יום שני, 24 באוגוסט 2009

צ'סיה היפה – נספתה בתאונת אש באום-אל-עלק

25.5.1922 תל-צור



בית הקברות בקיבוץ גן-שמואל

טכסט:

פה נטמנו עצמות

צפורה (צשיה) לופט-לנצ'יץ

שעלתה מלבוב (פולין) ד אב

תרף (1920) ונספתה בתאונת אש

והיא בת עשרים ביום כז אייר

תרפ"ב (1922) בתל-צור

(אום אל-עלק ליד זכרון-יעקב)

ונקברה בקבר בודד

ביום יח חשון תשיז (1956)

הועברו עצמותיה ע"י חבריה

מהחווה החלוצית סיגניובקה

(לבוב) למקום זה

למנוחת עולמים

סיפור פרשת סבלם של קבוצת חלוצי "השומר הצעיר" מראשוני העלייה השלישית בביצות אום אל-עלק, ומותה הטרגי של נערה צעירה - צ'סיה, החלוצה היפה והעיקשת.

צ'סיה היפה והאידיאליסטית, בעלת הנפש הטובה נשארה נאמנה לאתר ההתיישבות הבלתי-אפשרי בלב הביצות הממאירות עד יום מותה האכזר והנמהר.

צ'סיה היפה מאום אל-עלק

אדמות אום אל-עלק השוכנות ב'רמת הנדיב' של ימינו נרכשו בשנת 1913 על ידי חברת יק"א. תחילה החכירו את האדמות לאיכרי זיכרון-יעקב הסמוכה, אך בימי ה'עלייה השלישית', בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה [1919 - 1923] עלו לכאן קבוצות של חלוצים שניסו להתיישב במקום. בגלל התנאים הקשים ששררו באום אל-עלק, היה המקום למשל ולשנינה; יודעי השפה הערבית סברו שפירושו של השם הוא "אם כל העלוקות" כלומר העלוקה הכי גדולה. אחרים קשרו את השם עם הניסיונות המרים להיאחז במקום זה, שכולם הסתיימו בכישלון, עד כי בעגה החלוצית של אותם ימים דבק במקום הכינוי "אומללק".

המתיישבים הראשונים

קבוצה ראשונה של מתיישבים כ- 70 במספר, עלתה ארצה באונייה 'קרנוליה', שהביאה על סיפונה ב- 12 ביולי 1920 את חברי "השומר-הצעיר" מגליציה. קבוצה אחרת, 'סיגניובקה' שמה, הגיעו לאום אל עלקככל הנראה ב- 26 של אותו החודש שבראשה עמד מיכאל אסף עם קבוצה מאנשי יארוסלב . וגם כמה "חלוצים סתם" – כמו קבוצת שרייבר הטבעוני; הם היו אנשי-עבודה, חסונים, אבל לא ידעו לשיר ביחד, לנגן ולרקוד. גמרו לעבוד אכלו והלכו לישון. הם חשדו ב'שומרניקים' שהיו הרוב ולא עסקו מימיהם בעבודה פיסית ולא היו כל-כך חזקים בגוף,. שהם בטלנים ורשלנים.

הם התגוררו בחורבת שוני, חורבות של מבנה עותומאני מתחילת המאה ה- 18 שנוסד על שרידי מבצר צלבני קדום, השוכן על אם הדרך בין בנימינה לזכרון יעקב,שם שכבו גם חולי קדחת - מה"שומר-הצעיר", ומקבוצת שרייבר.

החברים עסקו בעיקר בחפירת תעלות לניקוז ביצות הכבארה. תנאי החיים היו קשים, כפי שסיפר אחד מחברי הקבוצה, אליעזר ליאון פאסט: "החבר'ה התחילו לקבל מלריה תיכף בשבוע השני ולא היה מי שיטפל בהם. בזיכרון-יעקב היה רופא ד"ר יפה. היו לו כמה מיטות והחבר'ה הלכו אליו. הוא החזיק אותם עד שעברו את ההתקפות הראשונות ואז חזרו. אני הייתי מהחזקים, החזקתי מעמד אולי שישה שבועות ואז חליתי. הד"ר החזיק אותי שבוע ימים ואז נתן לי פתק: 'לתת מזון יותר טוב'. באתי לאום אל-עלק. היו שם שתי בחורות במטבח. נתתי להן את הפתק. הן חייכו והביאו לי בצל די גדול ולחם. זה היה יפה כי המזון הרגיל היה מרק".

