קרופיק בנימין – נרצח בביתו על-ידי שודדים

2.5.1920 – מרח'

בית העלמין הישן של זיכרון-יעקב

טכסט:

פ"נ

הקדוש האברך בן כ"ח שנים

בנימן בן ר' טוביה קרופיק

שנהרג עי' רוצחים ערבים

במושבה מורח במוצאי שבת

י"ד לחודש אייר שנת תר"ף

ת' נ' צ' ב' ה'

הערה:

ייתכן ושגגה נפלה בחקוק על המצבה ביחס לגילו של בנימין, לפיה היה בהירצחו 
בן כ"ח שנים [מכאן שהוא יליד 1892]. ביתר המקורות מצוין  בנימין יליד 1895 בן 25 שנים במותו.

אדמות הכפר הערבי מרח' בהרי אפרים נרכשו על-ידי פקידי הברון רוטשילד  בשנת 1903, מקום הנמצא דרומית מזרחית במרחק שעה וחצי הליכה  מהמושבה זיכרון יעקב,  מידי ציר צרפת בחיפה האפנדי ז'רמן.

בתחילה, עיבדו אותן איכרים מזיכרון-יעקב [זאמרין = חליל], בימי החול לנו ארעית, בחאן עתיק מוקף חומה, שעמד בודד מרוחק מכל ישוב יהודי, המבנה וחצרו הסגור בשער  שימש את האיכרים ואת בהמותיהם. לעת שבת שבו לישוביהם.

בשנת 1909 נוסדה גבעת-עדה, שנקראה על-שם אשתו של הבארון  רוטשילד– עדלאידה = עדה [יש המונים את זמן הקמתה מיישוב החאן במרח' - משנת 1903].  במקום יושבו  שמונה  בני משפחות -  בלנק, אוורבוך, קוניצר וקרופיק אשר  פקידות הבארון הועידה להם נחלה באדמות מרח'.

וכשהתיישבו המשפחות במושבה הקטנה, בנה מכספי הבארון, הקבלן מזיכרון-יעקב –   אחד המתיישבים במקום, טוביה קרופיק,  על חומת החאן, קומה שנייה – ובה  10 דירות למגורי אדם, סופר כי הבניה היתה בסגנון של כפר צרפתי, חומות נמוכות בין הבתים לבד מהחומה המקיפה.

התושבים התמודדו עם מצב בטחוני רעוע ומחסור קבוע במים. ידעו גם את כוחו ואפשרותו של הז'נדרם  התורכי, ה'נפר' הטוראי, מייצג השלטון ביד רמה והפתוחה לשוחד, קל וחומר את אימתם ושרירות לבם של אלה הממונים עליו. הממשלה התורכית הכבידה את ידה על האיכר.

בשנת 1918 נכבשה הארץ בידי האנגלים והתקווה לסדר ולביטחון החיים והרכוש, גברה.

עד להסדרים הסופיים  [תחימת גבולות]  כונן הצבא  הבריטי  המנצח שלושה אזורים: האחד -  ארץ ישראל עצמה שנוהל על ידם,  השני - הייתה גם רצועת חוף  צפונית - וביירות הכרך הראשי בה, שנוהלה על ידי הצרפתים, השלישי – אזור ממזרח לים-המלח והירדן  וצפונית לירמוך – ובו דמשק, חומס, אל-חמה וחלב – שנוהל על ידי נציגי הערבים.  בשנת 1921, בעקבות 'ועידת קהיר', החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן [למעט שטחים; בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני] משטח המנדט, ולכונן בו אמירות ערבית בראשות  האמיר עבדאללה הראשון, על עזרתם של בני השושלת ההאשמית לבריטים במלחמתם בשלטון התורכי. 'האמירות ההאשמית של עבר-הירדן', הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי [עד שנת 1946 אז קיבלה האמירות עצמאות והפכה להיות "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן". האמיר עבדאללה היה למלך עבדאללה].

היחסים בין  השלטון  הבריטי ושבטי הבדווים  בעמק-הירדן היו מתוחים, אירעו התנגשויות בין הצבא הבריטי ואותם שבטי בדווים. סיפרו כי משמרות  רוכבים בדווים  מזויינים מעבר-הירדן מזרחה, הם ששלטו למעשה על מעברות הירדן מפני ה'עסקר אל-חכומה' [צבא הממשלה] שממערב לנהר. התנפלו על ישובים, מלסטמים עוברי-אורח וחוזרים למאהליהם בטוחים ושאננים עם שללם בידיהם. השוד והביזה  היו לפרנסה קלה וחיי אדם לא נחשבו. פחד הבדווים נפל על תושבי מערב-הירדן. איש לא  העז לעבור את הנהר לחפש אחר הרכוש הגזול. יד החוק לא השיגה אותם, הממשלה המנדטורית אסרה על תושביה החזקת נשק. אמרו: הפרד ומשול וסגרו על גבול הירדן.

הבדווים סבלו, שם קנו לצרכיהם  תמורת תוצרת עדריהם: גבינה, חמאה וגם צמר כבשים .   שטחי מרעה ממערב לירדן  ננטשו, נוצר קהל ממורמר נוח להסתה. חמסנים, אמיצי-לב וקשי-עורף שהעזו להתגרות בצבא הממשלה בנשק.

קיץ. ימי ספירת העומר. אייר תר"פ - ימי תליש קטניות  - השומשום והחומוס –  
האיכרים בהרי אפרים עמדו על סף קציר הדורה. 

סיפרו כי הבדווים מעבר-הירדן מתפרעים והם עוברים קבוצות-קבוצות  את  
הירדן. לפי הידיעות הבאות מלונדון מוסיפים השבטים הבדווים להתרכז לאורך הירדן.

והמהומה רבה והשמועות גרועות עוד יותר מהמהומה.

סיפרו כי בלילה התנפלו  יותר ממאה בדווים על הכפר הערבי עבודייה והרגו שם שני אנשים; מחנה אחר של בדווים התנפל על יריחו ושללם 48 בהמות; משפחות ערביים מצמח והכפרים הסמוכים נמלטו דרך הכנרת בדרכם לטבריה "הם הובילו אתם את כל בהמותיהם מטלטליהם" כתב  העיתון העברי-ציוני  'הצפירה'  שיצא לאור בברלין.

בדווים התנפלו על שני כפרים נוצריים הנמצאים באזור ההשפעה הצרפתית והרגו שם כחמישים נפש והחריבו את הכפרים חורבן גמור. הנוצרים מצפון הגליל נסו מנוסת בהלה אל השטח, שנוהל על ידי  הבריטים.

 סיפרו כי  כשיבואו הבדווים הם ישחטו את כל היהודים.

ואכן בהתנפלויות הבדווים נפלו קרבן גם קולוניסטים יהודים  - הצעיר תיאודור קמיניסקי, יליד סנט לואיס שבארצות-הברית, שזה חודש לשהותו במושבה 'פוריה'. חש להגנת המושבה 'מצפה', שהותקפה בידי פורעים, ושם, ביום כ"א בניסן תר"פ [19.4.1920] נהרג. בתאונה.

קץ המושבה של בני צפת  'בני יהודה'  מצפון לירמוק  בא - כשבן שייח' בדואי רצח את 'אחיו לחלב' את האיכר  אברהם ברנשטיין ואמו האלמנה פרומה מיניקתו,  מאחרוני המתיישבים שם. גוויות החללים הועברו לטבריה ושם באו לקבר ישראל, ליד בני משפחתם.

בדווים תקפו את מלחמיה [מנחמיה], דגניה ב', ביתניה וכינרת וגם עלו בהר. בליל ה- 18  אפריל התנפלו על מלחמיה ודגניה ב' אבל  נהדפו,  למחרת  עם שחר התנפלו חמישים בידואים על דגניה ב' וגם אז נהדפו. ביום הרביעי, 21 באפריל  בבוקר יצאה פלוגת חיילים הודים עם מפקדם הבריטי מכינרת לעבר בית-שאן  למחרת  חזרו - הבדווים התנפלו על הפלוגה והכריחו אותה לשוב לבסיסה בצמח.

השמועה עברה  כי הבדווים מתכוננים להתנפל על חצר כינרת בלילה או  למחרת בבוקר;  ואכן אור ליום השבת 24 בפברואר כאלפיים בדווים רגלים ורוכבים על סוסים וגמלים נראו בעמק. קבוצה מהם התנפלה על דגניה ב'.

שיירת זקנים, נשים וטף יצאו בעגלותיהם, עם בהמותיהם ממלחמיה לימה [יבנאל] , אריה צבי כ"ץ  על עגלתו, נשאר מאחור במאסף והבדווים התנפלו  ואותו המיתו. השומר הרכוב, הצעיר יעקב שולמין,  זה שהוביל את  מפוני מלחמיה לימה, בשובו, נהרג גם הוא בידי הבדווים.

בינתיים התנהל הקרב בין הצבא הבריטי והבדווים אשר פשטו בעמק.    בבוקר  הופיעו שני מטוסים [אוירופלנים] אנגלים ירו בבדווים מ'מיטרליזות'  = mitrailleuse]  מכונת ירייה בצרפתית] זרקו 'בומבות'  [פצצות] והדפו אותם אל מעבר לנהר.

 אומרים כי מספר הפצועים והחללים מבין הבדווים הגיע למאתיים איש.

סיפרו כי נראו  מאות בדווים מזוינים  נראו ליד המעיין  באדמת ג'לוד [היום עין-חרוד], גם במרג' איבן-עאמר [עמק יזרעאל].

 תחנת הרכבת  שליד הכפר איל-פולה [היא לימים עפולה] [אריסי הפיאודל סורסוק] הותקפה  גם היא על ידי בדווים שבאו מעבר לירדן.

