יום חמישי, 21 באפריל 2011

חגי לזרוביץ – ילד יתום שנהרג בהפצצה איטלקית

6.6.1940 – תל-אביב








בית העלמין נחלת יצחק, תל-אביב



טקסט:



חגי לזרוביץ



נפל חלל ב ו' אלול ת"ש



בשנת הד' וחצי לחייו




17.8.1938 - עתלית



ליזרוביץ משה – הקצין, אשתו ואחיה - נחטפו ונרצחו ע"י ערבים










בית-העלמין הישן של ראשון-לציון



טקסט:



פ"נ



הקצין משה ברוריה אליהו



ליזרוביץ קירז'נר



ב"ר אליעזר בת ר' קדוש ב"ר קדוש



שנחטפו ונרצחו במאורעות תרצ"ח בעתלית



ועצמותיהם נתגלו ע"י משטרת ישראל לאחר 25 שנה



והובאו לקבר ישראל בשנת תשכ"ג



ת נ צ ב "ה





ביום ב' 9 בספטמבר 1940 הפציצו מטוסים איטלקיים את תל-אביב. כ-60 פצצות נפלו על מרכז העיר באזור הרחובות המלך ג'ורג'-בוגרשוב-פינסקר. נגרמו נזקי רכוש כבדים. מאות נפצעו, 122 יהודים, שארבעה מהם נותרו אלמונים, נהרגו.



ההודעה הרשמית שפורסמה מטעם מפקדת הצבא הבריטי בירושלים אמרה:



"מטוסים איטלקים התקיפו אתמול אחר-הצהרים את תל-אביב וסביבותיה והטילו פצצות ללא הבחנה... "



ההודעה הרשמית האיטלקית נוסחה בלשון זו:



"חיל-התעופה האיטלקי הרעיש קשה את נמל יפו. הנמל וכן המחסנים הותקפו קשה ופרצו דליקות עזות".



עורך "הארץ" כתב:



"...ביום בהיר, ממרומי התכלת הבהירה של העיר עברית, הוטלו עלינו פצצות אויב, שכוונתן היחידה היתה לשפוך דם נקי, דם יהודי, לתיאבון, לראווה, להתעללות. ת ש ע י ם נפש, בהן ע ש ר י ם עוללים ויונקים שכלנו ביום אחד, בשעה אחת, שעת הזוועות של יום אתמול... "



לוויית חללי ההפצצה יצאה בעשר בבוקר מבית הספר "בלפור" שברחוב בלפור בתל-אביב לבית העלמין בנחלת-יצחק. חלקה מיוחדת הוקצתה להם.



בין הילדים שנפגעו בשעת הזוועות היה חגי לזרוביץ, ילד יתום בן ארבע וחצי שחי אצל דודתו, אחות אמו, בתל-אביב. חגי נפצע בעת משחקו בחצר בהפצצה הרצחנית ולמחרת מת מפצעיו.



חיל-האוויר האיטלקי הרג את חגי הקטן, ששרד את כנופיית אבו-דורה, לאחר רצח הוריו ודודו.





וזאת תמצית הסיפור:



בתקופת המנדט, שכן בעתלית מחנה לאסירים ערבים שהועבדו בעבודת פרך.



בליל 16-17 באוגוסט 1938 התקיפו כ-200 מאנשי כנופייתו של אבו-דורה [ראה 'פרופיל של רוצח'] את מחנה האסירים, השתלטו עליו ושחררו חלק מהכלואים בו. עם הגעת תגבורת בריטית, נסוגו אנשי הכנופיה ולקחו עמם בני ערובה את משה לזרוביץ סגן מפקד המחנה, אשתו ברוריה, שלושת ילדיהם רחל, יפרח וחגי ואת הגיס אליהו קירז'נר. שלושת המבוגרים נרצחו וגופותיהם הוסתרו. לאחר שלושה ימים שבהם כוחות משטרה וצבא חיפשו במרץ אחר החטופים, הופיעו הילדים ליד גדר קיבוץ משמר-העמק וסיפרו את מה שידעו.



רק בשנת 1963, בעקבות חקירותיו של קצין המשטרה ד"ר שלמה בן אלקנה, חוקר והיסטוריון, התגלה ליד עין-הוד הבור שבו הוטמנו שרידי הגופות ועצמות.



עם סיום הזיהוי התכנסה המשפחה בבית אסתר קירז'נר בנחלת-יהודה והחליטה לערוך את הקבורה בבית-העלמין בראשון לציון, שבה נולדו ברוריה ואחיה אליהו.





מבוא



במוצאי יום ג', 16 באוגוסט 1938, לאחר מסיבה שנערכה בצריף הדרומי של מחנה הסגל שלרגלי ההר מדרום-מזרח למחנה האסירים, ב'דירת השירות' של משפחת לזרוביץ, עמדו סגן מפקד מחנה האסירים בעתלית, הקצין היהודי משה לזרוביץ, אשתו ברוריה ואחיה אליהו במטבח, ושטפו כלים. הגיס אליהו התארח במקום לרגל בואו לגבות את שכר עבודתו, שמפעל המלח בעתלית טרם שילם לו. בחדר הסמוך ישנו שלושת ילדי הזוג: רחל בת ה-12, יפרח בן 8 ובן הזקונים חגי - בן שנתיים וחצי. בחוץ שמר שוטר ערבי. מפקד המחנה היה הקצין הבריטי מק-לין. הקצין התורן היה נאיף אלע'רייב מכפר-כנא.





משה לזרוביץ - בנם של אליעזר וחווה לזרוביץ, נולד בשנת תרנ"ח [1898] בפתח-תקווה. בינקותו נפטרה אמו. אביו האלמן מסר את שני בניו – משה וישראל הבכור – לטיפולן של גיסותיו, אחיות אשתו. משה גדל בביתם של בנימין ואיטה שינפלד. החל בגיל 14, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר העממי "פיק"א" בפתח-תקווה, עבד כפועל חקלאי בשדות המושבה ובפרדסיה. עם הקמת "המשטרה המעולה" [הז'נדרמריה דאז] בשנת 1921 על-ידי הבריטים, התגייס לשורותיה בעקבות קריאת המוסדות הלאומיים. עם פירוקה בשנת 1927 הועבר למשטרה הארצישראלית והגיע לדרגת קצין. משה היה חבר בארגון ה"הגנה" ולימים הצטרף לאחת הלשכות של "בני ברית". בשל הצטיינותו בשירות המשטרה ובזכות היותו פרש מעולה, התחבב על מפקדיו הבריטים ואלה קידמוהו בתפקיד ובדרגה, ובראשית שנות השלושים כבר היה מפקח-משנה. הקצין דאגלס ו' דאף, ששירת במשטרה המנדטורית בארץ, תיאר בספרו "אביר הגליל" את הקצין משה לזרוביץ כגיבור יהודי שקומתו קומת ענק - 1.85 מטר! לזרוביץ הוצב לשרת בבית-הסוהר נור אל-שמס שממזרח לטול-כרם, ובתחילת 1936, כשנשלח למחנה האסירים בעתלית כסגן מפקד המחנה והועלה לדרגת מפקח, עבר לגור במקום עם משפחתו. עם פרוץ "המאורעות" ב-1936 ["המרד הערבי"], בשל היותם המשפחה היהודית היחידה במקום, ניסו ידידיו להשפיע עליו שיעבור למושבה עתלית. משה סירב, הוא לא האמין שערבים, ידידיו, יתנכלו לו; הרי לא מעט מהאסירים הערבים במחנה עתלית עבדו בביתו, ורבים אהבו אותו הודות ליחס הטוב שקיבלו ממנו, וכינוהו שייח' מוסא או אבו-מוסא.





בשנת 1924, בעת שירותו ב"משטרה המעולה" בסביבות ראשון-לציון, הכיר את ברוריה קירז'נר. באחד מלילות שבת בקיץ של אותה שנה, כשהגיע רכוב על סוסו למושבה, נמשך אל קול השיר "מה יפים הלילות בכנען" מפי נערה בגן המושבה. בעלת הקול, ברוריה קירז'נר, היתה אז בת 17. עד מהרה נכנסו בברית הנישואים והיא הייתה לרעייתו, אם שלושת ילדיו וליוותה אותו עד הקץ המר.





ברוריה, בתם של קדיש קירז'נר מראשון-לציון ורחל בת יצחק רוזנפלד מרחובות, נולדה בט"ז בתשרי תרס"ח (25.9.1907) בראשון-לציון. היא סיימה את לימודיה בבית הספר העממי ע"ש חביב במושבה. באותו זמן נפטרה אמה ממחלה ממארת, וכאמור, בשנת 1924 נישאה לשוטר משה לזרוביץ.



בהיותה אשת סגן מפקד מחנה האסירים בעתלית ניסתה להקל על חיי האסירים הפוליטיים היהודים ואפשרה להם לפגוש בביתה את בני משפחותיהם שבאו לבקרם.



ברוריה היתה אישה בריאת בשר, וגובהה היה כ-1.60 מטר.





אליהו, אחיה של ברוריה, נולד בכ' חשוון תרס"ה (29.10.1904) בראשון-לציון, למד ב"תלמוד-תורה" ובבית-הספר "חביב". עם סיום לימודיו בבית הספר העממי, הצטרף אל אביו ואחיו לעבודות בניין והיה לקבלן עצמאי. בראשית 1927 נישא לאסתר בת זליג ושרה סלומון מראשון-לציון, הצעירה ממנו בשנתיים, שהכיר עוד מימי לימודיו בבית-הספר, ונולד בנם אברהם. כעבור שנה, בימי המשבר בענף, היגר עם משפחתו לאוסטרליה. בעיר מלבורן היה לסוחר מצליח והתערה בחיי הקהילה היהודית: שימש שם כגזבר, היה חבר ההנהלה של אגודת הספורט "הכוח" ושל "תלמוד-תורה" שבו למדו ילדי הקהילה. כחבר-פעיל בהנהלת אגודת "גמילות-חסד", סייע למהגרים היהודים שהגיעו למלבורן מארץ-ישראל ומארצות אירופה. בשנת 1930 נולדה בתם רחל ובנם מרדכי נולד שנה אחריה. המשפחה התקשתה להסתגל ובשנת 1933 חזרו לראשון-לציון. אליהו הצטרף לארגון ה"הגנה" והתיישב במושב העובדים נחלת-יהודה. בתקופת "המאורעות" נענה להצעת גיסו משה לזרוביץ ועבד כקבלן בניין במחנה האסירים בעתלית. בשל השפל הכלכלי בענף, עבד במפעל המלח בעתלית עד שחלה, אז נולדה בתם אורה. אליהו היה בעל מבנה גוף רחב ושמנמן, וגובהו היה כ-1.75 מטר.





החטיפה



משפחת לזרוביץ פיתחה עם אנשי הכפר הערבי עין-חוד יחסי-ידידות, ובמיוחד עם משפחת המוח'תאר זידאן חסין אבו אל-היג'א. אנשי הכפר מכרו את תוצרתם לסגל המחנה ונהגו לבקר בביתם של משפחת לזרוביץ. אך מערכת היחסים ההדוקה לא מנעה מבני הכפר להשתתף בהתקפה על מחנה עתלית.



"אני זוכרת שלפני החטיפה קיבלו הורי מכתב בערבית. במעטפה היו שני דבורים מתים. אמא האמינה באמונות טפלות וחשבה שזה מבשר על אסון העומד לבוא עלינו", סיפרה רחל.



זמן קצר לפני החטיפה עבר הקצין לזרוביץ ניתוח להסרת שקדים, ולכן החליט לצאת לחופשה שנתית ולנסוע עם המשפחה להחלמה בקפריסין.



משום שלא חש בטוב, שמח כשהציעו לו לדחות למספר ימים את יציאתו לחופשה. חבריו במחנה האסירים עתלית, ובמיוחד הקצין הערבי נעים משכם, לחצו עליו לערוך להם 'חפלה' [מסיבה] לפני יציאתו. וכך היה.



בלילה שבו נערכה המסיבה בבית משפחת לזרוביץ, התאספו אנשי כנופייתו של יוסף אבו-דורה באום אל-זינאת; הם באו מכפרי הכרמל ומוואדי ערה. לאחר שקיבלו תדריך מראש הכנופיה, הלכו הפורעים החמושים דרך ח'רבת קמבאזה לעין-חוד, עברו את הכביש, הקיפו את המחנה, הקימו מחסומים והציבו יחידות אבטחה. אל המחנה פרצו למעלה ממאתיים איש, ובראשם עוזריו ועושי דברו של יוסף אבו-דורה: יוסף חמדאן מאום אל-פחם הידוע לשימצה, והשודד המפורסם עבדול כרים חג' מחמד מהכפר דנבה, והשתלטו עליו. קצינים וסוהרים ערבים שבמחנה שיתפו פעולה עם הכנופיה. חלקם ידעו על התוכנית ויריותיהם היו יריות סרק באוויר. סופר כי הקצין הערבי שעמד להחליף את ידידו לזרוביץ ביום הרצח, דחה את ההחלפה ביום אחד; "אני משוכנע כי הוא עשה זאת בכוונה", סיפר ידיד המשפחה.



מלבד מפקד המחנה - הקצין הבריטי מק-לין שנפצע בזרועו והסמל האנגלי, שהשיבו אש לכנופיות, לא נלחם בהם איש. לא ידוע איך נפצע השוטר הערבי.



בזמן ההתנגשות נפצע לפחות אחד מהתוקפים, כנראה ע'ארב אל-דרבאס מפקד תת-כנופיית הכפר טירה, שנפגע בראשו וברגלו; שותפיהם חילצו אותם בעת שנסוגו.





הקצין לזרוביץ ערך את המסיבה בגן שלפני צריף המגורים, וזו נמשכה עד לשעה מאוחרת. ברוריה ציוותה על שלושת הילדים ללכת לישון.



קרוב לחצות התעוררו הילדים לשמע יריות ורצו למטבח, שם עזרו הקצין לזרוביץ ואליהו קירז'נר לברוריה בניגוב הכלים. חגי בכה. לזרוביץ אמר שהכנופיות מתקיפות את המחנה כדי לשחרר את האסירים הערבים. פנסי ה'לוקס' בחוץ כבו. נשמעו צעקות בערבית: 'עלא אל-בית [על הבית של] מוסא אפנדי'. 'יאללה, עלא בית אל-זאבט [קדימה, לבית הקצין] אבו-מוסא'.



לזרוביץ – יחף ובמכנסי חאקי קצרים, לקח את אקדח התופי שלו, חתך את רשת החלון במטבח וכולם יצאו החוצה. יפרח וחגי הקטן יחפים ורק גופיה ותחתונים לגופם, רחל בכתונת לילה [נעליים היא הספיקה לנעול], ואילו ברוריה יחפה וחלוק לגופה, גם אחיה היה יחף. הם הסתתרו בין הסלעים שמאחורי הצריף. גילה אותם ערבי אחד. מיד הוקפו בערבים מזוינים ברובים, כעשרים במספרם, וביניהם עלי צאלח - שוטר שברח כמה ימים קודם מן המחנה אחרי שהסתכסך עם הקצין לזרוביץ. הערבים ציוו עליהם לקום וללכת איתם. יפרח הסתתר מאחורי הגדר. ברוריה לקחת מבעלה את האקדח, זרקה אותו בין הסלעים ואמרה להם בערבית: "השתגעתם? את מי אתם חוטפים?" דבריה היו לשווא.



הקצין לזרוביץ לקח את בנו הקטן חגי על זרועותיו. כשראה יפרח שהם לוקחים את כולם יצא ממחבואו והצטרף אליהם בריצה.



"בגלל התערבותו המהירה של הצבא, הערבים שלא הצליחו לשחרר את האסירים, לקחו את בני משפחת לזרוביץ' ואת אבי אליהו כבני ערובה. הם לא חשבו להרוג אותם" סיפר לי הבן - אברהם קירז'נר.





בעת ההתקפה, סיור משטרה שהוזעק למקום, ניסה להגיע עם מכונית המשוריינת למחנה, אך לא הצליח לפרוץ את מחסום האבנים. כשפרצו כוחות צבא משוריינים, אנשי הכנופיה נסוגו ואיתם החטופים - שלושה מבוגרים היהודים ושלושת הילדים. קצין המשטרה אנעאם ג'אבר והשוטר שעמד על המשמר ליד צריף הקצין לזרוביץ, על נשקם - החלו לסגת ברגל להרים לכיוון עין-חוד. איש לא כיסה את עיניהם של החטופים.





הגשש אבו-עבדאללה עם כוחות משטרה וצבא סרקו את הקרקע. בשעה תשע בבוקר הגיעו למקום כלבי המשטרה שהוטסו מירושלים ומיד החלו ללכת בעקבות הכנופיה.



מטוסים הועלו לאוויר. החיפושים היו נרחבים ביותר. בדקו בורות מים ומערות בהר-הכרמל. אך לשווא.





למחרת החטיפה יצאה לדמשק משלחת של יהודי טבריה למצוא דרך אל מנהיגי "המרד הערבי" כדי לשחרר את החטופים. הם הגיעו לקרוב משפחה יהודי, חבר "הבונים החופשים", אשר פנה באמצעות עמיתו זאכי אע'ה אל אחד ממנהיגי "המרד הערבי", השייח' מחמד אל-אשמר. כעבור יום התקבלה תשובת השייח' ולפיה ישוחררו הילדים, ואילו בקשר למבוגרים - אינו יכול להבטיח דבר.





הרצח



בראש החוטפים היה יוסף חמדאן, שהתגורר אז באל-מנסי, והיה סגנו של אבו-דורה - שניהם יוצאי כנופיית עז א-דין אל-קסאם.



