12.10.1936 – רמת ישי
בית-העלמין הישן של יגור
טכסט:
חברנו
מרדכי פלדמן
נוטר
בן כ"ג
בליל כ"ו תשרי תרצ"ז
נפל על משמר
ג'דה השוממה
על כבוד ישראל
בגליציה ארץ הולדתו היה מרדכי פלדמן תלמיד אוניברסיטה לכימיה ולפילוסופיה. לאחר הגיעו לקיבוץ יגור, בטרם הספיק ליצור קשר ולרכוש חברים, נהרג בחפירת משמר כנוטר. רווק בודד בן עשרים ושלוש היה, ורק שנתיים בארץ.
שנה וחצי בקיבוץ ומותו מטלטל ציבור שלם ומביאו לחשבון נפש נוקב.
אחיו בהרגישו את מלתעות החיה הנאצית נסגרות עליו - ניסה להינצל בזכות האח הקורבן, אך כשל.
ב-2 בפברואר 1935, הגיע למזכירות קיבוץ יגור בחור צעיר, בשנות העשרים המוקדמות שלו, ומראהו כשל גוי מהכפר; יפה קומה היה, גמיש, בעל עיניים כחולות ותווי פנים שאינם אופייניים ליהודים, וכל חזותו כוח שופע, והילוכו מהיר, קל, כאילו גולש. חרף כל אלה, בהציגו את עצמו, נתגלתה הצניעות היהודית האופיינית, יחד עם המבוכה והכאב.
שמו של הבחור היה מרדכי פלדמן, וקראו לו מוטק. הוא דיבר פולנית.
מרדכי בן יעקב פלדמן, נולד ביום ט"ו אדר א התרע"ג 22.2.1913 למשפחה אמידה ומתבוללת מהעיירה ליז'נסק, ליד ז'שוב שבגליציה.
לפני עלייתו ארצה למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטה של לבוב.
מוטק, שהיה חבר בתנועת הפועלים הפולנית (פ.פ.ס.), ספוג וחדור היה תרבות פולנית מנעוריו, וקשור אליה בכל נימי נפשו. אך הסביבה הפולנית התנכרה לו פתאום והרחיקתהו. יש אומרים כי נאלץ גם לנתק קשר אישי יקר לו, ושניתוק זה היה קשה עליו ביותר, והשאיר פצע עמוק בנפשו.
מוטק בא ארצה לא מדחף האידיאולוגיה וללא הכנה מוקדמת, שכן הוא לא היה חבר בשום תנועה חלוצית בחוץ-לארץ, והתחנך, כאמור, בסביבה מתבוללת. גורמים חיצוניים הם שהכריחו אותו לעזוב את מקומו למקום חדש, שאליו לא כיוון כלל מסלול חייו הקודם.
זאת באשר האנטישמיות בפולין הלכה וגברה. פועלים פולנים מנעו מפועלים יהודים להתקבל לעבודה. היו מקרים שהגויים תכננו לעשות פוגרום ביהודים. היו מקרים שבהם פעילי מפלגת ה-פ.פ.ס. יצאו להגן על היהודים, אך האוויר כבר היה מורעל.
בלב קרוע עלה מוטק ארצה, לחפש כאן מקום שבו ישקיע את סערת נפשו ואת המיית לבו.
וכך ב - 12 בנובמבר 1934 נטש את ספסל הלימודים בלבוב ועלה ארצה.
תוכניתו של מוטק הייתה להמשיך בלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הדבר לא יצא לפועל. הוא אמנם נרשם לאוניברסיטה העברית, אך כשה חיש מהר התחוור לו כי לא שם מקומו. הוא ראה את החיים בארץ ואת המציאות האמיתית, ומאז לא יכול היה להמשיך את דרכו כסטודנט. משהו חשוב ונעלה יותר ניצב לפניו, והוא חש שביכולתו לתת יותר למען תחיית עמו. מוכן היה לתת ולא להמשיך בלימודים, ויש אומרים: כלל לא רצה ללמוד; כי עם בואו לארץ גמר בלבו לנתק את כל קשריו הקודמים ולהיכנס לחיים חדשים, חיים פרודוקטיביים, חיים של פ ו ע ל בעבודת כפיים. זמן מה היה בודד, והתלבט רבות. נדד ממקום למקום, ומעבודה לעבודה; עבד במושב נהלל במשקו של חבר המושב, שהה גם זמן מה בעיר, ניסה לעבוד בסדום, חלה ובא לתל-אביב; ובכל המקומות האלה לא מצא מרגוע לנפשו, וגם לא שדה-פעולה שיסחוף אותו ויקשור אותו למקום כלשהו.
אחרי זמן מה החליט להצטרף לקיבוץ, עזב את תל-אביב ובא ליגור, שם שיכנו אותו באוהל, והצטרפו אליו אברהם, משה כהן ורפאל ישורון .
ביגור עבד בעבודות שונות במשק. הסתגלותו לתנאי המקום לא הייתה קלה, אבל הוא התאמץ בכל כוחותיו כדי להתאים את עצמו לחיי הקיבוץ. "אני מוכרח, – היה אומר – להישבר, כדי להיות קיבוצניק". זה לא הלך בקלות, אם בכלל...
הוא התמסר בכל נפשו לעבודה וליצירה. שמח על כל נכס נוסף, על כל מפעל חדש ועל כל כיבוש חדש. בזמן השביתה הערבית הגדולה, כאשר הפועלים הערבים הכריזו שביתה גם במחצבת נשר והעבודה בבית החרושת עמדה להיפסק, קם הקיבוץ כחלוץ להחדיר את העבודה העברית למחצבה. מוטק נשלח לעבודה זו. "זוכר אני את יום הכיבוש של מחצבת-נשר. לשמחתו ולאושרו לא היה גבול, שהנה גם הוא בין הראשונים להגשמת חלום הכיבוש הזה", סיפר חבר. אבל מסיבות שונות לא התחילו בעבודה באותו יום, שהיה יום השבת, והוא חזר מ'נשר' מלא-צער וחששות, שמא ייכשל הניסיון (הניסיון לא נכשל).
ברצון הלך מוטק לחזית הכיבוש הקשה, למחצבת 'אבן-וסיד'. אף שההסתגלות לעבודה שם קשתה עליו מאוד, משום העבודה הפיזית המפרכת שלא היה רגיל בה, הוא לא התאונן אף פעם.
הוא המשיך בעבודתו זו והתמיד בה שנה וחצי: "כנראה, שכנעה אותו הכרת חשיבות מקום העבודה וערכו הכיבושי החשוב"; "ייתכן, שבתנאי-העבודה המיוחדים במקום זה, 'המשמרות', הם שגרמו לכך, שלא הספיק לרכוש חוג מכרים וידידים יותר רחב, והציבור לא הספיק לעמוד על טיבו", יאמרו כמה מחברי יגור.
ובכל זאת, גם בעבודה זו לא מצא את סיפוקו המלא, כי הוא חיפש שדה-פעולה, אשר יטיל את עצמו לתוכו וייבלע בו וייקשר אליו בכל נימי נפשו, עד כדי הקרבה עצמית ממש.
מאז פרוץ מאורעות 1936 לא חדל מלחזור על אותה מנטרה: הוא מוכרח להיות בין מגיני הארץ. מאז שלט בו הרצון להתגייס למשטרה– ויהי מה!
מוטק לא הסכים לשבת על מקומו, בלא לנקוט פעולה. "מקומי עכשיו לא כאן – הוא טען – אני מוכרח להתגייס לאיזו פעולה".
"זו היא רק התחלה, ואני מוכרח להיות בין הראשונים", אמר.
כשהארץ קוראת להתגייס למשטרה, מוטק מתנדב.
בתחילת יוני הגיע לירושלים לבית הספר לשוטרים. הוא היה בין שישים הנבחרים, ובהם כשמונה חברי הקיבוץ. בטוח היה כבר כי התקבל לבין שורות המשטרה, אך בבדיקה רפואית שנערכה, לאחר שהחניכים שהו בבית הספר שבועיים - פסלו את מרדכי פלדמן בשל ליקוי שנמצא בראייתו - קצר-ראי היה.
גדולה הייתה התמרמרותו משום שבטוח היה כי יהדותו היא שעמדה לו למכשול ולכן לא התקבל למשטרה.
עקשן היה. אף שנפסל בשל חולשת עיניים, לא אמר נואש, ולא ויתר על רצונו להיות שוטר. בינתיים חזר לקיבוץ והמשיך את עבודתו במחצבה. "גם פה כיבוש", אמר. גם במחצבה דרש מעצמו את הקשה, וקיימו.
כשהגיעה קריאת הקיבוץ להתגייסות ל'משטרה הנוספת' - היה מוטק מהראשונים שהציעו את עצמם לתפקיד, והמזכירות קיבלה את מועמדותו.
הפעם התקבל למשטרה, כשוטר מיוחד (נוטר). ב - 25 באוגוסט, עם הגיוס השני של שוטרים מיוחדים, גויס אף הוא ונתקבל עם עוד שישה חברי קיבוץ.
במאי 1936, אושרה ההצעה שהגישה 'הסוכנות היהודית', לממשלה לגייס 'גאפירים'ליישובים שונים בארץ. ההצעה כללה 180 יישובים ונמנו בה 750 נוטרים על חשבון הממשלה ו-1,800 על חשבון היישובים .
ביישובים קטנים ונידחים לא נמצא לעיתים כוח-האדם הדרוש לצורכי הנוטרות ועל מרכז ה"הגנה" הוטל לגייס בעבורם נוטרים. פעולה זו נעשתה במסגרת ההתנדבות הכללית שנערכה מטעם הארגון בערי הארץ. כתוצאה מפעולה זו הושבעו 600 'שוטרים מוספים'. הממשלה סיפקה להם בגדים, נשק ותחמושת והסכימה לשלם לשליש מהם את משכורתם. תפקידם הוגדר: "הגנה על הנפש בתוך חצרות היישובים עצמם". לא הורשה להם לצאת לשדות ולמטעים. רק 'גאפירים' חמושים ברובי-ציד הורשו לצאת לשדות.
