פסח מגיד – טבע בים

16.7.1936 – תל-אביב

בית העלמין נחלת-יצחק;  גוש 2, אזור 9 , שורה 19, קבר 7

טכסט:

פ"נ

פסח

בר' בן-ציון

מגיד

נפ' כ'ו תמוז

תרצ"ו

בן לב שנה

ת' נ' צ' ב' ה'

בבית העלמין  קריית שאול ליד קיברו של בן דודתי - גיגי [גרשון פרס] ביום א' 9 באוקטובר 2011 פגשתי את בת דודתו, בת גילו וילידת עיירתו – וישניבה את  סימה לוין לבית וולקובסקי, שעלתה לארץ בשנת 1932 כילדה קטנה, והיא זו שסיפרה לי כי  בעיירתם, בווישניבה, בביתם של אייזיק קפלן ואשתו לובה-ריבה לבית מלצר – היא אחות אימי – גרה לפנים משפחת מגיד  ובנם פסח עלה לארץ, גר בשכונת מחלול  בתל-אביב – איבד עצמו לדעת- טבע בים, ויותר היא לא יודעת. לחצתי והוסיפה:

"הייתה לפסח אחות שקראו לה מטלה, נשארה שם וכנראה נרצחה על ידי הנאצים. בארץ שידכו לפסח מישהיא שהוא מאוד לא אהב, ילדים לא היו להם. משפחה שנעלמה".

העיירה וישניבה =Wiszniewo  עיירה בתחומי בילורוס' שרובה יהודים ליטאים [אחריהם במספר הקתולים והפראבוסלבים].

עיירה בה גם הבדלי מעמדות: גם עשירים [האחים מיליקובסקי, קופלביץ בעברם, להם בית אבן, קומותיים] ועניים [יפות כבנות פודברזסקי  = Podberetzky] והמדובר ביהודי המקום.

וישניבה וסביבותיה היו  בעבר קניינו הפרטי של הגרף יוכים בוטינין חרפטוביץ  - ה'גרפסטבו' על חצרו  = 'דער הויף', סיפרו עליו כי היה תת-קנצלר של הנסיכות הליטאית הגדולה.

את האדמות על יערותיהן ונחליהן  החכיר  ליהודים בהם 'גבירים' כר' חיים איסר ור' קופל אך גם לבילורוסים ופולנים. אמרו שחילק אדמות למגרשים תמורת מס קטן וכך הייתה וישניבה לעיירה, שהשתרעה לאורכו של הנהר אולשנקה [לוסטה בפי הפולנים] הנשפך לברזינה, בו רחצו בקיץ כל אנשיה, עיירה, בה מחלבה גדולה שריכזה את החלב מהסביבה השייכת לגרף [עד ל'חוק המונופולין' של ממשלת הצאר] ובראשה ר' ניסן שישקו חתנו של ר' קופל. ובנהר דגי הכט [=זאב-מים] שמנים לשמחת הילדים.

רחוב וילנה - הרחוב הראשי של העיירה, היה לא מרוצף, שהמשכו לכיוון דרום נקרא רחוב וולוז'ין  ואילו הלאה צפונה הוביל לתחנת הרכבת  בוגדנוב, שקמה ניצב לרחוב וילנה הוביל רחוב אחד מזרחה - רחוב קרבה [יש אומרים 'רחוב הדמים' ויש אומרים שהוביל לכפר בשם זה] עבר מעל נחל קרניצה לחוות גלייאנוב,  לכפרון  הבילורוסי יזדניבצ'י.

רוב העצים בעיירה היו דובדבנים ומכאן שמה - וישניבה. "שיחי פטל צמחו פרא ליד הגדרות" זכר גם את העמדת עמודי טלפון וסלילת הרחוב הראשי [לא היטיב לזכור שמות רובם היו קרובי משפחה לעתים היו שמות זהים  או דומים – יסולח לו].

במרכז השוק ובשוליו עמדו מספר בתי מרזח [בעיקר לגויים ובאישור הרב המקומי] – כמו של מוסיה הכרסתנית ובעלה קלמן קופל'ס, גם בית האבן של צברטניבסקי  אמרו שהוגלה לימים על ידי הקומוניסטים לסיביר. 

ובחורף שלג . 'בלילה כזה מתחתנים השדים' אמרו.

יום השוק היה בימי רביעי, מכרו, קנו ושתו  'סמוגון' - יי"ש = אלכוהול תוצרת בית,  בעיקר הגויים.

ליהודים שני בתי-כנסת עיקריים: ה'אלטשול' ו'הגדול'  - ממזרח לכיכר השוק שהייתה בפינת רחוב וולוז'ין ורחוב קרבה -  זה לעומת זה. שם גם היו שאר מוסדות היהודים –  בית הרב, אכסניה לאורחים דלי אמצעים – 'ההקדש', בו מצאו משכן כל מיני קבצנים, שנקבצו לעיירה בלהקות לקבץ נדבות, 'תלמוד-תורה' לילדי העניים, 'מכבי-אש' מתנדבים, 'בית המרחץ'  - המקווה הקהילתי לנשים ו'בית-הכבוד' הציבורי, גם חברת 'לינת-צדק'  שעזרו לחולה נצרך ובראשה ר' אלתר ה'מלמד' ניתן היה למצוא שם [אזור בו לימים הוקם הגיטו על ידי הנאצים ועוזריהם]. עליו אמרו כי "בקיץ 1942 עמד ערב אחד  ר' אלתר פודברזסקי מן 'הסנהדרין של וישיניבה' מקומץ הלמדנים של העיירה, וניבא למפלתו של היטלר ימ"ש. הוא טען שמצא בתנ"ך פסוקים המוכיחים שהמלחמה תמשך שבע שנים. היטלר הרשע יכריע את כל ארצות התבל תחת מגפו ויקים את מלכות אדום הגדולה, עד שהוא יגיע לשערי ירושלים. כאן ינחל מפלה ניצחת וברסיסי צבאותיו, כנפוליאון בשעתו, הוא ייסוג נסיגה מהירה כל עוד נשמתו בו לגרמניה, בעוד האויב רודף אחריו ומזנב בשארית צבאו. ולבסוף ייתפס היטלר  המרושע בעצמו על ידי חייל יהודי מצבא ארצות-הברית ויילקח בשבי, הגרמנים ייכנעו, וארצם תחולק למדינות קטנות כמו שהיה לפני ביסמרק" סיפרה הניצולה ריבה רודנסקי.

היה גם בית כנסת שלישי  שנקרא 'די קאלטע שול' שהיה סגור בימי החורף ובקיץ נפתח בימי שבת, בימים הנוראים ובימי חג. סיפרו כי המתים עולים שם לתורה בלילות.  זכר פסח כי היו מתאספים ערב יום-הכיפורים לתפילת 'מנחה' ולמלקות אותו מנהג עתיק [כפרת עוונות] – במסדרון ב'פולוש' המרופד  בקש, היו כורעים ומקבלים מלקות – ארבעים חסר אחת. כשהמלקה חוזר שלוש פעמים על תפילה מה'סידור' "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית" ומכה בחגורתו לכפרת העוונות  [של הפרט ושל עם ישראל]. מספרים כי  הירש מלצר הגבאי [זה שאביו ר' משה, ואחיו לייבה הוא אריה-לייב החייט יחד עם ישראל הורביץ שבפורים או בשמחת-תורה היו מתחפשים ומבעירים שמחה בלבבות] היה שר וכולם היו באים לשמוע   את קולו ב'ניגון'  המיוחד, שחיבר ליום הנורא, גם נגן בכנור ידע.

מלבד בתי הכנסת הללו היה גם 'שטיבל' קטן של חסידי סלונים, שכלל מעט יותר ממניין חברים ונוהל על ידי בני 'עמך': הצדיק ר' איצ'ה ה'בעל-עגלה' ווולוול 'דער רימער' חסידי הרבי מרדכיל'ה,  גם ר' משה דוידסון. אך גם סוחר הפרוות הידוע זלמן פרסקי  [בא מהעיירה הסמוכה - פרסאי]  היה בקהלם  אבל הוא מחסידי רבי ישראל מאיר הכהן -  'החפץ חיים' שבראדין הסמוכה [מתנגדיהם נקראו 'פרושים" משום שפרשו מחיי העולם הזה] אשר  בין תלמידיו היה איסר זלמן מלצר בוגר ישיבת וולוז'ין אך יליד מיר.

וכשם שה'מתנגדים' – רוב יהודי העיירה נסעו ללמוד תורה בישיבה בוולוז'ין הסמוכה,  ה'חסידים' נסעו לרבי במיר כ-85  קילומטר דרומית למינסק  גם שם 'ישיבה'.

בשוליים גרו העניים בסימטת מרווינסקי [אמרו כי זה שם חדש שנתנו הרוסים הכובשים המהפכניים להנצחת שמו של מנצח תזמורת סנקט-פטרבורג=לנינגרד יבגני  מרווינסקי, אמרו כי זה שם חדש שנקרא על שמו של היהודי מארווינסקי שקנה שם אדמות ובתים] זו הצמודה למוסדות היהודים [לימים הייתה זו הכניסה לגטו].

ואילו הגויים גרו בשולי העיירה - בדרום-מזרח ב'חזיירים גאסה' המקבילה לסימטת מרווינסקי היא סימטת החזירים בפי היהודים שם גרו הביילורוסים - העניים, ה'בטרקי' - אלה שקרוביהם מהכפר היו שולחים את בנותיהם לעבוד כמשרתות אצל היהודים. כי אמרו שהתנהגו יפה ["לא שתו לשכרה, ולא הרביצו"].  ביציאה הצפונית של העיירה  גרו המתיישבים הפולנים;  אמרו כי הם חלק מה'פוליניפיקציה',  שהשלטונות הפולניים יישבו  על קרקע  ממשלתית שהלאימו - ליגיונרים משוחררים - 'אוסטדניקים'  = שהתישבו בחבלי הארץ המזרחיים, שכונו 'קרסי' Kresy – = 'הסְפָר'; הפקידות הפולנית ה'שלכטה'  [שכבה דקה עליונה, (בעגה בימינו- טיח]; נכבדי העיירה, כמו ה'אורדניק' = קצין המשטרה ה'שלכטיץ' על אנשיו, פקידי הממשלה, ועוד 'פטריוטים'  פולניים.  גם בית המועצה המקומית - ה'גמינה', היה בלב מגורי הפולנים, גם ה'סטרוסטבה' שתחילתה בענייני דת. 'פומישצ'יקים' -  מוצצי דם, כינו אותם הרוסים, גם יהודים כמאיר 'דער פערד גנב', הירשקה 'חצי-חלה', יענקלע 'בעל-תשובה', וחנה-אסתרק'ה נערת הליווי, גרו בתוכם, ב'הורודציקעס' של היהודים שם.  [לימים כנקמה הרגו פרטיזנים יהודים מיוצאי העיירה את הפולני הנגר יאן סטנקביץ וגם את טירנסנקי המנוול בין השאר].

בצפון העיירה  התנשאו שתי כנסיות לגויים עם פעמוני נחושת,  זו מול זו  - הבילורוסים התפללו בכנסייתם הפראבוסלבית והפולנים בשלהם – בקתולית - ה'קושצול' שהייתה מוקפת גדר אבן, שם הדגל הקדוש עם כומר קתולי, הכנסייה  הפראבוסלבית מדרום  [מונהגת על ידי 'פופ' פראבוסלבי]  והקתולית בצפון. קרובות היו - רק שביל עפר ביניהם.

בחצר הכנסייה הפראבוסלאבית היה גן תפוחי עץ. הבן של מטלה, אחותו  של פסח,  נפל שם על מדרגות השיש ושבר רגל, מספרים כי גם לייזר הבן של שיינה וזלמן פרסקי  נהיה אילם  מאז נוסו משומר הגן].

בית הקברות של הנוצרים היה ממול מעבר לרחוב וילנה  לא רחוק  מבאר המים הציבורית ומאחרוני בתי היהודים.

בין בתי היהודים לכנסייה הפראבוסלבית ירד שביל לגשר העץ [=הבריקאלע]. ליער עצי אורן וצפצפה - יער  סקינדרסקי ובו ארנבות, חזירי בר ושועלים "ושירת הציפורים מעל אמירי העצים",  בקיץ פרחו הלילך וההורמונים גם "אנק'ה, פולנייה בת 16. אנו מטיילים, אני לוקח את ידה הקרה ומחממה, אחר כך שם את ידי ומחבקה, ואנו הולכים כך רחוק, רחוק בדרך אני מצליח לנשקה היא מסרבת, אולם זה לא כלום. אנכי תופס אותה ומחבקה ומנשקה ואוחז את שדיה והיא כולה נמסרת לי, מזמן לזמן היא נמלטת ממני וממלמלת: 'אוך כמה ילדה רעה אני', נעים היה לי" כתב ביומנו  מארק.

בין הכנסייה הפראבוסלבית ונהר האולשנקה היה ה'בונקר הגרמני'  אמרו כי הוא מלפני מלחמת העולם הראשונה [דבורל'ה שנולדה כ'זיבלה' = בחודש השביעי' אמרה לי [כשהיינו שם במאי 2002]  ששם עשו אותה  -  וולווק'ה מיליקובסקי העשיר עם אתל  היפה. היתומה-ענייה, והם שהיו להוריה למרות התנגדות הוריו העשירים].

 בדרך לבית העלמין היהודי הנמצא בבקעה ומגודר בקרשים התנשא 'הר החול' שעליו סיפרו כי הוא מימי נפוליון "הילדים מצאו שם חפצי חיילים, כפתורים".

מנהג היה ליהודים בצאתם מבית העלמין היו תולשים עשב ומשליכים אותו מאחורי גבם, למה? לא ידע.

פסח עזר בבית ובחנות של אביו - שהיה ציוני ומשכיל, ידע עברית על בוריה, קרא עיתונות וספרות עברית, ומדבר לעתים קרובות עם ילדיו עברית, שם שכב עם המשרתת תמרה  הבילורוסית הצעירה מהכפר הסמוך [הוא לא היה הראשון].

מגיד, משפחה פשוטה,  שלא השתייכה ל'בונד', בביתם לא שרו את 'שטייט אויף איר ארבייטסמאסן!' וגם לא בא 'אוראטור' [= נואם] מהמרכז ולא היו חוברות תעמולה ['בראשורעס'] אסורות; גרו שם בפינה בבית האחרון של אזור היהודים בבית עץ, בצפון רחוב וילנה, על צד  נהר האולשנקה, כשממול המאפייה של  משפחת היימן  [המאפייה של משפחת  גיטליץ הייתה לא רחוק משם]. היו שגידלו פרות,  השתמשו ב'שמאלץ'  אווזים = שומן לטיגון או לממרח, כשר.

 שתו חלב חמוץ, אכלו 'באנדע'  - מין פיתה אפויה מתפוחי-אדמה [בולבעס] עורבים בקמח שעורים, שהייתה ידועה רק בווישניבה, וביצה קשה מתרנגולות החצר האחורית, בקיץ לגמו חמיצה קרה = 'שצ'ביה' מחמציץ, שצמח פרא וקינחו ב'קומפוט' אוכמנים שהיו לוקטים ביערות. בערב דג מלוח עם 'בולבעס מיט שאלעבץ' = על קליפתו, וכשהזדמן  [בחליפין] נהנו מפעלצלעך = כעכים קטנים = מין לחמניות עם חור במרכזם ועליהן בצל חתוך, ובשבת אכלו עם הבולבעס גם קוגעלע איטריות = 'לוקשים' מעשה בית,  יש וזכו בחלה מקמח לבן קלועה להידור ויש העדיפו פשטידת כוסמת = קאשע, שנקראה 'יריצ'סניק'.

אכלו הרבה תפוחי-אדמה, בכל ימות השבוע, גם את הכיסונים = וערניקעס או בחגים חנוכה ושבועות את ה'בליני' = בלינצ'יקעס  עם מילוי תפוחי-אדמה.

בביתם קיימו מכולת לפרנסתם – מכרו טה, צוקר,  דג  מחבית של מליחים [= 'הערינג'] וגם דגים מלוחים מבוצלים בחומץ, או מפולפלים, נרות  [למטרות שונות], סבון, נפט לעששיות,  סיגריות, ואפילו בולי דואר לאמריקה. את המים שאבו, ככולם מן הבאר שממולם. מדרום לשביל שהוליך לבית העלמין היהודי. לא מכולת יחידה היתה, מלאכתן של הנשים היהודיות במכירה - מי בסידקית, מי בכעכים ומי בדברי מכולת.

 אומרים כי הבית  והחנות עם שטח הגן שמאחוריו [עליו גידלו תפוחי-אדמה, אך גם בצל ירוק ויבש, שום לשיניים, גזר ל'צימעס' וסלק  בעיקר לצרכיהם] נמכרו ב 280 רובל .

מלחמת העולם הראשונה הגיעה גם אליהם - ביום כיפור תרע"ה [1915] נכבשה וילנה, בירת המחוז, על ידי הצבא הגרמני ומספר ימים אחר כך החל הצבא הרוסי לנטוש את וישניבה. העיירה הפכה שדה קרב בין הרוסים לגרמנים. כל תושבי העיירה, יהודים כגויים, נאלצו לנטוש, הטמינו במרתף את שניתן. חורף. חלק ברח בעקבות הרוסים לוולוז'ין השכנה, שם נשארו עד סיום הקרבות. אחרים ניסו לחזור לעיירה הכבושה על ידי הגרמנים, אך גורשו כולל מאיר 'דער משוגענער';  חלקם עבד בכפייה אצל הגרמנים בתחנת הרכבת בוגדנוב הסמוכה לעיירה, על מחסניה. כפליטים נדדו לעיירות בהן יהודים לטראב, אולשני, זוונישקי, אוויע, סאליוב, לידה, שצ'וצ'ין, וולקוביסק וגם למולודצ'נו עיר הגויים  ועוד הלאה אל הבלתי נודע ל"ארבע כנפות תבל", עד לווילנה שמעבר לגבול, יש ויגידו שמיעוטם נדד למרחקים לראקוב, ולמינסק ולסמולנסק ואפילו לאוקראינה עד חרסון, יקטרינוסלב, רוסטוב שעל נהר הדון, גם לדרום הגיעו, לניקופול שעל גדות נהר הדנייפר [שם השתלבו משפחת דיקנשטיין עם משפחת מיליקובסקי]. רובם הלכו ברגל לצד עגלות נושאות חפצים, זקנות, צולעים וילדים.

משטר חדש - חוקים חדשים.

 ופסח בגר – לא ידעו בדיוק מתי נולד  אומרים כי בשנת 1904, רשמו בשולי הספר ליד 'פרשת השבוע' וזה הספיק -  נדד עם משפחתו בדרכים וביערות הסביבה ושם זכר כי עשו לו בר מצווה.

"דער צאר האט אפגעדאנקט"   ורוסיה יצאה ממעגל הלחימה.

 הממשלה הגרמנית הוציאה 'דקלרציון'  כנגד 'הצהרת בלפור' הבריטית בו היא מבטיחה את ארץ-ישראל ליהודים.

אחרי המהפכה הרוסית ועם השתלטות הבולשביקים של טרוצקי, נסוג הצבא הרוסי 'האדום' מהאזור, "מעבר לסמולנסק".  הסכם 'ברסט – ליטובסק' בין רוסיה לגרמניה [דצמבר 1917 – מרס 1918] הביא לסיום המלחמה במזרח והותר לתושבים לחזור לעיירתם, אותה נאלצו לבנות מחדש,  וישניבה נשרפה כי רוב בתיה עץ היו -  "ניקו מגרשים מקוצים, יישרו מסמרים, חיפשו חוטי ברזל, חטבו עצים" ובנו - גם ילדים-נערים, ופסח ביניהם. חלקם התגורר 'עד שירווח' בשכירות "מצאנו ארמון מלכים בדמות של דירה קטנה נמוכה עם חלונות קטנטנים בעלי זכוכית אשכנזית משוכה בחוטי ברזל" כתבה ביום 10.1.1934 ב'מחברת הזכרונות' שלה  - רבקה [רוגובין] בקמן.

והנוער של וישניבה נטה לכיוון הציונות חלמו על ארץ-ישראל – 'צעירי-ציון'.

ופסח מגיד ביניהם, יסדו בעיירתם את סניף הסתדרות הנוער הציוני 'חרות ותחיה'.

אז ירדו מגדולתם  ה'פרוקלמציות' [=כרוזים]  ה'ברושורות' [=מנשרים] וה'סטצניק'ס' [מה זה?], בעלי תוכן פוליטי בלתי לגלי  שהופצו גם ברחוב על ידי חברי ה'בונד'  ו-ה'אס"ארים' =סוציאל רבולוציונרים .

כנער הצטרף פסח לציונים שפעלו במחתרת יודעי תורה ועברית.

בשנת  1918  דובר על הבטחת עצמאות לפולין בחסות גרמניה.  המשטר החדש ברוסיה, הבולשביקי  הכיר ב"זכות העמים להגדרה עצמית". [המחוז האוטונומי ליהודים = ייִדישע אויטאָנאָמע געגנט,  בגבול מנצ'וריה הוקם רק בשנת 1934].

אחרי כמה חודשים של שליטה גרמנית באזור "דער קייזער האט אפגעדאנקט"; סיפרו כי פרצה מהפיכה בגרמניה [רפובליקת ויימאר =Weimar   הסוציאליסטית  או 'הרייך הגרמני'. סתיו 1918] הצבא הגרמני חזר לקסרקטיניו בהשאירו את הזירה לצבא הרוסי ולצבא הפולני,  "שמאוד לא אהבו זה את זה".

פרצו מגיפות  - השפעת 'הספרדית' וטיפוס הבטן מחלות קשות שהפילו חללים.

מקצת היהודים רכשו אדמות ובתים כמו מרווינסקי,  בעיקר שכרו, חלקם היו לחקלאים, כמו משפחת יוחס  - רעו אווזים, גידלו כרוב או הפעילו טחנת קמח .

שרידי צבאות הגנרלים של הצאר  - 'השחור', 'הירוק' או  ה'לבן' בהם חייליו של מוחדב, בלחובדס, של האדמירל אלכסנדר קולצ'ק  וגנרל ניקולאי יודניץ', פליטי גנרל אנטון דניקין ו'הברון השחור' פיוטר נקולאיביץ וראנגל  [בם גם אנשי ראש הגנרלים, לאוור קורנילוב הוא  סמיון מיכאלוביץ בודיוני, לימים אהובו של סטאלין],  האטמאנים [ = מנהיגי קוזקים אוקראינים] קרסנוב ופבלו סקורופדסקי והלאומן האוקראיני  סמיון פטליורה [איתו כרת ברית  המרשל הפולני  יוזף פילסודסקי באביב  1920]  שלא לדבר על צבא הלרצ'יק [גנרל יוזף הלר [Józef Haller de Hallenburg =   'הצבא הכחול'  - שהרכבו מהגרים פולנים מצרפת, שדדו את האוכלוסיה המקומית ומזה התקיימו.

 בעיירה החליטו לערוך שמירה של 24 שעות; שומרי היום של 'ההגנה העצמית' - נשאו 'אגרופנים'  - 'כסיית ברזל' ובלילה  צוידו באקדחים. "השודדים הסתובבו ביערות במשך יומיים שלושה והסתלקו". אמר פסח .

העיירה שוב הפכה  לזירת קרבות - יוּזֶף כְּלֶמֶנְס פִּילְסוּדְסקיJózef Klemens Piłsudski -  היה ל'ראש המדינה' =  Naczelnik Państwa -  'הרפובליקה הפולנית השנייה', ל'דיקטטור נאור' על גייסותיו ופרשיו  האמיצים והמהוללים ה'אולאנים' נושאי רומח, חרב, ושני אקדחים.

על מנת לעזור בשיקום היהודים בעיירות שנפגעו  במלחמה פעל 

'יקופו'  = YEKOPO
Yevreyskiy komitet pomoschi zhertvam voyny – ובאנגלית:

Jewish Relief Committee for War Victims, - ארגון שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה [1919] בארצות הברית [יש אומרים ברוסיה] עזר בעיקר במתן הלוואות.

 מאבק מזוין בין 'ברית-המועצות', אשר עדיין היתה שרויה  בחבלי הקמתה, ובין 'הרפובליקה הפולנית השנייה', אשר זה עתה קמה – פרץ [בשנת 1920 כבש הצבא הפולני את העיר וילנה שבליטא]. הסכם ריגה [1921] חילק את אדמות המריבה באוקראינה ובילורוס בין הצדדים הלוחמים הפולנים והסובייטים.

ופסח נסע לפלשתינה.

וישניבה הייתה תחת שלטון פולני  עד שנת 1939 [לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נתפסה העיירה על ידי ברית-המועצות[.

 בחרו ועד קהילה 'קומיטעט' כאלו שלא השתייכו ל'לשכה השחורה' או ל'אגודה' כמו לייב קופל, שהתנגדה לכל קידמה ברחוב היהודי ולציונות.   בחרו את החכם הצדיק ר' יוסל ברקמן, הירש מלצר, שהיה בין מביאי בית ספר 'תרבות' לעיירה, אהרון צבי דודמן [האבא של זלמן דודאי שנפל במלחמת העצמאות], יוסף מנדל רבינוביץ  מנהל בית-ספר 'תרבות' [ואביו של יהושע לימים ראש העיר תל-אביב ושר האוצר בממשלת ישראל], והבחור יעקב הירש אלישקביץ  שנרצח בשואה.

 מאחר וחשיבות מיוחדת הייתה לבית הספר 'תרבות' בחיי הקהילה ופסח למד שם,  כמה מלים לא יזיקו -

בית הספר 'תרבות' היה שייך להתאחדות כל בתי-הספר במזרח אירופה ששפת הוראתם הייתה עברית, הם הוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה בתמיכתם ובהשפעתם של כל האירגונים הציונים גם של תנועת העבודה.

בית ספר 'תרבות'  בווישניבה מיקומו בככר השוק  ליד בית הכנסת - היה מבנה ארוך  מעץ שגגו רעפי עץ, עם חלונות יהודיים כלומר שאין בהם צורת צלב.

 הוקם בתחילת שנות העשרים [לאחר מלחמת העולם הראשונה] ביוזמת ועד הקהילה שצבי הירש מלצר [הוא 'הירשל מאריאשק'ס'=   Mariashka על שם אמו מרים]  הנמנה עם מייסדיו.

בין מוריו מרדכי גיטליץ  ואריה לייב וולקובסקי [האבא של  סימה] צלם העיירה.

"בית הספר העברי 'תרבות'  הוקם מיד בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי המורים חיים אברמסון ויעקב הירש  אלישקביץ'. בבית הספר שולבו לימודי הקודש בלימודי מדעים, והמקצועות לומדו בשפה העברית תוך חינוך לערכים ציוניים לאומיים" כתבה באינטרנט דבורה הלברג לבית רוגובין/ אלישקביץ.

כשנתעוררה תנועת 'החלוץ' בשנת  1922   היה פסח בין המייסדים "אין פעולה תרבותית ציונית שפסח לא היה בין הפעילים בה – בקרן-הקיימת, קרן-היסוד,  וקופת-פועלי-ארץ-ישראל. הוא תמיד המזכיר. הנהלת הפעולה הן בעברית היא, ומי כפסח יודע עברית, ומי כמוהו דייקן בעניני מזכירות". כתב לימים  חבר מרחובות.

פסח מגיד הגיע לארץ עם דרכון פולני. אומרים שבשנת 1924  מספרים כי הגיע למושבה רחובות.

יספרו כי פסח עלה לארץ  מיד לאחר נישואי המורה מרדכי גיטליץ [אחיהן של  בלה {לימים וילק/אבידן} וגיטקה היא טובה סילמן]  עם מטלה לבית דיקנשטיין [הבת של ביניומין-איצ'ה ושל פרידה לבית רבינוביץ,  אימם של ישרואליק, שנולד כאיסר [חבר קיבוץ נירים] ומנחם גל  [קיבוץ רבדים שבגוש עציון], שעלתה עם בניה בשנת 1934 וגרו בשכנות לשכונת  'מחלול', מ'תנובה' פרנסתם . סיפרו לפסח כי  מרדכי יצא שם מדעתו "סגרו אותו וצרחותיו, כשל חיה, נשמעו בכל רחבי העיירה". זכר כי  הם גרו  במרכז רחוב וילנה, לצד הרחוק מן הכנסיות.

מטלה לא נישאה שנית וחיה ליד הוריה מול נמל תל-אביב [מתי כאלמנת מנחם סיפרה לי בקיבוץ כפר-מנחם {אצל בתה עינבל} שמרדכי נשלח לשוויץ שם הבריא].

הסתדרות 'החלוץ'  נוסדה כאמור בווישניבה בשנת 1922 בזמן המשבר הכלכלי העולמי  כשמטרתה הכשרה ועלייה לארץ.

באפריל 1922 עלתה ארצה מאוקראינה קבוצת נערים, עברה  דרך  העיירה ["ביום חתונת יודסק'ה"] ודרך עיר הנמל טרייאסט שבאיטליה,  היא קבוצת 'חלב ודבש' -  צעירים-פליטים מיוצאי וישניבה בהם אלי קיסין וברוך אפרון, שמת מקדחת כעבור שנה,  בנו של הרב אליהו אפרון עפרון. פייטל [אברהם] דיקנשטיין [זה שכבר בשנת 1923 נשא לאשה את פרידה בת אפרים ישפה. ולימים הקים את 'בנק הפועלים' וייסד את 'אמפל']. אמרו עבדו בסלילת כבישים  כחברי 'גדוד העבודה', 'כיבוש' ביצות כבארה הממאירות [יחד עם  פועלים מצריים וסודאנים] ושימשו כפועלים חקלאיים במושבות דרום  יהודה.

[לכשבאו הווישניבאים והתיישבו ליד פתח-תקווה ב'כובש' אמרו כי פייטל הצטרף לקבוצה].

מרכז 'החלוץ' ייסד קיבוץ-הכשרה  בבוקטובה  הסמוכה לווישניבה לעבוד ביערותיו של צירינסקי, 'מלך היערות'  היהודי, זה שהעסיק אלפי פועלים בהם גם גויים חיילי 'הגווארדיה הלבנה' ועשרות פקידים  כמו הירש מלצר שהיה מן 'השאפרים'= מעריכי עצים ביער, הוותיקים  ליד ברל לוין,  שניצל מהתופת  ומרכזם היה בווישניבה- סיפרו לפסח כי צ'ירינסקי,  שרכוש יערותיו הוערך בשלושה מיליון לירות סטרלינג מת משבץ לב בשנת 1929 [אחרי שהממשלה הפולנית  ב'ימי ולאדיסלב גראבסקי', הטילה גם עליו מיסים כבדים.  יורשו היה היהודי מדאנציג  יבלובסקי].

['השומר הצעיר' בווישניבה קם בשנת 1928 ואילו תנועת בית"ר אחריו בשנות השלושים].

קבוצה ראשונה של 'החלוץ' בעיירה עלתה ארצה ובה אהרון דודמן, עם אשתו שרה לבית פודברזסקי, אסתר היימן [גיגי הגיד כי היא קרובת משפחה, ''לא יודע איך''], פסח מגיד, שהצטרף, שרה יוחס [אחות של בתיה {באשה/וואסיה} יוחס {לימים לוביץ} מקיבוץ אילון, אמו של יוסי להב, הבעל של תלמה, הבת של שמעון פודברזסקי]  ומשה רבינוביץ  [הוא מוישה שייע זה שהיגר לימים לארצות-הברית].

אחריה  בסוף שנת 1925 יצאה והפליגה הקבוצה השנייה בה חנה מלצר, שחזרה לעיירה, והייתה לאשתו של בן הזקונים בן-ציון דיקנשטיין [ינואר 1928], גרשון רוגובין שעזב את בית המרזח הקטן של הוריו וששת אחיו,  שהיה מול בית הקברות של הגויים, פרנדל [פרדק'ה] גיטליץ היא פרידה [לימים הדס] אחותם של מרדכי, בלה וטובה,  עם רבקה קלמן [אחת בשם זה הייתה בפרטיזנים] [לימים שקולניק ברעננה].

קבוצה שהצטרפה לקיבוץ 'הכובש' ששכן ב'עמק השבע' בפתח-תקווה - כעשרים חברים שעלו ארצה כבר באוגוסט 1925 לפסח הרווק ולזוג הנשוי אהרון ושרה [לימים  בשנת  1932, הוקם קיבוץ רמת-הכובש שעל אדמת 'ואדי יפו' שנקנתה כדין].

בשנת 1925 קיבל 'החלוץ' מוועד הקהילה בעיירה, הפתוח לקידמה, לעבד שטח אדמה ציבורי על שפת נחל קרניצה "גידלו בו  גם מלפפונים" וההכנסות היו קודש לצרכי 'החלוץ'.

אז התארגנה ביוזמתו של בן-ציון דיקנשטין ובהדרכתו של נגר נוצרי קבוצת חברים ללמוד מקצוע, שאמרו כי הוא נדרש בארץ – נגרות.  שכרו בית ברחוב קרבה והקימו 'קומונה' לחיים משותפים, כהתחלה לחיי קיבוץ בארץ – 'דרור'  קראו לה  ובה שבעה בחורים ובחורה אחת  - היתומה שושנה פודברזסקי [לימים נישאה לפנחס אקשטיין הסייד ועלו למושבה רחובות] .

השאר כ- 20 צעירים וצעירות, הבנים עבדו ביערות אצל 'מלך היערות' והבנות בכל עבודות משק הבית  - בעיירתם "לא נאה אבל בשביל 'החלוץ'. . . "  שכחו את כל ה'דעליקאטנינקע' =העדינות, ועבדו.

פסח זכר כי רבקה קלמן ניהלה את משק הבית שלהם, כולל בישול.

