זלמן מינקוב – מראשוני הפרדסנים מת צעיר ופתאום

22.11.1911 – רחובות

                               רחובות בית העלמין תר"ן מזרח

 טכסט:

פ"נ

האברך זלמן

בר' ברוך זליג

מינקוב

מראשוני מתיישבי רחובות

נפטר א' כסלו תרע"ב

בשנת השלשים לחייו

רחובות נוסדה רשמית בט"ו באב ['חג האהבה' מימי ה'משנה', לימים נקרא 'חג הכרמים'] בשנת תר"ן על אדמות, שרכש הצעיר יהושע חנקין מהאפנדי הנוצרי מיפו, אנטון רוק, מעל עשרת אלפים דונם ושילם מקדמה של עשרת אלפים פרנק.

חברת 'מנוחה ונחלה'  הוקמה על ידי 'חובבי-ציון' בוורשה שבפולין בראשות אליהו-זאב לוין אפשטיין, זאב גלוסקין  יחד עם אליעזר קפלן  [שהגיע ארצה בשנת 1920], בוריס  [ברוך] סטבסקי  ממנהיגי ציון ומתתיהו כהן [מוורשה משפחה לזלמן אייזנברג]  וגם  'אחד-העם' הוא אשר הירש גינצבורג, ממקימי אגודת הסתרים 'בני-משה' יחד עם הרב יעקב מזא"ה = מזרע אהרון הכהן,  במטרה להקים בארץ-ישראל מושבה לדוגמה, שלא תהיה תלויה בפקידי הברון; גם  הסוחר העשיר יעקב ברוידא [הרחוב הראשון במושבה נקרא על שמו - רחוב יעקב, והוא זה שלימים היה לראש האגודה] עם אשתו הנדבנית סימה לבית חישין איתם.

הם קנו לחברי אגודתם [אומרים ששישים אחוזים] מאדמות דוראן הנמצאות דרומית לראשון-לציון, מיהושע חנקין  באמצעות אהרון-אליהו אייזנברג והרב שמואל מוהליבר  [עסקה שנחתמה במלון ביפו בין  אהרון אייזנברג ללוין –אפשטיין, אמרו כי אז אהרון אייזנברג קיבל כסף מירושת הורי אשתו בלהה [ביילה] הבת של יהושע משל משפחה אמידה בבילורוס ].

 בשנת 1897  הקרקע, שקנו לחברי האגודה חולקה לחלקות -  33 במספר, ערכו הגרלה בוורשה. חלק מהזוכים עלו למושבה שקמה בארץ-ישראל כמו משפחת ר' אלתר [אברהם-ישראל] בוחרסקי  ואשתו רבקה-חיה הערירים -  " הזקנים שבאו מוורשה", וחלקם המתינו ליום.

תושבים שלא היו מאוגדים ב'מנוחה ונחלה' כאברהם-יהושע דונדיקוב, שמואל גורודייסקי, המטריאכלית בתיה מקוב, העגלון אנשל שקולניק והענק האדמוני  ישראל סחרוב -  בעלי ממון, אנשי מלאכה, ופועלים שרצו להתאכר – קנו גם הם קרקעות חקלאיות - נקראו 'היחידים', בהם גם משפחת מינקוב, אך תתפלאו גם משפחת אייזנברג – אהרון-אליהו עם בלה אשתו מוואדי- חנין היא נס-ציונה.

הראשונים בנו את ביתם  ברחוב יעקב, הרחוב הראשון: בראשם היה יהודה לייב יוסיסוב [יוספזון] מן 'היחידים'. [הבית בנוי 'דֶּבֶּשׁ' = אבני כורכר מלוכדות בטיט, גג רעפים אדום = רעפי 'מַרְסֵי' מצרפת, וחומה הקיפה אותו, חלונות הבית צרים וארוכים, מרתף, עליית גג [לחציר כאוכל לבהמות וגם ללינת פועלים] וחדר מגורים מרכזי גדול. גם שובך-יונים הוקם בחצר. השני היה ניסן קנטרוביץ דובר ערבית, אחריו  אברהם-יהושע דונדיקוב וחיים רטשקר. גם הם מ'היחידים'.  

יעקב קרלינסקי החל לבנות ברחוב הזה [למרות מגבלות השלטונות התורכיים]  יחד עם יהודה-לייב מינקוב, אך יעקב לא זכה.

חברת 'מנוחה ונחלה' הקימה ברחוב זה בית בן שתי קומות ומרתף, אורווה, וצריף עץ  שאורכו 25 מטר ורוחבו 7 מטר שנקרא [ברוסית] 'שלאש' והיה לבית הציבורי הראשון במושבה רחובות. ששימש באחד מחדריו, בית-ספר [שעבר במהרה  לרחוב בנימין] וחדר-אוכל לפועלים, אך בעיקר כבית-כנסת,  לידו הקים ר'  אלתר בוחרסקי מאלה שזכו בהגרלת החברה את ביתו [מול הבניין הישן של העירייה ברחוב יעקב, זה שהופצץ בשנת 1948 על יד המצרים].

 צבי קליינר היה גם בין בוני ה'שלאש', הוא התמנה על-ידי 'מנוחה ונחלה' כמשגיח על ענייני המטבח. תפקידו היה להכין את כל הדרוש למזונותיהם של הפועלים, לנהל את החשבונות ולהשגיח על הניקיון.

מטבח פועלים פשוט וזול, האוכל היה טוב מן הרגיל במטבחים פרטיים וזול יותר, לא יותר משלושה גרוש ליום. הפועלים זכו לארוחות - בבוקר ובצהריים, אותן לקחו לעבודה, ובארוחת ערב חמה אותה אכלו בחדר- האוכל ב'שלאש' כיוון שלא תמיד נמצא כסף בכיסם מכרו ב'הקפה'  ורשמו את החוב במחברת. היו כאלה שפרעו את חובם והיו שלא...  [סיפרו כי שגם אותו ניהלו חיה-דבורה אושרוב ואימה מרים] היו כאלה ש'נעלמו' – 'מנוחה ונחלה' נאלצה לכסות את חובם.

 סיפרו כי בחדר אחר הייתה האחות פוקסמן "הפוקסמניכה בכל טיפלה, הכל ידעה. זה היה בזמן המלחמה" אמר יעקב כבשנה [עצמון] בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית 'הרצליה', והתכוון למלחמת העולם הראשונה. כשמוחת'אר המושבה היה ברוך וינר.

גם משפחתו של יצחק רוזנפלד ה'בלן' [אומרים כי הוא שייך למשפחת קרסניצקי] גרה ב'שלאש', וכעובד בית-המרחץ דאג לניקיונו, ולהסקת התנור, ששימש את מקווה-הטהרה לנשים, לפי קביעת הבלנית - אלו הוקמו ליד באר המים הישנה, זו אשר סיפקה מים לצורכי שתיה, טהרת מתים וחברה-קדישא,  לכן היה גם קברן, והיה גם המצלצל בפעמון המושבה;  אך ובעיקר אפה, "היה שם תנור ענקי שבו אפה לחם ומכר" סיפרה אסתר סמילנסקי לישראלה קומפטון לבית כספי.

הפועל הטבעוני אהרון דוד גורדון שגר ב'שלאש' ונהג להתווכח על סוציאליזם-יהודי וסוציאליזם. "גם נח נפתולסקי גר שם" אמרה טובה חפשי לבית חרל"פ [בת המקום שנישאה לפועל].

שלמה לבקוביץ [לביא],  דוד שמעונוביץ [שמעוני], יוסף אהרונוביץ, חיים יפה [יופה הגבוה והחזק, זה שנשא את מרים כבשנה, אחות רחמנייה, יפה ומחוזרת,  זו שאמרו כי היא אחותו של יצחק מ'השומר', שעברו כזוג למושבה יבנאל], אכלו במטבח הפועלים בשלאש;

"היו שם המון בחורים" סיפרו, כי אמרה יהודית בתו של יצחק-זאב אלטשולר לנקדימון [זו שנישאה בשנת 1916 לגרו הוא גרא = גרונימוס קריצ'בסקי, בנו של ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי [איזאק] רופא המושבות הראשונות ראשון-לציון, פתח-תקווה ועקרון,  לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, למשך זמן קצר. וגרא הוא קפטן גרו יליד הארץ נתמנה על ידי הבריטים למפקד המשטרה הכפרית של כל מרחב הגליל; ולרשותו הועמדה 'יחידת הרוכבים' בה רבים מאנשי 'השומר'  המוכרים במושבה].

אך גם לימדו שם,  תחילה קריאה וכתיבה תמה ביידיש  כמו אותו 'מלמד' שיובא מירושלים דוד מנחם [מנדל] דיינארד, "למדנו יותר מהחוץ מאשר בבית-הספר. למדנו בבית מההורים. היינו אינטליגנטיים" אמרה אסתר סמילנסקי.  לימים כשעברו לעברית אשכנזית הביאו את  הירושלמי, בעל המשפחה, יליד פּוֹלֶסְיה שבבילורוס  - את מנחם-מנדל קלֶס שכינויו היה 'בעל התנ"ך' זאת על שום שידע בעל-פה ספרים שלמים מהתנ"ך  "כשגמרו ספר תורה - חומש קראנו 'חזק ונתחזק', אספנו עשיריה שהם עשרה מטליק [= עשירית גרוש מצרי],  ועשינו חגיגת סיום" סיפרה מרים לנדו לבית גרינברג, הבחור בא עם כינור  שאהבו "כך למדנו גם מוסיקה" הוסיפה אסתר סמילנסקי. עם בואו של  המורה שמחה וילקומיץ זה שלימד בעברית ספרדית חשבון ו'דברי הימים', דקדוק לימד המורה הזקן ישראל הלוי טלר [אבא של יהודה, שמותו מכלבת היה לטרגדיה, ושל צילה - אשתו הראשונה של משה סמילנסקי].

ומשפחת מינקוב בנתה את 'בית מינקוב'  ברחוב יעקב -  "בתחילה שני אחים ואחר כך  השלישי, והרביעי שהיה משכיל יותר. אבל שני אחיו הגדולים היו מהראשונים. יהודה-לייב מינקוב והשני  ששכחתי את שמו'' -  אמרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב  והוסיפה -  ''בבניין הקטן  שבחזית המגרש שלנו פתח יהודה-לייב מינקוב חנות של אריגים ובגדים,  למינקוב לא היה מזל, בכל דבר לא הצליח, והמקום עבר לגברת פורר [פוררק'ה] והייתה לחנות מכולת". אומרים שזו בתיה בתו של יהודה ליב יוסיסוב {יוספזון}  שהייתה לאשת יעקב פורר].

לימים נוספו שם בתיהם של  יעקב קרלינסקי [שלא זכה,  אומרים כי, משפחת מרגולין קנתה את שהתחיל], בתיה מקוב שעלתה ארצה בגפה עם חמשה מילדיה [מתוך עשרה], ושמואל גורודייסקי, שהביא מן הגולה את משפחתו הענפה כולל אשתו חווה-רישא לבית זיץ.

ברחוב השני, המקביל  [שלימים יקרא רחוב בנימין, על שם הברון  בנימין רוטשילד...], נבנו בתיהם של  משה הירשנזון, רוזנבלום דב הוא ברל הנפח= 'ברל'ה שמיד' שהיה בעל -מלאכה, ישראל קנטור, ויהושע נחומזון.

"בהגרלה קיבלנו את המגרש ברחוב בנימין ואת הנחלה שבה הייתה הבאר העתיקה" סיפר נתנאל פיינשטיין, בנם של  יוצאי בריסק חייקה-רייזל ויעקב-ישראל  איש 'מנוחה ונחלה' הוורשאית, אח למשוררת נחמה פוחצ'בסקי.

הרחוב השלישי במושבה היה רחוב 'עזרא'. בשנת 1896 קנתה חברת 'עזרא'  - חברה קטנה של חובבי-ציון מברלין, חמישים דונם אדמה ברחובות, מידי חברי 'מנוחה ונחלה'.

 האדמה חולקה לחמישה מגרשים, עליהם הוקמו בתים ליישובם של פועלים בעלי משפחות שעבדו בכרמים. הפועלים שנבחרו היו: יצחק-זאב אלטשולר ממוגילב שבבילורוס  [אבא של נקדימון וסבא של גדעון אלשור], מרדכי [מוטל] גורודינסקי יליד ניסביז, פלך מינסק שבבילורוס [הוא כבר נחמני, האבא של עמיהוד], זלמן אייזנברג [נולד בפינסק בשנת 1840 למרדכי אייזנברג.  אומרים כי הוא קרובו של אהרן אייזנברג שנולד בשנת 1863 באותה עיר בפינסק, אולם, לרב אברהם-משה אייזנברג]. אומרים כי הוא קרובו של מתתיהו כהן מהנהלת 'מנחה-ונחלה' בוורשא. לא ידוע על קירבה כלשהי ליעקב איזנברג חבר 'מנוחה ונחלה'], קלמן-קלונימוס גבריאלוב [יליד מינסק שבבילורוס], והחב"דניק פנחס אושרוב  [יליד מינסק אף הוא, מוסמך לרבנות  כשהוא וחיה-דבורה אשתו ואימה מרים ניהלו את מטבח הפועלים הראשון במושבה כהמשך לתעסוקתן ביפו. משם באו].

הבתים עם גגות רעפים, שני חדרים וחדר קטן נוסף, מטבח ומרפסת פתוחה. השירותים והמקלחת היו בחצר. ובחצר היו 'טאבון' לאפיית לחם, עצי פרי, גינת ירק, תרנגולות ולעיתים פרות, שסיפקו חלב גם לייצור חמאה וגבינות.

אחר כך החלו לבנות ברחוב 'מנוחה ונחלה'   = 'רחוב המיליונרים' בפי עמך,  רחוב הניצב לשלושת הקודמים  שיצאו מדרך יפו [לימים רחוב הרצל]. "רחוב הרצל היה חול, מצד אחד אַקַצְיוֹת ומצד שני סברס " אמר אהרן מדהלה משכונת התימנים – שעריים שבדרום המושבה.

וזלמן אייזנברג [מרחוב עזרא] עיבד עם בניו ילידי פינסק [ אומרים שאשתו היא לאה, בניו מנחם ולייבוש, ובנותיו  דבורה לימים בירמן ולומה לימים יעבץ] את אדמות קרובו מתתיהו כהן מוורשה, שרכש אדמות מחברת 'מנוחה ונחלה'. זלמן אייזנברג מת ב 1909.

 עם הזמן גם בקרב תושבי רחובות נוצרו שני מחנות – 'הזקנים' ו'הצעירים':

'הזקנים' שומרי מסורת שביקשו לשמור על אורח החיים הישן, ונשמעו לרבני ירושלים  "מאוד אדוקים, הם כעסו על הבחורים, שהיו מגולחים ושאינם הולכים כל יום לבית-הכנסת" .זכרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב.

'הצעירים' משכילים. ששאפו לתרבות עברית- לחינוך מתקדם בבית-הספר [תמכו במורה שמחה-חיים וילקומיץ]  שם לימדו בעברית [בהברה ספרדית]. הקימו להקות חובבים להצגת מחזות בעברית, ערכו חגיגות, הרבו לטייל בארץ, אהבו לשיר ולרקוד, עשו 'פנטזיות' כשכניהם, רכשו נשק וסוסים ויצאו לעזרת מושבות שכנות בשעת התקפה. ובלילות  נהגו להראות לרועים מבדווי הנגב, שנטו את מעט אוהליהם  ב'באסה' שליד הג'ומז [ביצת-מים  שליד עץ השקמה]  שבט ערב-סטרייה,  בפאתי העיר רמלה, מי כאן בעל הבית.

כבר מתחילתה, נחשבה רחובות למושבה בה היחסים בין האיכרים לפועליהם הערבים והיהודים היו טובים יחסית -  הערבים יש וגרו על משפחותיהם  בחצרות האיכרים דיברו יידיש ושמרו מצוות, והפועלים היהודים לא הורשו להביא עמם נשים כולל נשותיהם החוקיות [לא מעט בנות איכרים נישאו לפועלים. אם כי הטענה הרשמית הייתה  'לשמור עליהן מפני הערבים'] .

 [מספרים כי לימים - ב'מבצע קדש' בין פליטי עזה מצאו 'מילואימניקים' מרחובות, שען ערבי הדומה למשה סמילנסקי וזה היה שמו 'חווג'ה מוסה'...]

האסיפה הכללית הראשונה של המושבה רחובות התכנסה בי"ט כסלו תרנ"א [1.12.1890]  בבית הראשון שנבנה "כי לא היה מקום אחר".

השתתפו  בה ממייסדי המקום [פחות מעשרים, כולל  האישה בתיה מקוב  אך ממשפחת מינקוב אף לא אחד] אשר דנו באופן בחירת ועד למושבה, משך כהונתו ומספר חבריו.

 נבחר ועד בן 5 חברים בראשות אליהו זאב לוין-אפשטיין [שהגיע].

2 נציגי 'מנוחה ונחלה'  שלמה הלוי גולדין  [לא כאן המקום לדון  בשמירת  הציון לוי וכהן כחלק משמות המשפחה]  המקורב לרב יחיאל-מיכל פינס, ושבהמלצתו נשלח  מטעם האגודה  לתפקיד גזברה ברחובות;  אהרון אייזנברג 'יחידי' אמנם, אך שימש כמנהל-העבודה במקום מטעם אגודת 'מנוחה ונחלה'.

ו-2 נציגי 'היחידים'  אברהם-יהושע דונדיקוב ויעקב קרלינסקי.

 כמו כן נבחרו 2 סגנים אומרים שגם הם מ'היחידים': צבי [הרשל] קליינר ומרדכי גורודינסקי  הוא הפועל נחמני.

יחזקאל סוכובלסקי [דנין] לא נכח באסיפה, הוא יוצג על ידי  אהרון אייזנברג [אומרים שעסקי המכולת שלו ביפו קדמו].

המארח, יהודה-לייב יוספזון [יוסיסוב]- זכה והיה למנהל-החשבונות.  יש ויגידו כי יחד עם  האיכר משה בורשטיין נבחר לוועדת–ביקורת, מן 'היחידים' היו שניהם. אומרים כי הוועד דאג גם לענייני בריאות.

 בבית יעקב ברוידא שנבנה בשנת 1908 ברחוב 'מנוחה ונחלה' [לימים מספר 56]  התגוררה  רחל  [היא  רחל בלובשטיין היא רחל סלע,  היא רעיה =  ריה איסרובנה בלובשטיין, לימים 'המשוררת רחל'] עם שתי אחיותיה שושנה ובת-שבע [על שמן קיבל הבית גם את השם 'מגדל שלוש האחיות'].

סיפרו על  פסנתר כנף שנשלח על ידי אביהן שהיה מן ה'חטופים' לצבא הצאר ניקולאי הראשון  [אמיד עדיין, ונשוי בשלישית] - איסר-לייב בלובשטיין, מפולטבה  שבאוקראינה  - יום שלם עשה הפסנתר את דרכו על גמל דרך חולות, כרמים, פרדסים ושיחי צבר אל המושבה  רחובות. וכשהורד מהכרכרה  והונח ברחוב המאובק, עוד לפני שהועלה לקומה השנייה, בה גרו כבר שלוש העלמות בשכירות, התיישבה בת-שבע וניגנה את הנוקטורנו של המלחין הפולני  והפסנתרן הבינלאומי פרדריק שופן "והשכנים יצאו לשמוע" כתבה נורית גרץ בספרה  'ים ביני לבינך'.

"היו שלוש אחיות בלובשטיין שבאו לרחובות. רחל, שושנה ואמו של אורי מילשטיין [כתוב כי ד"ר אורי מילשטיין היסטוריון ותיאורטיקן צבאי הוא בנם של אברהם מילשטיין ושרה {'גננת נודדת'}, בתם של ברטה {אחות רחל} לבית בלובשטיין וקלמן מלירוביץ, בקיצור: שרה היא אחיינית של רחל המשוררת ] שהיו ממייסדי קיבוץ אפיקים.  שרה [מילרוביץ] התקבלה לקבוצה בשנת  1929 ועזבה בשנת 1934. אברהם  התקבל בשנת 1925 ועזב בשנת 1931. כתבה לי רותי ארכיונאית בקיבוץ אפיקים ושלחה לי תצלומים, מהם עולה כי אחותה של שרה,  עדה, ירדה עם השמאל לרוסיה [אלקינד 1927?]. שרה ביקשה חופשה ל 3 חודשים ועשר לירות [כדי לצאת לעבוד למען הביא את האב לארץ]. חזרה. רם נולד באפיקים בשנת 1930. אברהם ביקש חופשה כדי להצטרף אליה.  לא אושרה ועזב והשנה היא 1931. והאחיות בלובשטיין בתחילה גרו בבית רבינוביץ אחר כך נדמה לי אצל שבתאי בירמן. הן משכו את כל הבחורים בייחוד משום שהיו מאד אינטליגנטיות, מנגנות, נחמדות, שושנה ניגנה בפסנתר. את הבית בנה ברוידה. בנו גם זק"ש  ואליעזר סלוצקי, שבא פעם בשנה מאוסטרליה, בתים יפים. ברוידה גר זמן קצר ומכר לרבינוביץ" סיפרה יהודית פסטרנק  נכדת בתיה מקוב, אותה בתיה מקוב זו שמשפחת סחרוב עברה לגור אצלה ברחוב יעקב [לימים פינת  רחוב יעבץ המוביל לרחוב בנימין] "אני זוכר אותה מפזרת גרעינים לתרנגולות" סיפר לימים ישי סחרוב.

"לא מכר - אמרה לי אילנה הדני לבית דניאלי  - מאחר והזוג ברוידא היה חשוך ילדים, אשתו סימה נתנה את הבית מתנה לאחיה לרבינוביץ" [כתוב כי שמואל-יעקב רבינוביץ אחיין של שרה חישין לבית רבינוביץ, אמה של סימה. שמואל-יעקב ואשתו מלכה התגוררו בבית זה עם בנם, יהושע {זליג} חלמיש].                                                                                              אליעזר גורודיסקי סיפר שישנה שמועה שיהושע לא היה בנם הביולוגי של יעקב ומלכה רבינוביץ אלה היה 'ילד אסופי' דהיינו מאומץ  [לפי בדיקותי היה שמואל-יעקב רבינוביץ בעלה של מלכה, אחות סימה].

"רחל הייתה שוכבת על ערסל שעות על שעות וספר בידה, לפעמים ציירה אבל הייתה מתעייפת מזה מהר מאוד. היא אהבה את השירים שדקלמתי באזניה" סיפרה ליזה האחות הבכירה [מתריסר צאצאים, שראשון להם היה יעקב] על התקופה בקיוב.

 "רחל רצתה להשתלם בציור, שושנה חלמה על לימוד ספרות ובת-שבע ניגנה גם על פסנתר - שלוש בנות זקונים" ושמעתי מספרים, כי רחל ושושנה היו בדרכן לאיטליה ללמוד אמנות ופילוסופיה, וכי למדו עברית מפי עוללי גן הילדים של חנה וייסמן.

"רחל ואחותה שושנה באו לרחובות. כאן למדו עברית, גרו בבית רבינוביץ למעלה. עמד שם פסנתר. נקדימון היה מחזר של רחל. נאספנו שם, שושנה ניגנה ורחל הייתה מדקלמת וחולמת, אשת חלומות, אחר כך באה אחותם השלישית בת-שבע שלמדה מוסיקה ברוסיה, היא אמה של אלה גולדשטיין הפסנתרנית",  סיפרה בת שבע כ"ץ לבית חרל"פ [אשתו של יצחק כ"ץ].

"שם החל  הרומן  בין רחל  [לימים המשוררת] עם בן המושבה 'ילד הפרא העצמאי' נקדימון אלטשולר" סיפר עמיהוד נחמני [אחד מארבעת ילדי נחמני/גורודינסקי] באחד מביקוריו בארץ.

ולזלמן מינקוב לא היה איכפת, עסוק היה בפרדסו.

ימי ראשית העלייה השנייה, ועשרות פועלים עבריים הגיעו למושבה  -'עוף השמים הוליך את הקול'. "הכל" אמרו הליצנים.

"שבעה וחצי גרוש מקבלים כאן ליום עבודה".

"צריך לקשור את הגפנים ולאסוף את הזמורות".

"במסעדה של הפועלים, אצל הירשל, אפשר לאכול מרק בהקפה".

"את התרופות מקבלים הפועלים חינם".

הפועל החקלאי ברל כצנלסון -  צעיר, יפה, ומתולתל אמר:  "זה החוף האחרון, חוף אחר כבר לא יהיה".

הפועל החקלאי אהרון דוד גורדון  [בעל משפחה] המזוקן, כששמע על התאבדות שכנו לחדר במרתף השכור הגיב: "גם כשהמצב קשה צריך להיאחז בעבודה, והיא תראה לנו את הדרך הנכונה".

ומשפחת מינקוב הגיעה. לא בבת אחת.

ההורים: רחל-מיכלה מינקוב נולדה ברוסיה, נפטרה ברחובות בשנת 1916 כ"ה ניסן תרע"ו  [נקברה בבית העלמין הישן של רחובות תר"ן,  שורה יח' מס 47].

ברוך-זליג מינקוב נולד ברוסיה, מחסידי חב"ד, בקיא בתורה, היה מנכבדי המושבה רחובות וכיהן כחבר ועד. נפטר ברחובות בשנת 1917, ו' תמוז תרע"ז ונקבר בהר הזיתים בירושלים  [גוש חב"ד חלקה ג'  שורה יא מס 16], בשלהי השלטון העות'מני.

ועל מצבתו נכתב

פ'נ

הרהח

ר' ברוך זליג ב'ר

זאב מינקוף

נ' ו' תמוז תר'עז

תנ'צבה

ירושלים נתפסה על ידי  הבריטים בכ"ה כסלו תרע"ח  - טקס הכניעה הרשמי של ירושלים בפני הגנרל אדמונד אלנבי התקיים יום אחר כך ב-11 בדצמבר 1917.

בני הזוג הגיעו ארצה עם בניהם כמה שנים אחרי עליית בנם בכורם יהודה-לייב אשר רכש אדמה כ'יחיד' והתיישב ברחובות בשנת 1891.

"לייב מינקוב בא ראשון אחר כך בא אחיו השני מיכאל, אחר כך השלישי והרביעי, ההורים באו אחר כך, כולם מהעלייה הראשונה"  סיפרה בת-שבע  פלורנקו לבית הרשנזון.

כמשפחה נטעו כרם של 10,000 גפנים, ובנו את ביתם כאמור ברחוב יעקב   [ליד 'בית העם' שאבן הפינה לו הונחה  בשנת 1912]. הבכור יהודה-לייב הקים ליד הבית חנות לממכר אריגים, סמוך לפעמון המושבה המיתולוגי.  זה ששימש שעון למרבית מתושבי המושבה, זה  שהתנשא על שני עמודי ברזל, הפעמון השמיע את צלצוליו -  שש פעמים ביום לצורכי עבודה  [פעמון נחושת שנקנה ביפו לדרישת שלמה הלוי גולדין,  שפעל כאיש ועד מבית  דונדיקוב, מן הקומה השנייה כדי להשגיח על הפועלים].  העובדים יצאו בשעה שבע בבוקר וחזרו בארבע אחר צהרים,  אך החל משעה שמונה בערב צלצל הפעמון לשומרי המושבה – שהגיעה שעתם: "משעה זו נאסר על זרים לעבור במושבה", כתב ביידיש הסופר יהואש, הוא יהושע-שלמה בלומגרטן.

ליד הפעמון הוקמה נקודת היציאה לשמירה על גבולות המושבה.

"קול צלצול הפעמון החריד את המושבה. הלילה היה חשוך ומרחוק נשמעו קולות חרדה, צעקות ומרוצה" אמר אחד השומרים.

"מלבד הצלצולים הקבועים היה הפעמון מצלצל בכל אירוע טוב או רע שהיה במושבה - לאסיפה השנתית בבית-העם, לבחירת ועד חדש או לאסיפות אחרות בעניינים חשובים שונים" כתב הצייר נחום גוטמן:

ואנו הוספנו את ששמענו "צלצל גם לכיבוי שריפה, לחתונה או לכל מקרה חשוב שהתרחש".  .

"הפעמון צלצל בבוקר להעיר, אחרי חצי שעה צלצל לעבודה, יצאו בשורות בשירה ל 'בחר' [חפירה במעדר לעומק של כ- 60 ס"מ להוצאת שרשיה  של היבלית = האינג'יל] ובערב חזרו בשירה" סיפר שלמה חרל"פ = חייא ראש לגולי פולניה.  [יליד המושבה והוא בנה של אשתו השלישית של אביו העסקן אפרים-צבי חרל"פ  -  יהודית שפינר]  התייחסו לבית דוד המלך אך באו לרחובות ממזריץ' שבפולין [וחייא מנין? המה נחשבים כבני רבי חייא הטברייני אותו חכם ‏ מסוף      המאה  השנייה לספירה][.

"היו ארבעה צלצולים, בבוקר לעבודה ב-6, ב-12 לסוסים להאכילם, ב-1 לעובדים ובערב. בזמן אסון, אפילו כשנפל קרלינסקי מהסוס, נהיה צלצול אחר"  סיפרה אסתר דונדיקוב לימים אשתו של משה סמילנסקי.

"בעת התקפה היה מצלצל צלצול חרדה ומעיר את האיכרים לקום ולקחת נשקם בידם" תיאר לימים הפרדסן והסופר משה סמילנסקי  וגם כתב,   "לכל צלצול נתן את טעמו המיוחד. פעם היו הצלצולים עליזים ופעם בכו ויבבו. פעם היה מקצר ופעם היה מאריך, הכול לפי המאורע".

"לפעמון היו כמה תפקידים. לפי צלצול הפעמון ומספריו ידעו האנשים מה קורה. למשל, כאשר הגיע הדואר היה צלצול מסוים"  כתבה בזיכרונותיה הרחובותית ביתיה [בתיה]  לימים מרכס  בתם של מיכל לבית כהן [הבת של המורה יצחק כהן ואשתו מרים] ועובד אייזנברג, נכדת אהרון - ביתיה נישאה בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות למרקס יהודה יליד גרמניה שהיה לאיש השיש [עושה מצבות].

 אליעזר [לזיק] גורודייסקי [בנם של רחל לבית לוינשטיין וצבי, דודו –הוא יהודה גורודייסקי אשר כיהן כראש המועצה משנת 1931  עד למותו בשנת 1945 . יהודה הוא בן נעשה ויצחק יוסף גורודייסקי נולד ב-כד' כסלו תרמ"ה {1884} במיר, בילורוס. בהיותו בן 12, עלה עם הוריו לארץ ישראל. הם התיישבו ברחובות בה התגורר סבו- ' שמואל גורודייסקי, שהיה ממייסדי המושבה] סיפר "הפעמון שימש כאזעקה כאשר הייתה סכנת התנפלות או כל סכנה אחרת מצד השכנים מן הכפרים הערביים. בדרך זו הזעיקו את בני המושבה להתאסף כדי לארגן את ההגנה על המושבה או להבריח את הגנבים, המתנפלים".

"פעמון המושבה צלצל, האיכרים והפועלים חשו למושבה ומעדרים בידיהם" כתב דני בר-מעוז בספרו 'ויקרא שמה רחובות'.

יהודה-לייב מינקוב יליד 1870 נשא לאישה בשנת תרנ"ט [1899] את רוזה בת שמריהו. 

יהודה-לייב מינקוב  שנמנה על  ה'צעירים' – "ציבור מתקדם" - ביקש להביא למושבה משהו ציוני אך מעולם התרבות האירופאי. יחד עם 'בעל הקול הערב' [אומרים כי לכן בחרו בו כחזן],  הג'ינג'י צבי-הירש קליינר [קליינרט] סגן בוועד הראשון ברחובות, שנת 1895 בחול המועד פסח,  בחצר  גורדון  ברחוב בנימין,  ב'פיאצה' היכן ששיחקו הילדים, [אומרים כי ב'בית גורדון' על שמו של אברהם-זאב גורדון שהתחתן עם שרה  בתו של שרגא-פייבל יעקבזון, היה המלון של שמואל איזנברג [סיפרו כי למעשה מדובר על שמואל אידלסון  שנשא לאשה את לאה בת ביילה ואהרון אייזנברג]  שהיה לימים 'מלון קליביצקי'  - [יש אומרים כי היה זה בחצר יעקובזון שבשטח של אברהם-משה הלוי הירשנזון חותנו של קליינר שנשא את גיטל בתו הקטנה לאשה] העלו את ההצגה 'זרובבל' [או 'שיבת-ציון'], מחזה היסטורי מימי ראשית בית-שני שכתב ביידיש הסופר משה-לייב ליליינבלום, תרגמו  המורה לעברית, דוד ילין. הוסיפו פזמונים,  אבא נאמן [נימן] איש המשאבות מיפו צייר את התפאורה =דקורציה, ואריה-לייב גיסין  מראשון-לציון אביו של אבשלום מפתח-תקווה, ניגן בתזמורת =אורקסטרא. אספו כסאות, וסידרו במה. גם מאיר ענטין.                                                                                                                                                                       

'הזקנים' כעסו, וכשהבינו כי הלהקה המקומית פורצת מוסר - בחורים ובחורות שרים ורוקדים יחד- פנו ל'נטורי קרתא' בירושלים, ואלה העירו את אוזנו של הרב הרץ נפתלי הלוי וידנבוים ביפו  כרב-המושבות ורמזו לשלטונות התורכיים ברמלה כי מחזה זה אינו רצוי,  חיילים מיפו באו ואסרו להציג את החיזיון.

יהודה מינקוב בא נסער וסיפר. הלכו 'צעירי' רחובות לרמלה והודיעו כי בהצגה משחקים גברים בלבד [כאשר אמנם כך היה], וגם נתנו לא מעט מג'ידות 'בקשיש', יש אומרים כי  לאחר השתדלותו [500 פראנק !] של זלמן מינקוב, האח הצעיר שהגיע ארצה בשנת 1904, נתאפשרה ההצגה, האיסור בוטל וההצגה נתקיימה למחרת, והאירוע הפך לחגיגה גדולה. יש אומרים כי ד"ר שטיין הוא שהסדיר את המופע. בינתיים נשאר הקהל  שבא מרמלה, מנס-ציונה, מעקרון, מגדרה, ומראשון-לציון ללון בחוץ, כי המקומות בבתים המעטים לא הספיקו להלין את הציבור הרב.

 [זאת בטרם 'חגיגות הפסח' ברחובות  שהחלו בשנת תרס"ח {1908} על ידי הפועל חיים יופה].

רקדו כל הלילה הבחורים והבחורות  "שורת ה'רונדו' הקיפה את המושבה" סיפר עמיהוד.

אומרים כי ביניהם היה צבי קליינר  הבמאי, שהוביל את ה'שבאב'  = הנוער כמו הפועל מראשון-לציון משה סמילנסקי, והרחובותיים ברלה הנפח,  ארן שקולניק ולזר מרגולין השחקנים במחזה.

ואילו הרב הנידח יחיאל מיכל פינס כתב מירושלים מאמר נגד ההצגה ונגד התיאטרון בכלל.

. יהודה-לייב מינקוב  עזב  את המושבה  אומרים שלרעננה  ל'אמריקייה', לבנו זאב [יש יגידו כי הלך לבנו תיאודור יש ויאמרו כי הצטרף למשפחת הבת דבורה]

"מימיו לא הצליח בשום דבר", "כל חייו תלש  את  שערות ראשו", "בנו התמרד ועזב את הבית בהזדמנות הראשונה" אמרו .

אז הופיעה העלמה הכנרת רבקה זקושינסקי.

הקונצרט ביפו - האולם מקושט בענפים ירוקים, הבמה קושטה ברהיטים נאים, מלא אור נרות. הסדר מצוין, האנשים ונשים, נאים במלבושיהם כמו ביום חג ומועד. איש איש ופתקו בידו, המפקחים על הסדר מראים בסבר פנים לכל אחד את מקומו. 

"הגברת רבקה זקושנסקי, והאדונים ש' פרס, י' זגורודני וליטוינסקי,  פתחו בכינורותיהם ב'אבני הריחים'  ז' זגורודני והגברת יצחקי נגנו על המכושית = [פיאנו  באנגלית, קלווייר בגרמנית, פסנתר בעברית של ימינו] בארבע ידיים, העלמה רוזה ליברמן  נתנה 'סולו' - נגנה יחידה על הפסנתר משל המלחין והפסנתרן הגרמני לודוויג ואן בטהובן, לאחר מכן העלמה זקושינסקי ומר פרס בכינורות בלווית הגברת יצחקי  בפסנתר ניגנו את 'הספק' של המחבר הרוסי מיכאיל איבנוביץ' גלינקה. הקהל מחא כף ודרש חזר ודרש 'הדרן' .

לסיום האדון קבלקין קרא את 'החלום' של ברוכוביץ בגרמנית ואת אגדת 'הכוס' של המשורר שמעון  ]סמיון[  שמואל פְרוּג בעברית זה שנועד להיות ההמנון הלאומי, כשעוד מצלצלות באוזני השומעים המלים: "הדגלים  מנפנפים ורועשת הנגינה" כתב 'השקפה' ביום רביעי 26 בדצמבר 1906.

העלמה זקושינסקי השתתפה בלא מעט קונצרטים ורסיטלים, "אך יש גם מישהו שלא היה מרוצה" כתב לי ד"ר עמינדב ליבנת  מערד ושלח לי קטע עיתון 'השקפה' מיום 2 בינואר 1907 [ערב חתונתה],  אומרים כי מדובר שם על קונצרט בירושלים היות והפרופסור  בוריס כץ היה אחראי לסדר  והגברת בן-יהודה מכרה כרטיסים [= היא חמדה  אשתו השנייה של  אליעזר בן-יהודה ואחותה של אשתו הראשונה, דבורה. חמדה נולדה בשנת  1873 בשם ביילה יונס, אחר כך שונה שמה לבֶּל  ואחר כך לפולה, אך לחמדה הייתה מיום נישואיה בשנת 1892  למחייה השפה העברית. לדברי המבקר הפריזה הגברת בן-יהודה  בתארה את "הגברת זקושינסקי שולטת בכינורה ותחת אצבעותיה הזריזות הוא נותן כל מה שהיא רוצה ממנו" וגם בא בטענות כי הגברת זגורודני  על הפסנתר שוב ניגנה את 'הסערה' של שופן !

חתונת העלמה רבקה זקושינסקי עם האדון זלמן מינקוב  הייתה ביפו  על אף מזג האוויר הסוער  כי שם קרובי משפחתה.

ביום א' ה' שבט תרס"ז 20 לינואר 1907  בערב באו כול המוזמנים אל החופה [רבים מאד אל הסעודה והשאר לזמן הריקודים] "לא חסרו נשים נחמדות ולא תלבושיות יפות" כתב עיתון 'השקפה' מיום 30 לינואר  1907.

הכלה שערותיה השחורות והיפות לבושה בשמלת משי לבנה, סביבה נדחק כל 'העולם היפה': שתי אחיותיה הצעירות היו כמו נושאות כליה.

גם  רחל-מיכלה עם בעלה ברוך-זליג מינקוב  הורי החתן מנכבדי המושבה רחובות   ביחד עם הורי הכלה האדון והגברת זקושינסקי  מג'נבה בשוויץ, ויחדיו תרמו לבית התבשיל עממי ביפו לעולים עניים  - לידי ראש הוועד שמחה גולדברג "שעסק בצדקה כל ימיו ויסד מוסדות חסד ביפו" והמנהל המייסד משה-אברהם שטורמן [מנוחה ומשה-אברהם, {ההורים של חיים שטורמן}, עלו מאוקראינה בשנת 1906 והתיישבו ביפו.  האב פתח בית תבשיל לעולים, אך כשנפטר ממחלה בסוף אותה שנה, המשפחה עברה לסג‘רה]. "די האכל חינם ארבעה ושבעים איש" פורסם למחרת בעיתון 'השקפה'.

המוזמנים רקדו כמעט עד אור הבוקר את הריקודים החדשים:  את ה'סקוור דאנס' מארצות-הברית  בו ארבעה זוגות, ה'פוקסטרוט' =  Foxtrot האירוטי לזוג,  כן 'פסיעות ארבעה', גם את הטנגו הלוהט בסגנון מערבי - 'צעדי ספרד'.

"היו הרבה יותר בחורים מהמרקדות"  ציין אותו כתב באותו עיתון -'השקפה' מיום 30 לינואר  1907.

  

במושבה רחובות נערכה בשנית 'חגיגה עממית' ביום ה'  ב' דחוהמ"פ אחרי הצהרים [8.4.1909].

[החגיגה הראשונה הייתה בחול המועד פסח, שנת  1908, כשחיים יופה נאם].

העוסקים בחגיגה זו הם צעירי המקום יחד עם השומר-הרוכב מאיר ענטין שנשא בשנה זו את מינה [בתם של לאה לבית בנינסון  ואיש ביל"ו צבי הורביץ], וגרו בבית שבנו ברחוב יעקב, [סמוך לבית גורודייסקי] והד"ר אריה  פוחובסקי. בתכנית: תהלוכה, נאום פתיחה, התחרות בחמורים [המתחרים יהיו ילדים], מרוצה רגלית, משחק באבנים, מרוצה בשקים, והתחרות סוסים.

"יפו והמושבות הסמוכות מכינות את עצמן ללכת בהמון לרחובות גם 'ראשון' התקשטה ותראה את יכולתה" כתב 'הצבי' [4.4.1909] גם המשורר ביאליק ויתר האורחים יהיו שם.

חיים נחמן ח"נ ביאליק נחת בחוףיפו  ב-29 במרס 1909, ליווה אותו בביקורו בארץ הסופר הצעיר שמואל יוסף ש"י עגנון שהתגורר ביפו.

'פגישה מיוחדת'  בכניסה למושבה ערכו  הבחורים לביאליק  ופמלייתו  - מרוץ בסוסים ויריות 'זלפיות' = קליעה למטרה,  ענה רוביק רוזנטל  [החליפו וכתבו ז'  במקום  צ'] .

ובערבו של אותו יום, ברחובות, ניגנה בכינורה  הגברת מינקוב-זקושינסקי תושבת המקום – רסיטל.

העיתון 'החרות ירושלים' ביום רביעי 8 לספטמבר 1909 תחת הכותרת 'לברר וללבן'   כותב אודות סכסוך שיצא לרשות הרבים בו מעורבים גם תזמורת 'כנור-ציון' בפתח–תקווה ומנהלה ומנצחה מר  קובלסקי [לימים, בעל חנות לכלי מוסיקה בתל-אביב] ש"היה מעורב בכל סידור קונצרט או נשף לאומי",  שם מוזכרים כמה נגנים ידועים ומוכשרים כמו הגברת מינקוב המוזכרת לטובה, פרס, מילמן, הגברת קרישבסקי [אומרים  כי זו יהודית-איטה שנישאה לבנארי מתתיהו מראשון-לציון ] והגברת קייזרמן  [אומרים  כי זו מרים המורה לפסנתר אשת נתן קייזרמן מחיפה].

 מיכאל מינקוב שנטע ובנה עם אחיו הבכור יהודה-לייב מינקוב  את 'בית מינקוב' ברחובות חזר לרוסיה  מסיבותיו הוא. "נפטר במקסיקו" אמרה לי שולמית בוגין בת זלמה- בתו של אהרון-זלמן  מינקוב.

