  מצד תושבי הכפרים הערבים השכנים כמו קלקיליה, טירה ומיסקי.  בהשפעת חבריו ליחידה עבר לשורות מחתרת הארגון הצבאי הלאומי. לאחר זמן קצר עקר לתל-אביב והחל לעבוד במקצועו כמסגר, קנה אקדח מכספו, כמנהג אותם ימים, והתמסר לפעולות הארגון  - כלומר המשיך להיות חבר מחתרת פעיל.

צבי לא השלים עם 'הקו המתון' הוא לא יכול היה לסבול את חרפת 'ההבלגה'  והחליט לנקום. הראשון ששבר את ההבלגה

סיפרו כי בשעתו היה חשוד במשלוח 'מכתב איומים' - ובתוכו כדור אקדח – לאות אזהרה במקרה של סירוב -  לעורך-הדין מויאל בתל-אביב ובו דרש  כי ישלם 250 לא"י [לירות ארץ-ישראליות] לטובת ה'אגודה להגנת כבוד המולדת'  בעקבות עדות המזכיר ערכה המשטרה חיפוש בבית החשוד  - צבי פראנקל -  "בלי למצוא אותו בבית". אומרים כי  מצאו אקדח 'תופי', כשארבעה כדורים מתוך שישה היו חסרים.

סיפרו כי היה קשור עם היריות על הערבי ברחוב ריינס בתל אביב זה, שמת אחר כך מפצעיו בבית החולים הממשלתי ביפו.

בחוגי הארגון החל להסתמן קו חדש: פגיעה באזרחים ערבים כתגובה על רצח יהודים, ויהיו מי שיהיו -  פגעו בעוברי-אורח ערבים, וזרקו רימונים בשווקים. "המוסר היהודי קידש את הנקם וגזר כליה על העמלקים" אמרו.

בראשית ספטמבר 1937 ללא היתר מפקדו יצא  צבי לנקום "יש הצדקה מוסרית  להריגת אדם על רקע אידיאולגי" אמר והתנקש בערבי ליד הכפר סומייל שמצפון לתל אביב - 'פעולת תגמול' יש אומרים- הרגו. יש אומרים- נפצע.

אומרים כי הצטברות מעשי פורענות, הם שדחפוהו למעשהו זה  – בראשית יוני נעקרו בפרדסו של אהרון בוקסר בנס-ציונה 150 עצים, אחר כך הייתה ההתנקשות באוטובוס היהודי בדרך ירושלים – יריחו, ולקראת סוף החודש הוכה קשות השומר יוסף מזרחי במגרש גרוטאות רכב ליד כביש פתח-תקווה. 

יש אומרים כי  הרצח בכרכור היה 'הקש ששבר את גב הגמל' - כאשר בסוף אוגוסט– סטניצקי דניאל וטנקוס איסר – אנשי מים  נרצחו מהמארב ליד 'הבאר הרומית'.

המשטרה ערכה חיפושים בסביבה, עלתה על עקבותיו והגיעה לדירתו. אולם צבי פראנקל הצליח להתחמק מן הבית: שהיה דר בו ברחוב צבי ש"ץ 11 כך אומרים,  בטרם הגיעו השוטרים.

בחיפוש שנערך במגורי אמו של פראנקל ברחוב ש"ץ 11. נמצא אקדח שממנו נורו היריות לעבר הערבי מסומייל. עם כדורים.  בעוד צבי מחפש מקום מחבוא, המשטרה עצרה את האם. והיא נכלאה בבית הסוהר ביפו.

בדירה נשאר כלב ענק מגזע זאב  'שד' שמו.

בלשים שמרו על הבית, חיכו לו "שמא ישוב הבן", אך לשווא, שום איש לא ניסה להיכנס לשם.

 על גג הבית היה טמון מחסן נשק קטן שכלל כמה אקדחים. בלילה הצליח צבי לעקוף את  משמרות המשטרה טיפס על צינורות האינסטלציה, הוריד את מחסן הנשק מהגג והוציא את כלבו האהוב מהדירה שהייתה בקומה השלישית.

את מחסן הנשק מסר למחרת למפקדו ואת הכלב מסר לחבר. 

בעצת חבר הסגיר צבי עצמו לארגון וביקש את חסותו, והארגון עזר לו להתחבא עד שהסתתרותו נהייתה בעייתית.

המעון ברחוב ש"ץ 11 נסגר לפי פקודת המשטרה.

למחרת, בהעדר האם והבן ערכה המשטרה חיפוש 'בבית הסגור' - ומצאה שם "פצצה. בתוך קופסה".

המשטרה עשתה מאמצים רבים לתפיסתו אולם ללא הצלחה. כדי להכריח את צבי שיסגיר את עצמו, היא הפיצה שמועה כי הם מענים את אימו במרתפי המשטרה. כאשר זו הגיעה לאוזני צבי, ביקש לראותה, להסגיר את עצמו למשטרה רק שיפסיקו לענות את אמו וישחררוה.

כאשר נודעה כוונתו זו נוצרה פאניקה בתל-אביב, פן יילכד ויישבר, 'ידידיו' של פראנקל בארגון – חבריו ומפקדיו,  הרגישו עצמם מאוימים ופחדו שמא בחקירה לא יעמוד בעינויים  ויגלה את זהותם למשטרה הבריטית,  יספר את כל הידוע לו על המחתרת - סודות הארגון.  למרות שהיה חבר מסור ונאמן למחתרת. כדי למנוע  זאת "הוחלט לסלקו והוא הוטבע במימי הירקון". כתב דוד ניב, היסטוריון תולדות האצ"ל.

מפקדו הראשון של הארגון הצבאי הלאומי רוברט ביטקר שכפי הנראה לא היה מנהיג מוצלח מאוד.חתם על הפקודה ואישר להוציא את צבי פראנקל להורג .

"כשחוטבים עצים עפים שבבים" [אימרה שלימים ייחסוה לרודן הבולשביקי יוסף סטאלין]  אמרו אנשי הכוח וביום א' בתשרי תרצ"ח [6.9.1937] הוצאה ההוראה לפועל -  צבי פראנקל  נתפס והוטבע במי הירקון; יש שדאגו לפרסם כי נסע לחו"ל.

"היה לרצח אופי מובהק של סילוק אנשים בלתי-רצויים בנוסח שנחאי" העיד 'ספר ההגנה'.

"שיטה סינית, הטבעה" – אמר דוד ניב  [ליויבסקי – הוא 'שאול'] לוחם והיסטוריון האצ"ל.

"לא ברור אם העונש הסיני של פראנקל, שהוטבע בירקון  קשור למורשת החרבינים של האצ"ל ".

כתב יגאל סרנה  במקומון הירושלמי 'כל העיר'.

 ב  8 בספטמבר 1937 ביום ה' ראש השנה תרצ"ח נמצאה גופה צפה על הירקון.

 אחד מחברי מועדון השייטים של תל-אביב ששט להנאתו בסירה על פני הירקון בשעות אחר-הצהרים ראה סמוך ל'שבע טחנות' ראש אדם על פני המים "ראש מנופח הנמצא במצב מאונך", הוא הודיע על המקרה למשטרת צפון העיר, וזו נתקשרה עם משטרת רמת-גן אשר בגבולה נמצא ההרוג. יש אומרים שהיו אלה מספר אנשים ששטו בסירה על הירקון, ראו את הגופה ודיווחו למשטרה. 

שוטרים רבים עם קצינים יהודים ובריטיים בלוויית חוקרים מירושלים ומיפו באו, משו את הגווייה "שהעלתה סרחון למרחוק" ממי הנחל

הטבוע היה לבוש,  צווארו קשור בחוטי ברזל. ידיו היו אזוקות בחוטי טלפון,  והרגליים נקשרו בחוטי ברזל וחוברו למשקולת של בלוק-אבן להכביד על משקל הגוף.

תחילה חשבו כי הגופה היא של ערבי, אך לפי הפנקס הכתוב עברית, שנמצא אצלו, נקבע כי הוא יהודי.

והגופה הועברה ברכב משטרתי לחדר המתים של בית החולים העירוני 'הדסה ' בתל-אביב.

סרג'נט [סמל]  בריטי חיפש במקום עקבות ופרטים על הרצח. בעלי הסירות בירקון נחקרו ונשאלו אך כל ידיעה מוסמכת לא נתקבלה.

הפתולוג ד"ר היינריך קרפלוס ניתח את הגופה במשך שלוש שעות, וקבע כי הקורבן נחנק ובעודו בחיים, הושלך למים ורק אחרי שהייה של כמה שעות במים – מת מטביעה.

שני צלמי המשטרה צלמו את הגופה. עם שעון הניקל על ידו השמאלית.

לפי ממצאי המשטרה שהתה הגופה במים כשלושה ימים.

הגופה הוצגה בחדר המתים של בית החולים העירוני ליממה.

הצטופף במקום קהל רב, שביקש להיכנס, אך נוטרים הועמדו במקום ולא הרשו את הכניסה אלא למטפלים בחקירה.

לא בן משפחה, קרוב או מכיר של הנרצח לא הופיע  ואפילו לא הודיע על היעלמות.

איש לא בא להעיד מיהו הנרצח.

עד חצות לא זוהתה הגווייה.

לאחר שאי אפשר היה עוד להשאירה כך "מרוב רקבון". הרשו שלטונות המחוז לקברה. ביום 9 לספטמבר ה' בתשרי תרצ"ח בשש לפנות ערב נלקחה הגופה על-ידי 'חברא קדישא'  בלוויית שוטרים ומנהלי החקירה בלבד. ונקברה בבית הקברות החדש ב'נחלת יצחק' כאלמוני.

על החקירה  הוטל איפול מלא  "כך מכריחה המשטרה את העיתונאים לחפש פרטים במקורות צדדיים שלא תמיד מדויקים הם".

המקרה המחריד עורר בציבור רגש של זוועה ותימהון  -החלו להישמע השערות שונות יש ואמרו  רקע פרטי, יש ואמרו  אינטימי-משפחתי ויש טענו חברתי-ציבורי.

 המשטרה המשיכה בשיטתיות לחקור את המקרה. בנוסף לפנקס שהיה בכיסו,  נמצא מפתח מסוג 'Yale', ועליו חרוט Ziess-ikon –  מצאו שאינו מתאים לדירה ברחוב שץ 11 [אחרי חקירה נוספת נמצא כי המפתח, כן מתאים].

נמצא בול דואר מהיידלברג שבגרמניה – שלא העלה דבר.

נמצא אצלו מעין שטר-הגרלה עם חותמת "האמבורג" - כנ"ל.

המונוגראמה ['אינציאלים' - ראשי תיבות השם הפרטי ושם המשפחה]  של האותיות בלאטינית שנמצאה על כותונת הנטבע – לא עזרה בפענוח  הסתבר שהיא נגנבה ממר ארנסט שטסל ימים מספר קודם לכן.

 כך גם נעליו - תוצרת 'באטא',  והחולצה שהסתבר כי היא תוצרת אמריקה לא קידמו את החקירה. [אומרים כי היתה הלשנה].

פנו לרופאי השיניים שטיפלו בשיני המנוח "תקנום בארבעה  מקומות בפיו", שיבואו לתחנת המשטרה ברמת- גן או למרכז בתל-אביב. לא הייתה כל פריצת דרך.

חקרו דייגים:  דייג-חובב בשם אריה פלדמן בעל בית מסחר לאופניים ברמת גן סיפר, כי היה רגיל לדוג בכל שבת, ופגש בבחור שהיה לו כלב גדול ואופנים שהיה בא לדוג בירקון. זה לא פתר את התעלומה.

תמונות הגווייה לא סייעו לזיהוי "משום ריסוק הגוף וניפוחו".

לאחר שבוע של חקירה מאומצת  זוהתה הגווייה כגופתו של צבי פראנקל. בעיקר לפי השעון שההרוג נשא על ידו, שעון שתוקן במארס 37' . על ידי השען מר לוטרשטיין מרחוב אחד-העם 26 בתל-אביב, השען ערך רישומים מדויקים של בעלי השעונים המובאים אליו לתיקון  והוא זיהה את השעון ואת שמו של הנרצח ככתוב בספר התיקונים שלו, והוא שבא אל המשטרה וסיפר.

