אליעזר וייס  - 

נרצח בהתקפת טרור בעיצומה של מלחמת העצמאות

5.11.1948 –  רשפון

בית העלמין במושב רשפון

 טכסט:

אליעזר בן אריה

ו י י ס

נפ' בג' חשון תש"ט

שנות המאבק והטרור בארץ לא הסתיימו, והחל העימות  הלאומי הערבי-יהודי, שהיה למלחמה  -  מלחמת העצמאות.

מלחמת העצמאות [נקראה גם 'מלחמת השחרור', 'מלחמת הקוממיות', 'מלחמת תש"ח' ו'מלחמת 1948'] אותו עימות צבאי בין הישוב היהודי לאוכלוסיית התושבים הערבים בארץ על פיסת אדמה זו –

עם תחילת מלחמת העצמאות, במשך כחודש וחצי- חודשיים, היוו ערביי פלשתינה המקומיים את כוחות האויב. תוך כדי הצטרפו ללחימה מתנדבי 'צבא ההצלה' בפיקודו של פאוזי קאוקג'י יריבו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני [הגדוד הראשון הגיע לארץ ב-8 בינואר 1948]. 'צבא ההצלה', מנה כ-1500 לוחמים בהם כ-350 פלשתינים, שקיבלו אימון במחנה הצבא הסורי בקאטנה ומתנדבים עיראקים, סורים ודרוזים, עיקרו התמקם בצפון הארץ, אך גם במרכזה.

בליל    30.11.47 - שני אוטובוסים של 'אגד' הותקפו על ידי חמושים ערבים בדרכם מחדרה ונתניה לירושלים [בין פתח-תקווה ולוד] -   הרוגים ופצועים, כנופיות פורעים לאומנים - שרפו את המרכז המסחרי בירושלים,  תקפו שכונות יהודיות  שליד יפו, חבלו בצינור המים בנגב,  וגם את עובדי בתי הזיקוק בחיפה טבחו = 39 הרוגים, ירו עלו שיירות בדרכים [גוש עציון=10 הרוגים, בן שמן=14 הרוגים]. 'ההגנה' הגיבה בפעולות תגמול [כמו ברמלה -  ב  13-   בדצמבר 1947  ביצע הפלמ"ח פשיטה על תחנת האוטובוסים של רמלה בתגובה לפגיעה בתחבורה הציבורית היהודית בדרך לירושלים {'דבר' 14.12.1947}, ב-19 בפברואר 1948 פוצץ בית של הוועדה הלאומית בסמוך לשוק רמלה. בהתקפה זו נהרגו 6 ערבים {'דבר'  {19/2/1948 ].

ואילו ב   1.12.47 –   הוועד הערבי העליון =  'המג'לסיין'  הפלסטינאי [ללא האופוזיציה  = ה'מועארדין' שרובה ממשפחת  נשאשיבי] הכריז שביתה כללית [בת 3 ימים] כמחאה על החלטת עצרת האומות המאוחדות [=או"ם]  מיום  כ"ט בנובמבר המאשרת רשמית  את תוכנית חלוקת ארץ-ישראל  אותה דחו נציגי פלסטין עוד טרם שהתקבלה " - פלסטין תתמלא באש ובדם אם היהודים יקבלו חלק ממנה" הכריז חבר הוועד ג'מאל אל חוסייני, ומעפילים יהודים הגיעו למרות השלטון הבריטי.

כאיומם, אכן נכנסו חמישה צבאות סדירים ממדינות ערב [מצריים סוריה, לבנון, עיראק ועבר-הירדן {שפלשו עוד קודם לכן בשם ה'לגיון'}] ומתנדבים מלוב, תימן וערב-הסעודית], כדי למנוע בכוח את יישום החלטת חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ה' באייר תש"ח [14.5.1948]  קמה מדינת-ישראל. הפלישה הסתיימה [זמנית] ב-20  יולי 1949 בחתימת הסכם שביתת הנשק האחרון ברודוס עם סוריה.

את מקומן של כנופיות קאוקג'י  בחזית מרכז  הארץ-ב'משולש' [מול כפר-סבא] ירש הצבא  העיראקי.

בסוף מרס 1948 מטוס נשק ראשון מצ'כוסלובקיה  [תחת כיבוש סובייטי]  נחת בחשאי בישראל.

בסוף מאי 1948 פורסמה פקודת יום להקמת 'צבא-ההגנה-לישראל' [צה"ל]; ל'ההגנה' הצטרפו שאר  אירגוני הלוחמים  - 'לוחמי חירות ישראל' [לח"י] והארגון צבאי הלאומי [אצ"ל]  מאוחר יותר- ביום 1.6.1948.

ב - 11 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה הפוגה כללית ['ההפוגה הראשונה'] ל -4 שבועות.

ב- 19 ביולי 1948 נכנסה לתוקפה הפסקת אש על-פי החלטת מועצת-הביטחון של האו"ם, שנמשכה עד לאוקטובר 1948.

בדצמבר 1948 הביס צה"ל את הצבא המצרי ושחרר את הנגב הצפוני.

לאחר סיפוח יהודה ושומרון לירדן ]שהשלטון הירדני עליהם הוכר רק על ידי אנגליה ופקיסטן] היישובים הערבים באזור הקרוי 'המשולש' בין השאר טייבה, טירה, קלנסאווה ובאקה אל-גרביה [ללא הערים הערביות  שנותרו בשטח העבר- הירדני של הגבול כמו  - קלקיליה וטול-כרם שהוחזקו גם הם על ידי הצבא העיראקי] כי  לפי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן  שנחתמו ב-1949] 'הסכמי רודוס'] קיבלה מדינת-ישראל  את אזור 'המשולש'. [ירדן שלצבאה לא הייתה אחיזה בשטח קיבלה בתמורה שטחים, שהוחזקו על ידי  מדינת-ישראל ליד בית-שאן ובאזור דאהרייה שבדרום הר-חברון].

מיקרא: טירה מצפון לקיבוץ רמת-הכובש  והעיר כפר-סבא, בקצה תחום השלטון הישראלי מאז 'הסכמי רודוס'; עד אז בקצה השלטון הירדני, הממלכה הירדנית ההאשאמית .

טול כרם שוכנת מזרחית לנתניה בקצה תחום השלטון הירדני.  ובמקום צבא עיראקי.

שיעור הנופלים במלחמת העצמאות בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב  העברי, מספר חללי צה"ל [צבא ההגנה לישראל] במלחמת העצמאות הגיע לכ 4100 ומקרב האזרחים נהרגו כ  2000 .

עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכת ירדן.

במהלך מלחמת העצמאות עזבו את  בתיהם מאות אלפי ערבים וחרבו מאות   כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי המתאים ה'נכבה' - ה'אסון' או 'המכה'.

מושב העובדים רשפון נוסד בשנת 1936 כמסגרת שיתופית להתיישבות [כדוגמת חלוצת המושבים נהלל שנוסדה בשנת 1921] בה מהווה המשפחה יחידה כלכלית אוטונומית, הן בתחום הייצור  והן בתחום הצריכה. מעין דרך ביניים בין הקבוצה [דגניה] לבין המושבה  [ראשון-לציון]-  ישוב של איכרים זעירים המושתת על קרקע לאומית, עבודה עצמית, עזרה-הדדית, שירותים ציבוריים משותפים, מכירה וקנייה קואופרטיביות וחברות ב'הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל'.

.

האדמה כאמור שייכת ללאום העברי ['הקרן-הקיימת-לישראל'] וניתנה למתיישביה לעיבוד חקלאי [עם העדפה למשק מעורב] בהחכרה, כשהמשק עובר מדור לדור מבלי כל אפשרות לחלקו. אין להעסיק עובדים חיצוניים במשק -  עזרה הדדית היא הפתרון. האחריות והערבות ההדדית איפשרה לגייס אנשים [בעלי מלאכה  כמו ספרים ונגרים] וכספים למפעלים ציבוריים [פרייה להרבעה, בית-העם ו'צרכניה'].

המועצה החקלאית התקיימה בגן-שמואל בתחילת מרס 1927 [בטרם היה לקיבוץ], "מושבות הבנויות על אדמת הלאום, אשר לא תימכר ולא תיקנה, ורק לעובדה - כל עוד שהיא עובדה - ישנה אחיזה בה"  הצהירו המשתתפים  ואישרו את חוקת משקי העובדים.

הערות:

מושב שיתופי  דרך ביניים של חקלאים בין הקיבוץ [דגניה] לבין מושב העובדים [נהלל], משק משותף לכלל החברים ועל צריכה משפחתית נפרדת.

המושב השיתופי הראשון - כפר-חיטין  - נוסד בשנת  1936.

מושבי עולים הם מושבי עובדים‏ שהמתיישבים הופנו אליהם מטעם המדינה [לאחר 1948].

בין השנים 1921 - 1948 הוקמו בארץ 57 מושבים, מרביתם בשפלת החוף, בעמק יזרעאל ובעמק בית-שאן.

 עיקר המושבים מסונפים ל'תנועת המושבים', שהוקמה באמצע שנות 1930 המושב רשפון הוקם כאמור  בשנת 1936 על ידי תנועת המושבים.

בשלהי מלחמת העצמאות  הייתה גם רשפון שבשרון [צפונית לרעננה] קרבן ויעד להתקפות מסתננים מעבר לגבול הסמוך. הקברים הראשונים של מושב זה היו של שניים מחברי המושב  - אליעזר וייס ואלימלך זלצהנדלר שנרצחו בבתיהם.

אליעזר נולד בשנת תרע"ד [1914] [לפי בנו אריה נולד אליעזר בספטמבר 1911] בלובלין, מדרום לוורשה במזרח פולין,  לסוחר אריה-לייב וייס [Weiss ] ולגולדה לבית הודס . שנרצחו בשואה [1942 - 1943]. 

פעיל בתנועת 'הנוער הציוני' שאינה משתייכת לזרם השמאל וחבר בהכשרה של קיבוץ 'ביל"ו' ליד העיר לודז' במרכז בפולין, אומרים שבזדונסקה וולה. בשנת 1934 עלה לארץ עם קבוצת צעירים שהקימו ברמת-השרון את הקיבוץ 'בנתיב' .

מספרים כי קבוצת יהודים מיפו התארגנה בראשותו של יעקב בן-שלום וקנתה בשנת 1922 קרקעות צפונית לשייח' מוניס, בסמוך לכפר א-ג'ליל להקמת עיר גנים בשם 'עיר שלום' ['עיר שלום' החלה לקבל צביון של מושבה, צבי בנימיני נבחר ליושב ראש בשנת 1928; בשנת 1929 מינו שלטונות המנדט הבריטי את מנחם משורר למוח'תאר  המושבה, האזרח מרדכי ויינברג  הציע לקרוא למושבה 'רמת השרון'. שם שאומץ באופן רשמי בשנת 1932].

.בשנת  1932 הגיעה קבוצת 'אביב' בת כ-30 חברים של הסתדרות הנוער החלוצי-ציוני, התמקמה בתחומי המושבה, עבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו והצטרפו לקיבוץ קריית-ענבים שנוסד בשנת 1920.

  למקום הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת הנוער הציוני, שהגיעה מכרכור, זו שאדמותיה נרכשו [בשנת 1912] על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת 'הכשרת הישוב' ממוסטפא חפיז הפחה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה.  

 בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה והצטרפו לקבוצת 'המפלס' גם היא של הנוער הציוני  שגרה בכפר-סבא שם עשו את הכשרתם. לימים הקימו חבריו את קיבוץ אושא בקיץ 1937 , שהיה לקיבוץ הראשון של תנועת הנוער הציוני מפולין.

 אומרים כי  דוד בן-גוריון עבד כאן, כתב גם מכתבים: "... האוויר כאן מצוין ויש גם ערבים". גם הסופר יליד ירושלים יהודה בורלא והמשורר דוד שמעוני [שמעונוביץ] עבדו בפרדס, וגפירים בקולפקים לראשם שמרו על צריפי 'המפלס'.

עולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר [1936] ואטקה טישקביץ איתם. חלק מחברי הקבוצה עזב במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה.

לאחר שהקיבוץ 'בנתיב' התפרק  התגייס אליעזר וייס למשטרת הישובים העבריים ושרת בקלייה לחוף ים המלח. כשוטר עבר לשרת בקיבוץ דפנה [שהוקם במאי  על גבול לבנון במסגרת 'חומה ומגדל']  בצפון, ועם חבריו היה בין מקימי המושב שאר-ישוב.

אחותו של אליעזר - לאה עלתה לארץ בשנת 1936 והתגוררה בחיפה, אביו נפטר אחיו בוריס ואחותו חיה עזבו את פולין לפני המלחמה והגרו לארצות-הברית .

אטקה [אסתר =Etca  לבית Tishcwiz]  בת חוה ויצחק צוויקלביץ [טישקביץ] נולדה בלומז'ה עיר ליד ביאליסטוק במזרח פולין באביב שנת 1913 .  כרך  שיהודיו הרבים התפרנסו  בעיקר ממסחר. 'מתנגדים' ברוחם וציונים בהשקפתם: תנועות נוער מבית"ר ועד ל'שומר-הצעיר' .

[אחיותיה בהן חווה [שנישאה לאריה] ויהודית [שנישאה ליצחק פרלמן] ויעקב, 

שאבד בשואה את משפחתו, נישא בשנית לבריינה עלו ארצה.

אטקה עלתה לארץ במסגרת תנועת ה'נוער הציוני' של ה'ציונים הכלליים' מפולין ביוני  1936, הצטרפה לקיבוץ 'בנתיב'  [שעל אדמותיו יושבת היום רמת-השרון].

שם הכירה את אליעזר ממקימי המקום, שלפרנסתם עבדו אצל איכרי המושבות בעבודות חוץ כהשקיית פרדסים.

בתחילה היו הרבה עזיבות ביניהם גם אליעזר.

  

 בשנת 1938 יצאה אטקה לחופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, עבדה בתל אביב,  פגשה שוב את אליעזר שסיפר לה  שהוא התקשר לארגון של תנועתו  - 'העובד הציוני' שאמרו כי במטרתם לעלות לגליל העליון להתיישבות. והציע שנקים משפחה.

בסוף שנת 1939 עלו אליעזר ואטקה עם קבוצת החברים לגליל העליון למושב החדש שאר ישוב. בתחילת שנת 1941 התחתנו אליעזר ואטקה בחיפה.

"נישאנו."

רק זוגות נשואים הורשו להתקבל למושב.

 היות שעדיין לא יכולה הייתה אטקה להפסיק את עבודתה עם נישואיה –אליעזר עבר לשם  לשאר ישוב בלעדי אטקה  "עד שתהיה חופשייה".

"ידעתי את כל התנאים המצפים לנו במושב, וזה לא הפריע לי לא הפחידני עם אליעזר הייתי מוכנה לכל התנאים  ראיתי בו אדם ישר, נוח, עליז, טוב לב, בריא, וחזק" כתבה אטקה.

מושב שאר-ישוב הוקם על ידי  נוער 'העובד- הציוני' בפברואר 1940  בחלקו הצפון־מזרחי של עמק החולה. נקרא בהתחלה מצודת אוסישקין ג' [דפנה {הקיבוץ המאוחד} ודן  {הקיבוץ הארצי} הוקמו במאי 1939 כמצודת אוסישקין א' ו ב' ואילו  גרעין 'תנועת המושבים' עבר משם והקים בשנת 1941 בסמוך את המושב בית-הלל].

‏לקראת סוף שנת 1940 עם חברים לקבוצה,  עלו לצפון הארץ למושב שאר-ישוב  ''לאדמת  טרשים וסלעים של הגליל העליון'',  כעשרים משפחות  מנו. לטקס העלייה על הקרקע  באו רבים.  המשורר שאול טשרניחובסקי [גוטמנוביץ] הרופא מתל-אביב [למעשה בשנת 1936 עברו אשתו הגויה - פראבוסלבית אדוקה ובתו איזולדה להתגורר כדיירות-משנה במעון הפטריארך היווני בפסגת סן סימון בירושלים. לאחר שלקה בלוקמיה, הצטרף אליהן שאול טשרניחובסקי] ברך את החלוצים בשם התחייה הלאומית, ציין את היותם חלק מחומת המגן של הגבול הצפוני והנציח את הישוב ביצירתו: 'קבוץ עולה על הקרקע'.

 "היינו צעירים עם מסירות חלוצית, קיבלנו והשלמנו עם כל הקשים ומשכנו בעול" כתבה אטקה, הם מצטלמים:  אליעזר ואטקה חורשים בשדות שאר-ישוב! סוס בודד רתום למחרשה אירופית.

בערבים היו מתאספים ל'עשות שמח' לרקוד הורה ולשיר  "ואליעזר היה  שר  - וקולו בוקע"

עבד בצרכניה =  מן חנות מכולת.

אליעזר ואטקה וייס שנת 1942 בישוב שאר-ישוב. היא בת 29 הוא בן 28.

שם נולדו להם שני ילדיהם: חווה [ 1943]  ואריה [יולי 1945] על שם אביו שנספה בשואה בעירו לובלין- פולין [1942-1943].

בשנת 1947 התפרק הישוב עקב הפגזות קשות ובלתי פוסקות מכיוון סוריה  - מתל עזזאיאת– מרמת הגולן המשקיף ממעל.

אמרו כי "הקרבות על שאר-ישוב התישו את כוחם של יושביו".

"חברי שאר-ישוב הסכימו להתפנות רק לאחר שמסרו את המקום לידי אנשי הארגון 'עלה רש' [ספטמבר 1948] ולאחר שהובטח להם שיוכלו להצטרף למושב אחר כקבוצה מאוחדת."

עם שוך הקרבות של 'מלחמת העצמאות' והסכמי שביתת הנשק בסוף שנת 1948 נעזב  המקום. יש ואומרים שכשל בגלל סיכסוכים שפרצו סביב חלוקת האדמות בין היישובים עקב מחסור בקרקע, יש ויגידו כי בגלל ההתנגדות להטרוגניות שנכפתה בתוכנית אוסישקין [שישה ישובים!]  ויביאו לחיזוק  טענתם את 'ארגון ירושלים להתיישבות' [של 'הפועל המזרחי'] על משפחותיהם וילדיהם  שנטשו את המקום [והקימו את המושב הדתי נחלים ליד פתח-תקווה].

רוב חברי שאר-ישוב עזבו למושבה הגרמנית הפנויה וילהלמה  שליד יהוד היא בני–עטרות שם התכנסו בעיקר פליטי מושב עטרות שמצפון לירושלים. אך, אטקה ואליעזר עם ילדיהם עברו לרשפון בעקבות חברם הטוב מאיר בן-שפר שהיה ממייסדי המושב .

אליעזר וייס הממושקף מונה למנהל הצרכניה במושב  והם גרו בבית האחרון בכפר לא רחוק מפסי-הרכבת שסימנו את הגבול [לימים רחוב הפרחים 22,  בבית בו המזכירות].

''רק כששה שבועות שהו במקום" ענו לצמרת מורן וכנרת ארכיונאיות רשפון. 

מספרים כי חברי המושב יצאו לשמירה כל לילה שני ולא הצליחו למנוע את הגניבות.

בליל חמישי, הארבעה בנובמבר  1948, בלילה חורפי  קרוב לחצות, חדרו מסתננים 'פידאיונים', שבאו מטול-כרם שבשליטת צבא עיראק בירדן, לביתה של משפחת וייס, הרגו ב'סלון' את הבעל אליעזר וייס וחטפו את אשתו אטקה, בשני ילדיהם הקטנים לא נגעו.

אמרו שירה באליעזר מפקד הכנופיה – שחור,  גבוה, לבוש מדים, "בלי כובע או כאפייה" כתבה עדה אושפיז ב'לילה קטלני ברשפון' ['הארץ' 1997 ].

"ערב אחד, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון, דיברנו כי שבעוד כמה ימים, אסע איתו לתל-אביב בכדי לקנות בגדי חורף לילדים, אליעזר ישב עם הגב לדלת ואני מולו, פתאום נפתחה הדלת, נכנס רוצח שחור ככושי עם מכונת-יריה  טעונה, באותו הרגע קם אליעזר מכסאו, אז הרוצח ירה -  אליעזר צנח על הרצפה ונאנח ובאותו הרגע נכנסו הביתה עוד רוצחים" סיפרה אטקה.

אטקה החלה לצעוק ורצה למטבח כדי שהתוקפים לא ייכנסו לחדר הילדים, שנים תפסוה  סתמו את פיה בסמרטוט, כיסו את עיניה בצעיף  והורידו אותה לוואדי -  "לבור הזבל שליד  הבית, שם היו עוד מספר ערבים"  יחפה.  לתחום ירדן הובלה. לפנות בוקר  הגיעו לכפר, למפקדה עיראקית, שם נחקרה והשאירוה בידי שומרת ערביה. בבוקר קשרו עיניה והיא הובלה למקום אחר -  אומרים כי נמסרה לידי סובחי בק טוקאן קצין משטרה ערבי באזור השרון, בתחום ירדן.

הכנופיה מנתה תשעה איש מזויינים בתת-מקלעי סטן  "מכונות-יריה" בפי אטקה.

היו אלה מסתננים-שודדים, 'פדאיון' בלשון העם, שנתנו שירותים גם ל'קומאנדו' העיראקי שפעל מעבר לקווים מכפרים שהיו בשליטת חיל המשלוח העיראקי בארץ ישראל.

"היה רעב קשה, חיים זיפת השודדים [כמו שודד הבהמות  עייד] עברו בטירה לכיוון הים לגנוב מהיהודים וחוזרים עם פרות, פרדות, סוסים, לחם, הכל. הגנבים היו פותחים שוק בכיכר הכפר ומוכרים" סיפר לימים שריף מנצור מטירה והוסיף "גם מכרו ליהודים בכפר-סבא תרנגולות שגנבו מערבים בסביבתם".

עבדול רעוף אל סמרה היה מוח'תאר הכפר טירה בזמן ה'כיבוש' [=הכיבוש העירקי].

כנופיית חסן אבו-פאיד בדווים שחורי עור [צאצאי עבדים], גבהי קומה - פושעים שחטפו את אסתר וייס ורצחו את בעלה – נהגה לחצות את הגבול בטירה באישור הצבא העיראקי לשם שוד, וכדי להוכיח את נאמנותם  הבטיחו לרצות  את המפקד העיראקי  באיברים של יהודי ...

מספרים כי חסן אבו פאיד כושי שעבר לטירה מאזור הירקון, נהג לשדוד יהודים ולהעביר את השלל מעבר לקו הגבול. קצין חדש במפקדה חשד שהוא וכנופייתו מרגלים והתלה את רישיונו של אבו פאיד לעבור מצד לצד. על מנת לקבל את הרישיון התחייב חסן לשלטונות הצבא, שהם אינם מרגלים רק שודדים ויוכיחו זאת על ידי שיביאו יהודי חי או ראש של יהודי . למחרת הביאו אנשי הכנופיה אשה לבושת בגדי לילה יחפה ופרועה.

הילדים חווה ואריה נותרו לבד בחדרם ונמצאו יושבים במיטותיהם  על ידי שכנים, ששמעו את היריות ובאו, בין הראשונים שהגיעו  היה השכן פנחס נומברג בחור בן 18, רופא  המושב ה'יקה' הממושקף ד"ר ורנר כהן והמזכיר. לא נותר הרבה מה לעשות - שלוש יריות אחת בלב גרמו למותו של אליעזר וייס. גם ראובן דייגי בא.

הילדים בתחילה הוחזקו וטופלו על ידי אחות הכפר – חנה ניצן מספר יואב אבניאון, אחר כך הועברו לחזקתם של הדודים בריינה ויעקב  [טישקביץ] צוויקלביץ [אחיה של אטקה] לתקופת זמן, עד שובה של אטקה מהשבי הירדני, (אומרים;  חמישה שבועות ואחרים אומרים 4 חודשים) ועד ששבה לאיתנה.
לעומת סיפורו של יואב אבניאון כותב אריה וייס:

"לאחר הרצח והחטיפה הושארנו הילדים ברשפון למשך כשבועיים אך הופרדנו, חוה הוחזקה וטופלה על-ידי אחות המושב רשפון – חנה ניצן.

אריה הוחזק וטופל על-ידי רופא המושב דר' וורנר כהן" עד שהועברנו לרשות המשפחה בגדרה. לאחותה התאומה של אטקה– יהודית פרלמן שעלתה איתה לארץ [1936] והתיישבה בגדרה.

  

רשפון לא היה איזור רגוע. השכנות עם ג'ליל, וסידנא-עלי לא היתה טובה במיוחד, ערבים עם גמלים נהגו לנוע בשיירות [לימים כביש 2], ולהרעיש עולמות בשעות הלילה הקטנות.

ברשפון חיו עד 1948 בשכנות טובה המתיישבים עם משפחת עאבֵּד – פלאח ערבי שחי במקום והעסיק רועים, שהגיעו מכפרים ממזרח לישוב. סיפרו כי רעו את הצאן  שני  בידווים  - כושי ענק ואחד קטן לעומתו  וקצת שמן. אמרו שהם ביצעו את ההרג בנצלם תוואי שטח המוכר להם.

עאבֵּד עזב מרצונו את ביתו ב'מלחמת העצמאות' עם משפחתו [כמו רבים סבר כי יחזור בשוך הקרבות].

"הרוצחים היו כהי עור" תיארה אטקה את רוצחי בעלה בפני החוקרים הישראליים והוסיפה:"הכושי לחש לעברם 'שקט' ולאחר זאת ירה צרור, בעלה נפל מתבוסס בדמו".

משה אידילוביץ מפקח משטרה באזור רעננה על אנשיו הוזעקו, באו וחקרו.

במלאות שלושים לרצח  ביום ראשון בשעה 3 אחר צהריים עלו לקברו של אליעזר וייס. 

ביום שבת 25  בדצמבר 1948   חדרו שוב כ-שמונה מסתננים 'פידאיונים' נושאי נשק [כשאחד מהם לפחות דיבר עברית], לרשפון ורצחו את אלימלך זלצהנדלר בן משה – יליד ברלין, בן 35 שהגיע למושב זה מרומניה  לאחר תלאות מלחמת העולם השנייה, ובעיצומה של מלחמת העצמאות יחד עם אשתו יהודית לה נישא בינואר 1947 ובתם התינוקת טובה. הם גרו בבית בצפון המושב בית קיצוני והשומרים לא הרגישו.  היו שמועות עקשניות על התעללות בגופתו לעיני אשתו  "חתכו את אוזניו" סיפרו.  בעיתון  'הצופה' [13.12.49]  כתבו "אוזנים יהודיות כרותות במטפחת אדומה היו ההוכחה של הרוצחים המסתננים ה'פידאיונים'  שהביאו למפקדה בטול-כרם להראות  שהם לא מרגלים לטובת ישראל".

מספרים כי שאלימלך קפץ ממיטתו ויצא מביתו למשמע הרעש [יש אומרים כי יצא לברר את פשר היריות, יש אומרים כי הרוצחים דפקו בדלת]  הוא נורה בראשו ונהרג במקום.  הרוצחים התעללו בגופתו חטפו את יהודית אשתו הצעירה - הוציאוה ממיטתה, הלבישוה  והחלו לסגת לעבר קו החזית הירדני-עיראקי בשרון, אך בדרך בחצות נתקלו במשמרות ישראלים שהוזעקו ובחילופי האש שהתפתחו  בקרבת קלמניה יהודית המוכה השתטחה על הארץ, חוטפיה לא התמידו בהחזקתה ונטשוה. היא הצליחה לחמוק משוביה תוך סכנת נפשות  והגיעה לצבא הישראלי בלי שנפגעה והם שהעבירוה למשטרת רעננה. הרוצחים-שודדים נעלמו בפרדסים, לעבר קלקיליה שבידי הצבא העיראקי.

אלימלך זלצהנדלר נטמן ליד אליעזר וייס הקברים הראשונים במושב.

טקסט:

אלימלך בן משה

ז ל צ ה נ ד ל ר

נפ בכ"ג כסלו תש"ט

סוף דבר

 בדצמבר 1948 הביס צה"ל את הצבא המצרי ושחרר את הנגב, המשיך בתנופתו וחדר לסיני, כבש את אבו-עגילה ואת אל-עריש, אולם נסוג לעבר הגבול הבינלאומי לאחר אולטימטום בריטי ולחץ מצד ארצות-הברית.

בשנת  1949 נחתמו במלון 'השושנים' ברודוס הסכמי שביתת-נשק.

בינואר 1950 נסגר החשבון גם עם חסן אבו-פאיד הרוצח.

חוליה של משתפי-פעולה נשלחה לביתו של אבו פאיד בנור-א-שמס מחנה פליטים ליד טול-כרם, ממזרח לעיר, דרומית לכביש המוביל  לשכם, חיסלה אותו ואת שלושת אחיו.

בעיתונות  העברית בארץ דווח כי ערבים ישראלים יצאו לנקום את דמו של היהודי ולאחר פעולת העונשין שבו לישראל.

סיפרו כי בחצות חדרו יהודים בעזרת משתף-פעולה מהכפר לבית הקיצוני בטירה  בחדר אחד ישנו, אחותו של מחמוד דהאר הזקן, חאפיזה שמה וארבעת ילדיה בוגרים בני 18 – 25, כולם אילמים.  היתה גם הבת החמישית אמנה. בחדר השני גרו צעירה בדווית ושתי בנותיה הקטנות.  היהודים כמאומנים ירו ישר לתוך המנעול.

הבדווית עם בנותיה רצו בבהלה לעבר הדלת, הם ירו בבת אחותו, באמנה. הבדווית התחילה לברוח אז לקחו ממנה את הילדות וירו גם בה, אחר כך זרקו רימון לתוך החדר הראשון שם נהרגו שני בנים  

סיפרו כי שישה יהודים הסתובבו למטה ירו לכל עבר, ושלושה שמרו על הגבעה. פצצות-תאורה נורו אל-על, לפני שהלכו התוקפים זרקו כרוזים בם נכתב הפסוק  מספר 'שמות' "עין תחת עין, שן תחת שן" - מידה כנגד מידה.

"כשהגעתי לשם אחרי ההתקפה מצאתי את שני הבנים האילמים מתים ואחותם  פצועה, קודם ירו גם על מנעול הדלת שלי, אך לא  פגעו זה המזל שלנו".  סיפר מחמוד דהאר הזקן מכפר טירה.

אטקה הועברה מטירה לירדן [לימים אָלְ מָמְלָכָּה לְאֻרְדֻּנִּיָּה לְהַאשִמִיָּה= הממלכה הירדנית ההאשמית]  והייתה  כחודשיים במחנה השבויים אום אל ג'מאל בצפון בקעת הירדן על גבול מדבר ליד העיר הנבטית הנטושה הבנויה בזלת שחורה [ליד העיירה מאפרק] שם שבויי גוש עציון 320]  איש בתוכם 83 נשים] שבויי הרובע היהודי מן העיר העתיקה בירושלים [290  אזרחים ו-50 לוחמים.[ הירדנים לקחו לשבי גם את הלוחמים הפצועים מבית החולים משגב לדך. פרופ' אגון ריס, שהיה אז רופא צעיר, דרש מהגנרל עבדאללה א-תל לשחרר את הפצועים ולאחר שהאחרון סרב, פרופ' ריס התנדב ללכת לשבי כשבוי ולטפל בפצועים. שבויי הרובע שוחררו לאחר תשעה חודשים. הירדנים לא התירו ליהודים להוציא את חלליהם, ואלה נותרו בקברם הזמני בלב הרובע עד שחרורו במלחמת ששת הימים. 
שבויי קיבוץ גזר [28 לוחמים כולל שבע נשים ששוחררו כעבור יומיים],  שבויי קרב 'ארמון הנציב' [10 לוחמי 'עציוני'], שבויים מעובדי תחנת הכוח בנהריים [כ-  40 במספר],  שבויי שני קרבות לטרון [שישה לוחמי צה"ל], וחמשת עובדי חברת האשלג בסדום שיצאו לתקן את בריכות המלח בסביבת א- סאפי.

מחנה השבויים הוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באוהלים, עשרה בכל אוהל . 673 שבויים. נשים לחוד.  כשגדר מפרידה ביניהם.
"מעבר לגדר היו הגברים, וביניהם הרב שאר-ישוב הכהן" [לימים הרב של העיר חיפה].

מפקד המחנה מטעם הירדנים היה קצין צ'רקסי בשם אבו עלי. בראש  השבויים היהודים עמד יוסף בלובשטיין מנהריים. שהיה  בקשרים קודמים טובים עם בית המלוכה בירדן.

 ב 7 יוני 1948 שחררוהירדנים את כל הנשים שהיו שם, פרט לשתי 'האחיות'- מהעיר העתיקה  - אומרים שהיו חברות לח"י שביקשו להישאר עם השבויים.

חוה קירשנבוים ומלכה שליט-פרידלר האחרונה מספרת: "בעת שהיינו בשבי הגיעו שתי שבויות נוספות למחנה שלנו - האחת מטבריה והאחרת ממושב רשפון. הן היו איתנו רק זמן קצר (כשבוע-שבועיים).  כאמור, ב-3 בינואר 1949, אחרי שבעה חודשים וחצי, בשבי הוחזרנו לארץ בעסקת חילופי שבויים, תמורת בן דוד של המלך עבדאללה (סבו של המלך חוסיין)." 

אטקה נכנסה לגור איתן  עד לשיחרורה - היא הוחלפה בשבוי ערבי.

ב עיתון 'על-המשמר' כתבו שאטקה הוחזרה מהשבי ביום 15 לדצמבר 1948 .

ב'הצופה' כתבו כי  היה זה "לאחר פניית המפקד דיין לקולונל טאל". 

שעם סיום הקרבות בירושלים נתמנה עבדאללה א-תל כמושל ירושלים הירדנית.

מולו עמד הישראלי, סגן אלוף משה דיין [מפקד חטיבת עציוני  -   חטיבת ירושלים] שמאוגוסט 1948 מפקד הצבאי של ירושלים. גם ב'הסכמי רודוס' בן 

שיחו של  דיין היה הקולונל א-תל. 

כשאטקה שבה מן השבי,  היא עזבה את רשפון תוך שנה מאותו אירוע טראגי, 

היא וילדיה עברו לגדרה לשנה,  ובשנת 1950 עברו לתל-אביב לרחוב מרכז בעלי מלאכה 7, אריה עבר לקיבוץ גל-עד בהיותו בן 10  ואחותו חוה נשארה לגור עם האם בתל-אביב. עוני. צנע. למחייתה תפרה מחוכים לחברותיה מפולין. מדאגה של 'אם פולנית' אריה נשלח בגיל חמש לקיבוץ יש אומרים שלקבוצת כנרת, ואילו אחותו יש אומרים, שנמסרה לאימוץ.

 מאיר בן-שפר ופאול להן ממייסדי המושב רשפון חברים קרובים של אטקה ואליעזר וייס הקפידו לשמור על קשר עם אטקה. כל ערב חג הם הביאו למשפחה מתוצרת רשפון. 

בסוף 1949 התקיים בארץ משפט נגד רוצחי וייס [היה ויכוח אם את העדים מעבר-הירדן לחקור  ב'שער מנדלבוים' הנמצא ב'קו התפר' בירושלים. אולם בסופו של דבר לא הורשו העדים להגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב וחקירתם נערכה בבית המיסיון ליד שער מנדלבוים בירושלים].

השופט חוקר ע' ידידיה לוי העביר את המשפט מבית דין השלום בפתח-תקווה לבית הדין המחוזי בתל אביב.

בתחילת ינואר 1950  אטקה תבעה מנכבדי טירה [שטח עבר- הירדן]  פיצויים על סך של 5000 לירות ישראליות באמצעות בא כוחה עורך דין ד"ר א' גורלי בית הדין קבע כי התביעה תועלה רק אחרי שיורשעו הנאשמים.

ובבית הדין המחוזי בתל-אביב  שנשיאו נ' בר-זכאי, חבר השופטים פ' שוורצמן וז' צלטנר, התובע, פרקליט המחוז א' לייבסון, וסנגור הנאשמים, עורך-הדין י' בן–ימיני - רפיק אל שייח נג'יב וחסן עבדאללה מנצור מכפר טירה שנאשמו ברצח כי שידלו והסיתו את חסן אבו פאיד ואנשי כנופייתו לרצוח יהודים, כתוצאה מזה רצחו פאיד וכנופייתו בה גם יוסוף קאמאל אבו חאמד מטירה את אליעזר וייס ואשתו אטקה נחטפה. מה היה סופו של חסן אבו פאיד אנחנו יודעים.

אטקה וייס נפטרה 40 שנה לאחר רציחת בעלה ונקברה במושב רשפון.

אמו של אליעזר וייס-  זהבה – נספתה במיידנק ואתה נספו 2 אחיו הבוגרים של אליעזר ו-2 אחיותיו הצעירות.

הוריה של  אטקה  יצחק וחוה צוויקלביץ,  חוה נפטרה ונקברה בלומז'ה. אביה של אטקה  - יצחק צוויקלביץ נספה בשואה ואתו נספו אחותה הבוגרת ושני אחיה הצעירים.

לאחר מלחמת 'ששת הימים'  [יוני 1967]  הוקם על ידי  התנועה הקיבוצית ברמת הבניאס [באיזור המפורז לפי הסכמי רודוס]  במקום שיועד למצודת אוסישקין ו' קיבוץ שניר כהיאחזות נח"ל = נוער חלוצי לוחם.

ההיאחזות אוזרחה כקיבוץ בחשוון תשכ"ט [1968]  על ידי ארגון 'השומר הצעיר',  שניר  הוא הקיבוץ הראשון שעבר הפרטה הליך בו הועבר רכוש הכלל לידיים פרטיות והפך להיות קניין פרטי.

"בתודה וברכה על עשייתכם" כתב לצמרת  אריה וייס.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי עם צמרת-רבקה אביבי המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים על אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני כאן, ברצונם או שלא.

עודד ישראלי  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.