קליי דב – נפל חלל בדמי עלומיו בהגנת המושבה

25.2.1915 – מלחמיה

בית העלמין מנחמיה

טכסט:

פ"נ

איש הישר גבור רוח

מר דב קליי

אשר נפל ללל

בדמי עלומיו בהגנת

המושבה ביום י'א

אדר תרע"ה תנצב'ה

המושבה מלחמיה נוסדה בטבת תרס"ב חמש משפחות התיישבו על אדמות יק"א במקום הנקרא 'חירבת בקעה', בין הכפרים הערבים דלהמיה ועבודייה, שנה לאחר מכן מנתה המושבה 12 משפחות ואליהן התווספו 8 משפחות מזיכרון-יעקב ובת-שלמה.

מושבה בודדה על גדות הירדן בדרומו של עמק הירדן, מקום מסוכן ומועד לפורענויות, בין שבט הנאדי הפרוע שרובו שודדים ובני-עבדים כהי-עור, לבין שבטי המהגרים האלג'יראים והבדווים הנודדים מעברו השני של הירדן נושאי נשק ולוחמים מלידה .

בשנת תרע"ה, לאחר תקרית בין שומרי השדות לבין השכנים מ עבודייה שקצרו בתבואה של איכרי המושבה מלחמיה, התנפלו ערביי הכפר על המושבה לפנות ערב. השומרים, יחד עם בחורי המושבה, הדפו את ההתנפלות. בהתנפלות זו נהרג האיכר הצעיר מעולי אמריקה, דב קליי .

מראשית ימיה, סבלה המושבה הקטנה מלחמיה מהתקפות והתנפלויות, אשר גרמו לאבדות בנפש וברכוש. לא פעם נאלצו איכרי המושבה לשלוח את הנשים והילדים לימה היא יבנאל, מחשש לחייהם. גניבות בעלי החיים, כלי עבודה חקלאיים ותבואה מהגורן היו מעשי שיגרה; סיפרו כי אלה נעשו על-ידי אנשי הכפר עבודייה בשיתוף פעולה עם פורעי חוק מהאזור הקרוב והרחוק.

למרות ההתקפות, נרקמו יחסי שכנות בין איכרי המושבה לבין תושבי עבודייה; רוב הפועלים באו משם,

השמירה על השדות הייתה בידיהם .

בשנת תרע"ב, הועברה השמירה לידי חברי ארגון 'השומר' שקיבל את שמירת המושבה והשדות. השומרים הערביים ששמרו במושבה כעשר שנים פוטרו, והחלו גניבות "ניסו לפרוץ קיר ולשבור את המנעולים בפשפשים אשר מאחורי קירות החצרות". השומר סבב כל הלילה סביב המושבה ובשביל הצר בין הגנים ובין הקירות. לא-אחת נתקל ביריות ממארב ובני המושבה המיועדים לכך חשו עם נשקם לעזרה. בשנה השלישית לשמירת 'השומר' קרה הדבר.

המלחמה העולמית פרצה, תורכיה נכנסה גם היא למלחמה [30.10.14] לצד גרמניה ואוסטריה. באחד הימים קרא השלטון הצבאי בטבריה את כל הגברים מהמושבה מלחמיה להרשם לעבודה בצבא. כל הקולוניסטים וגם קליי יצאו לטבריה בענייני ההרשמה ושאר ענייניהם הפרטיים, ביום י"א אדר תרע"ה.

בשעות אחר הצהרים המוקדמות, באו כפריים מעבודייה וקצרו עשב וגם תבואה בשדות המושבה שעל חוף הירדן, כמנהגם. השומרים מיהרו אל השטח, אמרו להם להסתלק והתרו בהם כי לא יוסיפו לבוא לשטחי המושבה ללא היתר. הערבים עשו עצמם כלא-שומעים והוסיפו לקצור. השומרים יצחק טורנר הצעיר, גד אביגדורוב הוותיק והמועמד ל'השומר' יוסף לישנסקי החלו לגרש אותם. במקום פרצה קטטה והתכתשות אלימה. כדור נפלט מרובהו של לישנסקי ופצע את בן השייח' של עבודייה שהיה בין הקוצרים "וזה מת לאחר מכן מפצעיו". הערבים עזבו את העשב במקום ורצו לכפר להזעיק תגבורת . תושבי הכפר יצאו בהמוניהם לעבר מלחמיה, לנקום את מות בן השייח'.

לפנות-ערב חזרו אנשי מלחמיה מטבריה וכאשר הגיעו לקרבת עבודייה ראו המוני ערבים נוהרים מהכפר לעבר המושבה בצעקות.

בעבודייה סיפרו כי שלוש עגלות של אנשי מלחמיה עושות את דרכן מטבריה אל המושבה. הם ארבו לשיירה לקחת נקם. בין אנשי העגלות נמצא גם שלמה יצחק רוזנפלד מוכת'ר המושבה. אחסן מרעי מנכבדי עבודייה, אחד מידידיו הוותיקים של רוזנפלד, פרש מההמון הזועם, חיכה לבוא העגלות - "בחייך, אל תתקרב למושבה, חזור וחכה לשוך המהומות - בני עבודייה יצאו לגאול את דמו של בן השייח' שנהרג " הפציר הנכבד ברוזנפלד.

שלוש העגלות סבו לביתניה . אהרן כץ יצא רכוב על פרדה לטבריה, ובידו מכתב דחוף אל מר עבאדי, בא-כוחה של הפקידות בטבריה בו הוא התבקש להשיג מייד את עזרת חיילי הממשלה למושבה. דב קליי רכב ליבנאל להודיע לאנשיה על התנפלות ערביי עבודייה על מלחמיה ולבקש עזרה, שלמה-יצחק רוזנפלד יצא לכינרת ודגניה לבקשם כי יבואו לעזרת המושבה. "בלילה ההוא נשארנו ללון בביתניה - והלילה ליל ירח ובהלכי הלוך ושוב בהתרגשות, עלו באזני, מפעם לפעם הדי מטר-היריות שניתכו על מלחמיה". כתב רוזנפלד ביומנו.

ערביי עבודייה גזלו תשע פרדות ושלושה סוסים מהעדר והתנפלו על המושבה ביריות..

על המושבה הגנו בנשק שלושת אנשי 'השומר' ושלושה מהאיכרים – מאיר-דוד רוזנצוויג, שלמה רוטשטיין, יהודה רוטשטיין, האורח מנחם הרשקוביץ ועוד ארבעה מחברי 'השומר' שהגיעו למושבה מיבנאל ביום ההתקפה כדי לבחון את סוגיית שמירתה, ביניהם יחזקאל חנקין.

תחת מטר יריות בלתי פוסק מצד מאות ערביים, ערכו תוכנית הגנה; חפרו תעלות, תצפיתנים הושבו על הגגות. נושאי הנשק שמרו על כל הכניסות למושבה, חסמו אותם במקצרות ומכונות דיש, בעגלות ואבנים. את כל הזקנים והנשים שרק יכלו להחזיק נשק כלשהו ביד השכיבו על הגגות. ילדי בית הספר שסייעו לעבודות הביצורים אורגנו להשלכת אבנים על המתנפלים מעבר לחומה - כך הצליחו להטעות את התוקפים לחשוב שבמושבה מסתתרים עוד נושאי-נשק. המפקד, יחזקאל חנקין קבע עמדות והזהיר: "לא להרוג, רק להפחיד את המתפרצים ביריות מעל לראשים ולא לתת להם בשום אופן לפרוץ למושבה". התוקפים צעקו, התגעשו ושרו שירים מלהיבים הקוראים לדם ולנקמה אך נשארו מחוץ למושבה. נשי האיכרים ובנותיהם הכינו את הכדורים; ניקו אותם, סדרו בתוך החגורות – 'בנדולרות' - והגישו אותם למגינים בחפירות בצירוף מים ואוכל. כדורי המגינים החלו לאזול. המצב נעשה מסוכן. אחד ה'ג'אברים' התוקפים אזר אומץ ופרץ קדימה; יחזקאל שלח כדור במתפרץ. האיש נהרג .שקט נשתרר. חנקין פגע בשייח' עיסא מנהיג המתנפלים. ההתקפה בת השעתיים נשברה. התוקפים נטלו עמם עוד הרוג והחלו לסגת מהמושבה ומגבעה סמוכה נשמעו יללות נשים מקוננות.

בעקבות בקשת העזרה, הגיעו עם לילה לביתניה חיילים תורכיים מטבריה אשר ליוו את נוסעי השיירה ביניהם אשת המוכת'ר, אשת האיכר פנטורין ושתי בנותיה ורעייתו הטרייה של דוב קליי, שהייתה בהריון, עד למושבה. ליד עבודייה פגשו חמישה ערבים נוהגים פרדה חבושה אוכף אירופי. החיילים לקחו את הפרדה מידיהם.

לפנות ערב כשנודע דבר ההתקפה על מלחמיה שאול קרבל, חבר 'השומר' שעבד במשקו של יצחק כבשנה בכנרת המושבה ביקש מהאחים כבשנה - יעקב ודוד להצטרף אליו לעזרת מלחמיה. דוד לקח את הסוסה של יצחק, יעקב ושאול רכבו על שני סוסי עבודה של המהנדס יופ טריידל - יהודי גרמני שהתיישב בכנרת. כשהתקרבו ליעדם סרו מהדרך הראשית, המסוכנת, אל הגבעות. הגיעו. דוד יצא לבדוק את הכניסה למושבה, שאול ויעקב עם ה'מאוזרים' ביד מוכנים לירייה. "מין הדא?" קרא השומר במבטא רומני. "נכנסנו למושבה וכולם שמחו לתגבורת".

עם חשכה,לאחר יום עבודה מפרך, הגיעה הידיעה גם לדגניה:"בנו של השייח' מעבודייה נמצא הרוג בשדות מלחמיה. מלחמיה מוקפת על ידי ערביי עבודייה, זקוקים לעזרה מידית" החבורה בדגניה נכנסה לפעילות - העלו תצפית למרפסת, כיבו את האורות, החצר נסגרה, השמירה תוגברה, הנשים נכנסו לחדריהן . כעשרים בחורים נושאי נשק עזבו את החצר בקבוצות. נפגשו עם הכינרתיים מהחווה. ויחד הלכו בהרי כנרת לא בדרך הרגילה, אלא סביב סביב - רצו להגיע למלחמיה מאחוריה ולרדת אליה ליד בית-הספר. כי על הדרכים עמדו בני הכפר עבודייה וחסמו אותם, חכו לגאול את הדם, ידעו שהיהודים יגיעו לעזרת המושבה. בשקט ירדו אנשי דגניה וכינרת מההרים.

על פרשת הדרכים טבריה-יבנאל עמדו אנשי עבודייה - דיבורים וצווחות. רעש והמולה, גברים ונשים. התגבורת הגיעה למרחק של כמאתיים צעדים מההמון הגועש. החליטו שמעט אמיצים ובעלי ניסיון קרבי יפרצו דרך, כדי שהשאר יוכלו לעבור - "שלושה צללים התרוממו מהארץ, הזדקפו, שני אקדחים בידי כל אחד מהם, חגורי חגורות כדורים על מותניהם, התקרבו אט אט אל מחנה האויב וכשהללו שאלו 'מין?' [מי] ענו על השאלה ביריות תכופות זו אחר זו, שלושתם יחד בתוך המחנה שלהם, ובאופן אינסטינקטיבי פינו לנו את הדרך, התרחקו לצדדים, והתחילו לירות לתוך המתפרצים. באותו רגע המתפרצים וכן כל המחנה הנשאר התקרבו, והדהמנו את האויב ביריות חזקות ורבות במשך זמן רב, מתוך ריצה והתקרבות למושבה. במושבה נפגשנו עם המגינים בשמחה. . . " כתב איש התגבורת חבר דגניה א', שמואל דיין. בנו משה נולד כמה חודשים לאחר מכן.

לעת ערב גם קליי ושני רוכבים - דב יפה והמורה לולו עשו את דרכם מיבנאל למלחמיה דרך וואדי פיג'אס; ואדי עמוק וצר, החוצה את 'הרי טבריה' ובו דרך צרה בין יבנאל למלחמיה אותה בנתה יק"א. הוואדי מלא סלעים, עצים ושיחים, מעיינות מים ומערות רבות, מפורסם בשודדים השולטים על כל הסביבה. "גזל ורצח הנעשים בסביבה – מהם זה בא". יחידים לא נכנסו לוואדי, כי אם קבוצות-קבוצות. כשהתקרבו השלושה למושבה מצפון נתקלו על הגבעה בערבים שנסוגו מהמושבה עם גוויית המת.

דב רכב ראשון - גבוה, רחב-כתפיים וכביר כח ניסה יחידי לפרוץ את מחנה קרובי הערבי ההרוג אשר נשאו איתם ושצמאו לנקמה, על-מנת להצטרף להגנת מושבתו. חבריו הזהירוהו, כי זה בלתי אפשרי, "נעלה מכוח אדם". אבל הוא לא שמע להם, רץ לכיוון היריות והתנגש בערבים.

עדי ראייה שנמצאו לא רחוק ממקום המעשה, סיפרו כי ראו את קליי מוקף ערבים עומד על נפשו, מכה ונופל מפרדתו ארצה מכדורי המתנפלים. אחרי שנרצח דקרו הרוצחים את גופתו בחרבות וסכינים. את גופתו גררו הרוצחים עימהם.

דב יפה ולולו זחלו והגיעו למושבה כשהיא נערכת להתקפה נוספת - הסתערות מחודשת על המושבה הייתה צפויה כל רגע. החזיקו מעמד עד הבוקר.

השוטרים התורכים ומפקדם מטבריה הוזעקו למקום. 

לפנות-בוקר הקיפו חיילים את המושבה מכל הצדדים. בתרועת חצוצרה נכנסו לתוך המושבה, .בפקודת הקצין השכיבו את זקני המושבה על הקרקע, כפתו את רגליהם וחלקו להם 'פלקות' - מכות בשוט על כפות הרגליים - עד זוב דם. דרשו, על פי רשימה, כי תוך 12 שעות יימסרו לידיהם הפושעים שרצחו את בן השייח' מעבודייה, ולא - כל הגברים מן המושבה יובלו לבית הסוהר בנצרת.

יוסף לישנסקי נעלם עוד לפני בוא החיילים התורכים. את רוזנצוויג ושלמה רוטשטיין שלח הוועד מחוץ למושבה.

מוכת'ר המושבה יצא בדחיפות לחיפה אל שבתאי לוי, ראש יק"א ויחד באו ללשכת המפקד הצבאי של מחוז חיפה-עכו, סיפרו לו את פרטי הפרשה, קיבלו ממנו מכתב לאנשי הצבא ובו הוראות חד-משמעיות. משראו החיילים את מכתב מפקדם ולאחר שקיבלו 'בקשיש', הניחו לאנשי המושבה לנפשם.

עד אז לא ניתן היה לצאת מהמושבה ולחפש את קליי אם כי מצאו כי הפרדה שלקחו נוסעי העגלות והחיילים התורכים המלווים אותם מידי הערבים היא של קליי. ועל האוכף נמצאו סימני דם.

מעולם לא סיפר קליי במושבה על עברו ובני משפחתו. הוא התרכז בעבודת החקלאות והשמירה שעמדו בראש מעייניו. וזה מה ששמעו עליו אנשי המושבה מחבריו בכינרת:

