יום ראשון, 14 בספטמבר 2014


משה לבנון -  נפל כמקלען בקרב 

27.3.1948 – ואדי ערה


צילם – שמאי גלעד
הר הרצל,  ירושלים. איזור ב'; חלקה 7; שורה 15; קבר 4.

טכסט:

[סמל צה"ל  ומספר אישי 172704]  משה-יוסף
       לבנון
בן   יפה    ואליהו-יהושע
נולד   בירושלים נפל בקרב
בודי-ערה  ט"ז אדר ב תשח
בן    17    בנפלו   תנצב"ה


עם פרוץ מלחמת העצמאות חסמו הערבים את כביש ואדי עארה [נחל עירון, הסמוך לאפיק הנחל]  לתנועת יהודים. עורק תחבורה חשוב ממישור החוף והדרום היהודי אל צפון ארץ  - העמקים כולל הגליל.
הדרך הראשית, דרך גב ההר 'טאריק צאלח א-דין', שמה בפי הערבים; ירושלים - חיפה – וגם לדמשק הובילה דרך ואדי מייסר בפתחו המזרחי של ואדי ערה,  דרך כפר א- לג'ון לכיוון ג'נין,  שכם, רמאללה וירושלים.
חטיבת 'אלכסנדרוני' ויחידות אחרות עשו כמיטב יכולתן, כולל כיבוש מצודת לג'ון מהעיראקים, אך לא הצליחו לפרוץ דרך.
לאחר מלחמת העצמאות צורף אזור נחל עירון לשטחה של מדינת ישראל על-פי הסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 1949 עם ירדן [הסכמי רודוס]  תמורת ויתור על המורדות  בדרום-מערב הר חברון, אזור דאהרייה.

30 כפרים ששכנו בצד המערבי של הנחל  לאורך הכביש באזור הנקרא 'המשולש הצפוני'   ובהם עשרות אלפי תושבים ערבים הועברו על ידי ירדן, שלא הייתה לה אחיזה בשטח, שהוחזק על ידי כוחות צבא עיראקיים בלבד וכנופיות מקומיים, המאופיינות על ידי חמולות [תת שבט]  לידי מדינת ישראל, [לא כלל את הכפר א-לג'ון שבפתחו המזרחי של הוואדי,  שם משפחות מאום אל פחם  שהתיישבו בחאן של לג'ון והקימו בתחילת מאה ה-20 כפר. הבריטים הקימו מצודת 'טיגראט' בצומת מגידו (לימים כלא מגידו).  בתחילת  מלחמת העצמאות  חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי. 
לאחר קרבות שנערכו באזור,  כבשה חטיבת 'גולני' (מאי 1948) את כל מתחם מגידו מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ננטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט בכפר אום אל-פחם. ב-1949 נוסד במקום על ידי, הכשרה מקיבוץ משמר העמק, הקיבוץ מגידו של 'השומר-הצעיר'  על קרקע הכפר הנטוש לג'ון, ליד חורבותיו].  בין הכפרים שהועברו  בהסכם: באקה אל-ערבייה - [באקה א-שרקייה  נשארה בצד הירדני של הגבול, יש כפרים שנחצו באיבחת סימון הגבול הוא ה'קו הירוק'  בעפרון לא עדין]; ג'ת - השוכן על גבעה דרומית לבאקה אל-גרביה  מייסר[חמולות מאום אל פחם  כמו אבו רקייה, עמארנה, אבו עביד, אבו הדבה, מסרי, עארד'ה, אבו עומר ושחאדה]; אום אל-קוטוף – כפר שהוקם על ידי חמולת כבהא  כישוב בת של ברטעה;  ברטעה -  כפר שב'הסכמי  רודוס'  חולק לפי ואדי אלמייה החוצה אותו,  חלקו המערבי-צפוני הועבר לידי ישראל עם כשליש מתושביו;  כפר קרע - כפר גדול  השוכן בקצה הדרומי של ואדי עארה;  שני הכפרים הגדולים ערערה ועארה  -  בו שלטו שתי חמולות גדולות - יונס ומסארווה (מוסלמים סונים).  במלחמת העצמאות היה בכפר בסיס צבאי עיראקי;  עין אל-סהלה -  כפר בו שתי  חמולות: כבהא ובדראן שהם בעצם משפחה אחת; טורה אל ערבייה  - כפר בדרך לג'נין; אל-עריאן - כפר שנוסד בשנת 1880 על ידי אחמד סולימאן; אום אל-פחם - במלחמת העצמאות שלט בכפר גדול זה הצבא העיראקי,  המקום  נמצא ליד עין-איברהים  צפונית-מזרחית לכפר ערערה  בפתח המערבי של הוואדי  הכפר מוצמוץ  [מוסמוס];  מוסמוס  - כפר בצפון מזרח  ואדי ערה; מושריפה-  2 קילומטר דרומית ל אום אל-פחם,  בו שולטות שתי חמולות: ג'בארין ואגבריה, [שכונות מפורסמות בכפר הן: נזלה, אל-מנשיה, אל-כרבה ואל-ביאדה אבל עם חלוף הזמן שכונת אל-ביאדה התנתקה מהכפר ונהייתה לכפר נפרד];  ביאדה - הרוב הגדול של הכפר הם בני חמולת ג'בארין;  מועאוויה  - שתי שכונות בו - המזרחית לחמולת אגבריה ואילו המערבית למחאמיד. [מקור החלוקה הוא מאום אל-פחם].

באי רודוס במלון 'השושנים'  שבשולי העיר, נפתחו  בינואר 1949 שיחות שביתת הנשק עם מצרים, סוריה, לבנון וירדן  כשבראש משלחת ישראל  עמד ד"ר ולטר איתן, [אטינגהאוזן] יליד גרמניה, מנהל משרד החוץ. בראש המשלחת לשיחות עם ירדן עמד יליד ירושלים ראובן שילוח [זסלנסקי] איש המודיעין  ואתו: סגן-אלוף ממושב נהלל, משה דיין, מפקד ירושלים. (ככזה, אף זכה למגורי שרד ב'וילה לאה' בשכונת רחביה בירושלים). [לימים רמטכ"ל ושר בממשלה],  סגן-אלוף דן לנר  מפקד חטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח, חבר קיבוץ נאות-מרדכי,  שבתאי רוזן, יליד לונדון, איש משרד החוץ כיועץ משפטי. שני קצינים ישראלים –איש המודיעין  יליד חיפה, רב סרן  יהושפט הרכבי,  מי שהיה מפקד פלוגה בגדוד 'מוריה' של חטיבת 'עציוני', והיה לקצין קישור בין  משרד  החוץ לצה"ל  ושאול הרמתי [רוזנברג], יליד פולין, מפקד פלוגה בחטיבת 'אלכסנדרוני'  וקצין המבצעים,  צורפו למשלחת אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים.
בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נאור, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות המתווך  האפרו-אמריקאי ראלף ג'ונסון  באנץ'.

 בין 6 ל-10 במרץ 1949 נערך מבצע 'עובדה' כדי לכבוש את כל שטחי הנגב לרבות אילת ולהשיג אחיזה במצדה ועין גדי. המבצע נחל הצלחה.
ורק לאחריו החלו השיחות עם הירדנים;   אומרים כי הירדנים התמהמהו על כן תוכנן מבצע צבאי שנקרא 'קיצור הדרך' בו ישתלטו חיילי צה"ל על ואדי ערה.  צה"ל פרסם את פקודת המבצע 'שן תחת שן' [שת"ש] בו ייטלו חלק חטיבת 'גבעתי' ו'חטיבה 7' ומטרתו, כיבוש ואדי ערה ודחיקת הצבא העיראקי מזרחה,  המבצע עמד להתחיל ב-12 במרס 1949, אך לבסוף בוטל לאחר שהירדנים נרתעו והסכימו לוויתורים...
 בפינוי השטחים הוחל ביום 20  למאי 1949 -  יישובי ואדי ערה עברו לשטח מדינת ישראל,  ומה- 23 במאי היה ואדי ערה פתוח לתנועת ישראלים.
משה לבנון בן ה- 17 נפל בקרב בוואדי ערה בשנת 1948.

משה יוסף נולד ביום 4 באוקטובר 1930 בירושלים, להוריו יפה- שיינדל זלאטה לבית שוורץ [בת הר' משולם פייביש שוורץ ומיחא מינדל לבית רוזנמן] ואליהו יהושע לבנון [וויסנברג]. מי שסבתו היא מרים רבקה  לבית ריבלין זו שנישאה לדב קוסובסקי האם ילידת טבריה, בת למשפחה חסידית שעלתה ארצה במחצית השנייה של המאה ה- 19. האב, אליהו-יהושע בן אברהם דב  יליד ירושלים שנת 1903  דור שישי לצאצאי תלמידי הגר"א שעלו ארצה בשנת 1808.  פרושים.

אליהו-יהושע למד במוסדות החינוך של היישוב הישן ובבית המדרש למורים של ה'מזרחי' בירושלים , נישא  והוליד, תחילה היה כמורה בעיר אחר כך נשלח  כמורה, לתל-אביב שם הוקם בית ספר חדש בשכונת מונטיפיורי שנת 1925.  המשפחה עברה לצפת בשנת 1929 [יש אומרים  בית ספר של אלברט ענתבי] והאב היה למורה בסג'רה. לאחר טבח תרפ"ט  עם קומץ יהודים, בראשית שנות ה- 30  המשפחה בחברון  כשלוש שנים, שם ניהל  את בית הספר שבקומה הראשונה של בית 'הדסה' [בקומה שניה היה בית חולים בשנים 1933-1936 ('חסד אברהם') אז הפך הבניין כולו  לבית ספר ערבי לבנות]. אליהו שימש גם ככתב 'דאר היום',  שם כתב את ספרו 'ילקוט חברון',  איש נכבד היה: מושל  העיר  חברון עבדאללה אפנדי קרדוס אירח בחודש יוני 1933 בבית הממשלה  לכבוד יום הולדתו  של מלך אנגליה וקיסר הודו,  ג'ורג' החמישי, הידוע גם בשמו המלא ג'ורג' פרדריק ארנסט אלברט שנולד ב- 3 ביוני 1865 -  פקידי ממשלה גבוהים וקציני משטרה  "מטעם היהודים בקרו הרב [חיים ישועה]  באג'יו מר אליהו לבנון  והרופא  היהודי המקומי ד"ר פומפיאן. "מטעם הערבים לא בא אף אחד כי חזקה עליהם מצוות האי-שיתוף"   - כתב  ב'דאר היום' י' אלעזר.  אומרים כי המשפחה עזבה מעט לפני פרוץ המאורעות  תרצ"ו אז פינו הבריטים את כל יהודי חברון - והם עברו לחיפה, בשנת 1938 חזרו לירושלים  ובשנת  1944 אליהו לבנון משמש כמועמד ברשימת 'תורה ועבודה' של ה''פועל המזרחי.

משה יוסף הג'ינג'י היה ילד רביעי  בין שישה ילדים.
שולמית-שרה נולדה  בירושלים בשנת 1924 [לימים  נפחא, נישאה לשלמה יליד מצרים].
אברהם-דב נולד בירושלים  בשנת 1926 [ נישא למרים לבית גולדצוויג [ברזל] ילידת טבריה] .
חיים-יעקב-שבח  נולד בצפת בשנת  1929  ונפל בקרבות ירושלים ב-  27.5.48.
משה-יוסף נולד ביום 4 באוקטובר 1930 בירושלים ונפל  בקרב בוואדי-ערה ביום 27.3.1948.
יונה-טויבה  נולדה בירושלים בשנת 1933 [לימים אבן (שטיינר), נישאה לאריה יליד הונגריה].
יצחק [איציק]-ראובן נולד בירושלים  בשנת 1935 [נישא לניצה לבית ברגהולץ ילידת באר-שבע ] אע"ל בישוב עומר ביום 13.5.2001.

ילדותו של משה  "עברה עליו בחברון, בה ינק מאווירת המסורת העברית הקדומה האופפת אותה" עד 1936.
 בחיפה, אליה עברה המשפחה, למד בבית הספר היסודי.
כששבה המשפחה לירושלים התקבל לעבודה כחניך במשרדי הקרן הקיימת בירושלים היה בתנועת הצופים אומרים  'שבט מצדה' ובמסגרתה יצא להכשרה בקיבוץ עין השופט לאחר מכן התגייס לכיתה 4 של פלוגה ז', 'הסיירים', שהייתה חלק מהגדוד הרביעי- גדוד המטה  של הפלמ"ח. בחורף 1947 הוא עבר לפלוגה י'  היא הפלוגה הימית [פלי"ם] מפקדיה הראשונים היו  יוסף   ריבקינד [יריב], יוסף ברין [גדרון] ושמואל ינאי, בסיסיה  העיקריים בקיבוץ שדות-ים,  קיבוץ גבעת השלושה, קיבוץ נווה ים,  קיבוץ מעברות,  קיבוץ שפיים וקיבוץ יגור.
משה היה בפלוגת הנמל, במסגרת הפלוגה הימית שמרה על עובדי הנמל חיפה היהודים לאחר הטבח שהיה ביהודים עובדי בתי הזיקוק. אנשיה סייע  בפריקת ציוד מיוחד שכלל אמצעי לחימה והשתתפו בהורדת מעפילים אל החוף. מהאניות שהגיעו לארץ.
ליווה שיירות לנגב ולירושלים.
בתחילת שנת  1948 משה הגיע לקורס מפקדי כיתות שהתקיים סמוך לקיבוץ מענית, שהייתה אז הנקודה היהודית הקיצונית ביותר במזרח השרון הצפוני בשולי וואדי עארה לכיוון החוף.
"הצטיין כמקלען וסייע בהדיפת התקפה גדולה על קיבוץ מענית", כתבו בספר 'השערים פתוחים'; אחת ההתקפות על קיבוץ מענית  על ידי כנופיות ערביות, או יחידות הצבא העיראקי  [אומרים כי היו אלה חיילים בפיקודו של  הקצין בדימוס הקולונל פאוזי קאוקג'י,  מי שמונה על ידי ה'ליגה הערבית'  לעמוד בראש 'צבא ההצלה' - מתנדבים עיראקים וסורים].

12 לוחמים מחניכי קורס מפקדי כיתות שליד קיבוץ מענית הסמוך לוואדי ערה  יצאו למשימה - כוח שיצא עם חבלן להטמין מוקשים בדרכי גישה באזור ואדי ערה, באמצע חודש אדר ב'  "היה ליל ירח מלא".
החבלן, קצין חבלה ממחלקת החבלנים, שהייתה בפיקודו של אמנון חינסקי והשתייכה למטה הגדוד,  תל אביבי, בשם ישראל פוזנר נשלח יום קודם מ'שרונה' הסמוכה לעיר -מקום המטה של הגדוד הרביעי  של הפלמ"ח בפיקודו של יוספל'ה טבנקין   מקיבוץ עין-חרוד, כדי להטמין שני מוקשים דמויי 'אבן דרך'  במרחק של קילומטר אחד מהשני על כביש ואדי-עארה ומוקשי נעל.
שמונה לוחמים נילוו אליו כסבלים וארבעה לחיפוי -  שני רובאים ומקלען  הרובה השלישי היה בידי מפקד הכיתה זאב ביבר [זיווי], הוא שנבחר על ידי איציק סנדברג מתוך שלושת המ"כים, שהדריכו בקורס לפקד על הפעולה בוואדי עארה.
  החבלן נשא את הקופסה עם מנגנוני ההפעלה, ושמונה אנשים נשאו על כתפיהם את המוקשים שהוכנו. נושאי המוקשים, התחלפו ביניהם, בגלל משקלם הכבד של המוקשים -  40  ק"ג כל אחד,  וארבעה  לוחמים נשאו נשק "על כל צרה שלא תבוא".
 הלכו  בנתיב של אנשי 'אלכסנדרוני' אותה חטיבת חי"ש בפיקודו של דן אבן [אפשטיין], שהופקדה על חזית השרון  שנהגה  לתקוף את התחבורה הערבית  שנכנסה לוואדי עארה ממערב.
 מוביל כיתת הלוחמים לא הכיר במדויק  את הדרך למטרה הברורה – כביש וואדי עארה ל'אבני דרך' שסימנו 17 ו- 16 קילומטר. יצאו בלי תדרוך, ללא תיאור השטח, מבלי להציץ במפה, התעלמו מאזהרות המודיעין כי "הערבים מכינים מארב לאנשי אלכסנדרוני".
כשהלכו במעלה המדרון, אבנים התדרדרו, לאור הירח והשמים הבהירים נראו צלליותיהם בבירור, נביחות הכלבים עצבנים קצוצי אוזניים מכפרי הערבים בסביבה נשמעו למרחק.   כדי להקל על המשא כבד   החליטו להניח  מוקש אחד בצד הדרך  כדי לחזור ולהניחו במקומו המיועד.
הערבים כבר היו ערוכים במארב לקראת בוא הלוחמים.
 הכיתה המשיכה בדרכה כשהגיעו לאחר שלוש שעות של הליכה ל'אבן הדרך' מספר 17 עקרו את אבן  והחבלן  הטמין את המוקש -  בשעה  03:00  בפתחו של כביש ואדי-ערה.

לאחר שהוטמן בהצלחה המוקש הראשון, כשהיו בדרכם לקחת ולהרים את המוקש השני, שיועד לקילומטר ה- 16 והושאר  מאחור, נורתה עליהם מהמארב אש יעילה, מאותם מארבים, שערביי המקום טמנו לאנשי חטיבת 'אלכסנדרוני', שנהגו לפעול בשטח.
אנשי הכפרים הכירו את הנתיב ובעוד הכיתה  עושה דרכה, נערכו כ- 30 מערביי כפר קרע למארב בינות לסלעים  בחורשת האורנים שמצפון מערב לכפר.
גם מכיוון כפר קרע מכיוון כפר ערבי קטן בשם ואדי עארה ומכיוון הכפר ערערה ירו.
את מוקשי הנעל  פיזרו הלוחמים.  משה לבנון  איש הפלמ"ח שהיה עם מקלע ה'ברן', חיפה על הנסיגה. אומרים ששאר שלושת  נושאי הרובים לא ירו ומיד עם פתיחת האש, נסוגו.  במטח היריות הראשון נפצע במותן, בצדו הימני, יש אומרים ברגלו.  החבלן לא הצליח לחלצו בגלל התנאים הטופוגרפיים של השטח הסלעי ובעוד האש מכוונת אליהם, אמר משה המקלען לישראל החבלן "המקלע נתקע לי, אני אסתדר, אל תתקרב אלי כי גם אתה תפגע".
משה פצוע, זחל לכיוון הפוך מכיוון הנסיגה, וכך הגיע לחורשה, ממערב לכפר קרע, כדי להסתתר מהערבים שהתקרבו אליו והקיפו אותו.   שלוש בלילה. הוא החל להגן על חייו, לבדו ובעצמו.
לימים [בשנת 2005] אחד מערביי כפר-קרע, הוביל  את יאיר מדוצקי  מפרדס חנה למקום,  בו ה'גיבור הג'ינג'י'  המשיך לירות אש בודדת עד  שנגמרה לו התחמושת.
 החבלן עזב את השטח. הגיע  עם אור  הבוקר, לקיבוץ מענית בעזרתו של אחד מלוחמי הכיתה, בו נתקל בקרבת הקיבוץ.
הקורס  שליד מענית לא הפעיל כוח, שמעו וידעו.
 משה החזיק מעמד עד הבוקר בעזרת מקלע ה'ברן' שהיה ברשותו. לאחר הכדור האחרון, פרק את המקלע והשליך בצורה מפוזרת את כל חלקיו "כדי שלא יפול בידי הערבים". לאור השחר, העזו ערביי המארב להתקרב אליו. הוא נורה ונלקח חי לכפר-קרע ושם התעללו בו עד שיצאה נשמתו;  'ירו לו כדור בראש'  סיפר מנהל בית הספר בכפר קרע - עבדול ראוף כורבי, מזקני הכפר, שהיה שבאותם ימים בחור צעיר לגלעד גלבוע, תושב חדרה.
גופתו של משה הייתה במהלך כל אותו יום בידי ערביי כפר קרע וכפר ערערה – "הם חיללו את גופתו במשך שעות" .
המשא ומתן להחזרת משה, שלא ידעו אם הוא חי או מת, התנהל באמצעות המשטרה הבריטית.
"מראה הגופה היה מחזה מצמרר המלווה אותי עד היום". נזכר החבלן  - פרופסור [אמריטוס] ישראל פוזנר מצור-יגאל, מי שנקרא לזהות את הגופה.

בספר הפלי"ם כתבו כי "לאחר השלמת ההתקפה על מחנה צבאי עיראקי בוואדי עארה, עלה הכוח על מארב בדרך הנסיגה. תוך דקות חוסל המארב באש מדויקת; אך משה המקלען, עדיין לא בן 18, נפצע אנושות וזחל למקום מסתור, שם הוא דאג  לפני מותו, לפרק ולהסתיר את המקלע".

בסיפור הלחימה "הרשמי" באתר 'יזכור'  של משרד הביטחון, כתבו כי משה "השתתף בפעולה של יחידת פלמ"ח בוואדי ערה, נפצע ולא יכול היה לחזור לבסיסו. הוא הסתתר כל הלילה ורק עם בוקר נתגלה על ידי יחידת אויב. לפני שהתקרבו אליו הערבים הצליח לפרק את מקלע ה'ברן' שברשותו ולהסתיר את חלקיו והשאיר לעצמו רק אקדח, בו נלחם באויבים ונפל, ביום ט"ז באדר ב' תש"ח [27.3.1948], לאחר שעמד על נפשו עד נשימתו האחרונה".
"את משה אני זוכר בעיקר מאותה פעולת מארב שאליה הם יצאו וממנה הוא לא שב... ולנו הנשארים לא נותר אלא לשמוע לפנות בוקר את הדי היריות של הקרב אשר ניהל משה כנגד המסתערים עליו". כתב   רפול שפר, מי שהיה מפקד בקורס ההדרכה למ"כים  ליד קיבוץ מענית במארס 1948,  לאחיו של  משה למורה אברהם לבנון.  
" משה ננטש על ידי 11 חבריו שברחו כשהוא מחפה על בריחתם ונותר להילחם לבד על חייו -  האשים האח השכול, אברהם לבנון  מלוחמי תש"ח בעיר העתיקה בירושלים והוסיף - כל אנשי הכיתה ברחו וגם משלושת הרובים שהיו לא נורתה אף ירייה".
בעקבות  המשא ומתן להשבת גויתו של משה, הגופה הונחה למחרת על הסלעים משמאל לכניסה לכפר קרע [גבעה עליה מתנשא כיום אתר ההנצחה לחללי משמר-הגבול]   ומשם היא הועברה לקבורה, במשאית צבאית על ידי יענקלה זהבי ואנשיו  לבושים במדי שוטרים בריטיים, ש'נרכשו'  על ידיהם ממחנה תל-ליטווינסקי [היום תל-השומר]  כחלק מ'פעילות שיגרתית'  של פלוגה ז' של הפלמ"ח.
הקבורה הארעית נערכה לפני כניסת השבת בקיבוץ גבעת חיים, למשפחה הודיעו על כך באותו היום.
"משה לבנון הובא לקבורה על ידי חבריו בקיבוץ גבעת חיים ביום שישי ט"ו באדר ב'  26 למרץ 1948", סיפר מנחם [מנדל] עמיחי.
בדו"ח היומי של הגדוד הרביעי מיום 27.3.48  שנשלח ליגאל ידין [סוקניק] ראש אגף המבצעים במטה הכללי  ולדוד (דייב) קמחי שם,  נכתב בין השאר:
 "... לאחר הנחת המוקש הראשון כשהתקדמו להנחת המוקש השני, עלו על מארב שפתח עליהם באש אוטומטית חזקה, מהחזית ומהאגפים. תחת אש כבדה נסוגה היחידה, לכשהתפקדו הוברר כי אחד נעדר. עד כה לא נודע גורלו, כעבור שעה נשמעה  התפוצצות המוקש שהונח, אולם לא נודעו פרטים. הפעולה בוצעה בתיאום עם מטה אלכסנדרוני" ולמחרת בדו"ח היומי מיום 28.3.48   נכתב:  ". . .  גופת הח' שנעדר מפעולת המיקוש בואדי-ערה נשארה שלשום במקום הקרב. יחידה שלנו יצאה הבוקר [יום ראשון] ב- 8:00 עם משוריין והביאה את הגוויה. שם ההרוג : משה לבנון. גוויתו הועברה לגבעת-חיים ושם הובאה לקבורה.
לפי הידיעות שנתקבלו יש לאויב 4 הרוגים  ו-  6 פצועים. בין ההרוגים תופיק אבן חג' יוסוף ואבו מלח שיך אל שבאב מהכפר עארה"   מצא  ד"ר אלדד חרובי  אחראי לארכיון עמותת 'דור הפלמ"ח'.

סוף דבר

מזרחה מהכפר מייסר  שבצפון מערב השומרון,   מזרחית לקיבוץ 'השומר-הצעיר' מצר [קיבוץ שהוקם בשנת 1953] וסמוך לו, מצוי קבר ושמו קיבר אל-מוג'אהיד. "הזקנים אומרים עליו מדורות שזהו קברו של חייל מצבאו של צאלח א-דין אל איובי, שכבש את ארץ-ישראל בימי הצלבנים. על הדרך הראשית – 'טאריק צאלח א-דין אל איובי' שמה – שהובילה ממגידו לכיוון רמאללה וירושלים ועברה בואדי מיסר, נהרג אותו חייל ונקבר. קברו היה פשוט  גל אבנים ללא כל שלט וציון" סיפר אבו עלי מהכפר מייסר לרינה ברקת הארכיונאית מקיבוץ מענית [של 'השומר הצעיר' בו מפעל   'גלעם' המייצר עמילנים וסוכרים לתעשייה] וילידת קיבוץ  עין-השופט [גם הוא של 'השומר הצעיר' בו מפעל הפלסטיק 'פוליגל';  אגב, השופט הוא יוליאן מק, ציוני אמריקאי על שמו הקבוץ].

לבקשת ההורים הועבר משה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ביום י"א באדר תש"י  28.2.1950. 
 בחלקת הקבר הסמוכה אמור היה להיטמן אחיו של משה יעקב,  שנפל בגיל 19 בקרבות העיר העתיקה כמה חודשים מאוחר יותר ביום י"ח באייר תש"ח  27.5.48 .
"כאשר הביאו למנוחות את משה בהר הרצל, ביקשה המשפחה להשאיר ליד קברו של משה קבר ריק, וכאשר אפשר יהיה יועבר לקבר זה אחיו יעקב. יעקב נהרג בעיר העתיקה, ולאחר ''ששת הימים' הוא נקבר בקבר אחים בהר-הזיתים. בחלקת הנביאים [שם נקברו בבוא יומם  גם הוריו]  במלחמת לבנון, נהרג האחיין שלהם ישראל משולם סדן, והמשפחה בקשה שהוא יקבר בקבר הריק ליד משה. וכך נעשה". סיפר רובה הוא ראובן ריבלין [ישראל משולם סדן  הוא בן שולמית שרה הבכורה לבית לבנון ושלמה נפחא - נפל  ביום כ"ח באדר א' תשמ"ו  8.3.1986].

לזכר שני בניו שנפלו הוציא אביהם אליהו-יהושע ספר זיכרון 'שיח''ים כארזים' על דרך ראשי-התיבות: שבח יעקב חיים יוסף משה.  בו כתב:


שיחים כארזים


השיחים פה ירמוזון 
על גדועים וכרותים הֶאָח! 
שבח יעקב חיים, 
ויוסף משה הָאָח 

משה נספה ראשון 
במבואי נחל עירון 
עוד אגלי דמע בעינים - 
ויעקב נפל בירושלים. 

יעקב, תפיליך בהם דממת 
משה, סידורך כה טפחת 
הארתע? אגנזם? אסתירם? 
לא, כבבת עיני אשמרם 

יעקב השתעשע וקשט 
"ארז" לשמו הרגיל 
קרוב לבית יער הלבנון - 
הנשרף כעולה כליל? 


זכר  המקלען הונצח גם על ידי קביעת השם 'גבעת משה'  מקום עליו עמד 'מבצר משטרת כרכור' [תחנה כפרית בבניין משטרת 'טיגארט' מתחילת שנות ה-  40'] שנכבשה מידי  הערבים, [ליד אנדרטת משמר הגבול בצומת ברקאי].
"האבן המשמשת לאנדרטה, נבחרה על ידי אילן שדה, בתפקידו כראש המועצה האזורית מנשה, והובאה למקום משדות מענית מקום שם נולד" כתב יעקב דרומי.



עליה נכתב:
[סמל המועצה אזורית מנשה]  [סמל הפלמ"ח]  [ סמל קרן קיימת לישראל]

משה יוסף לבנון הי"ד
איש הגדוד הרביעי של הפלמ"ח
הפלוגה הימית – הפלי"ם

לחם כמקלען במבצע לחסימת כביש ואדי ערה
הכח עלה על מארב
משה נפצע קשה והמשיך ללחום לבדו במשך כל הלילה
ובכך הציל את חיי שאר הלוחמים (אשר נסוגו)
משה לחם עד הכדור האחרון

נפל כגיבור בקרב בליל כ"ז אדר ב' תש"ח  27.3.48
בן 17 היה במותו

בלוח הנצחה נוסף שם:
אחיו יעקב שבח לבנון הי"ד
נפל בקרב בעיר העתיקה בירושלים
ביום י"ח באייר תש"ח  27.5.48
בן 19 היה במותו
ת' נ' צ' ב' ה'

"אנו שקיבלנו מהם את המדינה מצווים לזכור ולהזכיר אותם ואת מעשיהם כפורצי הדרך -  אמר ביום גילוי הלוט אילן שדה" כתבה שרה כוכבי  במקומון 'דפי מנשה'.
אחרי  מותם, במאי 2011 הוענקו  לשני  האחים מספר אזרחות של כבוד של מדינת ישראל
משה לבנון מספר אזרחות כבוד
אב094894
 יעקב לבנון מספר אזרחות כבוד
אב091195

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים -אילנות ושרשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה