ספנסר אנדריו בויד  -  טייס שנרצח עם נוסעיו מסדום

18.7.1948- נבי-רובין

בית העלמין הצבאי  כרמל [חלקת הנוצרים] בחיפה

 טכסט

סמל צה"ל   ספנסר אנדריו

                                סגן 63128      בויד

SPENCER-ANDREW

BOYD

נולד בארצות-הברית 16.8.1923BORN

נפל      בקרב     י"א      תמוז       תש"ח

18.7.1948    FALL IN     ACTION

תנצב"ה

החל מאמצע שנת 1947 הישוב היהודי החל להיערך למלחמה כוללת כנגד מדינות ערב השכנות.

החלטת האו"ם [ארגון האומות-המאוחדות] ב בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל בין שני העמים היושבים בה, הביאה להאצת התהליך והדעה לפיה, קיים צורך בהקמת צבא סדיר, הכולל חיל אוויר, כדי להגן מפני פלישת  הצבאות  הסדירים של מדינות ערב, לאחר תום  המנדט הבריטי ב-14.5.1948.

במקביל לחיפוש מקורות לרכוש נשק חיפשו לגייס אנשי מקצוע לצבא סדיר  ומצאו - אנשי המח"ל [מתנדבי חוץ-לארץ] קראו להם.  גייסו יותר מ - 3,000  מקצוענים, רובם הגדול יהודים מארצות המערב. כ- 900 מהם היו יוצאי ארצות-הברית  [היו גם מקנדה, בריטניה ודרום-אפריקה],   הדגש היה, כך אומרים,  בבעלי מקצוע בחיל האוויר. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ- 150 – 200 [מספרים כי,  נוכחותם הייתה שם כה גדולה, כך  שהאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית].

במסגרת ההיערכות למלחמה פנה ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של 'ההגנה', אל אהרון רמז,  לשעבר טייס קרב של חיל האוויר המלכותי, ולהימן  שמיר [שכטמן], מי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה, טייס מפציצים באוקיינוס השקט בחיל האוויר האמריקאי, ואלו הגישו תכנית להקמת זרוע אווירית ל 'ההגנה' [23.10.1947] עם עדיפות לטייסות קרב, מפציצים, סיור וצילום, ואילו טייסת התחבורה-תובלה נדחקה;  מטה 'ההגנה' ויושב-ראש הסוכנות היהודית דוד בן גוריון אישרו את הקמת 'שירות אוויר' ומינו את יהושע אייזיק אשל  [איש 'ההגנה', זה שנישא לשלומית גולומב, אחותו של אליהו גולומב, ואביו של נמרוד ממנהיגי 'מרד הימאים'] למפקד 'שירות האוויר'  מהקמתו באוקטובר 1947 ועד תחילת מאי 1948  [תקופה שקדמה להקמת צה"ל].  את המטה מיקמו ברחוב מונטיפיורי תל-אביב.

שדה התעופה שעמד לרשות היישוב היה 'שדה דב' [על שמו של דב הוז שנהרג בתאונת דרכים 1940] בעל מסלול קצר ממוקם בתל-אביב, בסמוך צפונית לתחנת הכוח 'רדינג',  [מספרים כי המשלוח הראשון של נשק מצ'כוסלובקיה (במטוס מדגם DC-54  סקיימאסטר) שנחת ליד באר-טוביה במסלול נטוש של בית דאראס. ליל 1.4.1948 הוסיף מודי שניר]  "בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים" אמר דוד בן גוריון.

ישראל זבלודובסקי [עמיר] שלא היה טייס אלא אדמיניסטרטור,  מונה כמפקדו הראשון של חיל-האוויר הישראלי,  תחילת מאי 1948 עד יולי 1948. בתקופת כהונתו נרכשו עשרות מטוסי קרב ותובלה,  וכן גויסו צוותי אוויר וקרקע:  יהודים כמו  הטייס ארנולד אילוייט [Illowite] וגויים כמו המתנדב, הטייס הנוצרי פרוטסטנטי,  טד גיבסון [Gibson], טייס הקרב ההרפתקן כריסטופר [כריס] מאגי [Magee] מארצות הברית, וכן ליאונרד [לן] פיצ'ט [Fitchett]  שבא בהמלצת  חברו  ג'והן מק'אלרוי [McElroy] מקנדה  [שיטת 'חבר מביא חבר'. אומרים שם עזר ויצמן גויס כך, אבל בפריס], רייאן וויגל [Wygle] וג'ורג' ברלינג [Beurling] המפורסם,  קנדים אף הם.

אל [אדולף וויליאם]  שווימר,  מהנדס טיס יהודי, מחברת  TWA  וחבריו, שכרו אזור בשדה התעופה בברבנק [Burbank] שבקליפורניה, הקימו חברה Schwimmer Aviation Company. שם שיפצו מטוסים, שנרכשו מעודפי צבא ארצות הברית בתקציב של כרבע מיליון דולר, שניתן להימן [שכטמן] שמיר על ידי בן-גוריון, וגייסו מתנדבים, על בסיס מסחרי, בעיקר צוותי אוויר שהיו בשוק בשפע, גם בניו-יורק. התעופה האזרחית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, סבלה מגל של שביתות, חלקם של  צוותי האוויר נותרו מובטלים או בחסרון כיס, כמו המכונאי פרדי דהמס [Dahms] ומייק אונדרה [Ondra].  הגיוס לא היה קשה במיוחד - כסף ואפשרות תעסוקה סייעו  - רבים ממגויסי חיל האוויר חתמו על חוזי עבודה לשנה אחת תמורת שכר. הציעו ליהודי 200 דולר לרווק,  300 דולר לנשוי ו-  350 דולר לנשוי עם ילדים. לא יהודים קיבלו יותר ממה שהיה מקובל -  400 דולר למכונאי רווק, 450 דולר לנשוי ו-  500 דולר לנשוי עם ילדים, עם תשלום כל ההוצאות, כולל נסיעות [לחיסכון, רובם נשלחו לארץ בטיסות מסחריות] השכר יועבר לחשבון הבנק של המתנדב  בארצו, ביטוח ב- 10,000 דולר. לעיתים אושרו הוצאות נוספות וגם צירוף משפחות.  כן להשלמת השכר הביאו בחשבון ניסיון מקצועי.

"רוב הטייסים הינם נונקונפורמיסטים, שמטבעם נוטים להתעלם מן הכללים, ההתפכחות המרה מן האשליות שלאחר המלחמה כבר החלה" כתב טייס מח"ל הבריטי, הלא יהודי,  מלהק תובלה אווירית, גורדון לוויט [Levett] בספרו.

"רציתי לעזור לעם התנ"ך", רעות לוחמים ויצר ההרפתקנות תרמו, אך "חלק מן היהודים ורוב הלא יהודים לא היו מגיעים לארץ ללא תשלום".

הם היו למעשה שכירים.

מספרים כי  בסוף מאי 1948  הצבא המצרי היה 32 ק"מ בלבד מתל אביב ושום כוח צבאי רציני לא ניצב בין המצרים לתל אביב. 4 מטוסי 'אוויה S199 ' הגרסה הצ'כית  למסרשמיט הגרמני, אותם הטיסו ילידי הארץ  מרדכי [מודי] אלון, עזר ויצמן [לימים הנשיא  השביעי של מדינת ישראל]  וטייסי המח"ל; אדוארד-שלמה ]אדי] כהן מדרום-אפריקה [שנהרג בתקיפה]   ולו לנארט טייס חיל-הים האמריקאי  -עצרו את המצרים על הגשר; הנקודה הצפונית ביותר אליה חדרו המצרים בגזרה זו, ומכאן שמו- גשר 'עד הלום'.

ואילו בתחילת יוני 1948 ניסתה הממשלה הזמנית למצוא טייס לא יהודי, שיתנדב לבצע את תקיפת אניית הנשק של אצ"ל – 'אלטלנה', שפעלה בניגוד למוסכם, הטייסים הזרים [טייסי מח"ל] סירבו  בנימוק שלא לשם כך הם הגיעו לארץ-ישראל.

חלק מהצוותים שגויסו היו ללהק תובלה אווירית [לת"א]    בהם הרווי נחמן Harvey] [Nachman , אל רייזן [Al Raisen] , ג׳ק גולדשטיין [Jack Goldstein] . וכמובן גורדון לוויט  [Gordon Levett] ; סם לואיס [Sam Lewis]  היה לטייס הראשי. קראו להם: 'טייסת תל אביב',  'טייסת Squadron]]  1'  וגם  טייסת א'.

שדה התעופה דב  שבצפון תל-אביב הפך לבסיס הטייסת של 'שירות האוויר' [ש"א].  מפקדה, איש הפלמ"ח, מקיבוץ שריד אלי אייל[פיינגרש], טייס קרב, נבחר בדצמבר 1947 לתפקידו על ידי חבריו הטייסים בבחירות דמוקרטיות.

למטוסים שבשדה צורפו  20 מטוסים קלים חד-מנועים מסוג 'אוסטר אוטוקרט' ['הפרימוס' המפורסם] שנרכשו מפורקים מעודפי הצבא הבריטי [ושוקמו במרתפי שרונה – היא ה'קריה.

עם הקמת צה"ל וחיל האוויר  [26.5.1948] התמנה הרחובותי,  איש מטה חיל אוויר, גדעון [גורדון] אלרום למפקד טייסת התובלה.

הטייס בוריס סניור [אלדור], איש מח"ל מדרום-אפריקה, התמנה בסוף חודש מאי 1948  כמפקד בסיס שדה דב.  ב- 2 ביוני עבר למטה חיל האוויר ומונה לתפקיד סגן מפקד אגף המבצעים, מפקדו היה דן טולקובסקי.

בחודש יולי 1948 מונה אהרן רמז למפקד חיל האוויר הישראלי, והימן שמיר [שכטמן]- לסגנו.

טייסת א' פעלה משדה דב זו הייתה יחידה מעורבת וכללה מגוון רחב של מטוסי תובלה ומטוסים קלים [שהופעלו גם כמפציצים מאולתרים].     

לרשות טייסי  התובלה  עמדו החל מה'סקיימאסטר' בעל ארבעת מנועי הבוכנה,  דרך  מטוסי ה'דקוטה'  מדרום אפריקה  עם שני מנועים, ועד ה'נורסמן' החד-מנועי  - ביצעו טיסות הובלה של אמצעי לחימה מחו"ל, אספקה וכוח אדם לנגב הנצור  וקיימו גם קשר עם סדום המנותקת.

 בשדה עמדו מספר מטוסים חד-מנועיים  כמו ה'הארוארד' האמריקאי הקרוי גם T-6 Texan, ה'מיילס מאסטר' הבריטי הדו-מושבי,  ומטוסי ה'נורסמן'; הדו-כנפיים  כמו ה-  DH.84 Dragon ו ה- DH-89 הוא ה'רפיד'  החדיש תוצרת דה 'דה הווילנד'  בריטניה. היו גם מטוסים דו-מנועיים כמו הבריטי 'אנסון'  בד ועץ  או ה'בוננזה' Bonanza]] האמריקאי תוצרת 'ביצ'קראפט' וכן  ה- 'מיילס איירובאן' ה-   Aerovan   בעל שבעה מושבים אותו הטיס  ספנסר אנדריו בויד מסקוואדרון  מס' 1.

ספנסר אנדריו בויד  בן מרי [יש אומרים כי הייתה זו Mary C. Wagnor] וטורפה נולד ביום  16.8.23 בעיר סנט-לואיס, שבמדינת מיזורי בארצות-הברית.  [למשפחת סוחרים, יש אומרים שאביו היה Minister  - כומר פרוטסטנטי, "לא כומר" אמר אחיו  וצחק '"אולי ציר" אמר]. הוא רכש השכלה גבוהה. היה בעל כשרון במתמטיקה והתעניין מאוד בטיס.

כשהכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה התגייס ספנסר לחיל האוויר המלכותי הקנדי  [Royal Canadian Air Force = RCAF]    אומרים כי, לא היה זה נדיר  שטייסים חיפשו דגל לטוס עבורו מחוץ לארצם,  כמו ג'ק דויל [Doyle] ואוליבר הולטון [Holton]  - 'מתנדבים כפולים' קראו להם. 

כ'מתנדב כפול' סיים  בויד בהצלחה קורס נווטים, התקדם במהירות ותוך שנה וחצי הגיע לדרגת רס"ר. הוא הוצב לשרת [יש אומרים כמדריך בצוללת] באזור אלסקה. בשנת 1940 נשלח לאימון נוסף והועלה לדרגת קצין-טיס, עבר להדרכה והדריך קצינים ופרחי-קצונה בנווטות לצורך שיבוצם בשירות פעיל. בשנת 1942 עזב את חיל-האוויר  הקנדי וחזר לארצות-הברית.

ב- 7 בדצמבר 1941 תקפו  מטוסים יפנים במפתיע את בסיס הימייה פרל-הארבור שבהוואי -ארצות הברית, וזו האחרונה הכריזה מלחמה על יפן. ב-11 לדצמבר הכריזו איטליה וגרמניה מלחמה על ארצות הברית.

 בויד שב לארץ מולדתו, קיבל משרת מדריך בבית ספר של הצי. לאחר שלושה חודשים של הדרכה במחלקה של פרחי קציני-ים, הועבר לחיל האוויר האמריקני. לא קיבל מינוי כנווט, אלא שירת כצלם במטוס B-29  , שבסיסו היה בפלורידה.

אחרי המלחמה שיתף פעולה עם קצין נווטות נודע בהוצאה חדשה של ספר הדרכה בטיס. התעניינותו במקצוע זה גברה ובסוף השיג רישיון-טיסה אזרחי. בשנת 1946 מונה למנהל בשדה תעופה בניו-ג'רזי ובתקופת כהונתו זו השתלם בהטסת מטוסים  גדולים. באביב 1942 נכנס לאוניברסיטת שיקגו להשתלם במתמטיקה.

באביב  1948 [יש אומרים במאי] התנדב לחיל האוויר הישראלי, עיניים בהירות, בלונדיני עם שער חלק שפם דקיק. הגיע ארצה מרומא בתחילת יוני.

ב- 11 ביוני 1948 הכריז האו"ם על הפוגה – 'ההפוגה הראשונה'  בת ארבעה שבועות בקרבות. שני הצדדים נענו.

ספנסר בויד הספיק לשרת  בארץ מספר שבועות בלבד. יש אומרים – חודשיים, טייס תובלה. "טייס די טוב" אמרו ידידיו  [אבל הספיק לעשות תאונה].

בסדום, מפעל האשלג היה נתון במצור, ואספקה תחמושת ודלק הועברה אליו במטוסים, במשך חודשים רבים, יש אומרים  - מדי יום, פינו פצועים, הסיעו אוכלוסייה לא לוחמת  וגם צילמו למטרות מודיעין.

בליל ה- 18.7.1948 בשעה רבע לאחת עלו על המטוס  הדו־מנועי מדגם 'מיילס אירו-וואן', מסדום הנצורה, שבעה נוסעים וביניהם בחורה אחת עם מזוודונת לשדה דב בתל-אביב.

אמנון ונטיק דובר האנגלית התיישב ליד הטייס, לקשר אלחוטי השתמש  בויד ב'ווקי טוקי' מכשיר קשר נייד וקטן. "נשמור על קשר" אמר לאלחוטנית גבע עמיחי בסדום והמריא. קרוב לחולדה נורתה אליו אש לא יעילה מן הקרקע.

בשעת חשיכה כשקרב המטוס לנחיתה בשדה-דוב לא דלקו את האורות במסלול; אמרו כי הוזהר מפני הפצצה מצרית על תל-אביב; אמרו שמגדל הפיקוח לא אפשר נחיתה מחשש שמדובר במטוס אויב מתחזה.

בויד הטייס חשב, שנשאר בלי דלק,  מאחר ושעוני הדלק לא היו תקינים, סב ונחת נחיתת-אונס בחולות שליד נבי-רובין כ- 20 קילומטרים דרומה מתל-אביב.  המטוס הונחת בשלום אך מכשיר הקשר התקלקל ואחד הנוסעים אמנון נפגע קל בראשו, ביציאה מדלת המטוס. זחלו החוצה.

בויד נתן את אקדחו, כלי־הנשק היחיד שנמצא ברשותם, לזה שישב לצדו במטוס לאמנון הסטודנט,  שדיבר אנגלית והתכוון ללמוד יערנות בקליפורניה, וזה נתן אותו לחברו - אחד משני הנוסעים, שנשלחו ויצאו צפונה ברגל להזעיק עזרה – פלמ"חניק ופועל.

שאר הניצולים חיכו עם הפצוע ליד המטוס לאור ראשון.

כנופיה של חמושים מערביי הסביבה [יש אומרים 'בדווים', יש אומרים 'כנופיה מעזה']  הגיעה  אליהם, תחילה ירו ממרחק  כשהבינו שקבוצת היהודים אינה חמושה, התקרבו   נעצו את נשקם בגב הניצולים,  הובילום לגבעה סמוכה ליד הים,  שם נורה גם  ספנסר. "על החול שכב מת בחור צעיר  פרקדן, ידיו ורגליו פשוקות לצדדים כשהרוח מצד הים מבדרת את שערותיו הצהובות".  כתבה עליזה החובשת.

הרוצחים ירדו מהגבעה חזרו עם טוריות וכיסו את הגופות  בשכבה דקה של חול. המטוס נשרף. 

טייסת ת"א [תובלה אווירית] לא יצאה לסיור ולחיפוש אחרי המטוס הנעדר, עד שעה 15.25 [13 שעות אחרי נחיתת החירום] "מטעמי ביטחון" אמרו לוועדה החקירה, שהוקמה לחקור את תאונת ה'אירו-וואן'. בינתיים  שני השליחים הגיעו לבת-ים התקשרו לשדה דב  וסיפרו על נחיתת-האונס. שם כבר ידעו - קצין המבצעים התורן של השדה דיווח על כך, כבר בשעה שתיים וחצי בבוקר ידעו. 

אנשי החיל-האוויר היו עסוקים בדברים אחרים, וכשהתפנו, עוד לא ידעו שהנוסעים עם הטייס  מונחים מתים בחולות, ואחד פצוע קשה מירי בחזהו,  ושלחו מטוס להצניח אוכל ומים זה היה אחריי הצהרים.

גופות ההרוגים,  כולל זו של ספנסר בויד, הועברו לאחר טלטולים וקבורות לחדר המתים בבית החולים 'הדסה' בתל-אביב.

"ירו בהם, אבל למה התעללו בגוויתו? בסכינים דקרו אותו. ממש חתכו" אמרה לי  עליזה [סקלצקי] אבסיאן אז חובשת קרבית שהוזעקה למקום. את מראה הטייס לא שכחה.

הפצוע קשה חולץ על אלונקה וניצל.  בין מחלצי הגופות היה גם ידידו של בויד, הטייס האמריקאי אדי [ידידיה] קפלנסקי, לזיהוי.

למחרת נכנסה לתוקפה 'ההפוגה השנייה'  "ללא הגבלת זמן" קבעו.

אחרי מותו הוענקה לבויד דרגת פקד-טיס [סגן]. הוא נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו ועל מצבת קברו נחקק סמל צבא-ההגנה-לישראל בצד הצלב הנוצרי.

אברך חנה - נרצחה בנפול המטוס שהסיעה מסדום הנצורה

18.7.1948 - נבי-רובין

בית-העלמין הצבאי בנחלת-יצחק

טכסט:

סמל צה"ל - חנה (חנק'ה)

                                173758         א ב ר ך                      

בת נעמי ומנשה

נולדה בתל-אביב נפלה

בקרב ע"י נבי-רובין י"א תמוז

תש"ח בת 19 בנפלה  תנצב"ה

ב-1 בינואר 1930 זכתה חברת האשלג לפלשתינה [א"י] בראשותו של משה נובומייסקי בזיכיון על ניצול משאבי ים המלח מממשלת המנדאט הבריטי. בתחילה הוקם מפעל על החוף הצפוני של ים המלח.

סיפרו כי כבר בשנת 1925 שלח מוסיה נובומייסקי את מוסיה לנגוצקי להתיישב בצפון ים המלח בצריף, שקנה מאיברהים לינבן. 'הרופא של הבדווים' קראו  ללנגוצקי שנהג ללבוש חלוק לבן.

ובשנת 1934 הוחל בבניית מפעל לבריכות אידוי באגן הדרומי של ים המלח על ידי משה נובומייסקי והמהנדס הבריטי תומאס גריגורי טולוק -  'מפעל המלח בסדום' קראו לו, או בשמו הידוע יותר 'מחנה העובדים בסדום' של חברת האשלג.