מהלך המאורעות אילץ את השלטונות להגדיל במהירות את מספר הנוטרים. בסוף יוני אשרו 1,200 נוטרים נוספים. ב-1 בספטמבר הגיע מספרם ל-2,863. אז גם הסכימה הממשלה שכולם יקבלו מדים אחידים, שלא היו מפוארים ורובים צבאיים.
בהיספחו ל'נצירים' [כך נקראו הנוטרים ביגור], שמח שלפחות ניתנה לו הזדמנות לעמוד בהגנת היישוב עם נשק ביד.
עם התגייסותו לתפקיד של 'שוטר מיוחד', היה עליו לתת את הסכמתו ללכת לכל מקום שאליו תשלח אותו המשטרה. הוא הסכים, אף כי העדיף שהשלטונות ישאירו אותו לשמור על המשק. רצונו זה לא נתמלא והוא נשלח לשמירה בג'דה, היא רמת-ישי שעל כביש חיפה-נצרת, שהייתה אז ישוב מבודד ומועט תושבים.
"לפני התגייסותו הייתה לו הרגשה שעלול לקרות לו משהו. באחד הימים הביא לי את המגפיים שלו (אז דבר יקר ושימושי מאוד) ואמר לי: הא לך את מגפי, שמור עליהם ויהיו לך מזכרת ממני. למרות סירובי הוא עמד על שלו. המגפיים נמצאים אצלי עד היום הזה." סיפר חברו רפאל ישורון.
מוטק נשלח למקום שנדרש שמה לשמירה – ושם באו חייו הקצרים אל קצם.
רמת ישי הוקמה בשנת 1925 על אדמות הכפר ג'דה, שאותן רכשה בשנות העשרים חברת 'קהילת ציון' האמריקאית. היישוב קרוי על שמו של יש"י אדלר. בין מקימי היישוב היו כ-50 משפחות מלודז' ומביאליסטוק, שהקימו בו מפעל טקסטיל. בעקבות מאורעות הדמים בשנת 1929, שבמהלכן התנפלו ערבים על מפעל הטקסטיל והרסו אותו, עזבו רבים מהמתיישבים את הארץ וחזרו לפולין.
ב - 6 בספטמבר באה הפקודה שמוטק וקלמן מלץ חבר קיבוץ יגור צריכים ללכת לשמור על הנקודה ג'דה. הם נסעו לשם, מבלי דעת את המקום, מבלי לדעת את תנאי החיים והשמירה במקום הזה.
כאשר ירדו מהמכונית, נתגלה לפניהם המקום בדמות עגומה מאוד. הרושם היה מדכא. על פני הנקודה נראו יסודות בניין ורצפות אשר עליהם עמדו פעם בניינים שנהרסו או הוסרו, ומהם בצבצו צינורות חלודים. היסודות שהוקמו פעם לבניית שמונים בתים – טבעו בתוך עשב-בר וקוצים. סופר להם כי לפני זמן קצר, עם ראשית המאורעות, נסגר בית החרושת, אך ללא קשר למאורעות. הפועלים (שלא היו מהמתיישבים) עזבו את המקום. סמוך לכביש נותרו 12 צריפים, אשר ישבו בהם שמונה משפחות; ואלה היו, לפי מקצועם, אחרוני ג'דה: שני סוחרי בהמות ובשר; חנווני אחד; אופה; בעל רפת, המוסר את חלבו ל"תנובה" והוא מגדל גם מספוא לרפתו; שומר על בית-החרושת הסגור; סניטר ממשלתי; שומר הכביש מטעם הממשלה.
בינתיים קרו דברים: ערבים שרפו את המאפייה והאופה עזב את המקום. את גורן החציר והקש של בעל הרפת העלו באש, ואף הרפתן עזב (במקומו בא שומר ערבי). במקום שלוש מאות משפחה שבתוכנית היישוב של ג'דה נשארו עתה בפועל שלוש בלבד!
עם בואם קשה היה לנוטרים להשלים עם הרעיון, שבמקום הזה יצטרכו לבלות ימים ולילות. איש לא נראה באותו רגע מסביב, מלבד החנווני, ששלח אותם אל המוכתר. שם אמר המוכתר כי אין צורך בהם, וכי רק בשל אי-הבנה נשלחו למקום (ידוע כי היו לה, לג'דה, חשבונות חומריים, שבגללם לא רצו שם בגפירים נוספים). השניים דווקא שמחו להודעה זו, וחשבו כי תינתן להם האפשרות לשוב ליגור. בינתיים קיבל שוטר המקום (יהודי) פקודה להציב אותם לשמירה, ונאמר להם כי כל זמן שלא קיבלו פקודה מן המשטרה לעזוב את המקום, הם חייבים להישאר.
קשה היה להתרגל לחיים החדשים כנוטר בנקודה הקטנה, ובנוסף לכך לסבול יחס גרוע במיוחד מצד אנשי המקום. לימים שאלוהו חברים מהקיבוץ, אם אינו חפץ להתפטר מתפקידו, אך מוטק השיב בשלילה. אין מתפטרים משמירה על רכוש האומה, על רכוש התחייה, אמר. ידוע לו כי בכל רגע אורב לו המוות, אך הוא אינו פוחד.
בינתיים מסרו אנשי המקום את העניין לוועד הגוש בנהלל, כדי שישתדלו להוציא את השניים מג'דה. לפי שעה הם נשארו שם על חשבון המשק, שכן אנשי המקום לא רצו לקחת על עצמם שום התחייבות כלפיהם. הם דחו את כל עזרה בשמירה שהשניים הגישו להם. בטוחים היו שדבר לא יקרה להם. עם בוא הערב היו עוזבים את דירותיהם ועוברים לבית הגדול, בן הקומתיים שבמקום, והיו מתבצרים שם. את הרכוש הפקירו.
תוצאות ההפקרה הזאת לא איחרו לבא. ערביי הסביבה, אשר היו נכנסים ויוצאים אצל היהודים – ידעו על כל המתרחש בנקודה, ואת כל סידוריה. בליל יום הכיפורים הוצתה גורן החציר והקש, ורכוש שערכו יותר ממאה לירות עלה באש. יומיים אחרי המקרה הזה נכנסו לתוך הנקודה והציתו את המאפייה עם מחסן הקמח. הנזק שנגרם היה כ- 200 לירה. שני הנוטרים החדשים, הזמניים, מציעים לתושבים להקים עמדות שמירה, וישגיחו מחוץ לבית-האבן על הצריפים והרכוש. אך התושבים סירבו. שמירה מחוץ לבית פירושה שמירה מוגברת, וזה היה קשור בהוצאות נוספות.
מה שהיה ברור למוטק ולקלמן, הנוטרים מיגור, לא היה ברור לתושבי המקום: כי הערבים אינם מתנקשים בצריפים השבורים של יהודי ג'דה, כי אין כל ערך לצריפים האלה, אלא הם מתנקשים ביישוב עצמו.
אחרי יומיים פרצו שוב לתוך הרפת וגנבו פרה. אז התערב ועד הגוש בנהלל ודרש שמירה על הרכוש אשר מחוץ לבית. אנשי ג'דה טענו, שאין בכוחן של כמה משפחות לשאת בהוצאות השמירה המרובות. ועד הגוש הבטיח, שאם ייערכו סידורי ביטחון (הצבת עמדות, גדר) ימצא הוועד להוצאות אלו הלוואה בתנאים נוחים. ואשר לשמירה מוגברת – זה יהיה על חשבון הוועד. עוד באותו ערב ירדו מוטק וקלמן לשמור על הרכוש, זאת מבלי שקוימו סידורי הביטחון, ומבלי שתהיינה לפחות עמדות למחסה.
הנקודה הייתה פתוחה לכל הרוחות. ה"מגן" היחידי היה גדר הקקטוסים משני עברי הנקודה, אלא שספק למי שימשה הגדר מגן: לג'דה, או למרצחים שיכלו להסתתר מאחוריה. ואמנם ההתנפלות הראשונה על הנקודה הייתה מהחורשה שמעבר לגדר הקקטוסים, מצד הכביש. בקיר המזרחי של הגדר היה אפילו פתח שהוביל היישר לתוך הנקודה.
כל יום דרשו שני הנוטרים כי יותקנו עמדות השמירה, אך בגלל הזנחה ורשלנות לא הוצא הדבר אל הפועל. וכך, מוטק וקלמן עייפו מלדרוש, והתרגלו לשמור בלי כל מגן. במשך הזמן היו כמה ניסיונות של התנקשות מצד הערבים – ונהדפו.
כשהיה בא לבקר ביגור, נראו פניו השלוות כעטופות קדרות. היו לו תלונות רבות על תושבי ג'דה. הוא לא פילל, שבארץ-ישראל יפגוש אנשים המתנהגים בגסות ורוע-לב עם אלה שבאו להגן בדמם על נפשם ורכושם. בתמימותו רצה מוטק לראות בכל אדם מהיישוב איש ישר ונאמן לארץ ולעם.
יומיים לפני שאירע האסון בא לחופשה. הוא סיפר לאחד מחבריו שקיבל מכתב ממשפחתו בחו"ל, "מכתב מעליב" כך אמר; מציעים לו, מבקשים ממנו לעזוב את הארץ ולחזור לגליציה. "חבל – אמר – שעד כה לא יכולתי להוכיח להם את השינוי אשר חל בי כאן".
מוטק התהלך בהרגשה שהוא עתיד לנפול חלל. עם ידידיו הקרובים הוא שוחח על העניין כביכול היה מתלוצץ, וציווה עליהם להציב לו זכר, להודיע להורים וכו'.
מי יודע כמה מן הכאב היה בהתלוצצות זאת?
מספר חברו לאוהל ולחדר, משה כהן:
הרגשתו לפני שיצא שוב לג'דה בתום חופשתו הייתה קשה מאוד, ולחבריו אמר – "יש לי הרגשה, כי לא אשוב כבר מג'דה. אני מבקש במקרה של אסון, להודיע תכף ומיד למשפחתי וגם לחברים, לתאר להם את מהלך חיי במשק."
לדאבון לב חבריו בקיבוץ, היה עליהם למלא את בקשתו.
"חבל שנגדע בלא עת," מסכם משה.
"ביום ה- 11 בספטמבר יצא פלדמן עם שומר שני לשמירה. אותו ערב חיכיתי לשומרי החוץ, כדי ללכת לשמור עם עוד שומר במקום אחר. שומרי החוץ לא באו משום מה. מכיוון שכך הצטרפתי גם אני בתשע בערב, בערך, בתור שלישי אל פלדמן וחברו. שלושתנו שכבנו במקום אחד, זה ליד זה. פלדמן וחברו הביטו בכיוון לפתח, אני שכבתי בכיוון הפוך והבטתי לצד הכביש. אחרי שתים-עשרה בלילה, מבלי שנרגיש מקודם באיזו שהיא תנועה, או רשרוש, באה פתאום ירייה, ובאותו רגע הפליט פלדמן צעקה, הוא הסתובב לפתע והנה ראינוהו מתבוסס בדמו. גחנתי אליו. רגעים ספורים של גסיסה עברו עליו ומיד נדם. הוא לא היה עוד בחיים.- - - קרבן-חינם היה", יכתוב ביומן המשק מי שהיה איתו באותם רגעים, קלמן מלץ.
העיתונות באנגליה דיווחה ב 8.10.1936 על
התנגשויות על הר כרמל בין כח של כ 200 לוחמים ערבים מול יחידות בריטיות המשתמשות
במרגמות ובסיוע אוירי. מספר
הנפגעים לא ידוע.
וערב ה-12 באוקטובר, ו"קול ירושלים" מבשר חגיגית על סיום השביתה הערבית, שביתת הדמים בארץ הקודש. הלילה שלקראת ה-12 באוקטובר, ומעל לראשי התושבים השקטים בכפר-חסידים מתעופפים בזמזום כדורי מוות.
בלילה האחרון לשביתה הערבית, אור ליום ב' כ"ו תשרי (12 באוקטובר), אשר בו נתפרסמה הכרזת הוועד הערבי העליון על הפסקת השביתה ומעשי הטרור – בעומדו על המשמר בג'דה, עם קלמן מלץ ועם שוטר יהודי נוסף, בשעה 12:30 בלילה, כששכב בחפירת המשמר, נפגע מוטק מכדור מרצחים, ומת במקום.
לפי בדיקת הרופא התברר שהכדור נורה מרובה ציד וממרחק קטן מאוד.
הידיעה על מותו של מוטק נמסרה לקיבוץ בטלפון.
"במשך ששת השבועות אשר היינו בג'דה הכרנו אחד את השני. הוא היה מוסיף לדבר על אי-סיפוק בחיים ועל בדידותו בקיבוץ. בימי החופש היה מעדיף להישאר במקום מבלי לנסוע הביתה. על הצעתי לנסוע למשק היה עונה: 'למה? מי שם לב אלי במשק?' - - -
"ולמרות הרגשתו הכבדה היה מקווה כל הזמן, שבמשק ישתנו הדברים. לא ראה לעצמו צורת חיים מתאימה יותר, מאשר הקיבוץ. בעצם ההתאבקות הפנימית הזאת, עקור מסביבתו הקודמת, מבלי שיהיה משורש כבר בקרקעו החדש, בסביבה אשר בה התכונן לחיות ולפעול – נלקח מאתנו!"
כך יכתוב בגילוי לב קלמן מלץ.
תמיהותי - מארב? פליטת כדור? התאבדות? אני מפנה לנטע מיגור ומקבל את התשובה הבאה [24.10.2002]:
שלום עודד,
בין שורות החומר הזה תוכל למצוא כמה תשובות לשאלותיך, אבל כמובן שלא על הכל. אז הרי לא הקימו ועדת חקירה על כל דבר מוזר.
והרי, הטקסטים שהעבירה אלי נטע:
למחרת הובאה הגופה למשק. ארונו [של מוטק] הוצב על הבמה באולם הבניין של חדר האוכל ולידו הועמד משמר-כבוד של נוטרים ושוטרים יהודים. ב-כ"ו בתשרי, בשלוש אחר-הצהריים, נתקיימה קבורתו. ההלוויה הייתה רבת-משתתפים ליווהו אל בית עולמו, בבית הקברות של הקיבוץ, כל החברים וכל אנשי המקום ונציגי מזכירות הקיבוץ, נציגים רבים מנקודות הסביבה, נציגי השלטון. בראש הלוויה הלך מסדר של נוטרים יהודים, שומרי הנקודות מכל הסביבה, מ"נשר" וכפר-יוחנן ועד למשמר-העמק וכפר- ברוך.
השמים היו בהירים, כחולים ועמוקים. במיטה שחורה, עם דגל הלאום הפרוש על גוויית-המת, נישאת על כתפי-חברים מרכיני-ראש, מוטל מוטק, שפרשת-חייו נסתיימה. כדור-עופרת ניתק את פתיל חייו, הוא מובל לקברות.
תהלוכת-היגון הלכה בצעדים אטיים. המון-חולצות כחולות. הקבר החדש - מעליו – סלעי ההר מזדקרים, לרגליו משתרע הכרם העומד בשלכת - הוא נקבר ליד קברם של שלושת נרצחי יגור מלפני חמש שנים, עם ראשית משטר הכנופיות בארץ.
חברים נפרדו ממנו על קברו.
"כשנה וחצי חי אתנו מרדכי פלדמן ז"ל, צנוע ושתקן. מעטים הכירו אותו; את עולם חיי הנפש שלו ונפתוליה. מלחמות וסער, מאוויים וכיסופים נשא דומם בחובו. ולא היה סיפק בידנו ובידו, מקוצר הזמן ומרוב טרדות, לטוות את נימי הרעות והאחווה, ולגול את אבן הבדידות מסגור לבו, ולהסיחנו מדאגותיו ולהשכיחו מכאבו. ולא היה סיפק בידו לתת לאחרים מידיעותיו. היה בעל השכלה, והיה יכול להעניק לאחרים מידיעותיו... "
מותו של מוטק השרה אבל כבד במשק.
"דומיית-אלם אפפתנו, כבדה, מעיקה, טורפת-דעת ומפלצת-לב – דומייה זועקת, אלם צווח בלי-קול: למה? על מה ולמה?" יכתוב חבר.
"שומר עברי נרצח על לא-דבר," יגידו.
"הייתי איש פשוט, אשר זקוק היה
לסעד חברי, לרע מעודד;
שבלילות-לא-שנת בחיק מולדת זו
היה בוא לפעמים עצוב כל כך, בודד"...
"היה הוא, לפעמים, קודר עד דיכאון;
זקוק היה לתשבחות-אדם,
בהתלבט לבו בכאב ומר-יגון –
ולא אחר מותו, עת הגולל נסתם"...
- - - - - - - - - - - - - -
"השיא שבקדושה, גדולה שבזכויות:
היה הוא איש צעיר, אשר רצה לחיות."
יכתוב חיים טהרלב [אביו של המשורר והפזמונאי יורם טהרלב].
"הלכת מאתנו ערירי/ אתך לא זכינו חלק את אחרוני רגעיך./ הלכת מאתנו ערירי./ כלה בענגת ידה, לא העבירה לטף/ על מצחך הקר/ פעמוני צחוקו של ילדך/ לא נשזרו לתוך דומיית לוויה/ ותחינותיה נואשות למראשותיך לא הפילה אם/ לא חבט ראשו באבני הקבר איש/ ולא קרא אליך איש, אמנם/ וחנוק דמעות לא הסתער אף איש לראות את פניך שוב!/ הלכת מאתנו ערירי".
שורות אלה כתבה מניה ז', חברת יגור, לאחר מותו של מוטק [המקור נכתב ביידיש. תרגמה: ש. ה].
"...סערת-רוח ותהפוכותיה טלטלוהו מבית אביו, מחברת נעוריו לארץ-ישראל, מלימודים – לעבודה גופנית, מחיים אינדיבידואליים – לקיבוץ וגם בו לא מצא לו מרגוע, ומאחורי החיוך אשר בזווית פיו הסתתר איזה כאב עז, אשר גם נפש קרובה לא נמצאה אליו – מתוודה בלהט ייסוריו.
וילך האיש הזה למערכה ליירות את נפשו על כבוד ישראל, ושם מצאו המוות האכזרי.
"אכן, ס ו ד כ ב ד [ההדגשה במקור] לקח עמו האיש אלי קבר", יכתוב חברו משה כהן.
"אילו היינו נוהגים ככה עם החבר החי", יכתוב החבר שלום ב 'יומן' משק יגור, 11.11.1936 , מספר 186.
ימים אחדים לאחר מותו, נקרא תינוק, שנולד ביגור למניה גורדון ודוד טורץ על שמו של מוטק, מרדכי.
הרך הנולד מרדכי הוא מוטיק טורץ - חבר קיבוץ מלכיה כיום, אמרה לי נטע.
משפחתו של מרדכי פלדמן שנשארה בחו"ל, קיבלה את הידיעה המרה על מות הבן במברק מן הקיבוץ.
וזה נוסח הטלגרמה שנשלחה אל המשפחה:
"גדול האסון, עמוק הכאב, בנכם – חברנו מרדכי פלדמן נרצח בעמדו בהגנה על מפעלנו".
גלויה שנשלחה מליז'נסק פולין:
36 / X 15/ לכבוד אחי היקר מרדכי פלדמן!
העתון 'היינט' מודיע כי בגעדדא ע"י נהלל הרגו חבר מיגור מרדכי פלדמן בן 24 כשנתיים בארץ. בזמן שהיה ממלא את חובו בתור גפיר בליל X 11 בשעה 3.4 אחרי חצות.
אבקש מאוד תיכף ומיד להודיע בדואר האווירי או בדרך טלגרמה ולתת אות חיים.
בדרישת שלום
אריה פלדמן
גלויה שנשלחה מליז'נסק פולין לקיבוץ יגור:
dif36 / X 15/
לכ' קיבוץ משק יגור!
בצער גדול ועמוק הנני קורא את הידיעה המראה שבני היקר וחבר שלכם מרדכי פלדמן נפל חלל בזמן שעמד על משמרתו והגן על המושבה גדה על יד נהלל.
אני מבקש ממכם אישור לאסון הזה בהקדם הם [כך במקור. ע' י'] אפשרי דרך טלגרמה ולשלוח לי את העתון 'דבר' מימים 11 וגם 12 אוקטובר.
אני מחכה לתשובתכם בכליון עיניים ומברך אותכם
בברכת שלום אביו
יעקב פלדמן
ועוד מדפי משק יגור: כעבור שלושים יום למותו הטרגי של חברנו המסור והנאמן מרדכי, נערכה אזכרה לזכרו.
פתח בדברי האזכרה נוח פרובר מראשוני יגור. אחריו דיבר יהושע גלוברמן [יהושע גלוברמן - אלוף - נפל בתחילת הקרבות בדרך לירושלים תש"ח. נטע]. שעמד על ההבדל שבין הפורענויות העוברות עלינו בארץ לבין אלו השגורות בגולה. עמד על ניסיונות-ההגנה בגולה ועל תעודת-ההגנה בארץ.
אחרי זה הוקראו כמה פרקים מיומן הקיבוץ של אתמול, שהוקדש כולו לזכר פלדמן. יהודה שרת ניגן בסוף מנגינת-אבל של יואל אנגל.
לפנות ערב של יום אתמול נתלו בחדר-האכל תמונה גדולה של מרדכי פלדמן וצילומים מהלוויה שנערכה לו.
יומן הקיבוץ והתמונות נשלחו למשפחתו לפולין.
ביום השנה למותו של מרדכי פלדמן כותרת 'יומן' משק יגור מיום 12.10.1937, מס' 387 היא:
"עם יום שנה ראשון לנפול חברנו מרדכי פלדמן על משמרו בג'דה".
היומן הוקדש ל'יום פלדמן' ולהלן המאמרים שנתפרסמו בו:
במלאת שנה למותו של מרדכי פלדמן ערכו חברי קיבוץ יגור מה שקרוי 'גילוי המצבה'.
בארבע וחצי לפנות ערב יצאו רוב חברי המשק, לקברו. בראש התהלוכה הלכו: בית-הספר, הנוער-העובד; בית הספר המחוזי והמקצועי וקבוצת נוטרים בהם גם אחדים מה'גוש' [גוש נהלל]. על הקבר נאם איש הביטחון יהושע גלוברמן, שני נוטרים גילו את המצבה, שהונח עליה זר-פרחים גדול.
בתשע בערב הייתה 'מסיבת הזכרה' בחדר האוכל החדש.
במעמד ציבור גדול של חברים ונוער, הורים, ילדי בית-הספר, נתקיימה באולם חדר-האוכל מסיבת-האזכרה למרדכי פלדמן. מעל לבמה התנוססה תמונה מוגדלת של החבר הנרצח, עטורה ירק ופרחים.
פתחה המקהלה בשירת 'הידעו הדמעות' ליהודה הלוי, אחרי זה נשמעו דברי אזכרה מאת חיים טרלובסקי [חיים טהרלב אבא של ...], קלמן מלץ [היה עם פלדמן בג'דה], נוח. פרובר [מראשוני יגור]. בת-שבע [בת-שבע חייקין, אשת חינוך ידועה]. הוקראו פרקים מדוד שמעונוביץ, אנדה פינקרפלד (מ"ספר המאורעות") והשיר של חיים טהרלב 'ביום זכר' שנתפרסם ביומן הקיבוץ של אתמול.
בנגינת כינור של יהודה שרת נסתיימה האזכרה.
מכתב ששלח קיבוץ יגור למשפחה בפולין וזה תוכנו:
29.6.1937
למר פלדמן היקר!
ח. נ.
כידוע לכם פורסם חוק הפיצויים שלפיו כל אלה אשר סבלו בימי המאורעות בארץ-ישראל, ז.א. שנרצח או נלקח מהם האיש שהם היו תלויים בו בכלכלתם ובפרנסתם, הרשות בידו לדרוש פיצויים מהממשלה.
מכיוון שהדבר הוא תכוף ודרוש סידור בימים הכי קרובים, אנחנו הגשנו את הדרישה בשמכם; וקבענו איש שהוא מיופה כוח בשמכם.
ובכדי לא להפסיד את האפשרות הזאת, דרוש שאתם, מיד אחרי קבלת המכתב הזה, תסדרו ותשלחו לנו יפוי כוח מאושר ע"י הממשלה, לפי החוק, שאתם האם האב של מרדכי ז"ל מוסרים לח' משה אפרת, נתין ארץ-ישראלי, הגר במשק יגור, את כל הייפוי כוח לסדר ולדרוש את עניני הפיצויים הנ"ל.
נא להחיש ולשלוח מיד את הדרוש.
שלום לכם
כעבור שנה מתקבל במזכירות הקיבוץ מכתב וזה תוכנו:
1939 . III.19 לבוב בדואר אווירי
לכבוד קיבוץ משק יגור שליד חיפה
חברים יקרים!
אני אח הבכור של חבר שלכם הגפיר מרדכי פלדמן ז"ל, שנפל בגבורה בהגנה על מולדתנו ועל מפעלנו בכ"ו תשרי 1936 במושבה ג'דה שליד נהלל, פונה לכם בבקשה לשלוח לי המלצה או דרישה בכדי שאוכל לעלות ארצה להעמיד מצבה על קברו ולעבוד במקומו. כבר פניתי בעניין זה לקונסוליה הבריטית והם דורשים ממני ערבון כספי בערך 60 לא"י בעד הויזה תמרות [כך במקור. ע' י'] למטרת הקמת מצבה, מה שאין ביכולתי לשלם. אולם הכסף בשביל כרטיס נסיעה יש לי, ומסיבת זו אני מבקש מאוד ממכם שתשלחו לי רק ניירות עליה בהקדם הכי אפשרי. כל ההוצאות מחזיר לכם בתודה. אני מקווה לתשובתכם בדואר-אווירי החוזר ומברך אותכם בברכת שלום ובתודות למפרע
אריה פלדמן
נולדתי 1.4.1901 פלח [כך במקור. ע' י'] לבוב עיר מחוזית לאיקוט מחוז פוו. מקום מולדתי קורילובקה
המקצוע: סוחר וגם חובש (מילה כתובה בפולנית)
השם של אבא ואמה: יעקב ו חינה ריפקה [כנראה חנה רבקה. המקור בפולנית, ע' י']
יחס משפחתי: גרוש (מילה כתובה בפולנית)
הכתובת: לייב פלדמן לבוב (פולניה) 200 לוצאקובסקה 200
יגור עונה:
11.4.39
לחבר אריה פלדמן
לבוב
ח. נ.
קבלנו את מכתבך אלינו מיום 19.3 ש. ז.
לדאבוננו, אין בידינו לשלוח "ניירות עליה", לא לך, לא לאחרים. רק בידי הממשלה לתת רשיונות עליה. בייחוד קשה הדבר לגבי גיל בין 35-36.
במידה שיש רשיונות עליה, הם נשלחים לארצות. לכן עצתנו לך לפנות למרכז החלוץ או למשרד הא"י עם מכתבנו זה, המאשר כי, אמנם אחיך מרדכי פלדמן נפל קרבן מידי ערבים בכ"ו תשרי 1936, בעמדו על משמר המושבה ג'דה ליד נהלל.
בב"ח
בשם משק יגור.
ישנו עוד מכתב ביידיש מלייב פלדמן, שנשלח מלבוב בתאריך 6.5.1940. כנראה המכתב האחרון. ראה להלן.
[נטע חכמוביץ מארכיון יגור דאגה לתרגם לי את הגלויה הנושאת בולי דואר של ברית-המועצות וחותמת הצנזור של פלשתינה [41?], המתרגם גד לסקר, וזה תוכנו:
לבוב, 6.5.1940 [המקור כתוב בלועזית]
חברים יקרים (אהובים),
קיבלתי את מכתבכם מ11.4.1939-. אני משתף אתכם שאני נמצא עתה בתור מחויב [המושג "מחויבות" = האדם לא יכול לנסוע משם ללא רשיון) בלמברג. עיר ההולדת שלנו 'לזנסק' נמצאת בידיים גרמניות. כל היהודים משם גורשו וכולי...
אם (כעת) תשלחו לי סרטיפיקט או ניירת-נסיעה עם ויזת מעבר מרומניה או טורקיה מכאן, אז אוכל מיד לנסוע, בלי דרכון.
אינני מבקש עזרה אחרת, רק הניירות, ואני אחזיר לכם כל ההוצאות, בתודה, שתעזרו בעת צרה זו.
אבקשכם, עם קבלת מכתב זה (גלויה זו), לטלגרף אם עלי לחכות פה ברוסיה לניירות או לחזור להיטלר...
את מברקכם אני חייב להציג לפני (האדונים) המוסמכים כדי לקבל זכות תנועה (לשם קבלת זכות מחויבות).
מחכה לסיכום שלי. מסרו דרישת-שלום לכולכם מקרב-לב,
שלכם אריה, אחיו של מרדכי פלדמן ז"ל.
לייב פלדמן נולד ב1.4.1901
בקורילובקה, על-יד ליז'אנסק, עתה בגרמניה. הבן של יעקב והנה-רבקה.
הערה שלי: המכתב נכתב ב- מאי 1940. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה תוך שבועיים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לבוב הייתה תחת כיבוש סובייטי לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שמסר לברית המועצות את כל השטחים שממזרח לנהר הבוג. גרמניה פתחה במלחמה כנגד ברית-המועצות ב-22.6.1941.
אני מניח שלייב פלדמן לא עלה ארצה ונספה בשואה.
ביום שני, כ"ו תשרי תשכ"ח (30.10.1967 ) תמלאנה 31 שנה לנפילתו של מרדכי פלדמן מידי מרצחים, כאשר עמד על משמרתו כנוטר בג'דה, כיום רמת-ישי. אמרנו: נעלה את זכרו ליום השנה השלושים לנפילתו ואולי גם תמצא המועצה המקומית ברמת-ישי דרך נאותה להנציח את זכרו של מרדכי פלדמן שהקריב את חייו למען קיומה של נקודת ישוב זו.
נ' ב' : נוטרי ג'דה היו מצוידים ברובי צייד.
הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי; עריכת לשון: עמית ישראלי-גלעד
עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד, בוגר מקווה-ישראל ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, מעורכי 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה