יום שני, 9 במאי 2011

ד"ר גרין אברהם – כינה הרגה אותו

25.4.1918 צפת




בית-העלמין הישן – צפת


טכסט:

הרופא החכם ורב הפעלים
ר' אברהם חיים ב"ר יעקב ז"ל
ד"ר גרין
נ' י"ג אייר תרע"ח
ת'נ'צ'ב'ה'



ד"ר אברהם גרין יליד ירושלים שנת תרנ"ב למד רפואה בקולג' האמריקאי בביירות. השתקע כרופא פרטי בצפת. נפטר במגיפת טיפוס הבהרות חמישה חודשים לפני שהחיילים האוסטרליים נכנסו לעיר והוא רק בן 26, בתו יחידתו – מירונה הייתה בת שלושה חודשים.

כשהלכתי לחפש את מצבתו של הד"ר גרין על ההר בצפת, לא ידעתי היכן להתחיל. אין שם שום סימון של חלקות, או שורות, הכול מעורבב, קברים ישנים וחדשים, אשכנזים וספרדים. שאל אותי מישהו, שאמר שהוא רב, מה אני מחפש. אמרתי לו. והוא, בלי שום בעיות הוביל אותי בין קברים מתפוררים למקום, קבר שמור יחסית ומטופל. בדרך הרבה לספר לי על הדוקטור גרין כעל קדוש צפתי, מעין מחולל נסים שהיה מאוד נערץ על כל האוכלוסייה בצפת. חלקים גדולים מהסיפור השלמתי מתוך ספרו של אהוד בן-עזר "ימים של לענה ודבש".


ההגדה לבית גרין


שנת 1840, לאחר שלמד תורה, החליט בחור כבן עשרים בשם אברהם-חיים מברודי שבגליציה המזרחית, בנו של יחזקאל גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ-ישראל. בהגיעו לאודיסה נשא לאישה את סלובה, בת למשפחה יהודית מקומית. הזוג הפליג לאיסטנבול. שש שנים עבד שם אברהם-חיים וחסך להמשך הדרך בשנת 1843 נולד בנם-בכורם יחזקאל.


בשנת תר"ח, 1848, הפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון. אברהם-חיים התחיל ביפו, עבר לירושלים לעסוק בחייטות ומסחר בבגדים, שם נולדו משה ויעקב.


הבנים פיתחו לעסק בבגדים מוכנים ומיובאים והתקנתם לפי רצון הלקוח. יחזקאל עבר ליפו.

משה נשאר בירושלים וצעיר הבנים – יעקב, קצת ביפו קצת בירושלים.


יעקב גרין חייט בן עשרים-וארבע שגר ב"נווה-צדק" ביפו, נהג לצאת עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות הרחק בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים.

יום אחד, כאשר משפחת ראב - אליעזר ראב, שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה. הגיעה ארצה ועמדו לרדת מן הסירה לחוף, בא גל וטויבה, היפהפיה – מעדה ונפלה למים! יעקב– לא היסס קפץ בבגדיו לים הסוער והצילה.


כשנה לאחר המפגש במימי יפו נישאו יעקב וטויבה והולידו חמישה בנים: שלמה, דב-ברנארד, יצחק-איזאק, ויהושע והחמישי, צעיר הבנים, אברהם חיים נקרא על-שם סבו שנפטר בראשית פברואר 1892. אברהם חיים הנכד נולד בירושלים בשנת תרנ"ב [פברואר 1892] את חינוכו המסורתי קיבל ב"חדר" והשכלה כללית בבית-הספר "אליאנס",ירושלים.

בזמן שיעקב גר עם זוגתו ביפו התיידד ר' אברהם-חיים גרין בן החמישים-ושש עם "החבורה ההונגרית" של שטמפפר, גוטמן ועם אליעזר ראב בן הארבעים-ושמונה שהיה לחותנו. והשתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ-ישראל- לימים פתח-תקווה. עד שנפטר ג' שבט תרנ"ב ונקבר בחלקת החסידים בהר הזיתים.


יעקב חייט מודרני, המשיך ויצא אל האוניות בים. הוא ורעייתו עסקו בכביסה כדי לשיפור הכנסתם הדחוקה. הילד אברהם-חיים סייע בחלוקת הכבסים לבתי הלקוחות. יום אחד נשלח למסור כביסה נקייה למנחם אוסישקין. המנהיג הציוני. זה נזף בילד בטענה שהכביסה אינה נקייה דיה, והשליך החוצה את אברהם-חיים עם הכביסה. "הילד ישב על המדרגות ובכה. הוא ידע שאביו ירביץ לו".


יעקב ומשפחתו עברו לחיפה, עיירה קטנה ללא נמל, גם כאן פתח בית-מסחר לתפירת בגדים ולמכירת בגדים מוכנים. גם כאן הוא על החוף, עזר לעולים, היורדים בסירות מן הספינות שבים, כפי שנהג ביפו.


יום אחד, בסירה המביאה נוסעים, פגש יעקב גברת צעירה ויפה שהגיעה מאירופה חסרת-ישע ובוכה - היא באה לחפש את בעלה שנטש אותה והשאירה עגונה. יעקב הביאה לביתו, טויבה הקצתה לה חדר.


יעקב הצטרף אליה במסע חיפושיה. טיפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו, עד שעורר את קנאתה של אשתו וסקרנות ילדיו. כשהגיעו שמועות שהנמלט נמצא במצרים סייעה טויבה לעגונה המצודדת לארוז את חפציה ולשלחה לדרך. בקאהיר לא נמצאה האבידה והעגונה החלה לעבוד במועדון-לילה. גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות 'ג'יליוטי', בא לבלות שם, התאהב בה והם נישאו.

עברו שנים ואיזאק בן השש-עשרה ירד מצרימה לפורט-סעיד; לאחר כשנתיים עבר לקאהיר ועבד כשוליה בבית עסק של חייטות ובגדים מוכנים. יום אחד נכנסה אישה יפה ואלגנטית לחנות. הכירה במטאטא הכניסה את הצעיר החיפאי "מה מעשיך כאן?" שאלה והוסיפה. "ומה שלום אביך?" איזאק הסמיק. היא הבטיחה לעזור - בעלה החל להעסיק את הצעיר ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" שלו בקאהיר.


גם האח ברנארד הגיע למצרים, שניהם פתחו בקאהיר חנות למכשירי חשמל ונכשלו. איזאק חיפש פרנסה וזכה להיות הסוכן של 'אי. ג'. פארבן באייר'. חברה לייצור כימיקליים .

האח יהושע, בוגר "אליאנס" בירושלים יצא ללונדון. שם עבד בענף חומרי רפואה, 'דרגרי', כעבור שנתיים התקשר עם שני אחיו שבמצרים, והקימו ב'מידאן סוארס' את הפירמה "האחים גרין". היו לסוכן הראשי של חברת 'אגפא' במצרים והחלו לראות ברכה בעמלם. העסיקו רוקחים ורופאים שהתאימו את מוצרי היבוא לצרכיה של מצרים; פתחו סניפים באלכסנדריה, יפו וחיפה, ויצרו קשרי שיווק ברחבי המזרח-התיכון ל"פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי-חולים ומכשירים לריפוי חשמלי".

איזאק וברנארד הזמינו את הוריהם לבוא ולגור בקאהיר ואת האח הצעיר אברהם-חיים שלחו על חשבונם ללמוד רפואה בקולג' האמריקאי בביירות, מתוך כוונה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לפיתוח העסק המשפחתי. יהושע באוסטרליה.

"הקולג' הסורי פרוטסטנטי".

בהיות אברהם חיים גרין בן שש-עשרה, יצא ללמוד רפואה ב"קולג' הסורי הפרוטסטנטי" - האוניברסיטה האמריקאית בביירות, במימון אחיו היושבים בקהיר, בעלי ומייסדי חברת התרופות "האחים גרין" במצרים ובארץ [כיום כצ"ט], מתוך כוונה שיוסמך כרופא וישתלב בעסק המשפחתי - יצטרף לחברה ויתרום לה מידיעותיו. לימודים שאותם סיים בשלהי 1913.

אברהם "היה גבר יפהפה ומרשים". הסטודנט לרפואה בן השש-עשרה החל מתכתב באמצעות הדואר האוסטרי עם דודתו אסתר, נכדת לאזאר ראב, נערה בת ארבע-עשרה מפתח-תקווה, המאוהבת בו נואשות . שניהם מלאים חלומות על תיקון העם ואיחוד הכוחות הלאומיים. בניגוד למציאות השמרנית בפתח-תקווה, והמתבוללת בביירות . הוא נשאר 'ידידה לנצח, לנצח', ו'אחיה הנאמן'. לא יותר.

הקולג' הפרוטסטנטי כפי שנכתב במגילת היסוד, יועד "לכל בני האדם על סוגיהם ומעמדם, ללא יחס לצבע עור, לאום, גזע או דת. כל אדם, לבן, שחור, או צהוב, נוצרי, יהודי, מוסלמי, או חילוני, יכול להצטרף וליהנות מכל היתרונות שמציע מוסד זה לשלוש, ארבע או שמונה שנים; ולסיים לימודיו כשהוא מאמין באל אחד, או באלים רבים, או שאינו מאמין באל. אולם יהא זה בלתי אפשרי למישהו להיוותר עימנו לאורך זמן מבלי שידע מהי האמת שלנו ומהן סיבותינו לאמונה זו"

האופי הלאומי של הסטודנטים העבריים הודגש, כאשר פרץ מרד נגד שלטונות המכללה, על רקע המשפט האחרון - החובה להתייצב לתפילת הבוקר הנוצרית, שנערכה מדי יום ביומו לפני תחילת הלימודים. על כך כתב ב"הפועל הצעיר", ביטאון חלוצי העלייה השנייה אברהם חיים גרין יושב-ראש אגודת הסטודנטים היהודית המקומית "קדימה", אגודה שרוב חבריה הם ארצי-ישראליים, "מחנה הלאומיים".

מנהלי הקולג' ראו ב"קדימה" קבוצה יהודית שיכולה להגן על זכויותיה.
"קדימה" נוסדה בשנת 1907 במטרה להקים בתוך הסביבה הזרה אווירה עברית-לאומית. היא דאגה להמציא את כל העיתונות העברית ו"גם ספר עברי לקריאה" - תוך זמן קצר כללה האגודה בתוכה את רוב התלמידים היהודים בקולג' שמניינם כמאה, רובם ספרדים; השאר אשכנזים מרוסיה, ארצישראליים מהערים ומהמושבות, וגם ממצרים ודמשק, באספותיה היה חובה לדבר עברית ומי שאינו מכיר בעברית כשפה הלאומית היחידה, אינו יכול להתקבל כחבר. אגב, הוריו של אברהם-חיים - טויבה ויעקב גרין, לא ידעו עברית.
שם. כך אומרים, פגש גם בבחור משה ניימן .

אפיזודה: כאשר אוסישקין בא לביקור בביירות, ערכו לכבודו חגיגה במועדון הציוני. אברהם נבחר לשאת את נאום הברכה. בגמר הנאום זכה לנשיקה מאוסישקין שהמתפעל מהעברית הנהדרת שלו וממחשבתו הלאומית; "אתה עילוי" פסק אותו אוסישקין שלפני שנים זרק מביתו כביסה ונער בשם אברהם-חיים. 

שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית הנרי מורגנטאו בראשית כהונתו, ביקר באגודת הסטודנטים הציונים "קדימה" בביירות "אגודה שיש לה עיקר להשתמש עד כמה שאפשר בשפה העברית". אברהם והשגריר היהודי דיברו ביניהם אנגלית.

פרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, בביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע לביירות ונפגש עם תלמיד צעיר בשם גרין, שעשה עליו רושם טוב. "הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד אתו בקשרים ובחליפת מכתבים". עניין השפה לא נקבע.

תוך לימודי הרפואה עסק אברהם בפעילות תרבותית, ציבורית וציונית ובעזרה לסטודנטים נצרכים.
אברהם ראה ב"קדימה" אמצעי לאומי לאיחוד את כל היהודיים השונים למחשבה עברית משותפת כי "איש רחוק מאחיו".

בחנוכה תר"ע, כתב לאסתר: " אצלנו עורכים נשף חנוכה בביירות הענייה בחומר ופעם בשנה "קדימה" שלנו מקריבה מעט מזמנה בשביל העיר הזאת. יוצג בנשף וואדוויל קצר "היובל" מתורגם מרוסית מ"טשיכוף" ובפסח פרסם ב"הפועל-הצעיר" היוצא ביפו בחתימת "יחידי", רשימה בשם "מכתבים מביירות" בה תיאר את המציאות היהודית בעיר: "קהילה מוזרה של ספרדים, בלתי מסודרת ומשוללת כל מסורת קיבוצית בחייה העבריים בהווה בין במובן הדתי ובין במובן הציבורי – קהילה, שסימני היהדות שבה מתטשטשים בתוך ערביותה הגמורה".

אברהם ראה במשיכת "האלימנט הספרדי" לתוך מחנה הלאומיים יעד. אחרי 3 שנים של עבודה הספיקה "קדימה" לרכוש לה רק שלושה חברים ספרדים, אך "הייאוש שייך על פי רוב לאנשים חלשים, שאינם מרגישים את עצמם מוכשרים לעמוד במערכה" אמר. הוא ראה בעבודתו משימה שתוצאותיה ייראו רק בעתיד, שהדור המתחנך כעת יהיה הקו-המאחד בין העם ובין השאיפות הלאומיות. הוא דיבר על תחיית העם, ותחיית השפה "על-פי השקפותינו ואידיאלינו אנו".

בתקופת לימודיו, אברהם יצא בחופשת הקיץ לארץ-ישראל. אצל דודו יהודה בפתח-תקווה נפגש עם אחיו איזאק וברנרד, שבאו ממצרים לבקר במושבה ועם אסתר בת-דודתו. בפגישות אלו נזרעה אהבת איזאק – לאסתר.

אברהם בסיום לימודי הרפואה, כצעיר חשק ליהנות מזיוו של עולם, להמשיך ולהשתלם ברפואה באירופה, אך החליט לחיות ולעבוד בארץ-ישראל, שם זקוקים לו. " מתמלא לבי בחפץ אדיר להגשים את מה שיש לי להגשים, אפילו אם צריך אני על ידי זה להקריב קצת מן היופי שבשאיפותי, אפילו אם צריך אני לפעמים להסתפק בהתחלה במעט פחות ממה שקיויתי. כל זה כדאי לעשות בלבד לא להישאר חולם, חולמים יש לנו למדאי בגולה. פה אנו צריכים להגשים ואין לנו זמן לחלום". כתב לאסתר.

המשפחה התאכזבה מהחלטתו של אברהם להיות רופא ולא לבוא לקאהיר לחברה המשפחתית של אחיו ומתעקש להישאר בארץ-ישראל, אידיאליסט. אבל הכינו לו דירה בחיפה וקליניקה, כיאות למעמדו כרופא.


בשלהי לימודיו, באחד מביקוריו במועדון "אחווה" בביירות מקום מפגש לחלוצי העלייה השנייה והנוער הציוני בביירות המסתופף באגודת "קדימה" פגש בחיה ינוביץ' - צעירה יפה מבסרביה בעלת שיער גלי, ערמוני ויפהפה שעלתה לארץ-ישראל בגפה וכעבור שנה עקב מחלת אוזניים הגיעה, בעצת רופא, לביירות שם הייתה מורה לתפירה במכונה ורקמה לבנות היהודים וכמדריכה מטעם חברת 'זינגר'.

בין חבריו בביירות– תלמידי הרפואה: יוסף עטייה ומשה טיומקין, גם משה ניימן.
אברהם וחברו הטוב לחדר טוביה שטרנברג בן זיכרון-יעקב חיזרו אחריה, אחרי חיה.

חיה חלתה באבעבועות שחורות. אברהם סעד אותה, וכשהחלימה והיא מצולקת המשיך לאהוב אותה "פני אמא נשארו מחוטטות בצלקות האבעבועות עד ליום מותה" זכרה מירונה. חיה בחרה באברהם. השניים התארסו. אברהם רצה לתת לחיה טבעת אירוסין, היא סירבה "כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת". אמרה

אברהם סיים את לימודי הרפואה בן 21;

השניים החליטו להתחתן. חיה מתנה זאת בכך שימצא לעצמו עבודה עצמאית. התלבטו בין עזה לצפת, החליטו- צפת. אברהם נסע לצפת "לטפל בחוליה העניים" ואצל חברו מנחם כהן מצא דירה. חיה רצתה לנסוע לבקר את משפחתה אותה לא ראתה מאז עלייתה ארצה. אברהם הפציר בה שתבוא לראות את המקום לפני נסיעתה, כאשר באה שכנע אותה להתחתן .

במשפחה, מאוד כעסו עליו שהוא מתחתן עם חלוצה, עם 'רוסייה', שהוא לא בחר בחיפה להיות בה לרופא.. הם קראו לה "וילדע חייה", בחורה חופשייה, חיה לבד, בלי משפחה, בווינה הייתה שנה בלי אף אחד, אחת שעבדה כפועלת במושבות בקטיף שקדים ובמועדון פועלים ביפו ועכשיו היא מורה למלאכת-יד. . , 'היא מבוגרת ממנו לפחות בשנה' אמרו הלשונות הרעות, ואסתר קראה לבן דודתה "בוגד".

עם "הרי את מקודשת… " התמוטטה טויבה והתעלפה. מיד לאחר החתונה חזרו הורי החתן לקאהיר. האחים לא באו.

בינתיים פרצה המלחמה, הדרך לרוסיה נחסמה "היא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה".
דוקטור אברהם-חיים גרין השתקע בצפת כרופא פרטי "כי רופא יהודי אין בצפת. וגם בית-ספר עברי אין".

רופא בצפת

ערב המלחמה הייתה צפת עיר נידחת וענייה. כביש לישובים הסמוכים לא היה. "רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ , שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת". כתבה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי.


בצפת 13,500 תושבים. מתוך שבעת אלפים וחמש היהודים שבה רובם סמוכים על שולחן "החלוקה". עם פרוץ המלחמה נפסקה ה"חלוקה"; זולת בנק אפ"ק לא היה בעיר מוסד ציבורי שיכול לסייע כספית. בין התושבים שררה מערכת יחסים של אי-אמון הדדי."הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ".

לעיר הזו, בה חושדים בזרים ולא מאמינים ברופאים, בא ד"ר אברהם חיים גרין ופתח מרפאה פרטית. מצבו היה קשה. כסף לא היה לו. המשפחה לא תמכה . חברו הטוב, מנחם כהן בן למשפחה ספרדית, נתן לזוג הצעיר מקום לגור בעלייה שהייתה בקומה השנייה בבית שבו גר. לאה, אשתו, משכנה את תכשיטיה, למימון צעדיהם הראשונים של אברהם וחיה גרין בצפת – כרופא וכזוג צעיר .

רכילות: חיה הפילה, לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חבר.


בקיץ הופיעה אסתר גלוחת-ראש, מדגניה. אומרים כי ניסתה להחזיר אליה את חלום נעוריה. "יש פה שתי נשים שהתחרו קשות" אמרה מירונה. אסתר עזבה את צפת בגפה.

ד"ר גרין "היה מאוד רך, מאוד סובלני, מאוד אנושי"; בצפת ובסביבה התחבב על התושבים היהודים והנכרים כאחד. כעבור זמן קצר כבר היו לו מטופלים רבים, הוא הצליח מאוד. האפנדים בגליל העליון "היו משלמים לו ממש בשקים של זהב". ולזוג גרין - בית גדול עם כמה עוזרות. ד"ר גרין היה ידוע כ"רופא העדה האשכנזית שהחזיק בית מרקחת, רוקח ועוזר". יש לו נייר מכתבים מודפס - עברית וערבית.


חודשיים לאחר תחילת המלחמה נותק הקשר עם אירופה ויהודי צפת איבדו את אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלהם – כספי 'החלוקה', מצבם הלך והתדרדר.

המיסיונרים האנגלים גורשו מהעיר כאזרחי אויב ובית-החולים שלהם נסגר. בית-החולים רוטשילד, הממוקם מולו המשיך לפעול אך נוהל כמרפאה על ידי רופא בשם ד"ר צוגנהיבה.

ד"ר גרין, שהיה נתין אוסטרי לא גויס לצבא, ובמרפאתו הקטנה שנתמכה על ידי "פקידי ואמרכלי אמסטרדם" טיפל באנשי צפת.

בראשית 1916 פרצה בעיר מגפה קשה של טיפוס הבהרות. עם התגברותה הוחרם בית- החולים רוטשילד מידי הקהילה היהודית והוקדש לטיפול בנפגעי הטיפוס בניהול רופאים תורכיים. בקיץ 1916 הוסב בית-החולים לבית-חולים צבאי עבור פצועי המלחמה התורכיים.

עם פרוץ המשבר נבחר ועד- סיוע מקומי בן 12 איש, בראשות מנהל סניף בנק אפ"ק במקום, יהושע קרניאל, סגנו ד"ר גרין. הוועד פעל כשלושה וחצי חודשים והתפטר. ובצפת רעב ומגיפת טיפוס הבהרות. הרופא הצעיר ד"ר גרין, הרחוק מהפוליטיקה הפנימית ושעיקר עבודתו הייתה במלחמה במגיפה הועמד בראש הוועד. יחד עם ד"ר צבי ברדש [גם הוא נתין אוסטרי] הרופא הוותיק, הצליח איכשהו לייצב את המצב, ד"ר ברדש, נדבק בטיפוס ומת בעת מילוי תפקידו במרץ 1916. ד"ר גרין נותר לבדו לטפל ביהודי העיר. הוא ביקש את פרנסי הקהילה לעזור.

בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917 גורשו בפקודת ג'מאל פחה רבים מיושבי תל-אביב ויפו, לשומרון ולעמק הירדן."גם לצפת באו גולים רבים חולים ביחוד שלט בהם הקדר (דיסענטעריה), הרופא כלכלם בחלב ובחינין והאויר הטוב פעל את שלו והחלי סר" נכתב בעיתון "המצפה", י"ד תשרי תרע"ח. הרופא היה ד"ר גרין - האיש שדרש בתוקף להוציא את המגורשים ממחנה האוהלים על שפת ים כנרת לאווירה המבריא של צפת "וגם היו בה דירות רבות ריקות".

הד"ר גרין רכש עמדה בציבור; כל שכבות האוכלוסייה כולל החרדים אהבוהו והאמינו בו, הוא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ - והצפתיים מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו. 

ביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש עזרה. היה זה מקום כינוס ומפגש לכל האנשים, אפילו הרחוקים זה מזה בדעותיהם.

בסתיו 1917 במצוד אחרי אנשי ניל"י, ארבעה מהם הסתתרו בביתו. חיה חיפשה אותם לערביות. ד"ר גרין עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, הקשיבו גם למה שדובר, בעיקר לסודות המלחמה.

ב- 1918 פרץ בצפת גל נוסף של טיפוס הבהרות. מאות מתושבי העיר, המותשים משנות רעב ומצוקה, מתו. לצפיפות ולחולי הצטרפו מאות מיהודי מרכז הארץ, שהשלטון התורכי גירש.

הטיפול הרפואי במגורשים הופקד בידי ועד ההגירה הכפוף לוועד הצירים הציוניים בירושלים שהקים בתי חולים ארעיים – נקודות איסוף לחולים; "קליניקות" קראו להם..הקהילה היהודית פתחה בית חולים בבניין ישיבת הריב"ז [רבי יוחנן בן זכאי], שם אושפזו עשרות ומאות טופלו.

ד"ר גרין הפך לפעיל הראשי בוועד לחלוקת הסיוע שבא מעבר לים. הרב יהונתן בנימין הורביץ מנהל עניני "פקידי ואמרכלי כולל אמסטרדם" מינה אותו לאחראי על חלוקת הצדקה שהגיעה בדרכים-לא-דרכים; אמרו שמחתרת ניל"י היא העבירה את הכספים מכולל אמסטרדם שבהולנד, וכך כספי הסיוע מיהודי אמריקה. אומרים כי נהג להוסיף "מתן בסתר" מהכנסותיו על טיפול רפואי מלא-יהודים אמידים, "היה משאיר כסף מתחת לכר". "כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים" לצמצם את מצוקת הרעב.

לא היה בכך די להיענות לכל הנזקקים, בעיתון חרות 1916 מתלונן ופונה מאיר סגל מצפת שגוייס לעמליה והוצב בקצווי הנגב בבאר שבע, אל ועד הסיוע על כך שבעוד הוא נעדר מביתו ד"ר גרין סרב לטפל במשפחתו בצפת ומבקש סיוע.

כשבאה משלחת של באי-כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, לבקר את המגורשים בצפת, הזמין את ד"ר גרין אליו, אל בית המלון של גרוס, שם שמע אמת מזעזעת על חורבן ועזובה, עוני וזנות. דיזנגוף. הבטיח לפעול .יש אומרים כי בעקבות הביקור הוקם בית-חינוך ליתומים הרבים שחיו ברחובותיה, ובית החולים היהודי תוגבר.

ד"ר גרין הפך ל"ראש המדברים ולרוח החיה" של העיר, הוא השתמש במורים ובעסקניות שהגיעו עם מגורשי יפו – תל-אביב, האמונים על עזרה הדדית והתנדבות. בנוסף לבית-חינוך ליתומים עזובים, הוקם בית-ספר לילדי המגורשים, בית-יתומות ובית ספר לתחרים עבור הילדות. הוא גייס כספים אצל כל רשות - מאיר דיזנגוף, אליעזר זיגפריד הופין וחיים מרגליות קלווריסקי; בכספים אלה הוא גם הקים מטבח – בית תבשיל - לנזקקים ולידו מחסן מצרכים -בית המלאית- בו אגר חיטה ודורה צהובה.

התחנן "אם גם צפת היא חלק מהישוב, ואם גם לעניי צפת ישנה קיבה בבטן הריקה, צריכים העסקנים שלנו להכניס אותה בפרוגרמה שלהם".איים שאינו מוכן יותר לחזר על הפתחים ו"לשנן את העט שלנו בכדי לתאר את צבע פני הגוועים ברעב והמוטלים על ערש דווי", למען קבלת משהו מכספי התמיכה - ומגיפת הטיפוס השתוללה.

ד"ר גרין ועוזריו היו ל:"וועד עזרת חולים כללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקודש מעיר תפארת אמשטרדאם תגן עלינו אמן (נוסד תקצ"ט לפ"ק) בעיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה – אמן", או בקיצור "ועד עזרת חולים כללית" - הכינו תמיסות של כינין וקוקאין "שמכרו במחיר הוגן" לכל נצרך, גם ל'ידענים' שבאו ועמם בקבוקים ריקים. "באו מכל הסביבה מיסוד-המעלה וראש פינה".


בפברואר 1918 נולדה בצפת בתו היחידה, מירונה קראו לה.

ד"ר גרין אב לתינוקת המשיך לטפל בנגועי טיפוס הבהרות בתנאים קשים מבלי לחשוש לסכנה הצפויה לו, ואכן נפגע; ערב אחד חזר מביקור אצל מנהל בית-הספר בראש-פינה המורה שמחה וילקומיץ שחלה בטיפוס. אמר לחיה אשתו: "מצאתי כינה על גופי, אני אבוד", כתב לידידו מנחם כהן בביירות בו הוא ממנה אותו לאפוטרופוס על אשתו ובתו במקרה שיחלה וימות. הוא ביקש כי אשתו ובתו יוצאו מעיר ההריגה לביירות; שידאג לתינוקת ושחיה תתחתן "תבנה חיים חדשים". עם בוקר חזר לחוליו ולפעילותו בייצוב ענייני העיר.

כשבוע לאחר מכן גם הד"ר גרין נפל למשכב. הוא לא שלח דם, כדרכו, לבדיקה אצל ידידו מימי הקולג' בביירות הרוקח אריה שטרנברג בטבריה, כי את הסימנים הכיר "יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה". כשמצבו החמיר הפציר במשפחתו להזעיק אליו את ד"ר חיים חיסין, שעבד אז בעמק-הירדן.

במיטת חוליו, ביום 20 באפריל 1918, כתב ד"ר גרין לידידו זאב לייבוביץ. בטבריה שם עבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה:
 ". . רצוני זה (אולי האחרון… ) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית – פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים. . "

גרין

המכתב לא נשלח.

בסופו הוסיפה אשתו חיה את השורות:

לפני שחדל לדפוק לבו
הגדול של בעלי

ח' גרין


יום לפני מותו כתב פתק לחיה אשתו ולמירונה בתו "אשק בפי עתרת נשיקות חמות רחוקות. אל נא תפחדי ובל תבכי. אני אבריא במהרה ויחדיו נשמח ונגילה, אוהב"

"הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה שנאבק עם מר המוות" כתב  זאב לייבוביץ בספרו 'בעליה ובבניה' 
ד"ר חיסין אמנם הגיע מיבנאל, אך רק לאחר מותו של ד"ר גרין. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בצפת בהיותו בן עשרים ושש, ביום ששי י"ג אייר תרע"ח. - 25 באפריל 1918 גווע ד"ר גרין. גופתו הונחה על הרצפה, עטופת טלית, תחת ראשו כרית ולמראשותיו דלקו נרות .

אבל כבד עטף את צפת. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש. ד"ר אברהם-חיים גרין נקבר בחלקת חללי הטיפוס בבית-הקברות של צפת.

בחוות מיגדל הספידוהו הד"ר חיים חיסין, משה גליקין מנהל החווה ומאיר דיזנגוף שאמר בין השאר: "הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת."

כשפתחו אחרי ימים מספר את קופתו, מצאו בה אי-אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

'כולל אמסטרדם' עשו לו ביטוח חיים על שלוש מאות לירות, וזה מה שהאלמנה קיבלה כשהוא נפטר. את מה שהיה בבית, שטיחים, רהיטים, כלים, שלחה אל הוריו וירדה לטבריה עם בתה.


כך תמה פרשת חייו הקצרים של ד"ר אברהם-חיים גרין.

בשולי הדברים

ברל אושקיס ידען צפתי שעסק ברפואה ונודע כגואל מייסורים נדבק מידידו ד"ר גרין ונפטר ימים אחדים לאחר מות הרופא.

מנחם כהן לא בא כמבוקש במכתבו של ד"ר גרין מפני שלאה אשתו– לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת ש"בערה במגיפות", היו להם כבר שני ילדים.


לימים היה מנחם כהן למנהל בנק לאומי בירושלים, ולאביו של השופט יהודה כהן.


ד"ר חיסין החליף את ד"ר גרין המנוח לתקופה קצרה וכבר ביוני הביע את רצונו לעזוב את העיר.

ד"ר אברהם טוביה שטרנברג, מתחרהו של אברהם גרין על ליבה של חיה נסע ב-1913 לארצות הברית ושם למד וסיים רפואה בבולטימור. ב-1921 שב ארצה.


לייבוביץ נשאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהייתה חובשת ומיילדת.

בסוף ספטמבר 1918 קידמו אנשי צפת את פני היחידות האוסטרליות שכבשו את העיר והדגל הלבן שהניפו התושבים התנוסס על בניין בית החולים רוטשילד, המבנה המרכזי והבולט בעיר היהודית.


יהושע גרין וחתנו הד"ר זמטר ניהלו את חברת "האחים גרין" עד לימי הנשיא נאצר שהלאים את החברות הזרות בארצו מצרים.


בשנת 1921 נפטר ברנארד והאח יהושע גרין חנך סניף בלב המרכז המסחרי הערבי ביפו, ושקד להקים על שמו של אחיו הרופא - אברהם חיים גרין - מרפאות בישובי הגליל העליון.

שלמה בכור האחים, רכש 114 דונמים בקרבת מקווה-ישראל ועליהם הקים את "שכונת גרין" – ראשיתה של העיר חולון.

אסתר התחתנה עם איזאק, כארבע שנים לאחר מותו של אברהם אחיו, ירדה לקאהיר והייתה למשוררת עבריה.

סוף דבר

חיה התאבלה קשה. כמעט ולא הניקה. גב' קאופמן מצוות קעמצ"א [קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה לימים "הדסה"] מאותה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ לקראת תום המלחמה, אמרה לחיה: "את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד."

חיה בחרה באפשרות השנייה - ירדה לטבריה אספה את היתומים היהודים שהסתובבו בעיר או נדדו בשדות, ילדות יהודיות שרקדו בבתי-קפה או עסקו בזנות והקימה בית-יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות בעזרת כספי הסיוע היהודי מחוץ-לארץ.

בכל שנה הייתה עולה לבכות על קבר בעלה, "מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות -סיפרה מירונה - כאילו זה עתה נקבר".

חיה והבת מירונה נמצאו בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, שם הן חוברות ל'מאקי' - המחתרת האנטי-נאצית הצרפתית, בעיקר בהצלת ילדי ישראל. מירונה נישאה והייתה פעילה בויצ"ו ירושלים.

חיה לא התחתנה, "היא לבשה אבל כל השנים".

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני מרצונם או שלא מרצונם.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

אין תגובות:

פרסום תגובה