גולדברג נעמי – נרצחה בביתה בהתנפלות על המושבה

11.7.1938 – גבעת-עדה

בית-העלמין של גבעת-עדה

טכסט:

נעמי גולדברג ז"ל

בת בנימין הדס

נולדה בשנת תרס"ה

נפלה י"ב תמוז תרצ"ח

פרשת ההתגוננות מלאת הגבורה בגבעת עדה, המושבה הנידחת אשר בהרי אפרים, זו שסבלה לא מעט מתגרת יד הכנופיות בימי ה'מרד הגדול'. כנופיית אבו-דורה באה לכבוש את המושבה הקטנה והמבודדת. תושבת המקום נעמי גולדברג, נרצחה כאשר ניסתה לגונן על שתי בנותיה הקטנות שנשבו כבנות-ערובה בעוד אביהן לוחם מנגד .

בראשית יולי 1938 נמסר לש"י - שירות הידיעות של 'ההגנה' כי "הכנופיות החליטו להשמיד יישוב יהודי". מתחקירים נוספים הובן ש'על הכוונת' נמצאת המושבה גבעת-עדה. בגבעת-עדה שלושים משפחות. מושבה לא מבוצרת, מוקפת יער אלונים. התוקפים היו אנשיו של יוסוף חמדאן מאום אל-פחם, יד ימינו של יוסף אבו-דורה, ראשון למפקדי הכנופיות בשומרון. ההתקפה תוכננה בקפדנות. מודרכים על ידי פועליה הערבים של המושבה המכירים כל שביל המוליך אליה ואת סדרי השמירה התקרבו התוקפים עד למושבה בלי להתגלות. את קווי הטלפון בין גבעת-עדה לכל הנקודות הסמוכות: זיכרון-יעקב, פרדס-חנה, בנימינה וגן-שמואל, ניתקו.

ההתקפה החלה ב-10 ביולי 1938 י"ב תמוז תרצ"ח, בשבע ורבע לפנות ערב, כמחצית השעה קודם שעמדו השומרים לצאת לעמדותיהם.

היו כמאה תוקפים לבושים במדים. השאר חסמו את דרכי הגישה. המגינים היו שמונה נוטרים שעסקו בעיקר בשמירת העובדים בשדה בעוד שהתושבים שמרו בלילות. "מובן שהתושבים שעבדו כל היום, לא יכלו לצאת בשעות מוקדמות לשמירה, והיו יוצאים ב- 8 בערב".

במקום נמצאו חמשה-עשר חניכים מקורס מפקדי כיתות של 'הפועל המזרחי'. מפקדם, אלוני מגן-שמואל קורפורל הנוטרים שהגיע לפנות ערב עם 19 אנשי 'פלוגות-השדה' [פו"ש] לגבעת-עדה, על-מנת לצאת ממנה עם חשיכה למארב באזור המזרחי, שם מקשת אבטיחים של הקיבוץ, וכך היה.

כתריסר ערבים תפסו עמדות ממערב למושבה, במרחק 400 – 500 מטר ממנה. בפעולת הסחה פתחו באש עזה על הכניסה הראשית. האש הייתה אינטנסיבית ומשכה את תשומת-לב אנשי המקום לצד זה. השעה הייתה 7 בערב. אנשי גבעת-עדה אך זה חזרו מעבודתם, סעדו פת ערבית לפני צאתם אל השמירה.היריות הזעיקו את המגינים, הייתה הפתעה. היו תקלות: במקום הייתה תחנת נוטרים, אלא שהתחנה – לפי הוראות הקבע של המשטרה הבריטית – הייתה נעולה, ובה היה הנשק הלגאלי להגנת המקום. קורפוראל [רב"ט] מפקדם של הנוטרים במקום, אהרון איצקוביץ צעיר בן 19 בן המושבה. שהיה אחראי לתחנה, רץ מיד עם הישמע היריות הראשונות לעבר התחנה, לפתוח את ארגז הנשק, אך בדרך פגע כדור באשפת-הכדורים שלמותניו וכמה כדורים התפוצצו. הוא נפצע בבטנו, ובאצבעותיו, ולתחנה לא הגיע בזמן. אנשי גבעת עדה מיהרו לתפוס בנשק הבלתי-לגאלי שהיה בה: תת-מקלע –בידיו של מפקד המושבה שמעון מרגלית.. מרגלית חש מיד לעבר הפרצה בהגנת המושבה, שם חדרו הערבים לחצרות המתיישבים והחלו שודדים את הבתים.

אלוני ששמע את היריות פקד על חניכי הקורס לחכות לפקודות מצידו ויצא לרגע, אבל המצב לא אפשר לו לשוב, והבחורים לא הופעלו. הוא ושמעון מרגלית חברו יחדיו נכנסו לקרב מגע עם הערבים ניהלו את המלחמה בעצמם, בהטילם מספר רב של רימונים, ובהפעילם את נשקם – אקדח ותת מקלע. "הם קפצו כשדים מחצר לחצר, הופיעו בעורפם ובאגפם של המתקיפים, ויצרו רושם כי חוליות רבות מופעלות. נפץ הרימונים בחצרות הסגורות, צרורות תת-המקלע ויריות ה'מאוזר' עשו את הרושם הנדרש. . ",

מחסן הנשק נפתח.

קבוצת תוקפים באה מכיוון הכפר קאניר, הגיחה מהיער, התקדמה בחשאי, ושלא כמנהגם – ללא יריות עד לעמדות הקדמיות שבמזרח המושבה במטרה לכבשה. משהגיעו לעמדות, ירו לתוך אחת מהן מטווח קרוב וזרקו לתוכה רימון. הנוטר יצחק קומורניק שנמצא בעמדה סמוכה נדהם מהפתאומיות שבה הופיעו בקרבתו ערבים מזוינים ולא הפעיל את נשקו. הערבים חשבו שהעמדה ריקה ונעו קדימה מבלי לבדוק אותה. משעברו, התאושש הנוטר חש למחסן הנשק. הוא חזר עם רימונים אל מול הערבים המתקדמים. אך בטרם הספיק להפעילם נורה ונהרג. רובהו נשדד. "הוא השיב אש מנשקו ולא הרפה ממנו עד רגעו האחרון"

יצחק קומורניק בן 24 יליד פרשק פלך לודז' בפולין, שנתיים וחצי בארץ – חבר בית"ר עוד בחו"ל: בוגר בבית-הספר למדריכי בית"ר בזיילונקי, מפקד קן בית"ר בדנציג ואחראי ל'פלוגת השירות הצבאי' של הקן המקומי. בעלותו ארצה עבד במחצבה ובבניין והיה חבר באגודת הספורט 'הפועל'. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו התגייס והיה לנוטר בגבעת עדה.. הוריו אסתר וחיים תושבי בדנציג;

באותו זמן הסתערו על המושבה ממזרח ומזרח-צפון כשמונים ערבים. חדרו לתוך העמדות הראשונות בקצה המושבה ותפסו את הבתים הקיצוניים של האיכרים שמואל הלפרין, פוטשניק ומשה גולדברג. מתוכם ירו לעבר אנשי המושבה ולתוך בתיה - עברו מבית לבית ומחצר לחצר הרגו ובזזו - בחצרו של שמואל הלפרין הספיקו להרוג פרה ולקחת ואת סוסתו יחד עם הסוסים של ליבוביץ ואייזנברג, את סוסתו של שלמה בלאנק הרגו בדקירות, עד הגיעם לבית הרביעי מתוך ששת הבתים ברחוב, לביתה של הנרצחת נעמי גולדברג מול הגבעה של משפחת שלב ליד הדרך לסינדיאני .

נעמי גולדברג בת 30 נולדה ברוסיה ל חיה ובנימין הדס. בראשוני גלי העלייה השנייה עלו לארץ לשכונת 'נווה-צדק' ביפו. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה על-ידי התורכים לאלכסנדריה במצרים עם שאר נתיני רוסיה. האב סרב לגלות, נשאר בארץ ומת ברעב. כשחזרו ארצה גרו בשכונת 'נווה-שלום'. נעמי למדה בגימנסיה 'הרצליה', הוסמכה כמורה לסמינר למורים על-שם לוינסקי, יצאה בשליחות לבולגריה כמורה לעברית ומדריכה ציונית. ולאחר שנתיים, בשנת 1926, חזרה ארצה. שנתיים הייתה מורה במושבה מצפה שבגליל, הועברה ללמד בגבעת-עדה, שם נישאה לאיכר משה גולדברג. והקימה את משפחתה. אחיה הבכור הוא קצין הנמל בתל-אביב.

נעמי הייתה בבית עם התאומות עכסה ואבישג בנות ה- 8 ובנה הקטן בני בן - 4. גמרו לאכול את ארוחת הערב, מתכוננים לעבור לבית-העם שבמרכז המושבה, שנקבע לעמדה אחרונה במקרה של התקפה. הערבים הופיעו מצד המרפסת הפונה לחצר, וירו לתוך חלון המטבח. נעמי זעקה לעזרה ונאבקה בחמת-זעם בפורעים כשהיא מגוננת על ילדיה "כלביאה שנלקחו ממנה גוריה", הבן הצעיר הצליח לברוח מן הבית והסתתר באחד השיחים שבחצר. התוקפים ירו בה, נעמי נפצעה קשה בחזה ומתה מפצעים אלה; יש אומרים "נכנסו ושחטו את האם לעיני הילדות ". את התאומות לקחו כבנות-ערובה.

לשמע היריות והצעקות שמעון מרגלית, איכר ותיק, מפקד המקום, גיסה של נעמי, "הוא היה נשוי לאחות של משה גולדברג – ללאה". רץ לעזור להם ונפצע קשה בחזהו.

האב, משה גולדברג ששמע את היריות חש במרוצה לביתו, שמע את צעקות אשתו "הצילו". וקריאות ילדותיו, "פתאום נשתתק הקול".

האב, ואתו שלושה ממגיני המושבה, הסתערו על הערבים שהיו בחצר. הערבים בראותם שהם מוקפים. לקחו את הילדות והושיבו אותן על מעקה המרפסת אל מול אנשי המושבה, מגן חי מהכדורים, הסתתרו מאחוריהן וירו לעבר הרחוב. משה גולדברג וחבריו לא הניחו לערבים להימלט עם שללם החי והוסיפו להסתער. "לא יקחו את הילדות חיות" זעק האב, "תמותנה הילדות ובל תפולנה בידים טמאות!" והסתער פעם אחר פעם על הערבים, ירה וצעק לילדות שיקפצו, שיברחו.

מטר היריות אפשר לילדות להיחלץ משוביהם, תחת מטר הכדורים הן התחמקו מידי הערבים ברחו מן הבית וזחלו בחשכה לעבר אביהן. אז פתחו הנוטרים בהתקפה חזקה, הערבים נמלטו "בנסיגה בלתי מסודרת" ,הבתים נכבשו, הכנופיה גורשה. אחרי גמר הקרב מצאו את נעמי גולדברג מתה בביתה. היא נהרגה בירייה.

יש אומרים כי המגינים צעקו לה ולבנותיה שיתרחקו מן החוטפים. "הילדות עשו כן, אך האשה לא הספיקה להתרחק ונפצעה פצעי-מות".

בבית גולדברג נמצאו סימני דם ובשר, המוכיחים שמאנשי הכנופיה נפגעו, אבל גופות לא נמצאו.

זה היה שיא ההתקפה על גבעת-עדה. המושבה הותקפה מכל הצדדים. כ- 80 – 100 ערבים מזוינים מעודדים את עצמם ביריות וצעקות פראיות "אידבח אל-יהוד! עליהום!".נכנסו מכל צדדי המושבה. הם הסתערו משלושה כיוונים. קרב אכזרי השתולל מחצר לחצר ומרחוב לרחוב. נשים נאבקו בחשיכה עם תוקפיהן ; נערים אצו כקשרים דרך הגאיות העמוקים של כפר מולדתם. ילדים רכים זחלו ממטותיהם והסתתרו בתוך השיחים שבחצרות מבלי להוציא הגה מפיהם.

איכרי המושבה והנוטרים תפסו עמדות ופתחו באש חזקה על אנשי הכנופיה, שנמצאו בתוך הבתים וברחובות המושבה.

העלו לאוויר נורים אדומים וביקשו עזרה מהנקודות הסמוכות

מאבק קשה היה במזרח המושבה. הנוטרים רצו אל הערבים המסתערים והטילו בהם רימוני-יד.

הנוטרים האחרים –תפסו עמדות בין הסלעים זו הייתה לחימה עיקשת..

במשך הקרב נשמעו צעקות הערבים: "דין מוחמד בסיף" אטבח אל יאהוד" ['דת מוחמד בהרג', 'הרגו את היהודים']. התפתח קרב פנים אל פנים. המצב החמיר.

הנשים והילדים רוכזו בבית-העם שבמרכז המושבה, והמגינים שאחיזתם החלה להתרופף עמדו לסגת לשם ולהילחם שם עד מוות.

התוקפים נבלמו. נשברה תנופת הסתערות הערבים.

בנקודת זמן זו נשמע טרטור מכונית. התגבורת הגיעה. מגיני המושבה התעודדו. הערבים החלו נסוגים. היו אלה אנשי הפו"ש מגן-שמואל - נוטרים המוכרים על-ידי המשטרה הבריטית- אותה קבוצת נוטרים, שהזדמנה למקום אמש בפיקודו של אלוני ויצאה למארב בקרבת גבעת-עדה, שמעו את היריות, ראו את הנורים האדומים וחשו לעזרה. רק הספיקו להעמיד את המכונית, ולירות לאוויר נורים ירוקים להודיע על בואם, הותקפו ביריות מצד הדרך אל בנימינה. לא התפתו. התקרבו בזחילה לעמדות מצד יערות כפר קארה ונפגשו עם המרצחים פנים אל פנים. שם מצאו את גופת הנוטר קומורניק "ראינו שערבים נופלים מן היריות". הקרב נמשך שעה וחצי.

המגינים התאוששו, החלו להתקרב אל העמדות וחזרו לאייש אותן

הערבים נבלמו, וכשנוכחו כי אין בדעת היהודים לוותר, בחרו לסגת.

קבוצת חברי ה"הגנה" בת 12 איש יצאה מבנימינה באוטו עמוס אבטיחים לשם הסוואה בפני הבריטים "ליד חורשת גבעת-עדה נתקלנו במארב ערבי שהתכוון למנוע את גישתנו למושבה. פרצנו"

העיד אברהם מייזל. התגבורת גברה על המארב אבל איחרה לקרב.

אחריהם באו צעירים מזיכרון-יעקב ומהנקודות הסמוכות; חדרה ופרדס-חנה. מזיכרון באו כ- 20 איש נושאי-נשק נסעו במשאית, בליווי טנדר של משטרה לבנימינה ומשם לגבעת-עדה. "בקרבת את גבעת-עדה עוד נשמעו יריות ברחוב הראשי. משקפצנו מהמכונית לא נראתה נפש חיה בחוץ". מפקד המקום, אהרון איצקוביץ, ידו חבושה במטלית מגואלת בדם וכל בגדיו ספוגים בדמו. יחד עם הסרג'נט הגושי מאיר מבנימינה ומרדכי אלוני מגן-שמואל. הסבירו לבאים במלים ספורות את תמונת המצב ובשיתוף פעולה עם נוטרי חדרה והמשטרה החלו לסרוק את חצרות הבתים ופינו את המושבה מן התוקפים.

בערך ב - 10.30 בלילה נהדפה הכנופייה. המגינים, לפי פקודת מפקד הגוש אשר פלד, הרימו נורים לבנים לאוויר והודיעו כי הקרב נפסק. הערבים לקחו עמם זוג פרדות. ו"נסוגו בשיירה" כתב יצחק שדה. גם אחד מקציני הבולשת מחיפה לחש כי ידם של מדריכים גרמניים הייתה כאן בגלל האופי הצבאי של ההתקפה הזו.

לגבעת-עדה יצאו רופאים בליווי נוטרים מזיכרון-יעקב; יצחק ליבוביץ נפצע באופן קל טופל והושאר במושבה. שני הפצועים האחרים הועברו לבית-החולים 'חדרה': לאיצקוביץ קטעו שתי אצבעות מידו הימנית, השריטה ליד הבטן נחבשה. שמעון מרגלית –הובהל לניתוח. ממנו לא קם

שמעון מרגלית נולד ביום ב' בתמוז תרס"ב (1902) בעיר ביאליסטוק, רוסיה לפנינה ושמואל. אביו נהרג ביותו בן 3 בהפגנה נגד שלטון הצאר. בשנת 1914 עלה לארץ-ישראל עם אמו ושני אחיו. סיים את בית הספר החקלאי 'מקווה–ישראל' בהצטיינות. לאחר שעבד במושבות הגליל השתקע בשנת 1925בגבעת-עדה כאיכר עצמאי, "היה בין המקפידים על עבודה עברית במשקו". נשא אישה והוליד בן – דודיק ובת.

"אחרי שביצענו את העזרה הזאת הגיע הצבא הבריטי." העיד אהרון כהן, סמל המשמר-נע.

בשעה 1 בלילה בא מפקד משטרת הכפרים, עם צבא. ב- 2.30 בלילה הובאו כלבי הגישוש ובבוקר יצאו בעקבות הכנופיה. הכלבים התחילו את הגישוש ממקום שנמצאו חמשה סימני דם. הריחו את עקבות הדם ורצו לכיוון הרי אפרים והצבא בעקבותיהם. על יד כפר קארה התפצלו העקבות לשני כיוונים. החיפושים נמשכו בהשתתפות צבא רב, בראשות קצינים גבוהים ממחלקת החקירות המרכזית שבמחוז הצפון.

בהתקפה נהרגו, כך אומרים, אחד-עשר ערבים

גבעת עדה חנכה את בית הקברות שלה בשלושת הקורבנות הקדושים שנפלו חלל במערכה על המושבה נעמי גולדברג, יצחק קומורניק, שמעון מרגלית.

עד לאותו יום אומלל נקברו מתי גבעת-עדה בבית הקברות בזיכרון-יעקב.

ההלוויה התקיימה ב- 2 אחר הצהרים. כל אנשי המושבה, שליחי ישובי השומרון ובאי-כוח המוסדות, התאספו ליד בית-הכנסת ליד הגוויות. דברי ההספד נשא הרב מזיכרון-יעקב ואחריו נמירובסקי מגבעת עדה, הושע סולץ – בשם החברים ובשם איצקוביץ הפצוע. מאירסון ואכר – בשם המוסדות הלאומיים וצ' צוטקובסקי בשם מרכז 'בני בנימין' – דבריהם ביטאו חרדה ממצב הביטחון הפרוע בארץ. הנואמים קראו לציבור לגלות אחריות ומשמעת חמורה וקפדנית בהתאם לציוויי המוסדות הלאומיים.

ליד הקבר הספידו רבים מבני המושבה שעמדו עם הנרצחים אתמול בשמירה. בא-כוח ההסתדרות בבנימינה כאחרים, קראו לפיק"א שתשים לב במיוחד למושבה נידחת זו.

שלושת הקברים נכרו בחלקה של שמעון מרגלית, צפונית מערבית למושבה.

מיד לאחר המקרה הופיעו במושבה מפקדי ה"הגנה" אליהו גולומב ויצחק שדה לארגן את הגנת הנקודה. שדה קרא גם לשינוי שיטת ההגנה על-ידי הוצאת עמדות חוץ, למרחק 500 מטר מהמקום.

כ- 30 אנשי מגן הובאו למקום, ואנשי גבעת-עדה הוצאו זמנית משמירת לילה. הוקמה יחידה מיוחדת לשמירה על המושבה, כאשר אנשיה עבדו חצי יום אצל איכרי המושבה ובלילה שמרו באזור.

הוחלט על הקצאת טנדר עם נוטרים בפיקודם של יצחק הקר וצבי ספקטור. אחרי ימים אחדים באה למקום קבוצת אנשי פו"ש נבחרים בפיקוד צבי ספקטור וקבעה את בסיסה במושבה; "סיירה בלילות בסביבת כפרי האזור, וכל ערבי שהסתובב בלילה מחוץ לכפרו – נורה".

פעילות הפו"ש הפחידה את ערביי הסביבה והם חדלו לתקוף את גבעת-עדה ושדותיה.

===

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.