אמו של צבי נקראה לזיהוי - בשעה שבע בערב מבית הסוהר ביפו הובלה האם  גיזלה פראנקל בלוויית שוטרת לתחנת המשטרה ברמת-גן כדי לזהות את המת לפי צילומי הגופה והבגדים שבידי המשטרה.

וזו קבעה לפני הקצין החוקר חד-משמעית שהבגדים הם של בנה.

טביעת האצבעות של המת שהמשטרה העבירה לחקירת המשטרה בגרמניה התאימה לטביעת האצבעות, שמצאו בבית פראנקל.

המשטרה שלחה צילום רנטגן מאחת העצמות של הטבוע  למכון מדעי ידוע בקהיר של מצרים  כדי לקבוע את הגיל המדויק. אימות.

בעיר פשטו ידיעות על זהות האיש שנמצא טבוע בירקון; השם נמסר מפה לפה, וכך השמועות.

  

לאחר הזיהוי הוחזרה האם לבית-הסוהר ביפו. כנאשמת בעוון החזקת אקדח טעון כדורים ופצצה, ולאחר שנגבתה ממנה עדות בעניין זה, לא התנגדה המשטרה לבקשת עורך-הדין קירשנבאום לשחררה בערבות של 100 לא"י עד יום הדין.

ביום הראשון הוציא שופט השלום בתל-אביב יעקב אזולאי יליד צפת, פקודת שחרור לגברת גיזלה פראנקל בערבות של 30 לא"י;  הערב בשבילה היה מכרה והיא עברה לגור בבית מכרים.

האם המשוחררת על-תנאי שלחה מברק לבעלה בגרמניה שיבוא תיכף ומיד לארץ-ישראל כדי לקחת חלק בפרשת הבירורים של העניינים הקשורים בהיעלומת בנם, במאסרה ובהאשמות נגדה.

סיפרו והפיצו בעיתונות  כי האם גיזלה ניסתה להתאבד.

"נעשה עוול ללוחם עברי" אמרו חבריו.

"משגה טראגי"  אמרו המפקדים.

"פנצ'ר נורא" אמר ההיסטוריון דוד ניב לעיתונאי יגאל סרנה.

סוף דבר

46 שנה לאחר רציחתו של צבי, בשנת  1983 [בשנת שלטונו האחרונה של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל],  הוא טוהר על-ידי חבריו, הוחזר כבודו ושמו נכלל בין חללי האצ"ל  ואז הוקמה מצבה לקברו וזה הסיפור:

הלכתי אצל הממונה על בית העלמין בנחלת-יצחק, חיים.  הרישום לא היה מסודר כל-כך ובמקום שהיה כתוב שקבור שם צבי פראנקל – קבורה מישהי אחרת – הוא הבטיח לי לחפש. חיים אכן חיפש בחלקה שהוא הניח ששם צריך להימצא הקבר [לפי מחברת קבורה הרשומה לפי תאריכים שנשארה עוד מהתקופה ההיא, לפני עידן המחשבים, ובה היה רשום בתאריך האמור שם המשפחה בלבד]. והוא מצא!

מצבה רשמית בנוסח מצבות צה"ל עם סמל האצ"ל. צילמתי. והתוצאה בראש הסיפור.

לימים התברר לי שהמצבה הזו הוקמה רק בשנת 1983 בסוף ימי כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה , בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

גיזלה פראנקל, האם, ספרו כי לא התגרשה מעולם, אחרית ימיה עשתה במוסד בשרון, נפטרה בשנת 1974 ונקברה בבית העלמין הדרום [חולון בת-ים].

רוברט ביטקר שנתמנה על ידי מנהיג התנועה הרביזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי [= "ראש בית"ר", "ליברל", "אנגלופיל"] למפקד הארגון הצבאי הלאומי החל בין השאר בתנופה רבה בארגון המחתרת: בארץ-ישראל, הפעיל את המפקדה וחילק בה תפקידים. התייעץ עם הפרופסור יוסף קלוזנר ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים  והנהיג תארים צבאיים: רודן, אלוף, שרן, גונדר ראשון, סמל, סגן.

לביטקר היו מתנגדים בתוך האצ"ל, אך הם יצאו נגדו בגלוי עם כשלון שוד שליח בנק-הפועלים ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב [12.9.1937] "למימון פעולות הארגון" לו, לא היו שותפים [לשוד ולכשלון], הוסיפו לזה את חלקו ברצח פראנקל שגם לו, לא היו שותפים.  הם ראו בזה "פשע המאפיין את אישיותו של ביטקר כזו של פושע" כפי שכתב בנימין אליאב,  ושלחו את  שמואל כץ, מבית"רי דרום-אפריקה  לפולין לשכנע את ז'בוטינסקי להסכים להחלפתו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי.

ביטקר נקרא לבירור בוורשה ואולץ להתפטר מתפקידו - הוא נתבקש לעזוב את תפקיד המפקד "בשל חוסר התאמה"  והוחלף באוקטובר 1937 על-ידי משה רוזנברג.

משה רוזנברג הצהיר ש: "מקרה פארנקל, נשאר כיום עלום, ואני מעדיף שלא להתייחס לכך. . . ".

אליאב [בנימין לובוצקי], איש התנועה הרביזיוניסטית, כתב בזיכרונותיו שההחלטה להטביע את פראנקל לא הייתה רק של ביטקר, ו"היו עוד מספר לא-מזוהים שלקחו חלק בכך. . . "

 "רצח זה הוחלט ובוצע על ידי קבוצה אידיאולוגית ומסיבות פנים-ארגוניות. הארגון היה מעורב ברצח" אמרו חלק מחוקרי התקופה.

"מתוך העדויות השונות עולה כי ביטקר לא היה שותף להחלטה לחסל את פראנקל, אולם העניין נזקף לחובתו ותרם לסילוקו מן הארגון" כתב יהודה לפידות הוא 'נמרוד'  [לימים פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים]  בספרו 'לידתה של מחתרת'.

לימים סיפרו כי ביטקר ברח מהארץ עבר להתגורר בארצות-הברית ושם נפטר .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

זאב מנחם ורבר - נהרג ממוקש האצ"ל במנהרה ל'בית-הדר'

18.6.1947 - תל-אביב

בית-העלמין נחלת-יצחק, חלקת 'ההגנה',  תל-אביב

טכסט:

זאב מנחם ורבר

בן שלמה אברהם ושרה

נפל בשליחות ההגנה

ל' סיון תש"ז

בן 20 בנפלו

תנצב"ה

בשנת 1947 לחם הישוב המאורגן בחזית העלייה, ההתיישבות וזכות ההגנה העצמית מול הבריטים – אבל בו בזמן, גם נגד ארגוני הפורשים, שלא קיבלו את מרותו: הארגון-הצבאי-הלאומי [אצ"ל] ולוחמי-חירות-ישראל [לח"י].

זאב ורבר נפל ב-18 ביוני 1947 בפעולת 'ההגנה' -הכוח הצבאי של הישוב המאורגן - שמנעה מהאצ"ל את פיצוץ בניין  'בית-הדר' המבוצר, שם שכנו משרדיו המרכזיים של הצבא הבריטי בעיר תל-אביב.

זאב מנחם נולד בשנת תרפ"ח [1928]  בעיירה קטנה בגאליציה ועלה עם הוריו שרה ושלמה אברהם ורבר, לארץ-ישראל כילד. "המשפחה באה מסביבות טרנופול, ליד לבוב - סיפר האח אליעזר- זאב היה ילד קטן".

הגיעו ארצה ב-1934 ואת ימיה הראשונים עשתה המשפחה אצל דוד בקבוצת כינרת -"אצל ורבר מהדיר"

האב נסע לאחר כמה ימים לתל-אביב, והחל לעבוד בעירייה כפועל ניקיון.

בתחילה גרו בתל-אביב בשכירות, מספר משפחות עם מטבח משותף ומקלחת בחוץ, ולאחר מכן עברו להתגורר בבית משותף ברחוב הגדוד-העברי בדרום תל-אביב.

זאב למד בבית-ספר היסודי 'ביאליק', שם גמר את לימודיו ובגיל צעיר, כמו רבים מנוער סביבתו, יצא לעבוד. חבר בתנועת 'הנוער העובד'. הצטרף לשורות 'ההגנה'.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, עלו בו זמנית על קרקע הנגב 11 יישובים על קרקעות, שנרכשו על ידי יהודים, בין השאר על ידי משה סמילנסקי איש רחובות. חברת הכשרת-היישוב עם הקרן-הקיימת החליטו לעשות מעשה וזאב היה שם.

תכנון המבצע וביצועו הוטל על מטה 'ההגנה'. כמפקד המבצע נקבע יוסף רוכל [אבידר] מנהל התעשייה הצבאית המחתרתית.

כ- 200 משאיות, כלי רכב שונים וכ-1,000 אנשים עלו באותו לילה על הקרקע בשיטת 'חומה מגדל', והקימו את היישובים: אורים [גרין]- חבר הקבוצות; בארי [נאח'ביר]- הקיבוץ המאוחד; גל און [חירבת מוסג'ת] - הקיבוץ הארצי; חצרים [קלטה]  -חבר הקבוצות; כפר דרום [דיר אל בלח] - הקיבוץ הדתי; משמר הנגב [ביר מנסורה] - הקיבוץ המאוחד; נבטים [מדסוס] - הקיבוץ המאוחד; נירים [דנגור] - הקיבוץ הארצי; קדמה [תל תורמוס]  - הקיבוץ המאוחד; שובל [ביר זבאלה] - הקיבוץ הארצי ותקומה [סומרה] -הקיבוץ הדתי.

בראשית ינואר 1947 הוחל בהנחת קו מים ליישובים. 220 קילומטרים. 'משרד ההשקאה' של הסוכנות היהודית בחר בחברת 'מקורות', חברה הסתדרותית, בבעלות משותפת עם הסוכנות-היהודית והקרן-הקיימת לישראל לבצע את מפעל המים; על 'סולל-בונה' הוטל לבנות את הבריכות ולהוביל את הצינורות, וחברת 'חרות' הרכיבה את הצינורות וריתכה אותם. שתיהן חברות הסתדרותיות.  זאב היה שם.  אחרי ארבעה חודשים זרמו מים בקווים.

זאב שב למשפחתו בתל-אביב; עבד בבית-החרושת של הקואופרטיב ההסתדרותי 'הארגז' בנווה-שאנן; מפעל, שחבר לארגון 'ההגנה' בו ייצרו משוריינים ועמדות מגן. מחסן העצים של המפעל שימש כ'סליק'  - מחסן סודי לנשק  המחתרת של 'ההגנה'.

זאב השתתף בפעולות נגד הבריטים עליהם לא דיבר. בפעילותו המחתרתית עבר קורס חבלה  ונעשה לאחד ממומחיה של 'ההגנה' בתחום.

בן 20 צורף למחלקה המגויסת מהחי"ש [חיל-שדה] של 'ההגנה' בתל-אביב שהוקמה "על מנת למנוע את השתלטות אצ"ל על תל-אביב", כדברי מפקדה, דן נוימן [נעמן].

'המחלקות המגויסות' הוקמו ליד כל סניפי 'ההגנה' להילחם באצ"ל ובלח"י, שסירבו לקבל את מרות מוסדות הישוב והתנועה הציונית – 'פורשים' קראו להם.

כ-30 אנשי המחלקה היו ב'בית-האדום' - רחוב הירקון 123, שם גרו: אכלו וישנו, [להבדיל מ'הפלוגה המיוחדת', שחבריה היו ב'מצב-היכון' בביתם]. בבית היה גם מטה המוסד לעלייה ב' ומטה הפלמ"ח  "אמרו לנו, לא לספר את מי אנחנו רואים נכנס, מגיע לבית" סיפר שפיגלמן .

"היה די כיף, ביום היינו הולכים להתרחץ בים, ואם היה קורה משהו, והיה צריך להזעיק אותנו, היו תולים שמיכה צבעונית על מעקה המרפסת וכולם היו תיכף באים. זאב  היה איש הפלוגה שלנו ולא חבלן. המפקד היה דן לימים נעמן". סיפר לנו מנחם [מני] סלומון נצר למשפחת יואל משה סלומון בדירתו שב'מגדלי הים התיכון' בהרצליה.

על המחלקה המגויסת בתל-אביב הטילו המוסדות העליונים לשתק את פעולות ה'פורשים', על-ידי הפגנת-כוח והענקת הגנה לאזרחים, שנתבעו לתת כספים או מכוניות, וכן לבלום את השפעתם בשכונות העוני ובקרב הנוער-הלומד. 'הסזון הקטן' קראו לכך- בלי שיתוף פעולה עם הבריטים; ללא הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לידי המשטרה וללא הלשנות עליהם.

במהלך חודש יוני 1947 הגיע לשירות הידיעות [ש"י] של  'ההגנה' מידע על התנהגות חשודה של אנשי האצ"ל בבניין סמוך ל'בית הדר'. ממול ברחוב השרון  10 היה מפעל מחתרתי של 'ההגנה' ליצור תת-מקלע 'סטן', ובו המחרטה היחידה בארץ לחריטת קנים.

ב-17 ביוני 1947 קיבל נוימן, מפקד המחלקה המגויסת, קריאה טלפונית מהש"י כי פשטה שמועה, שאחד הארגונים הפורשים, כנראה אצ"ל, חופר מנהרה מתחת לאחד המבצרים הבריטיים בעיר "ומוכרחים לגלות את המקום בטרם פורענות".

היו שתי אפשרויות, ששימשו מקומות ריכוז של משרדים, חיילים ושוטרים בריטים: 'בית-המדידות' ו'בית הדר'. בסריקות סביב 'בית המדידות' לא נמצא כל דבר חשוד. ממול 'בית-הדר' ברחוב כביש פתח-תקווה בבית הפינתי הראשון ברחוב השפלה, היה שלד של בנין, שבנייתו הופסקה, ונפל החשד, שמשם נחפרת המנהרה.

האימות הגיע  - איש ש"י, חבר רשת 'משכון' בתל-אביב, הודיע כי האצ"ל חופר תעלה מתחת לכביש פתח-תקווה, כדי לפוצץ את בניין 'בית הדר' שבו ישבה מפקדת הצבא הבריטי במחוז תל-אביב יפו.

'בית הדר' הנמצא במרכז 'המצודה' המגודרת בתל-אביב,

אנשי המחלקה באו, ראו, עקבו וראו שאכן יש במרתף פעילות. במסווה של מחסן תפוחי-אדמה מוציאים משם חול.

הבית בכביש פתח-תקווה 48 הוא בבעלותו של מר שמחה לאלו הגר בירושלים. בית בן 3 קומות, מן הישנים בתל-אביב. בחזיתו שדרת עמודים מקורה, בקומת הקרקע כמה בתי עסק וקיוסק לגזוז. הכניסה לחצר היא מהצד, מרחוב השפלה. החצר מלאה חומרי בנין, והמרתף הוא מצד החצר. במרתף שלושה חדרים קטנים. שניים מהם שכרה צעירה בשם גרין ושילמה מראש בעד כמה חודשים. החדר האמצעי שייך ליצחק קאופמן מחיפה, מתקן מכונות משחק ואוטומטים שונים.

אומרים כי בזמן האחרון נשכר המרתף על-ידי ד"ר מרק קהאן, חבר מטה אצ"ל, שהתחזה כסיטונאי של תפוחי-אדמה, ומאז נהגו להגיע למקום משאיות עם 'סחורה', שהוכנסה והוצאה לעיני המשמרות הבריטיים.

את המרתף הזה בבית, שממול 'בית-הדר,' בחר האצ"ל כתחנת מוצא לבנין המנהרה.

החפירה נעשתה בלילות. החופרים היו אנשים, שידעו פרק בהנדסה ובבניין מנהרות. נמנעו מעבודה  בכלים משוכללים העושים רעש - מריצת-משא, ואת-חפירה, עשו את העבודה במשך כשלושה שבועות בלילה לאור תאורת חשמל מסוללות מהחדר הראשון של המרתף. חלק מן העפר שמו בשקים והכניסו לחדר השלישי, השאר הוצא החוצה במזוודות. חפרו  כ-10 – 12 מטרים בעומק של 4 מטרים. גובה המנהרה כגובה אדם בינוני. המנהרה נחפרה בקו ישר אל 'בית-הדר', תחת הכביש הראשי, כביש פתח-תקווה  - נתון, שחייב יציקת קירות בטון, תקיעת עמודי ברזל ומשעני עץ למניעת מפולת. גם מאוורר היה להכנסת אוויר טרי. החופרים  הגיעו אל מתחת למחצית הכביש החופשי לתנועה וגם חדרו כמטר אחד לתוך השטח המגודר בתיל דוקרני, מתחת לעמדת המשמר הצבאי שב'בית הדר' מבלי שירגיש בהם איש.

"מזוודות האדמה הושמו בארגזים והורחקו מהמקום יחד עם שקי תפוחי-האדמה".

אמרו שירח רום, כקצין מבצעים מחוזי של אצ"ל הוא האחראי על חפירת המנהרה.

דני נוימן ואנשי מחלקתו, לפי פקודת מפקדת 'ההגנה' בתל-אביב,  עקבו אחרי אנשי האצ"ל וראו, שמתוך מחסן תפוחי-אדמה מוצאים בזמנים שונים שקים המועמסים על טנדר. כשאנשי האצ"ל הסתלקו נכנסו אנשי 'ההגנה' למקום מחופשים כעובדי תברואה של העירייה עם סיפור כיסוי של לוכדי נחשים, לבדוק את הנעשה שם. יום רביעי בבוקר - "דלת המרתף לא הייתה נעולה" איש לא היה שם. בחדר אחד מצאו שקים מלאים תפוחי-אדמה ומתחתם שקים עם אדמה טרייה. ברצפת החדר הראשון גילו פתח מדופן עץ, ועליו מכסה עם ידית. הרימו וגילו מערה בחפירה. כתבו על כוננית עץ מיושנת שהייתה במקום "ההגנה היתה כאן. אנו מתרים בכם לא לבצע את זה, הגנה". והסתלקו.

על גילוי המנהרה דווח דני נוימן למפקד העיר יהושע גלוברמן ולקצין המבצעים שלו. פיצוץ הבית על יושביו היה גורם לאבדות רבות של שוטרים וחיילים אך גם של אזרחים היושבים בבתים הקרובים. בשכונת הרכבת הסמוכה היו מאגרים עצומים של דלק. אם האצ"ל היה מצליח לפוצץ את 'בית-הדר' היה נגרם אסון נורא לסביבה. כזכור - לא רחוק משם היה בית-חרושת של התע"ש ליצור קנים של תת-המקלע ה'סטן'.

בהתייעצות שקיימו השלושה, הועלו שתי הצעות, שהועברו מיד להכרעת ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי: לסתום את המנהרה בכמות גדולה של בטון או למלא אותה מים. גלילי קבע - לסתום.

"מספיק שהיינו מרימים טלפון אנונימי לבריטים והם היו גומרים את כל העניין. אבל לנו אסור היה לערב את הבריטים. במקום היה ברז מים, הצענו לגלילי להציף את המנהרה אבל הוא אמר שזה לא יעיל וצריך לסתום ממש" נזכר נעמן.

אנשי 'ההגנה' הזהירו את האצ"ל להפסיק את החפירה. האצ"ל מצדו הזהיר את אנשי 'ההגנה', שנטמנו מוקשים בתוך המנהרה וכל מי שינסה להיכנס לתוכה, ימצא את מותו.

משלא הועילו האזהרות ניגשה 'ההגנה' לסתימת המנהרה -"שלא תצלח עוד לשימוש".

היה ברור, שפעולה זו מסכנת את חיי אנשי 'ההגנה', הצפויים גם למאסר אם יתפסו בשעת הפעולה על ידי השלטונות הבריטים.

למחרת - ל' בסיוון תש"ז  [19.6.1947] נשלחו לשם אנשי המחלקה לבושים כעובדי עירייה. הם הגיעו למקום זמן מה לפני השעה 11 במשאית, שמספרה 9961 ועליה שני טון שקי מלט, כלי עבודה ו-8  בחורים. המכונית נעצרה לפני הבית, הבחורים קפצו ממנה, נכנסו לחצר, המלט נפרק, הוכנס למרתף. ניגשו לסתימת המערה. זאב ורבר בראש - מומחה לפירוק מוקשים.

מיד בכניסה על מכסה המנהרה הייתה 'מכונת-תופת'  - ארגז קטן מעץ מגולגל בחוטי חשמל.

זאב היה חבלן היחידה – בוגר קורס חבלה. הוא הסתכל על מהמכסה ועל החוטים והחליט, מה שהחליט. היה איתו עוד חבלן יענק'לה. "סירבתי לסכן שניים והוריתי ליענק'לה לזוז לאחור, זאב נשאר. " אמר דן נוימן. קצין המבצעים אמר שזה כלום, "תזיזו את זה" אמר והסתלק. מני הציע לזאב לקשור בחבל ולסחוב. דן נתן לזאב חוט-חשמל, שהיה במקום כדי למשוך את התיבה הממולכדת בזהירות ובאיטיות החוצה. "אמרתי לורבר להשחיל את הכבל דרך ידית המכסה השני, להתרחק לעבר קיר בטון ורק מרחוק למשוך את הידית. משום מה זאב לא מילא את ההוראה", וענה ב"עזוב שטויות", ודרש מן החברים להתרחק, ניגש לפנות את הארגז הממולכד כדי לפתוח את הדלת למנהרה והפעיל את מנגנון תופת.  זה התפוצץ לו ביד. יש אומרים כי ניסה לפרק את אותו מוקש-האבטחה, ש"הונח במקום בזדון" -  מוקש שהטמין האצ"ל - "איך שנגע בזה זה התפוצץ" . הוא נהרג במקום. "הייתי לידו - אמר מני - כשזה התפוצץ הייתי כולי מכוסה דם".

עד היום לא ברור לו – לדן – כיצד ולמה נהרג זאב – אולי היה תחכום מיוחד במלכוד ואולי פשוט תנועה לא זהירה של זאב;  "כנראה שלעולם לא נדע". אמר.

"אני עשיתי את המלכודת, כל תזוזה של מילימטר ימינה, שמאלה או למעלה וזה מתפוצץ" אמר בגאווה.עמיחי פאגלין, מי שתיכנן ביולי 1946 את פיצוץ המפקדה הבריטית במלון ה'מלך דוד' בירושלים שם נהרגו 91 איש בהם 17 יהודים. גם לאה בכרך בתוכם.

עשן סמיך פרץ מן המרתף דרך החלונות. המכונית העמוסה שקים נעלמה מיד. חברי החוליה  חזרו לבסיס.

מיד אחרי, שנשמע קול הנפץ העמום ונראה ענן של אבק ועשן עולה ממרתף הבית, שממול 'בית הדר' מעבר לכביש. הבריטים מ'בית-הדר' הפעילו את צופרי אזעקה והחלו יורים ללא אבחנה - לכל הכיוונים. בהתפזר האבק והעשן, פרצו מן 'המצודה' פלוגות חיילים ובלוויית כמה מכוניות משוריינות ושוטרים ניגשו למקום ההתפוצצות.

"הסתלקנו משם. האנגלים שהיו ב'ברנקריירס' [כלי רכב קרבי משוריין קל, זחלילי, ללא כיסוי עליון, נושא מקלע 'ברן'] ירו עלינו אבל נחלצנו בשלום" סיפר מני.

לאחר בדיקה קצרה במקום, נכנסו הבריטים למרתף שם נתגלתה לעיניהם מנהרה ובפתחה  גופת אדם מרוסקת ללא רוח חיים. מהנדסי הצבא חדרו למנהרה מצאו חוטי-חשמל, שלא הובילו לשום מוקש, כנראה ששמשו לתאורה. הבולשת לקחה את כלי החפירה וכמה חפצים קטנים שנמצאו במקום לבדיקה.

אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' העביר את הגופה לחדר המתים של בית החולים העירוני 'הדסה'. לפי התעודות שנמצאו עליו נודע שמו: זאב ורבר, בן 20 מתל-אביב.

התוכנית לפיצוץ 'בית הדר' סוכלה.

בעיר הוכרז מצב כוננות. הבריטים החלו בחיפושים. הבית והסביבה הוקפו ודייריו, כתריסר אנשים, נעצרו לחקירה ושוחררו.

עוד באותו לילה התקבלה פקודה ממפקדת 'ההגנה', שצריך להוציא כל מה שאפשר ממפעל ה'סטנים'. בחורי המחלקה לקחו פטישים של חמישה קילו עטפו אותם בסמרטוטים ופרצו דרך הקירות מעבר את תוך המפעל. דרך סמטה צרה נכנס טנדר העמיס והסתלק, אחריו בא טנדר שני; הראשון חזר וכך הלאה. הבריטים סובבו באזור עם הנגמ"ש - ה'ברנקר': כ-10 דקות כל סיבוב. תצפיתן מחופש, נתן שתי דפיקות כשה'ברנקר' עבר, סימן שאפשר להמשיך לעבוד. דפיקה אחת – סימן להפסיק כי ה'ברנקר' התקרב.

בחיפושים, שערכו הבריטים באזור כולו, התגלה גם בית-המלאכה של התע"ש. סגרו סביבו בתיל והציבו 'ברנקרים' מסביב.  סיפרו שאפילו שמו מוקשים.

 "הצלחנו להוציא את כל ה'פורמות' לראשי הסטנים, את המחרטות ואת הכול מה שהיה שם, להעמיס על הטנדרים ולהסתלק. בבוקר מצאו הבריטים את המפעל ריק לגמרי." סיפר מני.

הכותרות בעיתוני בריטניה הכריזו: "יהודים מסכלים מזימת פצצה יהודית". "נמנעה השואה הגדולה ביותר בתולדות הטרור בארץ ישראל";"יהודים מצילים בריטים"; "את המפקדה, 'ההגנה' הצילה". עיתוני הבוקר בלונדון אמדו את מספר הנפשות, שניצלו ב-400 עד 600 נפש.

אותו ערב נצטווה נעמן להתייצב בפני דוד בן-גוריון, יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהתפנה מעיסוקיו השוטפים, והקדיש את זמנו להכנת הכוח היהודי לקראת ההתמודדות הוודאית על עתיד הארץ. נעמן נחקר על-ידי 'הזקן' ביסודיות על הפקודה, שהביאה למותו של ורבר. במיוחד רצה לדעת מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולה.

 במשך כל הלילה והבוקר עמדו משמרות כבוד של אנשי הביטחון ליד גוויתו של זאב וורבר בחדר המתים. האם השכולה בכתה ליד הארון. "רבים הצטופפו בחצר ברצותם לעבור בפעם האחרונה לפני חברם".

ההלוויה נקבעה לשעה 4 אחר-הצהריים. ברחובות העיר פורסמו כרוזי אבל מטעם ה'שורה' [כינוי ל'הגנה'] בהם נקראו תושבי העיר לבוא לחלוק כבוד אחרון לחלל שנפל בשליחות העם, כאשר הלך למנוע סכנה חמורה מתל-אביב ומתושביה.

המוני תושבי תל-אביב, אנשים מכל המעמדות - צעירים וצעירות, פועלים בבגדי עבודה, תלמידים, זקנים וזקנות - נהרו החל משעה 3 אחר-הצהריים מכל פינות העיר לרחוב מזא"ה, מקום יציאת ההלוויה, להיות עם זאב וורבר איש 'ההגנה', בדרכו האחרונה.

הארון נישא על כתפי חבריו. החזן זסלר שר פרקי 'תהילים'. המסע נע לאטו. דומייה נשתררה ברחוב, חנויות נסגרו, עוברים ושבים עמדו דום. על גגות הבתים ובמרפסות - המון אדם."הורכנו אלפי ראשים; עיניים רבות זלגו דמעות כששירת החזן ובכי המשפחה השכולה מהדהדים בחלל האוויר" כתב עיתון "הארץ".

אמרו כי ההלוויה הפכה להפגנה כבירה של העיר העברית בגנות הטרור, היא השמיעה קריאה לארגונים הפורשים לחזור בם מדרכם.

אמרו כי מאז הלוויית ארבעת חללי שרונה; אריה קסלמן, שרגא הר, עמירם בלינקוב וידידיה אהרון, שהייתה לפני שנה וחצי, לא נראו ברחובות תל-אביב שורות כה מלוכדות של אזרחי העיר הנאמדים ב-30 אלף אנשים.

הרחובות הסמוכים לרחוב מזא"ה נתמלאו קהל רב. צעירים שמרו על הסדר על זרועותיהם סרטי 'סדרן'. גם שוטרי תל-אביב ואנשי המשטרה המיוחדת. חבלים נמתחו לאורך כל הרחובות, שבהם עבר המסע. תנועת המכוניות ברחוב אלנבי הופסקה והופנתה לרחובות צדדיים.

כשנושאי הארון התקרבו לבית-הכנסת הגדול נמצאו עוד אחרוני המלווים בקצה רחוב מזא"ה.

עיתונאי-חוץ וצלמים באו באופן מיוחד מירושלים, אומרים ששניים מחברי ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee of Palestine) – אותה ועדה שמונתה על ידי האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ-ישראל הגיעו לתל-אביב במיוחד להלוויה.

בראש המסע הלכו עסקני הישוב, חברי מועצת העירייה וראשי מוסדות שונים. קצין המחוז מר קיסלוב ייצג בהלוויה את ממשלת ארץ-ישראל. כן השתתף סגן מפקד משטרת המחוז, מר קריסטי.

ליד בית-הכנסת הגדול, שגדרותיו ומדרגותיו מלאו המון אדם. נשא החזן דלין תפילה ונאמר 'קדיש'.

בדברי הספד, בשם עיריית תל-אביב פתח מר סעדיה שושני, מראשוני אנשי 'ההגנה' בתל אביב, וחבר המפקדה העליונה הארצית מטעם הגוש האזרחי:"יחד עם הישוב העברי ועם העיר העברית אנו מלווים את גיבור ישראל, שנפל חלל למען ארצו ועירו. . ."

לוי שקולניק [אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל] מזכיר מועצת פועלי תל-אביב קבע "במצוות העם הלכת...  בעל כורחך ובעל כורחנו נפלת, - וסיים:  - לא ניתן לגופים פורשים לקבוע את דרכי המלחמה!"

אחרי תפילת אזכרה המשיכה ההלוויה דרכה לרחוב יהודה הלוי, בשער המוביל לפסי הרכבת שמרו חיילים בריטיים; כשעבר הארון על פניהם התייצבו לדום. הארון הועלה על מכונית ושורת אוטובוסים הסיעה את המלווים לבית-העלמין בנחלת-יצחק. לאורך כל הדרך עמדו קבוצות אנשים; בשכונת מונטפיורי נסגרו החנויות ופועלי בתי-החרושת חלקו למנוח את הכבוד האחרון.

הקבר נכרה בשדרת קדושי 'ההגנה'  "הקהל העצום בכה יחד עם האם. אחרי סתימת הגולל עמד הקהל דום במשך 3 דקות" דיווח עיתונאי "הארץ".

על הקבר בלטו זרי 'סולל בונה', ו'הארגז' בהם עבד.

"זאב ורבר הציל רבים מסכנת מוות" כתב עיתון "דבר"

לא סוף דבר

ליד המקום בו נחפרה המנהרה הוצב לימים לוח מתכת גדול ועליו כתבו:

בבית זה חפרו

לוחמי הארגון הצבאי הלאומי

בתמוז תש"ז [יוני 1947]

מנהרה לכיוון "בית הדר", אשר

שימש כמתקן צבאי בריטי, במטרה לפוצצו.

גילוי המנהרה ע"י "ההגנה"

מנע את ביצוע המשימה.

מימין לכיתוב סמל העיר תל-אביב ומשמאל סמל האצ"ל.  הנוסח מופיע גם בשפה האנגלית.

במקום בו היה מפעל התע"ש – במרתף  שברחוב השרון 10, אין שום ציון לכך, כשם שבציון חפירת המנהרה על-ידי האצ"ל אין שום אזכור לכך שאיש "ההגנה' זאב ורבר נהרג ממלכודת-מוות שהונחה שם על ידם. לא שם ולא בשום מקום אחר בסביבה.

"בשם חבריו הרבים של זאב ב'הגנה', בקשנו מהמועצה ומהוועדה לקריאת שמות רחובות, שתחליף את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו זאב ורבר ז"ל. איננו מבינים את סירובה של אותה ועדה לפניות קודמות בעניין זה. אחרי 60 שנה, הגיעה העת להנציח את שמו וזכרו של האיש שהקריב את חייו על מזבח המולדת". כתב מנחם סלומון [ידיעון ה"הגנה", אפריל 2007]

"יש חוגים, הקובעים את היחס לקורבן לנסיבות בהן הוא נפל. אני מבקש כאן לקבוע בשמכם, שזאב נפל כגיבור, תוך מודעות לסיכונים ותוך דבקות במטרה. לכן קורבנו לא נבדל מזה של חייל שנפל בשדה המערכה". הכריז ליד המצבה דן נעמן, מי שהיה מפקד הפעולה לפני ששים שנה.

חבריו של זאב ורבר ז"ל, לא מבקשים אלא דורשים, מחברי הוועדה לשמות רחובות שבמועצת עיריית ת"א-יפו, לשנות את שם רחוב השפלה – לשמו של חברנו ב'הגנה' זאב ורבר ז"ל, שנהרג, בפעולה שהייתה ביוני 1947 , אמרו חברים בשידור רדיו בתוכניתו הלילית של מושיק טימור.

באזכרה שנערכה ליד מצבת קברו של זאב ורבר אחד הלוחמים – שפיגלמן האוסף כל קטע עיתונות רלבנטי -  סיפר על מאמציו בעיריית תל-אביב, שרחוב השפלה יקרא על שמו של זאב ורבר, אפילו היו מסתפקים בקצהו של רחוב החשמל – "שני בתים בסך-הכל" – אבל העירייה כבר 40 שנה דחתה את כל פניותיהם; "חמש פעמים זה עלה לדיון"  - ומשום מה – התשובה שלילית. הם לא מבינים למה. "אולי פוליטיקה".

סוף דבר

האירוע לא הפסיק את פעילותם העצמאית של הארגונים הפורשים, הללו המשיכו בפעולות, שכונו על-ידי 'ההגנה' "מעשי סחיטה ולחץ על יהודים". במקרים רבים איימו בנשק ואף פתחו באש. אחת הפעולות הללו כוונה נגד יוסף קריב, ראש הש"י בתל-אביב, יש אומרים -  נקמה על חלקו של הש"י בסיכול מבצע המנהרה.

"ידיעות מן הרגע האחרון אומרות ש'ההגנה' תפשה אמש כמה טרוריסטים ברחובות תל-אביב" נכתב בעיתון "ידיעות אחרונות" [19.6.47]

לימים, איש, שהציג עצמו כמהנדס, שתכנן את 'בית-הדר' טען, שהבית היה בנוי כל כך טוב –"הרבה בטון וברזל שכמות חומר הנפץ שתוכננה לא הייתה גורמת לבניין כל נזק ובוודאי שלא לקרוס".

אצ"ל: "היינו בטוחים שהבריטים יגיעו"

 לא מזמן היה בלונדון בחור מהארץ, הלך ברחוב עם חברו, דיברו עברית, עצר אותם אדם מבוגר ואמר :

Will you be so kind come to my house and I'll get you something interesting….

הבחור המסוקרן הלך איתו ואותו אנגלי בביתו, הוציא תמונה בה הוא כשוטר בריטי צעיר עם חברו, מצולמים במנהרה ליד כתובת האזהרה, שהשאירה שם 'ההגנה' ונתן לו אותה מתנה. . .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ו יוסף גרינבוים.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים  [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.