יום שלישי, 1 במרץ 2016

שרגא ירובסקי– מקבוצת גן-שמואל, נהרג ביריה


19.1.1919 – חוות גן-שמואל


בית העלמין הישן בחדרה.  גוש א', שורה י"א, מספר 18

טכסט:
מנוחת
הצעיר

שרגא

בן אברהם דב
ירובסקי
נהרג ביריה
י'ח שבט
תרע"ט


לחבר המסור והנאמן
זכר-עד
מקבוצת גן-שמואל

          צבי סגל יפו*
*הערה:
בעמוד הכריכה לספר ר'מ'ז'א,  שהודפס בשנת 1914 מופיע שם המדפיס, מנחם הלוי סגל, חרש האבן והחותמות ביפו. יש סיכוי שהוא אביו או בן משפחה אחר של צבי סגל מיפו, חרש האבן והחותמות, ששמו חקוק וחתום על הרבה ממצבותיה של יפו, ושל מגורשי יפו, סובר שלמה לוי.
האם יארובסקי זכה למצבה  אומנותית או שהיו לצבי מקורות שיש  איטלקי צרים וארוכים זולים?


תחילת 1914 גדודים סרביים  וחילות אוסטרו-הונגריים התכוננו לפלוש לאלבניה.
בחודש יוני נרצח פרנץ פרדיננד הארכידוכס של אוסטריה.
אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על בסרביה.
בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה.
גדודים גרמניים פלשו לצרפת דרך בלגיה.
מלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה ב  28 ביולי 1914 בין 'מעצמות המרכז' [ובראשן גרמניה, אוסטרו-הונגריה] לבין 'מדינות ההסכמה' [כמו  בריטניה, צרפת ורוסיה הצארית].
האימפריה העות'מאנית הצטרפה  ל'מעצמות-המרכז'  ב   30 לאוקטובר 1914 כשהכריז הסולטן התורכי, ח'ליף האיסלאם, מחמוד ריאד על 'ג'יהאד'-    מלחמת קודש נגד אויבי האימפריה [אומרים כי תורכיה נגררה למלחמה כי, ללא אשור וידיעה מראש של הממשלה העות'מאנית באיסטנבול, הופגזו נמלים רוסיים בים השחור].  
וכשהאימפריה העות'מנית הצטרפה למלחמה, שערי פלשתינה נסגרו לסחורות ולכספים.
בשלהי 1914 התורכים הרחיקו מהארץ את התושבים, שלא 'התעתמנו'. בשנת 1915 דרשו התורכים מבעלי נתינות ארצות אויב לעזוב את פלשתינה לשוב לארצותיהם.
בליל ה 3 בפברואר 1915 הגיע כוח עות'מאני לאזור שבין האגם המר הגדול ואגם תמסח [דרום תעלת סואץ]. כדי לחדור למצריים, אך עם הנחתת הדוברה הראשונה, הכח  נתגלה והפלישה נכשלה.
בשורות הבריטים בגליפולי נלחם  היהודי אברהם פרנק [בעל משפחה  באלכסנדריה]  איש 'גדוד נהגי הפרדות' מאידך גיסא ומחד  נציגם של  הגרמנים  וואגנר  מיפו.
ב 3 בדצמבר 1915, פקדו מספר ספינות מלחמה בריטיות את חופי יפו ותל-אביב והפגיזו בכמה מטחים את צפון יפו שכונת  עג'מי ושכונת נווה-צדק.
בינואר 1916 שתי ספינות מלחמה צרפתיות הפגיזו מטרות שונות בסביבות חיפה. בית החרושת של האחים וואגנר  Brüder Wagner  ביפו הופגז בתותחי ספינת מלחמה צרפתית, משום שעבד עבור הצבא התורכי ונחשב כמפעל אסטרטגי.
 ב-28 במאי 1916 בשעה שתיים אחר הצהרים הגיעה ליפו אניית קיטור בריטית מזוינת וטיווחה  25 פגזים על הסירות וספינות המפרש, שעגנו לחוף יפו.
באוגוסט 1916 נכשל ניסיון תורכי נוסף לתקוף את תעלת סואץ. הבריטים  [חיל המשלוח המצרי Egyptian Expeditionary Force = E.E.F. ] הגיבו בהתקפת-נגד, כבשו  את רומאני  בסיני והתקדמו מזרחה, לעבר ארץ-ישראל.

ב 22  לפברואר 1917, שוב הפגיזו ספינות צרפתיות ובריטיות את יפו [וגבול תל-אביב[.
הכוחות הבריטיים החלו מוציאים לפועל את איומם להחריב את הנמלים הסוריים והארצישראליים [אם תוכח רציחתו של הטייס האוסטרלי הל שנלקח בשבי התורכים].
 ב 25.2.1917 ספינת מלחמה בריטית הפגיזה את נמל יפו והרסה חלק מגרם המדרגות המפואר שבכניסה לבית משפחת שלוש בשכונת 'נווה צדק' בתל אביב  אהרן שלוש נפצע בראשו ובידו מרסיס ובתו ג'מילה נפגעה בעינה ["כי צדיק בדינו השלח, אך תמיד בעברו שותת, הוא משאיר כמו טעם מלח, את דמעת החפים מחטא" כתב המשורר נתן אלתרמן ב'שירי מכות מצרים'].
במרס 1917 גזרו התורכים על פינויים של תושבי עזה שלחוף הים התיכון, ערבים ויהודים לקראת קרב עזה הראשון [בו נחלו הבריטים מפלה].
בהפגזה ימית  מספינה בריטית  [סוף מרס 1917], נפגע בית החרושת בן שלוש קומות  ליציקת מתכות של  האחים ווגאנר בשכונת הטמפלרים 'ואלהלה' ביפו שייצר תותחים עבור הצבא התורכי.  גם 'נווה צדק' הסמוכה נפגעה  שוב ורסיסים פגעו גם בראינוע 'עדן' שברחוב ליליינבלום בתל-אביב.
[לאחר קרב עזה הראשון] בערב פסח תרע"ז, ב 6 באפריל 1917, על פי צו המושל הצבאי התורכי יצאה גזרה: על היהודים לעזוב את עיר הנמל יפו תוך ארבעים ושמונה שעות.
מספרים כי בחנוכה  דצמבר 1917 כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי,  אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
ובתחילת 1918 חיץ  בין התורכים לבריטים בקו חזית המכונה 'קו העוג'ות'  משפך הירקון [= נהר אל עוג'ה] במערב אל מצפון ליריחו במזרח. התורכים החזיקו בחבל הארץ מצפון לקו בסיוע חיל המשלוח הגרמני שמפקדתו ישבה בנצרת; אומרים כי ב'קאזה נובה'= Casa Nuova אכסניית צליינים פרנציסקאית [הקצינים הגרמנים שכנו במלון 'גרמניה'].


יסודה של חוות גן-שמואל היה בשנת 1894  על קרקע מקרקעות חדרה שנתרמה לנטיעת מטע אתרוגים לציון שנת ה   70 של הרב  שמואל מוהליבר כהוקרה לפעילותו  בהנהגת 'חובבי ציון' ברוסיה ונקראה על שמו – גן שמואל.
מספרים כי גיסו  האמיד מחסידי חב"ד יעקב הנדין  בעלה של רוזה-רבקה, אחותו של מוהליבר, תרם 50 דונם, ד"ר זליג אויגן  סוסקין מחיפה,  ניהל את עבודות הכשרת הקרקע לנטיעת  הפרדס ומייסדי חדרה מספרים כי החקלאי אריה לייב סמסונוב עם בניו, הם שנטעו את פרדס אתרוגי הזריע  מחשש שאתרוג מורכב אינו כשר לברכה, כאלו של פיין בנימין  מראשון-לציון שהעז ונכווה.
החווה הוקמה בין ביצות בקרבת כפר צ'רקס הוא  'מז' [היער= Мэз  בכתיב רוסי], שהוקם לאחר אמצע המאה ה  19 בידי צ'רקסים מוסלמים, סונים דוברי אדיגית [ניב קווקאזי לשפה הרוסית], שיושבו במקום  כגולים ממדינה נוצרית על ידי השלטונות העות'מאנים.
 "בריכת טאס יובשה, בריכת באטיח וביצת רושראשי נוקזו ונטעו עליהם אקליפטוסים" על חשבון הבארון . . . אמרו שזה טוב נגד יתושות
סופר על מריבות שפרצו בין איכרי חדרה והצ'רקסים. כמו הבוררות בשנת 1910,  סכסוך עם 'השומר' בתשרי 1912, והתנגשות בתחילת שנת 1914.
לצד פרדס האתרוגים, בית מרובע בן שתי קומות; הקומה הראשונה שימשה  אורווה  ומחסן כלי עבודה והקומה השנייה נמסרה לשימושו של מנהל הפרדס, שם הוקמו שני חדרי מגורים קטנים, מטבח וחדר אוכל, בקרבת המבנה נחפרה באר  והותקנו בריכת אגירה ובית למנוע. לאורך צידה האחד של קומת המגורים  - מרפסת עץ,  כשמדרגות עץ חיצוניות מובילות אליה מהחצר, מקום המגורים הוקף בקיר  עם שער ברזל  ושומר – חווה עברית.
בשנותיה הראשונות מצבה הכלכלי של החווה היה רע:  פרדס אתרוגי הזריע  הניב יבול  דל והאתרוגים לא היו הדורים מספיק לייצוא ולכן לא החזיק הפרדס את עצמו מבחינה כלכלית וניטש.
ליד הפרדס היה מטע זיתים שלא הצליח, ובעליו  יצחק לייב גולדברג  - פילנטרופ, עסקן ציוני, פעיל  ועשיר תרם גם אותו [לקרן הקיימת לישראל] כשהועברו אדמות חוות גן-שמואל לידי הקרן הקיימת לישראל  אותו גוף, שיוסד בקונגרס הציוני החמישי בבאזל [1921] כדי לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. הקרן נוהלה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית  כשבראשה יונה או יוהאן קרמנצקי הוא יונס יוסופוביץ' לבנזון = Jonas Josofowitsch Leibensohn יזם ומהנדס חשמל, [יליד אודסה שבאוקראינה] - עד שנת 1907.
בסוף יולי 1913  התרחשה תקרית אלימה בין אנשי 'השומר', הפועלים, ותושבי רחובות  הצעירים לערביי זרנוגה ובני חסותם "בגלל אשכול ענבים".
בסופו של דבר אמרו כי המושבה רחובות זכתה במשפט,  אך 'השומר' עזב את המושבה.
ועד המושבה רחובות העדיף לא לחדש את החוזה עם 'השומר', והעביר את השמירה לאברהם בלומנפלד .
"עם תום שנת-השמירה ברחובות העבירונו לראשון-לציון"  סיפרה חווה אלון, אשת השומר אסושקין.
בערב ראש השנה תרע"ד, כחודשיים וחצי לאחר מאורע זרנוגה, עזבו אנשי 'השומר' וחלק מהפועלים את המושבה רחובות.
 חלק מהשומרים הלך לגליל כמו ליאון מירטנבום  ומיעוטם המשיך ב'מסורת' [כטרוריסטים],  ובעד עבודה עברית כמו  מיכאל שפאל.
קבוצה של עשרה בחורים ובחורה, קמו ועלו על פי הצעת 'ועד פועלי יהודה'  - התא הראשון להסתדרות הפועלים החקלאים -  שישב בעליית גג של אחת החברות בתוככי 'אחוזת בית' היא תל-אביב ובראשו ברל כצנלסון ומאיר רוטברג - לגן-שמואל כדי להתיישב שם.

 הפועלים פנו תחילה לחדרה ומשם אחרי חודשיים  הגיעו לחוות גן-שמואל.
יש אומרים  כי רוב הפועלים עזבו את חדרה מאימת הקדחת הצהובה [[Yellow Fever, המלריה היא 'קדחת הביצות'  והיתושות, ולא עזרו ריקודי ההורה להזעה. עם הבאים מרחובות לחוות גן-שמואל 1912 נתן חפשי ואשתו טובה לבית חרל"פ, ושרגא [פייבל] ירובסקי  מפועלי רחובות. 
עיבדו את הקרקע  שיקמו  את הפרדס, מטע הזיתים והמבנה, הרחיבו  את חצר המשק, והוסיפו עליו שני מבנים קטנים למגורי משפחות.
במושבה הסמוכה, בחדרה, רופא צעיר בשם  ד"ר נתן והאחות נחמה,  במקרה חמור נהגו לפנות לד"ר הלל יפה שגר בזיכרון-יעקב. 
בית החולים של חדרה הושלם בשנת  1913, 14 מיטות.
בשלהי קיץ 1913 הגיע למושבה ד"ר יצחק גליקר אידיאלסט וידיד הפועלים שדאג להם [ובכלל זה - שיפור טעם המאכלים שקיבלו בארוחותיהם].

גם כרכור הוקמה בסמוך לזמן ולמקום.
אדמות כרכור  ['קארקור'] נרכשו על ידי 'ההסתדרות הציונית' באמצעות חברת 'הכשרת הישוב' [חברה ציונית מיישבת  שנוסדה בלונדון וכפופה ל'משרד הארץ ישראלי']  ממוסטפא חפיז פאשא מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה:  בכספי הלוואה עסקית   שנתנה להם יק"א  [ J.C.A  = Jewish Colonization Association – " = החברה היהודית להתיישבות של הבארון הירש כי אומרים שנוסדה בלונדון  בשנת 1891.
בדצמבר 1912 נרכשו כ-11 אלף דונם, אחרי רכישה זו [בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות 'ע'ביה' מצפון], מסר 'המשרד הארצישראלי' [זרוע מבצעת של 'ההסתדרות הציונית' בארץ ישראל[ את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי 'השומר', אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני; יש אומרים כדי למנוע מהשלטון התורכי להחרימה כחוק, אם לא עובדה שלוש שנים  ולעשותה אדמת  'מחלול'  וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. חיים שטורמן מ'השומר' שם, וכ'מוחת'אר כרכור" – כמתווך רשמי בין התושבים לשלטונות התורכיים בענייני מיסים ושאר אישורים – היה יעקב סמסונוב  מחדרה.
רע היה מצבה של  קבוצת גן-שמואל.
רוב החברים  מהקבוצה הראשונה עזבו בשנת תר"פ.
במשך השנים האלו נעדרו מהקבוצה הראשונה: יצחק רוזלר - נהרג בשמירה, תמר ברשטיין – שלחה יד בנפשה; מנחם ברלינר – מת מקדחת צהובה; דב מלאכי [קופל] – בקדחת ובשחפת; חיים כהן – מת מדלקת הריאות, גם פייבל ירובסקי שנהרג היה בקבוצה הראשונה.
בשנת תרפ"א הגיעה הקבוצה השנייה.
ברנשטין תמר [ברשטיין] היא בלהה איבדה עצמה לדעת בבית החווה,  בראשית ינואר 1914.
"עוד לא מלאה שנה מיום שדרכו רגליה על אדמת ארצנו" היא לא הייתה היחידה.
גם הצעיר צבי רזניק  שם קץ לחייו בירייה על קברו של הנרצח, מיזי ברסקי, בדגניה אבל זה היה בשנת 1918 . . .
 השומר יצחק רוזלר נפצע מפליטת כדור, נפטר כחודשיים לאחר העלמה ברנשטיין - גם הוא בבית החולים בחדרה.
"ובגן-שמואל היה באותו זמן הקטיף בעיצומו. הגנבים בקרו תכופות והשמירה מוגברת ומאומצת וכמעט לילה לילה היו חילופי יריות ורעש. בליל סערה נפגע שומר" סיפרה חיה מלמד אשתו של השומר מרדכי יגאל שהועבר לשמור בחדרה.

הקדחת, העזובה, הרעב, והשכנות האלימה של פלחים ערביים ושרידי הצ'רקסים שבכפר הסמוך היו בעוכרם.
 והמלחמה פרצה, תורכיה הצטרפה לגרמניה.
בפאתי חדרה  הקימה חבורת הצעירים  את 'קבוצת הירקות'  להספקת מזון  אמרו, שהקימוה גם  לתעסוקה עבור מחוסרי עבודה עקב המשבר הכלכלי  ואבדן פרנסתם  בפרוץ המלחמה.  
בשנת 1915 נדרשו התושבים על ידי שלטונות הצבא  למכסות של עובדי כפייה ['טאבור עמלייה'], עובדים  גויסו לסלילת מסילות ברזל ולכריתת עצים להסקת קטרים, בהמות עבודה ועגלות הוחרמו, על התושבים הוטלו מסים כבדים, הם נדרשו לספק מזון לבהמות גם לצבא התורכי הדל. איש מהשלטונות לא התחשב כי מכת ארבה נחתה עליהם  באביב.
מושל המחוז  התורכי [קאימקאם]  ומושל המקום [קומנדאנט] פעם מחיפה, פעם מטול-כרם או משכם  גם השייח' אבו הנטש מהכפר קאקון, התעמרו בתושבים היהודים  -   הערבים  האשימום  בכל שניתן - מגזל קרקעות אריסים, ועד  אספקת מזון  לאניות האויב, ואילו המושלים תורכיים שנחשבו לאנשי שררה מושחתים ואכזריים, חסרי מצפון ובורים, נקטו בחקירות ועינויים, צדו עריקים, סחטו ואסרו בלא משפט – בירושלים העלו לגרדום, את העריקים יוסף אמוזיג ומשה מלל. כולם רצו 'בקשיש'  - 'מתנה' שהיא שוחד - כדבר נפוץ ושכיח, גם השופטים האמונים על הצדק בכללם.
ידידו של שרגא מימי רחובות העליזים - הפועל מנחם ברלינר - מת מקדחת צהובה בתחילת מרס 1915 בבית-החולים בזיכרון-יעקב תוך טיפולו של הד"ר הלל יפה "הרופא המסור והמומחה במחלת הקדחת". [בית-החולים זה פעל רק שלושה חודשים עד סוף מרס  שנת 1915 שכן התמיכה מצרפת  'ארץ אויב' הופסקה].
דב מלאכי [קופל] התקרר ונתקף שחפת חריפה. נסע להחלים בשפיה הסמוכה. כשהתחזק מעט נסע להתרפא בטבריה  גם הוא נפטר ואומרים שמקדחת. זכה והובא לקבורה בזיכרון-יעקב בשלהי מרס 1915.
יעקב פרלמן מת ממחלת קיבה קשה  מצאוהו בדרך סמוך לגשר ליד פתח-תקוה שם ניטש על ידי הנוסעים בירדו לשתות מים ונקבר  במושבה באוקטובר 1915,  אמרו כי עניים היו  - ולהעביר גופה עלה כסף שאינו.

בן למשפחה עשירה ואדוקה בוארשה. . בסוף ימיו עבד ביבנאל וכשתקפתו המחלה הקשה, ומצב בריאותו הורע מיום ליום, הוסיף לעבוד בשארית כוחותיו. עזרה רפואית הגונה, כמובן, לא היתה לו, כשם שלא היתה לכל פועלי הגליל.

כשגברה עליו מחלתו, עלה בידינו להובילו לזיכרון-יעקב, אל הד"ר הלל יפה, שמיהר לשלחו לבית-החולים ביפו, כי מצא את מחלתו מסוכנת. כשעבר הדיליג'אנס, שבו נסע פרלמן, ליד פרדס "בחריה", בקרבת פתח-תקווה, ירד לשתות מים, והדיליג'אנס עזבו שם ונסע הלאה, עוברי דרך מצאוהו אחר-כך מוטל בבחריה, גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח-תקווה, ומת שם עזוב, נידח, בין זרים.

גם חיים כהן  – שמת ממחלת הטיפוס בסוף 1915, [אומרים  שנפטר ממחלת כליות וקיבה חזקה, יש אומרים  מדלקת ריאות] בעבדו באחד המחנות של 'עבודת הממשלה' [הכפייה] בוואדי סראר [נחל שורק]  נקבר בתל אביב. כי עניים היו.
בן ציון גושני [גויסינסקי] שבא מהגליל ומת ממחלת הקדחת הצהובה בכרכור בסוף אוגוסט 1916. נקבר בזכרון יעקב.
אפרים אפשטין, שנפטר גם הוא מאותה מחלה כפועל בכרכור ואיש לא יודע מי זה, והיכן נקבר. 

בשנת  1916  נוסדה  בשוני ] ליד זיכרון-יעקב] על אדמות אום-אל-עלק, הסתדרות פועלי השומרון  בה פועלים מאנשי העלייה השנייה וקבוצה מבני האיכרים אנשי העלייה הראשונה. התארגנות זו סייעה  לקבל עבודה מהממשל התורכי בכריתת יערות השומרון, כדי להסיק בעצים את קטרי רכבותיו. את ה'וואסיקות' ['תעודת קבלן' - תעודת שחרור מהצבא,  שהמחזיק בה נחשב לעובד אזרחי החיוני למאמץ המלחמה התורכי] חילק העומד בראשם  דוד רמז [דרבקין] הנשוי לליבה [אהבה] לבית רמז. שכרם של הפועלים המאורגנים שולם במזומן, לזה דאג  המזכיר משה טמקין  מפועלי חוות גן-שמואל.
בשלהי 1916 מנתה החווה  ארבע משפחות ושישה רווקים. פייבוש שרגא ירובסקי הרווק היה ביניהם.
 בפסח 1917 גורשו יהודי יפו ותל אביב,  אומרים כשמונת אלפים. גירוש יהודי ירושלים נמנע עקב התערבות הגרמנים.
 קבוצה של ארבעים ושנים פליטי תל אביב  הגיעו לחורשת האקליפטוסים שליד חדרה "העיירה הקטנה הזאת  [חדרה] שלווה ופורחת בתיה מעץ או מאבן, בנויים היטב, רובם טבלו בגינות". ככתוב בפרסומות.
"צללי אדם, זקנים, זקנות, שוכבים על יד צרורות מפוזרים, נשים פרומות כתנות, חשופות-חזה, פני-בתולות שכוחי–מים, שצלם–הנוער מלפנים סר מעליהם, שבעה שמונה יתומים בלים"  כתב  ה'מתעת'מן' יוסף חיים ברנר [ב'המוצא']  שעם אשתו חיה ובנו אורי ניסן  היה בין גולי תל-אביב,  ומי שחלצם משיירות המפונים לפתח-תקווה  היה  אליעזר ברון,   העגלון, שהביאם לחוות גן-שמואל ומשם עברה משפחת ברנר למושבה חדרה, שם אהרן ציזלינג ומשפחתו.
טייסת [Squadron]  בריטית  שמספרה 142  הוקמה  במג'דל  שבדרום לצד הטייסת האוסטרלית  באמצע פברואר 1918 .
בתחילת מרס 1918  תקפו ארבעה  מטוסים בריטיים  ואוסטרליים את מסילת הרכבת  החיג'אזית כהכנה לפשיטה הבריטית על העיירה א-סלט בדרום הגלעד  שם הדיוויזיה הרביעית התורכית. משהושלמה המשימה, מול ים-מלח באזור כרך [קיר-מואב]   מנועו של מפקד טייסת 142 קפטן אלפרד  ג'והן אוונס  Evans , שהשתתף בתקיפה, נשנק ונדם והוא עם שני האוסטרליים שניסו לחלצו - הטייס קפטן רון אוסטין R.A. Austin והתצפיתן [observer]  לויטטננט אוליבר מתיו ליO.M. Lee   נפלו לידי הבדווים, שמכרו אותם  בכסף לצבא התורכים [המפקד התורכי מושל כרך הוא כמאל ביי].
 ב   27 למרס  המפקדה התורכית המרחבית העבירה את השבויים לידי מפקדת הארמיה השמינית בטול כרם. 
למחרת ב 28 למרס נודע  לבריטים  כי שלושתם חיים ונמצאים  בשבי התורכים.
ובסוף מרס  " בין פורים לפסח" ברח משביו הטייס אוונס;   30 קילומטר הפרידו בינו לקווי הבריטיים . הבורח הגיע  דרך המטע לחוות גן-שמואל.
בשער החווה עמד כשומר היחף [למרות הגשם] - גרשון חנוך   פועל חקלאי  וותיק [שעבד בנס-ציונה, רחובות, ראשון לציון, פתח-תקוה, קסטינה, קלנדיה] איש 'הפועל הצעיר',  זה העלה את הנמלט לחבריו- שני  גברים ואישה אחת -  משה טמקין - פועל חקלאי [בגליל ובפתח תקוה, פועל תעשייה ביפו, שומר בחוות כנרת]  אך בעיקר חבר מרכז 'הפועל הצעיר', אליעזר ברון  -בראון [ידידו של יוסף חיים ברנר]  ורבקה שץ לבית יצקר, שנקלעה למקום עם בתה התינוקת, כחולת העיניים רינה [כי בעלה צבי {גריגורי} שץ שירת ב'גדוד העברי'] והייתה ל'עקרת הבית'.  בני החבורה עלו במדרגות למרפסת ונכנסו ל"חדר מסריח בהבל אנשים ובשום." כפי שכתבו חיה ודב גביש בספרם,  החדר היה ערום פרט לזוג מגפיים, שתי מיטות, עליהן שכבו שני אנשים מכורבלים בשמיכות וספה. רבקה  ובתה גרו בחדר נפרד "מתח אירוטי שרר בין צעירי החווה על האישה" טען בביקורת התיאטרון בועז עברון.

ארבעת החלוצים לא שיתפו  בהחלטה להסגיר את  הקצין הבריטי את פועלי החווה האחרים  כי "אין בודקים בשעת סכנה" אמרו,  "טובת יישוב" לפניהם כשטבח הארמנים וגלוי רשת הריגול 'ניל"י' ברקע.
 ועוד לפני עלות השחר יצאו גרשון חנוך ואליעזר ברון למושבה חדרה.
 הגיעו לבית משפחת סמסונוב [בית שבנה אב המשפחה אחרי שש שנות מגורים ב'חאן'] והעירו את יעקב סמסונוב המוחת'אר הצעיר "אותו ואת בני ביתו" כתבה בתו פנינה ביומנה.
השלושה חצו את הרחוב אל ביתו של המושל המקומי  התורכי  ה'קומנדאנט' שגר בקרבת ה'חאן',  אחמד חכי ביי.
"איש טוב"  הרגיע המוחת'אר את שני החלוצים, וספרו למושל תורכי  על הטייס האנגלי.
עברו שלוש שעות שני חיילים עם  השליש הצבאי  [שאוויש] ה'אדיוטנט' של מושל המושבה התורכי, באו  לחווה אל משה טמקין  לאסור את ה'אופיצר האנגלי',  הטייס שנעור, פיהק והעיר בקרירות  של ספורטאי בריטי - " למה צריך היה למהר כל כך?"  והחיילים ערכו חיפוש מסביב  אז נעלם  שעון הזהב של אוונס, שאמר תוך לכתו עם שוביו "עכשיו אני מכיר את היהודים".
ואנשי החווה  שנקהלו  מסביב  שמעו [אנגלית הם לא ידעו]  ופירשו.
הארבעה הגיעו אל בית ה'קומנדנט'  ורבים מאנשי המושבה נהרו לראות את השבוי.
למחרת השאוויש וחייל אחד ליוו ברגל את אוונס רכוב על סוס לטול-כרם שם ישבה מפקדת הארמייה השמינית התורכית,  מאויישת באנשי צבא גרמניים  אנשי מודיעין; לאחר  שחקרוהו הוסע אוונס לאנטליה ברכבת – הפעם  בקרון סוסים.
מסע הקרב המכריע של  הגנרל אלנבי בארץ נפתח אור ליום 19 בספטמבר 1918 לצפון הארץ.
הפרשים הבריטים שעטו במישור החוף לעמק יזרעאל, חצו את  וואדי פאליק [נחל פולג] ונחל אלכסנדר ולפני הצהרים פרשי הדיוויזיה הרכובה האוסטרלית הרביעית הגיעו לחדרה. המושל התורכי  'הקומנדנט' אחמד חכי ביי  נשבה עם צוותו.
בית סורסוק בפולה [היא עפולה] היה למטה הצבא הבריטי באיזור.
"ובגן-שמואל עצמה, על סף ימי הגאולה ממצוקת המלחמה וצלצול  התקווה לימים גדולים ומזהירים – פלח כדור את חברנו יארובסקי והפסיק את פתיל חייו". כתב אברהם משה קולר, שהשתתף ב'תקרית זרנוגה' והיה בקבוצת עשרת הראשונים שעברו לגן-שמואל בעצת 'ועד פועלי יהודה'.
חברים המאוגדים בהסתדרות פועלי השומרון  התכנסו בחוות גן-שמואל כדי להחליט אם להצטרף להסתדרות החקלאית של 'אחדות העבודה' שעמדה לקום בפתח-תקווה  -  'פועלי-ציון'  [האקטיביסטים, עיקרם שומרים] מול  'הפועל הצעיר' [השמרנים, הרכושנים].
"   פיבוש ירבסקי נפגע במקרה מפליטת כדור של השומר בזמן הכנוס של פועלי שומרון בגן-שמואל לקראת ועידת האיחוד בפתח-תקווה"  כתב באפריל 1942 צבי ביקובסקי ממושב נהלל  בעברו פועל מכרכור.
ועידת איחוד מפלגת 'פועלי ציון' בראשות  מנהיגם דוד בן-גוריון [גרין] עם הפועלים 'הבלתי מפלגתיים' בראשות האידיאולוג ברל כצנלסון  התקיימה ב-26 בפברואר 1919, במושבה פתח-תקווה  ונקראה מפלגת 'אחדות העבודה'.
 באותה שנה הצטרפו הפועלים המאוגדים ב'הסתדרות פועלי השומרון' ל'אחדות העבודה', פרט לאנשי מפלגת 'הפועל הצעיר'  ובני האיכרים, שאומרים כי הצטרפו לשרידי ה'גדעונים',  אלה שייצגו את הוותיקים המבוססים ובעלי הרכוש, בני העלייה הראשונה, בעיקר מזיכרון-יעקב ואילו 'הזרים' בעיקר 'הרוסים' החדשים  מהעלייה השנייה, נחשבו כנוודים בעלי דעות חברתיות מהפכניות, שרצו להשתלט על החברה הנבנית בארץ ולאכוף עליה את האידאולוגיה שלהם].
"   פייבל יארובסקי הגיע לגן-שמואל בקבוצת 'פועלי יהודה' שהגיעו מרחובות בשנת 1914 לערך". כתבה לי נטע מארכיון קיבוץ גן-שמואל.
.  
 ב"ספר הזיכרון" תרע"ח - תרע"ט של גן-שמואל נכתב "נהרג ע"י אי זהירות בנשק".
מצאתי כי:
"הוא נפגע מכדור מידיי יעקב שור, אחד משני האחים שור" קטע ממכתבו של  הפובליציסט אברהם משה קולר הנמצא  ב'מכון לבון" [תיק IV-268-6].

זאב שרון , גניאולוג מקרית-אתא שלח  לי את המידע הבא:
"יעקב ואלכסנדר שור עלו עם הוריהם ב-1913, מאודסה. ההורים היגרו לארגנטינה. 2 האחים נשארו יחד בארץ ויחד התגייסו לגדוד העברי, כשאלכסנדר כבן 17 ויעקב כבן 20.
אלכסנדר טבע בים ליד עתלית [4.4.1919]   בעת שירותו בגדוד-העברי,  גדוד ה- 40,  "חברו של אליהו גולומב". קבור בבית העלמין הצבאי הבריטי בחיפה.
ולאישור מצאתי גם כי,

"בעונת האביב – תחילת-הקיץ. מחננו היה בשפת הים כאן נתנה פקודה להעצר ופנינו להתרחץ"  תיאר בכתב יד גדודאי אלמוני  ממחלקה A [ארכיון בית הגדודים באביחיל].

יעקב עבד, אחרי המלחמה בזיכרון-יעקב, ביבוש ביצות כברה, שירת במשטרת המנדט, עבר לגור בחיפה ב-1930 בשכונת 'נחלה' שבהדר ואחר-כך לקריית-חיים שהיה מראשוני וותיקיה. עבד בבית-חרושת 'שמן' ואחר-כך ב'משרד הקבלני' שנקרא לימים 'סולל בונה'.
לבנו קרא על שם אחיו שטבע, אלכסנדר".

יוסק'ה גרינבוים בן קריית-חיים, אמר לי ששור היה מראשי 'סולל-בונה' חברם של דוד הכהן והלל דן.



בשנת  1921הוכרה חות  גן-שמואל כקבוצה'  בשנות ה-30, של המאה העשרים עם הגידול במספר החברים הפכה הקבוצה ששינתה פניה, לקיבוץ, ובשנת 1935 הצטרף הקיבוץ לתנועת הקיבוץ הארצי  - 'השומר הצעיר'.
יעקב סמסונוב נולד בשנת 1882 בגומל] בילורוס]  למלכה  לבית לוביאנוב  ואריה לייב סמסונוב. החמישי מתוך שישה ילדים [השישי - היה יצחק] ב-1893 עלתה כל המשפחה ארצה. לחדרה והתיישבה ב'חאן המקומי.
יעקב למד ב'מקווה-ישראל, נשא לאישה את רחל לבית רבינוביץ מיפו ומונה  על ידי העות'מאנים לתפקיד מוח'תאר.  הכיר גם  את  חברי 'השומר' יגאל מרדכי  [אליוביץ]  ואלכסנדר זייד, והביא לשחרור אחיו אהרון [הבן הרביעי, אביהן של תמר ורמה סמסונוב],  שישב בכלא התורכי בעכו  באשמת בגידה.."ימים קשים עברו על המושבה עד שהוסר החשד".
בתקופת הבריטים החליפו בתפקיד המוח'תאר אחיו הבכור נחום, ויעקב  ניהל את המחלבה הקואופרטיבית בחדרה .

נולב
 יוסף חיים ברנר יליד11   בספטמבר 1881 ]אוקראינה  עלה לארץ ישראל  בשנת 1909  כסופר, עורך, וסדר-דפוס. בשנת 1913    נישא לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה 20] ביולי 1914]  נולד  בירושלים בנם היחידי אורי ניסן [לימים היסטוריון של תולדות 'ההגנה', הפלמ"ח, ו'הקיבוץ המאוחד'].
בנובמבר 1914 ברנר  התעת'מן.
בשנת 1917 כאשר גורשו תושבי תל-אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי   השלטון העות'מאני הוא, אשתו ובנו  מגורשים לפתח-תקווה משם  חולצו על ידי עגלון ה'סוכרה' אליעזר ברון  למקום שבתו בגן-שמואל ומשם לחדרה.
אפריל 1918 שב עם רעייתו ובנו מחדרה לגן שמואל "אל קבוצת מכריו שנשאו בעול החווה".
חיה רעייתו של ברנר  מועמדת לנהל את בית היתומים שבשפיה המשפחה עקרה מגן שמואל לזכרון יעקב ולשפיה  ובאוגוסט 1918 היא עברה עם המוסד לחיפה.
בעוד ברנר שב ליפו - תל אביב לאחר שנכבשה הארץ על ידי  הצבא הבריטי בתחילת אוקטובר  1918,  ערך את 'רביבים' ואת הירחון הספרותי 'האדמה'  שצורף ל'קונטרס'  [בעריכתו של  ברל כצנלסון].
יוסף בוסל איש דגניה חבר ועד ההגירה בגליל הזמין את חיה לשמש גננת בדגניה.
.נישואיו של ברנר לא החזיקו מעמד זמן רב, אשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין 1920.
 וברנר הצטרף בחנוכה תרפ"א [דצמבר 1920] למחנה 'גדוד העבודה' במגדל שעל שפת הכינרת  כמורה לעברית.

באביב תרפ"א [1921] שב יוסף חיים ברנר מהגליל לתל-אביב וגר כדייר משנה  בבית משפחת יצקר [בת שבע אשת יהודה  ושני בניהם אברהם ויעקב, הבת רחל נפטרה כפועלת מטיפוס וקבורה בתל אביב] שהקימה רפת ומחלבה בפרדס ליד השכונה הערבית אבו–כביר שבין יפו למקווה-ישראל  בית שכונה 'הבית האדום'. בית  ששימש גם אכסניה לסופרים-פועלים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג וצבי שץ הוא גרישה,  חתן וגיס  ליצקרים, בעלה של בתם רבקה ואביה של  רינה [לימים טרכטנברג].
חייו של ברנר  קופדו במאי 1921 ביפו–תל אביב בפרעות,  אמרו כי שוב בין מוצאיו היה ידידו אליעזר ברון-בראון. הפעם  לא היה בידו להושיעו.
אחמד חכי ביי המושל המקומי של חדרה היה נוח לתושבים ולהנהגתה,  אפילו סיפק מזון לגולים מאסמי הצבא התורכי [מספרים כי ימים ספורים לפני הסגרתו של אוונס, תרם מכספו 25 מג'ידות  בנשף התרמה למימון תרופות למהגרים. ברנר קיבל  70 פרנק מהכסף שנאסף, גם אהרון ציזלינג קיבל סכום זהה].
 אשתו של המושל התורכי אחמד חכי ביי שנשבה על ידי הבריטים נשארה בלי שום אמצעים  הוחלט בוועד להשתדל עבורה אצל הממשלה  החדשה, ולעת עתה נתנו לה סכום של 15 לירות מצריות ופרודוקטים.

 בשנת  1934 הוכרזה חדרה כמועצה מקומית על ידי הנציב העליון הבריטי  מק מייקל.
בשנת 1952 הוכרזה חדרה כעיר במדינת ישראל. 
 לימים ה'חאן' שולב בחצר ומשמש כמוזיאון לתולדות העיר חדרה.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת - רבקה אביבי
המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים על אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.
עודד ישראלי  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי,  נטמן בישוב להבים שליד באר-שבע

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה