יום שבת, 21 במאי 2011

אהרן שקולניק – נהרג בחפרו באר




בית-העלמין הישן ברחובות תר"ן. אזור מזרחי; שורה כ'; קבר 25.







טכסט:




אהרן בן אנשל




שקולניק הכהן




נפ' כ'ח אדר א' תרפ'ט




בן נג שנה







במיטב שנותיך




טרם הגעת למטרתך




טרם ראית בטוב




הלכת אחרי הגורל האכזרי




לקראת האסון




הלכת לנצח




שא אתך דמעות ואנחות הנצח




של אשתך וילדיך




תנצב"ה







אהרן שקולניק נהרג במפולת באר ביבנה. משהגיעה הידיעה למושבתו לרחובות צלצל הפעמון שעל הגבעה.




אהרון , ארן, כך קראו לו, נולד באחוזת המשפחה בבסרביה מזרח; נסיכות מולדובה, בשנת 1876. למד ככל ילד יהודי וגם לנגן בכינור ידע. בהיותו בן 12 עלה עם אחותו והוריו רחל ואנשל שקולניק לארץ-ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים. כעבור זמן קצר עברו לקוסטינה, לימים באר-טוביה, מושבה צעירה.




אדמות 'קסטינה' נקנו על ידי הברון רוטשילד הוא 'הנדיב הידוע'. בשנת 1887 באו 25 המשפחות היהודיות הראשונות למקום לאחר ששילמו עבור האדמה שקבלו מאת הברון על מנת "לעבדה ולשמרה". פקידי הברון סברו כי על המתנחלים לעבוד שם כשכירי יום תחת פיקוח מומחי הברון. עשרים משפחות לא יכלו לקבל גזירה זו, קיבלו את כספם בחזרה ושבו על עקבותיהן. אל חמש המשפחות הנותרות הצטרפו כעשרים פועלים רווקים שבאו לקוסטינה למרות תריסר כפרים ערביים עוינים שעטפו את המושבה מכל צד. מקץ שנתיים, בשנת ,1892הכריעו האיבה, הניתוק והמחסור במי-שתייה את המתיישבים והם עזבו את המקום. בהם משפחת שקולניק.




אנשל שקולניק שמע שמקימים מושבה חדשה. הם הגיעו לרחובות כפליטים מקוסטינה "אולי יקבלו אותם".




בבואם לרחובות מצאו לפניהם מדבר, חירבת-דוראן קראו למקום. הייתה שם באר אחת ובה מים מעטים. האדמה אדמת 'מחלול' - אדמה ללא בעלים - נקנתה שנים אחדות לפני כן מאת הממשלה על ידי האפנדי אנטון רוק ערבי-נוצרי מיפו, 2 שילינג הדונם. הממשלה גבתה מס 'ורקו' - מס רכוש - מהמקום 1208 גרושים תורכים.




יהושע חנקין קנה את אדמות המקום כ- 10,000 דונם - 85 אחוזים מהקרקע מהאפנדי, 10 אחוזים מהפלחים, וחלק מהממשלה, נמצאו שם 10 אוהלים ובהם 10 – 12 משפחות של בדווים. אומרים שאהרן קלר, יליד צפת שדיבר ערבית והג'ינג'י גבה הקומה ישראל סחרוב שילחו אותם סופית מהמקום. כ- 6,000 דונם מכר חנקין לחברת 'מנוחה-ונחלה' מווארשה וחלק ל'יחידים' כיהושע דונדיקוב, בתיה מקוב ויעקב קרלינסקי..




כסף היה לאנשל שקולניק והוא קנה שני דונם למגורים במעלה רחוב בנימין. גם 21 דונמים לחקלאות בדרום המושבה "בין הדרך לעקרון לדרך לזרנוגה"- קצת לשקדים והשאר לכרם, 6000 גפנים נטע בעיקר זנים צרפתיים כמו קאברנה אליקאנט ובודולה היו גם קארינייאן ומאלבק .




"ארן שקולניק צעיר שקט חיזר אחרי בתו הבכירה של זאווין"




ארן נסע למולדובה לעיירה ודינץ משם הביא את אשתו את גיסיה לבית איידלמן. צעירה ממנו בארבע שנים.. סיפרו כי הם היו בני דודים.




משפחת שקולניק בנו בית: מקום להורים לאנשל ולרחל, מקום לבן הנשוי ארן עם גיסיה ומקום ולבת הנשואה סוניה היא סושה מוסינזון. השירותים והמקלחת נבנו מאוחר יותר, בחצר. חומת אבנים הפרידה בין חלקתם לבין חלקתו של ראב ופליטים מגרוזיה. סכסוכים היו עם משפחת חפץ השכנה, ממזרח בראש התל היה בית דונדיקוב. ממול מעבר לרחוב היה בית גורדון לימים המלון של שמואל איזנברג ואחר כך מלון קליביצקי המפורסם, גם פדבה שחבש תמיד משקפיים בצבע כחול בהיר ישב שם בחנותו. בכניסה הפונה לרחוב בנימין, לצדו הצפוני, נטעו שני עצים, מאחור גידלו ירקות, פולים – בעבלעך, חצילים וכמה עצי פרי לתצרוכת הבית. ליד החומה נבנו כמה חושות מטיט אחת לרפת, באחרת התגוררו הפועל הערבי חסן ואשתו מאריאם. כל השבוע עבדו, תמורת אוכל, וגרו בחצר, ובימי שישי היו נוסעים לכפרם לזרנוגה.




אנשל שקולניק ובנו אהרון הוסיפו ורכשו שני פרדסים האחד 'הזקן' קראו לו סמוך לכפר הערבי סתרייה והשני על 'דרך רמלה' בכיוון הכפר הערבי ייבנה.




אנשל שקולניק היה בעל-עגלה היחיד ברחובות. על העגלה הרתומה לסוס אחד היו מונחים לוחות עץ ועליהם ישבו הנוסעים. הנסיעה ליפו דרך ואדי אל-חנין [היא נס-ציונה] וראשון-לציון ארכה ארבע שעות וחזרה - שש. "היינו יורדים בחולות, הסוס משך בקושי את העגלה הריקה " סיפרה אסתר דונדיקוב, או כמו שהתבדח שלום שרעבי: "חצי שעה נסיעה ושאר הזמן הליכה בצד העגלה, דחיפה ומנוחה: 'וייסעו ויחנו'..". "הקטע הקשה במיוחד למעבר היה הר-החול שבצפון" כתבה ישראלה קומפטון.




כעגלון שמגיע מדי יום ביומו ליפו – העיר הגדולה – וחזר בו ביום שימש אנשל גם כרכז קניות לאנשי המושבה ואיש הקשר שלה עם העולם הגדול - הביא ומסר דואר, רכש לזה פח נפט ולזה חרמש חדש, איש איש כבקשתו. – וכשהרחיב רכש אנשל 25 דונם כרם בדרך לזרנוגה ממזרח לכרמו הישן אותם נתן כדין לבנו ארן. זה היה בשנת 1898.




הבאר העתיקה הייתה מקור המים היחידי של המושבה. מי הבאר היו עכורים, מרופשים ושרצו עלוקות. המים נשאבו בעזרת חבל ודלי. ברור היה לאנשי המושבה שכך לא יוכלו להמשיך "ואז גבה הוועד סכומי כסף מן המתיישבים, הבאר נוקתה. הועמקה והותקנה עליה משאבת יד". ארן היה מניע את המשאבה - ביד וממלא את פחי העומדים בתור , "עד שיניבו הכרמים פרי".




בכל בית הייתה טנג'ה, כד גדול וגבוה שהכיל שלוש ג'ארות – כדי חרס ידניים לשתייה. המים הובלו לבתים על חמור - שני פחים מצדו האחד ושניים מצדו השני, בתחילה היה זה הערבי אבו חילווה, לפעמים ארן ואחר-כך גלזר הלמדן "נכנסתי לשותפות עם ערבי מזרנוגה. קנינו חמור ופחים. אני הייתי המסובב ב'קטרינקה' והוא היה מסובב על פתחי הבתים. כך עבדתי ב'מפעל המים' ארבעה חודשים עד שהגעתי לפשיטת-רגל, משום שהחמור נפח את נשמתו. נתברר כי שותפי הערבי היה גונב ממנת השעורה שהיינו נותנים לחמור בכל יום והחמור, כלו כוחותיו עד שפשט את רגליו. כך גררה פשיטת רגל שלו לפשיטת רגל שלי" סיפר אליהו גלזר,




המים שימשו לכל צורכי הבית - גם למשק החי והשקיית הירקות. מאחר והיו מלאי עלוקות. סיננו אותם בעיקר לשתייה. השתמשו במים בצמצום, בימות הגשמים כמעט ולא שאבו, בקיץ משפחה צרכה כשלושה עד ארבעה פחים ליום.







בחודש שבט תרנ"א, ינואר 1891 התאספו חברי ועד המושבה האדונים דונדיקוב, גולדין, לוין-אפשטיין, קרלינסקי, גורודיסקי ויוסיסוב בתור רואה-חשבון והחליטו כי כול ההוצאות על הבאר תצאנה מאוצר המושבה הכללי, וכל משפחה ומשפחה הן מהאיכרים והן מהדרים במושבה דירת קבע כמו פנחס אושרוב הח"בדניק שאשתו ובתו פתחו בית-אוכל לפועלים, ישלמו בעד המים לאוצר המושבה 2 פיאסטר לכל שבוע, כחמישית הפרנק. מי שיבנה ישלם בעד המים 10 פארא שהם 1 מטליק, למטר רבוע, ובעד השקיית נטיעות וירקות "לפי השווי בכל עת". יש מחירון.




ארן מונה ל'מוכס'- תמורת אחוזים היה הולך מבית לבית וגובה מהאיכרים את הכספים עבור וועד המושבה .







אחד מ'השבאב' היה ארן. כמו המורה האהוב יהודה טלר, הצמד-חמד אברהם זילברשטיין ומשה אהרנוביץ' או קלונימוס שמוליאן "זה שהתאהב במרים דניאלי" השתייך ל'צעירים' שתפיסותיהם מודרניות חילוניות "השאור שבעיסה החברתית ובפעולה הציבורית במושבה" כפי שנקראו על ידי סמילנסקי. תוססים, מרדניים ואוהבי בילויים כרכיבה על סוסים, ריקודי-עם, נשפים והצגת מחזות. בזמנם הפנוי שוטטו בארץ הדרימו עד הנגב, והצפינו עד פסגת החרמון. רכשו כלי נשק ולמדו קליעה בפיקודו של הנער לזר מרגולין מיומנויות שרכש בעבר משכניו הקוזקים ברוסיה ולעת החדשה – משכניו-ידידיו הערבים בארץ. יש ובלילות היו יוצאים ה'צעירים' למנוע מרועי סטרייה לפגוע בכרמים, גם להצלת מושבות שכנות מפני תוקפים, נזעקו . 'הצעירים' התערבו כמעט בכל נושא בחיי המושבה, ובמיוחד בנושאי חקלאות, תרבות וחינוך: הם ביקשו לבנות תוכנית לימודים 'מודרנית', הכוללת לימודים כלליים וארץ-ישראלים; הם היו קנאים לשפה העברית - בבית הספר, בהצגות וביום-יום.




הם מאלה שהתנגדו ל'זקנים' כמו שמואל גורודיסקי, ממייסדי המושבה – שהיו דתיים מסורתיים הקשורים באורח חייהם לרבני ירושלים. 'שחורים' קראו להם. ה'זקנים' כעסו עליהם, החרימו אותם ה'מגולחים' קראו להם, ומיררו את חייהם, גם את אלה של ר' יענקלה קיפניס החסיד שאהב מאד את הארץ, ואת הצעירים. יום אחד על מרפסת דונדיקוב שם ישבו שני האחים פורר- יעקב ועזרא, משה סמילנסקי וארן שקולניק עם הבת אסתר; ר' קיפניס לבוש מעיל שחור ממשי ואבנט ניגש אליהם ליטף את לחיו של ארן ואמר: "מאומה לא יועיל לכם, אתם תהיו המשיח'.




צבי הרשל קליינר שהיה חזן וחבר מועצת המושבה זה שייסד את המקהלה הראשונה, זה שסמילנסקי כתב עליו: "יפה קול ומיטיב שיר" יחד עם זלמן מינקוב העלו בשנת 1895על במה שהוקמה בחצרו של גורדון את ההצגה 'זרובבל' שנכתבה ביידיש על ידי משה לייב ליליינבלום. דוד ילין תירגמה לעברית תנכית מלווה בפזמונים כמו "עוד תושב ארץ יהודה", בהצגה "מחזה המעורר רגשי חיבת-ציון היותר נעלים". השתתפו 'צעירים', פועלים ונוער. בין השחקנים בלטו לזר מרגולין וארן שקולניק. היו גם בחורות. הדבר עורר סערה: ה'זקנים' כעסו משום ששיחקו שם גברים ונשים ביחד וערבו בעניין את 'נטורי-קרתא' בירושלים, אלה הלשינו לפני הפחה התורכי כי ברחובות מתכוננים להציג חיזיון שלא עבר את ביקורת השלטונות. הפחה נתן צו למנוע את ההצגה. בחול המועד פסח 1897, ביום בו התאספו ברחובות אנשים רבים מכל היישוב, באו חיילים מיפו לאסור את הצגתה. מינקוב מיהר ליפו ובסיועם של מנהיגים משכילים ושל 500 פרנק, הצליח לבטל את האיסור. בינתיים בילו האורחים את זמנם בנעימים וכל הלילה שרו ורקדו 'רונדו' מסביב לכל המושבה. "למחרת חזר מינקוב למושבה, ורישיון בידו להציג את ההצגה ובלילה הוצג החיזיון" ור' יחיאל מיכל פינס כאיש הציונות הדתית פרסם מירושלים כתב קטרוג נגדה ונגד התיאטרון בכלל.




ולהתפרנס צריך - חורף - 1897 ארן הצטרף לאהרן אייזנברג, צבי קליינר, מוטל מקוב ויהושע נחומזון בפנייה לוועד המושבה לקבל היתר להכנת המשתלה בשטח הסמוך לבאר. הם יגדרו את השטח במימוזות- אקציות ואקליפטוסים על חשבונם אבל ביקשו הלוואה של חמישים פרנק לקנית חוטי ברזל. הוחלט: "לאשר ולקיים בידם את כל מבוקשם". שנה לאחר מכן היו ארבעת הראשונים ל'חברת נוטעים' שנטעה עבור הועד ברחובות ובדרכי המושבה "תות ואיזדרך, וכן אקליפטם" וכשגמרו נפרדה החבורה.




בנימין זאב הרצל הגיע לסיור בארץ ישראל בשנת 1898 ביום חמישי, 11 לחודש חשוון תרנ"ט לרגלי 'הר החול', מצפון למושבה הקרוי גם 'גבעת האהבה' - כי כשהגבעה שימשה כגורן ביום, בלילות - על ערימות התבואה, בילו ה'צעירים' בנעימים. זה המקום שסימן את גבול המושבה רחובות, שם המתין משמר כבוד של ששה-עשר פרשים בתוכם ארן. לזר מרגולין ראש ה'שבאב', חביב המושבה ומעמודי התווך של ה'צעירים' רכב בראש קבוצת הפרשים על סוסה אצילה שהשאיל לו אחד הבדווים, לבוש בעבאיה וכאפיה. הרוכבים חיכו עד שנראו מרכבות האורחים בבואם מנס-ציונה, יצאו בדהרה לקראת האורח ומלוויו וביצעו 'פנטזיה' בנוסח פרשי הבדווים; סבבו כשדים את מרכבתו בדהרות, רובים בידיהם ובפיהם השיר "עוד לא אבדה תקוותנו":




"עיני וולפסון, שנירר, בודנהיימר ועיני מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה" כתב ביומנו הד"ר הרצל.







כשהגיע הקיץ מצוקת המים גברה. ניטעו עצים שונים אשר יש להשקותם מים. הוועד קנה פרדות להפעלת המשאבה בתמידות. המים נשאבו מעומק של 8-10 מטרים ובספיקה של 5-6 מטרים מעוקבים לשעה והוזרמו לבריכה החדשה לאגירת המים בריכה פתוחה - חמרא, אבנים, חול וחימר - את הצינור הביאו מראשון לציון.




ארן חבר למשה סמילנסקי ועוד כמנין איכרים, אלה יזמו התקנת באיארא -מנוע לפאומבה - למשאבת הבאר - ותיקון הבירקה - בריכת האגירה על חשבונם וכתמורה ביקשו מהוועד רשות לטעת אלף עצים. ההצעה נדחית. משה הרשביין האיש הממונה על שאיבת המים מהבאר, והובלתם לבתים אשר תמך ברעיון הוזהר על ידי הועד כי אם יוסיפו להתאונן עליו שחסרים מים בשביל הבהמות והסוסים יפוטר ממשמרתו -. הרשביין התפוטר. עד למציאת מחליף פנו לארן וזה פתר כל בעייה בבאר כשהיו בעיות והיו.




ארן ליעול עבודתו כמוכס מים ייבא מברלין שני הידרומטרים – מדי-מים. רק הפריקה מכס, עמלה, בולים, אחסון והובלה עלו לו מעל למאה פרנק . הכול שילם הוועד, תמורת קבלות כמובן.




סיפרו גם כי ארן נטל לעצמו חירויות מספר ונהג כ"לא תחסום שור בדישו" כלומר עבור המים שצרך לא שילם הלכו לוועד וזה חייבו לשלם ששים פרנק, לשנה.




בנו הבכור– עמרם – נולד בשנת 1901 ברחובות




1902 אנשל שקולניק מכר לבנו אהרון שקולניק את הכרם החדש שלו - 29 דונם.




ואז חל המהפך - הוועד הסכים לרכוש משאבת קיטור חדשה המונעת ב'מוטור' - מכונה - מנוע קרוסין לשאיבת המים; פנו לארן ובינואר 1904 הוא חתם עם מר ליאון שטיין מיפו חוזה בו סופקו למושבה רחובות מכונה אחת של 9 וחצי כוח-סוס מתוצרת Hornoy במחיר 3800 פרנק, ומשאבה תוצרת שטיין "אשר תתן 25 מטר קוב מים בכל שעה ושעה" במחיר 1000 פרנק, יחד עם כל החלקים הנלווים וההרכבה שילמו 5950 פרנק.




"נפט הביאו בפחים מרוסיה. ארגז עם שני פחים מהם בנו את כל הרהיטים". דברי מרדכי מקוב




"הנפט היה מגיע בתיבות; 2 פחים בכל תיבה. מחיר נפט רוסי היה 46 גרוש מצרי לתיבה" אמר עמיהוד נחמני.




בנה הוועד בית למוטור, תיקן את הבריכות והשוקת ובאספה הכללית במוצש"ק י"ד מרחשון תרס"ה 23.10.1904 הוחלט למסור את ההשגחה על הבאר ואחזקתו ל - חברת 'אגודת הכורמים' שזה עתה קמה "ובעד זה הרשות בידם לקחת מים לתעשיית היין כמה שיידרש להם. והם מצדם התחייבו את עצמם להשגיח על כל העניינים".




מצב הבאר רע מאד, אי-סדירות בהספקת המים: שיכלול המנוע והמשאבה יצר בעייה בשאיבת מים מעומק רב יחסית - המשאבות סחפו חול ונסתמו.




פנו אל ארן - הוא הסביר את הכשלים הטכניים, והיה מוכן להחליף את המשאבה והמנוע על חשבונו, לדאוג לנפט, שמן ותיקונים, והעיקר - התחייב לספק מים למושבה די צורכה - הכול על חשבונו משך שלוש שנים במחיר 600 פרנק לשנה. "רק אחת אבקש לשלם לי דמי הספקת המים מראש, ולהלוות לי 600 פרנק ושאלת הבאר תרד מעל השולחן בתנאים נאותים מאד". את בעיית מגבלת יכולת השאיבה עקב הסתמות המשאבות בחול פתר ליאון שטיין כשהמציא מסנן שאפשר שאיבה רציפה של מים. הפרדסנות פרחה אבל במוצאי שבת 6.5.1905 החליטו חברי ועד המושבה אהרן אייזנברג, משה קיפניס, חיים אליעזר מילצ'ן, מרדכי שמואל זילברמן, ראובן מנוחין למסור למשה קריבצ'נקו את ההשגחה על הבאר והמכונה לתקנם בכל התיקונים הדרושים שיש בידו לעשות תמורת עשרים וארבעה נפוליונים הוועד נתן לקריבצ'נקו בית קטן על יד הבאר בשביל עבודתו תמורת ארבעה פרנק לחודש. וכשהיה תיקון גדול כמו במשאבת הנפט, המסנן או המנוע קראו לשטיין מיפו. בתום החוזה ניסו ארן וטוביה פדובה לקבל עליהם את אספקת המים למושבה אך וקריבצ'נקו נשאר בתפקידו עד 1908




ארן המשיך כחקלאי ורכש 85 דונם.באדמות 'גאולה' שעל גבול רחובות. נקלע לקשיים כספיים ומכר מאדמות נטיעותיו חלק לדורפמן, וחלק לאיזנברג כמייצג חברת 'אגודת הנוטעים'. לאהרן וראדא שמואליאן מכר כרם גפנים וזיתים. אביו, אנשל, לקח על עצמו לשלם את חובות בנו לחברת יק"א בתשלומים שנתיים מבציר כרמו.







בעיות המים לא נעלמו. 'ועדת התשעה' שנבחרה על ידי האסיפה הכללית החליטה על סדרים חדשים במושבה [30.10.1907]: הוצאות הבאר יחולקו לפי גודל המשפחות - משפחה קטנה עד שלוש נפשות. תוספת של 60%, "רווק בלי נחלה ואיש ואישה אף שאינם בעלי נחלה נחשבים למשפחה קטנה"; משפחה בינונית עד 5 נפשות תוסיף עוד 20% , ומשפחה גדולה משש והלאה, הוספה של עוד 20% . בעד כל סוס ישלמו כמו משפחה קטנה, בעד פרה ישלמו רבע מתשלומי הסוס ובעד החמור חצי מתשלום הפרה. "בהמה פחות משנתיים נחשבה שתים לאחת". בבית המרחץ יגבו עבור כל אמבטיה 10 פרוטות [פלס], דוש 2 פרוטות, ומרחיצה בחאן 4 פרוטות. עושי היין ישלמו 1 גרוש [1 פרנק] מכל קונטר [288 ק"ג] לשנה. בעד בניינים חדשים ישלמו גרוש אחד לכל מטר רבוע ועל הגמלים הבאים למושבה לעבוד בעת הבציר ישלמו סך 22 פרוטות מכל גמל לשבוע.







נוסף לאדמותיו, כרמי ענבים ושקדים, ועסקי המים במושבה ניסה ארן כוחו בטחנת-קמח .




כבר בתחילת המאה הוא חבר לאחים פורר, לסמילנסקי ולטרכטנברג כדי לקנות שטח אדמה מבנימין הירשנזון ולבנות שם טחנת קמח. השותפים לא הסתדרו ביניהם והרעיון קרס. ארן השיג רישיון מהממשלה, התחייב בפני הוועד "כי בעת אשר תאמר המושבה לעשות בית-רחיים צריך הוא להסיר את שלו אם יזיק להמושבה" והקים את הטחנה בחצר ביתו, בצריף פחים. הטוחן הראשון של רחובות.




כשהכשירו את המקום גילו שרידי בית-בד עתיק. חפרו הבונים ומצאו בין יסודות מרובעים של חדרים כלים עשויים בזלת, מצאו גם מטבעות. סיפרו כי החנוכייה שהדליקו בבית חרל"פ הייתה מנרות חרס שנמצאו בחורבות. הילדים שיחקו להנאתם באבני הפסיפס ב'חמש אבנים'. "פקיעין המשנאית" אמר לי אוריה איש גבתון




את הריחיים הפעיל מנוע שעבד על נפט. צרף ארן לרחיים נפה שאפשרה להוציא קמח לבן ונקי מסובין, להנאתן של בעלות הבית. מספרים כי מכיוון שהטחנה לא הוציאה קמח 'כשר-לפסח', לא הוצרך ארן להכשירה ולכן גם לא ניקה אותה. צריף הטחנה וגגו היו מכוסים אבק קמח וקורי עכביש.




המנוע והרחיים, לא היו חדשים, לכן שפעו ה'פטנטים' - כאן חוזק אביזר בחוט-ברזל, שם כמה אומים אוגדו למשקולת נגדית; חוט-משיחה, שפאגאט בלע"ז, הפעיל חלק-עזר מאולתר. עם כל הטלאים, החיבורים והקשרים עשה המנוע את מלאכתו באמונה והטחנה הוציאה קמח משובח. את הבריכה גידר ארן לדרישת הוועד שלא יקרה ח"ו איזה מקרה אסון ואת טוק-טוק-טוק המנוע שמעו למרחוק.







עם פתיחת שנת 1908 פרסם ועד המושבה מכרז כי כל מי שחפץ לחכור את הבאר ולספק מים למושבה על חשבונו יודיע זאת לוועד עד א' באדר, כלומר תוך חודש. נענו לקריאה משה קריבצ'נקו, התימני שלום בן יוסף לוי ומשה רוזנבלום מי שזכה היה אברהם גנודמאן מנובגורוד שהתחייב לספק את כול תצרוכת המים של המושבה ו"להשגיח על המכונה והמשאבה, וכל התיקונים ג"כ הכול על חשבונו" ובתמורה קיבל שטח אדמה של 35 דונם ליד הבאר לזריעת כותנה ועל המים שיצרוך ישלם במשך 15 שנה רק חצי מחיר לפי הממוצע של שלוש השנים האחרונות. לא צלח.




פנו לארן שיבדוק את תקינות המשאבה והמכונה וקריבצ'נקו חזר להשגיח על הבאר. החול סתם את המשאבה פנו לשולמן מואדי-חנין, לתיקון המשאבה פנו יהודה גולדמן מבית המלאכה 'שערי-תורה' ביפו שיתקן , גם לארן. רק שיהיו מים. וארן החקלאי הצטרף לאלה שנענו לקריאת הסינדיקט, עקר חלק מגפניו עקב עודפים שנוצרו ואת הכסף שקיבל מחיים מילצ'ן ב"כ 'ועד הכורמים' השקיע בטחנה יש אומרים בחולדה.







התמורה בנושא המים חלה כשהגיע למושבה אפרים אליעזר זקס [זק"ש], יהודי עשיר מאמריקה. קנה מגרש, הקים בית לתפארת, נטע כרמי שקדים ופרדס, נבחר כחבר בוועד המושבה והלווה כסף להקמת 'מכון מים' ורשת צינורות מן הבריכה המרכזית לכל בית.- עשרים וחמישה אלף פרנק בריבית קטנה ובתשלומים לעשר שנים. בשנת 1909 החלו בהנחת רשת צינורות ובבניית בריכה מול בית-הכנסת בראש הגבעה - בריכה נמוכה, מרובעת, חפורה בחלקה לתוך הגבעה וגגה שטוח. ואת קריבצ'נקו שיחררו ממשמרתו.




ארן קיבל בקבלנות את הספקת המים שאיבתם והולכתם "לכל המושבה לכל הצטרכותיה" לבתים ולחצרות, למשך שש שנים. כגיבוי - במקרה של 'כוח-עליון' force majeur – הכשיר את הבאר של יעקבזון שלשת אלפים וחמש מאות פרנק השקיע שם. דאג להחליף את המכונה בבאר הקיימת בגדולה יותר –בכזו של 15 כוח-סוס, העמיד מדי-מים על הצינורות המרכזיים . בשנת 1912 נשלמה המלאכה. "והנה התחילו הרחובותיים 'לשאוב' מים מצינורותיהם בחצר ובבית, ובבתים הותקנו אמבטאות ומקלחות כהלכה. רחובות הייתה המושבה הראשונה בארץ, שזכתה לרשת מים מרכזית, ששימשה את בתיה" כתב משה סמילנסקי.




ארן העביר את הטחנה אל הבאר גם את הבריכה כולל היתושים והשכנים רכטמן וחביבי התאוננו והתלוננו.




גם ערבים באו לטחון בטחנה של ארן. כשהתלוננו כי אלה משתמשים במי המושבה ויש לגבות מהם כסף ענה להם ארן 'המוכס' הרשמי בזו הלשון:". . . ואת אשר אמר אחד מחברי הועד כי הטוחנים הערביים משקים את חמוריהם וגמליהם פה, זה רק השערה בעלמא "בויך סברא". הם באים וטוחנים ושבים. לכן אבקש מאד לעיין בדבר לבל נביא לידי סכסוך" ..




גם גנבים היו - נכנסו לטחנה במפתח מזויף וגנבו שני שקי קמח שמחירם שבעים פרנק.




אמרו שהיה זה הבדווי עבדאללה קרובו של שומר במושבה - סאלים סרור.







אם כי המועצה החליטה להעמיד שומר על הבאר והשוקת שלא ייתן לזרים לקחת משם מים גם לא להשקות את בהמותיהם, הוצאות המשכת המים היו לסכום גדול כמעט יותר מכפליים מבשנים שעברו. קברניטי המושבה נוכחו לדעת כי כתב ההתקשרות שנעשה עם מר שקולניק החטיא את מטרתו – מים בשפע ובזול לא היו, והחליטו לשנות את תנאי ההתקשרות "ואם ה' שקולניק לא יסכים הוועד הוא שיספק מים למושבה כמקודם – על חשבון המושבה".




ארן סירב "אין לוועד כל רשות להפר את החוזה שיש לו עמי אלא אם ישיב לי סכום של שמונה עשר אלף פרנק - יאמר - ואם אין בדעת הוועד למלאות את דרישתי זאת הנני לעמוד אתו למשפט בכל מקום שהוא".




במשא-ומתן דרש ארן כי מהיום והלאה יסופקו המים למושבה רק לפי מודד-המים ולא בקבלנות כללית ; שהוועד יתחייב לרכוש 30555 מטר מעוקב מים במחיר של 9 סנטים למע"ק, ואם הוועד יעמיד משגיח על המים "שלא יצאו לריק ועל תיקון הברזים וכדומה", יתחלקו בשכרו חצי בחצי ולא: "אני מזמין אתכם להישפט אתי אצל משפט שלום ביפו לא יאוחר משבוע הבא" ובינתיים המיר את הסקת המכונות מנפט לפחם כהכרח השעה.




הוועד נקט פעולות חיסכון והודיע שעקב עלייה ניכרת בהוצאות הולכת המים ובגלל מצבה הלא תקין של הבאר והמשאבה, יצטרכו אלה המשקים ירקות ואילנות לשלם הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות ואסר על נטיעת עצים בחזיתות הבתים.




"מכיוון שהמים נעשו לקניין הכלל, אין היחיד דואג לקמץ בהם. לפנים, כשהיו צריכים להביא מים הביתה, ע"י חמורים או סוסים, היו מקמצים בכל טיפת מים שלא לאבדה חינם. אבל משתיקנו ברזים לכל חצר ולכל מטבח, חדלו לאסוף מי גשמים ומי הצינורות נעשו לדבר שבהפקר. רוב הברזים אינם מתוקנים כראוי. ועד המושבה רצה להנהיג מודדי מים בכל חצר, כך שיוכלו לגבות כסף מכל מטר מעוקב שנדרש לחצר, וזה יכריח את בעליה לקמץ במים, והתנגדו לזה בני המושבה". כתב "הפועל הצעיר" בחודש תמוז 1913




הוועד שלח את ניסים השמש לכל בעלי הבתים להודיעם כי "מי שחפץ לקנות מודד מים בשבילו יחתום על הכתב ואז ידע הועד כמה מודדי מים לדרוש בשבילם".




חלף הקיץ ובא חורף פברואר 1914 - שמואל טולקובסקי הגר בפרדס מינקוב כתב לוועד, "כי זה כבר 24 שעות שהמושבה היא מבלי מים. מצב כזה אי-אפשר לסבול. ועוד כה כבד חסר המים שהמים הם אי-טהורים מלאים עם כל מיני מיקרובים, וזה יוכל להביא כל מיני מחלות לשותה מים כאלה".




באפריל ארן הזמין אצל ש' גוזמן את מ' לבוק חלקים למוטור שהתקלקל ורכש פחם.




ערב מלחמה. ארן קנה את טחנת הקמח של ליבה מדליה בפלוג'ה והעבירה לרחובות.




במושבה דאגו לבאות והצטיידו בחיטים - הוועד שלח ליפו את ארן הטחן וברוך וינר המוכת'אר אליהם הצטרף אברהם קומרוב מנס-ציונה לקבל את הקצבת החיטים מהממשלה, זה עלה, לא כולל מחיר החיטה והשקים - כשלוש מאות פרנק כולל הבקשיש לחייל, לזאבט ולקומונדן ועגלה בשביל החכם-באשי.







ב י' מנחם-אב תרע"ד הוכרז מצב מלחמה – המלחמה פרצה ב-4 באוגוסט 1914.




בפרוץ המלחמה נסעו ארן שקולניק ובירמן לגדרה וקנו שם מלייבושביץ עשרות קונטרים חיטה במחיר שלש מאות וחמשה ותשעים גרוש הקונטר לפי המשקל בגדרה. השקים יושבו בחזרה לבעליהם אחרי הובלת החיטים לרחובות. שילמו 10% בכסף מזומן והשאר בהמחאות של בנק אנגלו-פלשתינה.




והוקם 'ועד החיטה' בראשותו של נחום יעקב רפאלקיס שפעל כל זמן המלחמה ועד אלול תרע"ט.







תושבים שלא היו בעלי אזרחות עות'מאנית, והשתייכו למדינות אויב כמו צרפת, רוסיה או אנגליה – גורשו מהארץ או הסתתרו. האזרחים העות'מאנים שהיו בגיל הגיוס כמו ארן, גויסו לצבא התורכי, אולם הייתה אפשרות לפדותם בכסף. גם ארן עם שני האחים פורר, יהונתן מקוב ושמעון גרינברג בעזרת ועד המושבה וקרן 'פודה הצבא' שוחררו מהשירות.







שנת 1915 הייתה שנה רעה לארן את טחנת הקמח בחולדה "אשר עבדה והביאה רוח" פירק.




בכסלו תרע"ו נובמבר 1915 הגישו 15 תושבים תלונה כתובה לוועד המושבה "אין לנו מים זה יותר מחמשים יום". תקנו את הבאר; מים אין, וגם כסף. הוועד לא עמד בהתחייבויותיו לארן ובמושבה סיפרו שהוא עמד להתפטר. מייד הציעו את עצמם לתפקיד התימני יוסף בן יוסף שעבד אצל פיינשטיין, אהרן גבר שעבד בפרדס לוין ויוסף קפלן. אולם ארן המשיך - כאן המשמן של הלאגער צריך תיקון, שם רכש חמישיית פיסטאן שטאנגען קונטאקט. ב-1 בנובמבר 1916 הגוי הגרמני וואגנר שלח מיפו חשבון [Rechnung] לאדון [Heren] שקולניק ברחובות עבור אספקת ציוד לבאר על סכום של 1290 פרנק, בגרמנית כמובן ומבוייל בבול הממלכה העות'מאנית.




ארן טיפל בבאר, בהובלת מימיה לתושבים ובגביית דמי השימוש. הוא שילם את 'מס המלח' לממשלה, 'פדיון-הצבא' לוועד וטחן חיטים. החיטה הובאה בעיקר מהצפון מהחורן, נסעו לצמח לקנות. איכות החיטים ירודה, בלילה ישבו התושבים בררו את הגרגרים ועם בוקר הובילו את השקים לטחנה של שקולניק . זו של סחרוב וגלזר ביבנה נסגרה.




עקב המלחמה לא הגיע נפט. עשו שינויים - את מכונות הפעילו בעצים, תנורים הפכו את גז העצים להנעת מכונות. "שקולניק ידע הכל –להפעיל ולתחזק מנוע דיזל, להסבו לעבודה על שריפת עצים ומה לא" והוא עשה זאת בטחנתו, בבאר המושבה ולכל דורש.







בשחר יום ד' כ"ט חשוון תרע"ח 14.11.1917 נכנסו לרחובות הפלוגות הראשונות של הצבא האנגלי -.




פרשי החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה והתקבלו בהתלהבות על-ידי התושבים.




בעשר וחצי התבצרה הארטילריה מאחורי הר דונדיקוב וירו משם על התורכים שבסביבות רמלה ופרדסי נס-ציונה. באותה שעה נכנס לבית הבאר מכונאי אנגלי עם עוזריו והחלו להפעיל את המכונה והמשאבה ולספק מים לצבא.




אנשל בן ר' אהרן הכהן שקולניק לא זכה, הוא נפטר ביום 6.2.1917 . בצוואתו הוריש את ביתו הצמוד לבית בנו ארן ואת כרם הגפנים והשקדים שלו לאלמנתו רחל לכל ימי חייה "ואחרי ארוכת ימיה שייך הכרם והבית רק למרת סושה מוסינזון".




"שקולניק העביר את הטחנה חזרה לרחוב בנימין" נזכרה יהודית פסטרנק




חודש לאחר כניסת הצבא הבריטי עזבו החיילים. יוסף קפלן היה למפעיל הבאר וסיפק מים לכל צורכי המושבה "לבד להשקאת ירקות" בשכר חודשי של 455 פרנק עד סוף חודש תשרי שנת תרע"ט.




המכונן הערבי סלים נעלם ויוסף בן יוסף היה למכונן הבאר תמורת שש לירות מצריות לחודש.




חסרון גדול במים הביא את הוועד להחלטה כי כל מי שזרע ירקות בהשקאה יעקור אותם תוך יומיים, ובינתיים הודיעו לזיידין שמצב הספקת המים עכשיו אינו מרשה לתת לו מים להשקאת המשתלה שלו.







מיום א' ניסן אפריל 1919 אליהו גלזר הוא אשר על המכונה והמשאבה שעל הבאר במשכורת של 5 פונט אנגלים לחודש, "וה' גלזר קבל עליו להשגיח על כל עבודת הספקת המים והצנורות המרכזיים, ומחויב להשגיח שבית המכונה תהי' תמיד נקי ולשמור על הנקיון סביב הבאר ולהשגיח שהברכה תהי' תמיד מלאה, ונקיה מכל שמץ חלאה. כל החומרים להסקה ושאר החומרים הם ע"ח המושבה והוא גלזר אחראי בעד כל סדרי הספקת המים שיתנהגו באופן רצוי והכל יהיה במצב טוב ונכון כדרוש הן בהמכונה והן בהמשאבה והן בבית המוטור וסביבו, ולהשגיח שלא יזרמו מים לחנם מהצנורות המרכזים וכל התקונים יעשו תכומ'י [תיכף ומיד] בזמנם בלי דחוי" .







ברבות השנים נתדלדלו מי הבאר הישנה ובשנת 1919 נחפרה על-ידי ועד המושבה באר חדשה בדרום מזרח המושבה במורד רחוב מנוחה- ונחלה סמוך לרחוב עזרא. מעליה נבנה בית-באר - מבנה מאורך מאבן כורכר וגג רעפים 'מרסילייניות'."עומק הבאר היה עשרים מטר וקוטרה שלושה. כל החלל פנימה היה מרוצף אבנים קשות".




ועד המושבה עם הוועדה לחפירת הבאר החדשה קבעו כי מימון חפירת הבאר יבוא מכספי חברת מניות שתהיה בעלת 'מפעל המים' והזמינו את התושבים לקנות מניות, והוקמה 'החברה להולכת מים'. חבריה היו תושבי המושבה אלו שצינורות המים הגיעו לביתם - משלמי המיסים; ומספרם 207 . מספר המניות היה 688. מחיר מניה היה 200 גרוש מצרי. בעל המניות הרב ביותר היה שמואל טולקובסקי הוא החזיק ב-24 מניות. לאהרון שקולניק הטוחן והחקלאי הייתה מנייה אחת.




שינו את תעריפי המים לפי הנוסחה הבאה - על כל סוס 24 וחצי ג"מ [5 גרוש מצרי = 1 שילינג אנגלי]; על כל פרה 25 ג"מ; 14% משוויים המוערך של הבניינים ועל כל משפחה [לא לפי מספר הנפשות] 24 ג"מ. המס שנתי וחולק ל-5 -6 תשלומים. את המס שילמו גם בעלי רכוש במושבה שלא גרו בה כמו: שמשון אייזנברג או אגודה כמו אגודת 'נטעים', 'אידלסון ושות' ודומיהם.




"הבאר הזו הספיקה מים לכל צורכי רחובות: גם לשתייה, גם לבישול, גם להשקאת הסוסים והבהמות, ואפילו להשקאת הגנים שמסביבה לבתים, ודי מים לצורכי בנייני האבן אשר בנינו".




כתב אלכסנדר זיסקינד אפשטיין ב'זכרונותי'.




על הבאר החדשה, אספקת המים, תיקוני המערכת כולל הצנרת וניקיון הבריכה מונה אפרים פרנקל לשנה אחת בלבד מיום א' תשרי תר"פ ועד ראשית תרפ"א תמורת שמונה עשר לירות מצריות לחודש.




ומים חסרו, העלו את מחירם לצאן - כבשים כעזים. השקאה התירו רק שעתיים בכל ערב; והחורג ייקנס.







חיפשו מכונן חדש ב'ועד העלייה' של 'המשרד הארצישראלי' ביפו ובבתי-החרושת שם. פנו למר שאפס .







מצבו של ארן בכי רע , אנשים החלו קונים קמח מוכן, וגם לחם. הוא נתן לדוד אידילמן חצי דונם אדמה וחצי מביתו שברחוב בנימין ועזריאל אידילמן היה לשותף שווה זכויות בטחנה הסמוכה לבית.




בקיץ 1924 הניחו צינור "2 לתימנים לשכונתם – שעריים. ארן חזר והשתלב בעסקי המים - הוא סיכם עם הוועד כי לכיסוי הגירעון.יוסיפו מראשית תרפ"ה והלאה על כל מטר מעוקב מים סכום מספיק ולפי רשימות שיכין יעלו גם את שכר המים לנוטעי הטבק, ענף חדש שצמח והתפשט לאחר שהשלטון הבריטי ביטל את חוק הרג'י העות'מאני שהגביל את גידולו.







הוועד ושקולניק לא השתוו ביניהם. סיכמו על בוררות של זלמן לוין , ב' חיט ומ' סמילנסקי, הטוען מצד הוועד היה חרל"פ . פסק דין הבוררים ניתן ושקולניק חוייב להעמיד עוד פילטר אחד, והוועד מינה את חיים דוחובני ואליהו גלזר לבדוק את מכלול אספקת המים. בדו"ח הביקורת שהגישו צוין כי בהוצאת המים מהמשאבה לבריכה ומהבריכה לבתים יש הבדל של 40%. ארן זומן לשיחה על כל העניינים הנוגעים לקבלנות הספקת המים עם דגש על סיבת ההבדל בין מדי-המים הגדולים לקטנים וכמובן על דבר קבלת כספים השייכים לוועד מהתושבים. מאחר ששוב לא יכלו להשתוות ביניהם, החליטו שני הצדדים למשפט זבל"א וזבל"א [זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד] , המשפט מחייב שני הצדדים בלי ערעור "והברור יהיה דוקא בבית הועד". הוועד בחר את ב' חיט, ארן את מרדכי מקוב, והמשיך בגביית מיסים ותשלומי מים עבור וועד המושבה.







סיפרו כי ארן היה מהפעילים בהכנסת הקולנוע לרחובות. ב'בית-העם' באולם הקטן הציגו סרטים שהיו אילמים וארן ידע להפעיל את המכונות. כשדובר על הקמת בית קולנוע צמוד לבנין 'בית-העם' השקיע מכספיו בהקמתו, ולא זכה.







ארן רצה לרכוש את הטחנה ביבנה ולא צלח. אליהו גלזר ויורשי ישראל סחרוב, הצליחו למכור את החלקה כולה כולל הבאר לבעליה הקודמים, וזה מכר אותה לערבי נוצרי מאשקלון, מה שהכה גלים ביישוב - מכירת אדמת יהודים, ועוד ביבנה, ולערבי!.







משנתמעטו הדורשים לטחנה - ארן שמלבד עיסוקו בחקלאות; כרם ומאוחר יותר גם פרדסים והתמחה בחפירה ותחזוקת בארות החל לתקן ולשפץ מכוני-מים בפרדסים שנתרבו במושבה ובסביבתה.




"היו לו, לארן, מה שנקרא 'ידי-זהב'. אז כעיסוק צדדי טיפל גם במשאבות המים של הבארות. סיפר לי נכדו - אהרון אסכולי:







לימים נקרא ארן לתקן את מנוע הבאר בכפר יבנה,יש אומרים להכניס משאבה חדשה. לקח איתו את פועלו הוותיק מזה שלושים שנה מחמוד רכל - "גיבור ששמו יצא מיפו ועד רחבי הנגב הרחוק, בגלל כוחו ועוצם זרועותיו", ואז כשירדו למעמקי הבאר לתקן "הרגישו שיורד מלמעלה חול והבינו מה הולך לקרות. התחילו לטפס בסולם – הערבי ראשון ושקולניק אחריו, אבל לא הספיקו, הבאר התמוטטה " סיפר לי נכדו אהרון אסכולי.







החשיך ושקולניק לא חזר מהעבודה. עברו 4 ימים והוא איננו. גם הערבי לא הגיע לעבודה. חיפשו ולא מצאו. עד שיום אחד בעל הפרדס שלח פועל ערבי להפעיל את הבאר. חזר הערבי כעבור 10 דקות ואמר "מה פיש באר". הלכו למקום והבינו כי גם "מה פיש שקולניק".




הבאר שקעה והבניין שעל הבאר נהרס. אהרן שקולניק והפועל הערבי שעזר לו נשארו בתוך הבאר.




על הדבר האסון הודיעו לרחובות לעת ערב, הפעמון בראש הגבעה צלצל. מיד יצאו עשרות אנשים לעזור בחפירה . עבדו כל הלילה . הובהלו לשם מהנדסים ופועלים, קבעו שלא ניתן להוציא את הגופות - מאחר ולא ידוע אם נהרסו גם כתלי הבאר, "כי אם לא נהרסו, אפשר יהיה להוציא את הגופות בעוד חמישה ימים ואם נהרסו – תמשך העבודה כחודש ימים, כי יצטרכו לחפור באר חדשה" אמרו.




בינתיים נסע ראש המועצה רחובות אפרים אליעזר זק"ש אל המושל ה' קמפבל - לדרוש את כל ההוצאות, שיצטרפו לסכום כמה מאות לא"י, מהממשלה. "העבודה כרוכה בסכנה ובהוצאות מרובות" אמר.







"החול קבר את שניהם וכך נמצאו - הערבי על הסולם ושקולניק אוחז ברגלו. " סיפר לי נכדו אהרן.







"בן 58 בעל פרדס ואחד מקבלני המים של רחובות" כתב עיתון 'דבר'.







"היו מי שראו באסון זה עונש משמים". סיפר ישי יבנה [סחרוב]







"אמרו כי לאהרן שקולניק היה כינור בעליית הגג." סיפר עמיהוד נחמני.







דוגמת חתימתו:










סוף דבר




ניסיונם של אנשי גדרה לעבד את אדמות קוסטינה לאחר שנת 1892 לא צלח מפאת ריחוק המקום מישובם. הבתים ניטשו והאדמות שממו. באו "חובבי ציון" ב-1896 קנו את האדמה מידי הברון והקימו עליה את המושבה – "באר טוביה". השם ניתן לה על ידי ד"ר הלל יפה לפי צלילי השם של אותה באר הסמוכה לקוסטינה ששמה הערבי היה בִּיר אֶ-טָּאבִּיֶה [באר הצריח].




'בית העם' הוקם ברחובות בשנת 1909 על-ידי חברת 'כרמל' [כלומר – זאב גלוסקין] יחד עם כורמי רחובות בשיתוף הברון רוטשילד. בניין האבן שימש כמרכז החיים התרבות של המושבה. בתחילת שנות השלושים, הוקם על ידי המועצה המקומית בית-קולנוע הצמוד ל'בית-העם'. באולם 800 מקומות ישיבה, הוא נבנה במדרון טבעי, עם גג נפתח בקיץ. הארכיטקט - תושב המושבה הפרופסור יצחק האברשטיים .




"כשהתחילו להגיע הסרטים המדברים עמרם אסכולי, בנו של אהרון שקולניק, הכין תרגומים ובמכונה נפרדת היה מקרין את התרגום לצד הסרט".




הצגת הקולנוע הראשונה בבית-העם הייתה ב- י'ז סיוון תרצ"א [1931].







רחל שקולניק עם חלק ממשפחתה עברה לראשון-לציון, שם נפטרה.







סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה




עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא ברצונם , ומעלה אותם על הכתב.




אין תגובות:

פרסום תגובה