נובומייסקי יצר קשר עם אנשי 'גדוד העבודה' ברמת-רחל באמצעות יהודה קופלביץ' [אלמוג], מקורב להתיישבות העובדת, והציע כאתגר את סדום -  אתר המרוחק כ-80 ק"מ מהמפעל הצפוני  'קליה',  מקום נידח [ללא כביש גישה. התחבורה  הייתה בהסעה ימית  או באוויר],  צירפו חברים נוספים [מהקיבוץ המאוחד[ וב- 1 במאי 1934 הפליגה דרומה סירה ובה עשרים עובדים  כדי להקים  לרגלי ההר מחנה עבודה  ובראשם מוסיה [משה] לנגוצקי.

ואת מה שהפיק המפעל בדרום העלו בדוברות לצפון ים המלח ומשם לירושלים. במפעל הדרומי עבדו יהודים וערבים - היה מחנה עובדים ערבי במזרח ומחנה עובדים יהודי במערב.

הקשר עם התנועה הקיבוצית ועם הנהגת הקיבוץ המאוחד נשמר ואלה גייסו פלוגות-עבודה מקרב חבריהם לתנועה –'פלוגות מקובצות' שעבדו זמן קצוב במפעל [לפלוגות אלה הצטרפו אידיאליסטים, חלוצים, הרפתקנים ותימהונים].

בענייני הערבים שם עסק בעיקר יהושע [ג'וש] פלמון שידע ערבית. ב-1938 שלח הקיבוץ המאוחד את פעיל הביטחון, אורי יפה, אל הפלוגה בסדום עם חברתו תמר "כדי להביא פרנסה לקיבוצו בן השנה - מעוז חיים – [שהיה בין מייסדיו - הכשרת 'מחנות העולים' בקיבוץ נען;  התמנה לרכז הביטחון של חברת האשלג בסדום ופיקד על קורס המ"כים של הפו"ש [פלוגות השדה] שהקימו הבריטים  ושגרו בנפרד מפועלי המקום.

באותה שנה הוקמה בסדום ביוזמת  ראובן זסלני ['שילוח']  יליד ירושלים ואיש המודיעין של הישוב, תחנת משטרה על נשקה בפיקודו של הסמל  [סרג'נט] יוחנן פלץ עם שמונה שוטרים נושאי נשק - יהודים וערבים. 

 בתחילת 1939 נרצחו שלושת  עובדי המפעל בסדום  שיצאו לעין ערוס.  כדי לברר את סיבת הפסקת אספקת המים חצי-מתוקים לבריכות האשלג  "את גופתו של מנהל העבודה שמואל ברנשטיין מצאו מבותרת בסכינים";  גם נהג המשאית - יהודי אמריקאי בשם הארי [אריה]  לוביאנוב – מתנדב  מקבוצת 'חולתא' שבצפון, והשתייך לפלוגת הקיבוץ המאוחד, נורה למוות יחד עם מהנדס המפעל מיכאל בלום.

"באו מטוסים בריטיים ורדפו אחרי הערבים". כתב אליהו בן-חור בספרו 'לצאת את הגדר'.   

וד"ר לחמן מקופת חולים בירושלים יצא לסדום במטוס לטפל בפצועים.

קיבוץ בית הערבה הוקם ב-8  במאי 1939 על ידי בוגרי תנועת הנוער 'מחנות-העולים'  של  הקיבוץ-המאוחד, על שפך הירדן לים-המלח, בשטחי זיכיון חברת-האשלג.

במפות הבריטיות משנת 1942 מופיעה הישוב בשם 'קבוצת החוגים' כקילומטר מדרום מערב לצומת הנחלים הירדן ואבו-ג'אראבה.

פלוגה של הקיבוץ-המאוחד שהתה בסדום בציפייה לעלייה על הקרקע בתקווה להתיישב באזור הכפר ספיה בעבר-הירדן המזרחי. באמצע 1938  בא הגנן של המפעל הצפוני של חברת-האשלג פרידוביץ והציע לקבוצה זו להקים יישוב חקלאי בשטחי המפעל בצפון ים המלח בערבות יריחו, ישוב המבוסס על ניסיונותיו בשטיפת קרקעות ממלחים. בעקבות הצעתו  יצא כוח חלוץ של ארבעה חברי 'מחנות העולים'  שהחל לעבוד במפעל.

בינואר 1939, נשלח משה אייזיקוביץ [אייזיק] מקיבוץ רמת-רחל והתיישב עם כלבו בצריף עזוב בשטח המפעל מדרום לעיר יריחו, כדי להתחיל בשטיפת האדמה. באוגוסט 1939 הוקם אוהל ליד הצריף, וחברי הקבוצה שעבדו במפעל הצפוני יחד עם חברים נוספים [גם וילי שם]  עברו להתגורר במקום.     

האחריות על הקיבוץ שקם התחלקה בין הסוכנות-היהודית, שטיפלה בנושאים התיישבותיים וחקלאיים וחברת-האשלג הממונה על ענייני הבנייה.

הקיבוץ הוקם באופן בלתי-חוקי כלומר בניגוד להוראות המגבילות של 'הספר הלבן'  וללא היתר של שלטונות המנדט הבריטי והוצג כשכונת מגורים של פועלי המפעל, את הפעילות החקלאית במקום נימקו כדרישה להספקת מזון טרי לעובדי מפעל האשלג.

בסוף קיץ  1939 הצטרפה אליהם אישה ראשונה, שקיבלה על עצמה לנהל את משק-הבית במקום. סיפרו כי הייתה זו אחת מקיבוץ רמת-רחל שבישלה לפועלי  המפעל אחר-כך באה  שרה ארקין לימים מלר.

בסוף דצמבר 1939 כבר שהו במקום הזמני כ-30 חברים. וב-20 בפברואר 1940 נורתה אבן הפינה ליישוב הקבע  - טקס עם אורחים רבים, בהם בן-ציון ישראלי מקבוצת כינרת [נהרג ב'אסון מעגן' 29.7.1954] שאמר כי " ישובי הצפון והיישוב החדש שמדרום ליריחו  מהווים את שני הקצוות של מחרוזת היישובים שייחרזו לאורך הירדן". בשלב זה כבר היו באתר   מגדל מיםמספר אוהלים ותחילתם של מבנים.  'קבוצת החוגים' קראו להם.

 "כדי לבצע את האפשרי יידרש הרבה זמן, ובכדי לבצע את הבלתי אפשרי יידרש קצת יותר" כתב בספרו 'מסה ומעש' הפרופסור חיים ויצמן, מי שהיה לנשיא הראשון של מדינת ישראל.

הילד הראשון, שנולד בקיבוץ בית-הערבה, הייתה ילדה  מיכל [לימים רמות], בתם של ישראל אבן-נור ובטי לבית הלר.

באמצע דצמבר 1940 [יום ששי] נרצחו איש הדיג זאב [פטר]  לוונטל  צעיר מהכשרת קיבוץ אשדות-יעקב ויעקב לביא מהכשרת  'מחנות העולים'  של קיבוץ משמרות, מראשוני המתיישבים במקום,  על ידי כנופיית ערבים; השניים יצאו לדוג דגים בירדן בין גשר אלנבי לים-מלח [אומרים  שהלכו לפי 'מפת מידבא', אומרים שהיו אלה 'ברבוטים' – שפמנונים  - מזיקים לבריכות הדגים אך, טעימים בצלחת] ונורו. יש ויגידו כי עבדו בשאיבת מים עם סירה בירדן. ערבי, שברח מכלא חברון, הרג אותם, גנב את הסירה ועבר את הירדן, קבריהם נחפרו על גבעה בודדת וחנכו את בית העלמין של קיבוץ בית-הערבה.

הקרקע המלוחה הוכשרה על ידי שטיפה, בהנחיית פרופסור שלמה רביקוביץ' מהתחנה לחקר החקלאות ברחובות מומחה לשטיפת הקרקע ממלחים והכשרתה לגידול ירקות‏, בעיקר עגבניות, אך גם גידלו בננות. כן הוקמו בריכות דגים [מים שאבו מהירדן] שמשכו אליהן אגמיות וברווזים -  מטרת ציד בימי ראשון לפקידים בריטים חובבי-ירי ובהם הנציב העליון החמישי הרולד מקמייקל שמונה לתפקידו בזמן 'המרד הערבי הגדול'.

כשנתיים במטבח הספיקו לה - שרה  ארקין ריכזה את גן הירק וגידולי העגבניות, ונישאה לשלמה מלר.

הגידולים החקלאיים בבית-הערבה הצליחו - תנובתם גבוהה מהמקובל  "וטעמם של העגבניות היה מתוק במיוחד"  הישגים שהוצגו בפני אורחי הקיבוץ ולפני בעלי תפקידים, כמו הנציב העליון השביעי והאחרון  אלן גורדון קנינגהם.

בגלל ריחוקו היחסי שימש הקיבוץ מחנה הכשרה ואימונים לפלוגות הפלמ"ח. יסכה [יששכר] שדמי היה מפקדה של מחלקת הפלמ"ח בבית-הערבה כבר בשנת 1944. גם מארח קבוצה של עולים מעיראק - מספרים שהבריחו עולים מעיראק ומאיראן למקום.

לאחר פיצוץ גשר אלנבי  על-ידי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ['מבצע מרכולת'-  בלילה שבין 16 ל- 17 ביוני1946   שמטרתו ניתוק נתיבי האספקה של הבריטים]. ערך הצבא הבריטי חיפושים בקיבוץ בית-הערבה, בחשד ששימש כבסיס יציאה  להריסת הגשר. סיפרו כי חיים כידוני  הידוע כ בר לב [רמטכ"ל צה"ל]  היה שם.  המפוצצים, נסוגו אל מפעלי ים המלח, הפליגו בסירות לעין אלע'ויר [עינות קנה]  ומשם עלו לקיבוץ רמת-רחל.

לאחר שלא מצאו דבר, עצרו הבריטים את רוב הגברים והעבירו אותם למחנה המעצר בלטרון   ['השבת השחורה'  (מבצע 'אגאתה' - Agatha Operation בפי הבריטים) כינוי שניתן ליום  שבת ה- 29 ביוני1946 ].

הנהגת הקיבוץ המאוחד הגיבה תגובה ציונית  - הכשרה חלוצית  של 'מחנות העולים' ממעוז-חיים, 'מעוז ב' - צורפה  בשנת 1947 לחברי קיבוץ בית-הערבה בהם גם חנה אברך.

חנה אברך  הידועה כחנק'ה. נולדה לנעמי ולמנשה [יונגרמן]  בי"ד ניסן תרפ"ח בתל –אביב  יש אומרים -  ביום  כ"ו  באדר ב' תרפ"ט [7.4.1929]  ברחובות, בשנת משבר ומצוקה לציבור הפועלים בארץ. אחותה הבוגרת טובה נולדה לפניה  בארץ בתל-אביב, בשנת 1925.

הם באו  מגליציה המזרחית  [אוקראינה כיום] הוא מהעיירה רוהאטין  עיירה הנמצאת בין העיר  לבוב לעיר סטניסלבוב [Stanislawow; היום איוואנו-פרנקובסק Ivano-Frankovks] קרוב לגבול הגרמני לכן דיבר גם גרמנית.   סיפרו כי העיירה נמצאת בין  שני הרים, שאחד מהם נקרא 'הר השדים'. כי נהר ששמו 'גנילא ליפא' עובר לידה, היא באה מהעיירה סניאטין דרומית לסטניסלבוב [היום עיר מחוז בשם איוונו-פרנקובסק] סמוך לגבול הרומני לא רחוק מנהר הדניסטר [ממערב לו]. 

היו שזכרו שלג, יערות והרבה מים, הם מחקו את עברם, אפילו את השמות בהם  נולדו, הם באו לארץ כזוג - 'נישואים  פיקטיבים' - על 'סרטיפיקט' [אשרת עלייה בריטית] אחד- עלו שני צעירים. מדיניות של הסוכנות. כאן התחתנו פורמלית.  

"ההורים גרו באוהלים בתל-אביב, עברו לשעריים  שכונה של תימנים בדרום המושבה רחובות  ומשם עברו לגבתון" סיפרה  רות'קה, חברת קיבוץ משגב-עם, אחותה  הצעירה של חנק'ה.

גבתון מושב-כפר שהוקם בשנת 1933 כחלק מתוכנית 'התיישבות האלף', בנוי בצורת האות ח' שפתוחה לכיוון המושבה רחובות. עמדה קדמית להגנת המושבה רחובות מצדה הדרום-מערבי. המתיישבים קיבלו [בגלל קיצוצי תקציב] חלקה בת 4.5 דונמים -  'חצר משק'  קרוב לביתם הקטן - הציבו לול תרנגולות או טיפחו להקת אווזות [כמו אצל יחס], רפתות נראו פה ושם [כמו אצל  אפשטיין],  גידלו מספוא  וירקות גם עצים נטעו -  נושאי-פרי נשירים והדרים –   אך למחייתם עבדו  מחוץ לכפר -  "התיישבות בהדרגה" קראו לה. "אבא היה חלבן חילק חלב  'בתנובה' שהייתה בתחילתה" אמרה לי רות'קה  [אשורי] ילידת גבתון שנת 1935. האם עבדה ב'מיץ-פז' של 'יפאורה'  חברה, שנוסדה בשנת 1933 והתמקמה בבנייני היקב הישן של רחובות מצפון-מזרח  למושב, מרחק לא קטן, הלכו ברגל, דרכי עפר.

ובגבתון  גדלו הבנות -  טובה, חנק'ה ורות'קה.

חנק'ה מגיל 10 חברה בתנועת-הנוער 'מחנות העולים'  - תנועת הנוער-הלומד אשר פניה להגשמה חלוצית-ציונית-סוציאליסטית  - "הציונות של העושים"    [עם זיקה ל'קיבוץ המאוחד']. סיסמתם: "עלה נעלה" ["עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" - ספר במדבר, פרק י"ג פסוק ל'] טיילו הרבה  בארץ - 'מסעות' קראו לכך,  אמרו  שזו מורשת ה'צופים' ו'החוגים' מייסדי התנועה. למדו אותה ברגליים. . . וגם את התנ"ך.

"קינאנו בחנק'ה אברך היפה, בנים אהבו אותה" זכרה ניצה [לבית דיקנשטיין-דן] ליפשיץ ידידת נעוריה בכפר.

"אהבה מוסיקה וגם  לרקוד" סיפרה בת גילה  וכיתתה   בבית החינוך שבקיבוץ הצעיר  - קבוצת שילר [- התעקשו החברים, גן שלמה- התעקשו המוסדות]-   רותי רבינוביץ הבת של יוסף מ'תנובה'.

בבית הציבורי שבמרכז הכפר  נערכו ישיבות וחגים,  בו רדיו בודד  ועיתון ['דבר']  "שנתלה על מקל כדי שלא יוכלו לקפל ולדחוף לכיס". על גגו הוצב זרקור/פרוז'קטור  לביטחון.  מאחור  הייתה ה'צרכניה' בה מכרו מצרכי בית לחברי הכפר בלבד,  גן ילדים  ואחת מחמש עמדות הבטון שהיו על גבולותיו;  מחלבה  ובה 'ספראטור' ידני להפרדת השומן מהחלב ["איזו שמנת טובה הייתה שם, ללקק את האצבעות"], מחסן תערובת  בו גם הכינו מזון ללולים ולרפתות ותחנת נוטרים [גפִירִים] שיודעי דבר  כינוה 'מק"ל 5' [מקום לימוד]  בו התאמנו חברי 'ההגנה' בנשק החוקי של הנוטרים.

אך לא פחות מסקרנת הייתה ה'פרייה' שם שכן פר-ההרבעה של המושב. לכאן הובלו רוב פרות הכפר  בהתייחמותן כדי שירבּיעָ אותן.  לשם נהגו להתגנב ולצפות בטקס, וכיצד צחקקו  הבנות.

זכרה את ליל חורף 1939,  בו חדרה כנופיה ערבית מאזור הכפר זרנוגה לבית משפחת דומניץ שבפאתי המושב ורצחה 4 מבני המשפחה - האם ושלושת בניהָ. את מינה האם, שהייתה לבושה במיטתה בבגדיהָ ואף בנעליהָ. בחדר הסמוך ישן עמנואליק'ה [עוקל'ה] בן 6, במיטתו וגם אותו הם רצחו. חיימק'ה, בן 10, ילד זריז ורזה, התחמק מבין רגליהם. הם רדפו אחריו, השיגוהו וגם אותו הרגו. ירחמיאל הבכור, בן 14, נלחם בם ונהרג, ממכת גרזן אמרו. האב והבת היו בבית חולים  וחייהם ניצלו.

חנק'ה סיימה את לימודיה בבית-החינוך לילדי עובדים [שתחילתו ב'קבוצת שילר' הסמוכה והמשכו ברחוב הירשנזון ברחובות], והחליטה להמשיך וללמוד חקלאות ולשם כך, הלכה לפנימייה בבית-הספר החקלאי לבנות ב'עיינות', כפר נוער סמוך שהוקם על ידי מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים הכללית,  ויצ"ו [הסתדרות עולמית לנשים ציוניות] וביוזמתה  של עדה  מימון [לבית פישמן]  שהייתה מראשיהן, על אדמת  הקרן הקיימת לישראל.

זכרה  את היום בו הודיעו  כי, יעקב בן ישראל [מוסקוביץ'], שהיה ממייסדי הכפר התנדב לצבא הבריטי,  טבע יחד עם 139 חיילים יהודיים בספינת 'ארינפורה', שהופצצה בידי  מפציצים גרמנים בשנת 1943 בימה של בנגזי כאחת בשיירה,   נותרו אלמנתו חמדה עם בנה יחידה אורי [אוריה].

בשנות מלחמת העולם השנייה קלט כפר הנוער 'עיינות' פליטים יהודים מארצות רבות.  סיפרו כי חנק'ה תלמידת בית-הספר שם. התמסרה לעולות החדשות שבתלמידותיו וניסתה להקל את קליטתן  בארץ ולהדריכן.

עם הגרעין ההתיישבותי  שקם בין בוגרות  הפנימיה יצאה חנק'ה -   והיא נערה יפה, מפותחת וערה, בעלת יוזמה ומרץ, להכשרה חלוצית  בקיבוץ התנועה הצעיר  - מעוז-חיים, "הייתה יפה מאוד, היו לה עיניים משהו מיוחד ירוק-כחול" אמרה לי רוחל'ה סמילנסקי–דרור.  סיפרו  אלה שהיו במעוז-חיים במחנה-עבודה של 'מחנות העולים' בקיץ 1947 כי עבדה שם בלול [בתקופה של חופשה מהלימודים  - 'החופש הגדול' של הקיץ - היה מתקיים 'מחנה-עבודה' של החניכים העירוניים מהכיתות הבוגרות חברי תנועות הנוער החלוציות, למשך שבוע עד שבועיים, בענפי המשק החקלאי-קיבוצי].

למרות  אותה תקרית באימוני הנשק בה נהרגה [חורף 1944] בשגגה לאה [אשתו הראשונה של המקוואי, משה מוסינזון, שנישאה לישראל ליפשיץ, זה שנשלח מטעם מעוז-חיים להיות נהג בצבא הבריטי, אמם של דבורה (עומר) והתאומים נדב ואסף]  אסון  שנשמר ב'סוד'.

ובתום הכשרתה שנמשכה כשנה צורפה חנק'ה  לקיבוץ  בית-הערבה במסגרת ההשלמה-  מעוז ב' אוקטובר 1947,  "והייתה לאחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ", שותפה הייתה לכל התלאות והמבחנים וגם באימונים, אבל עבדה בגן הילדים ובמחסן הבגדים.

"נחבאת אל הכלים" אמרה איה [לימים נסימוב]  חברת הקיבוץ.

עם תחילת מעשי האיבה בסוף נובמבר 1947, הילדים והאימהות פונו מבית-הערבה לקיבוץ שפיים שליד תל-אביב ובמקום נשארו רק החברים והחברות הצעירות שלא היו אימהות. וילי אגמון [בומבך] בשפיים, מסדר עניינים. אשתו הטיטואנית שרה לבית כלפון וצאצאיהם שם.

  

" ברור שמפנים רק את הילדים. גם זה, לאחר דיון ארוך מאוד של מספר ימים ".  סיפר דוד קורן.

חנק'ה בחופשה בגבתון; אחותה הבוגרת בתיה, מהכשרת גבעת-חיים מתחתנת עם יחזקאל אבינרי מ'מעוז א'. לאחר חופשה זו מתארגנת שיירה וחנק'ה חוזרת לבית-הערבה. הכביש מירושלים מאובטח  עדיין על ידי הבריטים.

וכשזה פסק, עיקר הקשר היה במטוסים - התור לנסוע 'הביתה' היה ארוך "היו שם 20 פועלי 'סולל בונה' מירושלים  שעבדו בביצורים והמתינו לתורם".  הזוכים הוטסו  לתל-אביב, ומשם איש לדרכו.

ב- 5 בפברואר  1948   חברי  הקיבוץ  כרו  על אותה  גבעה את הקבר החמישי והאחרון, קברו את הפלמ"חניק נמרוד שכטר מירקונה שניספה בתאונת אימונים [נפלט כדור,  יש אומרים - התאבד],  בשעה שהדריך את חבריו מבית-הערבה,  לידו  המעפיל האלמוני, הלא צעיר, שעלה ברגל  מעיראק לארץ המובטחת ומת בשעריה: סיפרו כי הגיע אדם שחצה את הירדן, נעמד על האדמה, אמר 'שמע ישראל' ומת. ["כעבור שבועיים" אמרו]   בקיבוצם,  ואיש לא ידע את שמו - אברהם בן אברהם   כתבו על מצבתו.

ב- 15 במאי  1948, ראו את הטור המאיים של מכוניות ושריוניות  עם חיילי הלגיון הערבי זורם ועובר את  גשר אלנבי לכיוון ירושלים.

באותו זמן נפל חברה של חנק'ה  -  בוגר ממנה בשנה, יליד ברלין,  התל-אביבי, יהודה סלומון, הפלמ"חיק שהחל את דרכו בהכשרה מגויסת בקיבוץ תל-יוסף,  המשיך בקיבוץ מעוז-חיים כמדריך מ"כים, שם הכירו ואהבו, היה   גם בבית-השיטה. הצטרף לגרעין בית-הערבה  אך לקיבוץ לא הגיע - פרצה מלחמת העצמאות. קרבות 'משמר העמק', יהודה בקורס מ"מ  [מפקדי-מחלקות]  במחנה 'דורה' שליד נתניה. נוסף לקשר מכתבים הוא שולח לה דרישת-שלום ב'קול-הגליל' תחנת שידור של 'ההגנה'. היה איום מוחשי לפלישת הצבא הסורי  - יהודה נשלח לגליל כמפקד מחלקה בחטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח;  במסגרת שיבוש דרכי התגבורת של הכוחות הערביים, פקד על יחידה  [אומרים של  ה'גדוד הראשון' הוא  גדוד 'העמק' וחנק'ה – חטיבת 'הראל' בסדום] כדי לחסום את שער פלישה אפשרי זה וכבשו מחנה צבאי  ליד מלכיה  שנמסר על ידי הבריטים  לערבים, לאנשי 'צבא ההצלה'.  לאחר שהשתלט על המחנה, חילק כסגן מפקד הפלוגה  בין אנשיו את גזרות ההגנה ותוך כדי כך פגע כדור בראשו ונפל. קברו  אותו בטקס צבאי למחרת היום  ב- 16.5.1948 בבית העלמין של קיבוץ איילת-השחר. הוריו שלומית וזאב  נשארו בתל-אביב.

אחותה רותק'ה הודיעה לה על כך.

בבוקר ה- 17.5.1948 נערכה אסיפה כללית של החברים בית הערבה בחדר-האוכל בקיבוץ. "מה יעלה בגורל הקיבוץ?" ו"גורלה של שכונת הפועלים שבשכנות למפעל האשלג?". שררה אי וודאות. היו שמועות, שמתקיים משא ומתן בין נציגי הלגיון הערבי לנציגי  צה"ל, על 'יציאה ממעגל המלחמה'. על כניעה.

"זה יומיים יש מדינה" אמרו. "לפני שלושה ימים נפל גוש עציון" ידעו.

אחר הצהרים הופיע  סגן מפקד החבל, צבי שמאלי מקיבוץ עין-חרוד, גם הוא חבר בית-הערבה, ומסר: "אכן מתנהל משא ומתן; אזור חברת האשלג, לרבות קיבוץ בית-הערבה, יוצא ממעגל המלחמה. נוכל לחיות ולעבוד במקום, אפילו ללכת עם הנשק הלגלי שניתן לנו ממשטרת המנדט. יהיו לנו תעודות-זהות של חברת האשלג" והודיע כי  ''אחר הצהריים ייכנסו לקיבוץ כמה קצינים מהלגיון הערבי לסייר במערך העמדות והביצורים של הקיבוץ''.

נשמעו קריאות זעם וכאב, בעיקר מן  הצעירים יוצאי הפלמ"ח, שהגיעו למקום בשנת 1947: "צריך להצטרף למלחמה", "החברים שלנו נלחמו גם נהרגו";  נשמעו רעיונות: "ללכת לירושלים דרך מדבר יהודה!".  צבי הלם באגרופו על השולחן וצעק: "אני המפקד, ואני נותן פקודה: נשארים ומתארגנים למצב החדש!".

'זקן' חברי המשק -  הירושלמי בן ה- 30 'מוח'תאר' הקיבוץ ומראשוניו, זה שקיים קשרים  עם ערביי הסביבה כולל עבר-הירדן,   דוד קורן [הוא קורנל למשפחת אלישר, נשוי לחנה לבית פנט, זה שבנם גדעון טבע ברפת בבריכה שתן מחופה בקש, (יש ואמרו: בור תחמיץ) תוך משחק בכסלו שנת תש"ג והוא בן שנתיים, מילידי קיבוץ בית-הערבה, נטמן על אותה הגבעה,  הקבר השלישי],  דוד עבר בין החברים  ודיבר על לבם לקבל את גזירת ההסכם ולהישאר "אם נעזוב את בית-הערבה – אמר -  לא נחזור לעולם".

בשעה ארבע התקרבה לקיבוץ מכונית צבאית של הלגיון הערבי ובתוכה קציני הלגיון בליווי רודי הוא אמנון זעיר  מקיבוץ גן-שמואל, נציג המטה הכללי שחתם על ההסכם מטעם  צה"ל, למסירת המקום ללגיון הערבי. מפקד המקום, נתנאל כהן, סירב לפתוח את השער ועשה זאת רק בפקודה.

עם ערב  ירדו שלושה חברים  למתקן השאיבה והטרנספורמטור שליד הירדן, לתגבר את השמירה  היה שם - כך אמרו- שומר בודד. "להראות פעילות" -  להפעיל פעמים רבות את הזרקור כדי שיידע מי שממול, בעברו השני של הירדן, שהעמדה לא ריקה.

כעבור כמה שעות הופיעה  במקום משאית ובה מוקשים, פצצות מרגמה, נפצים ושאר חומרי חבלה -  כדי להשליכם לירדן לבל יפלו בידי האויב, משאית  בפיקודו של מוטק'ה גליקסון  מהכשרת 'מעוז חיים', מהראשונים, שדרשו ללכת להשלמת קיבוץ בית-הערבה, האיש  שעקב דחיפות העניין,  טיהר בלילה את שדה המוקשים שפרסו להגנתם, העמיסם  והובילם [את הנשק הבלתי-לגלי כמו רובים ותחמושתם החביאו ב'סליקים' במקום]. שניים פרקו את המשאית, ושניים אחרים השיטו סירה כדי להשליך את ה'סחורה' לירדן,  ואילו איש הדיג שלמה אדטו מהכשרת 'גבעת השלושה' יחד עם חברו מההכשרה המגויסת של 'מחנות-העולים' במעוז-חיים - דני רוזוליו - העמיסו את הסירה.

 בסיבוב השני של הסירה התפוצץ שק נפצים בידו של שלמה האמיץ מ'הנוער התורכי'. השניים נפצעו, השאר חילצום, מרדכי לבדו הוסיף לטפל בחומר המסוכן עד שהשלים את ביעורו.  

למחרת, ב- 18 במאי, חולצו השניים שנפצעו לתל-אביב, במטוס 'ראפיד' ללא מושבים, עם דלת חסרה, וסימני רסיסים ופגיעות בגוף המטוס. הטייס סיפר שהמטוס נפגע בהפצצה על שדה התעופה של תל נוף. נחתו  בשדה במסלול  עין שמר כי תל אביב הופצצה.

שלמה אדטו יליד אדירנה שבתורכיה  נפטר כעבור יומיים -   בי"ג באייר תש"ח [21.5.1948] הוא הובא למנוחת עולמים בנחלת-יצחק. דני החלים.

בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. ב-19 וב-20 במאי 1948 שלושה ימים לאחר פינוי שאר  הלא-לוחמים של קיבוץ  בית הערבה, פונה [בפקודה] האתר הצפוני בצי של 17 אסדות אשלג, שיצא מנמל המפעל דרומה, ועליו  עובדי המקום, שארית חברי קיבוץ בית-הערבה בהם שרה ושלמה מלר  [בנם הבכור משה  בן ארבע בין המפונים לקיבוץ שפיים]    ומגויסים,  שצורפו כלוחמים, אל אנשי מפעל המלח בסדום.

לפני עזיבת הבית, בזמן המועט שנותר עד ההפלגה - עמדו חברי בית-הערבה  ואיתם  אמנון ונטיק [גם הוא מהשלמת 'מעוז א'] והרסו ככל שיכלו את בתיהם, שחררו את הפרות, חיבלו במכונות המפעל  ובתי הפועלים - כדי שהרכוש לא ייפול בידי האויב. "לעבדאללה לא נשאיר דבר" כתבה חנק'ה ] עבדאללה  הוא בנו השני של חוסיין איבן עלי  מלך  ,חיג'אזהוא היה למלך הראשון של הממלכה ההאשמית  של עבר-הירדן  עד שנרצח על ידי קנאי מוסלמי פלשתיני ב- 20  ביולי 1951 ברחבת מסגד 'אל-אקצה' בירושלים].

לימים, סיפר דוד [דייב] קמחי [מי שהיה משנה לראש ה'מוסד' ומנכ"ל משרד החוץ], שעם עזיבת בית-הערבה פשטו עליו תושבי יריחו ובזזו והרסו ככל שיכלו.

ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי  The Trans-Jordan Frontier Force  - TJFF -  .

משנאלצו חברי הקיבוץ לנטוש את בית-הערבה [בפקודה]  הלכה גם  חנק'ה עם  היורדים לסדום  כדי להמשיך "להיאחז בים-המלח המנותק לחלוטין מכל ישוב ונתון בסכנת התנפלות תמידית". 

גרו קרוב למפעל בסדום במחנה נטוש.

למרות, נפילת חברה לחיים  בקרבות מלכיה, המשיכה בעבודתה היומיומית הקשה,  אך כתבה להוריה:  ". . . ברור לי כי יהודה מת מות גיבורים וידע לשם מה הלך ולמה הקדיש את כל כוחו ומרצו. . .   הוא היה אחד מרבים ותפקידו אשר מילא מחייב אותנו להמשיך וללכת בדרכו. חזקו ואמצו! ראו, זאת מבקשת בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם אוכל ביתר קלות להמשיך את חיי. . . ".  

ביוני 1948 כתבה:

מפקד המקום  טס ואין שולחים אחר במקומו.

שני הרופאים אף הם עזבו.

 15 חברים עזבו את הקבוצה.

התור לטיסה גדול. החולים והחלשים  קודמים.

וכשהגיע תורה של חנק'ה לטוס נדחתה ברגע האחרון 'מסיבה לא ברורה'.

אחרי תקופה של מצור והמתנה ואכזבות קיבלה חנק'ה חופשה לימים מספר ומקום במטוס  רצתה להגיע מסדום הביתה וגם ואולי בעיקר - כדי לנחם את משפחת חברה שנהרג יהודה,  זה שכתב לה באחד ממכתביו האחרונים ". . . כמה עוד דרוש להורינו כדי לעודד את בניהם העומדים במערכה. לפעמים יש ונדמה לי שגיבורים הם אף יותר מאתנו  - -  יכול אני לתאר לעצמי כמה דמעות מורידים הם בחשאי, כמה פעמים ביום הם נושכים שפתיים כדי שלא תפרוץ הזעקה המרה של הורים העלולים לשכול את בנם בכל  אחד מרגעי היום - -  ".

סיפרו כי מרגלית חברת בית-הערבה, שתורה היה לטוס באותה טיסה,  החליפה את המועד עם חברתה חנק'ה כדי להתאים זאת לביקור אצל שותפה לחיים דני רוזוליו הפצוע  שהחלים בתל-אביב, חנק'ה נענתה אפילו שמחה להצעה, הקדימה ועלתה. 

לטיסה זו עלו:

יוסף בן עמרם, אזרח מפעיל ציוד מכני כבד בסדום, טס צפונה לקריאת הצבא לתקן טרקטור או מחפר. היחידי שנסע לעבוד. "לא משלנו" אמרו וסיפרו כי נסע לבקר את משפחתו השכולה.  ולא היא.

פסח אוקראיניץ  פועל  שגויס בירושלים [שם נשארה חברתו לחיים דבורה] ונשלח  מיד למפעלי צפון ים המלח. לאחר הרס המפעל ירד לסדום והשתתף בהגנת המקום כרגם. סיפרו כי היה בצבא הצרפתי, כי הגיע כמעפיל לארץ באביב 1946 על האנייה 'תל חי' [Asia], היה בין מקימי קיבוץ גלאון ועבד שם כטרקטוריסט,  "יצא לתל אביב כדי להינשא"  כתבה יעל חן בעיתון 'מעריב'.

מרדכי גליקסון התל-אביבי,  אמנם חלוש פיסית אך נחשב לחבלן קר רוח ודייקן [שכונה בפי חבריו מומה או מוטקה]  בן יחיד.  זה שבא  מקיבוץ מעוז-חיים עם הכשרת 'מעוז א'  להשלמת קיבוץ בית-הערבה. ופונה גם הוא לסדום עם כל חברי הקיבוץ, שם עסק בעבודות ביצורים  - מיקוש. סיפרו כי בניסיון לכבוש את הכפר ספיה בשטח עבר-הירדן. נפצע בידו מהתפוצצות ונשלח הביתה  להחלמה ולחופשת-הבראה.

אמנון ונטיק, רזון ובלונדיני,  ירושלמי מבית-הכרם, מבוגרי בית הספר התיכון החקלאי פרדס–חנה, שירת שנתיים בפלמ"ח בקיבוצים חפצי-בה, אפיקים ובית הערבה, "דמות של מפקד" אמרו. השתתף  ככל חבריו בפלמ"ח בעבודה, באימונים ובמסעות, גם בפיצוץ מסילות-הברזל [מבצע 'מסיבה', נובמבר 1945] והגשרים [מבצע 'מרכולת' 17 ביוני [1946 ומאידך ריכז את עניני התרבות.  סיפרו כי שהה בחופשתו בכפר הערבי בית-מחסיר כפלח, בשוק חברון כסבל וכרועה בשבט הבדווים אל-סואחרה באזור צפון ים המלח - "להכרת השכנים".

זמן מועט אחרי שהתחיל ללמוד זואולוגיה ובוטניקה באוניברסיטה העברית פרצו מעשי האיבה של ראשית תש"ח,  התגייס ושירת בסביבות ירושלים אך בשעה שחבריו, מאנשי 'מחלקת הל"ה' נשלחו כתגבורת לגוש-עציון ונפלו בדרך הוא היה בקורס מכי"ם, לאחר מכן נשלח לסדום, עלה לקיבוץ בית-הערבה ול'קלי''ה'  - חברה אותה הקים בשנת 1937 אדמונד לוי שפעלה בצפון ים-המלח,  בה מסעדה ומלון  יוקרתי בו התאכסנו ידוענים כמו הנציב העליון הבריטי, ד"ר חיים וייצמן והמלך עבדאללה, יש אומרים שגם שדה תעופה  ימי ומזח, הוא השתתף בהריסת מפעל צפון ים-המלח ונסוג עם כולם לסדום, שם שירת בחיל-המשמר.

סיפרו כי עוד בימי שירותו הראשונים בסדום יצא פעם מים-המלח לירושלים, בלוויית אב, שהוביל הביתה לקבורה את בנו, שנפל בקרב ובדרך השתדל לנחם אותו ואמר: "מה אנו יכולים לעשות? לא להילחם? אם לא נילחם, הרי לא תהיה לנו ארץ! היום -  בנך, מחר – אולי אנוכי".

 כגמול על הצטיינות בפעולה קרבית ביריחו קיבל עשרה ימי חופשה ועלה לטיסה הגורלית.

לטיסה זו עלה גם גרי סטרוסטה שהגיע מרומניה כנער באנייה 'מכס נורדאו' [Smirna]  במאי  1946, לקיבוץ גבעת-השלושה.  שמר על מחצבות מגדל–צדק, שדה  ניסויים של 'ההגנה' אמרו יודעי ח"ן. וכשפרצה מלחמת העצמאות היה לאיש הגדוד הרביעי של הפלמ"ח - גדוד 'הפורצים'  [אומרים כי המג"ד היה יוספ'לה טבנקין מעין חרוד] ישבו בחולדה  וליוו שיירות לגוש-עציון וגם לים-המלח, עם חסימת הכביש לירושלים נשארו 'תקועים' בצפון  "מלון 'קליה' היה נטוש, מחלקה של הגדוד הרביעי הייתה שם" כשפינו את המקום, ירד לסדום עם כולם.  בלחש סיפרו כי בפיקודו של אמנון ונטיק יצא עם נסים  נסימוב חבר קיבוץ בית-הערבה ל'פעולה מיוחדת' ["לא נכנס לפרטים" אמר]  חתרו בסירה לעין-פשחה משם ברגל ליריחו [אמרו:"ליד יריחו במחנה הלגיון הערבי"] עשו השלושה מה שעשו ["לא חושב להגיד לך מה זה היה" אמר לי גרי.  "הסוד ילך עימי לקבר" אמר גואל לויצקי האיש ששלח אותם לפעולה]. חזרו לסירתם המוטמנת בעין-פשחה והפליגו דרומה לסדום – מהלך שלושה ימים,  וזכה גם הוא בפרס – בטיסה עשרה ימי חופשה.

נסים לא טס איתם כי וויתר על מקומו לחבר קיבוצו למרדכי הפצוע,  לימים אמר כי וויתר לחנק'ה.

הייני [צבי] גלזר  חבר קבוצת 'מעגן מיכאל' של ' הצופים העבריים' ואיש הפלוגה המגויסת בסדום  מאותה קבוצת הצופים,  שעל הגבעה  בצפון רחובות. סיפרו כי הם נקראו על ידי 'ההגנה' ממקום הכשרתם בפרדס-חנה, להגיע לגבעה שם מקימים מפעל סודי לייצור כדורי תשעה מילימטר, שמונה מטר מתחת לאדמה! המכונות הובאו מפולין . . .  [לימים  מכון 'איילון'] סיפרו מפה לאוזן. בסדום היה נהג קטר.  טס כדי לפגוש את אחותו  חנה  ניצולת שואה  שריד יחיד ממשפחתו, באה באנייה מחו"ל וחיכתה לו בתל-אביב.

והיא חנק'ה אברך עם המזוודה ובה בגדי חורף מריחי נפטלין.

בשעה שהמטוס הכרסתן  על נוסעיו עמד לנחות עם בוקר בתל-אביב   אמרו להם כי נקלעו להפצצה כבדה על העיר ולכן הטייס נאלץ לרדת באזור חולות נבי-רובין. הטייס היה זר שדיבר רק אנגלית. אמנון הבינו.

מפות לא היו להם, ידעו כי סביב קבר השייח'  ["זה עם הכיפה"] התנהלו חגיגות גדולות, כי בשפך הוואדי לים התמקם, כך אומרים  כי בשנות ה- 30 של המאה ה- 20  שבט אבו סאווירי [Abu Sawayrih] בדווים שהגיעו מסיני צאצאי שבט אל-מליחה [al-Maliha], בנו כפר גדול עם בית ספר ובתי אבן ועסקו  גם  בעבודת אדמה: גידלו תבואות,  בננות ומטעים עד  שהמקום נכבש במבצע 'ברק' [בחודש מאי 1948 ] על ידי חטיבת 'גבעתי'  שהבריחו את תושביו למג'דל שבדרום.

המטוס הונחת בשלום כ- 20 קילומטרים דרומה מתל-אביב אך בזמן הנחיתה התרסק מכשיר הקשר ואמנון ביציאה נפגע קלות בראשו, מדלת המטוס.

בפקודת מוטק'ה הם נשארו עם  הבלונדי אמנון החבול והטייס הגוי, חיכו ליד המטוס לאור ראשון, לחילוץ.

שניים נשלחו להביא עזרה: גרי הלוחם  מצויד באקדחו של הטייס, כלי־הנשק היחיד שנמצא בידם ויוסף הפועל  המומחה לטיפול בציוד מכני כבד שמיהר לעבודתו  אליה הוזעק,  הצבא חיכה לו בתל אביב.

השניים יצאו  צפונה, מפות לא היו  -  הים משמאלם ופניהם לתל-יונס  בפאתי בת ים -  כהנחיית  הטייס-הנווט.

כנופיה של  כשבעה חמושים ברובים אנגלים ותת-מקלע, מערביי הסביבה [יש אומרים 'בדווים', יש אומרים 'כנופיה מעזה'  יש אומרים: ערבים משבט ערב סוכריר שבאו מהכפר  אבו סווירה (נמצא שלושה ק"מ מקבוצת-יבנה  קיבוץ דתי, 6  ק"מ מזרחית לאישדוד(  שחיפשו נקמה  על כי  כבר בסוף ינואר כוח  מחטיבת 'גבעתי' פוצץ את רוב בתי הכפר כפעולת תגמול על רצח אחד-עשר מחייליו, שלא לדבר על פינויי הערבים] .

תחילה ירו ממרחק. הייני ניסה להימלט, חלץ את נעליו וחולצתו ובמכנסיו הקצרים וגופייה קפץ  לים.

כשהבינו אנשי הכנופיה  שהקבוצה אינה חמושה  באו עדיהם.  כשראה הייני  את חבריו  מרימים ידיים "ידיהם על ראשם" יצא מהמים לחוף הצטרף .

החמושים נעצו את נשקם בגב הניצולים, הובילום לגבעה גבוהה סמוכה ליד הים, וירו בהם.  כדור אחד בכל אחד.

חנק'ה לצדו של הייני   צעקה ונפלה עם הפנים לחול,   הייניי נפל  גם הוא – נורה בגבו, כדור חדר לשכמו – פצוע קשה, בריאותיו. הקיצוני בשורה היה.

  

הערבים ירדו מהגבעה.  ברגעים אלה הגיע למקום ערבי בדווי  שעבד עם 'ההגנה' מוחמד אבו גאנוס, 'הרצל' כינו אותו [עוד מימי 'ההגנה' ואין לו זקן], ולחש להייני  " תעשה את עצמך מת אני אציל אותך".

 כנופיית הערבים חזרה,  כיסו את הגוויות עם טוריות בשכבה דקה של חול  והלכו לשרוף את המטוס,  באו שוב ראו שהייני לא מת.  'הרצל' אמר: "תעזבו אותו, הוא הולך למות" הם עמדו מעל, משכו ברגליו,  בדקו בפצע, והלכו.

'הרצל' דפק בחמורו ומיהר לדווח למפעילו, לידידו,  לשומר השדות, אביגדור יוסיפון  ממושב בית- עובד.

"התחיל כגנב קטן משבט בדווי בסביבה, ערב אל- סווארקה  שחי על חרבו,  והתיידד 'על אמת'  עם השומר יוסיפון" אמר חיימק'ה לבקוב.

" בדווי שכונה 'הרצל' היה בין מצילו של היחיד שנותר, ויחיד זה מסרב לספר מה אירע" אמר לי אוריה מכפר גבתון.

 בתו  של הייני - נעמה צבר שלחה לי את הסרט 'טיסת לילה' בו דיבר על שארע לפני חמישים שנה. 

בינתיים  שני השליחים יוסף וגרי הגיעו בבוקר, לאחר 18 ק"מ הליכה בחולות לבת-ים. פגשו במשאית זיפזיף נסעו בה עד 'בית המשוגעים'  - בית חולים לחולי נפש  'גפן' -  מקום מטה של הצבא, מפקדה של 'ההגנה', מבנה דו קומתי [לימים מחנה ראובן]. יש אומרים כי המקום שימש גם את חיל האוויר בו מכ"ם [רדאר] לזיהוי מטוסים ואיכונם.

התקשרו לשדה דב  וסיפרו על נחיתת-האונס. שם כבר ידעו על נחיתת הלילה - קצין המבצעים התורן של השדה דיווח על כך כבר בשעה שתיים וחצי, עכשיו ידעו את המיקום.

טייסת ת"א [תובלה אווירית] לא יצאה לסיור ולחיפוש אחרי המטוס הנעדר, עד שעה 15.25 [13 שעות מנחיתת החירום] "מטעמי ביטחון" אמרו לוועדה החקירה שהוקמה לחקור את תאונת ה'אירו-וואן'. 

היו בטוחים שהם חיים – רק רעבים וצמאים שלחו  מטוס להצניח אוכל ומים. לשטח הגיע מוטקה אנסלר מפקד פלוגת שומרים רוכבים [ יש אומרים 3-4 סך הכול] -  האחראית לקטע החוף שבין נבי רובין  לבת ים  שפטרלה והגיעה למקום-  ירד מסוסו, גילה את גופת חנק'ה ראה תלוליות- גלי חול מוגבה - והסיק מסקנות – כולם נרצחו. לא ראה פצוע ולא מטוס. בינתיים הגיעו גם גרי ויוסף למקום -   לאחר שחיכו לשווא לרכב, שיחזיר אותם לחולות כדי לחלץ את חבריהם, נמאס להם לחכות והם יצאו לשטח עם טקסי [יש אומרים בטרקטור]. מספרים שהצטרפו לפרשים של מוטקה, זה ראה שמתקרבים אנשים ואמר למפקדם "חבר'ה, אנחנו עייפים ומוסרים לכם את המקום", חזר לבסיס [אי-שם] ודווח את שראה.

החבר'ה  שהגיעו היו כיתת חילוץ מפלוגת המשמר ביבנה.  

'הרצל' ויוסיפון הגיעו למתתיהו איתן  מכפר גבתון,  מפקד פלוגת משמר של נפת השפלה,  שחנתה  בכפר יבנה שזה עתה נכבש על ידי גדוד מחטיבת 'גבעתי',    [קודם לכך "בדיוק בל"ג בעומר תש"ח",  במבצע שכונה 'בר יוחאי' (יש אומרים 'שבת אחים'), כבשו כוחות 'גבעתי' את הכפרים קובייבה וזרנוגה[ .

אנשי הפלוגה  שמרו על החולות  [דרומה באשדוד עדיין היה הצבא המצרי]. פיקוד הפלוגה התמקם בבית הספר,  [ליד חורבות המסגד שבתחתיתו, כך סיפרו, יש רצפת פסיפס עתיקה – 'מימי הסנהדרין']  ושלוש הבחורות לאה בר-ניב  [יובל] – פקידת הפלוגה, רותי חרש – הקשרית ועליזה אבסיאן [סקלצקי] – החובשת הרחובותית, שסופחה לפלוגה הנפתית של מחוז השפלה - שוכנו באחד מחדרי הכיתות.

יוסיפון ואיתן  התלחשו  על מטוס, שנפל בחולות רובין בדרכו מסדום, יש הרוגים, אחד פצוע.

איתן החל לארגן כיתת חילוץ להוצאת הגופות ולפנוי הפצוע. את הסמל אזניה חרל"פ  מרחובות מינה למפקד הכיתה והצביע על מי שנקרה בדרכו  [יש אומרים חמישה, יש יגידו: עשרה], עליזה צורפה כחובשת. יצאו מיד חמושים ברובים צ'כים, אלונקה עם שמיכה, תיק ה'עזרה-ראשונה' בידי החובשת נעולת הסנדלים, מימיה אחת או שתיים;  צהרים. יולי. החולות לוהטים,  אמרו שהמקום קרוב.

אביגדור יוסיפון נפרד לשלום. הבדווי שהוביל את כיתת החילוץ הצביע על הכיוון ונעלם.

הגיעו בשעות אחר-הצהרים המאוחרות פגשו בפרשיו של מוטקה אנסלר זה הצביע על  תלוליות  החול, אמר שכאן קבורים החבר'ה מהמטוס ורכב הלאה.

על הגבעה סמוכה מצאו בחור פצוע קשה  שוכב על הבטן, שחום כולו צרוב מהשמש, בגבו חור כניסה של כדור,   החובשת נגשה אליו ושאלה לשמו [כפי שלימדוה]. הוא השיב: צבי גלזר ["אני נכדה למשפחת גלזר ואחד מדודי נקרא צבי גלזר – לכן השם נחרת בזכרוני" סיפרה עליזה] – וביקש לשתות מים  החובשת הורתה רק להרטיב לו את השפתיים הואיל ולא ידעה את  מהות הפגיעה בגופו.

מפאת 'השיזוף יתר' של שעות בשמש, הוא לא נתן לגעת בו; חפרו בחול ודחפו מתחתיו את האלונקה. החל 'מסע האלונקה', החבר'ה התחלפו ביניהם, לאזניה חרל"פ נתפס הגב. שני אחים שלא היו קלים למשמעת  [משכונת שעריים שליד רחובות ממשפחת סחה,  אחיו של בוסי (בוסתנאי) קצר הקומה האלים והחזק, מראשי העבריינים שנורה למוות באילת] התמרדו "נמאס להם" "כבד להם" התמרמרו והחליטו שהם הולכים הביתה  "הוא ממילא  הולך למות" אמרו והסתלקו.

הנותרים הלכו כשלש שעות  לכיוון שפך הרובין -  כשהשמש נטתה כבר מערבה,  הגיעו  לקבוצת חיילים, שלקחו את גלזר על מנת להעבירו לבית חולים  קרוב, אומרים שהיו מחטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח הכשרת קיבוץ גבעת-ברנר [לימים ממקימי קיבוץ 'פלמחים' במקום].   אנשי הכיתה חזרו לאורך חוף הים על מנת לשמור על הגופות עד לפינויין. אתם גם בנימין הבן של כדיה רוקבן, שהאצ"ל רצח אותה בביתה כבר בשנת 1947.

אזניה חרל"פ הודיע למתי איתן: "הגענו לחוף ומצאנו חמש גופות ואחד פצוע. אנו מחכים על החוף ליד הגויות".

ולמשטרת רחובות: "נא לשדר ליבנה, שכיתת הפטרול נמצאת על יד החוף ושומרת על חמשת הגופות. אנו נסע בסירה ראשונה שתבוא".

ישבו על החוף,  חלקם טבלו בים. מי השתייה אזלו; מישהו מה'חורנים' ['עולי סידקוב'  על-שם - יששכר סידקוב מרחובות,  שהעלה בעזרת 'התאחדות האיכרים' קבוצה של בעלי משפחות עובדי אדמה יהודים מהאזורים הכפריים של  טראנסילבניה [יש אומרים כי גם מגליציה ופולין]  ערב מאורעות  תרצ"ו, כדי שיחליפו את הפועלים הערבים מהחורן] שתה מי-ים והחל להקיא.  לא ידעו כי עין אל-מליחה, מעיין טבעי.  נמצא בשפך נבי רובין,  מפות לא היו אבל הייתה חובשת.

 חיכו לעזרה בפינוי הגופות. מטוס חג מעל - אמור היה להצניח מזון ומים, אלא שהמזון התעופף לו מהם והלאה.

עם לילה עלו לאחת הגבעות, אכלו ענבים שלקטו מגפני החולות [קטנים, ללא חרצנים, אמרו כי אלה מזן 'סולטנינה'] עד שלפנות בוקר מישהו הצביע לכיוון הים ואמר: "תראו הולכת כיתה". 

היו אלה בחורים שנשלחו לחלץ את הגופות דרך הים, ספינת הפלמ"ח 'פוזה' [אמרו כי היא על שמו של הפלמ"חניק חיים פוזננסקי – פוזה כינוהו -  שנפל  כמפקד פלוגה ב'  של הגדוד  הרביעי ('הפורצים' של חטיבת 'הראל') בקרב על נבי-סמואל 23 באפריל 1948  מבצע 'יבוסי', חניך 'מחנות-העולים',  הכשרת קיבוץ מעוז-חיים וההכשרה המגויסת בקיבוץ בית-הערבה שכונתה 'חיות הערבה']. מפקד הספינה היה  איציק ברוקמן  [מהגדוד הרביעי - פלי"ם] חיל הים שלח אותם.

 כיתת המשמר ואנשי חיל הים העלו את הגופות לסיפון.  ואז פרצה סערה - הגוויות נפלו לים,  שלו אותם, חזרו לחוף, קברום על בגדיהם הרטובים בחולות  'מינת  רובין' – שפך הנחל לים, והודיעו על הכישלון לנציג בית-הערבה  ולמטה הפלמ"ח  בתל-אביב; ביקשו חילוץ דרך היבשה.

אנשי  כיתת המשמר נשארו על החוף לשמור על הגופות, ללא החובשת, שנסעה עם אנשי הסירה לנמל יפו.

וילי אגמון,  בונה בריכות בסדום, מהפלוגה המקובצת של גדרה וממייסדי בית-הערבה ["הכיר את כול הגדולים"] שעלה לתל-אביב כדי לדאוג למשלוח אספקה למקום דרך האוויר ומירי טויבמן  ["הבחורה הכי יפה בפלמ"ח" אמר לי יחזקאל אבינרי] מהכשרת בית-הערבה, קצינת שלישות במטה הפלמ"ח [יוצאת חטיבת 'הראל' לימים אשתו של המדען יונתן מס (האח של דני  מס מפקד הל"ה) וחברת קיבוץ כברי], התרוצצו בין מטה הפלמ"ח בתל-אביב [צפון רחוב הירקון  - מחנה 'יונה'] למחנה צריפין  [סרפנד]. שם, שהה יסכה [יששכר] שדמי מפקד הגדוד החמישי של הפלמ"ח עם גדוד 'שער-הגיא' [חטיבת 'הראל'], מותש מן הקרבות בגזרה המזרחית של לטרון [לאחר כיבוש הכפרים אישוע (=מושב אשתאול ), דיר עמר,  כסלה (= מושב  כסלון  ( והר-טוב  וכן משלטי בית נובא]  בדרך לירושלים.

הם הצליחו לגייס ממנו ג'יפ, נהג, 4 חיילים חמושים, ומשאית לחילוץ הגופות בדרך יבשתית. 

יחד עם קבוצת  גדנ"עים [= גדודי-נוער שביצעו בעיקר משימות כמו קישור, סיוע בבתי-חולים והקמת ביצורים אך גם לחמו] וחברים של הטייס, שעלו למשוריין של 'המשטרה-הצבאית'- איתם האמריקאי, אדי [ידידיה] קפלנסקי [Eddy Kaplansky], יצאו בבוקר מבית הפלמ"ח, נסעו למקום, העמיסו את הגופות על אלונקות, הגיעו בשש בערב לבית חולים 'הדסה' בתל-אביב. שם זוהו הנרצחים.

למחרת נכנסה לתוקפה 'ההפוגה השנייה'  ללא הגבלת זמן.

 ביום שלישי י"ג בתמוז תש"ח [20.7.1948] בשעה חמש אחר-הצהרים הובאו ארבעה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנחלת-יצחק.

"קהל רב ליווה אותם לבית עולמם" כתב עיתון 'דבר'  ביום חמישי  22 ביולי 1948, הכתבה הראשונה על האסון.

שלושת הבחורים  נקברו בשורה אחת  ואילו חנה אברך, לדרישת 'חברה–קדישא', נטמנה בנפרד, הודרה לשורת הנשים;  בית העלמין נחלת יצחק נמצא כ- 20  ק"מ צפונית מביתה במושב גיבתון, ויש כביש. . .

 

בו ביום פורסמה מודעת-אבל בזו הלשון:

על קברם של חברינו

אמנון ונטיק

חנה אברך

מרדכי גליקסון

פסח אוקראינץ

בוד ספנסר

שנרצחו באכזריות בהיותם מחוסרי הגנה ברדת מטוסם בשטח אויב

עומדים דום

מ. פ. ים המלח

מ. פ. סדום

קבוצת החוגים בית הערבה.

למחרת יום שישי  23 ביולי 1948 הופיעו עוד מודעות אבל:

 למנשה אברך ומשפחתו

 באבלו הכבד בנפול בתו

            חנה

 תנחומים

 תנובה, רחובות.

 למשפחת אברך

 ביגונם הגדול על חנה  בתם היקרה שנרצחה

 מתאבלים חברי כפר גבתון

למשפחת אברך

השתתפותנו בצערכם בנפול בתכם-אחותכם היקרה חנק'ה

 יהודית ומנחם קליר, רחובות

ואילו ביום חמישי 29 ביולי מצאנו:

 למשפחת אברך בגבתון

השתתפותנו באסונכם מות בתכם חנק'ה

 משפחת ליכטנשטיין, חיפה

סוף דבר

סגן יהודה סלומון נפל בקרב  ליד מלכיה ב- 15.5.1948 ונקבר למחרת היום  באילת-השחר. לפי החלטת המטכ"ל אחרי מותו הוענקה לו דרגת סרן. הועבר לבית העלמין בנחלת-יצחק ב-  21.9.1949. במאי 2011 הוא קבל מספר אזרחות כבוד אב0889781.

באותו מעמד גם הנרצחים מהמטוס קבלו מספר אזרחות כבוד:

חנק'ה אברך אב0450621, אמנון ונטיק - אב0908251, מרדכי גליקסון  - אב0904951, פסח אוקראיניץ אב0900801.

הייני [צבי] גלזר שנפצע קשה, החלים.  נשא את  נטקה [חיה] לאשה והיו לחברי קיבוץ מעגן-מיכאל.

ביום 16.4.1951 הועברה גופת הטייס ספנסר-אנדרו בויד מבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו למנוחת עולמים בחלקה מיוחדת בבית הקברות הצבאי בחיפה ומצבת קברו,  בה נחקק בצד הצלב הנוצרי סמל צבא-ההגנה-לישראל,  הוחלפה במצבה צבאית תקנית [ללא צלב].
 במאי 2011 קבל מספר אזרחות כבוד של מדינת ישראל  אב0900961 , הטייס הנוצרי  שבקש שיכתבו לו בעברית על פתק שישא איתו בארץ ישראל ''אני טייס משלכם''.

קברו של טייס נוצרי  בבית העלמין ביפו. 
בטאון חיל האויר מס' 1 ספטמבר 1948

משפחות החברים, שפונו לקיבוץ שפיים התפלגו לשתי קבוצות, ובשנת 1949 ייסדו שני קיבוצים בגליל המערבי:   גשר הזיו וכברי.

דוד קורן [קורנל] אשתו, חנה לבית פנט  יחד עם גרעין של תנועת 'הבונים' הקימו את קיבוץ גשר הזיו והוא היה שם למזכיר. גם וילי אגמון  אשתו, שרה לבית כלפון שם, והוא היה למוח'תר הכפר הערבי הסמוך  ערב אל ערמשה.

ואילו דני רוזוליו נשא לאשה את מרגלית לבית וולף ובנו בית חדש בקיבוץ כברי שבגליל המערבי, יחד עם משפחת שלמה ושרה מלר.

 בית העלמין המקורי של קיבוץ בית-הערבה  נהרס על ידי ערבים לאחר הנסיגה מצפון ים המלח במאי 1948.

 לאחר מלחמת 'ששת הימים' הוקם באתר בית–הערבה קבר אחים  ובו  חמש מצבות נוסח צה"ל.

לימים על מצבתו של  המעפיל האלמוני מעיראק,  לאחר שבתו גילתה כי הסיפור הוא על אביה,  נכתב שמו המלא ושם הוריו כנהוג  לגבי חללי צה"ל: אליהו [מאיר] עבד אלנביא בנם של חביבה ונעים.

מוסיה [משה] לנגוצקי נשאר בסדום, שמר על קשר אלחוטי עם המטה המפעל בירושלים כל השנים.

"שרשרת של טעויות אנוש, כשל במערכת התקשורת הרעועה, ורצף של החלטות  שגויות, הפקירו למעשה, את המטוס ונוסעיו למותם הנורא"  כתבה ב'מעריב' [13.4.1994] יעל חן.

"סיפור של גורל" אמר הייני גלזר מקיבוץ מעגן-מיכאל.

בעקבות רצח החמישה ביצעה  חטיבת 'גבעתי' בסוף חודש אוגוסט 1948 את  מבצע 'ניקיון'  לסילוק לוחמים ותושבים ערבים משטח החולות שבין אזור נבי רובין [כיום נחל שורק] לוואדי סוכרייר  [Sukreir ]  -   וואדי קובייבה [Qubeiba] כשם הכפר שהיה בקרבתם  [כיום נחל לכיש].

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.