אריה פולונסקי - שוטר-חרש נרצח ע"י האצ"ל

30.5.1939 – ירושלים

בית-העלמין הר-הזיתים, ירושלים

טכסט:

שרג נופל מעץ רענן

פ. נ.

אריה פולונסקי

עדין הנפש ובר הלבב

נקטף בירושלים

ע"י מרצחי חרש

בדמי ימיו בגיל כ"ט לחייו

י"ב סיון תרצ"ט

ת. נ. צ. ב. ה.

אריה [לייב] פולונסקי התגייס במצוות ה"הגנה" למשטרה הבריטית כשוטר במשטרה החשאית כדי שיוכל לקלוט ולהעביר ידיעות לשולחיו. אנשי האצ"ל ראו בו בוגד ומשתף פעולה עם השלטון הזר ורצחו אותו ביריות ליד ביתו בירושלים ובהר הזיתים נטמן.

לימים, ועדה מיוחדת של ותיקי המחתרות, טיהרה את שמו.

השוטר שנבגד

לייב פולונסקי, בנם של אפרים וזיסל לבית פלדשטיין נולד בשנת 1910 בעיר קוברין שבפולין למשפחה ציונית ממש- . אביו היה יושב-ראש ההסתדרות הציונית בעירו ואף נכלא על-ידי השלטונות בעוון מכירת "שקלים". לייב גדל באווירה של אהבת-ציון והחזון לעלות לארץ-ישראל. לאחר שלמד ב"חדר", עבר לבית-ספר עברי "תרבות". בהיותו בן 14 נכנס לתנועת "השומר-הצעיר" ונבחר למזכיר הסניף. כבר אז החל להכשיר את עצמו לעלייה.

לייב עולה לארץ-ישראל

יום בהיר אחד גילה לייב להוריו שברצונו ללמוד נגרות. הוא הפסיק את לימודיו בבית-הספר הממשלתי, משום שלא ראה בהם תועלת לקראת עלייתו ארצה. הוריו לא שמחו מכך בלשון המעטה, אך לא יכלו לעמוד בדרכו משום שידעו שאם לייב גמר אומר לעשות משהו, אי-אפשר יהיה לשנות את דעתו.

לייב היה לשוליית נגרים והוריו התחייבו לשלם לנגר שכר-לימוד בסך 15 דולרים, אלא שבבוא יום הפירעון, הפלא ופלא, סירב הנגר לקבל את שכרו. הוא טען שהנער תפס במהירות את רזי המלאכה וסייע לו בעבודתו ממש. מה גם שהלימוד נועד לשם עלייה לארץ, והוא, הנגר, אינו רוצה לקבל כסף עבור זה..

כאשר השלים את השכלתו המקצועית יצא לייב לשנת הכשרה מטעם הסתדרות "החלוץ" ולאחר מאורעות תרפ"ט, בהיותו בן 18, הגיע לארץ-ישראל בארץ כבר הייתה לו אחות, מלכה מראשוני קיבוץ רמת הכובש [לימים מלכה מניב – מינקובסקי]. אריה התחיל את דרכו בארץ אצל אחותו ומשם כחבר ב'גדוד-העבודה' ברמת רחל, כפועל בפרדסי פתח-תקווה ובסלילת כבישים. המצב הכלכלי שלו היה קשה, אך למרות זאת סירב בעקשנות לקבל תמיכה מהוריו. כאן בארץ-ישראל שינה את שמו לאריה. "שמו היה לייב, לייב'לה קראו לו בחיבה. רק בארץ נהיה אריה".

הוריו אפרים, זיסל עם הבן הקטן, אחיו מרדכי עלו אחרונים ארצה והגיעו לרמת-הכובש אחרי רחל ורינה.

אריה מתגייס במצוות ה"הגנה"

באותה תקופה סבלו השוטרים היהודים בארץ-ישראל מיחס גרוע של משטרת המנדט וממשכורות נמוכות, ועל כן התפטרו בהמוניהם. בארץ היה 'פרוספריטי' – פריחה כלכלית. אבל למרות זאת ה"הגנה" ביקשה מאריה שיתגייס למשטרת המנדט – 'פלסטיין פוליס' - וינצל את מעמדו להעברת מידע על הבולשת הבריטית ובמיוחד על פעולותיה כנגד מעפילים יהודים. כחבר ממושמע ומסור לארגון קיבל עליו אריה את דין התנועה כפקודה. הוריו לא ראו זאת כמעשה נכון והוא השיב להם במכתב בו הוא מסביר בנעימות, כי עבודת המשטרה נחוצה לקיום הישוב לא פחות מכל עבודת בנין אחרת. "בטחון הישוב הוא בידי המשטרה. אסור לנו להזניח את השרות הנכבד הזה". ככה החליט ואין לשנות. באין ברירה שתקו הוריו והוא המשיך בתפקידו כשוטר.