האח השלישי – בנימין-שלמה מינקוב  יליד 1885 שסייע לשני אחיו בהבאת ההורים  לרחובות,  עליו אמרו  "אדם צנוע, שקוע בעבודתו ולא התבלט בתחום העבודה הציבורית" עזב  ונקבר בשלהי השלטון הע'ותמני בפתח תקווה = יח חשוון תרע"ח 3.11.1917.

אהרון-זלמן מינקוב, הבן הצעיר, הרביעי והאחרון ובעל המעוף נחשב כחלוץ הפרדסנות ברחובות. [יש אומרים כי חסר מזל היה ובני משפחתו הם שנטעו את השתילים] מאחר ומטעי השקדים וכרמי הגפנים, עליהם התבססה כלכלת המשפחה, ידעו עליות ומורדות "לכולם היו גפנים ושקדים. באו שנים שחונות והיבולים ירדו, והקפנודיס [= חיפושית] פגע בשקדים" ציטטו את מרדכי יעקבזון מראשוני המושבה [בנו של שרגא-פייבל]. המטעים ויבולם לא הספיקו לפרנסה, יש ונאלצו למכור חלק מאדמותיהם.  הוחלט על מעבר להדרים.

וכך ננטע,  בצפיפות, בשנת 1904, לאחר שנת שמיטה, על אדמת 'קדימה'  בצפון המושבה [תחנת הרכבת החשובה למשלוח פרי ההדר לנמלים  שליד הפרדס נפתחה בסמוך בשנת 1920]  שרכש אהרון איזנברג מעיריית רמלה,  100 דונמים  פרדס הדרים מתוך 150 הדונם, שקנה זלמן, וליד הבאר שנחפרה ניטעו עצים אקזוטיים שהביא מאפריקה או מאמריקה  האגרונום שמואל-צבי הולצמן החולם המעשי  -  ו"סביב הבריכה נשתלו עצי צל ונוי".

"עשו הרבה שגיאות בהתחלה והוציאו הרבה כספים".  סיפר מרדכי פורר בנם של יעקב ובתיה לבית יוספזון נכדו של יהושע פורר מהאגודה הוורשאית.

והיו עוד טרדות כמו 'איסור ערלה'-  גם רבני ירושלים קבעו כי אסור לאכול או לסחור בפרי  בשלוש השנים הראשונות לנטיעת ההדרים [בטו' בשבט] ומאז במשך שנה חל עליהן דין 'נטע רבעי' - כלומר  'פירות קדושים', שיש לאכלם בטהרה בירושלים,  או במקרה הדריו של מינקוב  לפדותם בכסף [בו ישתמשו  הרבנים ויחלקו לעניי עירם  -  האמורים לרכוש מוצרי מזון  שיהפכו  לקדושים, ולאכול אותם שם בטהרה].

גם 'מעשר' שנתי שולם בדרך זו, וכך גם השתמשו בו.

כל החורף שמרו על העצים "קשרו לסמוכות"= ל'סנדות', בקיץ פתחו גומות שנקראו 'צלחות', השקו וזיבלו [בעיקר 'זִיבֶּל רַאנֶם' = חריוני עיזים שקנה מהכפריים הערבים].

ההדרים התחילו לקבל שם טוב.

בכניסה לפרדס מ'דרך רמלה' היא חלק מ'דרך הים' העתיקה [=[Via Maris נבנה שער רחב ובראש הגמלון הוטבע 'מגן דוד', בגומחת-צד לשער הכניסה נקבע ברז מים לעוברים  בה להרוות את צימאונם וקראוהו 'סביל בייארת מינקוב'  = רהט פרדס מינקוב.
בחזית הפרדס נבנה בית מיון ואריזה; לבירור הפרי, מיונו ואריזתו, שוקת מאורכת  לטבילת חישוקי העץ  במים לסגירת התיבות, מסילת פסי מתכת צרה עליה קרונות  מלאות פרי, שהורק מן הסל [=כּוּפָה],  וארגז העץ [בּוּקְסָה], נדחפים ביד הפועלים, חצתה את הפרדס -  'טארזינה' קראו לה [באנגלית 'דרזינה' ע"ש הממציא המהנדס האוסטרי קארל פון דרייס] חיברה ביניהם, הוקמו מחסנים לתיבות הפרי, אורווה לבהמות-עבודה, חדר- אוכל לפועלים ו'חדר-שירותים'  וגם – בריכת אגירה מדורגת להשקיה. לידה נישא בית  כאשר קומתו השנייה מיועדת למנהל הפרדס = הבִּייאַרְגִ'י, ומדרגות עץ חיצוניות הובילו  אליו, כשעל גג הרעפים שלו הוצב פעמון -  'שעון' לעובדים ולהולכים בדרך [ בבריכה זו נהגו ללמוד לשחות ילדי  המושבה – "ה'חתיכה' מבית לוין הייתה קופצת  'ראש' לבריכה מחומת הכורכר המפרידה בינה לבין בניין המגורים" אמר ה'ראשוני' יוסק'ה טוליפמן. הסופר ס' יזהר  הוא יזהר סמילנסקי בן המושבה  - בנו של זאב סמילנסקי מ'הפועל-הצעיר'  {זאב הינו אחיו של הסופר, הפרדסן, והמפקד משה סמילנסקי},  הנציח את הפרדס ואת הבריכה בסיפורו 'רחיצה בבריכה'.   

"הדרים צריכים הרבה מים" לכן חפרו ערבים, בעלי מקצוע  באר; 23 מטר עומקה ורוחבה מעל שישה מטר, דפנותיה מחופות באבני כורכר מהוקצעות, מנוע  הקיטור הוצב מעל [אומרים שהמנוע עם המשאבה  נקנה מליאון שטיין ביפו, נפט נקנה בפחים מרוסיה עד המלחמה];  בלילה שאבו  ומלאו את הבריכה וביום הובילו ממנה מים בתעלות בנויות ל'צלחות' העצים החפורות - 'השקייה בהצפה'. ליד הבאר  - בית בו גרו פועלים-שומרים כמו אלעזר פינקלשטיין המכונה 'דער פעטער לייזער' =האבא אלעזר,  או העלמה חווה גורדון  שסיפרו כי היא אחותו של יגאל השומר, גם זלמן  אסושקין  [אלון] שם,  לו נישאה חווה בנישואי ה'שומר' בשנת 1913.

ההשקייה נעשתה [בזול]  על ידי גברים יוצאי תימן [תחילה ממשפחת קפרא ולאחר מכן בני משפחת שרעבי או כארווני] וילדי שכנים יהודים.

הפרי שנקטף, הנערות והנשים ישבו ואת ה'בְּרָרָה'= תפוזים שאינם ראויים ליצוא, הוציאו; מיינו את הפרי הנשאר לפי גודל, עטפו אותו בנייר דק ומיוחד וארזוהו בתיבות [כשחותמת מציינת את מספרם בתיבה].

והבחורים, רובם בני תימן, הפליאו בעבודת ה'קָדוּם' = אותו פטיש-גרזן  לנעיצת מסמרים בתנופה וחיתוך  סרח חישוקי העץ השחורים בזמן סגירת התיבות [=סַנְדוּק בתורכית]  המלאות פרי,  שהובלו על ידי גמלים  והושטו  על גבי דוברות [='מָעוּנוֹת'] לאוניות בנמל יפו שיקחום לאירופה.

כמי שדגל ב'עבודה עברית' הפרדס היה למרכז פועלי העלייה השנייה.  כמו השומר  דוד שימעונוביץ הוא שמעוני המשורר, שלמה לבקוביץ [לביא]  ממקימי עין-חרוד ומשפחה שכולה לימים, ורחל המשוררת שהחליטה 'לנגן במעדר ולצייר על האדמה' ושבפרדס מינקוב התנסתה לראשונה בעבודה חקלאית.  כך הפועל החקלאי  יוסף אהרונוביץ,  שיזם הקמת חנות קואופרטיבית של פועלי רחובות ולימים עורך 'הפועל הצעיר', בן-ציון ישראלי [צ'רנומירסקי] איש 'ההגנה העצמית', ממייסדי  קבוצת כינרת, פועל שבא מפתח-תקווה עם נח נפתולסקי הטבעוני שגם התגורר בפרדס,  ומאיר רוטברג 'מלך  המעדר' ['שלישיית היחד'] והכיר שם את אשתו לעתיד חיה בת מנהלת מטבח הפועלים שברחוב 'מנוחה ונחלה'  אשר סיפקה אוכל לחלוצים - פייגע זלצר [או הזלצר'קה].

גם הסופר יוסף חיים ברנר נהג לבקר אצל זלמן מינקוב והשניים ניהלו שיחות נפש על 'דת העבודה'.  גם הסופר והעיתונאי בנימין גורדון בביקורו בארץ ] 1909] שוחח עמו על חשיבות 'האחריות ההדדית'.

דיברו ודיברו אך החובות לא פחתו, גם ה'מעשר' ששולם מידי שנה כדין הכביד. אהרו-זלמן מינקוב היה איש משכיל, חובב תיאטרון ומוסיקה. הוא נשא לאישה את רבקה זקושינסקי, משוויץ הכנרת שנהגה לתת רסיטלים ולהופיע בקונצרטים בקונצרטים  סיפרו כי הוריה היו בעלים של בית אחלמה לחולי שחפת ליד אגם ג'נבה.

את ביתם בנו ברחוב 'מנוחה ונחלה' שם נולד בנם בכורם יובל והמיילדת ? יש ואמרו כי זו - ביילה מנדל אשת רפאל-הלל לבקוביץ,  יש ואמרו  - חסיה הרבבסקי אשתו של אליעזר הרבבסקי ,ויש שאמרו שנולד ביפו, ששם קרובי אמו .  לשמו הוסיפו גם את השם אנדרה -אדולף.

יודעי תורה היו איכרי רחובות ונהגו לפי חכמינו [''רבי חזקיה ורבי כהן בשם רב''] כי "אסור לדור בעיר שאין בה רופא".

 מחלות עיניים ובעיקר הגרענת -הטרכומה היו מן הנפוצות בארץ ויוחסו להעדר אח =תנור חימום סגור, כבאירופה. החימום בבתים נעשה על ידי גחלים לוחשות במחתה גדולה "והבית מלא עשן וקטור".

כתרופה עיקרית לגרענת השתמשו בנחושת-אמוניהAMMONIATED  = COPPER שנמשחה בעזרת מכחול וגם בתמיסת כסף-ניטרטי היא ה 'לפיס' או 'בלושטיין' שלרוב גרמו להחרפת הדלקת. "חותנו של חובש המושבה אליעזר-יצחק הכהן הרבבסקי ששמו יצחק-אברהם הכהן הרבבסקי לבוש סינר מזוהם – נהג למרוח 'בלושטיין' לעיני הילידים שעברו לפניו בתהלוכה לשם ' שמירען די איוגען' [=מריחת עיניים] לאחר זאת נעצמו העיניים כמו נתעוורו מכאב" סיפרה ישראלה קומפטון מרחובות.

"הלכו אל הרוקח הרבבסקי כי ברחובות לא היה רופא. את עצמי אני זוכרת רק במחלה אחת מסוכנת, דיזנטריה, שכבתי חצי שנה. שטיין מיפו [ד"ר מנחם שטיין שבשנת 1890 עבר ליפו, שימש  שם כרופא עירוני וניהל את בית-החולים 'שערי ציון'] בא לטפל בי. אחותי סבלה כל קיץ מדלקת עיניים, הייתה שוכבת מסכנה שבועות בחושך עם עיניים אדומות. סבלתי קצת וטעמתי את הטעם, האבן הכחולה, הלַפֶיס הייתה בשביל טרכומה  [= גרענת, דלקת עיניים הנגרמת על-ידי חיידק ועלולה לגרום לעיוורון] קיבלנו טיפות שחורות בוערות לדלקת. הרוקח היה אדם מעניין, טיפוס, למד הרבה הייתה לו עמדה, הוא היה כמו רופא. היה לו סינר עור מלוכלך, מלא כתמים כל ילד קיבל טיפול בלפיס" סיפרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב.

"ברחובות היה בתחילה הפֶלדשֶר [=ממלא מקום רופא =ידען=מרפא]  גרבבסקי הוא היה בא כוח הרפואה הראשון ברחובות. הוא נתן רפואות לכל מיני דברים. אבל כשהיה משהו יותר רציני היו נוסעים ליפו ולירושלים. גרבבסקי לקח עליו משימות גדולות, היה פותח פצעים, היה מורח את העיניים בבלאושטיין [אבן כחולה]. לרוב הילדים הייתה טרכומה, כולל אני. בערב כמעט כל בית הספר הלך לבית המרקחת והוא היה מורח לנו את העיניים. זה היה כאב איום. עם איזה מן עיפרון, ועבר מאחד לשני ומרח בלי לנקות" סיפרה יהודית פסטרנק לבית מקוב.

"לאחר מחלה היה בא גרבבסקי עם קרבול, סבון, ומחטא" סיפרה יוצאת פרס, אסתר הנשואה ליחזקאל חביבי [ביבי]  שהגיעו למושבה בימיה הראשונים כזוג  מירושלים, ברגל באו.

"ה'פרופסור' שלנו היה גרבובסקי [דוברי רוסית אמרו גרבובסקי] אשתו חַשְקה הייתה מיילדת"  סיפרה מרים לנדו לבית גרינברג.  

מספרים כי עם הגיע אליעזר-יצחק הכהן הרבבסקי, ידען ידוע במושבות יהודה לרחובות לא עזב עוד את המושבה שם נודע כמרפא ואיש ציבור, אפילו המורה ישראל הלוי טלר הודה בזכרונותיו ל'רופא הרבבסקי' כי ריפאו.

כבר בימים הראשונים של המושבה  סוכם עם רופא ראשון-לציון אומרים כי היה זה הד"ר אהרון [ארנולד] מאיר מזי"א [=מזרע ישראל איסרלין], שיבקר ברחובות פעם בשבוע [יחד עם מאיר אלכמייסטר ה'אפטייקר'=רוקח].

"בשנה הראשונה של רחובות, אבא [יליד 1867] התחיל להקיא דם. הוא שתה מים, אלה היו המים ברחובות, עלוקה שתתה את דמו.  קראו לד"ר מזי"א והוא אמר: 'שחפת מהירה', [כלומר - לא תחיה הרבה]. שבועות אחדים יצא דם וד"ר מזי"א לא ידע, או לא הבין,  עד שהעלוקה יצאה לבדה דרך הנחיריים [אבי חי עד שהיה בן 82]" סיפר עמיהוד נחמני בנם של הפועל מרדכי נחמני [גורודינסקי] ושל לאה לבית קיבלביץ.
"השתמשו במים בצמצום. המים שימשו לכל, היו מלאים עלוקות, סיננו אותם בעיקר לשתייה. היה אז סבון משכם, סבון טוב, אמיתי, יוצא מהכלל חפפנו ראשנו בסבון זה. . . ". סיפרה  אסתר סמילנסקי.

ולאחריו בא  ד"ר שמעון ענטין מראשון לציון.

הוקם בית-מרקחת קטן, הוזמן חובש אומרים כי היה זה  זאב-וולף [וולוועל]  ירושלימסקי  בשכר חודשי שתפקידו לטפל חינם בחולים.

הפועל פנחס אושרוב  שגר ברחוב 'עזרא' חלה בשחפת, הטיפול ניתן על ידי רוקח המושבה - סירופ נגד שיעול, וגרם להחרפת המחלה. הועבר לבית-חולים בירושלים [אומרים 'רוטשילד' שעבר אל מחוץ לחומות]  שם נפטר [י"א חשון תרס"ז] ונקבר בהר-הזיתים.

"המושבה רחובות סבלה בשנותיה הראשונות ממצוקה כלכלית חריפה, עד כי נבצר מתושביה להזמין רופא, באחד מבתי 'מנוחה-ונחלה' הותקן בית-חולים שבו הגישו כינין [בעיקר לטיפול בקדחת-הביצות היא המלריה] ואנטיפירין [= משכך כאבים], ועד המושבה שכר 'חובש תמידי' ששימש גם כרוקח. עלות  הקמתו של בית-המרקחת, על החומר הרפואי שבו הגיעה לכדי 700 פרנקים, הרוקח קיבל שכר חודשי זעום והתחייב לרפא בחינם את כל הפונים אליו. בכל חודש גבו מן 'הקולוניסטים' את חובותיהם, ובכסף זה חידשו את מלאי התרופות. אותם 700 הפרנקים שקיבלה המושבה  מ'מנוחה ונחלה' במתנה קיימו את בית-המרקחת שנשאר קניין הציבור לדורותיו" כתב  אמנון מיכלין בספרו 'מעשי רוקחים'.

הוצאות הבריאות חולקו בין האיכרים לפי מספר בני-המשפחה  והפועלים שעבדו במשק, כשפועל [יהודי או ערבי] נחשב לבן משפחה. יש אומרים, כי בעד הרפואות שילמו את מחיר העלות בתוספת  עשרים וחמישה אחוזים, לאנשים מבחוץ התרופות נמכרו בתוספת של חמישים אחוזים. 

"כל חולה יהיה יהודי, מוסלמני, או נוצרי, ייענה ומקבל גם סמים חינם" כתוב  בספר 'מצב הרפואות  בארץ ישראל'.

בראשית שנת תרס"ג [שנת שמיטה],  מגפת הכולרה בארץ הפילה חללים לא מעט.  רחובות כשאר המושבות הקימה הסגר סביב  ולא נתנו לאיש  לבוא מן האזורים הנגועים. רחובות הקימה  משמרות לצורך זה ומונו שני משגיחים שיארגנו את השמירה.

 'הצעירים' דרשו  שצעיר מן המושבה יקבל את תפקיד הרוקח [אולם שלטונות התורכיים חשדו ביוצאי גרמניה] בעוד ש'הזקנים' רצו למנות מישהו מבחוץ. 

 "נאר גיזונט", אמרו 'הזקנים', 'הצעירים' הסכימו, הוועד עשה, ובראשית שנת 1908 התמנה ד"ר אריה פוחובסקי, עולה חדש מרוסיה, לרופא של רחובות.

"אבי היה צמחוני, עד שנפגעו עיניו והרופא פוחובסקי אמר לו לאכול בשר" סיפר עמיהוד נחמני מארצות-הברית באחד מביקוריו  במושבת ילדותו.

מספרים כי יום אחד הוזעק  הדוקטור המנתח לטפל בבנו של ע'אנים השודד הנורא  מהכפר השכן מע'אר, הילד נפטר ורחובות הייתה כבמצור. הרופא נאלץ לעזוב מחשש לחייו. בני רחובות נותרו ללא רופא. ד"ר אליקים וויצבורד מראשון-לציון בא שלוש פעמים בשבוע למושבה. חברי הוועד לא שקטו: כמועמדים היו ד"ר שאול טשרניחובסקי וד"ר אריה מקלר.

אך ד"ר ארתור רופין, מנהל 'המשרד הארצישראלי' ביפו  קרא למושבה את יליד רומניה  ד"ר אברהם צבי [הרמן] מוסקוביץ  [שטבע בוואדי  ליד לוד בחורף 1916] וכך ביום חמישי, באמצע חודש אדר שנת תר"ע  שנת השמיטה, הגיע ליפו ד"ר מוסקוביץ עם אשתו פרידה לבית  שטראס  ובתו הבכורה רות-תיאודורה  באונייה איטלקית.

"משפחת חיה ושמואל ריבוצקי 'בעל העגלה' על שלושת ילדיהם עזבו את רחובות ל'ארץ קרה' בגלל מחלת העיניים" כך אמרו לי.

מימי רחובות הראשונים היו סכסוכים בין ערביי זרנוגה לבין יהודי רחובות  וכבר כתב על כך יעקב רואי  במאמרו  'יחסי רחובות עם השכנים הערביים'
"אני זוכרת את התנפלות זרנוגה בראשית רחובות,  ברל קיבל נבוט באף"  אמרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב כשישראלה קומפטון מתחקרת.

"ברל הנפח [ מפרזל-הסוסים ושומר מסורת] שלחם במוט ברזל נגד בדוויי סטרייה  בהתנכלם למושבה, שם שבר את אפו" הוסיף גם נקדימון אלטשולר לישראלה קומפטון.

"זרנוגה תמיד התנפלו על רחובות בימי חגם; בדרכם מ'נבי סאלח' ברמלה היו עושים איטבח אל-יהוד" נזכרה יהודית פסטרנק לבית מקוב.

"פחדו, כי הערבים מזרנוגה גנבו" אמרו אסתר לבית חאתוני ויחזקאל חביבי ממשפחת רחמי  זוג יוצאי  שיראז בפרס שבאו מירושלים עם ראשית המושבה, ברגל.

"ההתקפה הראשונה הייתה מצד זרנוגה. זרנוגה התנפלה עלינו. התאספו אצלנו למעלה בחדר כל הנשים והילדים. אני לקחתי את ה'הַק-מֶסֵר' [=מקצץ בשר, ובעברית צחה- קופיץ], זה היה הנשק היחידי שלי. התאספו ביחד בכעין מקלט. כל הגברים יצאו, סגרנו את הדלת" סיפרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב.

מספרים על מקרה שהיה בשנת  1908: ערביי זרנוגה הרגו אחד מהכפר. שמו היה דיב [= זאב בערבית]. לפני שנים הם הרגו את אביו. כגואל דם אביו התהלך דיב בזרנוגה וברחובות ואקדח 'בראונינג' באבנטו לרמוז כי יבוא יום והוא ינקום דם אביו וכולם הבינו את כוונתו. לילה אחד ערכו ידידים, לכאורה, 'טבחה' [= סעודה] ודיב היה בין הקרואים ושם נהרג ואת גווייתו הביאו לאדמות רחובות בכדי להאשים את אנשיה במותו. לרחובותים נודע מי ומי ההורגים, ועד המושבה בלחץ האסיפה גזר גזרה לא להעביד פועלים מזרנוגה "וכל העובר על הגזרה ישלם עשרה פרנקים עבור כל פועל העובד יום אחד". אהרן אייזנברג  מנהל אגודת 'נטעים' [אחרי שחברת 'מנוחה ונחלה' התפרקה] אשר רוב פועליו ועגלוניו היו ערבים מזרנוגה עבר על הגזרה "ותהום רחובות!"

תוך כדי באו אחדים ומסרו לוועד כי פועלי זרנוגה מבקשים לעשות שלום בין המושבה וביניהם ולבטל את ה'בויקוט' =החרם.

אחדים, והם מהבקיאים, יעצו למושבה להשלים עם הכפר, שהיה מוכן לכך, אבל אנשי המושבה לבם ודמם היה 'חם', והקונסול הרוסי שרוב בני המושבה היו נתיניו, דחף לבקש משפט ולהעניש את הכפר כדין. המושבה הסתבכה במשפט ממושך, שאכל אלפי פרנקים ולא העלה דבר. אמרו כי החרם שהטילה המושבה על פועלי הכפר היה לטובתם של מעבידיהם הערבים, שבגללם בא הריב.

ביום חמישי י"ז שבט התר"ע [27.1.1910] באו לישיבת הוועד מר ברוך-זליג מינקוב, מר יהושע גולדפרב, מר אהרון שמואליין ומר אפרים-אליעזר זק"ש [= זכר קדושים], "טיפוס מיוחד במינו, עשיר מאד, קמצן מאד, כל דבר שמצא ברחוב, בורג או שרוך אסף, וכך אומרים נעשה עשיר, לא איבד מאומה". סיפר מרדכי פורר– נכד ליהושע פורר ובנם של יעקב ובתיה לבית יוספזון.

מפה לשם החליט הוועד למסור את עניין החרם לאיש המעורה בענייני השכנים לברוך ויינר ולאיש הוועד לאהרון שמואליין, שיהיו המתווכים בין המבקשים ובין ועד המושבה וימסרו לוועד איך הם אומרים לעשות את השלום, וגם קראו לאסיפה כללית כי רק היא הייתה מוסמכת לבטל את החרם.

במוצאי שבת קודש, אור ליום ראשון כ"ז שבט תר"ע [6.2.1910] באו יותר מחמישים  רחובותיים  לאסיפה הכללית  לדון  בעניין  החרם על פועלי זרנוגה.

מר יהושע גולדפרב  מהוועד פתח את האסיפה  ומסר את רשות הדיבור לחברו בוועד לאהרון  שמואליין, שהסביר כי בעת האחרונה באו פועלי זרנוגה  וביקשו לעשות שלום, כי הם לא אשמים בדבר זה ולא ידוע להם כלל מההרוג והם, כך אמר  ישיבו לנו את ההוצאות...   ולאחר התייעצות עם חבריו בוועד עלה בדעתו כי מצב העבודה  בעונה זו  בכרמים דורש הרבה פועלים, ורמז כי אם בזדון או בשגגה עברו בני המושבה על החלטות  האסיפה יש לקנסם בכסף,  לסיכום הם מציעים לפני האסיפה  לבטל את החרם.

ברוך-זליג מינקוב: אמר כי בהצעת הוועד לא נאמר כי עשינו שלום לגמרי אתם, גם כשנקבל את הפועלים שלהם לא נאמר כי כבר נגמר ענין החרם או המשפט עמהם.

האדון שמואל גורודיסקי אמר: כי אפשר שאחדים מבני המושבה לקחו פועלים בזדון, וטענו כי המצב הכריח אותם לזה והם שלוחצים לבטל את החרם, לחסוך מכספם ולא מצד פועלי זרנוגה.

גם נכדיו יהודה ויצחק  התנגדו לביטול החרם "כי אין טעמים מספיקים לזה".

יהושע גולדפרב הגיב כי  מצד הוועד אין שום סיבה לבטול החרם אך מהערות אחדים מבני המושבה, הם קראו לאסיפה לשאול אם מסכימים הם לבטל את ה'בויקוט' או לא, והציע לחדול מוויכוחים ולהחליט אם לבטל את החרם או לא.

 ברוך-זליג מינקוב  הסכים כי די להתווכח ויש להחליט הן או לאו. וטען כי מצד זקני כפר זרנוגה לא יבקשו מאיתנו שלום, אך הפועלים מזרנוגה מבקשים  ויש לאפשר לוועד להודיע לבאי האסיפה את "הקול שהילך במושבה" כי החרם דוחק אותנו ולא את הערבים.

נגשו להחלטה, חילקו פתקים בין הנאספים וברוב דעות: 27 נגד 23 הוחלט למסור לוועד להסיר את החרם, והוא כבר יסדר את העניין איך ובאיזה אופן שירצו, והוועד  מצדו העיר כי עד שלושה ימים הרשות ביד כל אחד מהתושבים להגיש את הצעתו באיזה אופן להסיר החרם.

 ובהזדמנות זו שפטו את אייזנברג, המאשים הגדול היה מר אהרון שמואליין חבר הוועד האמיד [האבא של קלונימוס שלימים התאבד בתלייה ערב חתונתו עם מרים דניאלי], "כשהגיעו להצבעה, בעצתו של נחמיה קנטרוביץ', הרמתי גם אני את ידי ור' אהרון  עונש עונש כסף." סיפר עמיהוד נחמני לישראלה קומפטון.

אך למחרתו ביום ב' כ"ח שבט [7.2.1910]  התכנסו חברי הוועד מר ברוך-זליג  מינקוב מר  אהרון-אליהו איזנברג, מר אפרים-צבי חרל"פ, מר יהושע גולדפרב ומר אהרון שמואליין והוחלט: להסיר את החרם מפועלי זרנוגה וכל אחד מהפועלים יכניס לקופת המושבה 21 גרוש, והאדון שמואליין יגבה את הכספים, גם יתלו מודעה האומרת כי אין רשות לשום תושב לקבל פועל מזרנוגה בלי פתקה מהאדון שמואליין ואם ימצא אצל אחד פועל מהכפר בלי פתקה מהאדון שמואליין  אז יחשב האיש הזה כעובר על החלטת האסיפה, והפועל  - שוהה בלתי חוקי.

הכפר והמושבה השלימו והחרם בוטל.

 אהרן-זלמן מינקוב  בהיותו בן  34, שבע שנים לאחר נטיעת הפרדס נפטר ביום רביעי א' כסלו תרע"ב [22.11.1911]  בתו זלמה,  אחות ליובל,  נולדה בבית ברחובות ביום מותו והיא נקראה על שמו.

"הוא מת מקדחת, היו ביצות" אמרה לי שולמית בוגין הבת של זלמה.

"את גופתו של זלמן מינקוב הוציאו מהחלון -  אמרה לי הרחובותית עליזה  סקלצקי [אבסיאן לבית גלעזר]  - סיפרו לה כי כך נהגו במתאבדים".

 המתאבלים עלו ברחוב עברו מהצד המערבי של בית-הכנסת מול הכניסה ושם התחילו ההספדים. הוא נקבר בבית העלמין תר"ן.

לאחר מותו עזבה משפחתו את רחובות.

 סוף דבר

רבקה מינקוב מכרה את הפרדס, למשפחת פישר וטולקובסקי [יהלומנים מבלגיה] יש אומרים שההסדרי מכירה הסתיימו ונרשמו בספרי האחוזה רק ב  1928. מוסיפים כי היא נאלצה למכור, כי מצבה הכלכלי היה רע. והיא עם ילדיהם יובל וזלמה עזבו לג'נבה שבשוויץ עוד קודם היתה נוסעת ממקום מושבה בתל אביב לרחובות ומלמדת נגינה. גם את הבית ברחוב 'מנוחה ונחלה'; אמרו כי  משה רפאלקס שגר ברחוב 'מנוחה ונחלה' רצה לקנות את הבית כנדוניה לבתו מרים, זו שהתחתנה לבסוף עם יליד זיכרון-יעקב, המורה לטבע, פנחס כהן [ירדני] בנם של אלעזר ובתיה, לבית הרב פנחס שכטר, ובוגר בית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל' [אך הזוג עבר לחיפה ובתם היא הרקדנית,  כלת פרס ישראל  ירדנה כהן].

"לימים גרה שם המורה לאנגלית סילביה מקוב אשת אברהם מקוב" אמרה לי אילנה הדני.        

אומרים, כי לא היא שמכרה את הפרדס אלא  'המשפחה' מכרה אותו לקבוצת ציונים מבלגיה: לאחים אוסקר [יהושע]  וז'אן [יונה] פישר ולמשה טולקובסקי, שחלקו בקנייה היה 15 דונם פרדס  וגם 20 דונם איקליפטוס. אך הוא ששלח את בנו  שמואל [סמי] טולקובסקי, אגרונום צעיר ללא כל ניסיון  להשגיח על עובדי הפרדס.  חובב בריות והלצות היה סמי, התערה בחיי המושבה, חבר למשפחת הרופא ד"ר מוסקוביץ  נהג לצייר קריקטורות  ולנגן בכינור בלילות על שפת הבריכה מול עציו של 'פרדס מינקוב' אותו ניהל. ולעיתים גם לן שם.

"במלון השני ['הוטל חרל"פ'] גר אצלנו טולקובסקי, ה'מניוּ' [=התפריט] לא מצא חן בעיניו, נכנס למטבח ועזר לאמא להכין מיונז. בערב ישב וניגן בכינור, עד לנישואיו עד שעבר לדירה היה בן בית'' אמרה בת שבע כ"ץ לבית חרל"פ  והבהירה -  משה טולקובסקי בא בשם שני האחים אוסקר וז'אן פישר מבלגיה. הם קנו את פרדס מינקוב וקראו לו 'פרדס טולקובסקי'. אולי לימים קיבל אחוזים. אחיו של  בעלי יצחק עבד בפרדס זה. בו הייתה עבודה עברית".

לאחר מות משה-צבי טולקובסקי טיפל ברכוש השותפים בנו שמואל טולקובסקי הוא סמי.

במשך שבע שנים, משנת תרס"ח [1908] ועד שנת תרע"ד [1914] נחוגו ברחובות חגיגות שקיבלו מספר שמות – 'חגיגות הפסח', 'חגיגות רחובות', 'החגיגה  הלאומית', 'החגיגה העממית' או סתם 'החגיגה'.

בחול המועד של פסח נערכו החגיגות - אירועי ספורט, שלרוב לוו באירועים תרבותיים ואף כלכליים.

"בכל הבתים התארחו אנשים, מכל הארץ. סוקולוב דיבר, זו היתה החגיגה האחרונה. מוסקוביץ עבד, טולקובסקי עבד. בבית פלורנקו שהיה איכר במלוא מובן המילה  היו מבשלים תפוחי-אדמה בסירים גדולים וכל עובר ושב לקח חינם," סיפר  עמיהוד נחמני:

החגיגות לא התחדשו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 ושמואל טולקובסקי נסע לשרת בצבא בבלגיה ואחר כך באנגליה.

לימים בתחילת שנת 1921 בתל אביב נולד לחנה [בתו של יצחק-לייב גולדברג {'הנדבן הלא ידוע'} ואחותו של בנימין-זאב שנפל בקרב על תל-אביב] ולשמואל טולקובסקי – מי שהיה למפקדו החמישי של חיל האוויר הישראלי  - דן.

בשנת1913 , לאחר שנים של שלום יחסי, אירעה התנגשות דמים עם ערביי זרנוגה  על אדמת חורונדה [=  'עמק הטל"] הידועה בשם 'פרשת זרנוגה".

"בקיץ 1913 פרץ אירוע דמים בכרמי רחובות. 'בגלל אשכול ענבים' התחוללו התנקשויות בין שיירת גמלים, ערביי זרנוגה ושומרי המושבה, שבעקבותיו הפסיק 'השומר' את פעילותו ברחובות" כתב הגיאוגרף דן יהב בספרו 'מקורות לסכסוך הציוני-פלסטיני'.  

השמירה במושבה הועברה  לאברהם בלומנפלד גובה כספים בוואד-אל-באב.

"אחי ישראל-מסדה [זה שבלונדון] עזר לאבא לשמור,  הגיעה לארץ קבוצה של בחורי ישיבה ובגלל המלחמה לא יכלו לחזור ואז עשו אותם לשומרים בכרמים" סיפרה חיה הבת של גיטל ואברהם בלומנפלד  אשת משה גרינהוט  זו שהגיעה למושבה והיא בת 18 כש'השומר' עזב את רחובות  בפעם הראשונה.

גדליה בק, ג'ינג'י, הגיע לרחובות לפני המלחמה בינואר 1914, עם שלושה מצאצאיו [רצוי שמות]. קרובו- אברהם בלומנפלד סידר אותם ב'פרדס טולקובסקי'. גדליה עבד ב'נטעים' של אהרון אייזנברג. אשתו שושנה לבית פדובה  עם האח הגדול משה והבת צפורה, נשארו בגולה לסדר את העניינים והצטרפו עם בואם לגרים בפרדס, שם גרו ועבדו כמה שנים. עזבו את המקום בגלל הצבא התורכי שמפקדו [שונא יהודים], בחר לגור שם. גרו אצל אברהם  פומרנץ ברחוב יעקב, כדיירים. לימים היה סרג'נט ב'הגדוד-העברי'. במאורעות תרפ"א­ היה סגן של משה סמילנסקי מפקד המושבה.

במאורעות תרפ"א קמה יחידה ניידת שבראשה עמדו איש השמירה אברהם בלומנפלד, והירש מקוב. לרשות המגינים עמדו 42 רובים אנגלים [6 רובים מהמשטרה הבריטית, 7 רובים של השומרים בראשות בלומנפלד. לחלק מצעירי המושבה היו רובים פרטיים, כמה רובים נרכשו על ידי המושבה {בחלקם מידי ערבים}, וכן היו כמה רובים אותם הביאו עמם משוחררי 'הגדוד-העברי'], כמה רובי צייד, אקדחים, ונשק קל, שכלל בעיקר מוטות עץ וברזל.

ב-6 למאי 1921 יצאו מחצר נבי סאלח שברמלה, המון מוסלמי מוסת במטרה לתקוף את המושבה. הם התקדמו בדרך הצפונית  -'דרך רמלה' ובזזו מכל הבא ליד. מגיני המושבה, המתינו להם נוצרים את נשקם, עד שהפורעים התקרבו, ואז פתחו עליהם באש יעילה משלושה כיוונים. הפורעים נפוצו בהשאירם בשטח 6 פורעים הרוגים.-

בשנת 1924 מכר שמואל טולקובסקי את חלקו בפרדס לשמואל גוטהילף תושב נס-ציונה ולמוריס לוין שהתגורר בבלגיה.

לדברי שולה: זלמה חזרה עם אימה רבקה, שנה לפני החתונה, התחתנה בארץ עם  ד"ר הנס בכר רופא אף, אוזן וגרון שהגיע מגרמניה , התחתנו אחרי מלחמת העולם השנייה וגרו בכפר שמריהו ונקברו שם.

בשנת 1970 נרכש הפרדס על ידי עורך הדין הרחובותי, בן ציון צנעני, שהקים חברה בשם 'גני רחובות' וטיפל בפרדס עד שנת 1980.

  

בשנות השבעים של המאה העשרים נאבק הסניף המקומי של החברה להגנת הטבע שבראשו ישראלה קומפטון ועזרתו של עזרא איל לשיקום הפרדס ההרוס  ופעלו למען שימורו של 'פרדס מינקוב' ולהפעילו כמרכז חינוכי ותיירותי = 'ביארה' יהודית משלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים- ולהפכו ל'אתר הפרדסנות' – אתר ללימוד תולדות הפרדסנות ברחובות בפרט ובארץ בכלל.  

[הכוללת פעילות חינוכית לגני ילדים, לבתי ספר {כולל חטיבות הביניים} ולמבוגרים  , ביקורי קבוצות מאורגנות  - תיירים וישראלים- חיילים וגמלאים; ובסופי שבוע וחגים - למשפחות. בערבים ייערכו במקום אירועי תרבות " מוסיקה, ריקודים ומפגשים עם אמנים, סופרים, ממציאים, מתכננים והוגי דעות"].  

אך ללא ניחוח נייר ה jaffa [עם הגמל הכתום] הדק הספוג 'דיפניל' מדביר המזיקים.

'"אחד התפקידים המרכזיים של האתר הוא להקנות ידע ולפתח אצל המבקרים במקום והמתבוננים בפרטיו כישורים להכיר תקופה, אורחות חיים וטכנולוגיות שעברו מן העולם" כתבה כמנהלת האתר כרמית רפפורט

"מקום המיועד להיות מקום של 'כֵּיף' עם מבט הומוריסטי קליל על ראשית הפרדסנות, ברמה אותנטית ובדיוק היסטורי" כתבו אילן בן-יוסף וצוותו ב 'אתרים', משנת 1997

ועשו את שלהם - יוסי מושלין, פרדסן מרחובות עם הטרקטור שלו, רן חדוותי, מעין-שמר 'איש ידי הזהב' של המועצה לשימור אתרים, התל-אביבי צביקה זליקוביץ' אמן רב-תחומי - כנאמן שימור וגרפיקאי שכנע את הביופיסיקאי, סופר הילדים, והצייר, הפרופסור מנחם [חמי]  גוטמן, להעניק לו את הרשות להשתמש באיורי אביו נחום גוטמן לשילוט האתר,  ואין לשכוח את נשיא המועצה לשימור מבנים אתרים, מר שלמה הלל יליד בגדד ממייסדי קיבוץ מעגן-מיכאל [שנקרא על שמו של מיכאל פולק  מייסד מפעל המלט 'נשר' ] וחבר בכנסות ישראל.

בשנת 1984, לאחר שהוקמה המועצה לשימור מבנים ואתרים שהייתה לימים למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, נרתמה אף היא לעזרת הסניף הרחובותי של החברה להגנת הטבע במאמציו לשימור האתר. ואכן, המאמצים נשאו פרי, ובשנת 1992 הוקמה ועדה ציבורית ממלכתית  לפתרון ייעוד הקרקע החקלאית והבעלות הפרטית שלה  מסקנות שבמסגרתם הופקעו עשרה דונם לשם הקמת האתר [ההפקעה התבצעה בהסכמתו של עו"ד בן ציון צנעני] והם שהובילו את עיריית רחובות למסור את האתר לתפעול המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בישראל

 בשנת 1994 הושג ההון לתחילת עבודות השימור - פרנסיס מינקוב, אחיינו [נכד אחיו] של זלמן מינקוב, יהודי עשיר מג'נבה, שתרם לא מעט לחינוך בארץ הוא שתרם למימון שיפוץ המבנים ולהקמת המוזיאון.

שיתוף פעולה בין אתר הפרדסנות לבין 'מכון וולקני'  או 'מרכַּז ווֹלקני' על שמו של  הסופר [א' ציוני ובן אבויה], האגרונום והבוטנאי יצחק אביגדור אלעזרי-ווֹלקני [וילקַנְסקי[, איש העלייה השנייה, חלוץ המחקר החקלאי ומהוגי רעיון מושב העובדים, המייסד [התחיל בתל-אביב  כתחנת ניסיונות חקלאית בשנת  1921  שעברה לרחובות בשנת 1932].

לימים נקבע השם הרשמי והוא 'הקריה החקלאית למחקר' המשתייכת לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית  בירושלים חלקו עבר לבית-דגן בתחום השיפוט של עיריית ראשון-לציון.

מועדוניות נוער פועלות בתמיכת חברות כמו 'אפלייד מטריאלס', הממוקמות בפארק המדע  - פארק תמ"ר  הסמוך לאתר.

במסגרת האתר שותפה גם 'קרן רייש', שיזמה והפעילה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל [שהוקמה בשנת 1984 על ידי החברה להגנת הטבע בהתאם להחלטת ועדת החינוך של הכנסת ופעלה תחת חסותה עד תחילת שנת 2008. מאז היא עמותה עצמאית בשם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל] ו'קרן רוקח', על שמו של יצחק רוקח יליד 'נווה צדק', בנו של שמעון רוקח יליד ירושלים ממייסדי אגודת 'פרדס'.

 לימים הוקם במקום לבקשתו  של המנוח  הרחובותי – ידידי  יעקב שומרוני [שמרוט] תחנה מטאורולוגית.

"ניתן לקיים במקום ימי הולדת, מסיבות סוף שנה, כנסים מקצועיים ואירועים משפחתיים". אמרו מעיריית רחובות-  עיר המדע והתרבות. 

ערב ההוקרה לבוגר 'מקווה-ישראל' יוסי פלדמן מנכ"לה הראשון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל   התקיים באתר הפרדסנות על-שם מינקוב ברחובות ב- 23 לאפריל 2013 .

ביום רביעי י"ט ניסן, חול המועד  פסח , תשע"ו [4  לאפריל שנת 2016] בשמונה בבוקר - הזינוק של 'צעדת האביב' ממתחם אתר הפרדסנות על שם מינקוב.

 לאחר מסלול של כ-  6 קילומטר במזרח העיר [דרך עץ השיזף וגבעת הזיתים] הכולל צפרות והעפת עפיפונים,  בשעות הצהרים [אחת לערך] - הפניניג= סיום חגיגי במתחם.

הקרן-הקיימת-לישראל  וחוגי סיירות שלה, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אתר הפרדסנות על שם מינקוב, מכון ויצמן למדע, החברה העירונית רחובות לתרבות ספורט ונופש  ועירית רחובות-עיר המדע והתרבות, חברו יחד והפיקו את 'צעדת האביב'; מאחלים צעידה נעימה, מבטיחים מים ושירותים, צהרים תאכלו בבית.

לאתר מרכז מידע בית העלמין על הר הזיתים:

http://mountofolives.co.il/he/

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים על אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.