דב קליי נולד בשם ברל קולטשינסקי בשנת תרמ"ז (1887) בסביבות מליטופול שבדרום אוקראינה במושבת איכרים יהודית. ילדותו ועלומיו עברו עליו בטבע, בשדה וביער. בילדותו - להוציא שפת אמו 'מאמע-לאשן' – יידיש - למד עברית רוסית וגרמנית. כנער הצטרף לתנועת 'פועלי-ציון' , מאס בוויכוחים האידיאולוגיים. נסע לפריס, למד צרפתית. אך העיר היפה והפוחזת לא קסמה לו. בלי אגורה עלה כפועל על אוניית משא לקנדה. שם חי חיי חופש כפועל ונודד "בקרדום כרת ביערות עצים לפרנסתו". עבר לארצות-הברית. שנים אחדות נדד שם, עבד עבודות עיר שונות, וכפועל חקלאי בחוות, חזק היה . לא הבליט את יהדותו, ראה את עצמו חבר שווה לכל בני המשפחה הרב-לאומית המגוונת של פועלי החוות והאחוזות עד לאותו יום. יום שבו פועלי החווה סיימו לבנות אסם גבוה לאגירת מזון למאות השוורים לכל החורף. עד גמר הבנייה התבלה הסולם. סכנה הייתה לטפס בו. פיט מנהל העבודה שאל: "מי נכון לעלות להתיר את הסולם?" איש לא ענה. עבר על פני הינקים, האיטלקים, הספרדים, המקסיקנים, עצר ובקול אירוני-לועג: "הנה קליי, הוכיח נא את גבורתך היהודית וטפס ועלה למעלה להתיר את הסולם". קליי טיפס על הסולם השבור עד למעלה, התיר וירד בחבל. בהגיעו למטה התקבל בקריאות הידד. קליי זהיר ואמיץ פגש אחר הצהרים את המנהל ושאל אותו לסיבת בחירתו וזה ענה במפורש, כנוצרי-ארי אמיתי: "אומרים כי היהודים הם פחדנים נוראים. חפצתי להיווכח אם אמת הדבר. ושנית, אם עומדת לפני השאלה: חיי מי יקרים לי יותר וחיי מי עלי לשמור יותר, של הנוצרי או של היהודי, הרי אלה של הנוצרי יקרים בעיני הרבה משל היהודי". קליי ביקש את שכרו "איני רוצה לעבוד עוד אצלך" . עזיבת קליי את החווה הייתה בשביל המנהל פיט הפסד, מפני שקליי ידע את כל עבודות השדה, את הטפול בבהמות ובנטיעות, בזמן שפועלי החווה בקבלם את שכרם העונתי נדדו הלאה באומרם: "אמריקה רחבה וגדולה", הוא נשאר, לא השתכר ולא רב. הציע להעלות את שכרו, למנותו לסגן מנהל על המקסיקנים.. תשובת קליי: "אני אמנם יהודי, אבל בכסף לא תקנה אותי. הכן לי את הצ'ק והחשבון ומחר עם בוקר אעזוב " עזב, נדד מחווה לחווה, נעלב עד שרשי נשמתו כבן העם היהודי בריה בלתי נחוצה בעולם. ובשנת 1908 נכנס לבית הספר החקלאי שהוקם ב-1893 במושבה היהודית לפליטי רוסיה וודביין Woodbine בדרום מדינת ניו-ג'רזי מייסודו של הברון הירש ומקנת כספו.

קליי היה לחבר באגודת 'האיכר-הצעיר' של אליעזר-ליפא יפה שדגלה בחיי עבודה והתיישבות חקלאית בארץ-ישראל. החבורה הוכרה על ידי בית-הספר המתנכר לציונות רק בזכות איכותה יוצאת הדופן.

לפני עלייתו ארצה נסע לבייקרספילד בקליפורניה להשתלם במכונות חקלאיות.חדישות.

שמעון דוד יפה החולם ודב קליי עם מכונותיו הקליפורניות עלו על האונייה באמריקה לארץ-ישראל .

אליעזר יפה בא לארץ כדי לסלול את הדרך לפני עשרות חברי הארגון, יחד עם חבר נוסף של "האיכר-הצעיר", מ' לוין,– פנו השניים בהצעה לד"ר רופין, שימסור את האחריות לחווה בכינרת בשנת תרע"ג לחבורתם, תחילה כקבוצה ואחר-כך כמושב-עובדים. נחתם חוזה לשנה אחת. המשרד הארץ-ישראלי התחייב להלוות לקבוצה סכומי-כסף מסוימים, אשר יהיה עליהם לסלקם כתום השנה, בתוספת ריבית ודמי-חכירה בשיעור ארבעת אלפים פראנק. לאחר שנחתם החוזה הוברר כי מכל חברי "האיכר-הצעיר" שהבטיחו לעלות, באו רק שניים דב קליי ושמעון דוד יפה אחיו של אליעזר יפה כך שנאלצו לצרף אל הארבעה- חברים מאנשי המקום, הוותיקים -שערם הפרוע , בגדיהם מרופטים, גסי רוח וקולניים- מול ה'אמריקאים' השקטים והמנומסים.

"העבודה בקבוצה אורגנה באופן מצוין: הקוצים כוסחו, הבתים סויידו, הבהמות 'מסורקות' ורחוצות. הופיעו, כלי עבודה אמריקאים שטרם נראו עד אז בארצנו - מחרשת דיסקוס שעליה מקום ישיבה לחורש ועוד רבות... הרגלנו את הפרות הערביות לחליבה בלי העגל והשתמשנו במסננות חלב היגייניות. כאן התחלנו להקים את המשק המעורב, היוצר מגע הרמוני בין ענפי המשק". דיווח אליעזר יפה

הייתה שנת בצורת. שיירות בדווים מעבר-הירדן ומחיג'אז נדדו מערבה ועלו עם צאנם וגמליהם על שדות החווה וגרמו נזק רב.

לאחר שגורשו הבדווים החצופים של שבט בני-צחר והרועים בני שבט אורואלה לבושי הכותנות הארוכות, נושאים רובה צבאי ושתי חגורות-כדורים משדות החווה, הופיעו הצ'רקסים מהחורן; רכובים על סוסיהם, שודדים מכל הבא ליד בחצר ועל הגורן ומסתלקים. פחד הפילו על הכפרים הערביים שבסביבה ואיש לא העז לעמוד נגדם. יום אחד, כשכולם היו בחדר-האוכל לארוחת-הצהרים. התפרצה פנימה חברה והודיעה כי הצ'רקסים בוזזים את הגורן!. שלושים וחמישה צ'רקסים, בריאים וחסונים, כרעו ליד ערמות החיטה והשעורה ומילאו את שקיהם. דב קליי. גדל גוף שניחן בכוח רב, "היה מניף שק חיטים בשתי ידיו ומטיל אותו לתוך העגלה, כאילו מעשה של מה-בכך הוא עושה" ולמד בארצות-הברית אגרוף, בא השכיב במכה את אחד הצ'רקסים ארצה, נאבק עם השני והשלישי והכריעם בזה אחר זה. אחד השודדים שניסה לשלוף אקדח, ספג מכת אגרוף בסנטרו ונפל כשאקדחו נשמט מידו. קמו הצ'רקסים ההמומים על רגליהם, אספו את שקיהם שרוקנו והסתלקו. קליי הוכתר לגיבור הקרב.

'הקבוצה האמריקאית' עזבה את חצר חוות כינרת ואת מנהלה יואל גולדה כעבור כשנה. למרות הידע וכשרון הארגון לא הצליחו, היו גירעונות. את מקומם החליפה קבוצתו של בנציון ישראלי מכפר-אוריה.

" יואל גולדה, בודד באכזבתו, ללא גשר אל עולמם החדש של הפועלים, פרש למגורים בדירה משלו, היה מפליג ברכיבה על סוסתו הלבנה ובשעת-לילה מאוחרת עלו מבעד חלונו המואר צלילי-חליל נוגים".

היו שהלכו לדגניה. דב קליי החרוץ שהצטיין בעבודתו החקלאית בחר להתאכר.

אנשי פקידות-יק"א חיפשו מועמדים להתיישבות. קליי, היה בן המאושרים שנבחרו לקבל נחלה. הוא שובץ להתיישבות במלחמיה - יק"א מסרה לו איכרות שהתפנתה במלחמיה זו של משפחת מרדכי ורבקה זליקוביץ' ובא לגדות הירדן לעבוד.

דב קליי רצה להיות מופת לאיכרים. הוא עיבד בעצמו את כל שטחי אדמתו, לא השתמש בפועלים, ובכל זאת מצב משקו היה טוב משל האחרים. בחצרו שרר סדר, שדותיו עובדו במקצועיות, את פרתו חלב בעצמו, הוא קליי שהיה רגיל לחלוב ארבעים פרות בקליפורניה. נשא אישה - עזר כנגדו - לנהל את משק הבית, לגדל עופות, עברו מספר חודשים והנה בא הגורל הטרגי . . .

כשהאיר הבוקר וקליי איננו, מיהרו הגליליים לשטח לחפש את הקולוניסט - האיכר דב קליי. ידעו כי קליי נפצע פצעי מוות. חיפשו אחר גופתו. ברור היה שנרצח והוסתר "בכדי לנקות את עצמם במשפט".

באה 'קומיסיה' של הממשלה מטבריה, פקידי הממשלה עם המושל והרופא הממשלתי. במקום בו ראו עדי הראייה את המאבק מצאו כתמי דם. עקבות דם, אנשים ופרדה הובילו עד גדות הירדן.

בחיפושים השתתפו אנשי מלחמיה, יבנאל, דגניה וכינרת שסירבו לעזוב את השטח עד שתמצא הגופה. חיפשו בעמקים, בגאיות ובערוצי הוואדיות. פשטו בשדות, חיפשו אדמה חפורה, בור סתום, גלגלו אבנים ממקומם, הסירו קוצים וענפים ממקומותיהם. לא מצאו.

שלשה ימים ושלשה לילות חיפשו את גוף דב קליי ולא מצאו.

לחיפושים הצטרפו כתות עזרה מהקבוצות ומהמושבות הסמוכים למלחמיה "לשמרה ולחפש את קליי".

חיפשו את הגופה בסביבה ובוואדי פיג'אס, היה מידע שטמנו את הגופה שם. לאחר-מכן התחילו לחפש בעזרת המשטרה בירדן על יד הכפר דלהמיה. השחיינים קפצו וצללו בירדן בהם בן המושבה אפרים צ'יז'יק למרות המים הקרים . "מששו בידיהם את קרקע הירדן, ובעזרת מקלות דוקרים חפשו ועברו את כל הירדן לרוחבו ואת כל האורך עד אחרי מלחמיה, בדקו כל צעד ושעל שמא תלו אבן בגופו והוא צלל בתהום" . הובאו ספנים בסירות מטבריה - בסירות אי-אפשר היה להשתמש בגלל האבנים והסלעים. גם הם לא מצאו

הוכרז פרס למי שימצא את הגופה.

בדרך ממלחמיה לדלהמיה עבר שביל של סלעים חלקים משופעים ומחודדים שעליהם אפשר לחצות את הירדן. מעטים ידעו אותו. בעונה זו הירדן מלא על גדותיו הסלעים אינם נראים מתוך המים, הם עמוקים בגובה איש בערך. למקום זה, במרחק שני קילומטרים מהמושבה, הוליך את המחפשים אחד מערביי דלהמיה אמר: "כאן חפשו"! ונעלם.

עם בוקר חפשו שם ומצאו. בזהירות רבה הוציאו את הגופה שנאחזה בין הסלעים לזיהוי.

עד שבאה הוועדה התורכית הממשלתית לבדוק את הגופה שמו את יעקב כבשנה לשמור עליה.

"לא הכרנו אותו, הוא היה מרוסק, דמו נקרש על כל גופו, כולו נפוח, עורו נקלף ונפשט חלקים חלקים"

קשה היה להכיר את קליי בעל השרירים ורחב הכתפים "הם רצחוהו באופן איום שכזה, שרק אנשי מזרח פרועים מוכשרים לו".

בא שייח' עגיילה מהכפר דלהמיה ותבע לעצמו את הפרס, כי גילה את הגופה. קיבל חצי הסכום.

אחרי הבדיקה הממשלתית קיבלו רשות לקבור את קליי. הביאו אותו באבל כבד אל קבר ישראל על גדות הירדן בבית העלמין במלחמיה.

ליד קברו הטרי של קליי נשא שלמה יצחק רוזנפלד דברים: "הרבה קורבנות נפלו חללים על אדמת מושבתנו במשך זמן קיומה, מצד מזרח ומצד מערב, מצד צפון ומצד דרום נרטבה אדמתנו בדם חללי בני מושבתנו ובכל מקום שם חלל נפל, עומד לזיכרון גל-אבנים. האבנים הללו קשות הן מטבען, כחלמיש וכברזל ועדים נאמנים נשארו הן לנו לזיכרון הקדושים שלנו".

"אדם בעל קומה, חסון ועובד טבעי, שקט ובעל הכרה עצמית, בוטח בעצמו ובכוחותיו, בעל סגולות מיוחדות, מצטיין בכוח סבלנותו הרבה בכל עבודה, איכר טבעי, מן היחידים בין העובדים היהודים בארץ. הוא עבד בארץ כשנתיים-שלוש ולא הספיק עוד לדעת היטב את הארץ וכל אשר בה, כי לא עזב את עבודתו אף ליום אחד, כל הזמן היה צמוד למחרשה ולמשק ורק בהם הגה תמיד" כתב שמואל דיין.

על מעברות הדרך מצד צפון, כמאתיים וחמישים מטר מן המושבה במקום בו נפל דב קליי הציבו אנשי מלחמיה גל אבנים לזכרו.

סוף דבר

בא קצין תורכי מטבריה ודרש למסור לו את האנשים, אשר הערבים נקבו בשמותיהם, כי הם שירו למוות בשניים מאנשיהם. הממשלה אסרה שניים את יהודה רוטשטיין ואת מנחם הרשקוביץ. השאר נעלמו.

ועד מלחמיה הגיש תביעה שאנשי עבודייה יסגירו את אלה שרצחו את האיכר דב קליי.. נמסרו עשרה שמות אנשים, שידם הייתה ברצח. "יוסף לייבקו הוא שחקר בדבר עד שגילה" נאסרו שבעה שנשלחו למאסר בעכו.

במשך שלושה חדשים רצופים, הפכה מלחמיה לאכסניה של חיילים ופקידים שונים מטבריה ומנצרת שחקרו ודרשו בעניין הרצח. למותר לומר, כי החיילים ופקידי הרשות הציקו בו בזמן לכפר עבודייה שבעתיים, "הכו אותם מכות אכזריות ושדדו כל מה שבא לידם".

יהודה מור איש מטולה סיפר לנו : כשנהרג קליי עזב אליעזר יפה, מי שהיה ידידו עוד מתקופתם בארה"ב, את קבוצת כנרת והלך לעזור לאלמנת קליי להחזיק את המשק.

אשת נעוריו, שנתאלמנה כעבור חצי שנה לנישואיהם והיא בהריון, חזרה אל הוריה בצ'כיה.

בשנת 1916 קיבל ישעיהו כרמי, אחיו של זאב כרמי, מנהל בית הספר במושבה, את איכרותו של קליי מידיה של יק"א, והמשיך במפעלו.

לימים, באמצע שנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעה האלמנה לביקור במושבה עם בתה שנולדה לאחר רצח אביה. "אחרי הביקור חזרו השתיים לאירופה והקשר עמן נותק".כתבה מירית גל-עד

שרשרת אירועים הסתיימה ב'סולחה' כמנהג הערבים: עברו שלושה חודשים ולמרות הכאב והכעס נאלצה המושבה לכרות שלום עם עבודייה. השלום נכרת בטבריה. המתווכים: מצד הערבים היו המופתי הזקן עבדול סאלם וראש העירייה סעיד אל-טאברי; מצד היהודים שבתאי לוי ומשה גליקין, מנהל חוות מגדל.הצדדים נפגשו בביתו השייך והטקס נערך כמנהג הערבים. אנשי המושבה שהיו אסורים ואלו שנמלטו וכן האסורים הערבים [פחות שנים שמתו בבית-הסוהר בעכו] חזרו לבתיהם. ההוצאה - אלפיים פרנק.

"בעבודייה כמו בסביבותיה של המושבה, פרחו כלניות צבעוניות, צבעונים, נרקיסים וסיפנים, רקפות לבנות, ורודות וסגולות. בבית הקברות של עבודייה, פרחו אירוסים שחורים. אנשי הכפר לא העזו לקטוף ולו פרח אחד, מפחד המתים. . ." כתבה מירית גל-עד, בספרה 'בת-שבע'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.