יום רביעי, 28 בספטמבר 2011


ר' ישראל לישנסקי – מרפא הבהמות הראשון


7.10.1898 – פתח-תקווה



בית העלמין זכרון יעקב



טכסט:

פ"נ
ר' משה נטע
המצבה חודשה ע"י נכדי אמו
של ה"ר משה נטע הרבנית
קרעינע (עטרה) שנפטרה ביום
פטירת בנה ומקום קבורתה
בזכרון לא אותר ולזכר הסבא
ר' ישראל לישנסקי מרפא
הבהמות שנפטר ביפו
ומקום קבורתו לא אותר ולזכר אחי
הסבא יוסף לישנסקי איש
ניל"י הי"ד ואביהם הרב יעקב
טוביה
שנפטר בירושלים
ומקום קבורתו לא נודע

משפחת יבנאל - סחין
לישנסקי מטולה - חיפה
גולדברג מטולה - חיפה

האריס אנגליה - ישראל
דוסטל הונג-קונג




סיפור חייו של מרפא הבהמות הראשון בעת החדשה בארץ ישראל, בו שזורה גם הגדת משפחת לישנסקי.

ישרואל [ישראל] הוא בנם בכורם של רבקה ור' יעקב-טוביה לישנסקי. אחריו נולדו מאותה אם, שלוש בנות ובן: בתיה, מאיר-יונה, שושנה ושרה. אביו, איש אמיד, ממשפחה חסידית – התפרנס מסחר עצים – חכר יערות- כרת, מכר והשיט את הגזעים בנהרות אוקראינה לשוקי העולם.
גרו בשכונה יהודית בעיירה האוקראינית ביילה-צ'רקה, הסמוכה לעיר קייב. לאחר מות אשתו הראשונה רבקה נשא יעקב-טוביה לישנסקי לאישה את איידל.

ישרואל נולד- כך אומרים - בשנת תר"ט 1849. רשמו בספר התנ"ך המשפחתי, בשולי פרשת השבוע את שם הילוד, זה הספיק. כילד למד ב'חדר' וכנער ב'ישיבה', אביו רצה שיהיה רופא. בקייב לא קיבלו יהודים ללימודי הרפואה. הלך ישרואל ל"אינסטיטיוט" ללמוד וטרינריה. שם חלם על ציון יחד עם חברי ביל"ו [בית יעקב לכו ונלכה]. הגזרות נגד היהודים גברו ואחרי שלוש שנים אולץ לעזוב. "סידר לו ארגז תרופות ותיבת מכשירים, והלך לעבוד אצל הגויים בסביבה, לטפל בבהמותיהם" והיה ל'פרדן-דוקטור', רופא בהמות, הגויים האינטליגנטים קראו לו 'איפיאטרוס', והאיכרים – 'קונובאל' [כפי שקראו לאביו של המשורר שאול טשרניחובסקי]. ישרואל נסע בין האחוזות, ביקר בחצרות אצילים, שם חלו סוסים יקרים ופרות גזעיות - פרנסה הייתה בשפע וכבוד מכל עבר.
ישרואל נשא לאישה את מארא קרעינע היא קריינדל לבית צ'רקסקי המתייחס אל רבי ישראל בן אליעזר, הוא הבעל-שם-טוב. היא הייתה בת ט"ו והוא בן כ"ב שנים.
בשנה הראשונה לנישואיהם, שנת תר"ל נולדה הבת מלי; אוסיפ נולד בתרל"א; נוטה הוא משה-נטע בתרל"ב, מוטל בתרל"ד וחנק'ה בתרל"ו. חייקה-דבושה בתרמ"ה ופסה היא פסיה-פרלה בת הזקונים בתרמ"ו.
גרו בבית נאה. קריינדל אהבה לשיר שירים ביידיש כמו "שלאף מיין קינד..." ['שן בני'] וגם באוקראינית כשכנותיה. כדרך החסידים נסעו ב'קאריטה' רתומה לארבעה סוסים לחצר הרבי, לקבל עצה והדרכה בכל מעשה בחייהם ובעסקיהם. הילדים, נוסף ללימודי הקודש למדו רוסית, והבנות למדו גם לרקום ולרקוד. כבר כינוהו ר' ישרואל.
ר' ישרואל, שסבב בכפרים, ראה את שנאת ה'איבאנים' ליהודים, ביניהם ממשרתי הכנסייה ועד חברי התנועה הלאומית האוקראינית החדשה, ובחסות שליטי הארץ פרעו ביהודים: רצחו, בזזו, אנסו, שרפו וגרשו: מאות אלפי יהודים ארזו את חפציהם ונסו, רובם לאמריקה.
גל הפוגרומים פרץ בערב הפסח של שנת תרמ"א ביליזבטגראד; הציף את אוקראינה: אודיסה, ברדיצ'ב וקייב, 'סופות בנגב' קראו לו. הגל העכור הגיע לאחר שנה וחצי גם לעיירה בלצ'רקה; ביום חג הצעיף -'פוקרובה', מייד לאחר ראש-השנה היהודי, הגויים כדרכם - זללו, סבאו והשתכרו - באו לכנסייה, הצטלבו מול קיר האיקונות המוזהבים, כרעו לפני נרות-התמיד ומתודלקים יצאו בעקבות ה'אבא' בתהלוכה, וצלמיהם איתם. לכלל פרעות לא הגיעו, אבל למשפחת לישנסקי זה הספיק.

ר' ישרואל החליט לעלות עם משפחתו לארץ-ישראל, להיות 'קולוניסט' – איכר. קריינדל לא רצתה - "מפחדת הייתה מפלשתינא; מדבר, גמלים, פראי-אדם, וזקנים המחפשים את מותם". הלכו לרבי וזה יעץ שלא ידחקו את הקץ. דחו את הנסיעה עד שמשה-נטע, עילוי בן 17 שנה, יקבל סמיכות לרבנות בבית המדרש לרבנות בז'יטומיר.

שנת תרמ"ד, מלי בת ט"ו התחתנה עם מאיר ימפולסקי, בן למשפחת למדנים העושים חיל במסחר. מאיר עבר לגור בבית הכלה. כעבור שנה נולדה בתם הבכורה – שרק'ה. בוגרת במעט מפסיה דודתה.
הימים ימי שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי, אז הוצאו 'התקנות הזמניות', 'חוקי מאי' קראו להם. רוב שטחה של רוסיה נסגר בפני יהודים, נחסמה בפניהם, כמעט לחלוטין האפשרות לחינוך גבוה ולמקצועות חופשיים ועוד. בשנת תרמ"ח, 1888, הממשלה והצאר עצמו בהשראת פלבה, ראש-המשטרה, הטילו על היהודים גזירות נוספות.

בשנת תרמ"ט משה-נטע קיבל סמיכה לרבנות. משפחת לישנסקי יצאה לדרך ואתם מלי בתם, מאיר בעלה ושרק'ה נכדתם. כסוחרי העץ, הם הפליגו בדנייפר עד לנמל אודיסה. בספינה חצו את הים-השחור לקושטא ומשם באונייה ליפו. בדרכם התיידדו עם עסקנים ציונים מ"חובבי ציון" באודיסה. בהגיעם לנמל יפו, לא נתנו להם לעלות לחוף כי ברשותם רישיון רק למשפחה אחת. חזרו לביירות ושם אצל מסייה קארטאפאגו סידרו, בתשלום לא קטן כמובן, שמאיר ימפולסקי הוא בנו של ישרואל – כלומר מאיר לישנסקי, והנכדה שרה נרשמה כעוד בת של קריינדל. בעזרת סבלי הים הערבים ירדו לחוף יפו, נכנסו למלון. לילה ראשון בארץ-ישראל.
יפו, בתי כורכר מסוידים בחום ובכחול דהוי. גגות רעפים אדומים ממרסיל. חלונות מסורגי ברזל ודלתות בצבע ירוק מתבקע ומתקלף. צריחי מסגד, מגדל פעמוני כנסייה. חמורים קטנים ועלובים עם מטענים גדולים וגמלים עם שיני ענק, מעלי קצף גרה לבן וקרחות בצמר גופם. זונות כבדות בשר וכהות עור רוחצות בכותונותיהן הדקות בחוף הים. סוחרים בעלי משקל יושבים על שרפרפי קש נמוכים בפתח מחסניהם, תרבושים אדומים עם גדילים שחורים לראשם ומגלגלים חרוזי ענבר בידיהם העטויות טבעות זהב ואבנים טובות, שואפים עשן מנרגילות מבעבעות. ילדים זבי חוטם וחולי עיניים בכל. ענני זבובים.

ר' ישרואל יצא לדרכים לחפש את עתידו, הגיע לראשון-לציון, שם קולוניסטים 'רוסים' - פגש בזלמן לבונטין דיבר עם יוסף פיינברג ולא הצליח להסדיר עניין היותו איכר בעל אדמה. ירד דרומה עד לקטרה, היא גדרה, פגש בביל''ויים יוצאי קייב, מעטים היו, אך אין מקום אצלם למשפחה כשלו. על אדמות דוראן תיכננו להקים את המושבה רחובות, אבל אי-אפשר היה למשפחה בודדת לקבל איכרות, וכך גם בפתח-תקווה.
הכסף אזל, הפליגו לחיפה.
מצאו עבודה בזמרין היא זכרון-יעקב, רצו אבל לא הצליחו לשכור שם דירה; תושבי המושבה, יוצאי רומניה, לא הסכימו ש'רוסים' בעלי משפחות ילונו במושבה, להבדיל מרווקים. איכרי זיכרון-יעקב סרבו אפילו למכור להם אוכל "פן יחסר להם". גם פועלים יהודים לא רצו. אך לא אלמן ישראל, ר' ישרואל, חתנו מאיר ושנים מבניו; אוסיפ ומוטל, היו יוצאים במוצאי שבת ברגל מחיפה לזיכרון-יעקב לעבוד בכרמים. שם נשארו במשך חמישה לילות בשבוע, לנו תחת עץ בקרבת המושבה, ביום שישי סיימו בצהרים את עבודתם וצעדו חזרה לחיפה. את השבת עשו בביתם בחיפה - יחד עם הרב נוטה, חמישה גברי משפחת לישנסקי נוספו לשש המשפחות דוברות האידיש שהיו במקום - הקימו מניין אשכנזים קבוע בשבת וברכו על הי''ש. שכרו דירה בעיר התחתית מעל החאן, בו היו לנים החמרים עם פרדותיהם וחמוריהם. התערו במקום. מלי ומאיר גרו בחדר נפרד עם בתה הקטנה, ולצרכי מחייתה עבדה מלי כתופרת. "כדי שהילדה לא תתרוצץ בחדר ותפריע לה בעבודתה, הלבישה לה כותונת ארוכה שאת שוליה קשרה למכתש נחושת כבד" סיפר לי הנכד ישראל לישנסקי בביתו במטולה.
מיד אחרי "שבת נחמו" השבת הראשונה, כבר השתתפו יחד עם כל היהודים תושבי חיפה בתהלוכה המסורתית אל מערת אליהו על מורד הר כרמל, מקום קדוש לכל תושבי הארץ לערבים ולדרוזים, 'אל-חאדר' בלשונם.
שכנם הקרוב היה קאמיל, נוצרי מארוני, פליט מלבנון. שהגיע לעיר כנער לפני כשלושים שנה לאחר, שהדרוזים טבחו בתושבי הכפרים הנוצרים, "המוני נוצרים נשחטו אז וכפרים שלמים נהרסו". ממנו שמעו על יהודים, שהכיר אבל אלה נולדו בחצבייה שבמזרח הלבנון. שכניהם היו ערבים. חייקה-דבושה הסתובבה עם חברותיה הערביות, שחקה עמן ולמדה לדבר ערבית. מספרים כי פעם אחת כשמלי בעלת עיני תכלת וחנק'ה, אחותה, שתיהן נאות מראה: בעלות עור בהיר ושער חלק וזהוב, יצאו לקניות לשוק, ניגש ערבי ונשק למלי. מלי, שכבר למדה על מנהגי הערבים, חלצה מרגלה נעל והכתה בערבי. הערבים בשוק, מחאו כפיים על אומץ לבן. מאז הסתובבו בשוק ובחנויות מבלי שאיש יעז לפגוע בכבודן.
יום אחד, כשבני משפחת לישנסקי התכוננו לשינת הלילה בשדה, בעוד הם מתפללים 'ערבית' ראו שיירה חונה - צ'רקסים עלובי מראה: רזים וחולים, קודחים מתנודדים על סוסיהם המטים לנפול. מאיר שכבר דיבר ערבית יצא אליהם, חזר וסיפר: הם כאן כשבע שנים. אחרי שנכבשו הרי קווקז על-ידי רוסיה מידי התורכים - הם היגרו ממנה בגלל היותם מוסלמים. באו להתיישב מצפון ל'נהאר איסכנדרון' הוא נחל אלכסנדר, לא רחוק מכאן. הקדחת גרמה למותם של רבים מהם. עכשיו הם עוזבים את כפרם, צ'רקס, ומחפשים מקום אחר.
לא עברו זמן רב וישרואל התיידד עם איכר מהמושבה, 'רומני' בשם כהן. וזה בטוב ליבו השכיר להם בחשאי מקום במרתפו. במוצאי שבת הראשון כל המשפחה הגיעה מחיפה ונכנסה לגור במרתף. סוכם עם מר כהן כי הנשים והילדות לא יצאו לרחוב, והוא, מר כהן יערוך את קניותיהם באטליז ובמכולת.
שמחו לגור יחד גם במרתף, הנשים הסתובבו בחצר, שהייתה מוקפת חומת-אבן, צדה האחד הרפת, הלול והמחסן, והיתר כעין חומה ושער קטן דרכו יצאו לגן שנקרא 'חקורה' כאן נהג האיכר לבלות את זמנו הפנוי ולארח את חבריו. ישרואל, חתנו ובניו המשיכו בעבודתם בכרמי האיכרים ובשדותיהם, בעוד הוא עצמו ממשיך בחלומו להיות בעל נחלה- איכר.
מאיר חלה במלריה. הידועה גם בשם קדחת-הביצות. יתושת אנופלס חולה המקננת בביצות אום-אל-עלק עוקצת אדם בריא, שמדמו היא ניזונה, ומכניסה לגופו טפילי מלריה.
צמרמורות תקפו את מאיר במחזורים; הוא החוויר, רעד וחומו עלה למספר שעות וירד. אחרי שלושה ימים בא ההתקף השני - אבעבועות על השפתיים. צמא, קשיי נשימה וכן צורך רב להשתין, כשחלף הקור באה ההזעה - כיסו אותו בשמיכות והשקוהו - תה ומרק עוף צח. מאיר החלים.
עבר שבוע וקריינדל חלתה וכעבור שלושה ימים חלה הבן, משה-נטע. אלה חלו בקדחת-צהובה "המחלה אשר מפילה חללים רבים" בודדו אותם בחדרים נפרדים. מבלי שידעו האחד על מצבו של השני. כל השבוע סבלו מחום, אפיסת כוחות. כאבי ראש חריפים, השרירים כאבו, בחילה והקאות, הזעה. השפתיים תפחו, גוון צהוב לעיניים. הפנים האפירו; שטפי דם מהמעיים, מהאף ומהפה.
שניהם מתו באותו יום, בשנת תר"ן. נקברו בלילה בחשאי בבית-הקברות בזיכרון-יעקב, ללא מניין, ללא ציון. איש לא ידע ואיש לא שמע. קריינדל בת ל"ה שנים, ובנה העילוי, הרב משה-נטע בן כ' שנים. ישרואל לא נשא אישה אחרת.

המשפחה המשיכה לגור במרתף. השכימו לעבודה וחיו בתקווה. והאיכר כהן נדיב הלב המשיך לדאוג לכל מחסורם.
התקפי המלריה לא הרפו ממאיר - החינין לא הועיל הרבה. לעבודה לא יצא כשחומו מאוד עלה. לרוב המשיך לעבוד עם 'הקדחת בעצמות' "כי העבודה בדוחק ואין להזניחה".
שלוש שנים חיו כך בזיכרון-יעקב. אוצר ספרי הרפואה ותיבת המכשירים עם הסכין המיוחדת לניתוחים העלו אבק.

ביום י"ג באייר תרנ"ג הנדיב הידוע, הברון אדמונד דה רוטשילד, אבי הישוב, ביקר בארץ-ישראל ובא לזיכרון-יעקב. מלי וחנק'ה לבשו בהזדמנות זו את מיטב הבגדים, שהביאו מרוסיה, ענדה מלי לבתה שרק'ה עגילים ויצאו לרחוב לחזות בברון ובפמלייתו. הברון עבר בקהל הנדחק של האיכרים והאורחים, ברכם בלבביות ותוך כדי ליטף את שרק'ה הקטנה והמקושטת ושאל בצרפתית את שתי הנשים הנאות והתמירות, היכן הן גרות. ואלה מרוב התרגשות נאלמו ונסו; כשמלי נושאת שרק'ה על ידיה, חמקו למרתף נרגשות ונפחדות. והברון המשיך בדרכו. איכרי זיכרון-יעקב, שלא הכירו לא את מלי ולא את חנק'ה, שמעו את השאלה ולא שמעו את התשובה, חשדו שהן לחשו משהו לא טוב לברון. לקהל ה'זיכרונים' נודע כי משפחה זרה גרה במרתף אצל כהן, והברון לא שכח-חקר ודרש ועוד באותו יום נפגש עם מלי ומאיר שמע מפיהם את תלאותיהם. גם על סבלו של מאיר מהתקפות חוזרות של המלריה, ועל חוסר יכולת לעבור למקום אחר "שאין בו קדחת". הברון ציווה על בני-לווייתו לרשום לפניהם את השם.

לפגישה עם כבוד הברון במושבה הוזמנו ובאו גם שייח'ים ערבים מהסביבה, ואלה ערכו לכבודו 'פנטזייה'. סוסתו האצילה של אחד השייח'ים מעדה ונפצעה קשות בבטנה. היו שם מראשי הישוב, שעוד הכירו את ר' ישרואל באונייה מאודיסה, וכאלה, שהכירוהו מתקופת יפו, וידעו כי הוא מנתח וטרינרי, ביניהם הד"ר הלל יפה. נכבדים אלה יעצו לר' ישרואל לטפל בסוסה, אם יצליח בכך "מובטחת לו משרה אצל הברון" - כך אמרו. הסוסה היקרה נשארה במושבה, טופלה בידי ר' ישרואל עד שהחלימה והוחזרה לבעליה. המקרה התפרסם. פקידות הברון הציעה לו להיות רופא בהמות ברפת הברון בפתח-תקווה, רפת אליה הביאו פרות גזעיות כדי לעמוד על הסוג שיתאים לאיכרי הארץ. ר' ישרואל הסכים והיה לרופא הבהמות העברי הראשון בארץ-ישראל.
משפחת לישנסקי התיישבה במושבה בה 21 איכרים ומספר בעלי מקצוע אחרים. הפועלים לא נספרו. קיבלו בית ברחוב האיכרים, בנו בחצר שובך יונים ור' ישרואל פתח מרפאה לבהמות - מכשירים, תרופות וידע היו לו עוד מרוסיה. שמו הלך לפניו בכל מושבות הברון, וגם בין הערבים, מסלמה, סאקיה, כפר עאנה, יהודיה ומגדל-צדק ועד למחנה האוהלים של שבט ג'ראמנה. והנה הוא נמנה על מכובדי המושבה ונכבדיה.
פגש בצעיר אברהם שפירא השומר הראשי של פתח-תקווה קנו יחדיו עגלות מבכירות וסייחות וגידלון בחצרו של שייח' איברהים מיכה הוא אברהם שפירא. שלוש שנים ארכה תקופת האושר הזה.

באוקראינה, בעיירה בלצ'רקה פרצה מגיפת הכולירה ושריפה אחזה בבתיה, שכלו את אחיו ואחיותיו של ר' ישרואל וכן את אשתו השנייה של אביו, איידל.
האב השכול, ר' יעקב-טוביה לישנסקי, עלה ארצה עם בנו יחידו - יוסף ילד כבן שש, בהיר, מוצק וזריז, שנולד לאחר שר' ישרואל ובני ביתו עלו לארץ. הם באו לפתח-תקווה, בתרנ"ו.

מאיר, שהמלריה לא הרפתה ממנו, המשיך לעבוד כפועל בכרמי 'זמרין' והנה - עם גאולת אדמת מטולה זכר אותו הברון וזה היה בין המועמדים הראשונים להתנחלות במושבת-הספר הראשונה בארץ.
יש לזכור כי הוראת הברון הייתה מפורשת: לגייס להתנחלות מטולה ששים בחורים רווקים, בריאים וחזקים, מבין פועלי המושבות. שלא כמו בהתנחלויות אחרות היה לגבי מטולה תנאי-בל-יעבור, שכל מועמד חייב "להוכיח את עצמו" בבדיקה רפואית.. מאיר לישנסקי היה יוצא מכלל זה, הוא בא עם משפחתו ואיש לא שאל על מצב בריאותו. "מזג האוויר הטוב שם שיפר את מצבו הגופני".
חנק'ה נישאה ל'רומני' מרקו וידנפלד שזכה לקבל איכרות במושבה החדשה בת-שלמה.
אוסיפ לא רצה להישאר פועל חקלאי וכשלא קיבל 'סידור התיישבות ופרנסה' מפקידות הברון - נסע לאנגליה.
בבית נשארו חוץ מיוסף היתום ואביו האלמן ר' יעקב-טוביה - מוטל, פסיה וחייקה-דבושה, שפקידי הברון רצו לשלוח אותה לפריס ללמוד דרמה 'על חשבון הברון' בחסות האדון שייד. ר' ישרואל סירב: "שבתי תהיה מנערות שייד?! ובשום פנים לא ארשה שתעזוב את הארץ! לרכב על סוסים? כן, אך לעזוב את הארץ? ירחם השם!"
האדון אליהו שייד, היה המפקח הראשי על כל המושבות של הנדיב בארץ הקודש, וכדי להשכין את התרבות הצרפתית במושבות היהודים, שלח מבנות המושבות לפאריז, שתהיינה אחר כך מופת לכל בנות המושבה. כשגמרו את חוק לימודן בפאריז, היה מר שייד, כך סיפרו, דואג לתכליתן- לאחת נתן משרת גננת, לשנייה מורה, לשלישית מנהלת בית-ספר, וכן הלאה. וגם השתדל להשיא אותן לאנשים מהוגנים: פקיד, לבלר, סופר-פנקסים, וכו'. לבנות האלה הייתה השפעה כל-כך גדולה, עד כדי לבנות או להחריב עולמות.
"בכל מושבה יש לו מקורבה מיוחדת, שכבר הוליכה לפאריז" נכתב בעיתון 'הצבי'.
'נערות הבושה' קראו להן, על כי היו מלשינות באזני הברון "ומוסרות על השעה, היום, המקום...".
גם משפחותיהן של בנות אלה זכו כי לבניהן ולבנותיהן הייתה עדיפות בקבלת משרות.
אומרים כי לא רק התאווה והפריצות מעורבים במקורבות האלה "הזרועות ככמהין בכל מושבה" כי אם גם נחלאות והרשאות נקנו ב'מחיר הזה' בסוד.
"בנות-האיכרים שפטפטו צרפתית וחלמו על פאריז והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע!" אמרה אחת.

ר' ישראל חלה בדלקת ריאות ונלקח לבית-החולים "שער ציון" של ד"ר שטיין ביפו. שם קבעו "לובר-פנבומניה' – מחלת ריאות חריפה ומידבקת. שלושה ימים אחרי שמוטל ויוסף הביאוהו לשם - נפטר. היה זה בשמחת תורה שנת תרנ"ח. חמשת בני משפחת לישנסקי חגגו בבית-הכנסת. כמה ידידים ניגשו אליהם וקראו להם להפסיק לרקוד בהקפות כי אביהם מת, והם בחזקת אבלים.
במוצאי החג נסעו עם ידידים ליפו, וטמנו את גופת אביהם בבית-הקברות בעיר. בן נ"ט היה ר' ישרואל וטרם מלאו לו ט' שנים בארץ.
"בשנת 1915 גזר ג'מאל פחה לבנות על בית-הקברות העברי ביפו שדרה ישרה כסרגל - רחוב וגן-טיולים על שמו. הוציאו הקרובים בעלי האמצעים מבני יפו והמושבות את עצמות מתיהם והביאון לקבר-ישראל במקומותיהם. רק עצמות הקבורים ללא מצבות נשארו מדרס לרגלי העוברים. ''כך 'נעלם' קברו של סבי ישראל לישנסקי" סיפר הנכד בביתו במטולה.

סוף דבר:
עם מותו של ר' ישרואל, הבנות פסיה וחייקה-דבושה וכן הסב יעקב-טוביה ויוסף בנו יצאו מהבית בפתח תקוה- תחילה לחנק'ה בבת-שלמה ואחר-כך למטולה.
פסיה נישאה ליעקב גולדברג, 'רומני', שהיה בין ראשוני האיכרים שהתיישבו במטולה.
חייקה-דבושה ויוסף אחיו החורג של אביה, שהיה כמעט בן גילה נשארו אצל מלי ומאיר לישנסקי במטולה, ללמוד בבית-הספר בראש-פינה. לימים נישאה חייקה-דבושה ליעקב סחין שעלה להתיישבות בגולן ולאחר שזו לא הצליחה, התיישב ביבנאל.
יוסף לימים איש ניל"י נשא לאישה את רבקה לבית ברישקובסקי מיבנאל ונתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד על ידי התורכים כמרגל ב- 16 בדצמבר 1917. נקבר בדמשק. עצמותיו הועלו ונטמנו בראשון-לציון.

ר' יעקב טוביה, סירב להישאר בבת-שלמה או מטולה, באמרו שהוא לא רוצה לעת זקנה לנענע עריסות או לעזור בעופות, הוא עלה לארץ-ישראל לשבת וללמד תורה. וכך היה - ביקש ועבר לירושלים לישיבת חסידי ברסלב. שם נשאר עד ליום מותו ושם נקבר. מקום קבורתו לא ידוע.

אוסיפ כאמור עזב ונסע לאנגליה שינה את שם משפחתו ל-האריס.
מוטל קיבל סכום כסף ממשרדי הברון, נסע לאנגליה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה אל אוסיפ אחיו לחפש את מזלו שם. תחילה התיישב במנצ'סטר וא"כ עבר לליברפול. הוא נישא לבטי ושם משפחתם אף הוא האריס.

חנק'ה - עזבה את הארץ ואת בת-שלמה שם גרו, בגלל מצב כלכלי קשה. נסעה לסין והשתכנה בשנחאי שם הייתה לגברת קמרלינג.

בזמן הבריטים הפכו שדרות ג'אמל פחה ביפו לשדרות המלך ג'ורג' וכיום שדרות ירושלים.

אנקדוטה: בתיה לישנסקי, הפסלת הנודעת, אחותה של רחל ינאית בן-צבי, מוצאה מסביבות קייב, מאחד הפלגים של אותה משפחה. בתיה, בגלל מרדנותה במוסכמות ונטיותיה המהפכניות - טיפחה את עצמאותה ולא הקפידה על שמירת קשרים עם המשפחה המורחבת.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

אין תגובות:

פרסום תגובה