זמן קיומו של הריכוז באום אל-עלק לא נמשך יותר משלושה עד ארבעה חודשים.

תוך שלושה חודשים התפזרה הקבוצה לכל רוח אבל אחת מבנות הקבוצה, צ'שקה היא צ'שיה לנצ'יץ, נערה בלונדינית יפה, רכה ובת-טובים, התגלתה דווקא ברגעי המשבר כחזקה מכולם. אופייה הטוב והמיטיב עשה אותה אהובה על כולם. היא טיפלה בחולים, סעדה את הסובלים, והייתה לגיבורת המקום. משום מה דווקא הנערה העדינה הזו הייתה היחידה שלא חלתה בקדחת, וכאשר חבריה בני קבוצתה עזבו את אום אל-עלק, היא נשארה בעקשנות במקום וקיבלה את פני הקבוצה החדשה.

קבוצת לופט מגיעה לתל-צור

זו הייתה קבוצה שחבריה נמנו כמעט כולם על קן "השומר-הצעיר" בפשמישל שבגליציה. בראש הקבוצה עמד צבי לופט, שמיד עם בואו ארצה הצטרף ל"הפועל-הצעיר" ומצא את מקומו בצמרת המפלגה. הקבוצה. שנודעה בדברי ימי החלוצים כ'קבוצת לופט', התכוונה וניסתה ברצינות להקים ישוב חקלאי באום אל-עלק עם התרוקנותה מקודמיהם, והם שנתנו למקום את שמו העברי הסמלי "תל-צור". הם התחילו בעבודתם באוקטובר 1920 וקיבלו מיק"א גם עבודה בכביש זכרון-שוני.

תנאי החיים שופרו אמנם במשהו, אם כי עדיין נשארו קשים, מהקשים ביותר בכל נקודות ההתיישבות בארץ-ישראל.

לקבוצה חוזה עם יק"א והיא תלויה באהדתה והבנתה. יק"א החכירה להם את האדמה במחיר 3 גרוש מצריים לדונם וגם תיקנה קצת מהמבנים אך נמנעה מהתחייבות לספק להם עבודה או התיישבות קבועה.

כך מתארת אחת החלוצות את המקום כאשר הגיעו אליו: "לבסוף הגענו לאיזו חושה. במקום שכנו מספר משפחות בדוויות. הם גרו בחדרים צפופים, ללא חלון ודלת, אך גם ללא קיר רביעי. בין שלושת הקירות האלה התגודדו הדיירים עם בעלי-החיים - עיזים, תרנגולות וכלבים. לחלוצים הצעירים הקציבו, מעבר לחומה, חדר אחד גדול ששימש גם כחדר-אוכל ובו היו מטבח עם תנור בישול, תקרה שחורה מפיח, שולחן עץ וספסלים".

הם מנו 25 חברים, וגרו ב-3 חדרי החצר שסודרו עבורם על-ידי יק"א, סביב הקירות הניחו את החפצים והמשיכו ללון בחוץ. מדי פעם התעורר מישהו בצעקה, בגלל עקיצת עקרב. המדריך היה יעקב הופמן שבא עם אשתו חנה ובתם אביבה, אומרים שהיה מומחה לפינוי ערבים ללא כוח. "אני זוכר את עזיבת הערבים את המקום. היה זה ליל זוועה, אחרי בכייה ויללה שנמשכה כל הלילה עזבו הערבים לפנות בוקר את החושות שלהם" סיפר אחד שהיה שם.

גם צ'שקה הייתה שם.

