מלכה סנדלר שמתה מהכשת נחש

 11.1.1895 מטולה

בית העלמין הישן של מטולה

טכסט:

פ' נ'

ה  נ  ע   ר  ה     מ  ל  כ  ה

ב ת  ר"  א ל י ה ו  ס נ ד ל ר

יום ט"ו לחודש טבת תרנ"ה

ת.  נ.  צ.  ב. ה

מקרא

פ' נ'= פה נטמנה

תרנ"ה [= שנה בה  ט''ו טבת יוצא ב  11 בינואר 1895 ככתוב]

בארץ-ישראל התהוותה אוכלוסייה דלילה אך גם מגוונת, מורכבת מצאצאי בני הקווקז, הבלקן, תורכיה, ערב, הלבנט וצפון אפריקה [המגרב], חלקם הלכו כלעומת שבאו וחלקם נשארו. 

הארץ לא מנתה יותר   מכ -250,000  נפשות – בליל של עמים ודתות בעיקר בצפון הרחק מעין השלטון העות'מאני.

מטולה [יש הכותבים מתולה] מושבה בגליל העליון והיישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. שוכנת על גבעה המשקיפה [ ואולי מכאן שמה המשקיפה לרחוק, מערבית, אום תללה] על הרי הגליל, החרמון, עמק החולה ועמק עיון.  מטולה כיום מוקפת בגבול עם הלבנון ממזרח, צפון ומערב. 

מדרום לה – שטחי  מדינת-ישראל [שגבול שיפוטה מועצות אזוריות: 'גליל עליון' לקיבוצים,  ו'מבואות חרמון' למושבים], בקצה הצפוני של אזור 'אצבע הגליל', שהיא אזור גאוגרפי בצפון-מזרח מדינת ישראל. הכולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון. גבולות האזור: במערב ובצפון גבול ישראל-לבנון, במזרח רמת הגולן ונהר הירדן, ובדרום קו דמיוני בין קיבוץ מלכיה במערב לקיבוץ גונן במזרח.

דמויית שלוחה של הגליל העליון הישראלי ועמק החולה [האזור צורף לשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1924  בהסכם בין שתי המדינות שבחסותן המנדטים באזור, המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון והמנדט האנגלי על ארץ ישראל.  כינויה ניתן לה בשל צורתה הצרה והמוארכת [כמעין אצבע] הבולטת צפונה לתוך תחום השטח הצרפתי.

עמק החולה תופס את מרבית שטח  'אצבע הגליל', מצפון לו עמק עיון ובקעת הלבנון, מדרום בקעת כינרות, רמת הגולן ממזרח, והרי נפתלי ממערב.

בשנת 1893 לאחר יריית הרובה הגורלית [מרד האיכרים] בראשון-לציון,  נציג הברון רוטשילד הפקיד יהושע אוסוביצקי המורה ממקווה-ישראל ותושב ראש פינה רכש את שטח האדמה של מטולה [סיפרו כי הייתה זו יוזמה משותפת של הברון רוטשילד ושל חברת יק"א 'חברת התיישבות היהודים'  = Jewish Colonization Association - J.C.A שנוסדה בלונדון בשנת 1891 על ידי הברון מוריס הירש, במטרה לסייע  ולקדם את יישובם של יהודים מהגרים במיוחד מארצות בהן הם  עשויים להיות נתונים להתקפות אנטישמיות ולסבול פוגרומים=   אלימות כנגד יהודים, לפגיעה בנפשם וברכושם אז דובר על פליטי האימפריה הרוסית לחלקים אחרים בעולם בעיקר באמריקה הצפונית  אך גם הדרומית [הרוב בארגנטינה].

תהליך יישובם מחדש של מהגרים אלה כלל הקמת מושבות עבורם על חשבונו

 בשנת  1896 מסיבות כלכליות  חל שינוי במדיניות יק"א כלפי ארץ-ישראל והוחלט לכלול אותה במסגרת הארצות הנתמכות על ידי החברה. סיוע זה כלל מתן הלוואות למושבות נזקקות בארץ, מעזרה זו נהנו  בשנים  1866  – 1869 המושבות נס-ציונה= היא ואדי-חנין [1883], משמר-הירדן [1890], וחדרה [1891]. ואדמות מטולה בכלל הפעילות, נרכשו מצידוני אפנדי עשיר ונוצרי בשם ג'אבור ביי. בשטח זה ישב כפר בשם אומטאוללה ובו יותר ממאה משפחות דרוזיות על אדמה חכורה - אריסים על שטח של 15 אלף דונם, בדד ישכון הכפר בין מוסלמים לנוצרים.

מספרים כי הדרוזים תושבי המקום ובעליו במשך שנים רבות הוכרחו למכור את כפרם בגלל מצבם הכלכלי הקשה, ובגלל והמריבות שביניהם כי  המיעוט הדרוזי [חמולות, שבטים, ועדות שאינם בעלי מכנה משותף {להוציא היותם מוסלמים} עם נטייה מתמדת למאבק בין-סיעתי ופנים-עדתי] הדרוזים האשימו את מעיין מתולה- מעיין הגורם לכל השותה מימיו  לבוא לידי ריב ומדון.

נמנו ומכרו את הכפר, את אדמותיו ואת רוב בתיו לנוצרי בתנאי, שישאירם על האדמה כאריסים תמורת רבע או חומש מהיבול אלא, בהיותם אנשים עזי נפש ויהירים התחמקו מלמלא את התנאים ובכל מיני דרכים ואמצעים, התאמצו שלא למסור לקונה הנוצרי אפילו אגורה שחוקה אחת. 

הדרוזים חמושים היו  ואכן סירבו למסור שליש מהיבול כמקובל – ובעל הקרקע הנוצרי פחד לסלקם - הוא ידע כי אם לא יגבה את המס תעבור האדמה לרשות הסולטן התורכי  - נפשו קצה בחוכרים שכאלה, לא יכול היה להרחיקם ולא לגבות מהם את מס 'החומש', חיפש קונה לרכוש  חסר ההכנסות והציע לפקידות הברון הצרפתי-יהודי אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הוא 'הנדיב הידוע', שהתעניין ברכישת קרקעות לקנות אדמה זו.  

 הדרוזים בודדים לנפשם הכריזו שכל מי שיבוא לכפר וינסה לרכוש את אדמותיו, מות יומת.

זקני העיר צפת מספרים על התקפה שאירעה בשנת  1838, אז התנפלו הדרוזים על היהודים ושדדו אותם.

יהושע אוסוביצקי  בחן אפשרות להרחיק את האריסים הדרוזים מאדמתם  ופתח במשא ומתן שנמשך כארבע שנים עם שייח' הכפר בסוף חתם על הסכם; אומרים כי הם סיימו את המשא ומתן [=מו"מ] בזכות המרד הדרוזי בסוריה נגד המשטר העות'מאני זה שפרץ בשנת תרנ"ו 1896 [לא של הסולטן אל-אטרש שהיה בעיקרו נגד הצרפתים, אחרי מלחמת העולם הראשונה] מעין חוזה שלפיו יבואו יהודים ויעבדו את אדמתם לצד הדרוזים שימשיכו לעבד את שדותיהם. 

"ויהי היום –– ויבוא פקיד המושבות למטולה ושק מלא זהובים במרכבתו. וכמו במקרה נזדמנו שם פקיד צבא וחיילים, שבאו לעצור את המשתמטים מעבודת הצבא והיו מוכנים לאסור את הממאנים לחתום על שטרי-המכירה. מובן שכולם חתמו על השטרות, ואחרי כמה ימים עזבו יותר משש מאות נפשות את כפר מולדתן" כתב 'השילוח' בשנת תרנ"ז [= ירחון עברי  שנוסד בשנת 1896 בברלין במימון עיקרי של קלונימוס-זאב ויסוצקי, יצרן התה הגדול ברוסיה הצארית] שתמך במשנתו של אחד-העם הוא אשר-צבי גינצברג   'ציונות רוחנית' – יוזם כתב-העת]  מפי איש הגליל, המחנך יצחק אפשטיין [שבהתערבות משה לילינבלום נמנה בין השישה ששלח ה'נדיב הידוע' מאודסה ארצה  ללמד חקלאות ובהיותו בראש-פינה נשא לאשה את תלמידתו רחל לבית וידנפלד, בת המושבה]. 

מספרים כי לאחר רכישת הקרקע הצטרפו מספר יהודים מיישובי הגליל וצפת לכפר הדרוזי. וכשפרץ המרד הדרוזי כנגד השלטון התורכי. הדרוזים שבכפר הצטרפו למרד, ובכך בא הקץ על היישוב המשותף.

בקורות  הרישמיים צויין המושבה מטולה הוקמה ב-17 במאי 1896 הוא יום ראשון בשבוע ה' בסיון תרנ"ו.

בחודשי הקיץ שנת תרנ"ו העפילו ועלו למטולה שישים איש, [יש המדייקים  59 מתישבים] מיעוטם בעלי משפחה, ורובם רווקים, אל המקום ההיסטורי עמק עיון הנזכר בתנ"ך [מלכים א', פרק ט"ו].  כל הרווקים שאושרו על ידי הרופאים ופקידות 'הנדיב הידוע' לקבל קרקע במטולה ולהיות איכרים נתבקשו להתחתן אותה שנה.

כעבור זמן מה כנראה ממחסור בהקצאת קרקע לקולוניסטים- המתישבים, הורתה פקידות ה'הנדיב הידוע' כי על 15 איכרים מתוך השישים שבמטולה לעבור למושבה יבנאל שהחלו לייסדה [תאריך יסוד יבנאל -  אוקטובר 1901], 'לפי רצונם החופשי ככל שיבחרו בינם לבין עצמם',  וכך היה –ואילו לנותרים השלימה 'הפקידות' את מאתיים הדונם המובטחים ועברו לבתים חדשים  - שני חדרים בלי נוחיות, בחצרות בלתי מגודרות,  ללא רפת ומחסני תבואה - גם בלי מטבח ולול, אותם השלימו על חשבונם ונכנסו לחובות כי הנשים לחצו. בתחילה היו רובם בתי חימר.

המושבה יושבה על ידי משפחות יהודיות שבאו גם ממושבות של 'הנדיב הידוע' כמו ראשון-ציון וזיכרון-יעקב  - "בערב ראש חודש סיון  [תרנ"ו] נקראו לבית הפקידות בזיכרון-יעקב שמונה עשר מפועלי המושבה, אחד-עשר אשכנזים ושבעה ספרדים, ופקיד המושבה ומנהלה האדון יעקב בן-שימול, הודיעם כי הם נבחרו 
לאיכרים במושבה החדשה מטולה"  פרסם עיתון 'הצבי' [1896] שנוסד בשנת 1884 בירושלים על ידי אליעזר בן-יהודה  ['מחייה השפה העברית']. 

לאחר שנקנה המקום על ידי הברון רוטשילד, הציע  אליעזר בן-יהודה לקרוא למקום 'עם סגולה' כשם הבת הראשונה שנולדה במושבה. [אבל בכוונו ל 'דבר-ערך' או ל'אוצר' ] אומרים כי זו בתם של מניה [מרים] לבית ציזיק ויעקב זייגרמכר [לימים שעני, ראש מועצת מטולה]. הוצע גם 'מצפה בנימין' על שם אברהם-בנימין אביו של  הנדבן הידוע אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. כדוגמת זיכרון-יעקב, ומזכרת-בתיה, או שמות ציוניים כמו ראשון-לציון או פתח-תקווה,  אך שם המקום נשאר עד היום כמשהו הדומה לשם הקודם 'אומתאללה' – מטולה [יש וכתבו מתולה מלשון תל או פרשנות נוספת מטללים-מטולה].

הדרוזים כאילו נעלמו - הם  נשאבו אל המרד בשלטון העות'מאני ואל הקרבות נגד הנוצרים בלבנון, [כבר במאה ה-  17 כתב בלֶז פסקל = Blaise Pascal  ‏ מתמטיקאי, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי ובקיצור איש מדע רב-תחומי,  כי  ”רק מתוך אמונה דתית מסוגלים בני אדם לבצע מעשי רשע בשמחה" והם עשו זאת ולא רק מתוך אמונה דתית].

את בקתות החמר של האריסים תפסו היהודים שהגיעו למקום, [באו גם הלכו]. אחר נהרסו הבקתות, ומהנדס הברון יהודי צרפתי, תכנן והקים עם בנאים טמפלרים מחיפה רחוב ראשי, עם בתי-אבן פשוטים, הדבר עורר מורת רוח בקרב המתיישבים מדוע נגרעה העבודה העברית ממלאכת הבנייה.

כאשר שבו הדרוזים  ממעשיהם  בצפון, בחפשם גם מקלט מנקמת הנוצרים, מצאו שם את היהודים. ולדרוזים היה נשק, ניסיון קרבי ואופי לוחמני, ולפיכך רבו ההתנגשויות.

בשנת  1896 מסיבות כלכליות  חל שינוי במדיניות יק"א כלפי ארץ-ישראל והוחלט לכלול אותה במסגרת הארצות הנתמכות על ידי החברה. סיוע זה כלל מתן הלוואות למושבות נזקקות בארץ, מעזרה זו נהנו  בשנים  1866  – 1869 המושבות נס-ציונה= היא ואדי-חנין [1883], משמר-הירדן [1890], וחדרה [1891]. בשנת 1899 פנה הברון רוטשילד במכתב רשמי להנהלת יק"א וביקש שתקבל תחת חסותה את מפעלו בארץ-ישראל משום שהוא "רואה בה חברה המתאימה לניהול המושבות".  בין הצדדים נערכו הסכמים בנוגע לכספים שיעביר הברון רוטשילד ליק"א בעבור תמיכתה במושבותיו שבארץ-ישראל. סוכמו דרכי-עבודה משותפות - נקבע כי תקום ועדה ארצישראלית [Commission Palestinian]   בראשה יעמוד הברון רוטשילד. ההסכמים הללו יהיו בתוקף משנת 1900 . 

הנהלת יק"א [= חברת התיישבות היהודים ] הזעיקה מנס-ציונה [היא 'נחלת ראובן'], ובפי הערבים  וואדי אל-חנין את  שמואל [סמי] הוכברג לשעבר מורה במקוה ישראל, שחברת כי"ח [=כל ישראל חברים] הפנתה להקים שלוחה חינוכית בית ספר בטבריה וגם תמך בהקמת בית החולים של אדון פוליאקוב שהזניק את מצב הבריאות במקום. הוכבערג משתדל לגשר בין הניצים והוא זה שסייע להשגת הסכמי מטולה חדשים,  יוני 1902, [עיתון הצפירה 30.6.1902] להסדיר את המחלוקת עם הדרוזים ולהביא קץ להתנקלויות שגבו מחיר דמים. ובנילווה נמסר גם דבר קניית אדמה הנחוצה לאיכרים הוסדר, כלומר השינוי שחוללו הוכברג ושותפיו בהסכמי אוסוביצקי הראשונים].

"אין פלא ששנים רבות סבלה מטולה מהתקפות הדרוזים ומחיר רב בכסף ובדמים שילמו המתיישבים בעד ההתנהגות הבלתי-מחושבת של פקידות הברון הגאה"  מתוך הספר 'תולדות 'ההגנה'.  
בהתקפות של הדרוזים הם היו טוענים את הרובים על ידי מילוי דרך קנה הרובה , ובערבים " היינו מתאספים לוקחים כסתות וכרים על הראש והולכים לישון בלילה בבתים המרכזיים במושבה, בית פרידמן ובית יעקובזון שם נשים שהיו שומרות סביב סביב והגברים הבטיחו השמירה סביב.

                               

הברון רוטשילד רצה מושבה שתהיה בנויה על שריריהם של גברים חסונים, בעלי ניסיון של חמש עד עשר שנים לפחות בעבודה חקלאית, המחפשים נחלה לשבת בה – הובטח מאתיים דונם לראש משפחה [לפלחה] ובמקובץ נבנו בתים פשוטים, רפת וגם בהמת עבודה.

כיחידה כלכלית חישבה זאת הפקידות כהלוואה שיש להתחיל לפרוע מקץ השנה הראשונה ולא. . . 

הברון ופקידיו לא חמלו על הבאים. המקום היה קשה והאנשים קשים התנאים קשים וההלוואה – הלוואה. 

במקביל הקים הברון את ה'ערבייטר שוללע' = ' בית-ספר עמלני-חקלאי'  שייסד בשנת 1895 במושבה זיכרון-יעקב זאת כדי להכשיר צעירים במשך שלוש שנים לעבודת האדמה למושבות העתיד כמו דוד גולדברג ופישל זליקוביץ שהיו  בין מייסדי מלחמיה [1901]. גם הנער טוביה קרופיק [לימים בנאי במושבות הברון רוטשילד] ביניהם. כשישים תלמידים היו בהם פרץ הרצנשטיין שנשאר בזיכרון-יעקב, נשא את צ'רנה לאישה. נפטר כ"ט ניסן תרס"ט [1909] ממחלה. כתבו.  

השבט הבידואי עזב את חיי האוהלים וקובע מושביו בחצר  היא החאצ'ר.

סיפורה של משפחת רבינוביץ מתחיל במוסקבה באמצע המאה ה 19. משפחה יהודית אמידה ונכבדה בשם רבינוביץ יושבת בקרמלין ועוסקת ברקמת מדי קצונה הגבוהה והצאר בכבודו ובעצמו בחוטי זהב וכסף  אומרים כי זו הסיבה לישיבתה במוסקבה בתקופה שיהודים הורשו לשבת רק ב'תחום המושב'.

בא היום, אחד מזקני משפחת רבינוביץ החליט לעלות לארץ הקודש, להתיישב בירושלים ולהמתין שם למותו. בדרך קשה ורבת תלאות בתנאי התחבורה של אמצע המאה ה 19 וסבא רבינוביץ מצרף אליו כנהוג וכרגיל את אחד מנכדיו, בחור צעיר שיעזור לו לעבור את תלאות הדרך בשלום ושאר סידורים שעל חלקם לא יסופר כאן משום היותם שייכים לשני גברים במצוקת פרישות.

הסב ונכדו מתגלגלים בדרכים ומגיעים מקץ ימים רבים, שלמים והעיקר בריאים לירושלים. הם מוצאים מקום לגור בו, בין יהודים כמובן, הנכד עוזר לסבו להתקין את הדירה וכשהכול מוכן מגיע זמנו של הסב לשוב לרוסיה, הנכד מציע לסב לטייל קצת בארץ לפני נסיעתו ולבקר בקהילות היהודיות בצפת, חברון, וטבריה [וגם ביפו המעורבת, עיר החטאים].

הסב מסכים, ושוב השניים מתגלגלים בדרכים על גבי חמורים ופרדות ומגיעים בשעה טובה לצפת. הקהילה היהודית בצפת פותחת בפניהם את דלתותיה, הם מבלים בנעימים [כולל רקדנית העירום  צחת-העור, הארמנית]. 

יום אחד בא הנכד רבינוביץ לסבו ומספר לו שהוא מאוהב בצעירה מקומית רוצה לשאתה לאישה. משפחתה של הנערה מסכימה לשידוך ונערכת חופה כדת וכדין אבל צנועה. 
מגיעה שעתה של האישה הצעירה ללדת והיא יולדת בן אך אין היא עומדת בקשיי הלידה ומתה ולוויה לה צנועה. 

הבן היתום מקבל את השם אליהו רבינוביץ. האב הצעיר שהיה מאוהב באשתו, לא מסוגל לטפל בבנו, בהיותו שבור מצער, הוא משאיר את התינוק בידי הורי האם השכולים ושב לרוסיה למוסקבה. הסבים  הורי הכלה  מוצאים לתינוק מינקת ערביה והילד גדל ופרח.  

האב ברוסיה שומר על קשר מכתבים ואף העביר כספים לצרכי בנו וגם כשהוא מקים משפחה חדשה ברוסיה הוא ממשיך לשמור על הקשר. עוד פעם אחת בא אבא רבינוביץ לארץ כשאליהו רבינוביץ, בנו  נעשה בר מצווה. אז מגיע האב מרוסיה לחגוג את המאורע אבל כשהוא שב לרוסיה ניתק הקשר ואין יודע מה עלה בגורלו וכספו.

אליהו רבינוביץ מגיע לגיל 15 – 14 ואז הולכים סבו וסבתו מצד אמו לעולמם ומשאירים אותו ערירי בעולם. בקהילה בצפת מחליטים שעליו ללמוד מקצוע, להבדילו ממקבלי ה'חלוקה' ומוסרים אותו לסנדלר להיות לו לשוליה. הנער אליהו לומד בשקידה את מקצוע הסנדלרות, מתמחה בו, פתח סנדלריה משלו ושמו יוצא לתהילה כסנדלר מומחה. השנים עוברות, הנער מגיע לפרקו ונושא לו לאישה נערה מצפת ושמה ריזיל -שושנה שמשפחתה, גודמן, משפחה שהיגרה מאוסטריה לצפת והם נתיני  האימפריה האוסטרו-הונגרית. יש האומרים, שבשנת 1875 אליהו הסנדלר יליד צפת 1854 המכונה אליקו חרז"ק כבן 21 צעיר נשוי לריזייל ללא ילדים, משוייך לכולל וואהלין מאלדווא. [מפקד  מונטפיורי] לזוג צעיר נולדים ילדים ארבעה בנים ובת [מה עם מלכה?], חנוך {Hainech}, יהודית [לימים קוזווינר שנולדה בשנת 1898], ראובן, נחום ומרדכי שנולד ברומניה שנת 1903 [?]  [הסדר והשמות לפי אתר GENI].

ומצאתי כתוב כי אחיו של חנוך סנדלר הוא נחום סנדלר מיבנאל, חנוך סנדלר נישא לחיה ילידת העיר צפת. בקיצור – רשת סבוכה.

השנה היא 1896 ובקהילה בצפת עובר הקול שפקידי הברון מחפשים בעלי מלאכה מומחים לאכלוס מושבה חדשה בצפון, המושבה 'עם-סגולה' [שלימים תשנה את שמה למטולה].

בסוף הקיץ הם מגיעים למטולה. יחד עם משפחתו באים עם הזוג רבינוביץ גם עם האישה ואחיה הצעיר למשפחת גודמן. אליהו הסנדלר פתח בית מלאכה ועבד ועוד בעלי מלאכה ושירות, בישוב הקטן גם הספר וינשטיין, וגן ילדים למדו על ההדר שעור על תפוז ופרדס "והבאנו תפוזים קילפנו ועשינו ריבה ועשינו סירטוטים, ורקמנו תפוזים עם חוטים זהובים" ספר לארכיון ותיקי הישוב בגליל בית גן יבנאל יעקב לישנסקי המטולאי רוקח הקונפיטורות.

סבלו כחלוצים את סבלם, אולם כשבתו בת ה  14 של אליהו, מלכה, ננכשת על ידי נחש וכל המאמצים להצילה עולים בתוהו -הסבל גואה. 

התורכים שולטים בארץ ותדיר מרחף החשש פן יילקחו הגברים הצעירים לעבודת הצבא התורכי. אשתו של אליהו רבינוביץ, נתינה של האימפריה האוסטרו-הונגרית עולה לצפת משכנעת את הקונסול האוסטרי [משטר הקפיטולציות באימפריה העות'מאנית מאפשר זאת] להנפיק לבעלה ולילדיה תעודות המעידות על היותם נתיני האימפריה שלו והיות והתהלך אינו כשר לגמרי, משנה המשפחה את שמה  לסנדלר על מנת לטשטש את העקבות.

"אליהו רבינוביץ, סנדלר מומחה הוא וכולם במטולה מכירים אותו כאליהו הסנדלר  - הוא משנה את שמו לסנדלר. וזהו שם המשפחה עד היום". אמר לי נינו מוסה סנדלר.

גרסה שונה במקצת סיפר עודד סנדלר, מצאצאי ר' אליהו: "התורכים, רדפו אחרי מישהו בשם רבינוביץ שחטא כלפיהם, אין יודע במה, וכצעד של זהירות, פן יחשבו התורכים את אליהו רבינוביץ לאותו רבינוביץ שהם מחפשים, הוחלף שם המשפחה לסנדלר".

קורבנה השני של מטולה הייתה בתו בת 14 של  הצפתי ר' אליהו סנדלר, האלמן

"נכישת נחש נשארה אחד המאורעות המחרידים והבלתי נשכחים. כל ילד בבית-הספר במטולה ידע לספר בהתרגשות על הילדה האומללה מלכה סנדלר, שהעלתה נשמתה הטהורה אחרי שנחש ארסי פגע בה”. כתב בספרו  ד"ר יעקב רוזן [רזניק] יליד המושבה  - 'מטולה' .

רבים במושבות הגליל ידעו לספר על ליל השבת אותו יום שישי [ואולי מוצאי שבת אצל האשכנזים?].  המר והנמהר של מטולה, רבים נהרו לנשף  שערך אליהו הסנדלר  וחגג ברוב פאר והדר את יום כלולותיו השני בהדר, מבשלת בעלת שם הובאה מצפת להכנת הסעודה. השולחנות היו ערוכים כדת וכדין. אף השתייה נתקיימה כהלכה, כ'חסידים'. ר' אליהו סנדלר היה יהודי שמח ועליז. שמחתו באותו נשף הייתה רבה. הוא סלסל בגרונו פזמונים שונים, אף יצא במחולות, ומשך אליו את הניצבים מסביב [הנשים והבתולות ממקומן הציצו מבעד לחרכים העשויים לכך] . 

אישה  - תפקידה העיקרי לרצות את בעלה כלומר להיות  עקרת בית מסורתית בחברה פטריארכלית= משפחה {ממעמד הביניים} שבה האב מהווה מרות וסמכות שחלה על נשים {להוציא אימו}, ילדים, ורכוש.  נשים מוטב שתעסוקנה במשק הבית, ילדו ילדים {זכרים} ואם אפשר גם לגדלם {את הזכרים לתורה} {נשים עניות יותר - שיצאו לעבוד} אם כי בדרך כלל הנשים נפטרו צעירות  והבעלים 'שרוי בלא אישה אי-אפשי'  כאימרי חז"לנו  - נשאו  בשידוך אישה שנייה וגם שלישית, רצוי מתוך המשפחה {כמו האחות הצעירה של הנפטרת}, "ביקש את ידה" אמרו במקרה הטוב, וברע 'אומר לאבי המיתני/ וביד זקן אל תתנני' כך חזרו והתפללו ילדות-בתולות ישראל כפי שכתב  המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק [בשיר 'לא ביום ולא בלילה'] ולדוגמה,

אשתו  הראשונה של יעקב-צבי פייגלין מתה עוד ברוסיה- אישה צעירה יפהפייה בת שלושים ושלוש  שילדה ארבעה ילדים  - [דודם, ישראל פיינברג {מהעיירה קורסק} נשוי היה לאחות המנוחה, וגם חתנו של האח הבכור] הבן הרביעי שמואל בן 12.

אשתו השנייה שבאה איתם מרוסיה נסתלקה לעולמה בארץ במשמר-הירדן, אחריה מת בנה הקטן שנולד במשמר-הירדן, אשתו השלישית אותה נשא במשמר הירדן, אלמנה, ואם לבת קטנה.    

הבת הגדולה של יעקב-צבי פייגלין, שעלתה יחד עם המשפחה מרוסיה  נישאה בהיותם בירושלים לבנו לשל האיכר  מנחם  מנדל אברמוביץ [שלאביו קראו יהודה הוכמן] מראשון-לציון, משמת בעלה נישאה לאיכר חיים רוטמן מחדרה ילדה בת ובנים אך הבת מתה, ולאחרי מספר שנים הלכה  גם  האחות לעולמה. 

הבת השנייה, אסתר, נישאה לאחד מאיכרי מטולה  דוד קרון שמת מקדחת-צהובה  הותיר אחריו בת שהתקשתה בלידה הראשונה ומתה. אסתר נישאה שנית,  ל בן-ציון גולדשטיין ונולדו להם בת מוריה [לימים אורבך] ובן שכילד נשרף במושבה. 

לאריה-ליב לובובסקי מיסוד-המעלה  היו שלוש נשים בארץ:

הראשונה הייתה מסעודה לבית עבו מצפת. לבני הזוג נולדה עדלינה, אך מסעודה לא עמדה בקשיי החיים ביסוד-המעלה ועזבה לבית הוריה בצפת. 

מאשתו השנייה, מרים לבית רוזנפלד, נולדו עמינדב, אליאב, והדסה, אחרי מותה של מרים, נשא את ברוריה לבית לברקוביץ' אלמנת זלמן וינר [שנקבר בביירות]  אלמנה צעירה ממטולה, אם לילדה בת שנה - אסתר. [כשהשתדכה לאריה-לייב, הציעו הורי הבעל המנוח  {-נעמי ומיכל (מיכאל) וינר} לאמץ את אסתר, וכך היה {לימים הייתה זו אסתר לויט 'הדודה של החיילים'} . רק נסיים כי  לברוריה  ואריה-לייב נולדו עוד שבעה ילדים: אברהם, דניאל, עזיאל, פנינה, תקווה, מרים  ומרדכי. 

והספור, כשחזר לביתו אבי הילדה – הוא  אליהו הסנדלר [האמא, לא נחשבה במגדר זה הכלה?] 

פתח את הדלת וחשכו עיניו 'פינסטער אין מיין אוייגן' כמו שאימי עליה השלום הייתה אומרת,  על הסדין הלבן שהיה פרוש על מחצלת-הקנים שהונחה על הקרקע [במקום הריצוף, כדרך העניים] כמצע למיטה, שכבה בתו, ישנה שנת ישרים. לצדה נראה נחש שרף, ארסי, צפעון אמיתי,  הנח לו בשקט ובמנוחה. מנוע היה להתנפל על המזיק מאחר שנשקפה סכנה לנערה, מיהר, האב אל המצע ותפש בסדין, כדי לנער את הזוחל המבעית, להרחיקו מבתו ולמחוץ אחר-כך את ראשו. אך באותו רגע תקע הנחש את שינו הנוראה בילדה הישנה, אך גם הספיק לזנק מן הסדין לעבר מבקש נפשו ולהכישו בכפו.

הנערה נאבקה עם מלאך המוות שעות אחדות. בשרה המורעל הכחיל. אחר-כך התנפח, עד שעלתה את נשמתה הברה והזכה למרום. 

האב עצמו סבל מכאובים וייסורים במשך ימים אך ניצל ממוות. ההכשה השנייה החדירה מנת רעל קטנה בבשר האב כי רוב הארס חלחל בגוף הילדה שנספתה כאמור.

"הלילה ירד נחש מהגג ונשך את שכני שניצל בנס, ובמקום אין אפילו רופא ולא רפואות" סיפר אחד האיכרים.

'השרץ בא מן המקום הסמוך  שנקרא  'תל-אל-חייה' [ =תל הנחשים].' אמרו

בשנת  1935,  ארבעים שנים לאחר המאורע, סיפרה העיתונאית חמדה בן-יהודה [ילידת בילורוס [1873] כביילה יונס, שהייתה בעברה גם בל וגם פולה, אשתו השנייה של אליעזר בן-יהודה אביו של איתמר בן אב"י. כשאשתו הראשונה הייתה אחותה דבורה] את ששמעה.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים. 

ד"ר גרין אברהם – כינה הרגה אותו

25.4.1918 – צפת

בית-העלמין הישן – צפת

טכסט:

הרופא החכם ורב הפעלים

ר' אברהם חיים ב"ר יעקב ז"ל

ד"ר גרין

נ' י"ג אייר תרע"ח

ת'נ'צ'ב'ה'

ד"ר אברהם גרין יליד ירושלים שנת תרנ"ב למד רפואה בקולג' האמריקאי בביירות. השתקע כרופא פרטי בצפת. נפטר במגיפת טיפוס הבהרות חמישה חודשים לפני שהחיילים האוסטרליים נכנסו לעיר והוא רק בן 26, בתו יחידתו – מירונה הייתה בת שלושה חודשים.

כשהלכתי לחפש את מצבתו של הד"ר גרין על ההר בצפת, לא ידעתי היכן להתחיל. אין שם שום סימון של חלקות, או שורות, הכול מעורבב, קברים ישנים וחדשים, אשכנזים וספרדים. שאל אותי מישהו, שאמר שהוא רב, מה אני מחפש. אמרתי לו. והוא, בלי שום בעיות הוביל אותי בין קברים מתפוררים למקום, קבר שמור יחסית ומטופל. בדרך הרבה לספר לי על הדוקטור גרין כעל קדוש צפתי, מעין מחולל נסים שהיה מאוד נערץ על כל האוכלוסייה בצפת. חלקים גדולים מהסיפור השלמתי מתוך ספרו של אהוד בן-עזר "ימים של לענה ודבש".

ההגדה לבית גרין

שנת 1840, לאחר שלמד תורה, החליט בחור כבן עשרים בשם אברהם-חיים מברודי שבגליציה המזרחית, בנו של יחזקאל גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ-ישראל. בהגיעו לאודיסה נשא לאישה את סלובה, בת למשפחה יהודית מקומית. הזוג הפליג לאיסטנבול. שש שנים עבד שם אברהם-חיים וחסך להמשך הדרך בשנת 1843 נולד בנם-בכורם יחזקאל.

בשנת תר"ח, 1848, הפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון. אברהם-חיים התחיל ביפו, עבר לירושלים לעסוק בחייטות ומסחר בבגדים, שם נולדו משה ויעקב.

הבנים פיתחו לעסק בבגדים מוכנים ומיובאים והתקנתם לפי רצון הלקוח. יחזקאל עבר ליפו.

משה נשאר בירושלים וצעיר הבנים – יעקב, קצת ביפו קצת בירושלים.

יעקב גרין חייט בן עשרים-וארבע שגר ב"נווה-צדק" ביפו, נהג לצאת עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות הרחק בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים.

יום אחד, כאשר משפחת ראב - אליעזר ראב, שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה וטויבה. הגיעה ארצה ועמדו לרדת מן הסירה לחוף, בא גל וטויבה, היפהפיה – מעדה ונפלה למים! יעקב– לא היסס קפץ בבגדיו לים הסוער והצילה.

כשנה לאחר המפגש במימי יפו נישאו יעקב וטויבה והולידו חמישה בנים: שלמה, דב-ברנארד, יצחק-איזאק, ויהושע והחמישי, צעיר הבנים, אברהם חיים נקרא על-שם סבו שנפטר בראשית פברואר 1892. אברהם חיים הנכד נולד בירושלים בשנת תרנ"ב [פברואר 1892] את חינוכו המסורתי קיבל ב"חדר" והשכלה כללית בבית-הספר "אליאנס",ירושלים.

בזמן שיעקב גר עם זוגתו ביפו התיידד ר' אברהם-חיים גרין בן החמישים-ושש עם "החבורה ההונגרית" של שטמפפר, גוטמן ועם אליעזר ראב בן הארבעים-ושמונה שהיה לחותנו. והשתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ-ישראל- לימים פתח-תקווה. עד שנפטר ג' שבט תרנ"ב ונקבר בחלקת החסידים בהר הזיתים.

יעקב חייט מודרני, המשיך ויצא אל האוניות בים. הוא ורעייתו עסקו בכביסה כדי לשיפור הכנסתם הדחוקה. הילד אברהם-חיים סייע בחלוקת הכבסים לבתי הלקוחות. יום אחד נשלח למסור כביסה נקייה למנחם אוסישקין. המנהיג הציוני. זה נזף בילד בטענה שהכביסה אינה נקייה דיה, והשליך החוצה את אברהם-חיים עם הכביסה. "הילד ישב על המדרגות ובכה. הוא ידע שאביו ירביץ לו".

יעקב ומשפחתו עברו לחיפה, עיירה קטנה ללא נמל, גם כאן פתח בית-מסחר לתפירת בגדים ולמכירת בגדים מוכנים. גם כאן הוא על החוף, עזר לעולים, היורדים בסירות מן הספינות שבים, כפי שנהג ביפו.

יום אחד, בסירה המביאה נוסעים, פגש יעקב גברת צעירה ויפה שהגיעה מאירופה חסרת-ישע ובוכה - היא באה לחפש את בעלה שנטש אותה והשאירה עגונה. יעקב הביאה לביתו, טויבה הקצתה לה חדר.

יעקב הצטרף אליה במסע חיפושיה. טיפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו, עד שעורר את קנאתה של אשתו וסקרנות ילדיו. כשהגיעו שמועות שהנמלט נמצא במצרים סייעה טויבה לעגונה המצודדת לארוז את חפציה ולשלחה לדרך. בקאהיר לא נמצאה האבידה והעגונה החלה לעבוד במועדון-לילה. גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות 'ג'יליוטי', בא לבלות שם, התאהב בה והם נישאו.

עברו שנים ואיזאק בן השש-עשרה ירד מצרימה לפורט-סעיד; לאחר כשנתיים עבר לקאהיר ועבד כשוליה בבית עסק של חייטות ובגדים מוכנים. יום אחד נכנסה אישה יפה ואלגנטית לחנות. הכירה במטאטא הכניסה את הצעיר החיפאי "מה מעשיך כאן?" שאלה והוסיפה. "ומה שלום אביך?" איזאק הסמיק. היא הבטיחה לעזור - בעלה החל להעסיק את הצעיר ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" שלו בקאהיר.

גם האח ברנארד הגיע למצרים, שניהם פתחו בקאהיר חנות למכשירי חשמל ונכשלו. איזאק חיפש פרנסה וזכה להיות הסוכן של 'אי. ג'. פארבן באייר'. חברה לייצור כימיקליים .

האח יהושע, בוגר "אליאנס" בירושלים יצא ללונדון. שם עבד בענף חומרי רפואה, 'דרגרי', כעבור שנתיים התקשר עם שני אחיו שבמצרים, והקימו ב'מידאן סוארס' את הפירמה "האחים גרין". היו לסוכן הראשי של חברת 'אגפא' במצרים והחלו לראות ברכה בעמלם. העסיקו רוקחים ורופאים שהתאימו את מוצרי היבוא לצרכיה של מצרים; פתחו סניפים באלכסנדריה, יפו וחיפה, ויצרו קשרי שיווק ברחבי המזרח-התיכון ל"פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי-חולים ומכשירים לריפוי חשמלי".

איזאק וברנארד הזמינו את הוריהם לבוא ולגור בקאהיר ואת האח הצעיר אברהם-חיים שלחו על חשבונם ללמוד רפואה בקולג' האמריקאי בביירות, מתוך כוונה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לפיתוח העסק המשפחתי. יהושע באוסטרליה.

"הקולג' הסורי פרוטסטנטי".

בהיות אברהם חיים גרין בן שש-עשרה, יצא ללמוד רפואה ב"קולג' הסורי הפרוטסטנטי" - האוניברסיטה האמריקאית בביירות, במימון אחיו היושבים בקהיר, בעלי ומייסדי חברת התרופות "האחים גרין" במצרים ובארץ [כיום כצ"ט], מתוך כוונה שיוסמך כרופא וישתלב בעסק המשפחתי - יצטרף לחברה ויתרום לה מידיעותיו. לימודים שאותם סיים בשלהי 1913.

אברהם "היה גבר יפהפה ומרשים". הסטודנט לרפואה בן השש-עשרה החל מתכתב באמצעות הדואר האוסטרי עם דודתו אסתר, נכדת לאזאר ראב, נערה בת ארבע-עשרה מפתח-תקווה, המאוהבת בו נואשות . שניהם מלאים חלומות על תיקון העם ואיחוד הכוחות הלאומיים. בניגוד למציאות השמרנית בפתח-תקווה, והמתבוללת בביירות . הוא נשאר 'ידידה לנצח, לנצח', ו'אחיה הנאמן'. לא יותר.

הקולג' הפרוטסטנטי כפי שנכתב במגילת היסוד, יועד "לכל בני האדם על סוגיהם ומעמדם, ללא יחס לצבע עור, לאום, גזע או דת. כל אדם, לבן, שחור, או צהוב, נוצרי, יהודי, מוסלמי, או חילוני, יכול להצטרף וליהנות מכל היתרונות שמציע מוסד זה לשלוש, ארבע או שמונה שנים; ולסיים לימודיו כשהוא מאמין באל אחד, או באלים רבים, או שאינו מאמין באל. אולם יהא זה בלתי אפשרי למישהו להיוותר עימנו לאורך זמן מבלי שידע מהי האמת שלנו ומהן סיבותינו לאמונה זו"

האופי הלאומי של הסטודנטים העבריים הודגש, כאשר פרץ מרד נגד שלטונות המכללה, על רקע המשפט האחרון - החובה להתייצב לתפילת הבוקר הנוצרית, שנערכה מדי יום ביומו לפני תחילת הלימודים. על כך כתב ב"הפועל הצעיר", ביטאון חלוצי העלייה השנייה אברהם חיים גרין יושב-ראש אגודת הסטודנטים היהודית המקומית "קדימה", אגודה שרוב חבריה הם ארצי-ישראליים, "מחנה הלאומיים".

מנהלי הקולג' ראו ב"קדימה" קבוצה יהודית שיכולה להגן על זכויותיה.

"קדימה" נוסדה בשנת 1907 במטרה להקים בתוך הסביבה הזרה אווירה עברית-לאומית. היא דאגה להמציא את כל העיתונות העברית ו"גם ספר עברי לקריאה" - תוך זמן קצר כללה האגודה בתוכה את רוב התלמידים היהודים בקולג' שמניינם כמאה, רובם ספרדים; השאר אשכנזים מרוסיה, ארצישראליים מהערים ומהמושבות, וגם ממצרים ודמשק, באספותיה היה חובה לדבר עברית ומי שאינו מכיר בעברית כשפה הלאומית היחידה, אינו יכול להתקבל כחבר. אגב, הוריו של אברהם-חיים - טויבה ויעקב גרין, לא ידעו עברית.

שם. כך אומרים, פגש גם בבחור משה ניימן .

אפיזודה: כאשר אוסישקין בא לביקור בביירות, ערכו לכבודו חגיגה במועדון הציוני. אברהם נבחר לשאת את נאום הברכה. בגמר הנאום זכה לנשיקה מאוסישקין שהמתפעל מהעברית הנהדרת שלו וממחשבתו הלאומית; "אתה עילוי" פסק אותו אוסישקין שלפני שנים זרק מביתו כביסה ונער בשם אברהם-חיים. 

שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית הנרי מורגנטאו בראשית כהונתו, ביקר באגודת הסטודנטים הציונים "קדימה" בביירות "אגודה שיש לה עיקר להשתמש עד כמה שאפשר בשפה העברית". אברהם והשגריר היהודי דיברו ביניהם אנגלית.

פרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, בביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע לביירות ונפגש עם תלמיד צעיר בשם גרין, שעשה עליו רושם טוב. "הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד אתו בקשרים ובחליפת מכתבים". עניין השפה לא נקבע.

תוך לימודי הרפואה עסק אברהם בפעילות תרבותית, ציבורית וציונית ובעזרה לסטודנטים נצרכים.

אברהם ראה ב"קדימה" אמצעי לאומי לאיחוד את כל היהודיים השונים למחשבה עברית משותפת כי "איש רחוק מאחיו".

בחנוכה תר"ע, כתב לאסתר: " אצלנו עורכים נשף חנוכה בביירות הענייה בחומר ופעם בשנה "קדימה" שלנו מקריבה מעט מזמנה בשביל העיר הזאת. יוצג בנשף וואדוויל קצר "היובל" מתורגם מרוסית מ"טשיכוף" ובפסח פרסם ב"הפועל-הצעיר" היוצא ביפו בחתימת "יחידי", רשימה בשם "מכתבים מביירות" בה תיאר את המציאות היהודית בעיר: "קהילה מוזרה של ספרדים, בלתי מסודרת ומשוללת כל מסורת קיבוצית בחייה העבריים בהווה בין במובן הדתי ובין במובן הציבורי – קהילה, שסימני היהדות שבה מתטשטשים בתוך ערביותה הגמורה".

אברהם ראה במשיכת "האלימנט הספרדי" לתוך מחנה הלאומיים יעד. אחרי 3 שנים של עבודה הספיקה "קדימה" לרכוש לה רק שלושה חברים ספרדים, אך "הייאוש שייך על פי רוב לאנשים חלשים, שאינם מרגישים את עצמם מוכשרים לעמוד במערכה" אמר. הוא ראה בעבודתו משימה שתוצאותיה ייראו רק בעתיד, שהדור המתחנך כעת יהיה הקו-המאחד בין העם ובין השאיפות הלאומיות. הוא דיבר על תחיית העם, ותחיית השפה "על-פי השקפותינו ואידיאלינו אנו".

בתקופת לימודיו, אברהם יצא בחופשת הקיץ לארץ-ישראל. אצל דודו יהודה בפתח-תקווה נפגש עם אחיו איזאק וברנרד, שבאו ממצרים לבקר במושבה ועם אסתר בת-דודתו. בפגישות אלו נזרעה אהבת איזאק – לאסתר.

אברהם בסיום לימודי הרפואה, כצעיר חשק ליהנות מזיוו של עולם, להמשיך ולהשתלם ברפואה באירופה, אך החליט לחיות ולעבוד בארץ-ישראל, שם זקוקים לו. " מתמלא לבי בחפץ אדיר להגשים את מה שיש לי להגשים, אפילו אם צריך אני על ידי זה להקריב קצת מן היופי שבשאיפותי, אפילו אם צריך אני לפעמים להסתפק בהתחלה במעט פחות ממה שקיויתי. כל זה כדאי לעשות בלבד לא להישאר חולם, חולמים יש לנו למדאי בגולה. פה אנו צריכים להגשים ואין לנו זמן לחלום". כתב לאסתר.

המשפחה התאכזבה מהחלטתו של אברהם להיות רופא ולא לבוא לקאהיר לחברה המשפחתית של אחיו ומתעקש להישאר בארץ-ישראל, אידיאליסט. אבל הכינו לו דירה בחיפה וקליניקה, כיאות למעמדו כרופא.

בשלהי לימודיו, באחד מביקוריו במועדון "אחווה" בביירות מקום מפגש לחלוצי העלייה השנייה והנוער הציוני בביירות המסתופף באגודת "קדימה" פגש בחיה ינוביץ' - צעירה יפה מבסרביה בעלת שיער גלי, ערמוני ויפהפה שעלתה לארץ-ישראל בגפה וכעבור שנה עקב מחלת אוזניים הגיעה, בעצת רופא, לביירות שם הייתה מורה לתפירה במכונה ורקמה לבנות היהודים וכמדריכה מטעם חברת 'זינגר'.

בין חבריו בביירות– תלמידי הרפואה: יוסף עטייה ומשה טיומקין, גם משה ניימן.

אברהם וחברו הטוב לחדר טוביה שטרנברג בן זיכרון-יעקב חיזרו אחריה, אחרי חיה.

חיה חלתה באבעבועות שחורות. אברהם סעד אותה, וכשהחלימה והיא מצולקת המשיך לאהוב אותה "פני אמא נשארו מחוטטות בצלקות האבעבועות עד ליום מותה" זכרה מירונה. חיה בחרה באברהם. השניים התארסו. אברהם רצה לתת לחיה טבעת אירוסין, היא סירבה "כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת". אמרה

אברהם סיים את לימודי הרפואה בן 21;

השניים החליטו להתחתן. חיה מתנה זאת בכך שימצא לעצמו עבודה עצמאית. התלבטו בין עזה לצפת, החליטו- צפת. אברהם נסע לצפת "לטפל בחוליה העניים" ואצל חברו מנחם כהן מצא דירה. חיה רצתה לנסוע לבקר את משפחתה אותה לא ראתה מאז עלייתה ארצה. אברהם הפציר בה שתבוא לראות את המקום לפני נסיעתה, כאשר באה שכנע אותה להתחתן .

במשפחה, מאוד כעסו עליו שהוא מתחתן עם חלוצה, עם 'רוסייה', שהוא לא בחר בחיפה להיות בה לרופא.. הם קראו לה "וילדע חייה", בחורה חופשייה, חיה לבד, בלי משפחה, בווינה הייתה שנה בלי אף אחד, אחת שעבדה כפועלת במושבות בקטיף שקדים ובמועדון פועלים ביפו ועכשיו היא מורה למלאכת-יד. . , 'היא מבוגרת ממנו לפחות בשנה' אמרו הלשונות הרעות, ואסתר קראה לבן דודתה "בוגד".

עם "הרי את מקודשת… " התמוטטה טויבה והתעלפה. מיד לאחר החתונה חזרו הורי החתן לקאהיר. האחים לא באו.

בינתיים פרצה המלחמה, הדרך לרוסיה נחסמה "היא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה".

דוקטור אברהם-חיים גרין השתקע בצפת כרופא פרטי "כי רופא יהודי אין בצפת. וגם בית-ספר עברי אין".

רופא בצפת

ערב המלחמה הייתה צפת עיר נידחת וענייה. כביש לישובים הסמוכים לא היה. "רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ , שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת". כתבה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי.

בצפת 13,500 תושבים. מתוך שבעת אלפים וחמש היהודים שבה רובם סמוכים על שולחן "החלוקה". עם פרוץ המלחמה נפסקה ה"חלוקה"; זולת בנק אפ"ק לא היה בעיר מוסד ציבורי שיכול לסייע כספית. בין התושבים שררה מערכת יחסים של אי-אמון הדדי."הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ".

לעיר הזו, בה חושדים בזרים ולא מאמינים ברופאים, בא ד"ר אברהם חיים גרין ופתח מרפאה פרטית. מצבו היה קשה. כסף לא היה לו. המשפחה לא תמכה . חברו הטוב, מנחם כהן בן למשפחה ספרדית, נתן לזוג הצעיר מקום לגור בעלייה שהייתה בקומה השנייה בבית שבו גר. לאה, אשתו, משכנה את תכשיטיה, למימון צעדיהם הראשונים של אברהם וחיה גרין בצפת – כרופא וכזוג צעיר .

רכילות: חיה הפילה, לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חבר.

בקיץ הופיעה אסתר גלוחת-ראש, מדגניה. אומרים כי ניסתה להחזיר אליה את חלום נעוריה. "יש פה שתי נשים שהתחרו קשות" אמרה מירונה. אסתר עזבה את צפת בגפה.

ד"ר גרין "היה מאוד רך, מאוד סובלני, מאוד אנושי"; בצפת ובסביבה התחבב על התושבים היהודים והנכרים כאחד. כעבור זמן קצר כבר היו לו מטופלים רבים, הוא הצליח מאוד. האפנדים בגליל העליון "היו משלמים לו ממש בשקים של זהב". ולזוג גרין - בית גדול עם כמה עוזרות. ד"ר גרין היה ידוע כ"רופא העדה האשכנזית שהחזיק בית מרקחת, רוקח ועוזר". יש לו נייר מכתבים מודפס - עברית וערבית.

חודשיים לאחר תחילת המלחמה נותק הקשר עם אירופה ויהודי צפת איבדו את אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלהם – כספי 'החלוקה', מצבם הלך והתדרדר.

המיסיונרים האנגלים גורשו מהעיר כאזרחי אויב ובית-החולים שלהם נסגר. בית-החולים רוטשילד, הממוקם מולו המשיך לפעול אך נוהל כמרפאה על ידי רופא בשם ד"ר צוגנהיבה.

ד"ר גרין, שהיה נתין אוסטרי לא גויס לצבא, ובמרפאתו הקטנה שנתמכה על ידי "פקידי ואמרכלי אמסטרדם" טיפל באנשי צפת.

בראשית 1916 פרצה בעיר מגפה קשה של טיפוס הבהרות. עם התגברותה הוחרם בית- החולים רוטשילד מידי הקהילה היהודית והוקדש לטיפול בנפגעי הטיפוס בניהול רופאים תורכיים. בקיץ 1916 הוסב בית-החולים לבית-חולים צבאי עבור פצועי המלחמה התורכיים.

עם פרוץ המשבר נבחר ועד- סיוע מקומי בן 12 איש, בראשות מנהל סניף בנק אפ"ק במקום, יהושע קרניאל, סגנו ד"ר גרין. הוועד פעל כשלושה וחצי חודשים והתפטר. ובצפת רעב ומגיפת טיפוס הבהרות. הרופא הצעיר ד"ר גרין, הרחוק מהפוליטיקה הפנימית ושעיקר עבודתו הייתה במלחמה במגיפה הועמד בראש הוועד. יחד עם ד"ר צבי ברדש [גם הוא נתין אוסטרי] הרופא הוותיק, הצליח איכשהו לייצב את המצב, ד"ר ברדש, נדבק בטיפוס ומת בעת מילוי תפקידו במרץ 1916. ד"ר גרין נותר לבדו לטפל ביהודי העיר. הוא ביקש את פרנסי הקהילה לעזור.

בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917 גורשו בפקודת ג'מאל פחה רבים מיושבי תל-אביב ויפו, לשומרון ולעמק הירדן."גם לצפת באו גולים רבים חולים ביחוד שלט בהם הקדר (דיסענטעריה), הרופא כלכלם בחלב ובחינין והאויר הטוב פעל את שלו והחלי סר" נכתב בעיתון "המצפה", י"ד תשרי תרע"ח. הרופא היה ד"ר גרין - האיש שדרש בתוקף להוציא את המגורשים ממחנה האוהלים על שפת ים כנרת לאווירה המבריא של צפת "וגם היו בה דירות רבות ריקות".

הד"ר גרין רכש עמדה בציבור; כל שכבות האוכלוסייה כולל החרדים אהבוהו והאמינו בו, הוא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ - והצפתיים מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו. 

ביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש עזרה. היה זה מקום כינוס ומפגש לכל האנשים, אפילו הרחוקים זה מזה בדעותיהם.

בסתיו 1917 במצוד אחרי אנשי ניל"י, ארבעה מהם הסתתרו בביתו. חיה חיפשה אותם לערביות. ד"ר גרין עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, הקשיבו גם למה שדובר, בעיקר לסודות המלחמה.

ב- 1918 פרץ בצפת גל נוסף של טיפוס הבהרות. מאות מתושבי העיר, המותשים משנות רעב ומצוקה, מתו. לצפיפות ולחולי הצטרפו מאות מיהודי מרכז הארץ, שהשלטון התורכי גירש.

הטיפול הרפואי במגורשים הופקד בידי ועד ההגירה הכפוף לוועד הצירים הציוניים בירושלים שהקים בתי חולים ארעיים – נקודות איסוף לחולים; "קליניקות" קראו להם..הקהילה היהודית פתחה בית חולים בבניין ישיבת הריב"ז [רבי יוחנן בן זכאי], שם אושפזו עשרות ומאות טופלו.

ד"ר גרין הפך לפעיל הראשי בוועד לחלוקת הסיוע שבא מעבר לים. הרב יהונתן בנימין הורביץ מנהל עניני "פקידי ואמרכלי כולל אמסטרדם" מינה אותו לאחראי על חלוקת הצדקה שהגיעה בדרכים-לא-דרכים; אמרו שמחתרת ניל"י היא העבירה את הכספים מכולל אמסטרדם שבהולנד, וכך כספי הסיוע מיהודי אמריקה. אומרים כי נהג להוסיף "מתן בסתר" מהכנסותיו על טיפול רפואי מלא-יהודים אמידים, "היה משאיר כסף מתחת לכר". "כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים" לצמצם את מצוקת הרעב.

לא היה בכך די להיענות לכל הנזקקים, בעיתון חרות 1916 מתלונן ופונה מאיר סגל מצפת שגוייס לעמליה והוצב בקצווי הנגב בבאר שבע, אל ועד הסיוע על כך שבעוד הוא נעדר מביתו ד"ר גרין סרב לטפל במשפחתו בצפת ומבקש סיוע.

כשבאה משלחת של באי-כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, לבקר את המגורשים בצפת, הזמין את ד"ר גרין אליו, אל בית המלון של גרוס, שם שמע אמת מזעזעת על חורבן ועזובה, עוני וזנות. דיזנגוף. הבטיח לפעול .יש אומרים כי בעקבות הביקור הוקם בית-חינוך ליתומים הרבים שחיו ברחובותיה, ובית החולים היהודי תוגבר.

ד"ר גרין הפך ל"ראש המדברים ולרוח החיה" של העיר, הוא השתמש במורים ובעסקניות שהגיעו עם מגורשי יפו – תל-אביב, האמונים על עזרה הדדית והתנדבות. בנוסף לבית-חינוך ליתומים עזובים, הוקם בית-ספר לילדי המגורשים, בית-יתומות ובית ספר לתחרים עבור הילדות. הוא גייס כספים אצל כל רשות - מאיר דיזנגוף, אליעזר זיגפריד הופין וחיים מרגליות קלווריסקי; בכספים אלה הוא גם הקים מטבח – בית תבשיל - לנזקקים ולידו מחסן מצרכים -בית המלאית- בו אגר חיטה ודורה צהובה.

התחנן "אם גם צפת היא חלק מהישוב, ואם גם לעניי צפת ישנה קיבה בבטן הריקה, צריכים העסקנים שלנו להכניס אותה בפרוגרמה שלהם".איים שאינו מוכן יותר לחזר על הפתחים ו"לשנן את העט שלנו בכדי לתאר את צבע פני הגוועים ברעב והמוטלים על ערש דווי", למען קבלת משהו מכספי התמיכה - ומגיפת הטיפוס השתוללה.

ד"ר גרין ועוזריו היו ל:"וועד עזרת חולים כללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקודש מעיר תפארת אמשטרדאם תגן עלינו אמן (נוסד תקצ"ט לפ"ק) בעיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה – אמן", או בקיצור "ועד עזרת חולים כללית" - הכינו תמיסות של כינין וקוקאין "שמכרו במחיר הוגן" לכל נצרך, גם ל'ידענים' שבאו ועמם בקבוקים ריקים. "באו מכל הסביבה מיסוד-המעלה וראש פינה".

בפברואר 1918 נולדה בצפת בתו היחידה, מירונה קראו לה.

ד"ר גרין אב לתינוקת המשיך לטפל בנגועי טיפוס הבהרות בתנאים קשים מבלי לחשוש לסכנה הצפויה לו, ואכן נפגע; ערב אחד חזר מביקור אצל מנהל בית-הספר בראש-פינה המורה שמחה וילקומיץ שחלה בטיפוס. אמר לחיה אשתו: "מצאתי כינה על גופי, אני אבוד", כתב לידידו מנחם כהן בביירות בו הוא ממנה אותו לאפוטרופוס על אשתו ובתו במקרה שיחלה וימות. הוא ביקש כי אשתו ובתו יוצאו מעיר ההריגה לביירות; שידאג לתינוקת ושחיה תתחתן "תבנה חיים חדשים". עם בוקר חזר לחוליו ולפעילותו בייצוב ענייני העיר.

כשבוע לאחר מכן גם הד"ר גרין נפל למשכב. הוא לא שלח דם, כדרכו, לבדיקה אצל ידידו מימי הקולג' בביירות הרוקח אריה שטרנברג בטבריה, כי את הסימנים הכיר "יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה". כשמצבו החמיר הפציר במשפחתו להזעיק אליו את ד"ר חיים חיסין, שעבד אז בעמק-הירדן.

במיטת חוליו, ביום 20 באפריל 1918, כתב ד"ר גרין לידידו זאב לייבוביץ. בטבריה שם עבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה:

 ". . רצוני זה (אולי האחרון… ) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית – פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים. . "

גרין

המכתב לא נשלח.

בסופו הוסיפה אשתו חיה את השורות:

לפני שחדל לדפוק לבו

הגדול של בעלי

ח' גרין

יום לפני מותו כתב פתק לחיה אשתו ולמירונה בתו "אשק בפי עתרת נשיקות חמות רחוקות. אל נא תפחדי ובל תבכי. אני אבריא במהרה ויחדיו נשמח ונגילה, אוהב"

"הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה שנאבק עם מר המוות" כתב  זאב לייבוביץ בספרו 'בעליה ובבניה' 

ד"ר חיסין אמנם הגיע מיבנאל, אך רק לאחר מותו של ד"ר גרין. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בצפת בהיותו בן עשרים ושש, ביום ששי י"ג אייר תרע"ח. - 25 באפריל 1918 גווע ד"ר גרין. גופתו הונחה על הרצפה, עטופת טלית, תחת ראשו כרית ולמראשותיו דלקו נרות .

אבל כבד עטף את צפת. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש. ד"ר אברהם-חיים גרין נקבר בחלקת חללי הטיפוס בבית-הקברות של צפת.

בחוות מיגדל הספידוהו הד"ר חיים חיסין, משה גליקין מנהל החווה ומאיר דיזנגוף שאמר בין השאר: "הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת."

כשפתחו אחרי ימים מספר את קופתו, מצאו בה אי-אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

'כולל אמסטרדם' עשו לו ביטוח חיים על שלוש מאות לירות, וזה מה שהאלמנה קיבלה כשהוא נפטר. את מה שהיה בבית, שטיחים, רהיטים, כלים, שלחה אל הוריו וירדה לטבריה עם בתה.

כך תמה פרשת חייו הקצרים של ד"ר אברהם-חיים גרין.

בשולי הדברים

ברל אושקיס ידען צפתי שעסק ברפואה ונודע כגואל מייסורים נדבק מידידו ד"ר גרין ונפטר ימים אחדים לאחר מות הרופא.

מנחם כהן לא בא כמבוקש במכתבו של ד"ר גרין מפני שלאה אשתו– לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת ש"בערה במגיפות", היו להם כבר שני ילדים.

לימים היה מנחם כהן למנהל בנק לאומי בירושלים, ולאביו של השופט יהודה כהן.

ד"ר חיסין החליף את ד"ר גרין המנוח לתקופה קצרה וכבר ביוני הביע את רצונו לעזוב את העיר.

ד"ר אברהם טוביה שטרנברג, מתחרהו של אברהם גרין על ליבה של חיה נסע ב-1913 לארצות הברית ושם למד וסיים רפואה בבולטימור. ב-1921 שב ארצה.

לייבוביץ נשאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהייתה חובשת ומיילדת.

בסוף ספטמבר 1918 קידמו אנשי צפת את פני היחידות האוסטרליות שכבשו את העיר והדגל הלבן שהניפו התושבים התנוסס על בניין בית החולים רוטשילד, המבנה המרכזי והבולט בעיר היהודית.

יהושע גרין וחתנו הד"ר זמטר ניהלו את חברת "האחים גרין" עד לימי הנשיא נאצר שהלאים את החברות הזרות בארצו מצרים.

בשנת 1921 נפטר ברנארד והאח יהושע גרין חנך סניף בלב המרכז המסחרי הערבי ביפו, ושקד להקים על שמו של אחיו הרופא - אברהם חיים גרין - מרפאות בישובי הגליל העליון.

שלמה בכור האחים, רכש 114 דונמים בקרבת מקווה-ישראל ועליהם הקים את "שכונת גרין" – ראשיתה של העיר חולון.

אסתר התחתנה עם איזאק, כארבע שנים לאחר מותו של אברהם אחיו, ירדה לקאהיר והייתה למשוררת עבריה.

סוף דבר

חיה התאבלה קשה. כמעט ולא הניקה. גב' קאופמן מצוות קעמצ"א [קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה לימים "הדסה"] מאותה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ לקראת תום המלחמה, אמרה לחיה: "את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד."

חיה בחרה באפשרות השנייה - ירדה לטבריה אספה את היתומים היהודים שהסתובבו בעיר או נדדו בשדות, ילדות יהודיות שרקדו בבתי-קפה או עסקו בזנות והקימה בית-יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות בעזרת כספי הסיוע היהודי מחוץ-לארץ.

בכל שנה הייתה עולה לבכות על קבר בעלה, "מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות -סיפרה מירונה - כאילו זה עתה נקבר".

חיה והבת מירונה נמצאו בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, שם הן חוברות ל'מאקי' - המחתרת האנטי-נאצית הצרפתית, בעיקר בהצלת ילדי ישראל. מירונה נישאה והייתה פעילה בויצ"ו ירושלים.

חיה לא התחתנה, "היא לבשה אבל כל השנים".

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני מרצונם או שלא מרצונם.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.