במשטרה הבריטית דווקא העריכו ואהבו את הצורה שבה אריה תיפקד והעלו אותו לדרגת קורפוראל [רב"ט]. לא קל היה לאריה להתאים את עצמו למסגרת המשטרה הארצישראלית; רוב השוטרים היו ערבים, חלקם אנגלים ורק מיעוטם יהודים הייתה זו תערובת של פטריארכאליות לבנטינית ונימוסים קולוניאליים.

גם היישוב העברי לא ראה בעין יפה שוטרים יהודים "אף בחורה לא רצתה לצאת איתו - והוא היה בהחלט בחור נאה - כלובש מדים בריטיים ראו בוגד. בסוף הוא התחתן עם ירושלמית בת הישוב הישן. יפהפיה.." סיפרה מיכל לניר בת אחותו של אריה פולונסקי .

". . אריה שרת כשוטר-חרש, לתפקיד זה נשלח על-ידי הסוכנות היהודית - אישית על-ידי בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל. בן-צבי שלח לאריה שני מורים, אחד לאנגלית והשני לערבית". יספר גיסו בצלאל זריצקי,

אריה עמד במשימה. למשל - כאשר לראובן זסלני ["שילוח" – אז שם מחתרתי] ממקימי "המוסד" ומפקדו הראשון, היו בעיות לעלות מתל-אביב לירושלים בא פולונסקי ואמר שהוא לוקח על עצמו להביאו לירושלים על אחריותו, הוציא מכתב גדול עם חותמת הבולשת "דחוף וסודי ונא לעזור לבעל המכתב בכל" התיישב לידו ובכל מחסום דאג שיעברו בשלום, העיד הנהג אלכס שטיינברג

הוא היה יעיל לא רק במשימת הריגול למען ה"הגנה", אלא גם בעזרה לאסירים יהודים בבתי-הסוהר, שאליהם הגיע בתוקף תפקידו. בחוברת לזכרו תיאר אחד האסירים את יחסו של אריה אליהם "והנה מופיע אריה לביקור אצל אסירים בעבודה. הוא בתפקידו, מוגבל באפשרויותיו, זמנו קצר, אבל כמה חמימות וכמה עידוד הביא לנו ביקור קצר זה, וברגעים המעטים שביקר אצלנו, הצליח לספר על המתרחש, למסור שלום מהילד שראהו בקיבוץ ושמתחיל את צעדיו הראשונים בהליכה, מסר ברכה מהמשפחה והחברים. ניחם ששחרורנו הוא קרוב והבטיח שדואגים לנו ומטפלים בענייננו".

בצלאל זריצקי, לימים גיסו של אריה [בעלה של רחל אחותו] היה בין המעטים שידעו את סודו, וכך הוא מתאר את מעשיו "אריה ידע להתנהג בחוכמה עם אלה שהיו במגע עימו. בייחוד עם השוטרים האנגלים, שבעיניהם הופיע כנאמן לשלטון המנדטורי. בלילות היה מספק נשק לישובים במצוקה ביטחונית. כשהגיע מידע על מסמך סודי בבולשת, היה בא בלילה, פותח מגירות סודיות ביותר במפתחות שהיו ברשותו, מוציא את אשר חיפש ומביא מייד לאנשי סודו בסוכנות היהודית. אלה צילמו את המסמכים ואריה עוד היה מספיק להחזיר את החומר המקורי לפני פתיחת משרדי הבולשת בבוקר. אחותו רחל ואנוכי, היינו בסוד מעשיו הנועזים".

המועדון של החוגים המרקסיסטיים

אריה פולונסקי התגורר בבית דירות ברחוב ש"ץ סמוך לרחוב קינג ג'ורג' [כיום המלך דוד], שבמרתפו פעל מועדון של "פועלי-ציון- שמאל", או כפי שנקראו: "החוגים המרקסיסטיים".". כת או קבוצה פוליטית עם אמונה תמימה ברעיונותיו של בער בורוכוב המנוח. חברי הקבוצה היו שייכים לפלג שמאלני שדגל במלחמת מעמדות, בשאיפה להתאחד עם הפועלים הערבים על בסיס מעמדי בינלאומי ובאמונה במהפכה הסוציאליסטית.

באולם הגדול שבמרכז המרתף באו פועלים ושמעו הרצאות מראשי התנועה ועיינו בתרגומים של מרקס, או של הוגה אחר. שיחקו פינג-פונג, קבוצה של חוצבים כורדים למדה חשבון, הועברו שם שיעורי גיאוגרפיה על גלובוס גדול ואחרי שעות העבודה למדו במקום פועלים ערבים עברית. בימי שישי הניחו את כול האידיאולוגיות בצד; מישהו ניגן ב'גרמושקה' ורקדו עד שעה מאוחרת. עם אותן בחורות יפות, "בנות-טובים" שבאו למועדון בלהט האידיאות וגם נהנו בזרועות "פועלי-ציון-שמאל ".

הרצח

אריה ראה בתפקידו במשטרה משימה הקדושה והתמיד בה שמונה שנים. אבל האצ"ל והלח"י חשדו בו שהוא משרת את הבריטים ומסגיר את אנשיהם והחליטו להוציאו להורג. דוד ניב, איש אצ"ל שחקר את תולדות התנועה, כתב על כך במפורש בספרו 'מערכות הארגון הצבאי הלאומי': "ב- 29 במאי הותקף ביריות בירושלים שוטר חרש שני, אף הוא על פי פסק דינו של הארגון הצבא הלאומי. לפי הודעה רשמית של מפקדת הארגון, 'גזר דינו נחרץ למוות על שהלשין על אנשינו' פולונסקי נורה בשעות הערב בקרבת בית-המעלות שברחוב המלך ג'ורג', שעה קלה לאחר התפוצצות המוקשים בקולנוע 'רקס'. . " [כרך 2 עמ' 251. בהוצאת 'מוסד קלאוזנר'].

זה אכן קרה בערבו של יום שני, 29 במאי. שיחת היום במועדון "החוגים המרקסיסטיים" הייתה הצוללת הבריטית ששקעה במצולות הים על מאה אנשיה. על אף האיבה לאימפריאליסטים הבריטים, ניכרה דאגה. האמודאים שירדו לנקב את דפנות הצוללת בעומק של 40 מטרים נכשלו. האוויר בתאים אזל ולשקועים לא נותרה תקווה.

קריין הרדיו המחתרתי של האצ"ל אמר: "תפגעו בבוגד אריה פולונסקי" .

קצת אחרי השעה שמונה נשמע בחוץ, מכיוון גן העיר, רעש רחוק ועמום. האצ"ל ביצע פיצוץ בקולנוע "רקס" שהיה פופולרי בקרב היהודים, הערבים והבריטים. בשעה 20:30 ירד אריה פולנסקי איש צעיר, גבוה ויפה שגר עם אשתו בדירה שמעל המועדון, לקנות סודה במכולת הסמוכה. איש ברחוב לא ידע עדיין מה קרב בקולנוע "רקס", כקילומטר משם. כעבור כמה דקות חזר אריה עם בקבוק הסודה. היה ערב חם. הוא היה לבוש בגופייה לבנה ללא חולצה, כשנכנס בין שתי דלתות הברזל של הכניסה לבניין ראה בחדר המדרגות את אשר נמדר בחור בן 22 , עולה מפרס, וחבר נוסף. הם עלו מהמועדון אחרי שנעלו אותו. השלושה נעצרו והחליפו מספר מילות ברכה, החבר של אשר נמדר לחץ על מתג החשמל. בשנייה שנדלק האור נורו מבחוץ חמש יריות אקדח. נמדר נפגע בראשו ונפל. אריה נפגע מארבעה כדורים ונפל מתבוסס בדמו, הוא צעק לעבר חברו של נמדר, שלא נפגע, שירוץ אחרי הרצח. הבחור אכן דלק אחרי הרוצח, הם היו ארבעה והצליחו להימלט תוך צעקות "הצילו!". כששב החבר לחדר המדרגות, הרים את ראשו של אשר ראה את החיים אוזלים ממניו. לאה, אשתו של פולונסקי, ירדה מדירתם והחלה לבכות.

גופתו של אשר ואריה הפצוע אנוש הובאו לבית-החולים "שערי-מצדק" ברחוב יפו. באותו זמן החלו לזרום לבית-החולים גם פצועים מהפיצוץ שביצע האצ"ל בקולנוע "רקס" בפינת רחוב פרינצס מרי (כיום שלומציון המלכה). שני רופאים ד"ר ניסל וד"ר הופמן.ניתחו את אריה, שנפגע כאמור מארבעה כדורים, אשר פצעו את ידו, פגעו בכבדו וחדרו לחזהו אחרי הניתוח, חיוור ומטושטש, היה אריה בהכרה ושוחח עם הרופאים ואשתו שישבה לידו, רחל בכתה, היא הייתה האחות הקרובה אליו. במשך היום נעשו לו כמה עירויי דם. "הוא היה חיוור וסבל מייסורים קשים", הוא מת משטף דם פתאומי מפצעי ריאותיו. למחרת היום בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים.

אליהו גולומב – מה"הגנה" – פגש את ז'בוטינסקי בלונדון ב9- ביולי 1939 והזהירו "לפי מצב העניינים, אין להימנע ממלחמת אחים, אי-אפשר לעבור בשתיקה על מעשים כמו רצח פולונסקי".

הלוויה

מאות אנשים לקחו חלק בהלוויית אריה פולונסקי, ביניהם פלוגות שוטרים יהודים, בריטים וכמה שוטרים ערבים כמו הקצין באטלהולף והקצין אחמד אפ'זיין. המיטה הוצאה על ידי הקצינים לאנגר ומזרחי וכמה סרג'אנטים וקורפורלים יהודים. לפני הארון צעד הקצין סילבר.

בהלוויה נכח גם יצחק בן צבי, בשעתו יושב-ראש הועד הלאומי ונשיאו. ד"ר יעקב טהון, מנשיאות ועד הקהילה, הספיד את הנרצח בשם המוסדות הלאומיים. בין השאר אמר: "כולנו מבכים את האבידה. חבר נאמן היית לתנועת העבודה. גייסנו אותך לשירות לאומי, ל'הגנה', והנה נפלת בידי מרצחים מי שיהיו – ארורה ידם. קללה זו נשאת על שפתי כול יהודי נאמן. אנו, על פי החוק היהודי נזהרים מאוד בהוצאת פסק דין על רוצח בלתי ידוע. אני כשלעצמי מקווה שהפשע הנתעב הזה לא בידי יהודים בוצע, כי לא אוכל לתאר שמי שנולד לאם יהודיה ירים ידו על עמנו וישמיד את נכסיו".

אחרי ההלוויה ניגש קצין משטרה אנגלי לרינה [לימים ברזילי], הסיר את כובעו, הציג את עצמו ונשבע לנקום את דם אחיה: "אני יודע מי רצח אותו" אמר.

לימים מיכל לניר, בתה של רינה, סיפרה לי שסבתא שלה, זיסל, אמרה: "שאי אפשר לסמוך על האנגלים".

"בעקבות מותו גזרה משפחת פולונסקי תיעוב נצח על הרוויזיוניסטים. .. "

זעקת האב

האב, אפרים פולונסקי, אשתו זיסל ובתם רינה הגיעו ללוויה מקרית-חיים. ההורים היו שבורים לחלוטין. האב לא נרגע ובכל מקום ובכול הזדמנות מחה על מעשה הרצח של בנו

"על דבר אחד דמוע תדמע עיני ונפשי מתמוגגת מרוב צער: על הריגת ערבים יצאו כולם חוצץ . . . ועל בני אריה ז"ל שנרצח בירושלים עיר הקודש, עיר הנביאים ובית אלוקינו באמצע העיר בידי יהודים נבזים, שהם עצמם מתפארים בזה, ואין פוצה פה, ואין קול ואין צווחה. הכל עבר כאילו לא קרה כלום. הרוצחים מסתובבים בחוצות ירושלים או בערים אחרות ולא באו על שכרם, משום שכמה מאנשי הישוב מחפים עליהם. ודם נקיים יחול על ראש המרצחים ועל ראש המחפים.. . "

"על מה רצחתם את בני? - אני שואל אתכם: מדוע הרגתם את בני הקדוש אריה פולונסקי ז"ל? מדוע שפכתם את דמו הטהור לחנם? מדוע פצעתם את לבנו?"

"מה רע עשה לכם אריה בני? את שור מי גזל ואת חמור מי לקח? את מי עשק? הראונו נא לפני קהל ועדה. איך לא רעדה היד הרוצחת לבוא עליו מן המארב, כשודדי-ליל על מדרגות ביתו, ולרצחו נפש. מי הם ארבעת הבחורים האלה, שארבו לו מאחורי ביתו וגזלו את נפשו הטהורה? מאין באו ומי שולחיהם? איזו גבורה מילאתם בזה, להתנפל בלילה על איש היושב בתוך עמו, שקט ובטוח, ולא עלתה מעולם על דעתו כי יפול בידי בני-עולה על לא עוול בכפו. ואחרי הרצח השפל ברחתם מנוסת עכברים פחדנים בצעקה: "הצילו, הצילו!" ובמרמה זו הצלתם את נפשותיכם החוטאות, ועוד אתם מתפארים במעשה הרצח.

מדוע שדדתם את חיינו ואת חיי בני הצעיר יחד?"

מי ירה בהם?

"מי הוא הסנהדרין, שהוציא את המשפט? היכן הוא בית-המשפט העליון אשר לפניו אפשר עוד עכשיו, לאחר הרצח, להגיש ערעור על המשפט הזה?

כדברי האב השכול: 'איה הצעקה, שתזעזע את כל הישוב עד היסוד? איה האדם שיגער וינזוף בכל המהרסים ויאמר: הרף, מנעו ידיכם מרצח!'.

כבודו של ישראל דורש תשובה ברורה, צלולה, ישרה-גלויה. הן צדק ולאו צדק, ולא 'הן ולאו ורפיא בידיה'. .". יכתוב ר' בנימין הוא יהושע רדלר-פלדמן .

"יאשקה אליאב היה קצין המבצעים של האצ"ל בירושלים באותה תקופה".

"לחיסול פולונסקי נבחר אחד מטובי בחורינו, איש אמין וטוב, שרק הגיע מחרבין, סין".

"האחים יעקב ואליהו לנקין היו מהחרבינים של אצ"ל"

"האיש שלחץ על ההדק היה מאומן היטב, הוא ידע לירות באקדח טוב מאוד".

האחיות של אריה פולונסקי מלכה, רחל ורינה והאת מרדכי ידעו, שהרוצח לא יימצא לעולם.

ניסינו לברר מי היו השופטים ומי היו הרוצחים ונתקלנו בחומת שכחה.

הטיהור

דוד ניב, איש האצ"ל שחקר וכתב ספר על אותם ימים זוכר היטב את השם אריה פולונסקי. "מקרה גבולי" הוא אומר, "לא 'סזון'. איש מסוכן עם תחושת נאמנות, שהסגיר אנשים שלנו, אולי כדי לעורר יותר אמון". כשכתב בספרו על ההחלטה של מפקדת האצ"ל להוציא להורג את אריה פולונסקי, כתב גם על החלטה להוציא להורג עוד שני "מלשינים" יהודים אחרים.

עשרות שנים לאחר הרצח התגלה שאריה פולונסקי עבד בשירות ה"הגנה". ועדה מיוחדת של וותיקי המחתרות : יצחק אבינועם שייצג את האצ"ל; אל"מ במיל' גרשון ריבלין, מבכירי ארגון ה"הגנה" ואנשל שפיגלמן, יו"ר האגודה להנצחת חללי לח"י.– טיהרה את שמו וכללה אותו בספר "יזכור" של הנופלים על הגנת המולדת.

ספיח

האלמנה לאה הכירה אנשים חדשים וכעבור זמן התחתנה עם איש משטרה, שלימים, כיהן בתפקידים בכירים במדינת-ישראל.

"גם אני הייתי צריכה לשבת פה" כך אמרה אמו של אריה פולונסקי - למיכל נכדתה שגידלתה כבתה - באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל בקריית-חיים, בעברה ליד שורת הכיסאות השמורה למשפחות השכולות.

אז מיכל עוד לא הייתה אלמנת צה"ל.

לימים למיכל לניר נולד בן והיא קראה לו נועם על שם הסבתא האהובה זיסל "בעברית זה נעמי, אילו הייתה נולדת לנו בת הייתי קוראת לה נעמי".

מיכל , ד"ר לפילוסופיה יהודית, איבדה במלחמת יום-כיפור את בן דודה אריה (אריק) פולנסקי – לביא

שהיה קצין חימוש של הצנחנים מעבר לתעלת סואץ, את אחיה ישראל שנפל כשיריונר ב'עמק הבכא' שבגולן, ואת בעלה סא"ל אבי לניר [לנקין] אחד מטייסיו הבכירים של חיל-האוויר, מפקד טייסת קרב שנפל בשבי הסורי ועונה למוות כי שתק. אבי הוא בנו של יעקב לנקין ממפקדי האצ"ל ומבכירי ה"מוסד".

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 101, ינואר – פברואר 2006 תחת השם "השוטר שנבגד" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

לאיתור הקבר של אריה פולונסקי בהר הזיתים, כנסו לקישור

 http://www.mountofolives.co.il/