יוסף חמדאן היה בנו של נאיף חמדאן מחמולת אל-מחאג'נה מאום-אל-פחם. כחבר בכנופיה נקט אלימות רבה בכפריים הערבים, שרף את בתיהם, התקיף אותם ודרש כופר, ולעיתים גם שלח ידו ברצח. עם חיסול הכנופיה על-ידי הצבא, החל להנהיג 15 איש בפיקודו של שייח' עטיה אחמד עוואד בסביבות אום-אל-פחם. בקרב ליד הכפר אל-יאמון ב-3 במארס 1938 נהרג מפקדו של חמדאן, והוא נכלא במחנה עתלית והמתין למשפטו. בזכות התערבותו של מוח'תאר כפרו, מינהו הקצין לזרוביץ ל"שאוויש" [סמל] האסירים, והוא הורשה לצאת עם האסירים לעבודה מחוץ למחנה. יוסף חמדאן גם נהנה מיחס מיוחד מצד משפחת לזרוביץ ואף התארח בצריפם, מעשה שנחשב ליוצא דופן. בקיץ 1938, בעקבות עסקה עם המייג'ור קלמן כהן, אפשרו לו ל'ברוח' מהמחנה. אך יוסף חמדאן לא קיים את חלקו בעסקה. הוא הפר את הבטחתו לשתף פעולה, וחזר והצטרף אל הכנופיות.



אבו-דורה לא חשב כלל על חטיפת משפחת לזרוביץ. מטרתו הייתה לשחרר אסירים ערבים ולפגוע ביוקרת השלטונות וכבודם. על החטיפה החליט לאחר שהסוהר העריק עלי צאלח [שנהרג כעבור זמן קצר על-ידי הצבא הבריטי בסביבות אום אל-פחם], שהסתכסך עם הקצין לזרוביץ, שכנע אותו לקחתם כבני ערובה.





בנסיגה מעתלית הקצין לזרוביץ התקשה ללכת יחף על האבנים והקוצים בקצב החוטפים הממהרים, שכדי לזרזו הכו בגבו בקת הרובה של שומרו הערבי. חגי הקטן בכה.





החטופים היהודים הובלו לגבעת אורנים ממערב לעין-חוד, ליד מטע זיתים של משפחת אבו אל-היג'א, שם התמקם אבו-דורה עם אנשי מטהו בעת ההתקפה על המחנה. כשהגיעו לסביבת הכפר יצאו לקראתם עשרה ערבים רכובים על סוסים, לבושי חאקי נושאים רובים ואקדחים, ביניהם מחמוד אמין תמימי מחיפה, שהיה מזכירו של אבו-דורה, ושומרי ראשו יוסף אחמד אל-קנאיר ועלי אחמד אבו-אל-ח'יר, בני כפרו, אחמד אל-שלבי מזרעין וסאלם עבדו אל-יאמני מחיפה, שיש אומרים כי הוא יהודי-תימני שהתאסלם. בראשם רכב אבו-דורה - נמוך קומה, רחב כתפיים, זקן דק עוטר את פניו, לבוש בגדי חאקי הדורים, לרגליו מגפיים מבריקים גבוהי עקב ומכנסי רכיבה [בריצ'ס]. מתחת לכאפייה חבש כיפה פלאחית גדולה שעליה נרקם המשפט: "יוסף סעיד אבו-דורה, מפקד אזור בית-שאן – ג'נין והכרמל". הוא גם העניק לעצמו דרגה בכירה – 'גנרל של כל הכנופיות' - שלושה חוטי זהב, כתר זהב ושני כוכבים עיטרו את כתפיו; על חזהו נשא דגל ערבי, ואותות הצטיינות וסמלים רבים ביניהם גם סמל "הפועל". שני אקדחים היו נעוצים בחגורתו, גרמני ואנגלי, חרב ופגיון [שברייה] מכסף.



סיפרו כי לאבו-דורה היו שני סוסים אצילים, מוסוליני והיטלר, ושני חמורים: קינג ג'ורג' וקצין כהן.





שם, בין האורנים, העמיד אבו-דורה את החטופים היהודים בפני "בית-דין" . כ"שופטים" כיהנו אל-חאג' חסן אל-מנצור, תורכמני מכפר אל-מנסי, "שופט" ראשי של "בית-הדין" וקרובו של יוסף חמדאן; סלימאן זידאן אל-צעבי מעין-ע'זאל, מי שהיה הממונה על שומרי ראשו של אבו-דורה; ושייח' עלי אל-סעדי, בדווי מערב אל-סעידה, ששימש כאימאם ומטיף במסגד הכפר אל-מנסי.





שייח' עלי אל-סעדי נמנה עם משפחת אל סעדי הידועה ככת של "דארווישים", הקפיד על שמירת מצוות האסלאם והיה מחסידיה של כנופיית שייח' עז אל-דין אל-קסאם וקנאי לאומני ["עצאביה"].



השייח' עלי אל-סעדי הוא שהוציא את פסק-ההלכה ["פתווה"] להמתת הגברים השבויים ולא לגעת לרעה באישה ובילדים. אנשיו של אבו-דורה החלו לריב ביניהם מי יזכה בנשים כשלל והיו שרצו לאנוס אותן. שייח' עלי פנה אל אבו-דורה וביקשו להורות לגברים שלא לגעת בשבויות, שכן התנהגותם מביישת את המרד. אבו-דורה גער בהם והטיל על שומרי ראשו לשמור על האישה והילדים.





הילדים הופרדו מההורים, והשובים התכוונו לאסלמם; "אמרו לי להגיד תפילה ארוכה ואם לא אגיד ישחטוני. אמרתי להם: תפילה כזאת גדולה ביום אחד להגיד – קשה, בכל יום קצת אלמד; הם ראו שאני צודקת – אז חדלו", סיפרה רחל.





יש אומרים כי בעת המשפט התנהגה ברוריה באומץ לב ואף סטרה לאחד השופטים על פניו, על כך ספגה מכות. בעלה התערב ואחד משומרי "בית-הדין" כנראה הכושי נאיף אבו-שחרור, ירה בו והרגו.



יש מספרים כי יוסף חמדאן הוא שחיסל את קצין לזרוביץ, אשתו ואחיה, כדי שלא יעידו במשטרה על מעורבותו בחטיפה - מעשה שדינו מוות, וזאת בנוסף למניע הלאומי להרוג כל יהודי ובמיוחד יהודי שהיה סגן מפקד מחנה אסירים.



יש אומרים כי לאחר שאבו-דורה הורה להפריד את האישה מן הגברים ולהעבירה למפקדתו, ניסו להעלותה על סוס; משום שהייתה בריאת בשר לא הצליחה לעלות בעצמה על האוכף, והגברים הרימוה בזרועותיה והושיבוה על האוכף תוך דחיפות באחוריה. היא החלה לצעוק ונפלה. באותו זמן נשמעו צעקותיהם של אבו-מוסא וגיסו ומיד אחרי כן כמה יריות. האישה התחילה לצרוח ולקלל את דת האסלאם ואת המוסלמים - "לאחר שהגברים הוצאו להורג השתוללה האישה וקיללה את דת האסלאם ולכן הורה אבו-דורה לירות גם בה". "קיללה אותם 'ילען דינכם' ועל כך שילמה בחייה", סיפר אברהם קירז'נר.





מספרים כי עקב צעקותיה מיהר למקום יוסף חמדאן ואמר לאבו-דורה: "אבו אל-עבד, צעקותיה יגלו לצבא את מקומנו". ואז הורה אבו-דורה: "תהרגו אותה", ויוסף חמדאן ירה בבטנה ובראשה.





"המבוגרים הוצאו להורג ביער עין-חוד. תחילה ירו באבו-מוסא ואחרי כן בגיסו שניסה להימלט", סיפר עלי נימר אבו אל-היג'א והוסיף: "כשהגיבה על כך האישה בצווחות וקללות, הורה אבו-דורה לירות גם בה". איש לא פגע בגוויות, רק הרועה מוסטפא מחמוד אבו אל-היג'א הוא אבו-סוסאן, לקח לעצמו טבעת זהב מאצבעו של אחד הגברים וגם שרשרת זהב עם תליון מצוואר האישה.



אבו-דורה הורה לזידאן חסין אבו אל-היג'א, מוח'תאר עין-חוד (שגם משפחתו השתייכה לכת "דרווישים") לקבור את הגופות ונסוג עם אנשיו בחיפזון, בשל חששו מהצבא הבריטי, להרים שבדרום-מזרח, לאזור הכפרים אום אל-זינאת, אל-כפריין ואל-מנסי.





מסע הילדים



ביער האורנים שליד עין-חוד, הפרידו את רחל, יפרח וחגי מהוריהם. "אבא רצה להגיד לי דבר-מה. ברגע שרצה להגיד קיבל מכה בקת רובה בגב", סיפרה רחל.





את רחל העלו על סוס רזה ובינה ובין הפרש הושיבו את אחיה הקטן חגי. הסוס מת בדרך. יפרח הושב מאחורי רוכב שגם סוסתו היפה מעדה: "אני והפרש נפלנו ארצה. מנפילה זו נשרטתי. עתה הפרידו ביני ובין רחל וחגי ואני נשארתי לבד", סיפר יפרח.





כשהתחילה שיירת הרוכבים לנוע נשמעה ברוריה צועקת ואחרי זה אנחה עמוקה וירייה.



לשאלת רחל - למה אמא צועקת? - השיבו שהיא נפלה מהסוס, וכי אביה הצליח לברוח.



"תוך כדי רכיבה ניסו אנשי הכנופיה להיטפל אלי. אך ערבי אחד הגן עלי. עוד בלילה הראשון קיבלתי את המחזור", סיפרה רחל. אסרו עליה לדבר. כשאמרה דבר, ניגש אליה ערבי ורצה להרגה. למזלה, עלי הגן עליה.





אומרים שאבו-דורה רצה לשמור לעצמו את רחל, שהייתה מפותחת לגילה, ולהחזיק את שני אחיה יפתח וחגי כבני-ערובה כדי שתסכים להתחתן עמו.





אבו-דורה הרכיב לפניו את רחל ואילו אבראהים אל-צעבי ועלי חסין אל-חוראני הרכיבו על סוסותיהם את יפרח וחגי. הם חששו מסיורי הצבא ונעו בלילה.





בדרך התפאר אבו-דורה בפני רחל, ש"אם יתפסו את הקצין כהן יחתכו לו כל יום חתיכות בשר".





לקראת הבוקר ניסה אבו-דורה לאנוס את רחל תוך איומים: "את אביך ואת אמך שחטתי ואשחט גם אותך". כשפרצה בבכי, הוסיף שישחט גם את שני אחיה.



למזלה, כשנוכח אבו-דורה כי היא טמאה למגע, הדפה מעל פניו והיא הלכה אחרי סוסו ברגל.





ערבי אחד בשם עלי טיפל בילדים. אמר שלא יפחדו, שלא יאונה להם כל רע, ואם יעשו להם דבר-מה הוא יאבד את עצמו לדעת.





בארבע לפנות בוקר עברו הרוכבים את אום אל-זינאת ובבוקר של יום ד' 17 באוגוסט 1938 הגיעו לאל-כפריין ל'בית-החולים' של הכנופיה: שלושה בתים, ומסביב עצי אקליפטוס. את הפצועים השאירו שם.



היה שם רופא ספרדי. אמרו שהוא יהודי מדמשק, שהוכרח להתאסלם; אמרו כי הוא יהודי שנחטף בין ראש-פינה לצפת. עברית הוא לא דיבר. ערבים הוא לא אהב.





רוב החוטפים המשיכו לרכוב לכיוון באר אל-צפצאפי שממערב לאל-כופריין כדי להשקות את סוסיהם ומשם רכבו לכפר סברין.



"רכבנו במשך שעות בהרים עד שהגענו בבוקר לכפר ערבי", סיפרה רחל.





כעשרים מהם – בראשם יוסף חמדאן וחסין אל-ראצ'י, פנו לאל-כפריין לעבר ביתו של שייח' עבדאללה יוסף אלע'ול. אבו-דורה התארח בבית הקומתיים של המוח'תאר אחמד אסעד אל-ח'צ'ר.





בעוד השייח' מחליף ברכות עם יוסף חמדאן הגיע אבו-דורה רכוב על סוסתו ובעקבותיו נערה יהודייה בוכה - רחל. השייח' בירך את אבו-דורה והזמין אותו ואת אנשיו להיכנס לביתו לאכול. אבו-דורה הורה ליוסף חמדאן ולחסין אל-ראצ'י להציב אבטחה בחוץ ורק אז נכנסו לבית: אבו-דורה, יוסף חמדאן, חסין אל-ראצ'י ואיתם שייח' עלי אל-סעדי, ורחל הרצוצה והמלוכלכת. לבית הוכנסו גם יפרח וחגי.



אבו- דורה הורה לשייח' עבדאללה לשמור על הילדים עד שישלח להביאם אליו. כשרחל צעקה: "איפה אבי? איפה אמי?" התברר לשייח' עבדאללה, שאלה ילדיו של הקצין אבו-מוסא.



ערבים מהכנופיה באו ולקחו את יפרח וחגי. רחל, שדיברה היטב ערבית, התחננה ל שלפחות ישאירו אצלה את חגי הפעוט בן השנתיים להשגחה ולטיפול. היא החזיקה בו, אך הערבים דחפו אותה ולקחו גם אותו.





בפתח חדר-הנשים פנתה הנערה בערבית ליוסף חמדאן ושאלה אותו: "היכן הורי, היכן דודי, מה עשיתם להם? יחס הורי היה טוב אליך כשהיית עצור במחנה, הרי לא פעם התארחת אצלנו. איפה הם?" יוסף חמדאן ניסה להרגיעה והבטיח לה שהם יחזרו עוד מחר לביתם ושם ימצאו את הוריהם ואת דודם.



"אני ילדה קטנה, אינני רוצה להיות בין גברים. הביאו לי אישה", בכתה רחל.



הגברים עלו למעלה ורחל נשארה בקומה התחתונה עם הנשים.



הילדים לא פסקו מלבכות. השייח' עבדאללה הורה לאשתו לעזור לנערה ולשני אחיה להתרחץ ולהלבישם בבגדים ערביים, ויצא עם יוסף חמדאן לחצר. בחצר שמע מפי יוסף חמדאן על התקפת מחנה עתלית, חטיפת המשפחה ומסירתה לאבו-דורה. על כך ששייח' עלי אל-סעדי פסק לנהוג בהם לפי מנהג הנביא, להרוג את הגברים השבויים ולאסלם את האישה והילדים, ובהוראת אבו-דורה הוא לקח את הגברים הצידה וירה בהם. בשובו לאבו-דורה שמע את האישה צווחת ומקללת את דת האסלאם ולכן ירה גם בה, באישורו של אבו-דורה. לאחר שיחה זו חזרו השניים אל הבית.





הנשים הכינו פת-שחרית ואחרי-כן סעודת צהריים, שכן המורדים נשארו בבית השייח' עד לשעות הערב. הם נזהרו שלא לנוע באור היום פן יתגלו על-ידי מטוסי-סיור של הצבא הבריטי שסרקו את האזור.



"בערב שוב העלו אותי על סוס ושוב רכבנו שעות רבות ללא הפסק בהרים, כך הייתי איתם שלושה ימים. הם רכבו בלילה ונחו ביום בכפרים", סיפרה רחל.





עם חשכה ירדו המורדים לכפר אל-מנסי, אל ביתו של חאג' חסן אל-מנצור, ומסרו את חגי להשגחתו של יפרח.



את הילדים השאירו בגורן של מאהל התורכמנים ליד הכפר אל-מנסי. יפרח נשא כל הזמן את חגי אחיו הקטן בזרועותיו וזה הקטן לא חדל מלשאול על הוריו.



שני ערבים לקחו אותם לוואדי ואמרו להם ללכת. יפרח שחשש חזר עם חגי לבדווים. אלה הכניסו אותם למחסן אבטיחים, משם שמעו צעקות של נשים: 'שילחו אותם הביתה, שודדים, רוצחים!"





רחל נשארה בביתו של שייח' עבדאללה עד למחרת ולא פסקה לבכות; היא סיפרה את קורותיה לנשים שריחמו עליה, בכו וצעקו: "חראם, חראם, מסכינה" [אסור, אסור, מסכנה]. כששאל שייח' עבדאללה את אשתו לפשר בכיין וצעקותיהן, הסבירה לו שהנערה מסכנה, זו הפעם הראשונה שקיבלה את המחזור שלה והיא גם פצועה בראשה.



שייח' עבדאללה סיפר לאיש הכנופיה שייח' עלי, שאבו-דורה ניסה להתנכל לנערה. שייח' עלי התפלא: "הוא לא שיער שאבו-דורה האדוק בדתו והמסתגף בצומות ובתפילות לא ישלוט ביצרו", ואמר שינסה לשחרר את הנערה. ואכן, שייח' עלי אל-סעדי קיים את הבטחתו.



השייח' עלי דרש מאבו-דורה לשחרר את הילדים, הפעיל את סמכותו הדתית וציטט לפניו פסוקים מן הקוראן וה'חדית' [מסורות המיוחדות לנביא האסלאם]. לאחר שיחה ארוכה הצליח להשפיע על אבו-דורה להחזיר את הילדים ליהודים.





למחרת, יום ה', לפי הוראת אבו-דורה לאחד מקרוביו של שייח' עבדאללה הועברה את רחל לאחד הבוסתנים שמצפון לכפר אל-מנסי. למחרת עברו בכפר לעראבה אל-פוקא הקרובה למשמר-העמק, שם התעכבו כל היום. בלילה הגיעו למאהל בדווי בסביבות לג'ון.



לשם הובאו גם יפרח וחגי הקטן: "שם נפגשנו עם רחל. היא ישבה עם הערביות והייתה לבושה כערבייה", סיפר יפרח. "הפגישה הייתה מרגשת. אני זוכרת שאמרנו זה לזה כי ודאי הורינו חיים ובקרוב ניפגש איתם". סיפרה רחל.



בהיותם במאהל הבדואי נשמעו יריות מכיוון ח'רבת ליד-אל-עוואדם. אמרו שזה הצבא.



תוך רגעים התאספה כל הכנופיה. יפרח הועלה על סוס ואת רחל הושיבו יחד עם אחיה הפעוט חגי על סוס אחר מאחורי פרש ערבי. הערבים התחילו לברוח. עברו את הכביש והתחילה דהרה מטורפת בהרים. במטע תאנים סמוך ישבו עד הערב וחזרו לכפר. רופא נוצרי חבש חתך עמוק באצבעה של רחל, שרגליה היו שרוטות מן הרכיבה ומן החיכוך עם עור הסוס.





באותו לילה קרא אליו אבו-דורה את רחל ואמר כי החליט לשחרר אותה ואת אחיה וכי מחר בבוקר יוכלו להיות בבית ולפגוש את הוריהם [זה היה שלושה ימים אחרי שרצח אותם] בתנאי שהיא תדאג לכך שהמכתב שימסור בידה יודפס בעיתונים "דבר" ו"הבוקר". אם לא יפרסמו שני העיתונים האלה את המכתבים ביום ראשון הקרוב, הוא יבוא אליה בלילה ויהרוג אותה. הכנופיה תדע לתפוס אותם בכל מקום שיהיו בו, ולשחוט אותם. הוא נתן לה נייר ועיפרון והכתיב לה מכתב בערבית. היא כתבה את המכתב באותיות עבריות, וזו לשונו: 'אני יוסף אבו-דורה, איש צדק, לא עשיתי לילדים שום דבר רע. התייחסתי אליהם טוב. השבויים היו מרוצים אצלי, נהגתי בהם כדת ושחררתי אותם כמחווה של 'האומה הערבית הלוחמת' ש'מנהיגיה אצילים'.



"כשכתבתי את הפתקה כולם סובבו אותי לראות איך אני כותבת", סיפרה רחל.



לאחר שהקריאה רחל המכתב לאבו-דורה, לשביעות רצונו, נתן לה לירה ושוב איים עליה שאם לא יפרסמו את מכתבו בעיתונים הוא ימצא אותה, אפילו יהיה זה בלונדון, ויהרוג אותה, והוסיף: "אחרי שתחזרו ליהודים והמשטרה תחקור אתכם, תספרי שכל הזמן היו עינייך קשורות ולא ראית כלום".





אבו-דורה הורה לשומרי ראשו יוסף אחמד אל-קנאיר ועלי אחמד אבו אל-ח'יר לקחת את רחל, יפרח וחגי ו"להביאם לקרבת קומבאניית מרחביה. ומשם ישלחום לסוכנות של היהודים וזו תדאג להם", אמר ורכב למפקדת הקבע שלו ששכנה בבית משפחת הבדווי אבו-שמאלי, שבין ח'רבת אל-טייבה והכפר רמאנה, לא רחוק מכפרו סילת אל-חארתייה.





בו בלילה באו שני ערבים לבושי סמרטוטים, והרכיבו אותם על חמורים; רחל הורכבה על חמור אחד ואילו יפרח וחגי הפעוט על החמור השני. משראו מלוויהם את סיורי המשטרה והצבא בדרכים, שינו כיוון והלכו לאור זרקור של קיבוץ אחר; בכל פעם שהאור התקרב אליהם - נשכבו.





"זה לא היה כל כך נוח כי החזקתי את חגי כל היום. הגב כאב לי מאוד. הרגשתי שהכל כואב. ואז בכיתי מאוד כי חגי היה כל כך מסכן. ויפרח שתק. הוא תמיד שותק. הערבי שאל אותי: 'את בוכה?' אז אמרתי לו: 'אתה חמור.' הוא שאל: 'למה את כועסת?' אמרתי לו: 'אתה חמור, אתה רואה שאני מחזיקה את הילד והידיים כואבות לי ואתה אפילו לא תיקח אותו.' הוא ראה שאני צודקת ולקח את הילד", סיפרה רחל.





שוביהם הביאו אותם לשדה דורה, ושם שכבו לישון.





כשהאיר השחר נתנו לרחל לירה אחת והורו להם ללכת לקיבוץ שממול ל"קומבאנית אבו-שושה - לפי הפרוז'קטור". הילדים הלכו והערבים הביטו אחריהם. השלושה הגיעו לכביש והמשיכו ללכת לאורכו. רחל נושאת את חגי הקטן על זרועותיה וכשאזל כוחה, נשא יפרח את הפעוט על כתפיו, "התחלפנו אחרי כל עמוד חשמל", סיפר. "כל שני עמודים", אמרה רחל.



הגיעו לגדר התיל והתחילו לחפש את שער הכניסה ופתאום צץ לפניהם שומר, כיוון אליהם את נשקו וצעק שיסתלקו. לפי בגדיהם חשב אותם לערבים, אך כשרחל אמרה לו: 'אנחנו יהודים; אנחנו הילדים של הקצין לזרוביץ!" הוא רץ אליהם בהתרגשות, הכניס אותם לחצר ורץ לקרוא לאנשים.





לגדר קיבוץ הם הגיעו ביום שבת 20 באוגוסט 1938, בשעה 05:40. לבושים היו בגדי ערבים: רחל בשמלה צהובה, ארוכה ורחבה, והיא מחזיקה את חגי הקטן על-ידיה.



הם באו מצד הכפר הערבי רוביה, אל הגדר, אל עמדה 4 שבבית המשאבה הישן. השומר הנרי קלאוזנר מהגרעין, ראה ילדים ערבים מתקרבים אל הגדר, וצעק עליהם בערבית: "רוך מן הון", שיסתלקו. הם ענו בעברית שהם ילדי ליזרוביץ שנחטפו מעתלית עם הוריהם.



שומר הלילה הביא אותם לחדרו של השוטר דיאמנט.





"חגי הקטן לא פסק מלבכות וקרא: 'אמא, אמא'. ליפרח שריטות על הפנים והוא מספר כי ענפים שרטו את פניו בשעת הרכיבה. לרחל פצעים על רגליה מהרכיבה", סיפרה חוה לין.





"יש הרגשה שהילדה מפחדת לספר הרבה, שהיא מסתירה ורק דואגת ושואלת: מתי יודפס מכתב ראש הכנופיות". כתבו ביומן הקיבוץ.





חברי הקיבוץ טיפלו בהם יפה, רחצו אותם, החליפו את בגדיהם ואפילו השיגו עבורם נעליים.





לפנות בוקר הגיע הקצין כהן, עם קצין אנגלי ועוד אנשי משטרה אחרים, ביניהם הסמל פולני והקורפוראל אברהם זלינגר. יפרח ורחל נחקרו בחדרים נפרדים. חגי הפעוט היה חולה אנוש. הוא לקה בזיהום ונלקח לחדר-חולים.



הגיעו עיתונאים. הילדים סיפרו להם שאינם יודעים היכן שהו בשלושת הימים האחרונים, כי מאז נחטפו כוסו עיניהם [מה שהיה שקר] הורכבו על סוסים ונלקחו להרים. רחל רצתה שיודיעו תכף בעיתונים על שחרורם ועל מכתב אבו-דורה ותוכנו.





"לילדה יש זיכרון טוב מאוד, והיא מוסרת גם תיאורים של כל מקום ומקום. היא מוסרת גם על תיאור אנשים אשר נפגשה איתם", ירשם ביומן החקירה המשטרתית.



[במשפטו של אבו-דורה, עדות רחל לא נתקבלה.]





חגי הפעוט החלים, וגם יפרח ורחל התאוששו בחברת הילדים.



אדיב מחמד אסעד אל-ע'באריה, הידוע כאבו-כאמל מאל-כפריין, טען כי הוא שהחזיר את ילדי הקצין אבו-מוסא ל'קומבאנית אבו-שושה'.





יש אומרים כי אבו-דורה שחרר את הילדים לאחר פנייתם של נכבדים ערבים מחיפה בהתאם לבקשתו של המייג'ור קלמן כהן, שסופר עליה קודם לכן.





ביום 24.8.38 עזבו ילדי הקצין לזרוביץ את הקיבוץ. דודתם רבקה, אחותה של ברוריה ובעלה אברהם גורדון, באו לקחת אותם. בהתערבותו של יצחק בן-צבי, אז נשיא הוועד הלאומי, שלחו את רחל למוסד החינוכי בבן-שמן ואת יפרח למוסד בשפיה. "בשפיה ניגנתי על קונטרבאס", סיפר יפרח. רק חגי נשאר בבית הדודים בתל-אביב, כי פעוט היה.





הקבורה



חמישה ימים לאחר שנרצחו שלושת החטופים היהודים, יצאו אנשי המוח'תאר זידאן חסין אבו אל-היג'א לקבור את הגוויות. הם העמיסו אותן בשקי תבן על הגמל של אבו-חלמי אבו אל-היג'א והלכו דרך וואדי אל-מע'אמדה לגבעת אל-מחמחאניה שבקרבת ח'רבת אל-חג'לה ביער שמדרום-מזרח לעין-חוד.



מכיוון שאנשי עין-חוד חששו לקבור את הנרצחים ביער שבקרבת הכפר או באדמתו של אחד מבני הכפר, פן יואשמו ברצח לכשיתגלה הקבר, קברום על אחת הגבעות שביער עין-חוד, רכוש ממשלתי; אל-מחמחאניה הייתה אדמה ממשלתית.



הם טמנו את הגוויות בבור ששימש בעבר לשרפת פחמים, ליד מערה שלצדה עץ-אלון גדול, וכיסו אותן באבנים ובעפר.





כעבור שנה פרץ ריב בין דיב מצטפא אבו אל-היג'א והמוח'תאר זידאן חסין אבו אל-היג'א. המוח'תאר חשש כי דיב מוצטפא יגלה לשלטונות את סוד הקבורה, ומחשש שאחד העצורים לא יעמוד בחקירה, כינס אחדים מראשי החמולה והוחלט להוציא את הגופות ממקום קבורתן ולהעלותן באש. הביצוע הוטל על אסעד סעיד אל-חרביה ועל מרעי חסן אבו אל-היג'א; השניים שרפו את הגופות והעבירו את השרידים למקום שממנו נלקחו.





כך עשו כדי שאם יגלה אחד הנחקרים היכן הקבר, לא ימצא המייג'ור כהן גוויות ולא יהיו בידו הוכחות להאשים את המוחת'אר, משפחתו או מי מאנשי הכפר בהעלמת מידע מהמשטרה.





כל הנוכחים היו בני משפחת אבו אל-היג'א. כת קנאים דתיים שנשבעו בקוראן לשמור את סוד ["אתכאמו תכאתום"] העלמת הגופות ונדרו לשמור על קשר שתיקה ולא לגלות את מקום הקבר.





כצפוי - דיב מוצטפא הלשין, ומייג'ור כהן עצר את המוח'תאר ואיתו חשודים נוספים לחקירה. הם הכחישו כל מעורבות. מייג'ור כהן הורה לענות את הנחקרים, אך הם לא גילו דבר. מקום קברם של אבו-מוסא, אשתו ברוריה וגיסו אליהו לא נתגלה.





החיפוש



כאמור, מיד עם היוודע דבר החטיפה פתחו בחיפושים נרחבים. מטוסים עלו לאוויר, בדקו בורות מים ומערות בהר הכרמל, אך לשווא. אנשי הכנופיה התפזרו לכפריהם.



הפעילו מודיעין לגילוי החטופים, חקרו חשודים בקשיחות ואף באלימות, אך גם מאמצים אלה לא הניבו תוצאות.



משטרת נפת הכפרים חיפה, בראשותו של המייג'ור קלמן כהן מזכרון-יעקב שהתמנה לחקור את הפרשה, עשו ככל יכולתם למצוא את מקום הקבורה.



לפי הוראותיו ערכו הקצינים קרליק ומיטלמן וגם הסמל שטייניץ חיפושים וסריקות אחרי החטופים בכפרי הר הכרמל בעיקר בסביבות דאלית אל-כרמל ואל-מוחרקה. החיפושים לא העלו דבר.



נערכו חיפושים גם בסביבות הכפרים עין-ע'זאל, אג'זם, ג'בע, אל-מזאר ועין-חוד. כולם היו לשווא.



המייג'ור כהן התרכז בחקירת אנשי עין-חוד, משום שהיו ידיעות כי הנרצחים נקברו ביער שבסביבת הכפר. גם אנשי הבולשת, חרף מנגנון המודיעין שלהם ושיטות החקירה הקשוחות שנקטו, לא הצליחו לדובב - לא את תושבי הכפר עין-חוד ולא אנשי כנופיות אחרים.





הפלוגה של פאיז חסון מדאלית אל-כארמל וזו של ג'דאען עמאשה מעוספיה, פלוגות דרוזיות במסגרת "כנופיות-שלום", החלו לסייע למשטרה ולצבא במרדפיהם אחרי אנשי אבו-דורה.





הגיע מידע מטעה ומוטעה ששיבש את החקירה כמו הידיעה על כך ששלושת הילדים הופרדו מהמבוגרים ונלקחו לאום אל-זינאת; שאבו-דורה הורה לקחת את שני הגברים לעין אל-סחלה שממזרח לכפר ערערה; כי בשל הסיורים המוגברים של הצבא הבריטי בכביש ואדי ערה החליטו להיפטר מן השבויים מחשש שאם ייתפסו על-ידי הצבא כשבידיהם השבויים יוצאו להורג ביריות, שכן "הצבא אינו שואל הרבה שאלות"; היו שמועות שהאישה נאנסה לעיני בעלה ואחיה, ולאחר מכן נרצחו כולם וגופותיהם נשרפו בבור-סיד.





כעבור שלושה ימים של חיפושים, ילדי הזוג לזרביץ הופיעו ליד גדר משמר-העמק. במקביל שחררו הכנופיות את הקצין ואת השוטר שנחטפו באותו לילה בעתלית.





הכפר עין-חוד היה ליעד - הצבא הבריטי, שהגיע למקום, פתח באש לעבר הכפר. אנשי עין-חוד נמלטו רובם פנו לדאלית אל-כרמל, להרים או ליער הסמוך.



למחרת בא המייג'ור כהן לדאלית אל-כרמל, הורה לאנשים לשוב אל כפרם וביקשם לסייע לו למצוא את בני משפחת הקצין אבו-מוסא, חיים או מתים. גם פרס הציע: אלף לא"י.





כאמור, דיווחים "לא נכונים" זרמו, ובשפע:



"אבו-מוסא ומשפחתו נורו זמן קצר לאחר שהובאו לפני אבו-דורה בסביבת סילת אל-חארת'יה".



"היהודים נהרגו באזור שבין ח'רבת קמבאזה ואום אל-זינאת בשטח השייך לפואד סעד מאום אל-פחם, בעל הבאר הקרויה 'ביר אל-שקאק' ומערבה ממנה באר נטושה הקרויה 'ביר אל-כופרי' ולתוכה השליכו את הגופות".



"אנשי עין-חוד' הרסו 'כבשן-העץ' ['אלאתון אלשג'רה'] הוציאו ממנו את אבני הדופן עד לעומק של שני מטרים וקברו בו את גופות אבו-מוסא, אשתו ועוד יהודי וכיסום באבנים ועפר".



או:



"השלושה, כלומר לזרוביץ, אשתו ועוד אדם אחד נרצחו בפקודת חמדאן וכי גופותיהם הושלכו אל בור ששימש פעם כבשן שגם אז היה עזוב, בשטח הנקרא ח'רבת חסן סמוך לאל-שקאק."





הקצין הבריטי ליבס מטול-כרם ניהל משא-ומתן לשחרור שלושה מאנשי הכנופיות האסורים שהועמדו למשפט תמורת הקצין ליזרוביץ ובני משפחתו, אך ללא תוצאות.



במסגרת החיפושים, נעצר בסוף 1938 פאיז אל-חאג' מחמד. הוא שוחרר מיד תמורת "עסקה" עם מייג'ור קלמן כהן, כדי שישתף פעולה עם המשטרה, יצטרף ל"כנופיות השלום" - "פצאיל אס-סלאם" - שהתנגדו, גם בכוח הנשק למופתי - חאג' אמין אל-חוסייני. ללא הועיל.





אברהם גורדון מתל-אביב, בעלה של רבקה, אחותה של ברוריה לזרוביץ – ניסה עוד ב-1938 לשכנע ערבים שונים למצוא את הקבר תמורת פרס כספי גבוה. לא בא איש.





גם הקצין הערבי כאט'ם אבו-ע'זאלה, מפקד תחנת זיכרון-יעקב, טיפל בחקירת מקרה החטיפה. אך ללא תוצאות.





הקצין הערבי אבו-תיאסיר, ששירת יחד עם משה לזרוביץ במחנה האסירים בעתלית, ניסה גם הוא לחפש את הקבר. גם המאמצים הללו לא העלו דבר.





אחדים מראשי הש"י בחיפה ובסביבה, ובהם לוי אברהמי [לימים מפקד מחוז ירושלים] המהנדס עמנואל וילנסקי [לימים מרצה בטכניון בחיפה] וטוביה אומני [לימים עובד במפעל "סולתם"] עשו מאמצים רבים לברר את גורל הקצין לזרוביץ, אשתו ואחיה.





גם נכבדים דרוזים כמו שייח' צאלח אל-חניפס משפרעם, שייח' לביב אבו-רקן וסלמאן אבו-שריף מעוספיא, שנרצח בסוף 1938 בידי אנשיו של אבו-דורה, פעלו לסייע בגילוי החטופים ומקום קבורת הנחטפים.





עזרא דנין איש הש"י הערבי ואנשיו עשו מאמצים רבים למצוא את גופות הנרצחים, והעלו חרס בידם.





אברהם וילנצ'יק, ידיד משפחת לזרוביץ ומפקד ב"הגנה", ניסה גם הוא לברר את גורל הנחטפים.



כך גם איש הש"י מגבעת-עדה שמשון משבץ. מאמציהם לא העלו תוצאות.





יצחק בן-צבי יושב ראש הועד-הלאומי העמיד תקציב מיוחד לצורך איסוף המידע על מקום הקבר וגם לאיסוף ראיות נגד אבו-דורה כדי שאפשר יהיה להעמידו לדין באשמת הרצח.





אבו-שחרור מהכפר אל-סינדיאנה, שהיה מעורב ברצח איש כנופיית אבו-סנאן ונידון למוות, שוחרר זמנית מן הכלא בהוראת המייג'ור כהן – אך לא הצליח למצוא את מקום הקבר.





בסוף אוקטובר 1938, כשעצרה יחידה בריטית בכפר אל-מנסי את שיח' עלי אל-סעדי, שחרר אותו המייג'ור מניר אבו-פאצ'ל, סגן הבולשת במחוז חיפה בטענה שהוא משמש לו מודיע. את קברם של שלושת הנרצחים לא מצא.





כעבור שנה מהחטיפה, כשנפוצה השמועה בכפרי הכרמל כי אנשי עין-חוד הוציאו את שלוש הגוויות מקברן והעלו אותן באש, לחש דיב מצטפא אבו אל-היג'א באוזני המייג'ור כהן כי ידוע היכן נקברה משפחת אבו-מוסא.



"המייג'ור כהן הדיח מתפקידו את מוח'תאר הכפר עין-חוד זידאן אבו אלהיג'א ועצרו לחודש ימים יחד עם בנו חסין אבו אל-היג'א והאחים אחמד, ערסאן ורסלאן אל-חמאדה אבו אל-היג'א, כן נחקרו רבים אחרים מאנשי הכפר, אולם החקירה והחיפושים בסביבת הכפר לא הניבו כל תוצאות."



גם אם ניסו אנשי הכפר עין חוד לעזור, לא הצליחו לא השלטונות ולא גופים אחרים בחיפושיהם.





מאחר שכל המאמצים עלו בתוהו, הופסקה החקירה כעבור שנתיים ונגנזה.





הבן יפרח כששירת בפלמ"ח, פנה ב- 1949, אחרי כניסת צה"ל ל"משולש", אל קציני מודיעין שונים וביקשם לברר בכפרי וואדי ערה את מקום הקבר. גם לאחר מכן המשיך ופנה לקצינים שונים בצה"ל, וביקש לברר היכן קבורים הוריו ודודו.





מוטקה שרון הידוע בכינוי "מראד", שהיה לאחר מלחמת העצמאות איש השב"כ ב"משולש" הצפוני, ניסה לברר, בשנות החמישים, מיוזמתו, את פרטי הפרשה ואת מקום קבורת הנרצחים. לאחר שורה של ניסיונות מתסכלים, הרפה מן העניין.





הבת רחל לא הרימה ידיים. שנים פנתה שוב ושוב למוסדות שונים בבקשה לברר את מקום הקבר. היא חזרה ופנתה אל יצחק בן-צבי בשנים שלפני קום המדינה וגם לאחר קום המדינה, כשכיהן כנשיא.





ב-25 באוקטובר 1962 פנתה רחל אל העיתונאי ג' שרוני, הוא אהרון אבן-חן וכך, בלחץ עורך 'מעריב' אריה דיסנצ'יק, הטיל מפכ"ל משטרת-ישראל רב-ניצב יוסף נחמיאס על קצין המשטרה שלמה אריה בן-אלקנה לחקור את פרשת העלמם של קצין המשטרה משה לזרוביץ, אשתו ברוריה וגיסו אליהו קירז'נר, ולמצוא את המקום שבו נטמנו גוויות הנרצחים כדי לאפשר להביאן לקבר ישראל.





למרות הקשיים האובייקטיביים – עשרים וחמש שנים מיום האירוע, והסובייקטיביים - מכשלות שבשורות המשטרה, הצליח שלמה אריה בן-אלקנה במשימה.



ב-30 ביולי 1963 גילה את המקום שבו נטמנו הנרצחים – גבעת אל-מחמחאניה שביער עין-חוד, לא רחוק מקיבוץ ניר-עציון שעל הכרמל. וכך כתב ביומנו:



"יום ג', ט' באב תשכ"ג (30.7.63)



בשעה מוקדמת בבוקר יצאתי עם רש"ט עבדאלחלים אל קורובי, וג'יה אל צאדק וחדית' אל בואירי ליער עין-חוצ'. שם כבר המתינו לנו עלי נמר אבו אל-היג'א וסלימאן עבדאללה אל-חלבי ולקחו אותנו לגבעת אל-מחמחאניה. בנקודת-ציון 1491423275, ליד מערה קטנה, הצביע עלי נמר על מקום שבו היה פעם בור לשריפת פחמים ועץ-אלון עבות שמשורשיו צמחו עתה שני עצים צעירים.



לשאלתי על מקום שריפת הגופות הוליך אותנו עלי נמר למשטח סלעי שבקרבת מקום, הנקרא 'אלפרש', ואמר שעל משטח זה נשרפו הגוויות".





בחפירה שנערכה בבור, נמצאו כפתורים, שברי עצמות אדם ואפר שנמסרו לבדיקת המכון הפתולוגי.





ד"ר קרפלוס מהמכון הפתולוגי באבו-כביר בדק את שרידי העצמות וקבע כי אכן הם שייכים לשלושה בני-אדם; שני גברים ואישה, מתאימות לתיאורים [זמן הרצח, גיל, גובה וכד'] של שלושת הנרצחים.



כעדות מסייעת נוספת היו כפתורי החלוק של ברוריה שנמצאו בין השרידים.



חוות דעת מסכמת התקבלה מד"ר רבינוביץ:



"לפי חקירת המשטרה יש בסיס מוצק להנחה שהעצמות שייכות לשלושה אנשים:



1. משה לזרוביץ כבן 40 שנה.



2. ברוריה לזרוביץ כבת 30 שנה.



3. אליהו קירז'נר כבן 34 שנה.



התוצאות של הבדיקה מחזקות את הנחת המשטרה, שמקום החפירה זהה עם מקום הקבורה הראשונית ושהעצמות שנבדקו שייכות לשלושת הנחטפים".





ביום חמישי ב' באלול תשכ"ג [22.8.63] בארבע אחר-הצהרים הובאו במכוניות "חברה-קדישא" שלושה ארונות הקבורה, ובהם שרידי הנרצחים עם האדמה שהוצאה מן הקבר המקורי. הארונות הוצבו בחזית בית-הכנסת הגדול. עם שישה קציני משטרה ומשמר-כבוד של י"ח שוטרים. אחרי הספד הרב של נחלת-יהודה ושל זרובבל חביב מוותיקי המושבה קרובם של בני משפחת קירז'נר, פנה הקהל ובו גם נציגי עיריית ראשון-לציון ונחלת-יהודה אל בית-העלמין. ארונו של הקצין לזרוביץ נישא על כתפי ששה קציני משטרה בדרגתו ואחריהם יחידת שוטרים. שני הארונות האחרים נישאו על-ידי קרובים ומכרים. ליד הקבר הפתוח אחרי אמירת "אל מלא רחמים" בפי החזן המקומי ו"קדיש" בפי הבנים יפרח לזרוביץ, אברהם ומרדכי קירז'נר, נישאו הספדים נוספים. יחידת המשטרה דיגלה את נשקה וירתה שלושה מטחי-כבוד. למראשות קבר האחים, בין הזרים, הוצב שלט קטן ארעי ועליו שמות הנרצחים.





סוף דבר



רחל נישאה לאפרים לנציצקי מירושלים.



קלמן כהן נישא לאישה שוויצרית, פרש מן המשטרה ועבר לגור בשוויץ.



יפרח לזרוביץ התגייס לפלמ"ח כשהיה בן חמש-עשרה וחצי. תושב קריית ביאליק.



יוסף חמדאן, שחיפש מסתור לאחר ההתקפה על עתלית, נהרג ב-17 בדצמבר 1939 יחד עם 11 מאנשיו בכפר אום-אל-פחם על-ידי יחידה מהגדוד הסקוטי "רויאל דראגונרס" ונקבר במקום.



כששמו הוזכר בין הפלאחים היו אומרים "כלב ונושך" ויורקים.





אבו-דורה נידון למוות בתלייה על רצח רשאד מצטפא אל-אחמד, מוח'תאר הכפר רמאנה ונתלה בבית הכלא בירושלים ב-18 בפברואר 1941; נקבר בכפר הולדתו סילת אל-חארתיה.





חאג' חסן אלמנצור, מי שהיה "שופט" ראשי של "בית-הדין" שליד אבו-דורה, נעצר בסוף 1938 על-ידי האנגלים ומאז לא נודע על גורלו.





שייח' עלי אל-סעדי, מי שהוציא את פסק-ההלכה להמית את הגברים החטופים ולאסלם את האישה וילדיה, חזר ב-1948 להתגורר ליד חמולתו בע'אבת שפא-עמר, שימש כאימאם לשבטי הבדווים שבסביבת טבעון ונמנה עם עובדי משרד-הדתות של מדינת-ישראל.




















פרופיל של רוצח



יוסף סעיד אבו-דורה, המכונה אבו אל-עבד, בן לחמולת אל-ג'ראדאת מכפר סילת אל-חארת'יה שמצפון-מערב לג'נין, נולד ב-1898. עבד שנים אחדות כאריס [חראת'] אצל ראע'ב אל-אחמד אבו-בכר בכפר זבובה שמצפון-צפון מערב לכפר, ואחר כך כסבל בתחנות הרכבת בנימינה וזכרון-יעקב. לאחר מכן עבד כפועל פשוט בחברת הנפט העיראקית [I.P.C..] בנמל חיפה. לאחר שפוטר היה לרוכל שמכר "באראד" [משקה קר ממותק] ברחובות חיפה. בראשית שנות השלושים הצטרף לארגון החשאי "אל-כף אל-אסווד" ["היד השחורה"], שהוקם בדצמבר 1929 על-ידי המטיף הדתי-הלאומני שייח' עז אל-דין אל-קסאם בחיפה. ארגון זה, שאחד מכינויו הנפוצים בציבור היה "עצאבת אל מוג'אהדין" [כנופיית לוחמי מלחמת-מצווה], חייב את המצטרפים אליו להישבע בקוראן לקיים בקנאות את מצוות דת האיסלאם, להצטרף ל"גי'יהאד" [מלחמת-מצווה], "להילחם בעד הדת והמולדת ולרצוח אנגלים ויהודים משום שהם כובשים את ארצנו" ולהיות מוכן ליפול כ"שאהיד" [קדוש הנהרג במלחמת-מצווה]. אבו-דורה כשאר אנשי הכנופייה החל לגדל זקן קצר כסימן לדתיותו והסתגף כמותם בצומות ובתפילות [מכאן גם כינוים בציבור הערבי בחיפה "אל-דרוויש" – הדרווישים, גם "אל-משאאח' אל-ת'ווראוויה" – השייח'ים המורדים].



במסגרת זו אבו-דורה נטל חלק בפעולות הרצח וההתנכלויות ליהודים בשנים 1930-1935: בהתקפה מהמארב בליל ה-5 באפריל 1931 על אנשי קיבוץ יגור בה נהרגו שלושה - הינדה פישמן, יעקב זמיר ושמואל זישל; ברצח חבר מושב בלפוריה - יוסף-דוד בורשטיין ב-16 בינואר, חבר כפר-חסידים גליקסון אלכסנדר ב-5 במרס 1932, וב- 22.12.1932 בנהלל - יוסף יעקבי ובנו דוד.



בעקבות רצח סמל המשטרה משה רוזנפלד ב-7 בנובמבר 1935 ליד הכפר פקועה שעל הר הגלבוע, התנגש הצבא עם כנופייתו של שייח' עז אל-דין אל-קסאם ב-20 בנובמבר במקום הקרוי שייח' זייד בסביבות הכפר יעבד, התנגשות שבה נהרגו השייח' ושלושה מאנשיו. המשטרה החלה לעצור כל מי שנחשד כ"קסאמי", ביניהם גם אבו-דורה, ששוחרר מחוסר ראיות מרשיעות.





עם פרוץ "המרד הערבי" במאי 1936 הצטרף אבו-דורה לכנופייתו של שייח' עטיה אחמד עווד מהכפר באלאד אל-שייח' כעוזר וכאיש-קשר עם שאר הכנופיות. בהתנגשות עם הצבא בסוף ינואר 1938 ליד אום אל-פחם נפצע אבו-דורה. בראשית מארס 1938 המליץ עזאת דרוואשה, יושב-ראש "הנהגת המרד" בדמשק ("הוועדה המרכזית של הג'יהאד הלאומי בפלסטין"), בפני המופתי חאג' אמין אל-חוסייני למנות את אבו-דורה כממלא מקומו של השייח' עטיה, לאחר ששייח' עטיה נהרג בקרב עם הצבא ליד הכפר אל-יאמון שמצפון-מערב לג'נין. במאי 1938 מונה אבו-דורה כ"מפקד המורדים במרחב בית שאן – ג'נין והר הכרמל". אבו-דורה הקים את מפקדתו בכפר אל-מנסי בעמק-יזרעאל המערבי, מדרום-מזרח למשמר-העמק, והחל בפעילות טרור: בהן ההתקפה על גבעת-עדה בליל 10 ביולי – שם נרצחה האם נעמי גולדברג ונהרגו שמעון מרגלית, ויצחק קומורניק; בליל 21 ביולי נרצחו שלושה מבני משפחת גוטרמן ושניים מבני משפחת שפיגלר בקריית-חרושת; ב-15 באוגוסט, הותקפה קבוצת הנוטרים בהיאחזות "יערות הכרמל" בה נהרגו שמונה נוטרים ונרצחו שתי נשים, ובליל 17 באוגוסט 1938 פשט על מחנה האסירים בעתלית שם נחטפו ונרצחו הקצין לזרוביץ, אשתו ברוריה ואחיה אליהו קירז'נר. שלושת ילדי החטופים הוחזרו כעבור שלושה ימים.





אבו-דורה מילא בקפדנות אחר הוראות "מפקדת המרד" בדמשק וביצע מעשי רצח רבים גם במגזר הערבי, כמו רצח כמה מבני חמולת אל-זעביה שבכפר סולם שממזרח לעפולה, רצח רשאד מצטפא אל-אחמד, מוח'תאר הכפר רמאנה, וכן רציחתם של ארבעה דרוזים בדאלית אל-כרמל ושלושה בעוספיא לאחר ששדד ובזז את כפריהם, העליב את נכבדיהם, פגע בכבוד הנשים ואף לקח מה"חלווה" (בית-תפילה) של עוספיא את ספרי הקודש וטימא אותם.





אבו-דורה אהב לומר כי שלושה דברים השיג בכוח הזרוע: חרבו של קפטאן אל-חלבי מדאלית אל-כרמל - מתנת הסולטאן אל-אטראש מג'בל-דרוז; נישואיו לנאדרה אחותו של עזאת צאדק אל-ג'ראדאת, בניגוד לרצון אביה; סוסתו של האמיר מחמד אל-זינאתי משייח'י ערב אל-ע'זאוויה שבעמק בית-שאן, מי שהסדיר את כניסתו לעבר-הירדן כגולה פוליטי.







בסוף שנת 1938 עקב לחץ הצבא אבו-דורה נמלט פצוע לדמשק. במקומו בא סלים זידאן אצעבי מעין-ע'זאל, שהיה הממונה על שומרי ראשו של אבו-דורה.



ב-23 בדצמבר 1938, האשים אבו-דורה במכתבו אל אדולף היטלר את אנגליה בביצוע מעשי-זוועה ואכזריות נגד הערבים בארץ ישראל – פיצוץ כפרים, מאסר אלפי תושבים שלווים ועינויים, תליית גברים, שוד רכושם והריסת ביתם ואף ניסיון לפגוע בכבוד נשותיהם.





בפברואר 1939 החזירה "מפקדת המרד" בדמשק את אבו-דורה לארץ-ישראל והוא החל בצבירת הון לעצמו על-ידי סחיטות מהאוכלוסייה הערבית.



בסוף אפריל 1939, גילה הצבא, עקב הלשנה [יש אומרים כי היה זה עוזרו לשעבר ובן כפרו פאיז אל-חאג' מחמד] את מחסן הנשק שלו בכפר סילת אל-חארת'יה. אבו-דורה נמלט לדמשק, "מפקדת המרד" הצליחה להוציא ממנו חלק מכספי הסחיטה ודרשה ממנו לחזור לארץ; הוא התנה את שובו בקבלת מאה רובים אנגלים חדשים ותחמושת. עזאת דרוואשה נלאה מדרישותיו, ומינה במקומו את עוזרו לשעבר דאוד אל-חוראני מג'נין.



שלטונות הביטחון הצרפתיים חיפשו אחריו, "מפקדת המרד" בדמשק התנערה ממנו,ו יריביו כמו השוטר-העריק פאיז נמר רצו להרגו. אבו-דורה פנה אז לאמיר מחמד אל-זינאתי, שאת סוסתו חמד, והלה הסדיר עבורו עם שלטונות עבר-הירדן מקלט מדיני.



ב-24 ביולי 1939 הסגיר עצמו אבו-דורה עם גיסו עזאת אל-צאדק לידי הלגיון הירדני בח'רבת אל-שוני שמדרום-מזרח לנהריים. שלטונות עבר הירדן הרשו לו לגור בכרך והחזיקוהו תחת פיקוח.



ביוזמת יצחק בן-צבי, יושב ראש הועד-הלאומי, ולפי דרישת ממשלת פלשתינה (א"י) הוסגר ב-9 באוקטובר 1940 ועמד למשפט באשמת רצח רשאד מצטפא אל-אחמד, מוח'תאר הכפר ראמנה ב-8 בספטמבר 1938. משטרת המנדט לא העמידה את יוסף אבו-דורה למשפט על רצח הקצין לזרוביץ, אשתו ואחיה משום שלא הצליחה למצוא נגדו עדויות על רציחתם, ולא היה מידע על מקום קבורת הנרצחים. עדותה של רחל, כאמור, לא היתה קבילה.





ב-1 בינואר 1941 נידון אבו-דורה למוות על-ידי בית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה, ולאחר שהנציב העליון, סר הארולד מק-מייקל, דחה גם את בקשת החנינה, נתלה הרוצח בבית הכלא בירושלים ב-18 בפברואר 1941 ונקבר בכפר הולדתו סילת אל-חארתיה.



הוא נקבר בבית-הקברות של הכפר, משפחת אל-אחמד מרמאנה, הוציאה את גופתו מהקבר ושרפה אותה.



פאיז אל-חאג' מחמד - זה שאמרו כי הסגירו למשטרה – קבר את שרידי הגופה ליד חצר ביתו.



הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד

3 תגובות:

  1. הגעתי בטעות לגמרי, לא יכולתי לעזוב עד הסוף, מרתק- תודה

    השבמחק
  2. אין מילים..מצוות שמים ...אשריי עשייתך כן ירבו

    השבמחק
  3. כתבה מדהימה ומזעזעת. אן כמוכם.

    השבמחק