 הצטלמו: משה רבינוביץ [אומרים שלימים היגר לארצות-הברית] רחל פודברזסקי [יש אומרים כי היא בת משפחתנו], גרשון רוגובין [חברו של ישראל-מנדל גירשוביץ בן הכובען],  חיים אברמסון הידוע, שרה דודמן [לבית פודברזסקי] ובעלה אהרון דודמן, אסתר היימן מהמאפייה,  יעקב זוסמן  [קרוב משפחה, זה שפייבל זוסמן אחיה של שיינדל פרסקי נורה על ידי הנאצים ביולי 1942 כבן ערובה],  חנה  מלצר  לימים אשתו של בנצה הוא בן-ציון דיקנשטיין  [לימים דן]  ופרדק'ה גיטליץ היא פרידה  האחות של מרדכי המורה, חלקם היו לחלוצים ונשארו בארץ חלקם אף חזרו לעיירתם –'רפטריאנטים'.

סיפור הילך על אהרון דודמן - כי  עוד בווישניבה נשא לאשה את שרה, אמרו שהיא  אחותו של נח פודברזסקי, עלו לארץ כחלוצים ונולד להם ילד  - משה קראו לו ל'צבר', הילד הראשון בקבוצת 'הכובש', אבל בצוק העיתים חזרו לפולין, ואהרון עבד אצל  צ'רינסקי  [ולמשה נולדה שם בינתיים אחות  – נחמה] האם על בניה נרצחו על ידי הנאצים ועושי דברם ואילו הוא, אהרון זאב דודמן ניצל [היה במחנה עבודה מחוץ לגטו] וחזר בשנת 1945 לארץ בגפו.

"קבוצה של וישניבאים, חלוצים מ'החלוץ'  היתה כבר בארץ מאז 1926. הם התרכזו בקבוץ ה'כובש' ששכן ב'עמק השבע' בפתח-תקווה. ביניהם היו גרשון רוגובין, חנה מלצר, דודמן אהרון, בן-ציון דיקנשטיין, דודמן שרה, אסתר היימן, פסח מגיד, שרה יוחס, משה רבינוביץ, פרד'קה  גיטליץ  ורבקה קלמן" כתבה דבורה הלברג לבית רוגובין.   

פסח מגיד, שהיה כבר בארץ, בא מרחובות כפועל חקלאי, הצטרף גם הוא לקבוצה שבקבוץ 'הכובש' שעלתה ארצה באופן מאורגן.

כעבוד חודשים אחדים כשגדל מספרם נשלחו חלק מהחברים להקים פלוגה נוספת של הקיבוץ בכפר-סבא.

המצב הכלכלי היה קשה ביותר, העבודה מועטת והתרכזה רובה ככולה בפרדסי האיכרים, שרובם העדיפו את הפועל הערבי על היהודי ומלחמה הייתה להסתדרות העובדים בפתח-תקווה על הכנסת עבודה עברית בפרדסים. היו ימים שסבלו גם רעב.

בספר האורחים ב'תל חי' [אביב 1927]  כתבו  בין השאר המבקרים,  חברי הקיבוץ 'הכובש' בכפר-סבא  את שמותיהם: שלמה ונדרוב מווילנה, בן-ציון קפלן מוולוז'ין ואהרן זאב דודמן מווישניבה.

בסוף שנת 1926 יזם  החלוץ האמריקאי ממייסדי מושב נהלל אליעזר יפה את 'תנובה'  = אגודה שיתופית לשיווק תוצרת חקלאית. הקמת 'תנובה' לוותה בסערה ציבורית.

באוגוסט 1927  אוחדו לפלוגה אחת בכפר-סבא. קשיי המחיה גרמו לעזיבה רבה  חלק  עזב את הארץ. חלקם שבו שנית לארץ לאחר שנישאו כמו משפחת חנה [חנק'ה] ובן-ציון [בנצה]   דיקנשטיין עם שתי ילדות קטנות לרחובות.  חלקם נספו בשואה  כמו באותו סיפור על אהרון זאב דודמן האוד שניצל וחזר  אחרי האימה והטבח לארץ וסיפר את שידע  ביידיש ליטאית, [לפני שהושא לשב'קה {בת-שבע} דיקנשטיין   {אחותה של מטלה גיטליץ} וילדים אין להם].

חלק נשאר בארץ כמו  אברהם אברמוביץ' [לימים בתל-אביב] וחיים אברמסון [לימים בכפר אז"ר], שגם הם מ'החלוץ' בווישניבה  ופסח מגיד בריא בגופו וחסון בנפשו הלך  בגפו ל'גדוד העבודה' בירושלים.

'גדוד-העבודה' הוקם בי"א באלול תר"פ, 25  באוגוסט1920 , במלאת חצי שנה להריגתו של יוסף טרומפלדור, חבריו וחברותיו בתל-חי, במחנה העבודה של סוללי הכביש המנדטורי טבריה-צמח.

חברי 'הגדוד' [אליהם הצטרפו גם חלק מאנשי 'השומר'] הקימו רשת של פלוגות חקלאיות ועירוניות, וחדרו לרוב ענפי העבודה. הם סללו כבישים, ייבשו ביצות, חצבו סלעים, סתתו אבנים, עבדו בבניין, בחקלאות, במלאכה ובעבודות ציבוריות, כמו הנחת מסילת ברזל בין ראש-העין לפתח-תקווה, ובעבודות כמו ניקיון בתים וסבלות.

רחל ינאית  = גולדה לישנסקי [לימים בן-צבי] הקימה [1919] בשכונת רחביה  משתלת צמחים והבחורות הירושלמיות עבדו  שם, קראו לה 'משק הפועלות'.

פסח הצטרף לפלוגה הירושלמית.

ארבע שנים ישבה הפלוגה הירושלמית במחנה רטיסבון - אוסף של אוהלים וצריפים מרופטים ממלחמת העולם הראשונה ומספר פחונים,  שנפרסו ליד המנזר הצרפתי-קתולי על שם המומר רטיסבון והם שבנו את שכונות הגנים רחביה [ג'לג'וליה] הסמוכה שתכנן האדריכל היהודי יליד גרמניה ריכרד קאופמן המודרניסט.

יש ויגידו כי בשל מצוקת המקום, יש ויגידו כי התנגדות ה'חרדים' גרמה לכך  אך מקום הועתק למזרח שכונת תלפיות [אזור 'ארמון הנציב']  בשנת 1928, שכונה  בה  כבר עבדו מ'הגדוד' עם האדריכל היהודי-בריטי האלמן בנימין צ'ייקין [חייקין =Chaikin].

הפילוג ב'גדוד' בין עין-חרוד לתל-יוסף [1923], חילוקי דעות אידאולוגיים, שהתגלעו הביאו לפירוקו בסוף שנת 1927 .

מנחם [מנדל] אלקינד וחבורתו [כ- 60 – 80  נפש] בהם אשתו ושני בניו הפליגו לרוסיה בשנת 1927 לקרים.

 בשנת 1929 הצטרפו שלוש פלוגות של 'הגדוד': תל-יוסף, כפר-גלעדי-תל-חי ורמת-רחל – ל'קיבוץ המאוחד'  שקם אז והגדוד התפרק סופית.

והסכסוך בין היהודים והערבים בארץ-ישראל גבר.

חברי פלוגת ירושלים, גם היא לא בחלו בשום עבודה,  כסבלים בתחנת הרכבת וכתופרות במתפרה שפתחו, גידלו ירקות ומכרו פרחים, בנו בריכות מים בקיר-מואב [היא 'כרכ'] עבור ממשלת עבר-הירדן, שדה התעופה בקלנדיה [כיום עטרות] במימון בריטי  ביחד עם  קבלן ערבי שהביא פועלים ערבים, בנו בתים [לעשירים] בגבעת-שאול בכניסה המערבית לעיר, השתתפו בהקמת האמפיתיאטרון באוניברסיטה העברית  על הר-הצופים,  בבניין הגדול של יוסף חכמשווילי בן העדה הגיאורגית [הגרוזינית] ברחוב בן יהודה וכן את גמר בנין ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה וקיר בקבר-רחל [להסדיר ביקורי ההמוניים של בני שלוש הדתות] העיקר לעבוד.

פלוגת רמת-רחל אליה השתייך פסח מגיד  קמה מפלוגת ירושלים.  אביב 1929 בלה מרגלית שהייתה ברמת רחל ואברהם חקלאי, שהיה בגדוד העבודה בפלוגה ירושלמית עד שעבר למפעל האשלג -נישאים, והחברים פסח, דב מרגולין, ינקלביץ, יוסף לוסטיג ורבינוביץ מברכים.

'ועדת-ההתיישבות' של הפלוגה חיפשה שטח במקומות שונים. לבסוף הסכימה לקבל שטח של 80 דונם שנרכש מן הפטריארכיה היוונית על ידי הקרן-הקיימת-לישראל.

קיבוץ רמת-רחל הוקם בפסח שנת  1926  על ידי חברי 'גדוד העבודה'   על האדמות שנרכשו [אריסים ערבים מהכפר סור-באהר עיבדוה] בדרום מזרח העיר ירושלים .

 מספרים כי  היה צורך לשמור ולהוכיח בעלות על האדמות ועוד בטרם הסתיימו העניינים הפורמליים עלו חברים מהפלוגה והתיישבו על הגבעה – 'התיישבות' הם קראו למקום.

תחילה גרו באוהל בודד שלושה עד ארבעה חברים ולעיתים קרובות שניים בלבד  אמרו שפסח ביניהם.

"החלו ליישב אותה רק כעבור כשנתיים אחר-כך, לאט ובהדרגה." סיפר עמנואל בר-חיים מוח'תאר 'ההתיישבות', איש הפלג 'הימני'.

רמת-רחל  -  תריסר צריפי-עץ, חדר אוכל ובית ילדים דו-קומתי יצוק בטון. האווירה קשה. בן-ציון חיימן איבד עצמו לדעת באחד הלילות  באקדח,   הקיבוץ שימש כחיץ החוסם את ניסיונות הערבים לתקוף מדרום את יהודי ירושלים. היו תקריות. היו חברים פצועים.

ביום רביעי ט"ו באב התרפ"ט 21.8.1929 הופיעו שוטרים בריטים בקיבוץ והודיעו כי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שלח הודעות לערביי הסביבה, לבדווים  של ים-המלח, לשכם, לחברון ולכפרי השפלה, להתאסף ביום שישי בירושלים כי 'היהודים הציוניים' מתכננים להשתלט על הר-הבית ולהרוג במוסלמים.

גם שני ערבים באו מסור-באחר השכנה, וסיפרו שיש כוונות להתנפל על רמת-רחל.

ביום שישי, י"ז באב התרפ"ט, 23 באוגוסט  1929 יצאו ערבים משולהבים מהמסגדים והחלו הפרעות ביהודים.

הגיעה שעתה של רמת-רחל: פחות משלושים איש, ביניהם שתי נשים, עמדו נגד מאות בדווים, אריסים  ושאר מוסתים במשך 12 שעות "כל השבת".

מפקד המקום היה יהודי ירושלמי, סתת אבן מזוקן, בשם אליעזר אלפרין – שכינויו היה 'בראדה'  אמרו כי הוא מידידי טרומפלדור המנוח, גם של  אריה באייבסקי  אותו גר- גוי רוסי, שהיה קפיטן בצי-המלחמה של הצאר, רזה, גבה-קומה ושתיין, מקבוצת הטרוריסטים 'קראסני פלטוק' בירושלים יחד עם צבי ירדני [בוגושבסקי – אימת הערבים], אמרו שהכיר את בילסקי מזמן היותו מפקד מטולה כשתל-חי  עלתה באש ועמם גם אליהו גלעדי.

ברשות מתיישבי רמת-רחל היו רימון-יד אחד, שני רובים ושלושה אקדחים. [אמרו שקומוניסטים, חבריהם, גנבו את הנשק שאגרו ומכרו לערבים כדי לממן את נסיעתם לרוסיה הסובייטית], אמרו שבן גוריון ממנהיגי הישוב  שנא אותם כי היו בהם מ'השומר'  [לחיזוק השקפתם אמרו כי בקיבוץ קריית-ענבים  ממערב לעיר שהותקף  אף הוא,  היו 18 רובים בלתי ליגאליים].

לפי הוראות מרכז 'ההגנה' בירושלים הועברו הנשים, הילדים והפצועים [מתקריות קודמות] לשכונת תלפיות הסמוכה עוד ביום חמישי.

ביום שישי י"ז באב תרפ"ט 23 לאוגוסט 1929, יום לאחר פינוי הילדים והנשים הותקפה רמת-רחל על ידי מאות בדווים, שהסתערו עליה ביריות מתוך נקיקי-סלעים שסביבה.

היריות ראשונות נשמעו בערך בשעה אחת אחר חצות. פנחס וולמן מצויד במשקפת היחידה נפגע בבטנו על גג בית-הילדים.
הוזעקה מכונית הרכב של נחמיאס שלקח את הפצוע לבית החולים 'הדסה' בעיר, שם נפטר.

הופיע 'קומנדקר' צבאי בריטי. שאלו במה יוכל לעזור. החברים ביקשו נשק. המפקד הבריטי הבטיח. לא קיים.

גם אחד מחברי הקיבוץ עמנואל-בר-חיים יצא לירושלים ובעזרת יצחק בן-צבי, חבר מועצת העירייה, הגיע אל מייג'ר אלן סונדרס מפקד משטרת המנדט בפועל וביקש ממנו נשק להגנת הקיבוץ. סונדרס הבטיח לשלוח שנים-עשר רובים, אולם לאחר שפנה  למזכירות ממשלת המנדט, נענה כי "אין לתת נשק ליהודים". ותגובת השלטון הבריטי נאסרו ביקורי יהודים ב'קבר-רחל' בגלל המצב הביטחוני...

במפקדת 'ההגנה' אמרו כי "אי-אפשר לעשות דבר".

קריאות חברי רמת-רחל לסיוע לא נענו. התגבורת שציפו וביקשו בוששה ולא הגיעה.

 שעה לאחר חצות באה פקודה באלחוט לפנות את המקום.

הגזבר נכנס לצריף והוציא את המזומנים מהקופה. "לאור ירח הלכה השיירה בשורה עורפית לאט לתלפיות, צבי ירדני עוד הספיק להוציא את שני הסוסים מהאורווה".

 וביום ראשון, י"ט באב, 25 באוגוסט, פרצו ערבים מזוינים לישוב הנטוש. החל שוד הצריפים. השחיתו והעלו באש את שיכלו, כל מה שכבר הוקם במקום - עלה באש. גם ארכיון ה'גדוד'.

 הקיבוץ ננטש בפקודה ונהרס על ידי תוקפיו. 

במפקדה בתלפיות נמצאו רחל ינאית [אשת בן-צבי] ועוד כמה חברי 'ההגנה' הם אישרו לבאים את הכרח העזיבה  "למשך שלושה חודשים" -  [בשנת 1930 חזרו חלקם והקימו את קיבוץ רמת-רחל].

המוני בדווים וכפריים מהסביבה החלו להתקרב לתלפיות, בשבת לפנות בוקר נפגע מכדור בבטנו ונהרג משה ברנדיס  בהגנת מקום מגוריו, הרוצח ירה בו מבית העומד ממול. לא הועילו הרופאים.

הגיעה לשכונה תגבורת מזוינת של אזרחים אנגלים, שגויסו לשעת חירום על-ידי הממשלה.  הם צוידו בנשק בעקבות רצח האנגלי ג'. ר. ה.=]    ג'ורג' רוברט הגנדן] סַיְיקְס, פקיד בכיר ברכבת, שנסקל למוות במכוניתו בחיפה, גם 'שוטרים מיוחדים'  יהודים שהוזעקו מתל אביב על ידי יוסף הכט ובירושלים אברהם אכר מפקד 'ההגנה' בירושלים מלא מקומם של זכריה אריאלי -'זכר' ואברהם תהומי, שהיו בהבראה,  שמרו בעמדות.  גם ליד ביתם של פרידה  ואריה לייב יפה, ממנהיגיו הציונים של הישוב, כשממול  גרים  אסתר ושמואל יוסף עגנון, הסופר, והזוג חשוך הילדים ציפורה ויוסף קלאוזנר חוקר הספרות וההיסטוריון  שלימד באוניברסיטה העברית. 

שכונת 'תלפיות' הותקפה  רבים מבתיה נבזזו והועלו באש,  נשרף גם צריף 'הגדוד'  - החווה של הפועלות.

ביום ראשון י"ט באב תרפ"ט- 25.8.1929 הועברו ילדי 'הגדוד' והנשים מתלפיות לירושלים  החדשה שם פגשו בפליטים מהעיר העתיקה, הגברים הועברו לשמירה ברחוב רמב"ן ברחביה.  

פסח עם קבוצת לוחמים  מקיבוץ רמת-רחל נשלחו לעיר העתיקה.  ובתולדות הכתובים של 'ההגנה' בירושלים, מגיד בין הלוחמים האלמונים, שחירפו נפשם מנגד ואינם מוזכרים.

ערביי פלסטינה  טענו שאי-השקט נובע מ'הצהרת בלפור'.

ההשקפה המצרית היא שההתפרצות טופחה על ידי הקומוניסטים.

העולם המוסלמי גרס כי האלמנט הפוליטי הציוני מאורגן היטב ואף חמוש, בכמה מקרים

שדרי עיתונות ביטאו חששות, שהערבים מתכוננים להתקפה חדשה בירושלים.

פקידים בריטיים בכירים וראשי משרדים ששהו בחופשה כולל הנציב העליון – חזרו ארצה. גם המפקד הכללי של משטרת המנדט ארתור סטפן מאברוגורדאטו. 

הממשלה בלונדון העבירה כוחות צבא אל המזרח התיכון, 15 אניות מלחמה, 4 גדודי חיילים, רכב משוריין, ארטילריה ומטוסים.      

יחידה גדולה של נחתים ירדו מאניית הקרב הבריטית  'בַּרְהֶם' בחיפה ויצאו מיד לפנים הארץ.

                   

גנרל ווִלְיָאם דוֹבִּי מונה למפקד כוחות הצבא בארץ.

מטוסי תובלה צבאיים העבירו כמה יחידות מקהיר לירושלים. חיילי ה'סאוֹת ווֶיְלְס בּוֹרְדֵרֶרְס' הוצבו בפרוורי ירושלים.

למחרת  ביום ב' 26.8.1929 שקטה גם העיר העתיקה לאחר מאורעות הדמים ירושלים  [23 הרוגים] ורצח האנגלי-יהודי וינר, הטבח בחברון [67 הרוגים],  ובמוצא [7 חללים] ולאחר פינוי יהודי כפר השילוח על ידי האנגלים לעיר העתיקה. 

אחרי זה חי פסח חיי בודד בירושלים.  עם חבירו לפלוגה הירושלמית נסע לוישניבה להתראות עם הוריו התארח אצל אחותו.

"כמה חדוה ועליצות אצל עלינו – בני הנוער בעיירה הנדחה. וכמה עוז ואומץ, אהבה  ומסירות, נטע בלבנו לארץ ולפעולות בה. הוא ספר לנו מחיי הישוב, מחיי 
הפועל, מחייו הוא, מסבלותיו ונדודיו"  כתב  יעקב רייכלין מכפר-סבא.

בשובו כך אומרים הביא אתו את חברתו.

בתקופת המנדט הבריטי  רווחו נישואים פיקטיביים בין צעירים יהודים  שעלו לארץ ישראל, על מנת לאפשר את עלייתם ארצה של שני צעירים בסרטיפיקט אחד, ולאחר עלייתם ארצה היה הצמד מתגרש.

פסח לא התגרש.

עבד בירושלים חסון, ואמיץ היה  וחלומו להיות בין בוני הארץ, כך התקשר לארגון להתיישבות.

 הקבוצות העירוניות של 'גדוד העבודה' כונו 'פלוגות', והיישובים בנקודות הקבע 'משקים', בעוד שהמושג 'קיבוץ' יוחד לארגון הארצי.

עוד קודם באב תרפ"ד [1924] הוקמה  על ידי 'גדוד העבודה'' פלוגת תל-אביב לעבודות בניין בעיר שקמה החולות צפונית יפו.

עבדו שם  גברים ונשים בבניית רחוב בן-יהודה [= הוא אליעזר יצחק פרלמן מחייה הדיבור העברי] כחלק מ'תוכנית גדס' -  [תוכנית מתאר פיסית שהכין  הסקוטי פטריק גדס לעיר תל אביב]   בנחלת-בנימין  [על שם שבט בנימין], בנו את פנינת האדריכלות - שדרות [בולוואר] רוטשילד [על שמו של הנדיב הידוע] ובית הספר תל נורדאו [על שמו של הפעיל הציוני והוגה הדעות מקס נורדוי[ גם ברחוב מנדלי מוכר ספרים  הוא שלום יעקב אברמוביץ עבדו. הם בנו את 'הבית האדום' ברחוב הירקון  123 [לימים מלון 'שרתון']. ששימש מעין מועדון אליו נהגו הפועלים להגיע בשעות הערב ובחוף הים שמתחתיו היו שרים ורוקדים.

מצוקת דיור לא פסחה עליהם - גרו  במחנה 'הגדוד' על שפת הים, אוהלים, צריפים. וחדר אוכל  היו וויכוחים פלגי 'ימין' מול  'שמאל', קומוניסטים  נגד ציונים-סוציאליסטים,  קיבוץ אחד גדול ומרכזי ['הקבוצה הגדולה' של שלמה לביא] או כול קבוצה לנפשה.

סיפרו כי את אותו חדר אוכל שרף אחרי ליל ויכוחים סוער  אחד החברים לאות מחאה 

היו וויכוחים פלגי 'ימין' מול  'שמאל', קומוניסטים  נגד ציונים-סוציאליסטים,  קיבוץ אחד גדול ומרכזי ['הקבוצה הגדולה' של שלמה לביא] או כול קבוצה לנפשה.

השטן קיטרג, ההסתדרות קיפחה, 'סולל-בונה' הסתייג.

 באה שעת מצוקה [הפלוגה איך שהוא הצליחה לקבל עבודה בבניין גדול, ברחוב בוסטרוס ביפו, ביתו של נכבד ערבי].

עד שהתפרק 'גדוד העבודה' בשנת1929 ‏ .

כאמור כשהתפרק סופית 'גדוד העבודה'   חלקם עבר לגור בשכונת הצריפים 'מחלול'  הסמוכה למחנה 'הגדוד',  אמרו כי היא הוקמה על ידי פליטים יהודים מיפו במאורעות תרפ"א  ['מחלול'  מושג תורכי 'אדמה ללא בעלים' שהבריטים  עשוה קרקע ממשלתית]  בהם פסח עם אשתו חיה, אמרו כי היא  ''הבת של פרידה שפשלביץ''. הם גרו בשכונה שעל שפת הים מול מצוקי הכורכר, מרביתה  פחונים וצריפים - סבלה מרוחות, הצפות, ומשריפות, ודייריה ארעיים כמו משפחת ארייביץ מווישניבה ["חוץ מהחולדות הענקיות" אמרו הליצנים].

סיפרו על  'חולה הים' באייבסקי  שרכש 'ליפט' [ארגז עץ גדול ששימש עולים בהבאת רכושם ארצה], העמידו על החוף ליד שכונת 'מחלול'. את הליפט חצה לשניים: אחד לעצמו והשני לחברו המשורר הרוסי סיומה היפה, חולה שחפת, ולמהנדס מאלינוב שבא  מפריס. המקום היה כבית לכל מחוסרי הגג והלחם. ולידידיו  בהם איש הים אירמה הלפרין [בנו של מיכל הלפרין האגדי], המשורר אלכסנדר פן חובב השתייה וחברו אייזיק, הדייג מהירקון, 'קומזיצים' – מפגש חברתי המלווה בזלילה, נערכו שם, והשתייה לא חסרה. וכשחסרו אמצעים מצוידים בגרזנים ובסכינים הפליגו משפך הירקון אל הים, לצוד מבריחים ערבים שהעבירו חשיש לארץ-ישראל - וההילולה מומנה.

הקטטות ביניהם היו עניין שבשגרה, אך לאחר שהתפכחו, השלימו וחזרו לשתות.

ציפורק'ה פועלת בניין  [מפליטי ה'גדוד'] בצוות ריצוף שמנה עוד שלוש בחורות ומנהלת שהופקדה עליהן באייבסקי עבד אז לצדה בתור 'מגיש' חומר. לאחר לידת בתם פוטרה מעבודתה וכך גם הוא.  סיפרו כי עברו כמשפחה למחנה הצריפים של עובדי חברת-החשמל -  פנחס רוטנברג דאג להם ["דיברו רוסית וזה הספיק"]   ציפורק'ה נאסרה על ידי הבריטים  בגלל פעילות הפוליטית  – אומרים כי חילקה כרוזים בעד סולידריות בינלאומית של הפרולטריון היהודי והערבי, "הבית היהודי יהיה בטוח לכשתהייה רווחה לכפר ערבי"   ובפקודת שופט בריטי כ"אלמנט בלתי-רצוי" -  גורשה מהארץ לרוסיה ולקחה איתה בתם יחידתם.

 ובאו לצריפי השכונה גם מהפלג ה'שמאלי' שעזב את תל-יוסף  - הרצפית רחל ברכנפנד 'היפה' ואיתה אהרון פריבר הצייר והפסל שניגן גם בכינור ובמפוחית.  מספרים שכל התנועה הייתה נעצרת, כאשר רחל יצאה מהבניין בה עבדה ללכת עם חבריה למחנה הפלוגה על שפת הים ברחוב הירקון. כל כך יפה הייתה.

ומשפחת ליכטהויז גם הם מ'פלג השמאל'   שסולק מן ה'גדוד'  כקומוניסטים [חבריו של אלקינד שנסע עם חבורתו להקים קיבוץ ברוסיה הסובייטית] גרו בשולי השכונה "בצריף מחופה בנייר 'טול' שחור [נייר זפת] עם מרפסת בחזית ולה גג הנשען על עמודים." [ריבוצק'ה  בלי לוקאצ'ר, בעלה, אך עם ילדם המשותף עברו  מהגליל לצריפם בתל-אביב,  בסוף שנת 1935 –  ערב טביעתו של  איש הבנייה- פסח].   

פסח  ואשתו חיה שהמתינו לתורם עבדו וחסכו להתיישבות גרו בצפון שכונת 'מחלול' ב'  ערירים היו.

היה פעיל גם בשמירה בשכונתו.

רצח חיים [ויקטור] ארלוזורוב ממנהיגי הישוב שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אירע ליד צריפם  בשכונת מחלול - בליל שבת  יום שישי 16 ביוני 1933 בשעה 21:30 – חיים ארלוזורוב ורעייתו השנייה סימה לבית רובין החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון צפון. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי בקצה שכונת מחלול  הוא נורה למוות. קליע אחד של אקדח חדר לבטנו.   הירוי פונה לבית החולים 'הדסהי בתל-אביב  [רחוב בלפור  8,  מאחורי רחוב אלנבי, בין רחוב בלפור ורחוב מזא"ה]  וכעבור 3 שעות מת [אמרו כי סבל משטף דם פנימי. למרות שפציעה כזאת לא נחשבת לאנושה, כתבו כי המחסור בציוד לביצוע עירוי דם בבית החולים הוביל לפטירתו כתוצאה מ"חוסר-דם חריף"[.

קיץ. יולי 1936 בשש וחצי בערב אחרי יום עבודה כטפסן בניין ברמת-גן יצא פסח  להתרחץ בים מול צריפו, נגרף  במערבולת וטבע. [יש אומרים: בכוונה]  נמשה בלי הכרה הובל  גם הוא לבית החולים 'הדסה'  ברחוב בלפור "שם השיבו לו את נשימתו אך מייד מת".

למחרת ליווהו לבית עולמו  שליד שכונת נחלת יצחק  [על שמו של הרב יצחק ספקטור מקובנו] עשרות מחבריו.  

כתבו כי כול תושבי שכונת מחלול וכל יודעיו מתאבלים על מותו.
"צעיר היה רק עכשיו מלאו לו שלושים שנה".

 הניח אישה שרצתה ברכוש שצברו.

 ליד  בית הועד הפועל החדש של ההסתדרות הוא 'בית-ברנר' - הסופר שנרצח במאורעות פסח 1921 [לימים בברנר 5, ליד רחוב אלנבי, בין הרחובות שינקין ובלפור] התעכבה הלוויה ונשמעו דברי הספד והערכה קצרים מפי החבר אכסלרוד.

'הכובש'  וקיבוץ 'רמת הכובש' פרסמו יחדיו מודעת-אבל בעיתון הפועלים - 'דבר'.
הצטרפו למנחמים, ה'וישניבאים' מרחובות ומשפחות אברמסון, ז' זוסמן, י' בוטיניק וא' שולמן מפתח-תקוה, גם חבריו לקבוצת הבנייה 'היוצר' מרמת-גן ומועצת פועלי רמת-גן. את המודעות מעיתונות התקופה הביא מיכה כרמון מירושלים.


  

סוף דבר

ביולי 1937 הגישה האלמנה חיה מגיד לבית המשפט המחוזי היושב לדין בתל־אביב צו ירושה בעניין המנוח פסח מגיד הכולל גם בעלות על הצריף בו גרו בשכונת 'מחלול' על חוף הים בתל-אביב.

ב  22 ביוני 1941 הכריזו הגרמנים מלחמה על רוסיה.

 ב 22 ביוני 1941 הודיע מולוטוב  שר חוץ הסובייטי ש"ביום א' ב-  4 לפנות בוקר הותקפה ברית המועצות על ידי  הצבא הגרמני-ההיטלרי-הברברי".

העיירה וישניבה על כאלף יהודיה הייתה חלק מה- Reichskommissariat Ostland    אזרחיה היהודים נושלו מבתיהם ורוכזו בגטו.

בראשון באוגוסט 1942  נתמנה האוברשטורמפיהרר גרביה [שם פרטי?] אחראי על מבצע השמדת יהודי גטו וישניבה. 

"אור ליום א'  - יום שבת של הגויים - י"ז אלול תש"ב הוטל סגר על העיירה על ידי פלוגת חיילי ס.ס.  Schutzstaffel  [ = ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית] מזוינים בתת-מקלעים, הם הקיפו את הגטו ובו ביום בדרך לכפר וויסטוביץ חוסל גיטו  וישניבה ויהודיו  נרצחו" ושם משמאל בבניין נטוש מעבר לחוות גלייאנוב  נרצחו ביריות על ידי ה'וואפן ס.ס.'= ס"ס חמוש,  שמפקדו היינריך הימלר,  בה שירתו גם מתנדבים ממדינות כבושות ואוהדי הנאצים. בני העיירה וגופותיהם נשרפו [שלא יעבירו מחלות]  אלה שהצליחו להימלט מאותו בניין ארור, נצודו בשדות על ידי הפולנים  שכניהם תושבי העיירה -  הם נרצחו בגרזינים, קלשונים ושאר כלי עבודה מברזל, 'גם עקרו שיני זהב', איש לא נותר. הבילורוסים אספו את שרידיהם, קברום בקבר אחים מול מקום ההריגה, מצדו השני של השביל והציבו צלב עץ  גבוה, גבוה, לזכר שכניהם היהודים  שנרצחו" כך סיפרה לי הגוייה הזקנה - שותלת הסלק בחלקתה ממול למצבת הגרניט הרשמית.

יום חורבן קהילת ווישניבה הוא יום א'  י''ז אלול תש"ב 30.8.1942 

 בהם, כך סופר גם נרצחו - מגיד בן-ציון  [יליד 1871] ואסתר-רחל, הוריו  של פסח, עם אחותו הצעירה מטלה גליק [ילידת 1910] עם בנותיה הקטנות: מלכה ושולמית [אומרים שבעלה יחזקאל  ובנם היו במחנה עבודה וניצלו, הבעל כנראה עלה ארצה].

היהודים הקימו יד לזכר הנרצחים ליד מקום ההריגה כתב  ב'ספר זכרון לקהילת וישניבה' העורך חיים אברמסון, אך הסובייטים סילקוה ובמקומה  הוצבה אנדרטה רשמית מכובדת מגרניט שחור ובאותיות זהב כתבו "אזרחים סובייטים תושבי העיירה" -  נכון, אבל רק יהודים נרצחו שם... 

עם שחרור בילורוס על ידי צבאות ברית-המועצות נפלו בשבי הרוסים, בין השאר, אנשי הס"ס שהיו ממונים על הוצאה לפועל של השמדת היהודים. חלקם הובאו למשפט במינסק,  שם ניתן פסק דינם.

קטע ממשפט כזה  שנערך, כנראה בשנת 1945 במינסק  נגד אחד בשם הס [אומרים שזה היה ד"ר ויקטור הס] ממבצעי פעולת ההשמדה בווישניבה, נשלח על ידי ברל גירזון, שעשה עם ה'צבא האדום' את כל שנות המלחמה, חלה בשחפת ומת בוולוז'ין, לאחיו חיים גירזון בן העיירה ואיש קבוצת גבת, ונמסר לעורכי הספר על 'קהילת וישניבה'  כותרת המאמר: 'משפט על מעשי האכזריות  ובוצעו על ידי הפושעים הגרמנו-פשיסטים בבילו-רוסים'  ותוכנו  - על מעשי אכזריות שביצעו אנשי המשטרה הגרמנית בעיירה וישניבה.

"זמן מועט אחרי שהגרמנו-פשיסטים באו לעיירתנו, גורשו האזרחים בני הלאום היהודי, לגיטו, ומכאן הובלו כולם, 1,500 איש כולל ילדים, על מכוניות משא לכפר הסמוך גורנו והוצאו להורג בירייה" העיד י' ו' אלמביץ [הגוי].

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים