יום שני, 1 בנובמבר 2010

כדיה בת שלום - הוצאה להורג על-ידי האצ"ל

8.3.1947 - רחובות


בית-העלמין של תימני מרמורק
טכסט:
פ' [מגן דוד] נ'
אמנו היקרה והעליזה
כדיה בת שלום רוקבן הי"ד
בשנת מ"ב לחייה
נרצחה
משנאת חינם ועלילת שוא
השאירה ה' ילדים
ט"ו אדר תש"ז 7.3.1947
תנצב"ה
ומותה של בת שעריים - הגרושה העליזה וחובבת הבילויים שהייתה לשוטרת, הואשמה כמלשינה והוכרזה כזונה על ידי בית-דין של ה'ארגון הצבאי הלאומי'. פסק הדין –הוצא לפועל בלילה; היא נורתה למוות במיטתה. בודדה.
משפחת רוקבן - יעקב ובנו שלום היו בין המשפחות הראשונות שהגיעו לרחובות, בתחילת המאה העשרים מצפון תימן מצעד או מחיידאן הסמוכה וייסדו את שכונת התימנים - שעריים [אגב יש אומרים כי זהו התרגום הנכון ל'דוראן', שמה הערבי של רחובות]. הייתה זו משפחה עשירה, יחסית, לשאר עולי תימן שהגיעו אותה עת למושבה; אומרים כי סייעו לחלק מאנשי הקבוצה שעמם עלו ארצה לממן את הוצאות הנסיעה מתימן לארץ.
שלום נולד בתימן בשנת 1877 . בגיל 31 עלה ארצה. היו לו ארבע נשים: הדייה צעירה ממנו בעשר שנים, סלווה צעירה מהדייה בשנה, גוצנה [קרי – גוסנה], צעירה מסלווה בשנה, ושמעה הצעירה מכולן- צעירה בשלוש שנים מגוצנה "ככה זה אצל התימנים, היו כל מיני שמות". אמרה לי מרים מדהלה
יש אומרים, הדיה, בת יחיא  היתה אשתו השנייה של  יעקב, אביו של שלום ולא כלתו -אשת שלום
 משפחה ענפה - משפחת רוקבן. שנה אחרי  עלייתם [1912] הם מתפקדים ברחובות, שלום בן 32  ו-3 נשותיו; סלוה בת שלום [30], שושנה היא גוסנה בת יעקב [28] ושמעה בת יחיא [20] . הילדים: ישראל בן 3, כאדיאה הגדולה ממנו בת 5 וימימה בת 3. 
מאורעות תרפ"ט - באר-טוביה נחרבה. חולדה נשרפה, גבעת-ברנר פונתה, הנשים והילדים מקבוצת-שילר הצטרפו לשאר הפליטים ברחובות.
ועד השמירה של רחובות הטיל על שלום רוקבן וחיים 'התורכי' לשמור בפאתי השכונה, מפרדס גבריאלוב ועד רחוב 'עזרה' שבצפון שעריים. השניים היו חמושים ברובים תורכים ממלחמת העולם הראשונה - כל כלי נשקה של שעריים. הבחינו השניים בקבוצת פרשים וניסו לעצרם; היו אלה שני שוטרים בריטיים ושני שוטרים ערביים. שלום וחיים נעצרו, נשפטו לחצי שנת מאסר והנשק הוחרם. "כל תקופת מאסרם סבלו משפחותיהם חרפת רעב". כדיה כבר נשואה ואם.
כדיה נולדה בארץ, בשעריים, עם הגיעם ארצה. יש אומרים לגוסנה יש אומרים לסלווה. [כדיה - שם תימני, את פירושו ואם יש לו פירוש – לא ידעו לומר לי, ויש הכותבים זאת כאדיאה]. 

כדיה ילדה-נערה וגרושה נישאה בשנת תרפ"ב בשידוך לאברהם שריקי לבית גולסה שהיה למזרחי. וזאת לאחר נשואי קונדס שהרגיזו את זקני העדה. דייני בית-הדין השכונתי - ר' דוד נדאף, ר' יוסף שרעבי ור' דוד קפרא –התירו אותם. אברהם שריקי-מזרחי לא היה איש אמיד ולא מעורה בעשייה הציבורית. הוא היה אינסטלטור, שרברב במקצועו. "היה לו בית מלאכה בשעריים ברחוב הרצל על-יד חנות האופניים - תמיד היה בבגדי עבודה מלוכלכים".
לכדיה לא הייתה כל השכלה, ואם היא ידעה קרוא וכתוב, היה זה בלימוד עצמי או באיזה שיעורי ערב. כמסורת יהודי תימן "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות". אביה, כרבים אחרים ראה בלימודי הבת בזבוז מיותר של כוח-עבודה; גם ילדה נמנתה על הנושאים בכלכלת הבית. כבר בגיל שבע הכניסה האם את בתה לעול החיים -הכשירה אותה למלאכת הבית, וידיעת מצוות שנשים חייבות בהן.לא כל שכן – בנות העדה. והן שפרצו את 'חומות החימר' - כאן בארץ יצאו הנשים מהבית לעבוד בבתי האיכרים האשכנזים, ראו, ולמדו. רובן ניהלו את הבית, חסכו פרוטה לפרוטה וקנו אדמות. "כדיה הלכה רחוק מדי" אמרו..
לבת הבכורה של כדיה קראו אסתר, אחריה בא הבן - בנימין, אחר-כך אביגיל, תמר ומרים הכי צעירה.
כדיה עבדה, כרוב הנשים התימניות, בניקיון בתי האשכנזים - עוזרת. כפועלת ניקיון עבדה בקואופרטיב 'דרום-יהודה' ואחר כך בבניין המשטרה הבריטית ברחובות: "ואנא מארה ומא אסוא!" [ הלא אשה אני ומה ערכי!"]
עולי תימן הקפידו באדיקות על מנהגי הדת בלי-פשרות "לשמר את מנהגי אבותיהם" .זקני העדה דנו את 'עוברי העבירה' על פי דין תורה - גזרו עליהם קנס כספי לצדקה ולעתים אסרו עליהם לבוא בקהל ה' לתקופה קצובה עד שישובו ממריים, קהל עדתם לחם בכל 'פורץ גדר': סופר על שושנה נדאף שהתאהבה בחלוץ קלמן בסין; אביה היכה אותה והיא נישאה לאהוב לבה, האב ישב 'שבעה' ו'קרע עליה קריעה'. סופר על העלמה ימימה שהתרועעה עם פועל אשכנזי שהתגורר בשעריים יעקב גלובטר - צעירים תימנים בני השכונה היכו את הפועל האשכנזי מכות נמרצות. . וכד'.
סיפרו כי בעלה היה מכה אותה. כדיה לא התאימה לשמרנות המסורתית של העדה: מטפחת על הראש, מכבדת את הבעל ללא תנאים. כדיה פרצה את המחסום העדתי. בשנת 1945 בצעד חריג לסביבה, ביקשה כדיה להתגרש מבעלה "איש קשה, אדם עתיר נכסים שנהג בקומץ יד". הגישה תביעה לבית-הדין הרבני. לאחר מאבק עם בעלה, בהסכם הגט, הוא נתן לה מגרש של דונם ומאתיים מטר באחד מהמגרשים שברשותו בדרך למרמורק, הקים לה בית בן חדר וחצי [כיום רחוב דובנבוים 8]. "המגרש לא היה רשום על שמה, נשאר שלו" אמר לי הנכד רמי דמרי. כדי שיהיה פטור מתשלום מזונות, נשארו הילדים תחת חסותו,"הוא היה דתי ולא היה מוכן שהילדות תהיינה אצלה". כדיה ויתרה על אחזקת הילדים והתגרשו. אסתר הבת הבכורה נישאה לזכריה דמרי ועברו לגור בראשון-לציון שם ונולד הנכד רמי. אביגיל עבדה בתל-אביב, בבית-מרקחת 'אורה'. הילדות הקטנות תמר ומרים הועברו לפנימייה של ויצ"ו. האב לא נתן לאם להיפגש אתן. "היא הייתה עומדת על-יד המסעדה של יפת וצועקת לילדות הקטנות שיצאו למרפסת כדי שתוכל לראות אותן" היא אהבה את ילדיה. "גם אלינו לראשון הייתה סבתא באה, אני הייתי הנכד היחיד שלה" אמר לי רמי.
כדיה לא התחתנה שוב . גרה לבדה בבית קטן ובודד על גבעת כורכר, בית ריק, עני. את בגדיה תפרה בעצמה. אבל פטיפון היה לה "בשביל הנשמה".
כדיה בחורה עליזה ותוססת, די נאה, צפצפה על כל מנהגי הסביבה שבה חיה. אהבה לשבת בבית-הקפה 'פינתי' ברחוב הראשי ליד תחנת המשטרה, לפטפט עם עוברים ושבים ולעשן בפרהסיה סיגריות להנאתה, מעשים שקוממו נגדה את סביבתה השמרנית. במורד רחוב הרצל היה בית-קפה שבו רקדו יהודים ואנגלים - 'קפה וינרב'. מול ה'קמפ' - מחנה הצבא הבריטי, אליו באו עם ערב לבלות ולרקוד 'ריקודים סלוניים' אנשי המעמד הבינוני של רחובות, צעירים וצעירות מקומיים וגם קצינים וטייסים מהצבא הבריטי מתל-נוף. כדיה נהגה לבוא לשם "לרקוד ולעשות שמח".
כדיה, הרגיזה הרבה אנשים, היא ערערה על המוסכמות החברתיות המקובלות באותם ימים בכלל ועל העדה התימנית בפרט.
הנהגת הישוב עודדה צעירות להנעים את חיים של הקצינים הבריטים. בשטח גינו אותן, הסתכלו עליהן כעל זונות והתנקמו בהן; הכו אותן, עשו להם קרחת. "המוסדות הלאומיים רצו שהבנות ירקדו עם החיילים הזרים, ייתנו שירות טוב ויארחו יפה ויעשו את פעולת התעמולה וההסברה הכי טוב שאפשר, מה עניין אותם, או את הגופים המוניציפאליים, אם זה עלול להביא את הבחורה לידי כך שהיא תהיה חברה שלו, או גם תינשא לו? זו כבר בעייה שלה". אלה שנישאו לזרים כונו 'קלות דעת', 'מפוקפקות', 'חסרות הכרה לאומית' אמרה רייך לעיתון "הארץ":
בשלב מסוים החליטו במשטרה להפוך את כדיה [רוקבן] מזרחי לסוהרת Wardress. מספר אישי 12983 . השוטרים הכירו אותה כשעבדה אצלם כעובדת ניקיון, וסמכו עליה; הבריטים גייסו אותה. כפקידת מעצר - תפקידה היה לערוך חיפוש על גופן של נשים ערביות - בעיקר על גופן של הצועניות שהסתובבו אז בסביבה וגנבו מכל הבא ליד. האנגלים, לא העלו בדעתם לשלוח שוטר למשימה כזו מחמת צנעת הפרט. "היא ידעה ערבית ואנגלית מספיק טוב בשביל זה".
"לא הבולשת האנגלית היא שגייסה את כדיה והלבישה אותה במדים, מי שעשה זאת מיקד אליה את תשומת לב. אילו רצו במרגלת הרי כעובדת ניקיון יכלה לפעול בחופשיות בין בני עדתה ולהמשיך לחיות בביטחון כ'תימניה קטנה ' העובדת לפרנסתה בעבודת ניקיון". אמר אחד המקורבים לפרשה
"כדיה לא הייתה שוטרת ממש, היא הייתה מעין שוטר- מוסף; אני זוכר שחבשה כובע 'ברט' חאקי עם סמל". סיפר לי שאול קפרא משעריים.
היא הייתה גאה במדיה. היא 'השוויצה' אתם, הייתה הולכת לבקר את משפחתה בשעריים עם המדים. שיראו.
אחת מהשכנות בשכונה הזהירה אותה שעבודה במשטרה היא מסוכנת בסביבה שיש בה הרבה חברי מחתרת הארגון הצבאי הלאומי, יחשבו שהיא משתפת-פעולה עם הבריטים. כדיה ענתה לה שהיא פועלת לפי מצפונה ולא מפחדת מאף אחד. "כשראתה נערים מהאצ"ל מדביקים כרוזים הייתה מקללת אותם: 'בני-אל-ממזרים'!, בעגה תימנית – 'בני ממזרים, תזהרו לכם!" סיפר לי רמי
מדביקי הכרוזים היו צפויים לסכנה מצד הבריטים וגם מצד חברי 'ההגנה'; הראשונים - בעת היתקלות, ירו במטרה לפגוע, למרות שרוב הפעילים היו נערים ונערות בגיל העשרה, לא-חמושים, כמו מנחם, חבר האצ"ל בשעריים, שנורה ונפצע ברגלו. האחרונים רק היכו, גם באלות. והיא דאגה לשלומם.
וכשלא לבשה מדים – אמרו עליה שבאה לרגל.
כדיה הייתה 'טיפוס'. אישה טמפרמנטית, מלאת שמחת חיים ואוהבת חברה, ריקודים ומוסיקה. השוטרים, עמיתיה לעבודה, נהגו לעתים קרובות בתום יום עבודה מפרכת להסיעה לביתה המרוחק מתחנת המשטרה כדי לחסוך ממנה את הדרך החולית והטובענית מוקפת עצי הצבר ואקציות קוצניות ואת העלייה במדרגות. לעתים השתהו לשתיית קפה. "לפעמים כשהייתה גומרת את המשמרת שלה במשטרה בלילה, זה היה מסוכן ללכת לשם לבד, ברגל, אז רכב של המשטרה היה מביא אותה הביתה. לפעמים, כמחווה ובטוב לבה הייתה מזמינה את הנהג לעלות אליה לשתות קפה, יש להניח שלפעמים אף הייתה שוכבת אתו - אבל מכאן ועד ל'פרוצה מושחתת'? תמה רמי דמרי
מביתה בקעו צלילים רמים מהרדיו או מתקליטים המתנגנים על הפטיפון.. היה זה הפטיפון היחיד באזור "פטיפון עם מנואלה" , כלי שהיה נחלת המשפחות העשירות בלבד ולכדיה היה. תחת הסככה שבכניסה אירחה ידידים - קצינים בריטיים, שמעו מוזיקה אנגלית 'מופקרת', שתו תה או כוס קפה בהל ופטפטו. "מבעד ענפיהם של עצי הדקלים הזקנים שבחצר הדהדו צחוקיה של השוטרת העליזה והחייכנית" - צחקנית הייתה והשתוללה עם השוטרים, וכל השכנים בני עדתה, עדה מסורתית ומסוגרת רואים
התנהגות זו ואומרים "חרצה את גורלה" . על חופש, ושמחת חיים אישה תימנייה נדונה להיקרא פרוצה.
"כדיה הייתה זונה לשעבר אשר עבדה עבור המשטרה כשוטרת או כסוכנת". גזרו
"מספרים - כך אמר לי ידיד - שכשבאו האוסטרלים במלחמת העולם השנייה לרחובות חיפשו אותה; אלה שזכרו אותה עוד ממלחמת העולם הראשונה נתנו להם את הכתובת. . .".
לילה אחד, לאחר התקפת האצ"ל על שדה התעופה בקסטינה [25.2.1946] ביקשו לוחמי המחתרת שחזרו מהפעולה להיכנס לביתה, לנוח ולהחליף בגדים. כדיה הותירה אותם מחוץ לדלת.
למעשה זה היו השלכות קשות.
זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תהפוך למסומנת כמסוכנת וכמי שפועלת נגד האינטרסים לאומיים של היישוב היהודי בארץ.
"היא פשוט משכה אש - הייתה לה התנהגות מוחצנת - אמר רמי והוסיף - היו שכנים, מבני העדה כמו משפחת ת' ועוד, שדבריהם היו מקור להפצה של שמועות זדון, הם היו דתיים ומאוד שמרנים. והיא הייתה חריג. אישה ועצמאית".
גבר שצמח בשכונה והיה לבריון אלים ועבריין – זכה ליחס אחר, אפילו לכבוד. לא אשה.
השנאה לבריטים חברה לחוקי חברה בדלנית ומסוגרת ונולדה השמועה: "כדיה עובדת עם האנגלים"
החלו לאיים על חייה. פעמיים.
באה למועצה המקומית וסיפרה, כי איימו עליה. פנתה לשכנה, עיתונאי ב"דבר", יצחק יעקובי, שנחשב למקורב לעדה התימנית, ואמרה שמתנכלים לה, מאיימים ברצח. ידיעה בעיתון הפועלים לא הועילה.
כל שעריים הכירו אותה. אנשים מבני עדתה הזהירו אותה הרבה פעמים, אבל היא צפצפה על כולם. היא חשבה שהמשטרה הבריטית תגן עליה - אבל שלטונות המנדט לא העניקו הגנה מיוחדת אפילו למשתפי פעולה איתם, ברוב המקרים הסתפקו הבריטים ברישום תלונתו של האיש שפנה לעזרתם. כך היה במקרה של השוטרת כדיה : כדיה פנתה למפקד התחנה ג' ה' נאן [J. H. Nunn] בהצהרה כתובה כי במהלך הערב ב- 20 לפברואר ניסו שני צעירים חמושים לחדור לביתה, לקול זעקתה ברחו. היא לא הייתה יכולה לזהותם מאחר והיו רעולי פנים. מפקד התחנה כתב בדוח כי:"אני מאמין שתקיפה זו היא על רקע פוליטי וחקירות על קבוצות פוליטיות מעורבות נעשות וכל התפתחות שתהיה בהמשך, תדווח".את הצהרת השוטרת צירף בציון כי היא ל'ידיעה בלבד'.
רבים מבני שעריים, כיתר בני-תימן בארץ, הצטרפו לאצ"ל. האוכלוסייה האוהדת יצרה בשכונתם בסיס חזק וחשוב של הארגון המחתרתי בדרום הארץ. דרכם של 'הפורשים'- מיעוט נרדף ואגרסיבי - קסמה לבני השכונה . כל ילדיו של שלום רוקבן מנשותיו האחרות - היו חברי הארגון הצבאי הלאומי.
"לאור נהייתם של רבים מבני-המושבה אחר 'ההגנה' היה זה אך טבעי, שבני שעריים ימצאו את מקומם בצדו השני של המתרס" כתב ד' בר- מעוז בספרו "מגולת תימן לח'רבת דוראן"
השכונה על בתיה הצפופים ומרובי האוכלוסין, אפשרה לקלוט בכל בית כמעט, לוחמים שרוכזו לפעולה ממקומות שונים בארץ. בשעריים מצאו מחסה גם לוחמי האצ"ל שנרדפו בידי הבריטים, ומכאן, בסיוע בני השכונה, הם המשיכו לפעול.
בשעריים היו 'סליקים' – מחסני נשק מוסווים - כמעט בכל בית – מספרים כי החביאו אמצעי לחימה מתחת לארון הקודש בבית-הכנסת של אהרן שרעבי ברחוב שבזי ובבית-הכנסת היריב שבחצרו של מוכת'ר שעריים חיים מדהלה. גם בחצר הבית של משפחת רוקבן היה 'סליק' והוא מעולם לא התגלה. ."
הבריטים הטילו 'מצב צבאי' על היישוב היהודי כדי לאפשר לצבא חופש פעולה במאמציו לשים קץ לטרור.
במהלך השבועיים של 'המצב הצבאי' בוצעו מעצרים נרחבים של פעילי האצ"ל. האצ"ל פוצצו רכבת. האנגלים שמו 'קונצרטינת תייל' על הכביש ועצרו רבים מתושבי שכונת שעריים .
ב- 8 במרס, דווח ב"דבר" על מעצר נרחב של תושבי השכונה: "צבא רב - למעלה מ- 2,000 איש - הקיף ביום ו' ב- 05:00 את שעריים ליד רחובות. ב- 06:00 הוכרז עוצר וכל הגברים נדרשו לזהות את עצמם. בראשית הפעולה הוזמנו נשיא המועצה המקומית ב"צ הורביץ ומזכיר המועצה ג' רוז'נסקי והבריגדיר הודיע להם על מטרת הפעולה - זיהוי תושבי השכונה. נערכו חיפושים קלים. התנהגות הצבא הייתה הפעם אדיבה. נעצרו 12 איש". העצורים הועברו למחנה המעצר בלטרון ביניהם גם דוד מדהלה, שמריה מדהלה ובנימין מזרחי הבן של כדיה. סיפרו כי הם נעצרו בעקבות הלשנה והשמועות רווחו- היו שהאשימו את 'ההגנה', היו שהאשימו איש את רעהו בחיסול חשבונות אישיים, רבים ראו בכל פינה מלשין או בוגדת.
"בנימין לא היה חבר אצ"ל, הוא פחד ללכת לבד בלילה מהשועלים. עצרו אותו כרבים אחרים בשכונה"; " בנימין בכלל היה פחדן גדול, לא היה באצ"ל, לא ב"הגנה" ולא בלח"י. באותו לילה שהוא נעצר פוצץ האצ"ל רכבת והבריטים אסרו את כל הבחורים מגיל 17 וככה נאסר גם בנימין ונשלח עם כל העצורים ללטרון"
כדיה נסעה יום יום למחנה לטרון עמדה על-יד הגדר וצעקה לבנימין שיבוא, שתראה אותו.
נסעה ל'משטרה ביפו על-יד השעון' וביקשה שישחררו אותו.
במהלך השבועיים של 'המצב הצבאי' נרצחה כדיה.
במוצאי-שבת ה- 9 במרס 1947 שבשעה 10 בלילה ניפץ אלמוני רעול פנים את זכוכית החלון הצפוני בביתה של השוטרת התימנייה כדיה מזרחי במטרה לחדור לבית ובידו אקדח.
היא הייתה במיטתה, לבושה בכותנת לילה. כדיה התעוררה, פתחה את החלון הפונה מזרחה בכוונה להימלט ושם פגשה ברעול פנים אחר. כדיה הייתה אישה חזקה. היא נאבקה בו, אחזה באקדחו של הרוצח. הזכוכית התנפצה. הוא ירה בה בחזה, ובשאר חלקי גופה. חברו הצטרף לירי - 8 כדורים משני אקדחים האחד בקוטר 9 מ"מ והשני גדול יותר 0.45 אינטש עם משתיקי קול. הקליעים חדרו לגופה והכריעו אותה, אישה בת 42.
גופתה נתגלתה יום וחצי לאחר הרצח.
ב- 9.3.47 ב- 9.50 בבוקר נתקבלה הודעה במשטרה מהמועצה המקומית רחובות כי השוטרת כדיה מזרחי מוטלת מתה בביתה ליד שכונת מרמורק. יש אומרים כי היא לא באה לעבודה ואז שלחו מישהו לראות מה קרה. ראה ודיווח.
יחידה משטרתית ממפקדת ה- C.I.D. בלוד הגיעה לזירת הרצח וגילתה את המנוחה מוטלת בשלולית דם על רצפת חדר השינה שלה. ד"ר פיינשטיין הרוחובותי שהובא למקום, בדק את הגופה ומצא 8 פצעים בחלקים שונים של גופה, אחד מהם חדר לחזה והוא שגרם למותה המיידי
"לא נמצאו טביעות רגל או טביעת אצבעות בזירת הפשע". דיווח הקצין ג' ה' נאן ממשטרת רחובות.; "ניתן להאמין כי השוטרת [Policewoman ] מזרחי פגשה את מותה מידיהם של יהודים מהאגף הטרוריסטי הימני, אשר קשריה הארוכים והנאמנים עם המשטרה, עוררו כנראה את הרושם שהיא פעלה כמודיעה בכוונה לפגוע בהם". דיווח קצין הבולשת א' מ' מורגאן והוסיף :"קיימת בקשה כי הרשומים מטה יקבלו את האמצעים להגיע לרחובות ולהשתתף בהלוויה:
1. אביגיל מזרחי, בתה. גרה ברחוב דיזנגוף 99, תל-אביב, עובדת בבית-מרקחת "אורה".
2. בנימין בן אברהם מזרחי, בנה, עצור במחנה לטרון והומלץ על שחרורו מהמעצר. ערבות של 50 לא"י כבר הופקדה".
כדיה הובאה לקבורה בבית הקברות מרמורק על יד רחובות.
מפקד משטרת רחובות, ביקר במועצה ודרש כי זו תשליט חוק וסדר במושבה. " אם המועצה לא תצליח בכך ינקטו השלטונות אמצעים".
שבועיים לאחר הרצח הודבקו על קירות בתי המושבה עשרות כרוזים, בהם נכתב:
רק [סמל האצ"ל] כך
בית הדין של
הארגון הצבאי הלאומי
הודעה
קדיה מזרחי מרחובוח, פרוצה מושחתת עד היסוד, בוגדת בעמה, משרתת האוייב, מלשינה מקצועית שהסגירה בידי הבולשת הבריטית אזרחים עברים - ואף את בנה - נידונה אחרי שמיעת עדויות וקבלת הוכחות, שלא הניחו ספק באשמתה - למיתה.
בית-הדין דחה פ ע מ י י ם את ההוצאה לפועל של פסק-הדין והטיל על שליחיו להזהיר את הפושעת ולתת לה אפשרות לחדול מדרכה הנלוזה, אך הפושעת לא שעתה לאזהרות והוסיפה להסגיר צעירים עברים בידי האוייב.
לפיכך ניתן הצוו ופסק הדין הוצא אל הפועל ברחובות אור ליום ט"ו באדר תש"ז.
[. . . ]
בית-הדין מוצא לחובתו להודיע ולהזהיר, כי מ ל ש י ן , שאינו נרתע מלהסגיר אזרחים עברים בידי האוייב לשנות מאסר, גלות ואף למיתה במחנות ההסגר הנאצו-בריטיים; מלשין, שאינו נרתע מלהמיט אסון על משפחות עבריות ולגזול מהן את מפרנסיהן ואת יקירי נפשן; מלשין, שאינו נרתע מלשרת את האוייב האכזרי של עמו ולמסור בידי מבקשי נפשם את טובי העם, הנותנים את כל אשר להם למען שחרור המולדת וגאולת העם;
מלשין כזה, שפל השפלים, אחת דתו - למות
יד האוייב לא תצילהו.
יד הצדק תשיגהו.
למלשינים לא תהא תקוה.
ניסן תש"ז [מרס 1947]
וברחוב דיברו – אמרו כי האצ"ל בחר מטרה נוחה מכל הסיבות; "ירו בה כדי להראות לכל העם שככה ייעשה לאנשים שבוגדים בעם ישראל"; "המפקד המקומי של האצ"ל פנה למטה הארצי. הזהירו אותה, היה בית-משפט ואז היא הוצאה להורג"; "אני בטוח שהם לא היו אנשי שעריים"; "הרוצח הוא תימני מנתניה"; "הרצח היה 'עבודה פרטית' של שני אנשי מחתרת".
"חסידי האצ"ל סיפרו את סיפור הסגרת הבן כדי להוכיח כמה שצדקו במעשה".
"יש משפחה לכדיה ואני מפחד שהאחיינים שלה יהרגו את מי שהרג אותה. הם מחפשים להרוג את מי שהוציא אותה להורג" .אמר יודע דבר.
סוף דבר
יואל גכמן, ראש המודיעין של האצ"ל, סיפר לגיסו [כיום ניצב משנה בדימוס] עזרא גולדברג ששני בחורים עשו את זה על דעת עצמם. "זו הייתה עבודה פרטית של שני בחורים. לא הייתה שום הוראה מגבוה, חשבו להעניש אותם או להביא אותם למשפט. אני לא יודע מה יצא מזה בסוף".
לאחר הרצח חיכתה המשפחה זמן מה. ואז פנו בשאלות אל מוכת'ר השכונה חיים מדהלה וסעידה לבית גלוסקא אשתו – "מאוד פעילה באצ"ל". התשובה שקיבלו: "אין טעם לחפש את מי שעשה את המעשה כי ממילא אלה שביצעו את הדבר נתלו על-ידי הבריטים בכלא עכו" סיפרה הבת אסתר. "זה היה סיפוק רגשי למשפחה כי מי שהרג אותה - נתלה" אמר לי רמי.
דוד עמרני ממקורבי 'ההגנה' בשעריים סיפר שגם נגדו הוציא האצ"ל פסק דין מוות והוא "עד היום לא יודע למה".
ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל: "זה היה רצח שפל, נבזי וחסר הצדקה".
"היא הייתה בוגדת, מסרה לאנגלים שמות של לוחמי חרות ובגללה אנשים ישבו בבתי-סוהר והוגלו לאריתריאה ולקניה. האצ"ל ערך לה משפט והיא נמצאה אשמה". אמר גדעון אלטשולר, בן רחובות שהיה חבר אצ"ל,
"בטוח שכדיה רוקבן הייתה מרגלת של המשטרה הבריטית. היא הסתובבה בשכונת שעריים בה גרתי ואספה חומר. יום אחד חזרתי מתל-אביב. בעלת הבית שלי חיכתה לי בתחנה המרכזית והודיעה לי שהבריטים עשו חיפוש בבית שלי. היא גם אמרה לי שכדיה הייתה המלשינה. אני יודע שכדיה עקבה אחריי, רחרחה בשטח והסגירה אותי למשטרה. אחרי זה נאלצתי לעזוב את העיר. שמעתי כמה חודשים אחר-כך שנרצחה. אנשים לא כל-כך הצטערו על כך, במיוחד לא מבני עדתה" סיפר דב סלמון, שהגיע ב- 1946 מירושלים למצוא מקלט בשעריים.
יחיאל קדישאי מי שהיה ראש לשכתו של מנחם בגין מפקד הארגון הצבאי הלאומי ועליו היה לאשר את גזר הדין, לא הוא ולא מפקדי האצ"ל של התקופה אינם זוכרים או אינם מוכנים לספק מידע על פרטי המקרה
יעקב ברזילי, מוותיקי שעריים, מורה להתעמלות ב'הפועל' חבר ב'הגנה': "זה היה פשע ועוול נוראי. היא הייתה ג'דע, חכמה, היה לה פה, לשון חריפה ובאה ממשפחה מאוד נחמדה. לא היו להם הוכחות לבצע את הרצח".
"יום אחד הלכתי - סיפר רמי - על יד הבית שכדיה הייתה גרה. לא רחוק משם, בפינה, היה מוכר פאלפל. קניתי מנה שאלתי אותו אם הוא יודע מי גר בבית הזה. הוא אמר 'בטח - המרגלת התימניה'. זה מה שנשאר ממנה"
" כן , לדעתי, יש מקום לגרסה כי חיסולה בא על רקע צורת חייה ועל-ידי בני עדתה המקומיים". אומר לי דני בר-מעוז
הערה: מאחר ואיש לא ידע להגיד לי מה מקור השם כדיה או פירושו ואפילו לא איך כותבים אותו ב"כ" או ב"ק". נהגתי ככתוב על מצבת קברה. כך לגבי שם משפחתה, כמו דני בר-עוז בספרו "מגלות תימן לח'רבת דוראן' הכותבים אותו רוכבאן.
"כדיה זה פרח בתימנית" כתבה לי צמרת
נספח
רבים משוכנעים כי כדיה הייתה בוגדת, שהסגירה חברי אצ"ל לידי הבריטים וגרמה להגלייתם.
רציתי לבדוק אם אוכל למצוא מישהו שכדיה בהלשנתה גרמה להסגרתו לבריטים והגלייתו לאפריקה.
לקחתי את רשימת 439 אנשי אצ"ל ולח"י שהוגלו על-ידי השלטונות הבריטיים לאפריקה [סודן, אריתריאה, קניה], במטרה שאם אמצא מקרה אחד שיש בו שמץ של אפשרות שכדיה היא הגורם למאסרו והגלייתו אומר ואכתוב:"היו דברים בגו".
מצאתי שלא מעט יהודים נעצרו-נאסרו-הוגלו עקב הלשנות. היו הלשנות שמטרתם הסגרת איש המחתרת: חבר האצ"ל גולדברג אשר הוסגר לבריטים על-ידי יעקב יחילביץ', איש האצ"ל פיגלבאום אשר מחיפה הוסגר לבריטים על ידי בעלת הבית שלו - באף אחד מהמקרים הנ"ל לא הוצא פסק-דין מוות למרות שהמלשין היה ידוע.
מצאתי עוד 3 מקרים של הלשנה על חברי אצ"ל : גרונלנד נתן מבני ברק, ליפשיץ שלמה מתל-אביב ומיקה רפאל מהצבא הבריטי {1945] . ברור שלכדיה אין יד בעניין, הם לא מהסביבה.
מצאתי כי היו הלשנות של 'סגירת חשבונות אישיים', כמו המקרה של שם-טוב ראובן מפתח-תקווה {1944} ושל החייל בקפריסין פן {פונימונסקי} שמואל {1945}, שלא היו חברי מחתרת כלשהי והוגלו לאפריקה. ברור שגם בשני המקרים האלה אין לראות את כדיה כמסגירה.
מצאתי כי רוב ההסגרות של חברי האצ"ל נעשו בידי 'ההגנה' [רובן במסגרת מדיניות ה"סזון"] החל משנת 1940 ועד שנת 1945. אגב, חלק מהמקרים היו מלווים בחטיפה ודי ברור שהחטופים הכירו וידעו מי הם החוטפים, איש מהחוטפים לא נפגע. [היה 'קו אדום' ברור שלא לפגוע בחברי ארגון יריב].
בדקתי ברשימת הגולים לקניה ולאריתריאה; יש בהם 13 איש שהוסגרו לבריטים. איש מהם לא גר בסביבת רחובות. מרכיב השולל אפשרות שכדיה היא המסגירה.
מתוך הגולים לאפריקה ישנם 4 חברי אצ"ל שנעצרו ברחובות או בסביבתה:
שייבה שמעון ב- 1944.
צלליכין [יכין] יצחק ב- 1945.
בש אברהם ו רוטבנד צבי [כחיילים במחנה צבאי ליד המושבה] ב- 1945 .
לגבי איש מהם לא נטען כי נאסר עקב הלשנה. איש מהם לא תושב שעריים.
מכל הגולים מצאתי 4 שמות העשויים לפי שמותיהם להיות בני העדה התימנית:
ליליאור זרובבל מזכרון-יעקב ב- 1944.
לוי יוסף [לח"י] מכפר-סבא 1945
טרם שלום מאי 1947
יחיאל ערוסי [לח"י] מאי 1947
שני הראשונים - אינם מהסביבה
שני האחרונים נאסרו חודשיים לאחר הרצחה של כדיה.
אז עם מה נותרנו?
למעשה הבריטים לא כל כך נעזרו או סמכו על מלשינים יהודים. משתפי-פעולה מהמגזר היהודי לא היו ערוץ מידע מצליח במיוחד, אבל לאנגלים היה מאוד נוח לפעול באווירה של חשדנות הדדית, אווירה של הלשנות, יש אומרים כי הם אפילו עודדו את זה ורמזו שזה וזה נאסרו בעקבות הלשנה.
". . . האנגלים בוודאי היו ששים על אפשרות כה נוחה להפוך יהודים למלשינים איש על רעהו. מאז ומעולם הייתה חביבה על האנגלים הדרך של 'הפרד ומשול'. . ". כתב יעקב וינשל בספרו 'הדם אשר בסף' .
פרופ' יואב גלבר העריך שהמידע שצברו הבריטים על הישוב היה דל ביותר: "הם קראו בקפידה את העיתונות העברית, ניתחו כל כרוז וכל פרסום גלוי ומחתרתי. שיטת איסוף נוספת הייתה ציתות לטלפונים, והם למדו כך הרבה, הודות לפטפטנות של הארצישראלים. את עיקר המידע השיגו על ידי תפיסת חומר במהלך חיפושים ובחקירות".
"מבחינת הכמות, הטיב והאמינות, המידע שהעבירו להם המלשינים היה שולי ולא גרם נזקים חמורים לישוב ולארגונים השונים" כתב יהודה קורן במאמרו 'ולמלשינים לא הייתה תקווה' .
["הארץ". 16.2.1990 ]
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

2 comments:

  1. כל הכבוד על החקירה המאומצת והנרחבת!
    איציק

    השבמחק
  2. ממה שקראתי כדיה היה שמה של אשתו של האמאם התימני אבי זלינגר

    השבמחק