מלכה סנדלר שמתה מהכשת נחש

 11.1.1895 מטולה

בית העלמין הישן של מטולה

טכסט:

פ' נ'

ה  נ  ע   ר  ה     מ  ל  כ  ה

ב ת  ר"  א ל י ה ו  ס נ ד ל ר

יום ט"ו לחודש טבת תרנ"ה

ת.  נ.  צ.  ב. ה

מקרא

פ' נ'= פה נטמנה

תרנ"ה [= שנה בה  ט''ו טבת יוצא ב  11 בינואר 1895 ככתוב]

בארץ-ישראל התהוותה אוכלוסייה דלילה אך גם מגוונת, מורכבת מצאצאי בני הקווקז, הבלקן, תורכיה, ערב, הלבנט וצפון אפריקה [המגרב], חלקם הלכו כלעומת שבאו וחלקם נשארו. 

הארץ לא מנתה יותר   מכ -250,000  נפשות – בליל של עמים ודתות בעיקר בצפון הרחק מעין השלטון העות'מאני.

מטולה [יש הכותבים מתולה] מושבה בגליל העליון והיישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. שוכנת על גבעה המשקיפה [ ואולי מכאן שמה המשקיפה לרחוק, מערבית, אום תללה] על הרי הגליל, החרמון, עמק החולה ועמק עיון.  מטולה כיום מוקפת בגבול עם הלבנון ממזרח, צפון ומערב. 

מדרום לה – שטחי  מדינת-ישראל [שגבול שיפוטה מועצות אזוריות: 'גליל עליון' לקיבוצים,  ו'מבואות חרמון' למושבים], בקצה הצפוני של אזור 'אצבע הגליל', שהיא אזור גאוגרפי בצפון-מזרח מדינת ישראל. הכולל את עמק החולה ורצועה מזרחית מהרי נפתלי של הגליל העליון. גבולות האזור: במערב ובצפון גבול ישראל-לבנון, במזרח רמת הגולן ונהר הירדן, ובדרום קו דמיוני בין קיבוץ מלכיה במערב לקיבוץ גונן במזרח.

דמויית שלוחה של הגליל העליון הישראלי ועמק החולה [האזור צורף לשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1924  בהסכם בין שתי המדינות שבחסותן המנדטים באזור, המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון והמנדט האנגלי על ארץ ישראל.  כינויה ניתן לה בשל צורתה הצרה והמוארכת [כמעין אצבע] הבולטת צפונה לתוך תחום השטח הצרפתי.

עמק החולה תופס את מרבית שטח  'אצבע הגליל', מצפון לו עמק עיון ובקעת הלבנון, מדרום בקעת כינרות, רמת הגולן ממזרח, והרי נפתלי ממערב.

בשנת 1893 לאחר יריית הרובה הגורלית [מרד האיכרים] בראשון-לציון,  נציג הברון רוטשילד הפקיד יהושע אוסוביצקי המורה ממקווה-ישראל ותושב ראש פינה רכש את שטח האדמה של מטולה [סיפרו כי הייתה זו יוזמה משותפת של הברון רוטשילד ושל חברת יק"א 'חברת התיישבות היהודים'  = Jewish Colonization Association - J.C.A שנוסדה בלונדון בשנת 1891 על ידי הברון מוריס הירש, במטרה לסייע  ולקדם את יישובם של יהודים מהגרים במיוחד מארצות בהן הם  עשויים להיות נתונים להתקפות אנטישמיות ולסבול פוגרומים=   אלימות כנגד יהודים, לפגיעה בנפשם וברכושם אז דובר על פליטי האימפריה הרוסית לחלקים אחרים בעולם בעיקר באמריקה הצפונית  אך גם הדרומית [הרוב בארגנטינה].

תהליך יישובם מחדש של מהגרים אלה כלל הקמת מושבות עבורם על חשבונו

 בשנת  1896 מסיבות כלכליות  חל שינוי במדיניות יק"א כלפי ארץ-ישראל והוחלט לכלול אותה במסגרת הארצות הנתמכות על ידי החברה. סיוע זה כלל מתן הלוואות למושבות נזקקות בארץ, מעזרה זו נהנו  בשנים  1866  – 1869 המושבות נס-ציונה= היא ואדי-חנין [1883], משמר-הירדן [1890], וחדרה [1891]. ואדמות מטולה בכלל הפעילות, נרכשו מצידוני אפנדי עשיר ונוצרי בשם ג'אבור ביי. בשטח זה ישב כפר בשם אומטאוללה ובו יותר ממאה משפחות דרוזיות על אדמה חכורה - אריסים על שטח של 15 אלף דונם, בדד ישכון הכפר בין מוסלמים לנוצרים.

מספרים כי הדרוזים תושבי המקום ובעליו במשך שנים רבות הוכרחו למכור את כפרם בגלל מצבם הכלכלי הקשה, ובגלל והמריבות שביניהם כי  המיעוט הדרוזי [חמולות, שבטים, ועדות שאינם בעלי מכנה משותף {להוציא היותם מוסלמים} עם נטייה מתמדת למאבק בין-סיעתי ופנים-עדתי] הדרוזים האשימו את מעיין מתולה- מעיין הגורם לכל השותה מימיו  לבוא לידי ריב ומדון.

נמנו ומכרו את הכפר, את אדמותיו ואת רוב בתיו לנוצרי בתנאי, שישאירם על האדמה כאריסים תמורת רבע או חומש מהיבול אלא, בהיותם אנשים עזי נפש ויהירים התחמקו מלמלא את התנאים ובכל מיני דרכים ואמצעים, התאמצו שלא למסור לקונה הנוצרי אפילו אגורה שחוקה אחת. 

הדרוזים חמושים היו  ואכן סירבו למסור שליש מהיבול כמקובל – ובעל הקרקע הנוצרי פחד לסלקם - הוא ידע כי אם לא יגבה את המס תעבור האדמה לרשות הסולטן התורכי  - נפשו קצה בחוכרים שכאלה, לא יכול היה להרחיקם ולא לגבות מהם את מס 'החומש', חיפש קונה לרכוש  חסר ההכנסות והציע לפקידות הברון הצרפתי-יהודי אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הוא 'הנדיב הידוע', שהתעניין ברכישת קרקעות לקנות אדמה זו.  

 הדרוזים בודדים לנפשם הכריזו שכל מי שיבוא לכפר וינסה לרכוש את אדמותיו, מות יומת.

זקני העיר צפת מספרים על התקפה שאירעה בשנת  1838, אז התנפלו הדרוזים על היהודים ושדדו אותם.

יהושע אוסוביצקי  בחן אפשרות להרחיק את האריסים הדרוזים מאדמתם  ופתח במשא ומתן שנמשך כארבע שנים עם שייח' הכפר בסוף חתם על הסכם; אומרים כי הם סיימו את המשא ומתן [=מו"מ] בזכות המרד הדרוזי בסוריה נגד המשטר העות'מאני זה שפרץ בשנת תרנ"ו 1896 [לא של הסולטן אל-אטרש שהיה בעיקרו נגד הצרפתים, אחרי מלחמת העולם הראשונה] מעין חוזה שלפיו יבואו יהודים ויעבדו את אדמתם לצד הדרוזים שימשיכו לעבד את שדותיהם. 

"ויהי היום –– ויבוא פקיד המושבות למטולה ושק מלא זהובים במרכבתו. וכמו במקרה נזדמנו שם פקיד צבא וחיילים, שבאו לעצור את המשתמטים מעבודת הצבא והיו מוכנים לאסור את הממאנים לחתום על שטרי-המכירה. מובן שכולם חתמו על השטרות, ואחרי כמה ימים עזבו יותר משש מאות נפשות את כפר מולדתן" כתב 'השילוח' בשנת תרנ"ז [= ירחון עברי  שנוסד בשנת 1896 בברלין במימון עיקרי של קלונימוס-זאב ויסוצקי, יצרן התה הגדול ברוסיה הצארית] שתמך במשנתו של אחד-העם הוא אשר-צבי גינצברג   'ציונות רוחנית' – יוזם כתב-העת]  מפי איש הגליל, המחנך יצחק אפשטיין [שבהתערבות משה לילינבלום נמנה בין השישה ששלח ה'נדיב הידוע' מאודסה ארצה  ללמד חקלאות ובהיותו בראש-פינה נשא לאשה את תלמידתו רחל לבית וידנפלד, בת המושבה]. 

מספרים כי לאחר רכישת הקרקע הצטרפו מספר יהודים מיישובי הגליל וצפת לכפר הדרוזי. וכשפרץ המרד הדרוזי כנגד השלטון התורכי. הדרוזים שבכפר הצטרפו למרד, ובכך בא הקץ על היישוב המשותף.

בקורות  הרישמיים צויין המושבה מטולה הוקמה ב-17 במאי 1896 הוא יום ראשון בשבוע ה' בסיון תרנ"ו.

בחודשי הקיץ שנת תרנ"ו העפילו ועלו למטולה שישים איש, [יש המדייקים  59 מתישבים] מיעוטם בעלי משפחה, ורובם רווקים, אל המקום ההיסטורי עמק עיון הנזכר בתנ"ך [מלכים א', פרק ט"ו].  כל הרווקים שאושרו על ידי הרופאים ופקידות 'הנדיב הידוע' לקבל קרקע במטולה ולהיות איכרים נתבקשו להתחתן אותה שנה.

כעבור זמן מה כנראה ממחסור בהקצאת קרקע לקולוניסטים- המתישבים, הורתה פקידות ה'הנדיב הידוע' כי על 15 איכרים מתוך השישים שבמטולה לעבור למושבה יבנאל שהחלו לייסדה [תאריך יסוד יבנאל -  אוקטובר 1901], 'לפי רצונם החופשי ככל שיבחרו בינם לבין עצמם',  וכך היה –ואילו לנותרים השלימה 'הפקידות' את מאתיים הדונם המובטחים ועברו לבתים חדשים  - שני חדרים בלי נוחיות, בחצרות בלתי מגודרות,  ללא רפת ומחסני תבואה - גם בלי מטבח ולול, אותם השלימו על חשבונם ונכנסו לחובות כי הנשים לחצו. בתחילה היו רובם בתי חימר.

המושבה יושבה על ידי משפחות יהודיות שבאו גם ממושבות של 'הנדיב הידוע' כמו ראשון-ציון וזיכרון-יעקב  - "בערב ראש חודש סיון  [תרנ"ו] נקראו לבית הפקידות בזיכרון-יעקב שמונה עשר מפועלי המושבה, אחד-עשר אשכנזים ושבעה ספרדים, ופקיד המושבה ומנהלה האדון יעקב בן-שימול, הודיעם כי הם נבחרו 
לאיכרים במושבה החדשה מטולה"  פרסם עיתון 'הצבי' [1896] שנוסד בשנת 1884 בירושלים על ידי אליעזר בן-יהודה  ['מחייה השפה העברית']. 

לאחר שנקנה המקום על ידי הברון רוטשילד, הציע  אליעזר בן-יהודה לקרוא למקום 'עם סגולה' כשם הבת הראשונה שנולדה במושבה. [אבל בכוונו ל 'דבר-ערך' או ל'אוצר' ] אומרים כי זו בתם של מניה [מרים] לבית ציזיק ויעקב זייגרמכר [לימים שעני, ראש מועצת מטולה]. הוצע גם 'מצפה בנימין' על שם אברהם-בנימין אביו של  הנדבן הידוע אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. כדוגמת זיכרון-יעקב, ומזכרת-בתיה, או שמות ציוניים כמו ראשון-לציון או פתח-תקווה,  אך שם המקום נשאר עד היום כמשהו הדומה לשם הקודם 'אומתאללה' – מטולה [יש וכתבו מתולה מלשון תל או פרשנות נוספת מטללים-מטולה].

הדרוזים כאילו נעלמו - הם  נשאבו אל המרד בשלטון העות'מאני ואל הקרבות נגד הנוצרים בלבנון, [כבר במאה ה-  17 כתב בלֶז פסקל = Blaise Pascal  ‏ מתמטיקאי, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי ובקיצור איש מדע רב-תחומי,  כי  ”רק מתוך אמונה דתית מסוגלים בני אדם לבצע מעשי רשע בשמחה" והם עשו זאת ולא רק מתוך אמונה דתית].

את בקתות החמר של האריסים תפסו היהודים שהגיעו למקום, [באו גם הלכו]. אחר נהרסו הבקתות, ומהנדס הברון יהודי צרפתי, תכנן והקים עם בנאים טמפלרים מחיפה רחוב ראשי, עם בתי-אבן פשוטים, הדבר עורר מורת רוח בקרב המתיישבים מדוע נגרעה העבודה העברית ממלאכת הבנייה.

כאשר שבו הדרוזים  ממעשיהם  בצפון, בחפשם גם מקלט מנקמת הנוצרים, מצאו שם את היהודים. ולדרוזים היה נשק, ניסיון קרבי ואופי לוחמני, ולפיכך רבו ההתנגשויות.

בשנת  1896 מסיבות כלכליות  חל שינוי במדיניות יק"א כלפי ארץ-ישראל והוחלט לכלול אותה במסגרת הארצות הנתמכות על ידי החברה. סיוע זה כלל מתן הלוואות למושבות נזקקות בארץ, מעזרה זו נהנו  בשנים  1866  – 1869 המושבות נס-ציונה= היא ואדי-חנין [1883], משמר-הירדן [1890], וחדרה [1891]. בשנת 1899 פנה הברון רוטשילד במכתב רשמי להנהלת יק"א וביקש שתקבל תחת חסותה את מפעלו בארץ-ישראל משום שהוא "רואה בה חברה המתאימה לניהול המושבות".  בין הצדדים נערכו הסכמים בנוגע לכספים שיעביר הברון רוטשילד ליק"א בעבור תמיכתה במושבותיו שבארץ-ישראל. סוכמו דרכי-עבודה משותפות - נקבע כי תקום ועדה ארצישראלית [Commission Palestinian]   בראשה יעמוד הברון רוטשילד. ההסכמים הללו יהיו בתוקף משנת 1900 . 

הנהלת יק"א [= חברת התיישבות היהודים ] הזעיקה מנס-ציונה [היא 'נחלת ראובן'], ובפי הערבים  וואדי אל-חנין את  שמואל [סמי] הוכברג לשעבר מורה במקוה ישראל, שחברת כי"ח [=כל ישראל חברים] הפנתה להקים שלוחה חינוכית בית ספר בטבריה וגם תמך בהקמת בית החולים של אדון פוליאקוב שהזניק את מצב הבריאות במקום. הוכבערג משתדל לגשר בין הניצים והוא זה שסייע להשגת הסכמי מטולה חדשים,  יוני 1902, [עיתון הצפירה 30.6.1902] להסדיר את המחלוקת עם הדרוזים ולהביא קץ להתנקלויות שגבו מחיר דמים. ובנילווה נמסר גם דבר קניית אדמה הנחוצה לאיכרים הוסדר, כלומר השינוי שחוללו הוכברג ושותפיו בהסכמי אוסוביצקי הראשונים].

"אין פלא ששנים רבות סבלה מטולה מהתקפות הדרוזים ומחיר רב בכסף ובדמים שילמו המתיישבים בעד ההתנהגות הבלתי-מחושבת של פקידות הברון הגאה"  מתוך הספר 'תולדות 'ההגנה'.  
בהתקפות של הדרוזים הם היו טוענים את הרובים על ידי מילוי דרך קנה הרובה , ובערבים " היינו מתאספים לוקחים כסתות וכרים על הראש והולכים לישון בלילה בבתים המרכזיים במושבה, בית פרידמן ובית יעקובזון שם נשים שהיו שומרות סביב סביב והגברים הבטיחו השמירה סביב.

                               

הברון רוטשילד רצה מושבה שתהיה בנויה על שריריהם של גברים חסונים, בעלי ניסיון של חמש עד עשר שנים לפחות בעבודה חקלאית, המחפשים נחלה לשבת בה – הובטח מאתיים דונם לראש משפחה [לפלחה] ובמקובץ נבנו בתים פשוטים, רפת וגם בהמת עבודה.

כיחידה כלכלית חישבה זאת הפקידות כהלוואה שיש להתחיל לפרוע מקץ השנה הראשונה ולא. . . 

הברון ופקידיו לא חמלו על הבאים. המקום היה קשה והאנשים קשים התנאים קשים וההלוואה – הלוואה. 

במקביל הקים הברון את ה'ערבייטר שוללע' = ' בית-ספר עמלני-חקלאי'  שייסד בשנת 1895 במושבה זיכרון-יעקב זאת כדי להכשיר צעירים במשך שלוש שנים לעבודת האדמה למושבות העתיד כמו דוד גולדברג ופישל זליקוביץ שהיו  בין מייסדי מלחמיה [1901]. גם הנער טוביה קרופיק [לימים בנאי במושבות הברון רוטשילד] ביניהם. כשישים תלמידים היו בהם פרץ הרצנשטיין שנשאר בזיכרון-יעקב, נשא את צ'רנה לאישה. נפטר כ"ט ניסן תרס"ט [1909] ממחלה. כתבו.  

השבט הבידואי עזב את חיי האוהלים וקובע מושביו בחצר  היא החאצ'ר.

סיפורה של משפחת רבינוביץ מתחיל במוסקבה באמצע המאה ה 19. משפחה יהודית אמידה ונכבדה בשם רבינוביץ יושבת בקרמלין ועוסקת ברקמת מדי קצונה הגבוהה והצאר בכבודו ובעצמו בחוטי זהב וכסף  אומרים כי זו הסיבה לישיבתה במוסקבה בתקופה שיהודים הורשו לשבת רק ב'תחום המושב'.

בא היום, אחד מזקני משפחת רבינוביץ החליט לעלות לארץ הקודש, להתיישב בירושלים ולהמתין שם למותו. בדרך קשה ורבת תלאות בתנאי התחבורה של אמצע המאה ה 19 וסבא רבינוביץ מצרף אליו כנהוג וכרגיל את אחד מנכדיו, בחור צעיר שיעזור לו לעבור את תלאות הדרך בשלום ושאר סידורים שעל חלקם לא יסופר כאן משום היותם שייכים לשני גברים במצוקת פרישות.

הסב ונכדו מתגלגלים בדרכים ומגיעים מקץ ימים רבים, שלמים והעיקר בריאים לירושלים. הם מוצאים מקום לגור בו, בין יהודים כמובן, הנכד עוזר לסבו להתקין את הדירה וכשהכול מוכן מגיע זמנו של הסב לשוב לרוסיה, הנכד מציע לסב לטייל קצת בארץ לפני נסיעתו ולבקר בקהילות היהודיות בצפת, חברון, וטבריה [וגם ביפו המעורבת, עיר החטאים].

הסב מסכים, ושוב השניים מתגלגלים בדרכים על גבי חמורים ופרדות ומגיעים בשעה טובה לצפת. הקהילה היהודית בצפת פותחת בפניהם את דלתותיה, הם מבלים בנעימים [כולל רקדנית העירום  צחת-העור, הארמנית]. 

יום אחד בא הנכד רבינוביץ לסבו ומספר לו שהוא מאוהב בצעירה מקומית רוצה לשאתה לאישה. משפחתה של הנערה מסכימה לשידוך ונערכת חופה כדת וכדין אבל צנועה. 
מגיעה שעתה של האישה הצעירה ללדת והיא יולדת בן אך אין היא עומדת בקשיי הלידה ומתה ולוויה לה צנועה. 

הבן היתום מקבל את השם אליהו רבינוביץ. האב הצעיר שהיה מאוהב באשתו, לא מסוגל לטפל בבנו, בהיותו שבור מצער, הוא משאיר את התינוק בידי הורי האם השכולים ושב לרוסיה למוסקבה. הסבים  הורי הכלה  מוצאים לתינוק מינקת ערביה והילד גדל ופרח.  

האב ברוסיה שומר על קשר מכתבים ואף העביר כספים לצרכי בנו וגם כשהוא מקים משפחה חדשה ברוסיה הוא ממשיך לשמור על הקשר. עוד פעם אחת בא אבא רבינוביץ לארץ כשאליהו רבינוביץ, בנו  נעשה בר מצווה. אז מגיע האב מרוסיה לחגוג את המאורע אבל כשהוא שב לרוסיה ניתק הקשר ואין יודע מה עלה בגורלו וכספו.

אליהו רבינוביץ מגיע לגיל 15 – 14 ואז הולכים סבו וסבתו מצד אמו לעולמם ומשאירים אותו ערירי בעולם. בקהילה בצפת מחליטים שעליו ללמוד מקצוע, להבדילו ממקבלי ה'חלוקה' ומוסרים אותו לסנדלר להיות לו לשוליה. הנער אליהו לומד בשקידה את מקצוע הסנדלרות, מתמחה בו, פתח סנדלריה משלו ושמו יוצא לתהילה כסנדלר מומחה. השנים עוברות, הנער מגיע לפרקו ונושא לו לאישה נערה מצפת ושמה ריזיל -שושנה שמשפחתה, גודמן, משפחה שהיגרה מאוסטריה לצפת והם נתיני  האימפריה האוסטרו-הונגרית. יש האומרים, שבשנת 1875 אליהו הסנדלר יליד צפת 1854 המכונה אליקו חרז"ק כבן 21 צעיר נשוי לריזייל ללא ילדים, משוייך לכולל וואהלין מאלדווא. [מפקד  מונטפיורי] לזוג צעיר נולדים ילדים ארבעה בנים ובת [מה עם מלכה?], חנוך {Hainech}, יהודית [לימים קוזווינר שנולדה בשנת 1898], ראובן, נחום ומרדכי שנולד ברומניה שנת 1903 [?]  [הסדר והשמות לפי אתר GENI].

ומצאתי כתוב כי אחיו של חנוך סנדלר הוא נחום סנדלר מיבנאל, חנוך סנדלר נישא לחיה ילידת העיר צפת. בקיצור – רשת סבוכה.

השנה היא 1896 ובקהילה בצפת עובר הקול שפקידי הברון מחפשים בעלי מלאכה מומחים לאכלוס מושבה חדשה בצפון, המושבה 'עם-סגולה' [שלימים תשנה את שמה למטולה].

בסוף הקיץ הם מגיעים למטולה. יחד עם משפחתו באים עם הזוג רבינוביץ גם עם האישה ואחיה הצעיר למשפחת גודמן. אליהו הסנדלר פתח בית מלאכה ועבד ועוד בעלי מלאכה ושירות, בישוב הקטן גם הספר וינשטיין, וגן ילדים למדו על ההדר שעור על תפוז ופרדס "והבאנו תפוזים קילפנו ועשינו ריבה ועשינו סירטוטים, ורקמנו תפוזים עם חוטים זהובים" ספר לארכיון ותיקי הישוב בגליל בית גן יבנאל יעקב לישנסקי המטולאי רוקח הקונפיטורות.

סבלו כחלוצים את סבלם, אולם כשבתו בת ה  14 של אליהו, מלכה, ננכשת על ידי נחש וכל המאמצים להצילה עולים בתוהו -הסבל גואה. 

התורכים שולטים בארץ ותדיר מרחף החשש פן יילקחו הגברים הצעירים לעבודת הצבא התורכי. אשתו של אליהו רבינוביץ, נתינה של האימפריה האוסטרו-הונגרית עולה לצפת משכנעת את הקונסול האוסטרי [משטר הקפיטולציות באימפריה העות'מאנית מאפשר זאת] להנפיק לבעלה ולילדיה תעודות המעידות על היותם נתיני האימפריה שלו והיות והתהלך אינו כשר לגמרי, משנה המשפחה את שמה  לסנדלר על מנת לטשטש את העקבות.

"אליהו רבינוביץ, סנדלר מומחה הוא וכולם במטולה מכירים אותו כאליהו הסנדלר  - הוא משנה את שמו לסנדלר. וזהו שם המשפחה עד היום". אמר לי נינו מוסה סנדלר.

גרסה שונה במקצת סיפר עודד סנדלר, מצאצאי ר' אליהו: "התורכים, רדפו אחרי מישהו בשם רבינוביץ שחטא כלפיהם, אין יודע במה, וכצעד של זהירות, פן יחשבו התורכים את אליהו רבינוביץ לאותו רבינוביץ שהם מחפשים, הוחלף שם המשפחה לסנדלר".

קורבנה השני של מטולה הייתה בתו בת 14 של  הצפתי ר' אליהו סנדלר, האלמן

"נכישת נחש נשארה אחד המאורעות המחרידים והבלתי נשכחים. כל ילד בבית-הספר במטולה ידע לספר בהתרגשות על הילדה האומללה מלכה סנדלר, שהעלתה נשמתה הטהורה אחרי שנחש ארסי פגע בה”. כתב בספרו  ד"ר יעקב רוזן [רזניק] יליד המושבה  - 'מטולה' .

רבים במושבות הגליל ידעו לספר על ליל השבת אותו יום שישי [ואולי מוצאי שבת אצל האשכנזים?].  המר והנמהר של מטולה, רבים נהרו לנשף  שערך אליהו הסנדלר  וחגג ברוב פאר והדר את יום כלולותיו השני בהדר, מבשלת בעלת שם הובאה מצפת להכנת הסעודה. השולחנות היו ערוכים כדת וכדין. אף השתייה נתקיימה כהלכה, כ'חסידים'. ר' אליהו סנדלר היה יהודי שמח ועליז. שמחתו באותו נשף הייתה רבה. הוא סלסל בגרונו פזמונים שונים, אף יצא במחולות, ומשך אליו את הניצבים מסביב [הנשים והבתולות ממקומן הציצו מבעד לחרכים העשויים לכך] . 

אישה  - תפקידה העיקרי לרצות את בעלה כלומר להיות  עקרת בית מסורתית בחברה פטריארכלית= משפחה {ממעמד הביניים} שבה האב מהווה מרות וסמכות שחלה על נשים {להוציא אימו}, ילדים, ורכוש.  נשים מוטב שתעסוקנה במשק הבית, ילדו ילדים {זכרים} ואם אפשר גם לגדלם {את הזכרים לתורה} {נשים עניות יותר - שיצאו לעבוד} אם כי בדרך כלל הנשים נפטרו צעירות  והבעלים 'שרוי בלא אישה אי-אפשי'  כאימרי חז"לנו  - נשאו  בשידוך אישה שנייה וגם שלישית, רצוי מתוך המשפחה {כמו האחות הצעירה של הנפטרת}, "ביקש את ידה" אמרו במקרה הטוב, וברע 'אומר לאבי המיתני/ וביד זקן אל תתנני' כך חזרו והתפללו ילדות-בתולות ישראל כפי שכתב  המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק [בשיר 'לא ביום ולא בלילה'] ולדוגמה,

אשתו  הראשונה של יעקב-צבי פייגלין מתה עוד ברוסיה- אישה צעירה יפהפייה בת שלושים ושלוש  שילדה ארבעה ילדים  - [דודם, ישראל פיינברג {מהעיירה קורסק} נשוי היה לאחות המנוחה, וגם חתנו של האח הבכור] הבן הרביעי שמואל בן 12.

אשתו השנייה שבאה איתם מרוסיה נסתלקה לעולמה בארץ במשמר-הירדן, אחריה מת בנה הקטן שנולד במשמר-הירדן, אשתו השלישית אותה נשא במשמר הירדן, אלמנה, ואם לבת קטנה.    

הבת הגדולה של יעקב-צבי פייגלין, שעלתה יחד עם המשפחה מרוסיה  נישאה בהיותם בירושלים לבנו לשל האיכר  מנחם  מנדל אברמוביץ [שלאביו קראו יהודה הוכמן] מראשון-לציון, משמת בעלה נישאה לאיכר חיים רוטמן מחדרה ילדה בת ובנים אך הבת מתה, ולאחרי מספר שנים הלכה  גם  האחות לעולמה. 

הבת השנייה, אסתר, נישאה לאחד מאיכרי מטולה  דוד קרון שמת מקדחת-צהובה  הותיר אחריו בת שהתקשתה בלידה הראשונה ומתה. אסתר נישאה שנית,  ל בן-ציון גולדשטיין ונולדו להם בת מוריה [לימים אורבך] ובן שכילד נשרף במושבה. 

לאריה-ליב לובובסקי מיסוד-המעלה  היו שלוש נשים בארץ:

הראשונה הייתה מסעודה לבית עבו מצפת. לבני הזוג נולדה עדלינה, אך מסעודה לא עמדה בקשיי החיים ביסוד-המעלה ועזבה לבית הוריה בצפת. 

מאשתו השנייה, מרים לבית רוזנפלד, נולדו עמינדב, אליאב, והדסה, אחרי מותה של מרים, נשא את ברוריה לבית לברקוביץ' אלמנת זלמן וינר [שנקבר בביירות]  אלמנה צעירה ממטולה, אם לילדה בת שנה - אסתר. [כשהשתדכה לאריה-לייב, הציעו הורי הבעל המנוח  {-נעמי ומיכל (מיכאל) וינר} לאמץ את אסתר, וכך היה {לימים הייתה זו אסתר לויט 'הדודה של החיילים'} . רק נסיים כי  לברוריה  ואריה-לייב נולדו עוד שבעה ילדים: אברהם, דניאל, עזיאל, פנינה, תקווה, מרים  ומרדכי. 

והספור, כשחזר לביתו אבי הילדה – הוא  אליהו הסנדלר [האמא, לא נחשבה במגדר זה הכלה?] 

פתח את הדלת וחשכו עיניו 'פינסטער אין מיין אוייגן' כמו שאימי עליה השלום הייתה אומרת,  על הסדין הלבן שהיה פרוש על מחצלת-הקנים שהונחה על הקרקע [במקום הריצוף, כדרך העניים] כמצע למיטה, שכבה בתו, ישנה שנת ישרים. לצדה נראה נחש שרף, ארסי, צפעון אמיתי,  הנח לו בשקט ובמנוחה. מנוע היה להתנפל על המזיק מאחר שנשקפה סכנה לנערה, מיהר, האב אל המצע ותפש בסדין, כדי לנער את הזוחל המבעית, להרחיקו מבתו ולמחוץ אחר-כך את ראשו. אך באותו רגע תקע הנחש את שינו הנוראה בילדה הישנה, אך גם הספיק לזנק מן הסדין לעבר מבקש נפשו ולהכישו בכפו.

הנערה נאבקה עם מלאך המוות שעות אחדות. בשרה המורעל הכחיל. אחר-כך התנפח, עד שעלתה את נשמתה הברה והזכה למרום. 

האב עצמו סבל מכאובים וייסורים במשך ימים אך ניצל ממוות. ההכשה השנייה החדירה מנת רעל קטנה בבשר האב כי רוב הארס חלחל בגוף הילדה שנספתה כאמור.

"הלילה ירד נחש מהגג ונשך את שכני שניצל בנס, ובמקום אין אפילו רופא ולא רפואות" סיפר אחד האיכרים.

'השרץ בא מן המקום הסמוך  שנקרא  'תל-אל-חייה' [ =תל הנחשים].' אמרו

בשנת  1935,  ארבעים שנים לאחר המאורע, סיפרה העיתונאית חמדה בן-יהודה [ילידת בילורוס [1873] כביילה יונס, שהייתה בעברה גם בל וגם פולה, אשתו השנייה של אליעזר בן-יהודה אביו של איתמר בן אב"י. כשאשתו הראשונה הייתה אחותה דבורה] את ששמעה.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.