יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

שוורץ מרדכי - נתלה על-ידי הבריטים

1938. 16.8- עכו

בית-העלמין הישן של חיפה (חוף הכרמל)
טקסט:
פ"נ
מרדכי בן יעקב

שורץ

נולד י"ז כסלו תרע"ד
נפל חלל למען המולדת
ונהרג ע"י הבריטים

י"ט מ' אב תרצ"ח

שם אמו לאה
ת' נ' צ' ב' ה'


בספר "תולדות ההגנה" [כרך ב' עמ' 12919] בדף 'הערות ומקורות' מופיעה ההערה: "ראוי לציין כי ששה שבועות לאחר תלייתו של בן-יוסף נתלה בעכו השוטר היהודי מרדכי שווארץ, שירה והרג שוטר ערבי בעתלית". כך. אף מילה נוספת.
ב- 8.7.62 וב- 24.6.73 נקראו בירושלים רחובות על שם יהודים עולי הגרדום הבריטי, ומרדכי שווארץ לא נמנה עמם.
ב-22.12.1982 הנפיק "השירות הבולאי" - סדרה בת עשרים בולים בשם "הרוגי מלכות בדור התקומה". עולה הגרדום מרדכי שווארץ לא נכלל ביניהם.
סיפור מוזר. חיפשתי, מצאתי והעליתי על הכתב [ותוך כדי, הסתבר לי שרבים וטובים עשו זאת לפני] והרי תולדות חייו ומותו של מרדכי שווארץ:

מקומארנו לעתלית
מרדכי נולד בעיירה קומארנו שבסלובקיה על גבול הונגריה, בשנת תרע"ד (1914) ללאה ויעקב שוורץ, משפחת חקלאים מדורי-דורות, משפחה מסורתית וציונית, אמידה ומרובת ילדים: 13 אחים ואחיות. מרדכי למד שנתיים בישיבה בברטיסלאבה לימודי קודש, את השכלתו הכללית רכש בשירני, וכשסיים חזר הביתה לסייע לאביו במשק המשפחתי.
בשנת 1933 למרות התנגדות הוריו עלה לארץ-ישראל. בארץ הצטרף ל"הפועל המזרחי"; תחילה התגורר בכפר-יונה, אחרי-כן עבר לגור בבני-ברק שם עבד במשק הפועלות של "הפועל המזרחי". המשיך כפועל פרדסים ובניין ונרשם כחבר ב"הסתדרות הכללית". בשנת 1935 הצטרף לשורות ה"הגנה", נחשב ל"בחור אמיץ בעל לב חם". חבריו כינוהו 'מישקה'.
מאורעות תרצ"ו או בשמם האחר "המרד הערבי", שפרצו ב-19 באפריל 1936 ביפו והתפשטו אל כל חלקי הארץ, העמידו את היישוב העברי בארץ-ישראל בפני בעיות ביטחוניות וכלכליות: חסימת דרכים, הצתת שדות, גנבת תוצרת חקלאית ושוד עדרים, הצבת מארבים לעובדים בשדות, השחתת יבול ועקירת עצים, חבלות באספקת המים ובכלי עבודה, והחמור מכל, מעשי רצח יום-יומיים; המוסדות הלאומיים קראו להתגייס לשורות המשטרה הבריטית.
מרדכי ביקש וקיבל אישור ממפקדו ב"הגנה" והיה לאחד הראשונים שהתגייסו למשטרת המנדט. תחילה שירת בחיפה. מאחר שעמד לשאת אישה, ביקש בקיץ 1937 שיעבירוהו לחדרה, כיוון ששם החיים זולים יותר; שם גם אושרה לו מטעם הקרן-הקיימת-לישראל חלקת קרקע לבניית ביתו, לאחר שיינשא. ארוסתו הייתה חנה'לה פינקלשטיין, עולה חדשה מגלובוקי שבפולין, בתו של אליעזר פינקלשטיין, רב ושוחט העיירה. את חנה'לה פגש ב"משק הפועלות" בשכונת בורוכוב.
בקשת ההעברה של מרדכי נענתה, והוא הופנה לעתלית לשמור על בית הנופש של הנציב העליון, סר ארתור גרנפל ווקופ, שהיה הנציב הבריטי הרביעי, ואוהד המפעל הציוני. חנה'לה קיבלה את "פרס העבודה" ב"משק הפועלות", וכתבה לו כי בכסף זה השיגה סרטיפיקט לאחותה והעלתה אותה ארצה.
מרדכי חולק אוהל עם עוד שוטר, בוגר ממנו, ערבי מוסלמי ושמו מוסטפה חורי, פנאט-לאומני, שנהג להתגרות בו ולביע את שמחתו על כל מקרה רצח של יהודים בידי ערבים; התגרויותיו הגיעו לשיאן השיא היה כשנרצחו מהמארב שני פועלי חברת המים מתושבי המושב כרכור, דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס, ב-30 באוגוסט 1937. חורי שיבח את הרצח והתפאר, כי בקרוב יהרגו הערבים את כל היהודים ויאנסו את נשותיהם.
"השוטר הערבי חזר בערב  לאוהל וספר למרדכי שבדיוק עכשיו אנס בחורה יהודיה וזה היה נפלא ואז הוסיף ואמר: זמנך יגיע. מרדכי הוציא רובה וירה בו." סיפר אלכס ראב, שהוא חבר יקר של משפחת שוורץ ושל מרדכי,  כתבה אסתר הלוי  אחייניתו של מרדכי.


רצח ומשפט

תחילת הפרשה בליל 2 בספטמבר 1937.
ביום ההוא יצא מרדכי לספרייה במושבה עתלית להחליף ספר. כשחזר לאוהל, מוסטפה חורי ישן.
כשלוש שעות לפני הרצח, כתב מרדכי לארוסתו מכתב מלא אהבה וגדוש תוכניות. הוא מספר לה שקק"ל אישרו לו חלקת קרקע ותקציב לבית, והעתיד נראה ורוד.
מרדכי סיפר לחוקריו כי באותו לילה הלך לישון בשעה תשע. הוא התעורר כאשר אלמונים ירו אל תוך האוהל, קפץ ממיטתו, והשיב יריות. אחר-כך מצא את שכנו לאוהל הרוג.
נקבי קליעים נמצאו ביריעת האוהל, אך בחיפושים שנערכו בסביבה לא נמצאו עקבות.
שוורץ הועמד למשפט לפני בית הדין לפשעים חמורים. הוא נאשם כי ירה למוות, בכוונה תחילה, בשוטר שלן עמו באוהל.
בבית המשפט ישב זקן השופטים הבריטי הארי טראסטד כדן יחיד, וזאת על-פי בקשת ההגנה. סנגוריו של שוורץ הניחו ששופט המשמש כדן יחיד לא יעז ליטול על עצמו אחריות לפסיקת עונש מוות.
התובע, הוגן, טען כי שוורץ הרג את מוסטפה חורי בכוונה תחילה. המניע לרצח: נקמה. נטען כי מרדכי שורץ ירה בערבי, נבהל ממעשהו, יצא מחוץ לאוהל וירה כמה יריות לתוכו.
"ההגנה" שלחה את עורך-הדין אהרן חוטר-ישי, כדי שיציג קו הגנה הכופר באשמה מכל וכל.
חוטר-ישי, שהבין כי לא ניתן לסתור את העדויות הנסיבתיות המרשיעות של התביעה, ביקש לבנות קו הגנה חדש: הודאה בהריגה, שתציל את שורץ מפסק-דין מוות באשמת רצח. בשלוש לפנות בוקר התקשר חוטר-ישי לחוקר הראשי שאוקי ביי סעאד, שהסכים לשנות את האשמה מרצח להריגה תמורת הודאה.
מרדכי שוורץ היה איש ה"הגנה" ומה שנקרא אז 'היישוב המאורגן'. ראשי ה"הגנה" ומוסדות הישוב דגלו ב'הבלגה', שפירושה הגנה על היישובים תוך הימנעות גמורה ממעשי תגמול ונקמה. הם לא רצו שיקשרו את מעשהו של שוורץ ל"הגנה", או שיראו בכך עידוד לפעולות נקמה מטעם המוסדות.
"בתחילה ה'הגנה' התנגדה ולא רצתה לתת הגנה משפטית לשוורץ. פחדו שיזהו אותם עם הרוויזיוניסטים", סיפרה חנה ארוסתו לבנה מיכה.
המשפחה מצדה לא הסכימה לעסקתו של חוטר-ישי ושכרה, בעזרת אחותו של שוורץ, שהתגוררה בקנדה עורך-דין נוסף, מנוסה יותר, יוסף קייזרמן. "במשפחה חשבו שמרדכי שוורץ בכלל השתייך לאצ"ל או ללח"י; ה"הגנה" בהתחלה התנערה ממנו, ורק אחרי שנים לקחה אותו תחת חסותה ונתנה לו רהיביליטציה".
עכשיו נוקטת הסנגוריה קו הגנה חדש, המבקש להוכיח כי לא ייתכן שמרדכי שוורץ ירה בחברו לאוהל, אלא פורעים אלמונים הם שירו בו בשנתו.
שוורץ מצדו טען מול חוקריו כי לא הייתה כל טינה בינו ובין הנרצח, וכי הוא לא ירה בו.
המשפט החל להתברר ביום 16 בינואר 1938, וביום 28 בינואר נמצא שוורץ אשם ונידון למיתה.
משנשאל על-ידי השופט - לאחר הכרעת הדין - אם יש לו מה לומר, השיב: "אני יכול לומר שאני חף מפשע", והוסיף: "אני מציין שמן הרגע הראשון הייתה כל החקירה מכוונת נגדי".
יש שאמרו כי שבנסיבות שנוצרו חש שוורץ שזה "או אני או הוא", ומתוך בלבול חושים ירה את הירייה הקטלנית.
יצחק חנקין, שישב עם שוורץ בכלא עכו, ושמר על קשר עם חנה עד סוף ימיה, אמר: "הוא סיפר שישב המום על המיטה [חושב על חבריו שנרצחו בידי פורעים ערבים] פתאום, בהיסח הדעת, לחץ על ההדק. הקנה היה מופנה לראש הערבי".
עו"ד חוטר-ישי, סיפר: "גם שוורץ ישן. הוא התעורר במין סיוט שההוא עומד להורגו. מתוך איזה אינסטינקט, רפלקסים, ירה כדור אחד בראש השכן".
ביישוב דובר בימים ההם כי הרצח אירע על רקע התעללות וסחיטה מצד השוטר הערבי, שהיה 'הומו' ונטפל לשוורץ "עד שהביא לכך שיצא מגדרו והרגו". חברו אברהם לוינגר סיפר ששוורץ העיר פעם שהשוטר הערבי היה חולה סקסואלי 'והציק לו'.
כך או כך, הסנגוריה המתוגברת, שכללה את עורכי הדין חוטר-ישי ויווני-נוצרי בשם אבקריוס ביי מטעם המוסדות, ואת עורכי הדין קייזרמן ועליאש מטעם המשפחה - הגישה ערעור. קו הגנה: היו יריות מבחוץ ובאחת מהן נהרג השוטר הערבי.
אחרי כמה חודשים התברר הערעור בירושלים. שלושה שופטים ישבו בדין; שני אנגלים: קופלנד וגרין והיהודי גד פרומקין. הנאשם הופיע בבגדים אדומים, בגדי הנידונים למוות בתקופת המנדט.
עונש-המוות אושר גם על ידי בית הדין לערעורים. שני השופטים האנגלים אישרו את פסק דין המוות, ואילו פרומקין זיכה את הנאשם מרצח בכוונה תחילה.
פסק-הדין שבערעור ניתן ביום כ"ט אדר ב' תרצ"ח, 1 באפריל 1938. שוורץ הוחזר לכלא עכו שם עמד למות "כרוצח בדם קר שניסה להתחמק בפלפולים משפטיים חסרי כבוד אומרים, מגזר-דין של מוות".
"שוורץ גם לא התגונן בתקיפות", סיפר חביב כנען (קרומהולץ), שוטר שהיה איתו בבית-הספר לשוטרים.
זמן קצר לפני התאריך שנקבע לביצוע גזר הדין, הפיץ האצ"ל כרוז ובו האשמה כי הוצאתו להורג של שורץ נעשתה בידיעת הסוכנות בשקט גמור, כדי 'שהיהודים לא יקימו רעש'. הארגון קרא לציבור לצאת במחאה:
יה ו ד י ם!
הרימו מחאתכם נגד הרצח המשפטי השני שהשלטון רוצה לבצע, הפעם לא נגד רביזיוניסט, אלא נגד סתם יהודי. תבעו דין וחשבון מהסוכנות וממפא"י הרוצים לכסות על דמיו של שוורץ!.. "
מחאה ציבורית לא הייתה.
לאחר אישור גזר הדין פעלו מוסדות ציבור ואישים למען מתן חנינה; בלונדון נפגשו שני אחיו של מרדכי ורבה הראשי של וינה עם שר המושבות הבריטי, נציגי המשפחה גם נפגשו בעניין זה עם מדינאי הצ'כי ששימש אז בתפקיד מפתח בצלב האדום הבינלאומי.
בניסיונות ההצלה היו מעורבים גם הנהלת הסוכנות והמרכז העולמי של ה"מזרחי", אשר ארגן פטיציה המונית אל הנציב העליון בדרישה לחנינה; בפעולה זו נאספו למעלה מ- 70,000 חתימות.
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית אמר דוד בן-גוריון, שפטיציה עלולה "להזיק ליחסים שלנו עם הממשלה", אבל הדגיש שאילו היה צל של תקווה שזו תסייע להצלתו של שוורץ, הוא היה מצדד בה. עוד צידדו בפטיציה הרב מאיר ברלין והרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון). מנחם אוסישקין אמר שאינו רואה אפשרות להתנגד למהלך זה, אם כי הסכים להערכתו של משה שרתוק, שפטיציה אינה עשויה לפעול לטובת העניין. שרתוק לימים שרת, אז מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, האיש שיזם את גיוס היהודים למשטרה הבריטית, העדיף פנייה אישית, וביום 28.7.38 כתב לנציב העליון בקשת חנינה.
גם פעולות אלה לא הועילו. כל הפניות היו לשווא. הנציב העליון סירב.
סברו כי הנציב העליון החדש, סיר הרולד מקמייקל, לא היה מאוהדי העניין הציוני, ולא היה מעוניין לגלות סימני "חולשה" ולהיחשד כמי שנותן ליהודים יחס מועדף.



ערעור נוסף שהוגש למועצת המלך בלונדון נדחה.  עורך דינו משתדל בעבורו "אבקריוס ביי עומד לצאת באמצע חודש מאי ללונדון בכדי להגן שם על השוטר היהודי שווארץ שנידון למיתה בעוון רצח שוטר ערבי ואשר ערעורו עומד להתברר בפני מועצת המלך" כתב עיתון 'הבוקר'   ב-  2 מאי 1938.
הנציב העליון אישר את פסק-הדין. המשפחה מקנדה פנו ליאן מסריק בצ'כיה ובבקשת חנינה לצ'רציל ולא נענו.
שינוי בעמדתו העיקשת של שוורץ חל ימים ספורים קודם התאריך שנקבע לביצוע גזר דין המוות, והוא החליט להודות בביצוע הרצח. את הודאתו ביקש למסור לרב יהושע קניאל מחיפה [לימים רבה הראשי של העיר]. "בקשתי את הרב שיואיל לבקרני, בכדי שאגלה לפניו את כל האמת בדבר מיתת השוטר הערבי שנהרג באוהלי בחדרי בעתלית, טרם שאני הולך למות, ולא אמות שקרן", אמר מרדכי שורץ.
ביום שני, באמצע חודש אב תרצ"ח, התקיימה הפגישה בבית הכלא בעכו, שוורץ מסר הודאה מפורטת לרב, שהעלה את ההודאה על הכתב.
"...הוא ערבי ואני יהודי, הציק לי מאוד ולא נתן לי מנוחה. הוא אמר לי: כשם שנהרגו היום ארבעה יהודים, בחדרה - אעפ"י שנתברר לי אח"כ שזה לא היה נכון - כך נהרוג את כולכם, את כל היהודים נשמיד ולא יישאר אף יהודי בארץ. וכך התגרה בי, איים עלי הקניט וציער אותי מאד בשני הלילות, הלילה שלפני המעשה ובלילה האחרון. מתוך צער ומתוך פחד לא ישנתי בלילה הראשון שלפני המעשה וכן בלילה השני, כמבולבל התרחקתי ממנו והלכתי לבית הכסא שהוא רחוק בשדה. בדרך תקף אותי עוד יותר הפחד, וכשחזרתי לאהל מבוהל שוב הרגיז אותי וקילל את היהודים. אבדתי לגמרי את הכרתי ועשיתי מה שעשיתי, וכשהרגשתי בדבר התחלתי לרוץ כמשוגע, להסתובב מחוץ לאוהל ולירות לפנים. אבל עצם המעשה עשיתי מתוך בלבול דעת, לגמרי בלי הכרה, כי לולא זה אם הייתי עושה בזדון ובכוונה, הייתי עושה באופן שאפשר היה להעלים את הפשע לגמרי, ולא לעשות דברים ששמשו אחר-כך הוכחה נגדי. אני שיקרתי והכחשתי את האשמה נגדי, כי פחדתי שכבוד השופטים לא יאמינו לי שהרצח בוצע בלי כוונה ובלי הכרה. עכשיו טרם שאמות החלטתי להודיע להרב את כל האמת".
הרב קניאל, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, נסע מיד לירושלים למסור את הווידוי לרב הראשי לארץ-ישראל, אייזיק הלוי הרצוג, כדי שהרב המכובד יעביר את הדברים למזכירות הראשית של הממשלה. הוא ביקש גם את סגן המזכיר הראשי ופקידו להעביר את תוכן ההודאה למוסדות המוסמכים.
ההצהרה הובאה לפני הנציב העליון, שעיין שוב פעם בתיק וזימן את המועצה להתייעצות.
בסוף באוגוסט 1938 קיבל הרב הראשי לארץ-ישראל מכתב מאת הוד מעלתו הנציב העליון בו נכתב: "...כל הנימוקים שהוא מציין בכל מסיבות המשפט ההוא קיבלו את העיון והדיון המלא, אבל עלי להודיע לרב, שההחלטה הסופית כבר נתקבלה, ואין אני יכול לשוב לדון בה עוד".
"כזב - כתב עיתונאי "דבר" מנדל זינגר - בימים ההם ממש נחונו שני ערבים, האחד בירושלים, והאחד בעכו, שנידונו למיתה ופסקי דינם אושרו על-ידי מפקד הצבא. בשני המקרים הגיעה החלטת החנינה רק דקות מספר לפני הוצאת פסקי הדין אל הפועל".
במכתב הפרידה שכתב שוורץ להוריו ובני משפחתו בנכר, ימים ספורים קודם הוצאתו להורג, כתב גם: "...בכל אופן, איך שלא תשקלו את המעשה שעשיתי, גם מבחינה אידיאולוגית ציונית טהורה, תהיה החרפה והבושה גדולה, והריגת אדם חף מפשע, תמיד נחשבה, וגם תמשיך להיחשב לחטא. לזכותי יאמר אולי רק זאת, שבאותו רגע קריטי הייתי במצב לא נורמלי, מבולבל, עם עצבים מתוחים, ללא שיווי משקל נפשי, לא ידעתי מה אני עושה, וכך עשיתי את מעשה הזוועה, שמיד לאחריו התחרטתי. יותר מאוחר, לא הודיתי באשמה כי פחדתי שלא יאמינו לי. מכיוון שעכשיו זה כבר לא משנה, סיפרתי הכל לכבוד הרב, היות ולא רציתי ללכת ולהסתלק מהעולם עם שקר בנפשי. בכל זאת אומר אני, שרק הוא גרם לכך ואשם בתקרית. הוא הקניט והרגיז אותי בלי הרף עם הדיבורים שלו, עד שלא הייתי מסוגל לשלוט בעצמי, עשיתי מה שעשיתי, וקרה מה שקרה".
לימים יספרו רבים וטובים את הידוע להם.
חיים דבירי, שהיה אסור בבית הסוהר המרכזי בירושלים, כתב בזיכרונותיו את מה ששמע מפי הנאשם: "הייתי שוטר ... נפל בגורלי המר להתגורר באוהל אחד עם שוטר ערבי איש כנופיות, שונא יהודים. באותם הימים הצליחה חבורה של ערבים מהרי שומרון לקטול מספר שוטרים בריטיים בהרים. זה הלהיב את דמיון הערבים ... שוטר זה התרברב שלא ישאירו [הערבים בג'יהאד] בחיים אף אישה, זקן וטף יהודים. אחרי שתיאר כיצד יבצע את זממו, הרים עלי את נשקו ואיים להרגני. הרמתי את הרובה שלי ועלה בידי לירות בו תחילה. למעשה, חטאי הוא בזה שהצלחתי להרוג אותו בטרם הרג הוא אותי. לו היה הוא מקדים להרגני, ודאי היה אומר שהוא התגונן בפני ויוצא זכאי".
לפי עדות אחרת, של יצחק חנקין, אמר לו שוורץ: "פחדתי שיהרוג אותי ומתוך בהלה תפסתי את הרובה ויריתי בו".
חנה ארוסתו טענה כי בגלל שבחי הערבי על רצח יהודים, חשש שוורץ שהלה יהרגהו בשנתו.
במכתב שכתב חברו של שוורץ, משה נויגרשיל, אל ישראל גלילי, ממפקדי ה"הגנה", ציטט את שוורץ: "לולא הייתי יורה בו, הוא היה יורה בי".
גם עו"ד עמירם חרל"פ, בסיפור "גרדומים בעכו", טען כי שוורץ ירה להגנתו.
כלא עכו
ביום 28 בינואר נמצא שוורץ אשם ברצח בכוונה תחילה ונידון למיתה.
בכלא עכו מרדכי חזר להתפלל. אחד האסירים נתן לו במתנה ספרו של "הברית-החדשה".
לכלי כתיבה לא היה זכאי האסיר, ולכן הוא תלש דפים מהספר וכתב בשוליהם יומן בן חודש, אותו החל ביום בו נידון למוות. מעל לפרק "הבשורה על פי מתי", כתב כי לא הרג את השוטר.
ביומן הוא מביע דאגה לארוסתו: "הלוואי שיהיה לה מישהו שיאהב אותה כמוני כעת, והיא שתהיה מאושרת בחיים".
תאו היה מואר כל הזמן. פעמיים בשבוע הוצא לחצר להתעמלות שנמשכה כחצי שעה.
רוב היום שיחק "דמקה" וקרא ככל הניתן ספרים שסיפקה במשורה הנהלת בית-הסוהר בעברית ובגרמנית - "לי נדמה שלו היו נותנים לי ספרים לקרוא כמה שאני רוצה, הייתי מסכים לשבת פה עוד שנה אפילו", כתב ביומנו הקצר.
למרדכי היה גם תנ"ך, אך כבחור דתי נמנע מלהשתמש בדפיו לצורך כתיבה. רק ארבעה ימים לפני מותו רשם בספר 'דברים', פרק ו', ליד פסוק ד': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" - "המוות לא כל-כך גרוע כמו הזמן שלפני זה", ובין שאר השורות מכתב אחרון לחבריו.
בני משפחתו ניסו להבריחו מן הכלא לחוות ההורים בסלובניה, ואחיו בא במיוחד מחוץ-לארץ.
"אינני רוצה שהוא יבקר אותי פה ויראה אותי בבגדים האלו", כתב מרדכי.
בביקורו הציע האח למרדכי לבוא איתו הביתה ולעבוד בתור מנהל משק.
"לא, לא, לא, לא רוצה ... אינני יכול לחיות במקום אחר... לא, מוטב פה למות". כתב בין דפי "הברית-החדשה".
האסירים הפוליטיים היהודים השוו את מעשהו של מרדכי למעשהו של שוורצבארד. בתקופת המהפכה הרוסית היה שוורצבארד מי שחיסל בצרפת את פטליורה ראש 'הצבא הלבן', האיש המזוהה עם הפוגרומים הרצחניים ביהודי אוקראינה. בית המשפט בצרפת זיכה את שוורצבארד מכל אשמה, "ואילו כאן בארצנו, הוחרם מרדכי".
יצחק חנקין, בנו של איש "השומר" יחזקאל חנקין, נידון למאסר ממושך על רצח ערבי בשעת הגנה על אדמה עברית. בכלא עכו היה לאימת גדולי הפושעים, ושימש כ"מוחת'אר" האסירים היהודים.
חנקין עבד במטבח והיה מביא אוכל לשוורץ. כשנדחו כל הערעורים, הציע לו חנקין לאבד עצמו לדעת בעזרת רעל שהוא יביא לו.
שוורץ שמח לרעיון.
חנקין פנה לאברשה סלמן, מאסירי האצ"ל, שהיו לו קשרים עם בית-מרקחת מסוים בחיפה. בעזרת תשלום, הוסדר כי קורפורל יהודי שעבד במקום, יקבל את הציאן-קלי מבית-המרקחת ויבריח אותו לכלא. הקורפורל אכן קיבל את הרעל, אבל לפני שנכנס לבית-הסוהר, נפל עליו פחד והוא זרק אותו לזבל.
ביום שלפני ההוצאה להורג, בשעות אחר-הצהריים, הורשה לחנה'לה ארוסתו של שוורץ, לבן משפחה ולאחד מחבריו לבקר אצלו.
"מה תגיד חנה לתלבושת הזאת עם הברזלים על הרגליים. בטח תתחיל לבכות", אמר שורץ לחבריו.
סיפרה חנה'לה: "החברים סידרו שאכנס ראשונה לבדי ... הוא עשה מאמצים להיראות כרגיל. אמר לי: 'אני רציתי לראות אותך עוד פעם חנה'לה. חנה'לה, תהיי חזקה'. אמרתי: אני חזקה".
היא יצאה והחברים נכנסו אליו.
הנידון אמר לקרוב המשפחה כי בזמן שבארץ נופלים הרבה חללים, הוא מצטער מאוד שעליו למות באופן כזה שנגזר עליו.
"אני מוכן לקבל עלי את הדין, אך אין להתייאש, כי עוד עבודה רבה בארץ, שהיא הרבה יותר חשובה מן הטרגדיה של היחיד", אלה היו מילות הפרידה שבהן נפרד מארוסתו ומן המבקרים אותו ערב הוצאתו להורג.
יש שסיפרו כי ערב הוצאתו להורג אמר שוורץ "כי הוא מתנגד לכל מעשי טרור והוא פונה לכל המפלגות לא לנצל את מיתתו לשם פוליטיקה, כמו שעשו בנוגע לבן-יוסף, ולא לזקוף את גורלו על חשבון פוליטי של מישהו".
בערב התלייה, כשננעלו דלתות התאים ללילה, בא קצין בית-הסוהר לחנקין ואמר כי שוורץ, בבקשתו האחרונה רוצה לפגוש אותו. מקרה חסר תקדים.
חנקין נכנס לתא מואר. שוורץ ישב מולו. הבדילו ביניהם סורגים ושולחן. משני צדי השולחן ישבו שוטר אנגלי ושוטר ערבי ובפינה עמד קצין. שוורץ היה לבוש בבגדים אדומים, כובע שחור על ראשו ורגליו כבולות. הוא ביקש מחנקין שיספר על לילו האחרון לארוסתו. הוא סיפר לו גם על ילדותו ועל תקופת ההכשרה שלו לקראת עלייתו לארץ . חנקין ההמום אינו זוכר הרבה מהדברים שנאמרו אותו לילה. הוא זוכר כי שוורץ ביקש ממנו, מאחר שהיה ידוע בכלא כמספר מעשיות ובבדיחות, "ספר בדיחה". וכך, ערב ההוצאה להורג, חנקין סיפר בדיחות ושוורץ צחק בקול רם. "הרגשתי נורא", אמר יצחק חנקין, "בפנים אני רוצה לבכות ואני צריך לספר בדיחות".
עוד ביקש שורץ שיקברו אותו בגן-שמואל תחת עץ, אך הוא נקבר בחיפה.
שאלתי את נטע סיון, הארכיונאית של גן-שמואל, למה רצה שוורץ להיקבר בגן-שמואל תחת עץ. כנראה, היא אמרה, כשביקר פעם את בן-דודו [למעשה אחיה של גיסתו, דוד פליישמן, לימים טלמור] שהיה שם עם הקבוצה הצ'כית, התרשם מיפי בית-העלמין ושלוותו.
משרד הרבנות בחיפה נתבקש על-ידי הנהלת בית הסוהר בעכו לשלוח רב בבוקר של יום כ"ט אב תרצ"ח, כדי שיהיה נוכח בשעת ביצוע פסק הדין שנגזר על מרדכי שוורץ. רבה הראשי של חיפה, הרב ברוך מרקוס, שלח את הרב יהושע קניאל.
בבוקרו של אותו יום בשעה 7:00 התייצב הרב קניאל בבית הכלא לאמירת וידוי עם מרדכי שוורץ, שאותו הגדיר כ"צדיק תמים". המפגש היה טראומטי עבורו ובריאותו נתערערה: -"נכנסתי לשם עם שער שחור ויצאתי משם עם שיער לבן", אמר הרב קניאל לימים.
הנידון נמצא בתאו לבוש בבגדיו האזרחיים, חולצה לבנה ומכנסים בהירים. כשגמר לומר את הווידוי ומזמורי תהילים, החתים אותו הרב על הצהרה בכתב [המאשרת את ההצהרה שלו בעל פה מחודש אב], שבה אומר מרדכי כי איננו אשם במעשה הרצח, שהדבר נעשה על ידו כשהיה נטול הכרה, מתוך טירוף דעת. הנידון קרא אותה וחתם עליה בנוכחות קצין בריטי וזו נמסרה להנהלת בית הסוהר.
באמצע הקיץ של שנת 1938, בבוקר ה- 16 באוגוסט, הובא מרדכי שוורץ אל הגרדום של כלא עכו ועניבת החנק הונחה על צווארו.
את האסירים סגרו בתאיהם כנהוג ביום של הוצאה להורג בעת שמרדכי שוורץ הלך לדרכו האחרונה. האסירים שמעו אותו שר שירים עבריים ואת ה"מרסלייזה".
בשעה 8 בבוקר הוצא לפועל פסק הדין.
בשעת התלייה, קרא הנידון, שהתנהג בגבורת נפש, "שמע ישראל".
מרדכי שורץ היה אז בן 24.
כעבור זמן קצר הודבקו על שער בית-הסוהר המודעות הרשמיות, בשלוש הלשונות, על הוצאת פסק הדין לפועל.
"... כמו כן הנני להודיע להדר"ג, מהרי"א הלוי הרצוג שמרדכי שורץ הלך לעולמו כצדיק תמים, אמר בהתלהבות אתי את דברי וידוי מזמורים ופסוקים, וכשעלה לגרדום צעק בקול, שמע ישראל וגו', ויצאה נשמתו באחד. חפצתי לקצר באמירת וידוי מזמורים ופסוקים, שלא להכביד עליו ברגעים האחרונים. אמר: להפך, זה מחזק את רוחו ומאמץ את לבבו. הוא ביקש להודות לכל הרבנים והעסקנים שהתעניינו בגורלו, ולכתוב להוריו, שהלך לעולם האמת כיהודי תמים ושלם" כתב הרב קניאל.
עוד באותו יום, שבו הוצא שוורץ להורג, שיגר הרב קניאל מכתב להוריו ולמשפחתו של בקומארנו: "... הנני מודיע לכם שבנכם החביב הלך לעולמו כצדיק. אמר יחד אתי דברי וידוי, קרא שמע, אמת ויציב, עלינו לשבח בכריעה ובהשתחוואה, מזמורי תהילים אחדים והפסוקים הנאמרים בסוף נעילה - בהתלהבות עצומה".
בשעה 9:00 נקראו חנקין ושלושה אסירים להוציא את גווייתו של שוורץ מתא הנידונים למוות ולהניחו בארון המתים של "חברה-קדישא", שהוכנס לחצר בית הסוהר. על יד השער נתקבלה הגווייה בידי הרב קניאל, בא-כוח ועד הקהילה מר ברייטפלד, קרובו של הנידון דוד פליישמן, שקיבל חופשה מהקיבוץ, וכמה מחבריו. הארון הועמד על מכונית משטרה ומלווה במשמר של שוטרים בריטים, "עם מכונת ירייה ואוטו משוריין של המשטרה", נשלח לחיפה. שניים מחברי "חברה קדישא" הורשו לשבת על יד הארון. הארון הגיע לבית הקברות העתיק, שם נעשתה הטהרה. בחצר חיכו עשרות אנשים מידידי המנוח ב"הפועל המזרחי" וקהל רב. גם ארוסתו. לאחר הטהרה הושם הארון על רכב של "חברה קדישא" והועבר בליווי המשמר הבריטי לבית הקברות שבחוף הכרמל בחיפה.
בפני קהל המלווים, שמנה כמאה איש, ספד הרב קניאל למנוח. הטקס נסתיים ב"אל מלא רחמים" שנאמר מפי סגן יושב ראש ועד הקהילה מר קרבצקי.
מרדכי שוורץ נקבר בבית העלמין חוף הכרמל, חלקה א', שורה 37, קבר 16.
"בהתחלה קברו אותו בלי מצבה, רק אחרי שנים עשו לו מצבה. אני חושבת שה'הגנה' עשתה את זה לאחר שטיהרו את שמו", אמרה לי חיה טלמור אלמנתו של דוד פליישמן.
יש אומרים כי את המצבה הציבו בני משפחתו מיד לאחר הוצאתו להורג. אלא שהטקסט החקוק עליה שונה במרוצת השנים.
למחרת הוצאתו להורג נאמר על מרדכי שוורץ כי היה "קרבן ימי הבלהות וההתנקשות המתועבה של הטירור הערבי במפעל הטהור של שיבת עם ישראל למולדתו", ולצד שמו הוסיפו: הי"ד.
אך במכתבו האחרון לחבריו שהוברח מהכלא, הודה מרדכי שוורץ ברצח. בין שורות פרשת "שמע ישראל", ב 'עיפרון קופי', בטעויות כתיב, כתב:
"שלום חברים -
[...]
"האמינו לי שאינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל בוחן לבבות יודע כמה צריך היה הערבי הזה ליהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים מכרכור, מתפאר שיהרוג את כל היהודים ואת הנשים בתל-אביב. לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום. כך היה עושה כל יהודי כשהיה שומע התעללות כזאת מפה ערבי ואני יהודי.
רציתי ללכת למשפט ולהגיד את האמת, אבל לא יצא ככה... "
במכתבו האחרון, בדברי הפרידה שכתב להוריו ולבני משפחתו שבנכר, כתב שורות המוקדשות לארץ-ישראל ובהן גם בקשתו האחרונה:
"... הייתי מאוד רוצה מכם אחי היקרים, שאתם כולכם תרכשו לכם 20 דונם אדמה, שתתקיים התקווה והרצון הישן שלי, ליצור קשר של בר-קיימא, בין משפחתנו ובין ארצנו הקדושה, הלא זה לא יעלה לכם במאמץ גדול מדי.
[...]
מנחם אני את עצמי בעובדה, שלאחר מותי לא יישאר במקומי חלל ריק, ויבואו מאות אחרים במקומי, לגמור את המלאכה שהתחילו בה אבותינו. ובזה אמצא מנוחת עולמים באדמת ארצנו בה גם אבותינו נחים".
במכתב נוסף שכתב שוורץ יום לפני מותו, מכתב שהופיע בעיתון "דבר", נאמר בין השאר:
"... בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות בקשר עם התליה שלי. כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אישים היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע, הנני מודיע שאין לי כל קשר עם התנועה הזאת (אצ"ל, ש. ש.) ולפי השקפתי הנני מתנגד לטרור ולשפיכת דם. את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע שטירוף הדעת תקף אותי. אני מתחרט למעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר הדין ברצון. דרישת שלום לכל החברים. תסלחו לי שבגדתי בחינוך ובתנועה שלנו. אל תלכו בעקבותי".
שאול אביגור, מראשי ה"הגנה", איש רב פעלים, עקשן באמונתו, הוסיף למכתב: "ודאי הוא שהשוטר הערבי שנהרג על-ידי מרדכי שורץ הציק לו, הקניט אותו בדבריו והעלה את חמתו.
[...]
"מחריד, איום וטרגי הוא סיפורו וסופו של מרדכי שוורץ. עם זאת, איני סבור שעם הבנת מניעיו ודחפיו של מרדכי שוורץ יש לראות במעשהו מעשה של התגוננות מוצדקת ולהעלותו על נס כמופת".
"קשה לי להאמין שמרדכי שוורץ, הבחור העממי, שאיננו שולט היטב בעברית, שאיננו עוסק ב'פוליטיקה גבוהה', יכתוב מכתב כזה מבלי ששוכנע על ידי מישהו", כתב שלמה שבא ב"ארץ רבת שמש".
שמחה, אחיו של שוורץ, סבר כי "מרדכי, שהיה קל לשכנוע, שוכנע לכתוב את המכתב שפורסם ב'דבר' כדי לא להכתים את ארגון ה'הגנה' כשובר-הבלגה".
לימים אמר עו"ד חוטר ישי לעמירם חרל"פ:
"... אילו לא התעקש מרדכי שוורץ על גרסתו והיה מודה בהריגת השוטר הערבי בגלל הקנטות, היה מקבל לכל היותר מאסר עולם, ואחרי זה היו דואגים לשחרר אותו, למרות שלא פעל מטעם ה'הגנה'. אבל מרדכי התעקש על גרסתו שבאו אנשים וירו מבחוץ, ולא היה מוכן להודות כי פברק את העדויות הנסיבתיות [עדים לא היו] בזמן שהיה מבוהל ממעשהו. כל הבדיקות הבליסטיות הראו בבירור שכל הכדורים נורו מתוך האוהל החוצה ולא מן החוץ פנימה, כגרסת הנאשם, והכדור הקטלני נורה מטווח 'אפס' ולא מיריות שבאו מחוץ לאוהל המשותף. היה ברור לכל שהוא לא אומר אמת וזה היה בעוכריו. למרות ניסיונות השכנוע של שלושת עורכי הדין מן הטובים בארץ שהועמדו לרשותו, הוא לא היה מוכן לשמוע לעצתם, ולא נסוג מגרסתו, בזמן המשפט".
ההנצחה
שום מוסד או תנועה לא קידשו את מעשהו, ומרדכי שוורץ הלך ונשתכח.
חנה, ארוסתו, פעלה כל ימי חייה למען הנצחת שמו של מרדכי שורץ ולהשבת כבודו: "אני חושבת שאני חייבת להיות לו לפה, אני חושבת שזכותו להיות רשום בהיסטוריה, כחייל שנפל במלחמה על המדינה שבדרך.
"הוא הקריב את חייו והקריב אותי. כל חיי אחר כך עמדו בצל הפרשה הזאת", אמרה.
חנה לא נאבקה לבדה. חברו אליה קרובי משפחה, חברים, מכרים, עיתונאים ויהודים רודפי צדק.
יש אומרים כי יריית הפתיחה של המאבק הציבורי הייתה מאמרו של שלמה שבא, "הפרשה המוזרה של מרדכי שווארץ",שהתפרסם ב'דבר השבוע', י"ב חשוון תשל"ג, 20.10.72. כשלושים וחמש שנה אחרי יום התלייה.
עשר שנים לאחר מכן, ב- 22.12.1982 הנפיק השירות הבולאי של מדינת ישראל, על פי המלצת ועדת השרים לסמלים ולטקסים, סדרה בת 20 בולי דיוקנאות בעיצוב האמן אריה גלזר, בשם "הרוגי מלכות בדור התקומה", החל בנעמן בלקינד, שנתלה על ידי השלטונות העות'מאניים בכלא דמשק ב- 16 בדצמבר 1917, דרך שלמה בן-יוסף, שנתלה בעכו על ידי השלטון הבריטי ב-29 ביוני 1938, ועד לאלי כהן הי"ד שנתלה בכיכר דמשק ב-18 במאי 1965.
מרדכי שוורץ איננו עמם.
כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ בידי שמחה שוורץ, אחיו של מרדכי. העתירה נדחתה בנימוק של 'אי-מיצוי הליכים'.
"הרוגי מלכות" הוא מושג עתיק ביהדות, ויש לגביו אף דינים בהלכה. הכוונה היא למי שהוצא להורג לאחר שנשפט בידי מלכות: "אנשים שנהרגו על פי דין המלך, של ישראל או של אומות העולם".
"הרוגי מלכות מתאבלים עליהם, ואין מונעים מהם כל דבר ... "
["אנציקלופדיה תלמודית", כרך י', עמ' תרכ"ב - תרכ"ג]
חנה לא ויתרה. עד אחרון ימיה כתבה והתכתבה בנושא, גם עם כל נשיאי המדינה.
רות יובל כתבה את "מוות מתוך הבלגה" בעיתון 'כל העיר' [16.5.1986]
רות בקי כתבה את "עולה הגרדום שנשכח", בשבועון 'כותרת ראשית' [ 15.7.1987 ].
גרשון ריבלין כתב את "לא גיבור אבל בוודאי קרבן", בעיתון 'דבר' [ 25.8.1987].
תגובתו של יוסף ברנע על מאמרו של ג' ריבלין, התפרסמה תחת הכותרת: "וידוייו הסותרים של גיבור שהושכח", [עיתון 'דבר', 8.11.1987]
שלמה נקדימון כתב את "גיבור באיחור של 50 שנה", בעיתון 'ידיעות אחרונות' [6.12.1987]
ימים מספר לפני מותה של חנה, טלפן אליה ראובן ברקַ‏ת (בורשטיין) יושב ראש הכנסת, והודיע לה בשמחה כי הצליח, לאחר מאבק ממושך, להעביר החלטה בוועדת ההנצחה של משרד-הביטחון כי יש לראות במרדכי שוורץ אחד מהרוגי המלכות בדרך לתקומת מדינת ישראל, כחבר ארגון ה"הגנה".
חנה הלכה לעולמה ביום 9.6.1988.
רות בקי הנציחה אותה ברשימתה "אהובתו של עולה הגרדום", בעיתון 'מעריב' [7.9.1988 "סגנון"].
עשרות שנים לאחר מותו, ולאחר שנים רבות של ניכור, הושב למרדכי שוורץ כבודו, ובאתרי זיכרון שונים בארץ נקבע שמו בין יתר הקדושים עולי הגרדום. שמו מופיע על לוח הזיכרון לעולי הגרדום שב"מוזיאון אסירי המחתרות" במגרש הרוסים בירושלים וכן גם על הלוח שבמבצר כלא עכו. כמו כן הוכרה זכאותו לאות ה"הגנה" ולעיטור לוחמי המדינה - על"ה.
שמו הונצח בספר "'יזכור', פרשת חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת מדינת ישראל – ולמענה משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח", הוצ' משרד הביטחון אגף השיקום, המחלקה להנצחת החייל 1992; עמ' 922.
באנדרטת עולי הגרדום ברמת-גן, מעשה ידי הפסלת חנה אורלוב, שהוקמה לזכר הרוג המלכות דב גרונר ולשלושת חברי האצ"ל, ישראל פיינרמן, יעקב זלוטניק ובילו יצחק, שהועלו לגרדום בכלא עכו [16.4.1947] הוספו לימים חמישה-עשר שמות, ובהם שמו של מרדכי שוורץ.
בן-דודו של מרדכי שוורץ, יהודי עשיר וציוני החי בקנדה, תרם בין השאר להקמת 'קאנטרי קלאב' בעתלית על שמו של מרדכי שוורץ.
מיכה בלום מהר-אדר סיפר לי, כי כשקראו רחובות בירושלים על שם עולי הגרדום, הועלה גם שמו של מרדכי שוורץ, אך הוועדה שללה את הרעיון. עניין זה אירע אחרי ששוורץ הוכר כ'עולה גרדום'. בתו של מיכה, הילה בלום, כתבה בשבועון 'במחנה' את הרשימה "לא לשכוח את מרדכי שווארץ", [ 27.7.1988].
אליאב שוחטמן, פרופסור למשפטים בגבעה הצרפתית בירושלים, נכדו של הרב קניאל, כתב בתקופון 'האומה' ['במה למחשבה לאומית' בעריכת יוסי אחימאיר. קיץ 2000 תש"ס, גיליון 140] על "ההיבטים המשפטיים בפרשת עולה הגרדום מרדכי שווארץ".
בסוף שנת 2004, בתוכנית הרדיו של מושיק טימור, יום ו' לאחר חצות - עסקו במרדכי שוורץ.
והנה אני בא ומוסיף, והתאריך בכותבי את הדברים האלה הוא אוקטובר 2010.
סוף דבר
בתחילת שנות ה-40 נישאה חנה פינקלשטיין לדניאל בלום. נולדו להם שני ילדים, הבכור, מיכה, קרוי על שם מרדכי שוורץ. ב"הגנה" היה הכינוי של מרדכי 'מישקה', וכך הנציחה חנה את שם ארוסה המת.
בתחילת שנות החמישים עברה המשפחה לשפיים.
חנה בלום הלכה לעולמה ממחלת הסרטן ביום כ"ד סיוון התשמ"ח.
אחותו של מרדכי, מרים נישאה לבלה רוזנטל ספרה אסתר הלוי.,שעוד הוסיפה כי הנצחתו של מרדכי בככר בגבעה הצרפתית בירושלים, טרם התממשה, למרות ההכרה הממלכתית הרישמית בו כהרוג מלכות.
רוב יהודי קומארנו נספו בשואת יהודי אירופה, בהם בני משפחת שוורץ, כמו כן נספו יהודי העיירה גלובוקי שבפולין, ומשפחת פינקלשטיין ביניהם.

הערה
באותו ליל אוגוסט 1938 שבו נתלה מרדכי שוורץ בכלא עכו, תקפו כ-200 מאנשי כנופייתו של אבו-דורה את מחנה האסירים בעתלית. בנסיגתם לקחו עמם כבני ערובה את משה לזרוביץ סגן מפקד המחנה, את אשתו ברוריה, את שלושת ילדיהם רחל, יפרח וחגי ואת הגיס, אליהו קירז'נר. שלושת המבוגרים נרצחו וגופותיהם הועלמו. הילדים הופיעו לאחר שלושה ימים ליד גדר קיבוץ משמר-העמק. אבל זה כבר סיפור אחר.
הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד

8 תגובות:

  1. מצבה לזכרו של מרדכי שוורץ הוצבה בפרדסי כפר יונה, סמוך לגדר של הבסיס הצבאי מצפון ליישוב. ב- 2002 צילמתי את מצבת הבטון הפשוטה שהכיתוב עליה נשחק עם הזמן.

    השבמחק
    תשובות
    1. עמית שלום רב,
      תודה. נכון מאד חלק מהכיתוב על האנדרטה למרדכי שוורץ השתדלנו לפענח.
      תודות לתמונה ששלחת לנו.
      בברכה,
      עודד

      מחק
  2. מרדכי שורץ הוא בן דוד של סבתא שלי ושמחתי לקרוא סוף סוף תיאור מפורט והוגן של הסיפור שלו. תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ברשימה שלי אחד האחים של סבא היה מרדכי ואחותו מרים אשמח לקשר

      מחק
    2. ברשימה שלי אחד האחים של סבא היה מרדכי ואחותו מרים אשמח לקשר

      מחק
    3. לפרידה ולנעמה שלום רב,
      תודה שפניתן אלינו, אם יש לכן הערות או הארות נשמח לקבל.
      בברכה,
      עודד

      מחק
  3. סיפר אלכס ראב, גיסו - בעלה של מרים אחותו: Correction: Alex Raab was a dear friend of Mordecai and of the Schwarcz family. Mordecai's sister is indeed Miriam (my late Mother's sister) but she was married to Bela Rosenthal. I have arranged to have Mordecai's name on a circle in Giv'a Hatzorfatit in Jerusalem in return for his found file in Haifa which I gave to the Hagana Foundation. He has STILL not been recognized even though we were invited to the Knesset to receive a plaque saying that he is one of the HOrgei Malchut. The plaques were distributed to all 12 family members, and we went home with NOTHING!!! Why we were invited is a mystery.

    השבמחק
  4. Dear Mrs. Esther Halevi,
    .Thank you very much we have updated the story

    Oded

    השבמחק