לויתן דוד –
נהרג על משמרתו בכרם שעל גבול רמלה
5.8.1913 -
רחובות
קברות "השומר" כפר-גלעדי
טכסט:
חבר "השומר"
דוד לויתן
תרנ'א - ב' אב תרע'ג
1890 – 1913
ת
נ צ ב ה
דוד לויתן - אמן צעיר, שעם עלייתו ארצה הצטרף לארגון "השומר",
והגיע במסגרתו למושבה רחובות. נרצח בידי ערבים כנקמת דם, בתגובה על תקרית זרנוגה.
וכאלה היו
הדברים: המושבה רחובות, שלא נמנתה עם מושבות הברון-הנדיב, הייתה חלוצת מושבות
יהודה בביטול השמירה הערבית [ אם כי עבודה ערבית עוד נותרה פועלים מזרנוגה הסמוכה המשיכו לעבוד שם]. חוזה נחתם בן המושבה לבין
ארגון "השומר" לשמירת: "הנטיעות, הזריעות, המגרשים והפירות שעליהם
ואת מגרש התימנים". 23 שומרים פעלו במקום, מהם 4 רוכבים, תחת פקודתו של צבי
בקר איש "השומר".
השומרים
והפועלים הפיחו רוח צעירה במושבה. יחסים מצוינים שררו בין חברי "השומר" לבין
רוב איכרי המושבה, צעיריה וצעירותיה. כאן כתב בר-נש, הוא נח שפירא,
את שירו המפורסם "יה חלילי עמלי לי". לא זוג אחד צמח לאור הירח של אז –
אם נזכיר את הפועל נתן חופשי עם טובה חרל"פ, הפועל בן-ציון צ'רנומירסקי
[ישראלי] עם חיה זלצר ממטבח הפועלים, ולימים השומר שמעון קושניר עם אסתר
בת יקותיאל קפלן, דיינו. "השומר" היה שותף פעיל ב'חגיגות הפסח'
בעיקר ברכיבה ובקליעה למטרה, ואף את החתונה המפורסמת של ארבעת זוגות
השומרים ערך במושבה; כל חברי "השומר" התכנסו ברחובות, ומאות
אורחים הגיעו מכל הארץ. העבודה בכרמים פסקה, בנות רחובות אפו עוגות והוועד תרם יין.
החופה נמתחה על 4 רובים ו"יריות וצהלות המון חוגג ליוו כל זוג בבואו לחופה
ובצאתו"..
אך התקרית
המכונה "מאורע זרנוגה" [23.7.1913] השביתה את השמחה. השומרים הואשמו בכך,
שגרמו לתקרית המונית עם ערביי זרנוגה, בגלל כמה עוברי אורח ערבים, שלקחו ענבים
בכרם ללא רשות. כתוצאה מהתגרה, נורה השומר שמואל פרידמן
מראשון-לציון והפורעים התעללו בגופתו. על קברו, שברחובות זעק מיכאל הלפרין,
הישיש מנס-ציונה, לנקמה. גם ערבי אחד מזרנוגה נהרג.
לאחר עשרה
ימים נרצח בכרמי המושבה השומר דוד לויתן.
"באור
ליום ג' ב' מנ"א תרע"ג 2 תמוז 1329 5 אוגוסט 1913 נרצח השומר לביתן
ע"י ערביים בעמדו על משמרתו בכרם ה' וויינר". כך נרשם ב'פנקס
הנפטרים' של המושבה, כדרישת חוק העות'מאני.
דוד לויתן
דוד נולד בשנת
תר"ן. הוריו העניים, בני עיירה ליטאית קטנה, הלכו לעולמם ודוד [הילד] היתום גדל
בבית אחותו באודסה בתנאים לא קלים.
מילדותו
הראה נטייה ליצור דמויות מחמר. אחד השכנים, כומר, השגיח בכישרונו האמנותי, נטל
אותו תחת חסותו, ומשגדל שלחו על חשבונו ללמוד ציור בבית ספר גבוה לאמנות בעיר. דוד
הצטיין בלימודים הכלליים ושמו כאמן החל להתפרסם. כשהיה בן שמונה-עשרה, שלחו
הכומר על חשבונו לפריז להשתלם באחת האקדמיות הגבוהות לאמנות. יש שאמרו כי דוד
ברח לפריז בגלל 'חטא פוליטי', כך או כך, בהיותו בפריז, מת איש-חסדו והצעיר
נותר ללא משענת כלכלית. למרות זאת הוא המשיך בלימודיו והתקיים מעבודותיו - ציורים
ופסלונים מכוירים, שהיה מוכר ברחובות פריז הבוהמיינית-בורגנית, עיר של
ויכוחים גדולים ושל פרשיות אהבים סוערות, ושל הציירים היהודי-איטלקי אמדיאו
מודיליאני, הספרדי פאבלו פיקאסו והצרפתים בראק וסוטין.
פגישה מקרית
ברחוב עם מקס נורדאו, הוגה-דעות, סופר, רופא ומנהיג ציוני, שחי בפריז,
הביאה לעלייתו של לויתן ארצה. הצעיר הציע לנורדאו פסלון קטן של
קבצנית יהודייה, המושיטה ידה לנדבה. נורדאו שהבחין בכישרונו האמנותי,
רכש את הפסלון ונכנס עמו בשיחה. לא עברו ימים רבים, ודוד יצא לארץ-ישראל
כשבידו מכתב המלצה מנורדאו אל הפרופסור בוריס שץ, מנהל
"בצלאל" בירושלים. הכסף הספיק לו רק עד נמל פורט-סעיד, ומשם חצה את מדבר
סיני ברגל.
אך המלצתו
של נורדאו לא נוצלה, כי מיד לאחר בואו לתל-אביב שבה עבד כפועל, פגש לויתן
במנדל פורטוגלי איש "השומר", שחיפש שומרים לארגונו,
והציע לו לבוא לשמור ברחובות. הצעיר הסכים, אף שמעולם לא שמע על
"השומר", ובעונת הקטיף והבציר הלך לשמור עם חברי "השומר"
ברחובות.
דוד היה לשומר
לכל דבר והיה כאחד מהם, אף כי ראה בשמירה עסק זמני. עדיין תכנן לעלות לירושלים
בגמר העונה כדי ללמוד פיסול ב"בצלאל", האולפן היהודי לאמנות. בינתיים
התגורר בסוכת השמירה ב"גבעת הזיתים", הגבעה הגבוהה באזור השולטת על
סביבותיה, ששימשה אחת מעמדות התצפית והשמירה של המושבה. הגבעה נמצאת בתחום נחלתו
של ישעיהו מילר [אחיו של טוביה],
והסוכה הייתה סוכתו של המשורר דוד שמעונוביץ, לימים שמעוני,
ששמר בכרמי רחובות בקיץ 1909.
הייתה זו
היפה בסוכות השומרים, ותמיד היו בה מטעמים, שהכין השומר, הצייר והפסל במו
ידיו להנאת חבריו. בחור
גבה-קומה ויפה-תואר היה דוד, "גדול, חזק, ופנים לו יפים, טובים
וגלויים" תיארו משה סמילנסקי. "אני זוכרת אותו, גבוה,
נחמד, פנים אינטליגנטיים. השאיר עלי רושם חזק", סיפרה יהודית פסטרנק לבית
מקוב. "היה מתהלך גלוי ראש ויחף בין הקוצים גם בלילה ורגליו אינן
נפצעות" סיפרו חבריו לישיבה על שקי האפונה בחנות המכולת של מוטל מקוב.
אחרי מאורע
זרנוגה, שמר לויתן בכרמים הגובלים עם כרמי רמלה, באזור ה"בסה"
[הביצה] שהיה שייך ל"וואקף" [הקדש מוסלמי], מול המאהל של השבט הבדואי
סטרייה, אזור שמראשית ימיה של המושבה היה מועד לפורענות.
אך כשרצו
לתגבר את השמירה ולצרף אליו שומר נוסף, סירב. עדיף מבחינתו לשמור ביחידות אמר
בחיוך והסביר: "במקרה הכי רע אני עלול ליהרג. זה לא יפגע באשתי, בילדי, אף לא
בהורי…"; "מה רבותא לגבור על
גנב בירייה? אין בדעתי לעשות שימוש ברובה או באקדח אלא לצורך פיקוח נפש", נהג
דוד לומר וכך גם נהג. "הוא היה שומר קר-רוח, ידע לשמור", סיפר זלמן
אסושקין, מוותיקי "השומר".
באחד הלילות
של סוף תמוז, באחד הכרמים הרחוקים שעל גבול רמלה, נרצח השומר דוד לויתן.
נקמת הדם
בא' באב תרע"ג בשעה 11 בלילה הגיע זלמן
אסושקין, מבקר-שמירה מטעם "השומר" במושבה אל סוכת לויתן. הוא
מצאו יושב על מדרגות הסולם ומקשיב לנעשה במטע השקדים. השניים ישבו, שוחחו ולאחר
שעה קלה נפרדו.
לאחר עזיבתו
של אסושקין, קלטה אוזנו של לויתן רחש ומשצא לבדוק את הכרם, התנפלו
עליו כמה ערבים, הקיפוהו וירו פעמיים. אלתו רוסקה וקליע שני ננעץ בחזהו.
בטרם הגיע אסושקין
למושבה, שמע ירייה מכיוון סוכתו של לויתן ולאחריה אזעקת צפצוף
האזהרה, ומיד עוד ירייה. התנים חדלו ליילל. זיהו כי היריות נורו מנשק ערבי -
"ידענו להבחין בין ירייה לירייה" ונשלח שומר לברר מה קרה. כשחזר השומר,
אמר: "נדמה לי שהרגו את לויתן".
קול צלצול
הפעמון החריד את המושבה. הלילה היה חשוך ומרחוק נשמעו קולות חרדה, צעקות ומרוצה.
השומרים, שיצאו למקום קראו בקול - ואין עונה. כשהגיעו לסוכה – לא מצאו שם
את השומר. חיפשו אחריו בכרמי הערבים ובסוכותיהם, ומשלא מצאוהו, החליטו לעבור בכרם,
שורה אחר שורה. מתחת לעצים
שררה חשכה מוחלטת אך הם חששו להדליק פנס, מפחד התנפלות מן המארב.
עם שחר נמצא
השומר ההרוג באדמת חול, בין עצי שקדים עמוסי פרי. שרוע היה מת על גבו, יחף וגלוי
ראש כדרכו, פגיונו בשמאלו, אלתו המרוסקת מכדור בימינו, בחגורתו אקדח ולידו הצפצפה.
כדור פגע בחזהו.
לידו נמצא
שק צמר ערבי, מלא בשקדים. תחילה התעורר הרושם כי מדובר בגנבה, אולם בהמשך הסתבר כי
השק הונח במקום כדי לעורר את הרושם, שמדובר בתקרית מול גנבי שקדים. למען
האמת, הרצח בוצע כנקמה על ההרוג הערבי בתקרית זרנוגה. בני הכפר ארבו בחשכת המטע,
השמיעו רחש כדי למשוך את השומר לעברם, ומשהופיע, ירו בו.
"דבר
אחד היה לפליאה: מדוע לא שלף השומר את אקדחו בשע,ה שהלך לבדוק את הרחש
החשוד? ומדוע לא שלף אותו גם בשעה שהתנפלו עליו ונאבקו עמו? נראה כי הבחור חשב
לגבור על מי שחשבו לגנב על ידי שימוש באלתו בלבד, ורק משנצטרפו מתנפלים אחרים שלף
את פגיונו. את אקדחו לא הספיק כלל לשלוף, איש תם וישר היה לויתן, ותומו
הביא עליו את מותו." כתב לימים אברהם מוסל, שכיר יום מקבוצה של
הולנדים פציפיסטים, ששהתה אז בוואדי חנין – נס-ציונה.
דוד לויתן
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שברחובות שבועיים לאחר שנהרג שמואל
פרידמן. בהלווייתו שככה מעט המתיחות, ששררה בין השומרים הצעירים
והנונקונפורמיסטים לבין חברה קדישא, מייצגי הזרם השמרני-דתי במושבה, והשומרים
הניחו ל'חברה' לטפל במת.
אך כשנתאספו
פועלי יהודה ללוויה, לא השתתפו בה בני המושבה, איכרי רחובות, וליד הקבר
הפתוח הטיחו הפועלים האשמות כנגד האיכרים ותהו "מנין לפלאחים [הערבים]
כסף לקנות נשק אם לא מהמשכורת, שהם מקבלים מהאיכרים? מנין הם למדו את נוהגם
של דרי-המושבה ושומריה אם לא תוך עבודתם במשקיהם שם?"
(אכן, לא היו
אלה סתם טענות. ערביי זרנוגה ידעו את שמות ראשי המושבה ואף מסרו אותם לשלטונות, כדי שיעמידום למשפט בעוון רצח.
לרב קוק, רבן הנערץ של יפו והמושבות שנשא
הספד על לויתן ב'שבעה', הייתה בעיה:
האם מותר להספיד יהודי שאינו שומר שבת וכשרות? ולבעיה נמצא פתרון: בהספדו
המרגש קרא הרב ליתר אחדות בעם, לשלום בין פלגיו, והעלה על נס את רוחם של
השומרים המתנדבים בהגנת היישוב, בהדגישו את ערך השמירה ההתנדבותית והרוחנית על פני
החומריות..
הזקנים
והנשים, שהשתתפו בהלוויה בכו. אחרי הרב דיבר רק שומר אחד מילים אחדות ותו
לא, בכל זאת - תשעה-באב היה. אומרים כי היה זה הפועל נתן חופשי שאמר:
"לכו בדרכו של המנוח וזוהי המצבה היותר טובה".
למרות דרשתו
של הרב, לא פגה המתיחות בין האיכרים השמרנים לפועלים ולשומרים. האחרונים נפגעו קשה כשגם בתשעה-באב
השתתפו מעטים מבני המושבה באזכרה על קברות חבריהם החללים. גם השתתפותם של מעטים
מבני המושבה – צעירים ברובם, לא תרמה הרבה לשיפור האווירה.
כעבור שנים
הועברו עצמות דוד לויתן יחד עם עצמותיהם של שמואל פרידמן ושל
מרדכי זוהר לקברות השומרים בכפר-גלעדי.
"יצחק
חנקין, בנו של השומר יחזקאל, יחד עם נקדימון אלטשולר ועם ידידו
איש 'השומר' נחום הורביץ מכפר-גלעדי העבירו אותם לתל-חי", כתבה ישראלה
קומפטון.
ועד המושבה
הודיע על הרצח לפחה בירושלים, מאג'יד ביי, וביקשו לאתר את הרוצחים ולהטיל
עליהם עונש. הפחה הבטיח למלא את מבוקשם - ובו ביום באו פקידי הממשלה מרמלה ומיפו, ולאחר
חקירה ודרישה התברר להם שאחדים מכפר
זרנוגה ומרמלה הם שרצחו את השומר לויתן.
אלברט ענתבי - השתדלן
המקושר לראשי השלטון - הגיע מירושלים למלון קליוויצקי במושבה, לבקשת
הוועד המושב. זאת כדי להשתדל אצל השלטונות, שירשיעו את הערבים לטובת תביעת איכרי
רחובות?.
על פי עצת
מומחים ומנוסים וכדי ללמד את הרוצחים לקח, איחדה המושבה את שתי התביעות - על רצח פרידמן
ורצח לוויתן למשפט אחד, שבו הואשמו רוצחיו של פרידמן מזרנוגה. כדין
העות'מאני, העמידו גם הפעם עדי-ראייה ועדי שמיעה.
ושוב נפתח
מקור הכנסה בפני החוקרים, השוטרים, והשופטים - שבנוסח התורכי המקובל מצצו את דמי
המושבה.
במשפט הבזוי
הזה עסקו מראשיתו הרב טוביה זיסקינד מילר, מחלוצי הפרדסנות במושבות, וכשחלה
מילר, מילאו את מקומו בכישרון רב ובמסירות ר' שלמה גולדין, מראשוני
המייסדים, איש למדן, פיקח ומוכשר מאוד, ואהרן שמוליאן, מנהל "קופת מלוה
וחסכון".
המשפט הלך
והסתבך. כל כפרי הסביבה חברו לאפנדים של יפו ופעלו נגד תביעת המושבה. שנה
שלמה נאנקו התובעים והנתבעים תחת לחץ המשפט. שלוחי השלטון היו באים לצורך ושלא
לצורך, יושבים, אוכלים ושותים מטוב הארץ ומשמניה ויוצאים בידיים מלאות.
עייפות, סבל,
וקופה מרוששת הביאו את בעלי-הדין להסכמה הדדית. ועד המושבה נכנס במשא ומתן עם זקני
כפר זרנוגה להשכנת השלום. למקום הוזעק השייח' החברוני הזקן עות'מן אל-עזי,
ששמו הלך לפניו כשופט הגון ועושה שלום. השייח' בא וחקר כל צד בנפרד. לטובת כולם
פסק החכם כי הנאשמים משני הצדדים חפים מפשע והרוצחים האמיתיים נעלמו ואינם. על
בעלי הדין להשלים ביניהם, על העדים לחזור בהם מעדותם, והוצאות ה"סולחה" יושתו
על המושבה.
המושבה זבחה
כבשים והכפר בא לאכול; ולמחרת נערך זבח בכפר, ובני המושבה הלכו אליהם לסעוד ולשמוח
והשלום קם.
ובכל זאת,
גם לאחר ה"סולחה" עוד נמשך המשפט עד ערב המלחמה, ועכר את חיי המושבה. רק
כאשר חמדנותם של השופטים באה על סיפוקה, נגמר הסיוט וכל הנאשמים יצאו
זכאים.
רחובות זכתה
במשפט, אך חמישים אלף פראנק הלכו לטמיון.
ב-28 ביוני
1914 נרצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, בידי לאומן סרבי
בסראייבו, ואוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה.
בתשעה באב
תרע"ד נודע ברחובות על פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
העזיבה הגדולה
הפועלים
והשומרים לא נטלו חלק ב'סולחה', שנכרתה עם ערביי זרנוגה, ובלבם שמרו טינה
לאיכרים: "אתם האשמים! ידיכם שפכו את דמי אחיכם! " הטיחו בהם בחריפות:
"אתם אלה שנותנים בידי הבריונים האלה, המוסתים והמשולהבים, את כלי המשחית!
אשמתכם גדולה מאשמתם!"
לא הייתה זו
טענת שווא. שכר עבודתם של ערבים שעבדו בכרמי רחובות שימש להם לא פעם לקניית נשק.
סופר כי אחד האיכרים שאל ילד ערבי, שעבד אצלו בקילוף שקדים, מה הוא עושה
בכסף שהוא מרוויח. אמר הילד בתום לבב: "נותן את הכסף לאבא. אבא אומר שיקנה
בכסף קרדח [סוג של אקדח], ובקרדח יהרוג יאהודי, אינשאללה".
ביום השבעה
להירצחו של דוד לויתן, בתשעה באב תרע"ג, התכנסה ברחובות אספת פועלי
מושבות יהודה בראשות ברל כצנלסון ומאיר רוטברג. באותו כינוס נשמעה
הקריאה לעזוב את המושבה. הקיצונים דרשו לנטוש את מעסיקי הערבים: "מוטב ונתרום
את כוחנו לאותם מקומות שמעסיקים יהודים בלבד", טענו. המתונים אמרו:
"דווקא באותם מקומות המעסיקים ערבים נשאר, כל יהודי שעובד שם – פחות עבודה
לערבי. עוד ייווכחו אלה, שעבודתנו טובה משלהם, וכך נכבוש את מקומנו".
אלה ואלה
דרשו מאיכרי רחובות כי יפטרו את הערבים שנטלו חלק בתקרית, שאם לא כן, ייטשו
הפועלים והשומרים גם יחד את המושבה.
האיכרים ענו
כי הדבר לא יעלה על הדעת. זה עתה הוחל בבציר הענבים וקטיף השקדים, ואם יפוטרו
הערבים יירקב היבול
בכרמים.
המשפט ריחף מעל
הכל כחלום בלהות. כבר עם תחילתו החלו האשמות, עלילות והסתבכויות. מחרחרי ריב
ובראשם חברי ועד המושבה, הסיתו את בני המושבה נגד "השומר" – אותם צעירים
וצעירות המתהלכים בבגדים קלים וחופשיים, שלובי זרוע ושרים שירים.
החלה מתגבשות
טענות כנגד ה"השומר": ההוצאות הכספיות הגבוהות, נוהגו של
"השומר" לקבל מרות ממנהיגיו בלבד, ולבסוף - הביקורת על יחסו לערבים, עשו
את שלהם.
קראו לאספות
כלליות, נערכו ישיבות ועד. הרוחות סערו, הנאספים צעקו, והדעות היו חלוקות. הוועד
דרש לסלק את "השומר" בטענה, שנזקם גדול מתועלתם בעוד
שהאיכר-הסופר משה סמילנסקי ובני סיעתו דרשו להמשיך את ההתקשרות עם האגודה
העברית.
"מיום ש"השומר" עלה על כרמינו – זעק אחד
המתנגדים – חדלתי מהיות בעל דעה על כרמי, צריך שאנחנו נשוב להיות בעלים על כרמינו
הפרטיים, תנו לנו לשמור את כרמינו בעצמנו". ומתנגד אחר צעק: 'אם גם כל האספה
תסכים להתקשר מחדש עם 'השומר', בשום אופן לא אתן על כרמי דריסת רגל ל'השומר'".
האחד נשבע כי ראה את השומר פינקלשטיין, זה שסולק מהמושבה לראשון-לציון, כי כינה את בנות המושבה בשמות גנאי, מכה את הערבי של טולקובסקי.
לעומתו הגיב אחר וטען כי כשראה יחזקאל חנקין, שומר טירון, מכה ערבי זקן, שעבר עם גמליו ברחוב הראשי של המושבה, סטר לאותו צעיר על
לחיו והעבירו ממשמרתו. אחר סיפר על מעשה מחפיר של אחד השומרים שהכה אישה תימנית
הרה, על כי קוששה זמורות, וזו "הפילה" את עוברה ר"ל.
הוועד
ותומכיו התנו את חידוש החוזה עם הארגון בכך, שמדיניות השמירה תוכתב מטעם
הוועד. ה"שומר" חשו בשל המשטמה
העזה השוררת כנגדם במושבה, היה עליהם לעזוב את המקום. אבל מכיוון שעצם קיום הארגון
הוא לתועלת העם העברי, הבין בא-כוח "השומר" וראש השומרים ברחובות, מנדל
פורטוגאלי, כי עליהם למחול על כבודם ובלבד שימשיך הארגון במשימתו, למרות
התנאים הקשים שהתנו עמו ולמרות היחס המעליב כנגד חבריו.
חברי הוועד
התנו בחוזה סעיפים שהבטיחו כי "השומר" לא יוכל לקבלם, אך הקש,
ששבר את גב הגמל היה עניין השמירה בשבת: הם דרשו כי "השומר" יתחייב שלא
לחלל את שבת [אם כי בעבר איש לא פצה פה כנגד חילול השבת בידי הארגון]. "והפעם
מצאו השחורים [כך במקור!] לנחוץ לעורר את שאלת חילול שבת. התנאי הזה הביא את
'השומר' בין המצרים", כתב משה סמילנסקי.
"אין
לדרישה הזאת שום שייכות לעניין השמירה, ומפני זה לא מסכימים אנו לזה" השיבו אנשי
"השומר".
בסופו של
דבר לא חודש חוזה ההתקשרות ו"השומר" סולק מהמושבה.
טוביה מילר ומרדכי
גורודינסקי [נחמני] נסעו לפתח-תקווה לחתום חוזה שמירה עם קבלן יהודי,
בתנאי שיעסיק יהודים.
בלילה שלפני
ראש השנה, נערך נשף פרידה ב'בית-העם': נאמו נאומים, רקדו ושרו - שומרים, פועלים
וצעירי המושבה - עד אור הבוקר. בצהריים, ערב ראש-השנה, התאספו השומרים ויצאו את
המושבה זועמים ונעלבים. מפני איזה סיבה פיטרו אותם האיכרים? האם לא מילאו את
תפקידם? שאלו את עצמם.
"גם חלק גדול מהפועלים האשכנזיים הרגישו את
עצמם מעין אנשים, שנתייתמו ובודדים לנפשם ויבחרו גם כן לעזוב לימי החג את
המושבה".
את השמירה
ברחובות נטל בקבלנות אברהם בלומנפלד "הענק האדום", יליד ירושלים
ויד ימינו של ראש השומרים בפתח–תקווה אברהם שפירא . הוא מונה לראש-השמירה
תמורת חמשת אלפים פרנק לשנה! משכורת כזו לא קיבל אפילו רופא המושבה.
בלילה בו
נודע כי הוועד התקשר עם בלומנפלד, נקהל מעגל קטן באמצע הרחוב והתחילו לרקוד
ולשיר "עוד עמנו חי עד בלי די!" כעבור רבע שעה התפזרו איש לפינתו.
בערב ראש
השנה תרע"ד באו לרחובות מטעם הקבלן שבעה שומרים יהודים, רובם אורפלים.
"במקום צעירים שנר אלוהים בער בלבם, נתקבלו אנשים שלא רק הרעיון הלאומי מוזר
להם, אלא שגם מהיהדות הם רחוקים מרחק רב; תחת חלוצים אידיאליסטים, שאת מיטב
ימי עלומיהם הקריבו לשם ביטחון הנפש והרכוש של האומה העברית, באו אנשים רק לשם
התועלת החומרית". כתב משה סמילנסקי.
ב-
1.10.1913 נאלץ "השומר" לעזוב את השמירה ברחובות. בערב ראש השנה
תרע"ד עזב "השומר" את המושבה, ועמו חלקם של הפועלים אשר לא יכלו
לשאת את העלבון; מה שעשה "השומר" מתוך הכרח חיצוני, עשו הפועלים מתוך
הכרה פנימית.
כמה פועלים
- עשרה בחורים ובחורה - קמו ועלו לגן-שמואל, להתיישב שם ולעבוד בתור קבוצה. חלק
מהצעירים והצעירות נדדו לראשון-לציון.
כשלושים
פועלים עברו לנס ציונה. רובם עבדו בפרדסים תמורת תשעה עד שנים-עשר גרוש ליום. חלקם
לא מצאו מקום מגורים במקום והמשיכו לגור ברחובות, "בכל יום הם יוצאים לנס-ציונה
ובערב הם שבים לרחובות".
"השומר"
ניסה התיישב בבני-יהוד,ה שבגולן אך בסופו של דבר הקים את תל עדשים בעמק
יזרעאל.
המחתרת
לילם האחרון
של השומרים שנאלצו לעזוב את המושבה ולמסור את מקומם לזרים, הוקדש למסיבת פרידה
מחבריהם הפועלים. פועלי נס-ציונה הוזמנו ובאו כולם לנשף הפרידה.
את הנשף ארגנו
בני נוער המושבה, שהיו מאוגדים ב'המכבי', שזה עתה קם. קשה היה להם להיפרד
מהשומרים. מצב הרוח בנשף היה שפוף. במחאה גלויה נגד הוריהם הרעיפו הצעירים דברי שבח
על השומרים, ודנו ברותחין את התנהגות האיכרים ש"אמנם באו הנה בתור
אידיאליסטים ההולכים להקריב את עצמם בעד הארץ והעתיד הלאומי, ואולם רעל 'המעשיות',
השחית את נפשם, החליש את מרצם והמית את רוחם! " בנאומיהם הזכירו צעירי המושבה
את השפעתו החיובית של "השומר" עליהם. איך "השומר"' עורר בהם את
רוח הלאומיות והעלה את הכרת ערכם העצמי. השומרים תוארו כאלמנט חדש, צעיר ורענן,
מלא חיים, אידיאלים והתמסרות, המבקש להרים את דגל תחיית העם בארצו.
בסוף הנשף דיברו
גם אחדים מהשומרים, וביניהם המשורר-השומר והפועל אב-נר: "...אנחנו
שאפנו כל הזמן להרים את ערכנו הלאומי, להראות ולהוכיח לשכנים שלנו כי לא 'ולד אל
מות' לפניהם. וכיום הזה אנו להגיד בבטחה, כי עד כמה שהדבר היה תלוי בנו, מילאנו את
חובתנו במלא מובן המילה, ומה בעד זה השגנו? השגנו רק, רק זה, שגנבת בהמה או אפילו
אשכול ענבים בכרמי המושבה העברית, נהיה בעיני שכננו לדבר של סכנה אמיתית –
סכנת מות...
"צעירי
רחובות! אנחנו הולכים מפה, אבל אל תשכחו שאנו עוזבים לכם פה באדמתכם שני חברים
שמסרו את נפשם על קידוש השם – השמירה העברית, אל תבגדו בכבודם!!!... "
נאומו עשה
רושם על צעירי המושבה, ולא מעטים מהם הזילו דמעות.
עם מעט
מהפועלים האשכנזים, שנשארו במושבה נמנה מיכל שפאל או מיכאל,
כפי שרצה שיקראו לו בארץ, שעלה ארצה בשנת 1910. מיכאל, או אבנר כמו
שקראו לו חבריו - הגיע לשמירה מטעם "השומר" מסג'רה לראשון-לציון ומשם
לרחובות.
לאחר
"תקרית זרנוגה" היה מיכאל בין מובילי המאבק נגד ועד המושבה. הוא
ארגן הפגנות מול בתי האיכרים, שתמכו בגירוש השומרים מהמושבה, הפיץ כרוזים
ונשא נאומים. בין השאר איים בכרוז שחיבר, באזהרה אנונימית להטיל פצצות על האיכרים
המתנכרים לעבודה העברית. הכרוז היה חתום בידי האגודה הטרוריסטית החשאית "נכדי
פנחס", שייסדו פועלים ושומרים ביהודה בעקבות 'תקרית זרנוגה'.
אחרי הנשף יצאו
כל פועלי נס-ציונה ורחובות ואב-נר בראשם והלכו להפגין מול בתי מתנגדי
השמירה והעבודה העברית. הם שרו ליד חלונותיהם 'סרנדות' ז'רגוניות - כפי שכונתה
היידיש, בפי הלוחמים למען השימוש בשפה העברית - כמו 'הוליעט הוליעט בייזע ווינטן'
[התהוללו, התהוללו רוחות רוגזות] וכיוצא באלה. לידידיהם המעטים, תומכי העבודה
והשמירה העברית, שרו את 'השבועה' - המנון ה'בונד' שחיבר שלוימה זנוויל רפופורט,
המכונה אנ-סקי, ואשר אומץ בידי 'פועלי-ציון' בארץ, שרו את 'התקווה'
של נפתלי הרץ אימבר ועוד שירים עבריים. אחרי גמר ה'סרנדות' נתן אב-נר
אות וכולם כאחד יצאו את המושבה.
כשהגיעו
לנס-ציונה, ערכו לכבודם פועלי המקום נשף. הייתה זאת מעין הלוויה, והאירוע נחתם
בריקודים מיוחדים - ריקודי צער ויגון: "כאילו שכולנו רצינו בריקודים האלו
להשתכר בכדי לשכוח את העלבון הגדול לשמירה ועבודה עברית במושבה עברית", סיפר
אחד מפועלי נס-ציונה.
הנשף הזה
נמשך עד למחרת בצהריים.
לפני לכתם
לראשון-לציון קם הפועל אבנר ואמר: "חברים! אנחנו מסרנו בעדם את נפשנו
והקרבנו בעדם את חברינו – חללנו – דמנו בשמרנו על רכושם הפרטי החשוב ככה בעיניהם
שאצלנו הוא נחשב לרכוש האומה. היא תכיר את ערכנו הלאומי ואת קרבנותינו בעדה, אבל
לעת עתה בעד שילמו לנו בעד זה ב... יריקה בפנינו".
ובלילה הופץ
הכרוז:
"נגע אחד ישן השתרש בחיינו, נגע פנימי,
צרעת שפרחה לפני ולפנים של תחייתנו ושמפחידה אותנו הרבה יותר מכל המכשולים המוקשים
שאנו פוגשים על דרכנו מבפנים ובחוץ גם יחד. הנגע הזה הוא – העבודה הנוכרית!
שאלת העבודה אצלנו היא לא שאלת הפועלים כי אם
שאלת הלאום, שאלת אופייה של תחייתנו, אם היא ממשית, ארצית עם כוחות מפכים, או
רמאות, צביעות תשושת כוח נברסטנית? לעבור על הישוב הנוכחי, שלא להתחשב בו ולהתחיל
בכל מחדש – אי אפשר. יותר מדי חשוב ערכו, ובעל כורחו הוא מוכרח לשמש לנו ליסוד,
ואם היסוד הזה רעוע, אם היסוד רובו ככולו בידי נוכרים אז לא רק שאנו זורים את
עמלנו לרוח, כי אם מוסרים את ארצנו שהייתה נשמה וחכתה לנו אלפי שנים, בידי זרים
ומשמיטים אותה ממנו לעד – מעשה של בגידה שדנים עליו בדיני נפשות.
אין כל הכרח להיות מלומד כדי להבין כי אדוני
הארץ הם לא בעלי הקושאנים, כי אם בעלי העבודה כלומר: החורשים, הזורעים, המשדדים,
הנוטעים וכולו.
עד עכשיו לחמו נגד הנגע הזה בתעמולה תרבותית,
דיברו השכם והערב, אולם טיטוס, היישוב כ"כ התרגלו לניקורו של 'יתוש'
זה עד שבמקום תיקון המעוות במקום חילוף הדרגי של העבודה הזרה בעבודה עברית, החלו
להתעלל בעבודה העברית, ולא חלו, ולא הרגישו האנשים הללו כי בבן-השם הם מתעללים, כי
פרעות הם עושים בשם העברי, בתקווה העברית.
להחריש יותר הוא עוון פלילי, והננו מקדשים בזה
מלחמה על זמרי הישוב ועל הכזביות שלהם, אבל לא מלחמת דברים אלא
מלחמה פנחסית! אם אטומה אוזנם לשמוע את קול אדוני המדבר, מפי טובי סופרנו, ישמע
לקול הפצצה של הבומבה הראשונה.
נכדי
פנחס.
הכרוז הזה
הופץ בלילה אחד בכל מושבות הדרום. אומרים כי השפעתו הייתה לא קטנה והאיכרים,
שנבהלו החלו להעסיק פועלים עברים.
היו איכרים,
שהלשינו לפני הממשלה התורכית, וטענו כי מדובר באנרכיסטים, שצריך
לשלוח אותם מהארץ, וכי אנרכיסטים אלה הם מקרב "היחפים" כלומר מבין
השומרים והפועלים.
היה חשש
מפרובוקציות, בעיקר מצד ה'גדעונים', אותו ארגון שמירה של בני המושבות שקם כתשובה
ל'השומר', אבל בסופו של דבר המקרה הזה עבר בשקט.
"השומר"
חזר לרחובות בשנת 1917, בסוף ימי מלחמת העולם הראשונה. צבי נדב [הלפרין]
יליד עין-זיתים עמד בראשם, אז נהרג השומר מרדכי
זוהר, אבל זה כבר סיפור אחר.
הסיפור הוכן בידי עודד ישראלי, עריכה: עמית
ישראלי-גלעד
עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים
ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם
חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד רחובות, בוגר מקווה-ישראל ותושב
רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
עמית ישראלי- גלעד
ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, מעורכי 'עיתון 77', ירחון לספרות ולתרבות.
עודד, כל הכבוד על עוד פוסט מעניין ומעמיק.
השבמחקאיציק