תושבי מרח' שהתמעטו  -  נותרו  במקום חמש משפחות, קרופיק, רוזנצויג, טפרברג, בלנק, ליבוביץ וחמלינצקי ["זה שלימים עיברת  המשורר חיים נחמן ביאליק את שמו ל- תשב"י  = תושב שפיה בא"י"] ספרה טובה מרגלית נכדתו של אריה רוזנצויג, פנו לשלטונות הצבא לבקש הגנה ולא נענו; אשר יגורו בא...

 "ביום שבת  עבר התנפלו כחמישים בדואים על מרח'  אשר אצל זכרון. המתנפלים שדדו את הרכוש אשר במרח. בנימין קרופיק נהרג, שני יהודים אחרים נפצעו קשה. הממשלה שלחה צבא וז'נדרמים" כתב מזיכרון-יעקב עיתון 'הפועל-הצעיר'  ביום שישי 7 במאי 1920.

בנימין בן חסיה וטוביה קרופיק. נולד בשבט תרנ"ה [1895] בזיכרון-יעקב.  כך כתוב בספרים.

אביו, טוביה קרופיק, יליד גרודנה [רוסיה] תרכ"ד [1864], למד ב'חדר'  וב'ישיבה' עד גיל 14.  עלה לארץ ליפו כבן 16 בשנת תר"מ [1880], יחד עם הוריו ר' בנימין בן דוד-שלמה [נפטר 1895] ורצה בת ר' מרדכי [נפטרה 1891], אחותו ואחיו:  פרידה [לימים דהשוט], יחזקאל  [1849-1918 נישא לאדלה לבית אידל].

הסב, ר' בנימין כתלמיד-חכם לא מצא עבודה, וטוביה נחלץ לעזרת המשפחה -- למד כפועל את מקצוע הסתתות והבנייה מבעלי מלאכה ערביים.

בשנת 1882 נוסדה זיכרון-יעקב. המשפחה עברה לשם  - "משנה מקום משנה מזל" אמרו. הנער טוביה בן ה- 16 עבד בבניין בעקרון [מזכרת בתיה]. 

בזיכרון יעקב היו גם יהודים שעלו מרומניה. שלא הסכימו ליהודים שאינם רומנים להתיישב במקום. על מנת שלא יתיישבו בזיכרון הם הציקו ליהודים להם. למשל, אמרו: "אתם לא שייכים לכאן!". טוביה התעקש להתיישב בזיכרון יעקב. הוא התחתן עם ילידת  רומניה ובעקבות החתונה נעשה "שולם".  

היה זה  בשנת 1892 הוא נשא לאשה את חסיה  לבית הירשנזון בת משה-יעקב חוסד וגולדה מבאקו.

לחסיה היו אלו נישואיה השניים. בעלה הראשון ואבי בנה – אריה   הוא משה רוזנצויג. יש המספרים  כי נישאו עוד בחו"ל ועלו כמשפחה צעירה. השתקעו בזיכרון-יעקב [ויש המספרים כי משה עלה רווק].

משה יצא לחפש מזלו בסביבות ירושלים, וכשיזמו להקים את הישוב בהר-טוב, חבר יחד עם אנשים מזיכרון-יעקב לעלות להתיישבות החדשה, שהייתה מקורבת למיסיון,  כאשר חסיה אשתו ובנו נותרו בזיכרון-יעקב.

ספרו עליו שהסתובב בארץ כ'עיתונאי'  היה במלחמיה ובעוד ישובים כמו בני-יהודה, מכל מקום הקשר עם משפחתו ניתק ואחריתו לא נודעה.  את אריה בנו, טוביה קרופיק אימץ והיה לו כאב.

לטוביה וחסיה נולדו ילדים משותפים  הבכור היה  בנימין אחריו  משה שעבד עם אביו  בבניינים; חווה  שהייתה לאשת ר' חיים משה אטינגר; רבקה, לאשת דב לייטנר, גדליה ['גד'לה' ] חקלאי ואיש הנדל"ן , יצחק [זה שנשא את  יעל גרודנציק] ואחרונה  יוטה שנפטרה כילדה בת עשר - בדצמבר 1912.

כבנאי הקים טוביה את בתי המושבה הקטנה בת-שלמה [אום אל ג'אמל], שיפץ את בתי חירבת חסן – כפר ערבי נטוש מזרחית לשכם, כדי להושיב שם יהודים, בנה בניינים ורפתות במושבה עתלית וכאמור מגורים למתיישבי מרח', בנה במושבות מלחמיה ומסחה [כפר-תבור]. בתרומת הבארון רוטשילד היה בין קבלני בניין בית-חולים היהודי בצפת, בנה חמישה בתי משק  ב'חפצי-בה' שליד חדרה, גם חצר גדולה תחומה בחומה בנה שם.

ובשנת 1911 הקים את שלושת בתי החוות של משפחות טריפון בראש ההר מעל לחומות טבריה [שכונת 'אחווה'].

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הספיק לבנות את בתיהם של מתיישבי כרכור - ציונים מאנגליה. כן הקים בתים לפועלים בחוות שלזינגר, עתיר הנכסים מסיביר, שאת הונו צבר ממכרות זהב.

 ידע לרכז סביבו חבר עובדים ואנשי מקצוע בכל מלאכות הבניין יהודים וערבים, אולם את אדמותיו במרח'  לא זנח -  הוסיף כוורות של דבורים, גם עדר כבשים ופרות.

שנים רבות היו ערביי הסביבה מבאי ביתו של טוביה בזיכרון-יעקב - ספקי סיד,  

חול וזיפזיף, אבנים ממחצבות  הכורכר של טנטורה וחומרי בניין כעצים וברזל מחיפה.

בזיכרון גדל והתחנך בנימין "בין מוריו היו זכריה שפירא ושילוני," סיפר מדריך הטיולים חיליק לייטנר מזיכרון-יעקב

היה לראש חבורת בני המקום, יפה תואר, בריא וחזק, כתפיו רחבות ו"זרועותיו כמטילי-ברזל"-  חסון וחרוץ.  אהב להיות במשק אביו שבמרח', מלא שמחה עבד שם והשגיח. שם התפרסם בגבורתו ובאומץ ליבו, כוח ידיו היה מוכר לערבי הסביבה, ואלה נזהרו מלהתנגש עמו; אבו-ימין קראו לו. "יום אחד נפל פרד או גמל לבור ובנימין שנס מתניו לחלצו, הדבר צלח בידו, אך מרב מאמץ נבקעו כלי דם בעיניו ומאז חש בראייתו". סיפרה זהבה, בתו הבכורה. "בנימין היה חזק מאד גופנית,  סיפרו כי כנער עצר את הכרכרה של שליח הברון ולא נתן לו להמשיך לנסוע עד שהבטיח שהמושבה תקבל מוטור לבאר- מים  למרח'" כתבה שרן נוגה הבת של זהבה. 

המנוע לא הותקן כנראה לפחות עד שנת 1941  "כבן 10 הצטרפתי לאבי להביא מים בשאיבה ידנית מהבאר" כתב יוסק'ה אפרתי.

בשנת 1915 במלאות לו 20, התחתן  בנימין  עם דבורה בת יצחק לבית ברמן מנוה-צדק, ילידת פולין 1898, שעלתה ארצה כבת חצי שנה. אחותה של רחל-אלטע ברמן - אשת אריה רוזנצויג  -[ אחיו למחצה מצד האם].
ושל בריינה-לייבה -  "נפטרה ממחלה בצעירותה, אהובה בתם של בנימין ודבורה קרויה על שמה. היה עוד אח קומוניסט שירד מהארץ"  כתב יוסקה אפרתי

האדמות התחלקו בין האחים קרופיק.

בנימין היה ליורש משק אביו במושבה מרח', שנחלתו השתרעה על פני כ-  200 דונמים. 

עבד במרץ, הרחיב את הקיים ונטע פרדס בחלקה ליד הבאר [צפונית מזרחית לגבעת עדה, בה משאבת המים לימים הותקן לה "מנוע דיזל עם רצועה"] מיבוליו הפריש כדין תורה מ'עשר לעניים'. חי חיי משפחה צנועים על אדמתו.

ימי מלחמת העולם הראשונה היו ימי צרה בארץ  בנימין  ודבורה  סבלו לא מעט במרח', מלאי תקווה היו כי יבואו ימים טובים. שם נולדו אהובה [לימים אהרונוב], וזהבה [לימים שוסטקובסקי]  ואמנם בשנת 1918 נכבשה הארץ בידי האנגלים,  השנה בה אריה רוזנצויג, נפל מעץ, נפצע ונפטר מהרעלת דם. הותיר אחריו גם 3 יתומים. טוביה פרש עליהם חסותו ודאג לכל צרכיהם

ובשנת 1919 נולד בן הזקונים שלהם יצחק, ע"ש אביה.

והנה – ביום המנוחה, יום שבת, לפני שקיעת החמה, ביום י"ג באייר תר"פ [1.5.1920] חודש לאחר פרעות מוסתי הדת והלאומנות הערבית בירושלים, פרצו רוכבים בדווים מזויינים את שער החאן חדרו אל חצר המושבה מרח' לשדוד בהמות ורכוש; "15 בידואים שודדים" כתב עיתון 'הארץ' של יצחק לייב גולדברג מתל-אביב; "כשלשים ערבים מזוינים התפרצו אל חצר המושבה" כתב היומון הסנסציוני 'דאר היום'  בעריכת  הירושלמי איתמר בן אב"י ובבעלותו.

שער החצר נפתח, השומר הערבי, שהיה אמון על המפתחות, מסר אותם לידי הבדווים אשר איימו להמיתו. בכניסתם המטירו יריות לכל עבר.

האיכר ראובן כהן שעמד על יד השער מתחת לבית הראשון נפצע קשה.  סיפרו כי כמה בדווים באו לחצר וביקשו ממנו שימכור להם פרדה. כשניגש לומר להם כי שבת היום ירו בו. 

התפרצו לחצר החאן. האיכרים המעטים הנמצאים במקום נבוכו – היריות הדהימו אותם. בהולים התחילו לגרש את הנשים הביתה. ב'הצפירה' מברלין כתבו כי "המתיישבים המעטים התגוננו בחירוף נפש";   "האיכרים מחוסרי הנשק התחבאו בבתיהם" כתב 'דאר-היום' מירושלים.

רוב השודדים פנו אל האורוות, חלקם עלו למגורי בנימין;  שני ערבים מקומיים, שהכירוהו כ'גיבור הכפר', סיפרו למתנפלים כי זה איש אמיץ-לב ועז-נפש, שמו אבו-ימין, קרופיק, אישרו את מעשי גבורתו וגם הראו את מקום מגוריו. 

השודדים מיהרו לביתו חששו כי בידיו נשק חם כשעלו במדרגות שמעו אותו נאבק עם אשתו, פתחו את הדלת ולפניהם עמד יהודי חסון, בידיים ריקות מנשק תפוס בידי אשתו שלא נתנה לו לצאת, היא וילדיה. התחננה לחוס על חייהם והציעה  חמישים  פונט  כופר פדיון נפשם. הרוצחים לקחו את הכסף. בנימין ברצון נחוש להגן על הבית השתחרר מהאוחזים בו.  כדור רובה אחד הקדים ופגע בחזהו, הכדור "פלח את לבו ועבר מאחורי גבו", פצוע קשה נפל לאחור לזרועות אשתו העומדת מאחוריו. "איך שטארב" [=הנני מת] אמר ולא יסף.  אשתו ו 3 ילדיו הקטנים צרחו. זהבה הייתה בת ארבע וחצי יצחק בן שנתיים וחצי ואחותה אהובה הייתה בת חצי שנה" אמרה נוגה שרן נכדתו של בנימין. 
הרוצחים קרעו את הכרים והכסתות, שדדו וגזלו את אשר מצאו "גם כסף 50 לי"מ לקחו". עזבו את ההרוג, את אשתו וילדיו צועקים ובוכים, והצטרפו ליתר חברי הכנופיה בני שבטם, שקראו להם מלמטה.

"בנימין קרופיק היה בן דוד חורג של אבא שלי. הוא היה אדם חזק ואמיץ שנהג להתגרות בערבים. באחת הפעמים החליטו להתנקם בו ובאו ישר לביתו, לקומה השנייה. דפקו בדלת, בשעות היום, זה היה כאשר המצב כבר היה מתוח – בשנת 1920. הערבי שדפק בדלת דיבר ביידיש וכאשר בנימין פתח את הדלת נורה ונהרג. הערבי שרצח נכנס לבית, הוא הכיר את המשפחה, ואשתו של בנימין אמרה ביידיש, לערבי  שהכירה אותו, 'אל תהרוג אם על בנים'. הערבי לקח משהו מהבית, משהו שהיה על הקיר, דגל או טלית, שנשמט מידו בעת שברח" סיפרה לי  טובה מרגלית לבית רוזנצוייג-קרופיק, תושבת גבעת-עדה.
"בנימין לא פתח  את דלת הכניסה בדירתו בקומה השנייה, הכדור חדר דרכה ופגע בו."  כתב יוסקה אפרתי [בוגר מקווה ישראל] אחיו למחצה של בנימין.

בינתיים, פתחו הפורעים  את האורוות הוציאו  שש פרדות - בהמות העבודה של האיכרים -  אחת של שלום-שלמה בלנק, שתיים של בנימין קרופיק וכן שלוש פרדות וסוסה  אפורה, אצילה ויקרה של צבי טפרברג ובנו חיים "מחירן יותר מאלף פונט" ציין 'דאר היום'.

בנסיגתם ירו המתנפלים ופצעו אחדים ביניהם נפגע אברהם כהן  והסתלקו עם ביזתם.

אנשי הכפרים הערבים שממזרח למרח' קניר וערה, סיפרו כי הבדווים עם השלל, הלכו בכוון לעבר הירדן תוך שהם שודדים בדרכם סוסות גם מעוברי-אורח ערבים.

מיד רץ שליח -  השומר הערבי של מרח' לזיכרון-יעקב - להודיע על ההתנפלות ולבקש עזרה.

בהלה אחזה בזיכרון-יעקב, חששו מהתנפלות. טלפנו למשטרה.

תוך כדי כ-  30 מצעירי המושבה יצאו למרח' אולם בהגיעם למקום האסון, הבדווים הספיקו להסתלק.

גם השוטרים הרוכבים והרגלים מיהרו למקום המאורע, אך את הרוצחים לא הדביקו – עלה בידם להימלט.

 בינתיים פקידי המשטרה הודיעו על ההתנפלות למושל הצבאי המקומי לקפטן רדינג בחיפה, זה שלח  חיילים הודים עם 3 קצינים אנגלים ומכונות-ירייה  ובא גם בעצמו  למשרדו בזיכרון-יעקב, במכונית, בחצות הלילה. החיילים  שצעדו מתחנת הרכבת  הישנה שליד המושבה הגיעו למרח' בחמש בבוקר.

 משפחות  מתיישבי מרח' הועברו לזיכרון-יעקב.

את הפצוע האיכר ראובן כהן הביאו בלילה לבית החולים בזיכרון-יעקב ולפי דברי הרופא -  המנהל ד"ר יוסף קון [כהן]  אין סכנה לחייו.

ביום ראשון בבוקר הובא בנימין קרופיק לקבורה. קהל רב נהר לבית-הקברות של זיכרון-יעקב, ויום אבל היה יום י"ד אייר 'הפסח השני'  לכל המושבה. החנויות נסגרו, גם בית-הספר נסגר, האיכרים ובעלי-המלאכה לא יצאו לעבודתם והכל נהרו לבית-הקברות. מורי בית-הספר זכריה שפירא וא' שילוני  הספידו את קורבן ההתנפלות והקהל בכה. גם האלמנה, שלושת ילדיה, אביו השכול ואחיו היו שם.
"באותו יום בהלווית סבא בנימין לא למדו בבתי ספר בכל הארץ הספיד אותו גם שטנברג מזיכרון-יעקב". כתבה שרן נגה.

אחרי הקבורה התאספו תושבי המושבה וקהל המלווים בבית-הכנסת והחליטו  ולדרוש מהמושל הגנה צבאית לזיכרון-יעקב  ולבנותיה.

שלושה נבחרו: אריה ליב נידרמן, שמואל אהרונסון  ויו"ר ועד המושבה  שמואל שטרנברג,  דובר אנגלית. [יש אומרים כי הוא בנו של  ד"ר טוביה אברהם שטרנברג –שלמד רפואה בבולטימור ארצות הברית,  זה שבשנת 1929 נפצע ממארב של ערבים כשבא לטפל בפצועים].

לפני פתח משרד המושל במושבה  עמד הקהל "כפופי ראש ועטופי אבל"  חיכו לתשובה.

קפטן רדינג יצא, הביע את צערו העמוק על המקרה הנורא, הבטיח להשיב את  הבהמות  וביקש מהצעירים כי ישבו בשקט  ולא יתנגשו עם השכנים, "לכו לכם במנוחה ובביטחון לבתיכם – אמר - חיילים מזוינים נמצאים כבר במרח' ויבואו גם למושבה". הבטיח גם לנהל חקירה ולהביא את החשודים למשפט. ונסע לחיפה "המושל הצבאי הבטיח לגלות את עקבות הרוצחים ולהענישם" כתב עיתון 'הארץ'. בצהרים הגיעו חיילים הודים למושבה: הם שהו במקום ימים מספר ואחר כך שבו לחיפה.

מחיפה נשלחו 7 שוטרים יהודים ו-  3 שוטרים ערבים ופקודה בידם לירות בכל בדווי המתקרב אל המושבה.

הרועה המרח'י והשומר הערבי הובאו לפני המושל, גם אפנדי מכפר סמוך  כי אמר שישחטו את כל תושבי מרח' אם תינתן הארץ ליהודים.  עד הערב נעצרו עוד שבעה ערבים חשודים. "יש מקום לחשוב שגם ערבים מהסביבה לקחו חלק בהתנפלות וברצח" נכתב ב'דאר היום'.

כל המשפחות, על הנשים והטף שגרו במרח' הגיעו לזיכרון-יעקב  ואתן רוב חפציהם ורהיטיהם בתקווה להגנה צבאית חזקה.

אחרי הארוע, החם טוביה אסף אליו גם את כלתו  ונכדיו- דבורה, האלמנה הטריה ושלשת יתומיה הרכים וגם הם סמוכים על שולחנו. אכן דאג לכל מחסורן של  שתי האלמנות האחיות,  שבאו רכובות על חמור לזיכרון הוא היה מעמיס דברים על החמור ומלווה אותן עם נשקו עד שתעבורנה את דרך ברייקי." ספרו יוסק'ה ובתיה אפרתי.

אחרי זמן מה [1924],  דבורה נישאת בשנית לזאב אפרתי [פולצ'יק] פועל שעבד במשק שלה וכך הכירו, אחר הרצח, עיבד את אדמותיה של דבורה האלמנה הצעירה. להם 3 ילדים משותפים: שרה [1925], עדנה [1927, ממקימי קבוץ מנרה]  ויוסק'ה [1931]  שנשאר  בגבעת עדה.

"זהבה היתומה מאב, למדה בבית חולים בצפת בבית ספר לאחיות, מנהל בית החולים ד"ר טוביה אברהם שטרנברג אימץ אותה בתקופת הלימודים הוא היה חבר טוב של בנימין" כתבה שרן נוגה, שניהם ילידי זיכרון-יעקב בנים לראשוני המושבה.  "נערה בת 16  הייתה, למדו שם הרבה ערביות נוצריות.  ד"ר ראובן כצנלסון [האבא של העורך דין הידוע שמואל תמיר] לקח אותה תחת חסותו והעבירה מצפת  לירושלים שם סיימה קורס לאחיות מעשיות", השלימה  נוגה. 

תחילת שנת 1921 - בוועד הצירים,  שהייתה להנהלה הציונית, בראשות ד"ר חיים ויצמן החליטו למצוא את הרוצחים. נשלחו יוסף דוידסקו איש משרד ה- סי' איי' די'  CID– המחלקה לחקירת פשעים בירושלים -  ידיד המנוח ובן זיכרון-יעקב, ישראל בלומנפלד ראש השומרים מרחובות  אשר צירפו  אליהם את יצחק ברונשטיין ואת יעקב אפשטיין, בן זיכרון ושומר ידוע   "הוא גיס של הקרופיקים, בנם של יוסף ובת שבע, אשתו ואשת גדליה קרופיק אחיות לבית לובנוב מכפר תבור" אמרה צמרת.

בלומנפלד נסע עד טבריה וחזר.  כקבוצה הגיעו ברכיבה עד  מפגש הירדן והירמוך,  סיירו בין שבטי עבר-הירדן, דוידסקו המוביל מחופש  כאציל בדווי גידל פאת-זקן קטנה ועגולה כמנהגם,  רכוב על סוסתו האדומה, עתליה, גבוהה ויפה -  בדווית לכל פרטיה,  כיד-ימינו שימש טאליב ידידו המוסלמי ואילו שני מלוויו היהודים, בהם תמיד חשדו המארחים, הוצגו כנוצרים והוא נוסע אתם בקשר לקניות קרקע עבורם.

בסוף השבוע הראשון של חקירותיהם גילו  הרבה. ידעו את מקום שבתם של הרוצחים ואפילו היכן הבהמות שנגזלו, אבל לא נחפזו לאחר שאספו את הפרטים חזרו ארצה.

לימים סיפר יוסף דוידסקו  [איש ניל"י שנרצח על-ידי  מחתרת לח"י בביתו בזיכרון-יעקב – אוגוסט 1945 ]  ישוב בסוכת כרמו, במישור בואכה בת-שלמה לידידו אהרון אבן-חן הידוע בשם העט שלו ג' שרוני גרסה אישית ובקצרה זו לשונה:

דוידסקו  וידידו הערבי טאליב רכבו מזרחה לעמק בית-שאן, בדרך רכש שותפו למסע כלי-הגנה.  השביל הצר הראה  להם את מקום המעבר בירדן.   הגיעו ליעדם למאהל בני שבט ע'זאוויה בחג הרמדאן,  צמו עם כולם גם התפללו. דוידסקו גם טאליב עברו את המבחן הצפוי בהצלחה.

 בלילה אחרי האוכל  [בידיים מקערה משותפת]   וסדרת הקהווה השחורה באוהל השייח' תוך שיחה  הציג את עצמו דוידסקו כבן שייח' מערב-תורכמן שבט נוודים מוסלמים גולה מהערבות הטקיניות שבתורכמניסטאן אותה כבש הצאר הרוסי, החי בהרים ובעמקים [אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל] על הצאן והמרעה,  שבטו נודד היה בין ג'ת, זייתא ובקה-אל גרביה, ועד לקאקון וטול-כרם, הוא נרדף  על ידי הממשלה עקב מעשיו וברח לכאן "לחסות בצל קורתך" ואתו נושא כליו. השייח' נראה שבע-רצון,

ליתר אמינות נספחו-נלוו  השניים אל קבוצת שומרי הלילה הבדווים בני השבט.

וכשזיהו סוסה, שנגזלה ממרח' ובדווי כושי [סיפרו כי ה'שחורים' היו עבדים בעברם – עביד קראו להם]  מן הפשוטים שבבדווים  רוכב עליה, בטוחים היו שבמחנה חונים הרוצחים מתקיפי מרח'  והם בתוך אותה חבורה.

צעיר ערבי מחופש אף הוא שהגיע למקום מסיבות דומות [יש אומרים שהיה מעוברי האורח שנשדדה סוסתו]  וסיפר לטאליב שהכירו על פרדות שנגזלו מכפר יהודי, שנמצאים כאן כל השודדים, ומסר את שמותיהם.

דוידסקו וטאליב החליטו לחזור הביתה. כששמעו יריות בעורפם, היה ברור שאת נפשם מבקשים. האיצו בסוסות עברו את הירדן לשפתו המערבית,  שם היו בטוחים.

 לימים סופר כי  חצי-שעה לאחר צאתם, הופיע במחנה ערבי מסביבת בית-שאן וגילה לשייח' את  סודם.

כעבור  זמן, עבר דוידסקו כקצין בולשת בריטי למזרח הירדן בראש פלוגת שוטרים ממשטרת חיפה וחיילי צבא. ברשימתו הרבה שמות, גם שמות הרוצחים.  תפסו  אחדים. הם הובאו לדין ונשפטו למאסר 15 שנה עם עבודת –פרך. גם הסוסה והפרדות נמצאו והוחזרו לבעליהם.

"זכר המאורע הזה חי בפיות הבדווים בעמק-הירדן עד היום הזה - ודמו של בנימין קרופיק ננקם " אמר יוסף דוידסקו.

"דוידסקו בלווית שוטרים הביא את שלושת הרוצחים. אחד מהם, נתלה בפקודת בית-הדין, השני קפץ מחומת בית-הסוהר בג'נין ושיבר את רגלו בבריחה, והשלישי, הוא סעיד אל-בקאי משבט 'תורכמן', יצא זכאי" נכתב בספר  'מאה שנות שמירה'.

סוף דבר

השלטונות אחזו באמצעים נמרצים לבל יחזרו מקרי התנפלות בעתיד. האנגלים השמידו הרבה מחנות שודדים. גרשו את גדודי הבדווים וקרבו אל הירדן, הממשלה הערבית שממזרח לירדן הודיעה שהיא מסירה מעליה את האחריות בעד מעשי 'גדודי השודדים' ומתכוונת לאחוז באמצעים נגדם.  הסדרים  נאכפו ושרר מנוחה יחסית.

הסתבר כי השוד והגזל במושבות היהודיות נעשו לא רק על ידי הבדווים, כי אם גם על ידי כפריים ערבים היושבים בסביבות המושבות.   בחיפושים שערכו שוטרים אנגלים מצאו בכפרים הערביים חפצים רבים אשר נשדדו בדגניה ובמלחמיה

השבט הבדווי ערב אל-תורכמן עבר לימים לירדן, בודדים עברו לכפר קרע הסמוך לתול-כרם [מדרום].

לאחר רצח בנו בנימין  המשיך אביו – טוביה קרופיק בעבודות בניין,  העסיק עולים חדשים - בנאים, נגרים, צבעים ושאר מקצועות  הענף;

על אדמות  שלזינגר [על חלקן כיום נמצא קיבוץ עין-שמר]  בנה עבור זאב בן יהודה בעל משק 'אבן-יצחק' [כיום המושב אבן-יצחק – אביאל ברמות מנשה] בתי מגורים לפועלים.

בכרכור בנה עבור עוזרמן את 'בית אחוזה'  [לימים התגוררו ב'בית אחוזה' המשפחות הראשונות מ'אחוזת לונדון' יחד עם כמה מחברי המושב].

 ביצע עבודות בניה והנדסה כגון סכרים, גשרים ומעברי-מים.  הוא זה שבנה את שתי התעלות באדמת כברה,  לייבוש הביצות השתרעו במישור חוף-הכרמל סביב נחל תנינים - אחת מהן הזרימה את המים המלוחים בעוד התעלה השנייה הזרימה מים מתוקים.

בנוסף, עבודות שיפורים ושיפוצים ביצע במבצר 'שוני' עבור הגרעין שייסד מאוחר יותר את בנימינה, ועבור 'הקבוצה הקליפורנית'  בחאן 'זרקניה' אותם רכש הבארון רוטשילד  מידי סלים אפנדי.

בשנת 1922 כשנבנתה המושבה בנימינה  נטל חלק בהקמת בנייני מגורים.

מהיותו איש שומר מצוות ולבקשתו טוביה נטמן בהר הזיתים בירושלים, ט' אייר תרפ"ד [13.5.1924] .

חסיה רוזנצוייג- קרופיק נפטרה ב ז' סיוון תר"ץ [3.6.1930] 

דבורה, אלמנת בנימין, נישאה כאמור בשנית לזאב אפרתי יליד 1902 נולדו להם 3 צאצאים משותפים: עדנה, שרה ויוסף שנולד ב 1931.  היא נפטרה 21.7.1979.

זאב אפרתי  נפטר קודם,  ביוני 1971.
ואילו הסבא של יוסקה  מצד אביו - יעקב פולצ'יק  בן יצחק מאיר הכהן נקבר  על הר הזיתים  בירושלים לבקשתו - כה טבת תש"ד .

יצחק, בנם הקטן  של דבורה ובנימין משגדל, ניהל את המשק במרח'. תלמיד השנה האחרונה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל, ביום כ"ה סיון תרצ"ח [24.6.1938] נחטף יחד עם חברו בן דודתו דוד אוירבוך  בן 14 –והפועל דוד פראנק – חבר  גרעין קיבוץ 'אברהם', כשיצאו להביא עגלת חציר למרח', מן השדה שליד היער הנמצא בכיוון לכפר הערבי קאניר. החוטפים היו שישה ערבים מזויינים. כעבור כמה שבועות התברר שראשי הכנופיות עבדול ראחים חאג' מוחמד ויוסוף סעיד אבו-דורה הידוע, רצחו אותם.

בשנת 1922 נבנו הבתים הראשונים מחוץ לחומת החאן במרח', היא גבעת-עדה. 

גדליהו, אחיו  של בנימין - נישא לציפורה לבית לובנוב. אשר יחד עם כמה מאחיותיה הגיעו בשנות ה-20 של המאה העשרים מכפר-תבור, להשתקע בזיכרון ותגברו את המין הנשי במושבה.

קישור לאתר מרכז מידע הר הזיתים:

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

עזרו יוסי תירוש, כיום תושב פרדס חנה, ויוסף  [יוסק'ה] גרינבוים איש להבים.