החמור הלבן

עם חלוצות העלייה השלישית באום-אל-עלק הייתה גם המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד. בספר העלייה השלישית היא מספרת על הימים ההם:

עבדנו בייבוש הביצות על יד שוני. גרנו בחורבת ח'אן גדול על ראש ההר, באום אל-עלק. ישנו על הגג של הח'אן ועל הגורן השטוחה של הערבים, יחד איתם. בתוך הח'אן שימש לנו אולם אחד גדול ואפל 'מחסן' לסלים ולמזוודות המרובים שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ ו'מטבח'. סדין מתוח על חבל חצה בין ה'מחסן' וה'מטבח', שבו עמדו כיריים פתוחים מאבנים, אשר עליהם היינו שופתים את הדוד הגדול היחיד ובו בישלנו את ה'ארוחות' שלנו – מרקים מימיים, או אורז שהיה תמיד חרוך. אש הכיריים מילאה את חללו של האולם בפיח ובעשן צורב, המדמיע את העיניים. עיני המבשלות היו תמיד אדומות ודומעות, ומן האוכל נדף ריח עשן חריף. את ארוחותינו היינו אוכלים בישיבה על גבי הסלים והמזוודות, או קורסים על הרצפה או האבנים בחוץ. החצר מוקפת הייתה חומת-אבנים, ומכוסה שכבת גללים עבה של כבשים שהיו כונסים לכאן לילה-לילה. בחושך היינו לא אחת נתקלים בגופם הצמרי והחם בדלגנו מעליהם אל האולם שלנו, ואף משתטחים על המצע החם והרך, הנודף ריח עז של גללי כבשים. .

עם השכמת הבוקר היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הביצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תוכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א, כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד הברכיים. את ארוחת הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הביצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקרבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו, מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לטעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה. ערב אחד איחרנו בשובנו מזכרון יעקב הביתה. אתנו היה החמור הלבן שלנו שנשא על גבו את ה'פרודוקטים' מן 'המשביר'. אותו לילה ליל חושך היה, ואת אימתו הגבירו יללות התנים שהתרוצצו לרגלינו. השבילים נשתבשו, ולא ידענו לאן עלינו לפנות. אולם החמר [שהפך למהנדס אריה שרון] מצא עצה: "הסתדרו בזה אחר זה בשרשרת, ותנו יד איש לאחיו ולכו אחרי, החמור יובילנו הביתה" – קרא אלינו. וכך היה. לשמחתנו הגדולה הגענו בשלום הביתה אחרי כמחצית שעה של תעיות פיתולים בין סלעים וקוצים. החמור הוליכנו בטוחות.

צ'שיה התערתה במהירות בקבוצה החדשה ואף קשרה את נפשה בצבי לופט, מנהיג קבוצת "השומר-הצעיר" והייתה לבת-זוגו. מי הוא אותו צבי לופט ששבה את לבה של צ'שיה, למרות שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה?

אנו יודעים עליו כי נולד בעיירה פשמישל בשנת 1884. אביו, יעקב-זאב, היה סוחר ד"ר צבי לופט נולד בפשמישל, גליציה, כ"ב חשון תרנ"ה (21.11.1884) למיכל לבית רפס וליעקב זאב סוחר ממשפחת דוד הלוי סגל מחבר "טורי זהב" וגדולי הפוסקים האשכנזיים במאה ה- 17.

צבי הצטרף ל'חוג השתלמות' של גימנזיסטים ציונים שהתחיל את פעולתו בחשאי מחשש לרדיפות מצד המורים ומלשינות מצד חברים יהודים מתבוללים. שנה אחר-כך קרא החוג לעצמו "בר-גיורא". צבי למד עברית בכוחות עצמו וארגן לחבריו השתלמויות ללימוד השפה העברית, ידיעת היהדות והציונות. הוא היה מפעילי הצופים היהודים הלאומיים, שקראו לעצמם "השומר". מתנועת צופים זו התפתחה לימים תנועת "השומר-הצעיר". אחרי גמרו את הגימנסיה נתקבל ל"אגודת הרצל" של המבוגרים, ולמד משפטים באוניברסיטת קראקוב.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב לפני הגיע תורו לפי הגיל ושרת בצבא האוסטרי, שם סיים קורס קצינים., בחזית גילה אומץ רב, נפצע ארבע פעמים, זכה באות הצטיינות על אומץ-לב ושוחרר מהצבא משום שעצם זרועו התרסקה. בתקופת שרותו בווינה המשיך את לימודי המשפט באוניברסיטה, וכשהתפוררה הממלכה האוסטרית חזר לעיר הולדתו ושם עמד בראש ההגנה העצמית בארגון צבאי בעת מלחמת האוקראינים והפולנים על השלטון בגליציה. אחרי המלחמה השלים צבי את לימודיו באוניברסיטת קראקוב והוסמך לתואר דוקטור בשנת 1920 אז כבר היה ראש התאחדות האקדמאים הציוניים בגליציה ופעיל ב"החלוץ".

באותה שנה עלה ארצה ועבד בסלילת כבישים. לא חלף זמן רב והוא ייסד את הקבוצה שעלתה לתל-צור כדי להקים שם את ביתה.

"כמנזר עתיק נראתה תל-צור ואנשיה גאים ועצובים וחיים חיי צנע מופתיים, מסתפקים במועט שבמועט... במיוחד התבלט החבר צבי לופט. גבוה ורזה, עיניו יוקדות-לוהטות, הוא מרכז את העניינים הכספיים של הקבוצה ומיצגה כלפי המוסדות. הוא האב הרוחני והמנהיג שלה. הוא גם המקבל את פני הבאים ומוסר להם על הכול" יספר לימים החבר משה כהן.

הגורל המתעתע

מצבם הבלתי ברור של חברי קבוצת לופט מכך שיק"א לא נתנה שום הבטחות לעתיד ו'קרן היסוד' איננה יכולה להתערב בשיקולי יק"א - גרם שהחברים התחילו להתייאש מתקוותם, להתיישב במקום. אי-הוודאות הזו שחברה לריחוק ולבידוד הכריעה את הכף לכיוון הכשלון. במועצת "הסתדרות הפועלים החקלאיים" ב-21.4.1921 החליטו כי: "אין להשקיע כספים ביצירת משקים ארעיים על אדמה זרה. את כוחות העבודה ואמצעי ההתיישבות יש להשקיע רק באדמות אשר עברו לרשותנו לחלוטין".

ובראשית תרפ"ב נותרו רק 18 חברים. וכשעתיד הקבוצה בלתי ברור נדמה היה שבקשר האהבה עם צבי לופט באה צ'שיה אל המנוחה והנחלה ומצאה מרגוע לנפשה, אבל הגורל מתעתע; יום אחד ביקשה לבשל משהו, היא הדליקה את ה'פרימוס', המקום היה חשוך. היא שפכה למחבת ספירט במקום שמן. הספירט נדלק כהרף עין, והאש פרצה מפח הספירט והדליקה גם אותה. היא נכוותה אנושות.

במשך כמה ימים סבלה צ'שיה ייסורי גיהנום, אך למרות מצבה הקשה הייתה במלוא הכרתה וידעה כי ימי ספורים. ואז, לפני מותה, הביעה את משאלתה האחרונה: להינשא לאהובה לצבי לופט כדת משה וישראל. וכך היה – צבי לופט נשא לאישה את צ'שיה; העמידו חופה ליד מיטתה, הרב קידש את הזוג לפי כל כללי הטקס וצ'שיה הגוססת הייתה לצ'שיה לופט.

ביום האסון הנורא, התנגד הפקיד המקומי של יק"א רפאל כהן מזיכרון-יעקב, לחצוב קבר באדמת אום אל-עלק. "כדי שלא ישאר זכר אחרינו" אמרו חבריה והתעקשו - צ'שיה לנצ'יץ–לופט נקברה באדמת אום אל-עלק.

לפני תום אותה שנה חברי הקבוצה עזבו בלב שבור ופינו מקום לקבוצה חדשה, ורק עד אחד נצחי נשאר כאן, קבר יחידי בגן התאנים. קברה של חברה אשר כל הסבל של הקבוצה הראשונה והשנייה עבר עליה - צ'שיה.

אחרית דבר

צ'שיה לנצ'יץ–לופט נקברה באדמת אום אל-עלק למורת רוחם של פקידי יק"א. צבי פינק, חבר קבוצת אום-אל-אלק שנפטר בשנת 1920 - הובא לקבורות בחיפה. שני חברי "משמר הוולגה" שאע"ל במקום בשנת 1923 - משה לוקצ'ר ודורה ליפובסקי נקברו בזיכרון-יעקב צ'שיה הייתה היחידה שנטמנה באדמה זו.

"כמה טרגדיות פנימיות הצטברו פה, כמה לבבות נשברו, כמה קשרים נפסקו... אולי הקדחת האכזרית אשר החלישה את הגופות, החלישה גם את הלבבות, אולי גם התנאים - הם שהביאו את הפירוד ואולי זה רק מסיבת אי הקביעות שבנוער והתשוקה הרגילה לרשמים חדשים. העובדה היא שאחד אחד הלכו בלב שבור..." יכתוב אחד העוזבים

לאחר כשנתיים של פעילות בתל-צור,באוגוסט-ספטמבר נתפרקה קבוצת לופט, חלק קטן הסתדר אצל איכרים בסביבה, בגבעת-עדה ובשוני, חלקם עזבו את הארץ, חלק אחר הצטרף לסוללי כביש חיפה נצרת ומשם ביחד עם יוצאי ביתניה עלית, הקימו את קיבוץ "השומר-הצעיר" א' - בית-אלפא.

"נשארה תל-צור ריקה מאדם ובהמה. במקום הזה שבמשך שלש שנים ויותר היה הומה משירת נוער עליזה ומעבודה מאומצת, שורר עתה שקט גמור במקום הזה ששמש פנת מנוח לעוברי אורח בשממון הנורא אשר מסביב, נשאר רק עד אחד נצחי, סמל הסבל שלנו נשארו גם כמה עצים צעירים סמל החיים שלנו.. מלבד זה הכל נמחק נמחקה נקודת ישוב " יכתוב ש' שמעוני, ב"הפועל-הצעיר", צבי לופט המשיך בחייו ומילא תפקידים במוסדות המפלגה.

הם הלכו ופינו את מקומם לקבוצה חדשה - "משמר הוולגה" שנטשה את המקום ב-1923.

בשנת 1939, במסגרת התיישבות 'חומה ומגדל' חידשה קבוצת אנשי בית"ר את נקודת התיישבות תל צור על גבעת אום-אל-עלק. ב-1941 הם עברו למבנה החאן של שוני, ובשנת 1946 לנחלת ז'בוטינסקי בבנימינה.

הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו עדה נקברו בגני רמת- הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי של קבורה מחדש. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום המשתרע שטח של כ־4,500 דונם ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום.

בשנת 1956 עלו כמה מחבריה של צ'שיה לאום אל-עלק והעבירו את עצמותיה לבית העלמין של הקיבוץ גן-שמואל.

"יתכן שגם כיום עוד אפשר להגיע לברור הנסיבות שגרמו להעברת עצמותיה של צשיה לופט-לנצ'ץ מאום-אל-עלק לגן-שמואל. לי ידוע רק שהדברים התרחשו בימים בהם הוחל בהקמת אחוזת הקבר והאתר, ליד זיכרון-יעקב, לזכרו של הברון רוטשילד. מוזר, שדווקא באותה הזדמנות, שקברה של צשיה יכול היה להגאל מבדידותו, מצא מישהו לנחוץ להעבירו משם. למי הפריע קברה של חלוצה באתר של רמת הנדיב? האם הפריע הקבר לתכנית-המתאר החדשה של גני-הברון? אולי לא רצו לערבב "מין בשאינו מינו"? ואולי היו שם נימוקים כבדי משקל של רשויות הקבורה, רשויות שימור העתיקות או של אחרים? הן היו אלו שנים ראשונות של המדינה, ויתכן שהיה מי שדאג לכך, שיהיה קצת סדר; כי מה ייעשה לו לקבר בודד, אם אין הוא קברו של ברון? - אך, אולי פשוט, היוזמה באה מחבריה של צשיה כדי שלא תשאר בבדידותה?" תכתוב לימים שולמית וייץ בתם של אלו ודינה איינגבר שהיו חברי אום אל-עלק.

הערה אישית: את המצבה הזו מצאנו במקרה, כשצילמנו את מצבתו של יעקב חביב-אורמן שנפטר מקדחת שחור השתן [2.10.1923] בבית העלמין של הקיבוץ גן-שמואל. ידענו על קבר בודד שנשאר בגבעות אום אל-עלק, שריד מישוב שהיה שם פעם. אפילו ניסינו להגיע למקום, אבל השטח היה מלא בקוצים ובלתי עביר.

והנה היא כאן, בבית העלמין של קיבוץ גן-שמואל.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים ונטע סיוון מארכיון גן-שמואל. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 104, יולי – אוגוסט 2006. תחת השם "צ'סיה היפה מאום אל-עלק" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה