יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

יהודה אריה לוי - חבר לח"י - נרצח על-ידי לח"י
15.1.1948 - הוד-השרון





בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב
הטכסט:
בונה תקומת המדינה
יהודה אריה
ב"ר משה לוי
נולד ביום ה' חשון תרע"ז
נרצח ביום ד' שבט תש"ח
ביד זדים על הגנת המולדת
לטובת עמו
תבוא נשמתו בצרור החיים
עם גבורי המולדת










אחרי החלטת עצרת האומות המאוחדות מה-29 בנובמבר 1947, היום בו הוחלט בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, טען אריה יהודה לוי הוא 'שמואל' איש המחלקה הטכנית של לוחמי-חירות-ישראל, כי המלחמה עם הערבים מתקרבת, על לח"י להיות חלק ממדינת היהודים החדשה, ולכן יש להעביר את כל הסודות המקצועיים לידיעת המחתרות האחרות ובראש וראשונה ל'הגנה'. על דעתו זו שילם בחייו.


יהודה אריה [ליאון] בן ציפורה ומשה לוי, נולד ביום ד' בכסלו תרע"ז [29.11.1916] בעיר יאנינה, יוון, אח ליצחק, יוסף וקלרה. בילדותו עקרה המשפחה למילאנו שבאיטליה. שם סיים את בית הספר העממי ולמד הנהלת חשבונות בתיכון מסחרי, "יווני על-פי מוצאו. איטלקי על-פי חינוכו".
אביו היה סוחר אריגים אמיד, גרו בפייצה קסטלו, שבמילאנו ולרשותם "משרתת שרוחצת רגליים ומצחצחת נעליים" יש אומרים כי חלומותיו על ירושלים ממנה באו.
בן למשפחה בורגנית - חי חיי פינוק; אהב סקי.
כילד אסף עטיפת סוכריות, הנושאות אותיות עבריות. כשזאב ז'בוטינסקי בא לנאום בעיר, היה בקהל המאזינים. ימים אחדים אחר-כך, כבר היה חבר בית"ר - ארגון ציוני רוויזיוניסטי.
בשנת 1935 עזבו הוריו את איטליה ועלו ארצה. אריה יהודה נשאר להשלים את לימודיו ובשנת 1936 עלה גם הוא - פנים עגולים, שפם, אף נשרי, רעמת שיער חומה.
משפחת לוי הביאו איתם הון עצמי מאיטליה. "בבית עמד פסנתר". האב ישב בבית ושילב את בניו בעסקים: יוסף פתח מפעל למרצפות, יצחק היה ליבואן אריגי צמר. לימים, האחים הקימו בתל-אביב חנות מנופקטורה בשם 'בני משה לוי' , רחוב נחלת בנימין "מול פלטון".
יהודה לא הצטרף לעסקי המשפחה, בניגוד לרצון אביו, ובחר להיות חבר בפלוגות בית"ר: נסע לראש-פינה. חי בצריף ישן על הרצפה. כמו שאר חברי הפלוגה רובם צעירים, ומיעוטן צעירות מארצות שונות, התחייב לעבוד שנתיים בעבודה חקלאית: בעיקר מסיק זיתים וקטיפת עלי טבק; ושכרם - מזון ולינה, אחרי מכירת היבולים קיבלו כמחצית הפדיון. "תנאים שאינם מאפשרים אפילו לקנות בגדים". בלילות עסקו באימוני נשק והשתתפו בהברחת יהודים לארץ דרך הגבול הסורי. גם שמרו.
"יום אחד, בא הביתה קודח מחום, לקה במלריה. ההורים רצו לקחתו לרופא והוא רק לרופא של בית"ר ביקש" זכר אחיו יצחק.
בראש-פינה החל ללמוד כלכלה בהתכתבות. מאוחר בלילה, לאחר שכולם שכבו לישון, ישב ולמד. את החומר קיבל מאוניברסיטת גנואה שבאיטליה, ונהג לנסוע לגנואה להיבחן. בתקופות בהן שהה באיטליה, רכש ידע טכנולוגי צבאי בסיוע שני ידידים; האחד קצין בצבא הקבע האיטלקי ממנו למד שיטות לחימה, והשני בעל בית-חרושת לנשק ממנו למד את סודות הייצור. לארץ חזר עמוס ספרים וחוברות בנושאי צבא ונשק, את התמונות גזר והשליך "שלא יגלו במכס". את התורה הזו העביר לחבריו בקבוצה.

שלמה בן יוסף, ושני חבריו מפלוגת בית"ר בראש-פינה: שלום ז'ורבין ואברהם שיין, החליטו על דעת עצמם ובניגוד לעמדת מפקדיהם כי עליהם לנקום רצח היהודים על הכביש הסמוך. ב 21 באפריל 1938 ירו על אוטובוס ערבי בכביש ראש-פינה – צפת, הטילו רימון שלא התפוצץ, איש מהנוסעים לא נפגע.
השלושה נתפשו ונאסרו. "איזו טיפשות" מלמל יהודה מיהר לחדרו והשמיד את ספריו. "המעשה - זוכרים ידידיו - דרבן אותו לעזוב את בית"ר".
יהודה שב לתל אביב.
עם התגברות האנטישמיות באיטליה - כשזו החלה לרדוף את יהודיה החליט "בארץ כזו – אמר - אינני מוכן ללמוד". החליט וקיים. שנה אחת לסיום, אך את לימודיו שם הפסיק.
האב רצה שישלים את לימודיו ב'אוקספורד', יהודה סרב ללמוד באנגליה. היחסים עם האב, שהיו מתוחים בלאו הכי הגיעו לנקודה בה יהודה גורש מהבית. יהודה הלך לגור אצל אחותו. כעבור חודשים אחדים, עבר לנתניה. העיר הזו קרצה לו.
בתחילת שנות ה - 40 פרחה בנתניה תעשיית היהלומים והמשכורות היו גבוהות. רווקים רבים נהרו אליה למקצוע.
יהודה רצה להתקיים מיגיע כפיו, להיות עצמאי; עבד אצל שמיר בליטוש יהלומים, התגורר בבית וינקלר והיה חבר במחתרת הארגון-הצבאי-הלאומי [אצ"ל].
'איטליאנו' קראו לו גם 'מוסוליני'. אבל בעיקר לוי [אני אשתמש בשם יהודה] בחור סגור, פדנט ושקדן, "היו לו ידי זהב", אומרים שהיה ישר וצנוע, שהיה בעל המצאות "תמיד המציא, שיכלל". סיפר נתן רוזנטל, שעבד יחד עם יהודה על אותו אופן-ליטוש. סיפרו כי יהודה, המציא שיטה להגברת התפוקה. מנהל העבודה פחד שהאבן תאבד מהברק והתנגד, יהודה הראה, ששום נזק לא נגרם לברק היהלום, אך סרבו לאמץ את שיטתו. "כשלא הבחינו, היה מעביר את הרצועה לראש האופן, ומגביר את המהירות". פועלים אחרים חיקו אותו בסתר. התפוקה גברה ובהתאם גדל גם הרווח.
הוא זה שהקים את המועדון לעובדי היהלומים. שתו תה, שיחקו שח, ניגנו קונצרטים, השמיעו הרצאות בתנ"ך, בספרות, בידיעת-הארץ וגם למדו שימוש בנשק. יהודה היה המדריך.
חברים שילמו דמי חבר: אחדים מהמפעלים תמכו.
ביוני 1940 כשפרש יאיר שטרן מהאצ"ל והקים את לח"י, נפוצו שמועות בעיר, שיהודה עומד להצטרף אליו. באחד הלילות ארבו ליהודה אנשי אצ"ל בפינת רחוב והיכוהו "הדבר רק זרז את החלטתו לעזוב את אצ"ל ולהצטרף ללח"י" אמר אחיו.
יהודה חשב שאיחוד המחתרות היא הדרך. לאצ"ל, אמר, יש בחורים נועזים, ללח"י הסודיות, ל'הגנה' - ההמונים. למה לא לאחד את הכוחות?
חשב להצטרף לפלמ"ח. בלח"י אינו מקבל הדרכה מספקת בנשק "אמרתי לו: 'שלא תעז, כי אם שם יגלו את עברך, יתחילו לרדוף אותך' 'לא איכפת לי – אמר - אני אידיאליסט'" סיפר ידידו רוזנטל.

יהודה היה ברשימת המבוקשים על ידי הבולשת הבריטית. בשנת 1945 כשנתהדקה סביבו טבעת החיפושים, חזר לתל-אביב.
מקצועו האזרחי– חשמלאי. למעשה עבד במנגנון לח"י והיה איש המחלקה הטכנית. בשורות לח"י קיבל את שמו המחתרתי 'שמואל', הקים לאירגונו את תחנת השידור המחתרתית על גג אחד הבתים בקרבת קפה 'רוול' שברחוב דיזנגוף בתל-אביב - תחנת 'קול המחתרת העברית' או 'קול ציון המשתחררת". בתקופה הראשונה, היה המשדר בחדרו של יהודה והוא היה הקריין היחיד בה - לפני הקריין נתן מרפיש -'גד', טכנאי השידור יעקב יצחקי - 'אלכס' וגאולה כהן -'אילנה' הקריינית האגדית.

יהודה שכר חדר בבנין בו גרו הוריו בדירת רופא זקן ברחוב הירקון 98, הצד של הים. דייר משנה. הייתה לו מכונת-כתיבה ישנה, ארון עץ כבד ובדפנותיו הכפולות: מבחנות, חוטי חשמל וחוברות של לח"י.
הוריו, שגרו בסמוך לא ידעו, קצת חשדו. "אהדו את 'ההגנה' ואת לח"י, תרמו כספים לשניהם". יהודה לא סיפר. לעתים היה נעלם ושב כעבור ימים אחדים. סיפרו, שהשתתף בפיצוץ תאי הטלפון הציבורי בתל-אביב; שרף משרד בריטי ברחוב אלנבי; לקח חלק בפיצוץ המטוסים הצבאיים בכפר סירקין; זרע מוקשים בעת ההתקפה על בנק אנגלו-פלשתינה.
בזכות הידע הטכני הרב שלו, ובזכות היותו בעל כשרון טכני מעולה מונה יהודה לראש המחלקה הטכנית של לח"י, והיה בעל בתפקידים אחראיים בכל חלקי הארץ. הגיע להישגים מרשימים בפיתוח כלי נשק, חומרי חבלה ובניית סליקים ימיו במחלקה הטכנית היו ימי הזוהר של לח"י. בין המצאותיו מוקש דרכים אשר מתפוצץ גם כאשר מרימים אותו, כדור רובה שמגיע עד למרחק של 3 קילומטר ובנגיעה מתפוצץ ומבעיר. כן המציא רימון, שאפשר לירותו עד מרחק של 3 קילומטר "והוא גורם לשריפה". הדריך קורסים למוקשים ולחבלה.
"בתקופה שלו חלה תפנית: נעשינו משוכללים, מעודכנים בחידושים הטכניים, הפכנו מתוחכמים. אנשינו הסתתרו היטב, היקף הפעולה והעוצמה גדלו, התוצאות היו קטלניות יותר". סיפר יעקב בנאי, קצין המבצעים של הלח"י.
"בואו גרם מהפיכה, הוא החל לייצר חומר-נפץ, בעזרת נוסחה כימית, שקיבל מידי יעקב חירותי, איש המחלקה. רכבות הועפו, מיכלי הנפט בחיפה פוצצו, מרכז הקשר הצבאי בשרונה חובל, בתים בשכונת מנשייה נהרסו, מכונית תופת, שהועמדה בסמוך ל'סראייה' ביפו - בית המשרדים של הוועדה הלאומית - קברה 26 ערבים תחת הריסות הבניין". אמר אנשל שפילמן, המרכז הארגוני של המחתרת.

על גג ביתו של יהושע זליבנסקי, בשבזי 65, שכר חדרון קטן. מכונת ליטוש יהלומים. שימשה מסווה להכנת חומרי-נפץ . זליבנסקי, אוהד המחתרת, עזר לו.
בפרימוס, מגשים, וכדי זכוכית יצרו חומרי- נפץ בעלי עוצמה קטלנית את הנוסחה הביא ד"ר הבר פליט מגרמניה.
"בסוף 1947, הצלחנו להפיק למעלה מחצי טונה ביום. החומר סופק גם ל'הגנה' בירושלים; תמורתו קיבלנו נשק".
הבריטים עלו על עקבותיהם, "הלשינו" אמרו באירגון, ובית-המלאכה נדד למבנה נטוש בפרדס של שייח' עלי, בסוף רחוב לבנדה. הכיסוי: בית-חרושת לצבעים. ייצרו מוקשים נגד רכב עם הפעלה חשמלית מרחוק, שיכללו את מנגנוני ההשהיה, הכינו מעטפות נפץ, פצצות ממולכדות, פצצות תבערה ובקבוקי מולוטוב. את חלקי הפח ייצר אצל פחח יווני ברחוב עלייה, את ההרכבה ביצעו במסגרייה ברחוב דיזנגוף 85 פינת בר-כוכבא. יציקות עשה בבית החרושת 'גוטביר' רמת-גן, הבעלים שמואל איש 'ההגנה' "העלים עין. גם בתשלום". את הקפיצים למוקשים הזמין אצל אברהם פרנק, איש 'ההגנה' ובעליו של "טכנו-קפיץ" ליד התחנה המרכזית. "כולם קנו אצל פרנק. איש נחמד, חייכן, 'קסקט' שמוט על מצחו".אברהם גל-[זליבנסקי] שנולד בינואר 1946 וגר כתינוק בביית בשבזי היכן ש'שמואל ' [‏יהודה אריה לוי] הכין את חומרי הנפץ עבור לח"י; אצ"ל ו'ההגנה' אשר שימש להגנת ירושלים הנצורה מעדכן אותנו.
"היה גבר לעניין. הוא בנה סליק לנתן ילין-מור, חבר המרכז: קיר כפול מאחורי תמונה. גם לישראל אלדד בנה סליק. כשנתפסה תחנת השידור של לח"י בנה תחנה חדשה, שהחלה לשדר מבית-החרושת למצות של זליבנסקי". אמר פרנק.
בבית-החרושת 'דנקו', ייצרו חומרי נפץ לפי הוראותיו. הוא במגע מתמיד עם פיזר, אומרים שהוא כימאי." אלפרד ליפשיץ, עובד במחנה הצבאי ליד צומת ביל"ו מבקרו לעתים תכופות".
בסוף שנת 1946 בקורס למפקדים של לח"י מפקד הקורס הטכני הוא 'שמואל', עבר את גיל 30 כבר הרכיב משקפיים.
כאיש מחתרת הקשר איתו התקיים דרך אחותו, שנישאה וגרה באבן-יהודה – קלרה וידרו.
יהודה שאף ללמוד כימיה, והיה בדרך להישלח לארצות הברית כנציג לח"י כדי להתקשר עם פרופסור לכימיה בשם ברמן "העוסק שם בענייני הפצצה האטומית".
ריכלו כי יהודה אריה לוי מתראה לעתים תכופות עם נעמי אורנשטיין לבית גלזנר בחורה כבת 26, אשתו של יעקב אורנשטיין מראשוני הלח"י, איש עיתונות שהיה עצור 5 שנים באריתריאה ומאז שחרורו בינואר 1946 עבד ב"חדשות הערב" עיתון ערב חדש של מפא"י – מפלגת הרוב בישוב הציוני.

ב'אומות המאוחדות' [או"ם] דיברו על חלוקת הארץ, גם בלח"י. היו חברים ששמחו. יהודה התנגד, נאמן לצו ז'בוטינסקי שלא לוותר על חלקי הארץ. באחד מהדיונים טען ד"'ר ישראל שייב - 'אלדד' כי מלחמת המחתרות היא שהביאה לחלוקת ארץ -ישראל. יהודה הנדהם הגיב: אם מלחמת המחתרות גרמה לכך, הרי שבגדנו ברעיון! "אם לח"י - מסתפק במדינה קטנה ומוותר על מלכות ישראל - משתנים כל חיינו, לח"י בלי 'ההגנה' לא מסוגל להגן על המדינה שתקום" סיפר יעקב גרינברג [גנור] – 'דן' ידידו-שותפו במחלקה.

ב- 29 בנובמבר 1947, הוחלט באו"ם על תוכנית החלוקה - שתוקם מדינת היהודים. מפקדת לח"י נתנה פקודה להתפרק, הפקודה בוטלה תוך חודש, התהליך הביך רבים מהחברים. פרידמן-ילין לא היה בטוח שהבריטים יעזבו. חשב שזו תחבולה.
"לח"י היה במבוכה" אמר אברשה סלמן, איש קשרי החוץ של המחתרת ומחבר רבים משיריה. יהודה ניסה לשכנע את חברי מרכז לח"י על הצורך באיחוד שלוש המחתרות לכוח אחד שיילחם באויב - לאיחוד לח"י עם ה'כנסת' [כינוי מחתרתי ל'הגנה'] - נגיש את כל הידע, את כל הכוח, את כל המידע, היצור הצבאי, המחסנים 'לאלה הלוחמים' אמר בפני מפקדי הארגון.
כשראה יהודה כי אין שומעים לדעתו, החליט לעזוב את לח"י ולהצטרף ל'הגנה'. הוא לא שמר את החלטתו בסוד וסיפר על כך גם לחבריו במחתרת.
נתן פרידמן ילין - 'גרא' וד"ר ישראל שייב – 'אלדד' יעצו לו לא לנהל תעמולה בעד כניסת לח"י ל'הגנה', יהודה לא ציית. מספרים כי ריב אישי התפתח בין יהודה לד"ר שייב בו גינה הראשון את אידיאולוג הארגון, כשקרן, יש אומרים כי זה חרץ את גורלו.
יהודה החזיק בנוסחה להרכבת חומר נפץ. במרכז לח"י חשדו כי הוא עלול למסרה לידי 'ההגנה'.
לאחר ויכוחים סוערים הרשו מפקדי האירגון ליהודה להצטרף ל'הגנה' בתנאי, שלא יעביר לה את המצאותיו. יהודה התנגד. טען כי ינהג לפי מצפונו.
המעקב אחריו לא גילה דבר. החשד נשאר.
יהודה לא נכנע. "צדיק באמונתו" אמרו. הוא המשיך להשמיע את דעותיו וגם דרש הסברים מפיקוד לח"י.
אלה טענו כי הבחור אינו יציב - כהוכחה סיפרו כי בברור, שנערך עם יהודה על כוונותיו, התפרץ ואמר כי התנועה אינה ממלאת את יעודה והציע לאגור כוח ולכבוש את ירושלים, כדי להכשיל את בינאומה.
לאחר שדבריו נדחו בחריפות. התחיל להשמיץ את הארגון ומפקדיו, הוא האשים את ראשי הלח"י בקודופציה [שחיתות] אישית והטיח כלפיהם דברים קשים - שחברי המרכז ניצלו את כספי השוד בבנק 'ברקליס' לצורך קניית בית, ולא נתנו לו די כסף להפעלת מחלקתו. הייתה לו ביקורת קשה על מצב המחסנים, ובעיקר על דיווחי שקר ששמע.
"ניכר אצלו מתח נפשי רב, עת ארוכה התהלך מדוכא" סיפר אנשל שפילמן. "נכנס בו דיבוק, ממש דיבוק", "הסתובב ברחובות כסהרורי ובהה באוויר" הוסיפו חברים.
יהודה הוזהר שוב, כי יפסיק הוא המשיך ויעץ לחבריו לעשות כמוהו - לעבור ל'הגנה'.

"יהודה אמר שהוא עוזב את הלח"י ועובר ל'הגנה'. נדמה לי גם שב'הגנה' קיבלו אותו" סיפר האב.
חיפשנו אנשים שונים, שינסו להשפיע עליו. שלחנו אליו אותם" אמרו מפקדיו.
"נתבקשתי על-ידי המרכז לשוחח עמו. נפגשנו באיזה גן בתל-אביב. שאלתי אם זה נכון שהוא מתכוון להצטרף ל'הגנה' ולמסור להם פטנטים. כן, אמר, דעתי נחרצת, ואני מתכוון לפעול בכיוון זה.
אמרתי: אתה לא יודע, שכל זמן שאנחנו שייכים למסגרת מסוימת, אחראי המרכז. לא איכפת לי, ענה. זו דעתי. שאלתי אם חשב עד הסוף, והוא ענה שאת דעתו לא ישנה" ספר בנאי:
מספרים כי מפקדת לח"י שלחה חברת לח"י, כדי לדבר עם יהודה ולברר למה הוא מתעקש להצטרף ל'הגנה'. "היה נדמה לי, שהוא אינו מבין את משמעות העניין. לא היה לו שום נימוק הגיוני סתם עיקשות.
האיש לא הבין, שזה עלול להביא על עצמו אסון" התשובה חייבה את מפקדי הארגון להורות על ניתוק כל קשר עימו. חרם הוטל עליו. 'אין עשן בלי אש', אמרו האנשים. גם ידידיו, ידידי נפש, רחקו ממנו. נמנעו מלהיפגש עימו.
"לא דובים ולא יער - אמר יעקב בנאי - איש לא נידה אותו".
"הוא עבד עד הסוף - אמר אנשל שפילמן - לא הייתה הוראה להחרימו".
בין הבודדים, שלא נשמעו ל'הוראה שלא ניתנה' הייתה ג'ולי פעילת לח"י קיצונית, שחזרה מריצוי ארבע שנים וחצי בכלא הבריטי בבית לחם, והייתה לידידתו. צעירה ממנו בשנה. "תמיד הייתה אנטי-מימסדית וחשבה, שעושים לו עוול שכל האשמות נגדו מצוצות מהבטן" אמר לי בנה רוני ברטור.

ג'ולי לבית אלעזרי ילידת בולגריה עלתה לארץ בשנת 1935 כשהיא בת 17 אחות תאומה לז'קו, "שתקנית הייתה, אך שיצאה מהכלא לא סגרה את הפה - אמרה לי אחייניתה נילי - יפה הייתה, בין מחזריה היה גם יצחק יזרניצקי הוא יצחק שמיר".
מעקב הוצמד גם אחרי ג'ולי.
"הייתה לו חברה, לא משהו רציני - פעם אמר לי שאם יחליט, ישא אישה עשירה, כדי שיוכל לתמוך באמצעותה במדינה" סיפרה קלרה אחותו.
"ברור לי שהיה לחוץ נפשית. חש עצמו מבודד, זה קרה לו פעמים אחדות עם אותה חברה. אכזבות רומנטיות" אמר אנשל שפילמן.
אומרים שפרידמן ילין עשה לג'ולי וליהודה רצח אופי.

בתחילת דצמבר 1947 כשבשלה ביהודה ההכרה על דרכו החדשה, סיפר זאת לפרנק בחנות הקפיצים. "אני רוצה להצטרף ל'הגנה'; יש לי תוכנית בשבילם, איך למלכד את האזורים המיושבים במוקשים, כדי שלא יוכלו להתקיפם". פרנק קבע לו פגישה בבית-קפה עם אנשי 'ההגנה' ועם אנשי תעשיית הנשק [תע"ש] שלה. סיפר, כי שעבד בתעשייה כזו במחתרת יריבה וברצונו להתנדב לעבודה ב'הגנה' כמומחה לתעשיית נשק. נקבעה לו פגישה עם מפקד 'ההגנה', ישראל גלילי, אך מסיבות טכניות זו לא התקיימה.

"הוא לא מסר ל'הגנה' ידיעות על לח"י, אך היה מוכן להעמיד לרשות ה'תע"ש' את ידיעותיו וכישרונותיו".
מפקדת הלח"י לא הייתה רגילה לנוסח זה של 'התמרדות'
היו שטענו כי דעתו של יהודה נטרפה עליו ויש להוציאו להורג.
היה צריך להבהיר את המצב. קבעו בית-דין. הואשם בבגידה. שופטיו ראו כי אין הוכחות, ואין לדון אותו למוות. החלטה על כך נמסרה לפרידמן-ילין, זה לא הסכים למסקנות, חשש שיגלה את סודותיהם.
פרנק חשש לחיי ידידו, הציע לו: "תישן אצלי". "מה פתאום – אמר יהודה - אינני פוחד. אותי יוציאו להורג?"

ביום ד' בשבט תש"ח 15.1.1948 בשעה 06:30 נחטף יהודה מחדרו.
15 צעירים מזוינים הקיפו את הבית ברחוב הירקון 98 , חדרו לדירת הרופא בקומה א', בה גר דייר משנה בשם יהודה אריה לוי. לקחו אותו בכוח והסתלקו עם כול המסמכים שמצאו. הם לא הכירוהו. אמרו להם שהוא מרגל פולני. יהודה לא התנגד, למרות זוג הרימונים שהיו מתחת לחולצתו; פחד לסכן את יושבי הבית. אשת הדוקטור בכתה.
למחרת בא חברו יעקב גרינברג, להזמינו לקולנוע, ולא מצא אותו. הוריו חיכו לו לסעודת שבת. הוא לא בא. הדאגה גברה. בו בערב יצאו האב משה והאח יצחק, לחפשו. בעלת הבית סיפרה, שבאו אנשים ולקחו אותו. לאן? לא אמרה. מי היו? לא ידעה.
גרינברג חשב שזו עבודה של 'ההגנה'. הלך אל פרידמן-ילין, אבל זה עישן מקטרת ושתק.
יהודה הייתה המצאה טכנית חשובה, אשר רצה למסרה לידי 'ההגנה' ולא לידי המחלקה הטכנית של לח"י, אשר בה עבד. עקב סירובו זה נחטף על ידי לח"י מדירתנו ברחוב הירקון" סיפרו ההורים.

בתחנת חשמונאים הוכנס יהודה למונית. במונית השנייה מאחור היו המאבטחים גם 'זאב' .
הובילוהו ל 'משק עזרא' ברעננה - מחנה אימונים של הארגון. מבנה מבודד "יורדים שלוש מדרגות", שם ישב בית-דין מיוחד למשפט מהיר, שהוקם בהוראת הד"ר ישראל שייב.

איש בשם 'אדם' פקד על המאבטחים להתפרס סביב הבניין. הוא עם עוד שניים נכנסו עם יהודה פנימה. שולחן מאורך ניצב שם - בית-הדין של הלח"י. החוקרים והשופטים הם 'אדם', יוסף גלילי ולוי יש אומרים 'מזל'. המשפט נמשך שעות. כל הבוקר ניסו לשכנע את יהודה שיחזור בו, והוא התעקש. אומרים ששניים מ'השופטים', הציעו להגלותו מן הארץ, לאוסטרליה, ואילו 'אדם' דרש להרגו. יהודה נדון למוות בירייה. בית-סוהר לא היה.
'אדם' נסע אל ילין-מור לאשר את ההוצאה לפועל של פסק-הדין. כל הוצאה לפועל קיבלה את אישורו של האיש הבכיר בארגון. ילין-מור אישר את פסק הדין. אריה קוצר הוסיף: " בהסכמת אלדד".
"אותו לילה - כתב היסטוריון הלח"י קוצר - באה ג'ולי אלי לראשון-לציון, וטענה על 'הרגשה רעה לגבי יהודה'. . . 'הם מתכננים משהו'. . . 'היעזו'?. . ."
יהודה נדון למוות בעוון העברות:
1. היה פרובוקטור.
2. בזבז כוח אדם.
3. פטפט.
4. התעניין באינפורמציה.

באותו היום נסעו לפרדס ברמת-הדר. יהודה שאל אם באמת מתכוונים להרגו.
'אדם' הקריא את גזר הדין. "יש לך משהו להגיד? " שאל. "לא, שום דבר" השיב יהודה.
'אדם' פקד: היכון! ארבעת חבריו עמדו מסביב וטענו את הנשק.
"ניגשתי והורדתי לו את המשקפיים. שאלתי אם הוא רוצה שיכסו את עיניו; יהודה סרב. הוא עמד מתוח ושליו; רצה למות בגאווה. לא התחנן על חייו". סיפר 'זאב'.
'אדם' פקד: אש!.
רצו למונית. 'זאב' התמהמה - ירה שוב – וידא הריגה והצטרף.
ארבעה כדורים ניקבו את חזהו.

פרנק: "כשלא הופיע אצלי בבוקר ידעתי: גמרו אותו"

ביום בו בוצע פסק הדין ערכו אנשי לח"י חיפוש מדוקדק בביתו של כספי, אוהד לח"י, מהבודדים שנשארו עם יהודה, גם אצל זליבנסקי.
"אם לא הייתי יורה בו היו יורים בי, מה יכולתי לעשות? אני קיבלתי פקודה, ויריתי, לא יכולתי לסרב" סיפר 'זאב' לעמוס נבו כתב 'ידיעות- אחרונות' .

חברים רבים בלח"י התמרמרו על פסק הדין. אחד הוותיקים כתב לפרידמן ילין-מור, בין השאר כי תנועת מחתרת נבחנת בשניים - בשנאה לאויב ובכבוד חיי אדם. אם אחד היסודות נשמט - נשמט הכול. תשובת הנמען: " מוסרה של המחתרת הוא כל כך גבוה שאין היא ניתנת לביקורת".
גופת יהודה נמצאה לאחר שלושה שבועות עם ארבעה חורי כדורי אקדח בחזהו.
"כל פשעו היה שחשב שיש לגמור עם הפרישות ולהתגייס למוסדות הלאומיים" כתב ההיסטוריון הצבאי פרופ' מאיר פעיל.

בתקופה של מבוכה גדולה, פקודות ומסרים סותרים, הוצאתו להורג של יהודה אריה לוי העבירה אות ברור, שהצורך באחדות פנימית כללית הכרחי, שלח"י עדיין חי וקיים וכל מי שירצה לפגוע ברוח הארגון יענש בחומרה. מפקדת לח"י שלחה הודעה פנימית לחברי הארגון ומפקדיו בזו הלשון:
"ביום ה', ד' בשבט תש"ח, הועמד בפני בית-דין מיוחד של התנועה הלוחם שמואל, מן המחלקה הטכנית של החטיבה הלוחמת.
הנ"ל נאשם:
- בהפרת המשמעת של התנועה;
- בהפצת שקרים ודיבות זדוניות בין אנשי התנועה, אוהדיה ואף בין אנשים שמחוץ למסגרת התנועה;
- בגילוי סודות של התנועה בין אלה שהיו ידועים לו לרגל תפקידו ובין אלה שהוציאם במרמה מפי בעלי תפקידים אחרים, שהתיחסו אליו באמון.
בית-הדין מצאו אשם בכל האשמות, שהובאו נגדו.
בית-הדין שקל את זכויות הנאשם בעבר, אך לא ראה בהן כפרה על פשעיו עד כה, ולא ערובה למניעת פשעים מצדו בעתיד. פשעיו הביאו לתנועה נזק חמור, ועלולים היו לגרום הרס ואסונות שאין להם תקנה.
בית-הדין החליט לדון את הנאשם למיתה ביריה.
פסק-הדין אושר ע"י מרכז התנועה והוצא לפועל בו ביום."
גם פרסמו זאת בביטאונם 'המברק',
"רצחו אותו בפרדס ליד הוד-השרון".
למשפחתו המודאגת לא נמסרה כול הודעה.

אביו של יהודה פנה אל יוסף כהן [אביה של גאולה כהן] שיחקור, מדוע נחטף הבן; הוא הבטיח לנסות "אולי להביא פתק".
פנו ההורים לאחד ממודיעי 'ההגנה' וביקשו את עזרתה.
פרסמו בכמה מעיתוני הבוקר וביקשו להודיע על מקום המצא בנם.
"עד היום טרם חזר הבן הביתה והוריו חוששים לגורלו" כתב "המשקיף", שבוע לאחר החטיפה.
המשפחה החלה להפעיל לחץ על מספר אישים פוליטיים, כדי לעזור להם למצוא את בנם.
פנו למועצת העירייה בבקשה לנקוט באמצעים, כדי להחזיר את בנם שנחטף מביתו
ניסו את האחים אליהו, אולי שמעו. הייתה לאחים חנות למכשירי כתיבה ברחוב הרצל. רבים באו ויצאו אצלם. עשרה ימים לאחר שיהודה נעלם קרא אחד האחים - ד"ר אליהו, אל מכון הרנטגן שלו ברחוב רוטשילד את יצחק לוי, ובישר לו שאחיו יהודה איננו. "מי רצח? – שאלתי, החברים - אמר ד"ר אליהו. הייתי המום". סיפר האח.
שבועיים אחר החטיפה נמסר ל'עיתונאי חוץ' [נוסח שהיה מקובל בעיתונות העברית לעקיפת הצנזורה] כי אריה יהודה לוי נרצח ע"י חבריו בלח"י.

המשפחה פנתה לרבנות הראשית בתל-אביב באמצעות העיתונות בקריאה, שיסייעו לה במציאת להחזיר את הגופה וזו אכן פנתה לציבור, דרשה לדעת היכן גופתו של אריה יהודה לוי כדי להביאה לקבר ישראל.

אחרי קריאה זו התקבלה ב'חברה-קדישא' בתל-אביב הודעה טלפונית מאלמוני, כי הגופה נמצאת ליד רמת-הדר.
כעבור שלושה ימי חיפושי סרק התקבל ב'חברה-קדישא' בתל-אביב מכתב עם תיאור מקום הקבורה "בפרדס. בעומק של 60 סנטימטר". האח יצחק עם האב חיפשו ולא מצאו.
'אדם' פקד על 'זאב' לצאת לפרדס ולאתר את הגופה. זה יצא עם בחור בשם פרקש, ראו את הגופה וסימנו על פתק את מיקומה. למחרת הטיל אלמוני את הפתק למשרד 'חברה-קדישא' בתל-אביב.
פנו למשטרת רעננה. נסעו בכל הסביבה. בצידי הכביש, הראשי חיפה - תל-אביב כ - 300- מטר מהכביש בשדה, בקרבת המושבה הדר. גילו את הגופה. "היא הייתה מכוסה עשבים רעננים. אנשי לח"י באו למקום וגררו אותה לצדי הדרך, כדי שיהיה לנו קל למצוא אותו. יהודה היה לבוש בגדים. לא יכולתי להביט בו", סיפר יצחק.
הגופה הועברה לחדר המתים של בית-החולים הממשלתי בפרדס כ"ץ. "נכנסתי לבית-החולים בפרדס כ''ץ לזהות את הגופה. המראה היה נורא. אולי 15 פצעי ירייה היו בכל חלקי הגוף" סיפרה קלרה וידרו, אחותו, בצהריים הובא יהודה-אריה לקבורה בבית העלמין של נחלת-יצחק. "גשם טורדני טיפטף" קומץ שכנים ובני משפחה הלכו בעקבותיו. אף ידיד מהמחתרת לא היה.
לח"י הוציאו פקודה לחבריהם האוסרת עליהם את ההשתתפות בהלווית יהודה אריה לוי.
מי שלא ישמע לפקודה הנ"ל יירה.

"החברים שלו, החברים שלו", מלמלה האם צפורה. ועד יומה האחרון לא שקטה.

''קרבן חינם. בסחרור ראשו של איש המפקדה מן הכוח אשר בידו". כתב אריה קוצר כתב בספרו 'מרבד אדום'.

סוף דבר
שנה, שנה עולה המשפחה לקבר, "והחברים לא באים, מתוך בושה".
קרוב ל- 30 שנה יהודה לא הוזכר עם שמות הנופלים באזכרה ליד קבר 'יאיר'.
הוריו גירשו את חבריו מהלח"י באזכרות. 'רוצחים' קראו לעברם". אמר ההיסטוריון הצבאי פרופ' מאיר פעיל.
האח יצחק איתר את אחד המוציאים לפועל, שהסכים למסור עדות במשטרה. "נחמיה ארגוב מנע והודיע, שבן-גוריון הורה לפתוח בחקירה". החקירה הופסקה; לשאלות בן-גוריון לא ענה. מישהו נתן הוראה מגבוה: התיק נעלם.
הלך האח לאלדד: "שאלתי אותו, למה עשיתם זאת? ענה אלדד: עוד לא הגיע הזמן לספר".

ד"ר ישראל אלדד: " אינני דן בשום עניין שאירע במחתרת, ואין לו אופי כללי-אידיאולוגי. זה לא בסמכותי. והעניין הזה, אין לו שום חשיבות פוליטית-אידיאולוגית".
ותיקי המחתרת גזרו שתיקה על עצמם "הם חיים עדיין כמו במחתרת".
"האיש חוסל בעקבות הוראה של ישראל אלדד ושל נתן ילין-מור. ילין-מור טען כי החליט על ההוצאה להורג בשעה, ששכב עם דלקת ריאות קשה והיה באפיסת כוחות". כתב ההיסטוריון ד"'ר זאב אביינסקי,
"ילין מור ציווה להרגו בלי כל החלטה מצד 'המרכז'". ישראל אלדד אמר בראיון עיתונאי [7.12.72]
"את ההוראה להוציאו להורג נתן יצחק שמיר למרות שישב בפריס".
יעקב חרותי לא ויתר, שנים נאבק וב- 15- בפברואר 1977, נפלה ההכרעה: יהודה-אריה לוי צורף אל רשימת חללי לח"י. היו חברים שהתנגדו.
" ז'ולי המשיכה להיות בקשר עם המשפחה גם אחרי הרצח והיא זו שגרמה לכך, ששמו יוקרא באזכרה מדי שנה יחד עם כל חללי לח"י" סיפר לי רוני ברטור.

34 שנים לאחר הרצח, לח"י בקשה סליחה, אבל המשפחה לא סלחה, כתבו מכתבים, לחצו על קרובים והמשפחה מאנה להינחם.
"הם רוצים, שנגלה בפומבי את שמות המבצעים, ולכך לא נסכים" אמרו השליחים.

בטקס שנערך בנוכחות בני משפחתו הוענקו לאביו הקשיש בן המאה, אותות על"ה ולח"י.
אל בית האבות ברמת-אביב באו אנשל שפילמן וצבי פייגלביץ, מהאגודה להנצחת חלל לח"י, "קבלו בזה את ברכתנו''- פנה שפילמן למשפחה- וראו בכך את טיהור שמו של הבן והחזרת כבודו כלוחם חירות ישראל", ומשה לוי הוכר כאב שכול.
אבל האב השכול לא נח "הריהביליטציה אינה ריהביליטציה - כתב למנחם בגין, ליצחק שמיר, ולנשיא יצחק נבון- לא אותות כבוד ולא להטבות כספיות שאפתי, אלא עשיית צדק בגילוי האמת לאמיתה, שהמדינה חייבת לבני המנוח, ושתאפשר לי למצוא את מנוחתי בקבר ישראל".
משה לוי נפטר.
האגודה להנצחת חללי לח"י הבטיחה להוציא חוברת לזכר יהודה אריה לוי, ולא קיימה.
אנשי לח"י ביקשו פעמים אחדות מהמשפחה לשנות את הנוסח על המצבה, אבל המשפחה סירבה,
גם לאחר ששמו הוכנס לספר 'יזכור' של משרד- הביטחון לזכר הנופלים בדרך להקמת מדינת-ישראל ולמענה.

'זאב' תואר כ"איש חסון, הליכתו כבדה, דיבורו עבה'. בלח"י שדד בנקים, הניח מוקשים, חטף את יוסף אבידר. בצה"ל היה אל"מ. ראש מטה האוגדה של בריל [משה בר-כוכבא]. ערב מלחמת 'שלום הגליל' פרש 'זאב' הוא ג'ו פישר, הלך לעולמו בשנת 2004. גדול וחביב. קרח עם שפם על-א-קלרק גייבל" אמר לי השיריונר תת-אלוף עמוס כץ.

ביום י"ז באייר תשל"ב 1 במאי 1972 נפטר יעקב אורנשטיין מי שהיה מראשוני 'ברית הבריונים' ולימים סגן דובר צה"ל וצנזור צבאי, דובר מפא"י וממקימי רפ"י. אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף להנהלת תנועת ארץ-ישראל השלמה.
ביום שישי כ"ו כסליו התשע"א 3 לדצמבר 2010 נפטרה נעמי אורנשטיין. הובאה למנוחות בבית העלמין הירקון. ישבו שבעה אצל הבת עופרה בתל-אביב.

ביום י"ד תשרי תשס"ג 20 בספט' 2002 מתה בתל-אביב לוחמת לח"י ג'ולי טורנברג בת שמונים וחמש הייתה במותה. הובאה למנוחות במושב בית-חנן.
ג'ולי נישאה לנחמיה טורנברג איש לח"י לאחר שחזר ארצה מגלות קניה ביולי 1948, גרו ביד-אליהו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני. ברצונם או שכך קרה.

תגובה 1:

  1. יהודה אריה לוי 'שמואל' הגיבור, בונה תקומת ישראל!
    תבוא נשמתו בצרור החיים עם גבורי המולדת.
    תודה למספר עודד ישראלי.
    אברהם גל (זליבנסקי) (נולדתי בינואר 1946 וגרתי כתינוק בביית בשבזי היכן ששמואל הכין את חומרי הנפץ עבור לח"י, אצ"ל וההגנה ושימש להגנת ירושלים הנצורה).

    השבמחק