יום שישי, 1 באוגוסט 2014

 שאול הגלילי [פורמן] – נורה על ידי חייל סודאני בגלות אריתריאה
17.1.1946 אסמרה



צילם: שמאי גלעד

הר- הרצל:  ירושלים, אזור א', חלקה 4, שורה 3, קבר  2
טכסט:
[סמל לח"י]     שאול [ארנון] הגלילי
                                               בן     נחמה     ואברהם
   חבר   לח"י    (לוחמי חירות ישראל)
                                   נולד     בפולין     עלה     בהתרצ"ח
                                   נפל       בנכר             (אריתריאה)
                                   ט"ו           בשבט              התש"ו
                                   בן       28        בנפלו       תנצב"ה


ביום  ב' בחשוון תש"ה [19 באוקטובר 1944] הוגלו 251 עצורים מינהליים ממחנה המעצר לטרון לאפריקה "לטובת בטחון הצבור ושמירת החיים והרכוש בארץ ישראל" אמרו השלטונות הבריטיים. חשודים בהשתייכות למחתרות הארגון-הצבאי-הלאומי ולוחמי-חירות-ישראל בארץ-ישראל, והובלו לאריתריאה  שבצפון-מזרח אפריקה, על חופי ים סוף. מושבה איטלקית לשעבר בשם 'קולוניה פרימיג'ניה' [=המושבה הבכורה]  -  שטח צבאי כבוש, תחת מינהל צבאי בריטי [B.M.A.  = British Military Administration] בעקבות כיבוש אתיופיה בזמן מלחמת העולם השנייה,  כאשר 'בעלות-הברית' השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות
גירוש  העצורים בוצע על-ידי כוחות צבא ומשטרה בריטיים לפי החלטת רשויות השלטון הבריטי, באישור הנציב העליון בארץ ישראל, סיר אלן קנינגהאם. הם הוסעו במשאיות תחת משמר כבד, כבולים בידיהם בצמדים, בלי חפציהם. אחרי שהגיעו לשדה תעופה צבאי ארעי, בסביבות כפר-סירקין, הועלו על מטוסי תובלה מסוג 'דקוטה'  וגורשו מן הארץ לאפריקה. משהגיעו העצורים למחנה-הגירוש בסמבל ליד אסמרה  באריתריאה  הוציא השלטון המקומי, מכוח חוקי החירום שפרסם, צווי מעצר נגד הכלואים. המגורשים הועברו ממחנה למחנה: ב- 27 בינואר 1945 הועברו ממחנה  סמבל  בו נכלאו תחילה, למחנה קרתאגו שבמדבר סודאן [קונדומיניון משותף של בריטניה ומצרים], באמצע הדרך  בין חרטום  הבירה לבין פורט-סודאן. [באניה 'טריפוליטניה']  לאחר תשעה חודשים, ב-12 באוקטובר 1945,  הוחזרו למחנה סמבל באריתריאה.

שאול  נולד בחנוכה תרע"ט [1918] בעיר לידא, פולין  [בילורוס כיום] לנחמה לבית קפלן ואברהם פורמן מספרים כי  היו פועלים שכירים. הנער סיים את בית הספר התיכון למסחר 'האנדלובקה' בעיר ונכנס לעבוד כמנהל חשבונות בבית החרושת לנעליים 'ערדל' בלידה. גבוה והופעתו נאה.

לאחר מותו של יוזף כלמנס פילסודסקי [מאי 1935] הדיקטטור הנאור  של הרפובליקה השנייה של פולין, הכריזו הפולנים חרם על סוחרים יהודים ומהומות דמים פרצו ברחבי המדינה, הם באו מהמזרח. [במרס 1936 פרעות בעיירה  היהודית פשיטין - 3 יהודים נהרגו ו-60 נפצעו]. בשנת 1937 גברו המהומות  והתפשטו. [במאי 1937 נערך פוגרום ביהודי העיר בריסק ואף אל וורשה הבירה הגיעו "לאומנים אוקראינים" אמרו.
שאול "חבר בתנועת הנער 'ברקאי ' שהוקמה על-ידי  העיתונאי  הרוויזיוניסט מאיר גרוסמן". כתב חברו הצעיר, יליד עירו,  זאב איבנסקי.
בשנת 1929 קוימה אסיפת יסוד  של תנועת הנוער על-שם טרומפלדור, לימים בית"ר,  בה הוא היה לחבר "הגיע לדרגת חבר המפקדה וסגן ממפקד בקן בית"ר בלידא"  כתב שמעון מיקוליצקי.
בתנועה דאג לתיאום אספות ולשאר סידורים כמו למגבית 'תל חי' – קרן, אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית, ובעיקר – כך אמרו – עבור עולים בית"ריים אשר התיישבו בנקודות שקמו מטעם הרוויזיוניסטים ופלוגות הגיוס של בית"ר בארץ-ישראל.  וגם להפצת העיתון 'אונדזער וועלט' [= 'עולמנו'].
שאול שהיה כאמור מראשוני הבית"רים בעיר הולדתו, הצטרף ב- 1938 לתאי הארגון-הצבאי-הלאומי, שהתארגנו בקני בית"ר בפולין בהם הוקמו פלוגות שירות צבאי   שנהגו בכלל התלמודי: ''הבא להורגך השכם להורגו" [מסכת סנהדרין  דף ע''ב א, ומסכת יומא פה ב].
בשנה הסמוכה לפרוץ המלחמה, בסוף  1938 שאול בין הראשונים  בעירו לעליה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל, שאורגנה על ידי בית"ר וללא ידיעת הוריו, בכסף שחסך מעבודתו  בבית החרושת 'ערדל'  - לנעלי גומי הנלבשים מעל לנעל, לשם שמירתה מפני  בוץ, שלג ורטיבות -  מפעל שיסדו האחים קושלביץ ב- 1928  והעניקו לו שם עברי. שאול שילם את הוצאות הדרך  ונסע [להוראות מרכז העלייה בלונדון ושלוחותיו] לרומניה משם הפליגו דרך הים השחור מנמל קונסטאנצה או מווארנה שבבולגריה לארץ-ישראל אם כי ה'ספר הלבן' אסר זאת.
כך הצליח שאול להעפיל לארץ בעליית 'אף-על-פי'  שאורגנה על ידי הצה"ר, אצ"ל ובית"ר – אקציון' [= הפעולה]  בסיועו של אברהם סטבסקי [להבדיל מזו הפרטית של ד"ר ברוך קונפינו], כחלק מתוכנית ה'אבקואציה' של זאב ז'בוטינסקי 'ראש בית"ר. חודש וחצי הסתובבה האנייה בים [יש אומרים כי הייתה זו 'קטינא'  יש אומרים כי הייתה זו 'ג'יפו'] אחרי תלאות ומאמצים רבים הורדו בחוף נתניה, שאול נשאר שם להמשיך בפעולות ההעפלה בסניפי הצה"ר ובית"ר להוריד את העולים ולפזרם במקומות קליטה "כעזר ליוסף קרמין'נבון' "  אמרו.
משם הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר מירושלים  בנחלת-יצחק  [על שמו יהודי בשם יצחק סגל פלר  שקנה את המקום ב- 1925  וקראהו גם קרית יס"ף  -ראשי תיבות שמו]  מקום  סמוך ל'קסטל', ליד מעיינות  'אקווה בלה' או 'איקבלה' בפי הערבים [שמורת עין-חמד]  והיה לנוטר. תחנת הנוטרים בחסות בריטית מוקמה על גבעה  בבית האבן של הקונסול הצרפתי בירושלים, מקום אשר שימש את אימוני 'הנודדת' של יצחק שדה  ואליהו בן חור במרתפיה היה מטווח, ופיצוצים במחצבה ['הברוד'] הסוו זריקת רימונים; מקום ממנו יצא אחד הנוטרים מבית"ר יחזקאל אלטמן [בן-חור], ירד לכביש על דעת עצמו [אומרים כי היה זה לאחר שלוש התקפות על כלי רכב עבריים]  ופתח באש על אוטובוס ערבי, משאית ומכונית של משטרת  אבו גוש.  באוטובוס נהרג ילד ערבי. הנוטר נידון למוות בתלייה,  אך עונשו  הומר למאסר עולם. 'פלוגת  הכביש' קראו להם  אבטחו את התחבורה העברית בכביש ירושלים - תל אביב. הערבים היו פותחים באש על כלי רכב עבריים ופטרולים מזויינים היו נשלחים מן הפלוגה לסייר בכביש, בלילות שמרו  גם על המחצבה 'סובא' הסמוכה למקום מגוריהם [בה גם עבדו לפרנסתם],  מפני חבלות וגנבות, תחנת הנוטרים ה'ליגלית'  הייתה לבסיס הדרכה ואימונים של האצ"ל. שם גם חבר שאול  לשורות הארגון-הצבאי-הלאומי. הוא קרא לעצמו הגלילי. [יש אומרים  כי הושפע משמו של משה קריבושיין - גלילי, מי שהחל בעליית 'אף על פי'] .
בעת הפילוג באצ"ל, בקיץ 1940, הצטרף שאול לפלג של 'יאיר' [אברהם שטרן],  שנקראו 'האצ"ל בישראל" הבריטים כינו את הארגון הקטן הזה  "כנופיית שטרן"
"The Stern Gang"    [מאוחר יותר, בשנת 1943 אחרי הירצחו של 'יאיר', שונה שם הארגון ל"לוחמי חרות ישראל']. עזב את הפלוגה, עלה לירושלים ועבר לגור בעיר העתיקה,  שם התחיל לפעול במחתרת החדשה וכינויו בה ארנון.
כשהאנגלים עלו על הפלוגה בירושלים 'הקבוץ' בשנת 1941 נאסר שאול ונכלא במחנה העצורים במזרעה מצפון לעכו; שהוקם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושימש למעצר, בצווים מנהליים, של חברי כנופיות ערביות, נתיני אויב וחשודים בריגול עד ששונה האויב - ליהודי ארץ-ישראל,  העצירים שוכנו בצריפים, שכל אחד מהם הכיל 25  איש  - גברים לחוד ונשים לחוד. [שם הכירה העולה הבלתי ליגאלית מבולגריה שרה היא שריקה היא שולמית את יצחק (שמיר)]
 שאול שוחרר מן המחנה מפאת מחלה אך אחרי זמן קצר  נעצר שוב ונכלא שנית במחנה המעצר מזרעה.
 יאיר שטרן  הנרדף נורה ונהרג על ידי קצין משטרה  בריטי  [תומאס ג'יימס וילקין  Thomas James Wilkin ; ] בחדר בדרום תל אביב  בו הסתתר  ביום כ"ה בשבט  תש"ב - 12 בפברואר 1942.
בדצמבר 1942 נסגר מחנה מזרעה ואסיריו הועברו למחנה המעצר בלטרון, שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי  עבור שבויי מלחמה גרמניים ואיטלקים והוסב לכליאת תושבי ארץ ישראל ערבים  ובעיקר יהודים.
בזכות כשרונו לקשור קשרים עם הממונים על המחנה וידיעת השפה האנגלית שלמד במקום  נבחר על ידי העצורים לשמש נציגם ['סופרווייזר'] בפני שלטונות המחנה.
"בזכות עמידתו  הגאה זכה ליראת כבוד מרובה אצל העצירים" אמרו. "הדיפלומט" כינו אותו.
הוא התיידד עם מנהל המחנה  הבריטי, כך ידע על חיפושים והקדים להעביר מידע חיוני זה לעצורים.  סיפרו כי גם זייף חתימות לצרכי המחתרת, ואהב שירים עבריים. "למחברת השירים שלו יצאו מוניטין בין עצורי המחנה, ואליו פנו כאשר ביקשו מלים של שיר עברי".

בליל 1 בנובמבר 1943, 'ארנון' היה בין 20 אנשי לח"י, שברחו מחנה המעצר בלטרון הוא  לקח חלק פעיל בכריית וחציבת מנהרת הבריחה.  במהלך הכרייה פרצה ''מגפת תולעים'' "כולם התהלכו עם סחרחורת והקאות 'שואל' היה חסון".  דרך המנהרה שחפרו במשך ששה חודשים, לאורך 76 מטר "בעזרת כלי הגינון שניתנו להם" מפיר המנהרה שהיה בצריף 4  כשאת חומר החפירה פזרו לערוגות גינה, ופתח היציאה לחירות מעבר  לגדר המחנה. בליל הבריחה נמלטו לאוטובוס שהמתין להם בחורשה בפאתי הכפר הערבי אל-קובאב [היום, משמר אילון] בתיאום עם עמנואל הנגבי וחבר נוסף - צבי שוהמי (דני בית המקדש), שהסיעם למרפאתו של פרופסור מכס מרכוס שסייע למחתרות.
יומיים אחרי הבריחה,  מסתתר מהבולשת, התמנה שאול לאחראי לדפוס המחתרתי ההקטוגרף שהדפיסו בו את 'החזית', ירחון משוכפל הביטאון הרעיוני של לח"י . שכרו צריף בודד בקצה שכונת התימנים עזרא ב' בדרום תל אביב בו היה הדפוס הראשון של לח"י, הלוחם  בן-תור וחברתו שימשו כהסוואה. עד מהרה הוחלף ההקטוגרף בגסטטנר ואף מקום הדפוס נדד לחולון ומשם לרחובות.
[כבר בתשרי תש"א  (אוקטובר 1940)  ייסד 'יאיר'  הביטאון הראשון של לח"י  - 'במחתרת', שש חוברות ראו אור עד אדר תש"א (פברואר 1941)].  [הופעתו חודשה  בסיון תמוז – תש"ה ( יוני 1945) והוא הופץ כביטאון פנימי בין לוחמי המחתרת ותומכיה עד טבת תש"ח (סוף שנת 1947)].
שאול עשה לילות כימים בכל עבודה: הדפסה, אריזה והפצה. אלדד 'הסמבטיון', הוא ד"ר ישראל שייב האינטלקטואל, היה עורך העיתון [עד למאסרו 1944] והוא שהיה ממונה על האידיאולוגיה והכתיבה   -  ההטפה להסתמכות על לחימה בנשק ושל טרור אישי - כממשיכי דרכו של אברהם שטרן המשורר-המהפכן,  שימשו בסיס אידיאולוגי  והיו לקו מנחה - שם נומקו, הוסברו, פותחו ויושמו מעשים ורעיונות לנסיבות המשתנות  של המחתרת.
העיתון המשוכפל יצא לאור עד אייר תש"ה  (אפריל 1945). עד שבא אותו יום ובו נתפסו על ידי השוטרים הבריטים שקים עם גליונות "החזית" ואף גסטטנר – מכונת השכפול- שהובל לתיקון. במקום הגסטטנר הותקן בית דפוס רגיל.

כרוזי לח"י הודבקו ברחובות הערים והמושבות. עלון פנימי  יצא  בתל אביב בשם 'שוחרי חרות ישראל'- שבט תש"ד  (פברואר 1944 )  ואילו בנובמבר 1945 יצא בדפוס מלא  'המעש'  שבועון לח"י ; עורכו היה ילין מור ['גרא].
שאול כבר לא שם עבר למחלקת ההדרכה. אחרי קורס קצר, כבר הדריך בעצמו. התאמנו בחולות חולון.
'אביב הדמים' של שנת תש"ד החל.
יצחק פולני – סמל יהודי במשטרת הדר-הכרמל  בחיפה נורה למוות  על ידי איש  דפוס לח"י,  2 בפברואר  1944.
.ב-8 בפברואר 1944 אור ליום ג' בפינת הרחובות קסל [רחוב הגיא] – בן-יהודה בשכונת הדר בחיפה אלמונים ירו למוות בשני שוטרים בריטיים.
ב- 12 בפברואר 1944  הותקפו [על ידי האצ"ל],  משרדי העלייה  הממשלתיים בתל-אביב, ירושלים וחיפה "נגרם נזק לבניינים ולניירת"
ב- 14 בפברואר 1944  לוחמי חירות ישראל  הניחו בחיפה מטעני חבלה בם נהרגו שלושה קציני משטרה בריטיים [וסמל נפצע].
ב-  26 בפברואר 1944  פוצצו משרדי מס-ההכנסה הממשלתיים בתל-אביב ובחיפה "נגרם נזק כבד לבניינים".
ב-  23 במארס 1944  פוצצו בנייני המשטרה והבולשת הבריטית ביפו, בירושלים וברחוב חסאן שוקרי בחיפה שם נהרגו 3 שוטרים בריטיים " נהרסו אגפים  וניירת הושמדה".
 במצוד שערכו הבריטים אחר חשודים בהשתייכות לארגונים טרוריסטיים יהודים נורו למוות במושבה יבנאל ביום 7 באפריל  1944 [י"ג ניסן תש"ד]   בפצוע מחיפה  שבתאי דרוקר ובחברו המקומי מנחם לונץ.
באותו יום ערב ליל-הסדר,  הם עצרו במרכז הכרמל  פצוע ברגלו את  איש לח"י לבנת [וייס] עזריאל האחראי על המודיעין בחיפה; את אולינסקי דוד עצרו בסוף  אותו הפסח, במאי 1944.
משטרת חיפה המשיכה בחיפושים אחרי טרוריסטים וב- 24 בנובמבר אסרה 5 אנשים הידועים לה כחברי ארגונים טרוריסטיים וב-29  בחודש תפסו עוד שלושה, למחרת   בבוקר עוד אחד  ובערב עוד שבעה. [4 חשודים נאסרו בנתניה ואחד נאסר ביום ד'  (29.11) בתל אביב] .
בהודעותיהם אמרו שלטונות המנדט  כי הצליחו  בפעולתם נגד הטרור לאסור אחדים מראשי הארגונים הטרוריסטיים  וגם לתפוש מסמכים חשובים, העוזרים לה בביצוע מאסרים נוספים.
ב
- מוצאי שבת   23 לדצמבר נאסרו בחיפה  2 חשודים.

 במוצאי-שבת 30 ביולי 1945 נאסרו בחיפה הנערה  בת ה- 17 , עמליה סאנדר 

עם יהודה כהן, נער בן 16 כי התכוונו להעיף מגג בית  לרחוב כרוזי מחתרת באמצעות פצצה תוצרת בית  שהוכנה  מאשלגן כלורי הוא הקרנליט מים-המלח המשמש את החקלאים כדשן כימי, עם סוכר  - המצאה מקורית.

ואילו ב- 7 באוגוסט  1945 לפנות ערב אסרה משטרת הרכבות , ברכבת חיפה – ירושלים איש חשוד כטרוריסט.
בספטמבר 1945 המשטרה הבריטית עדיין מחפשת עשרים חשודים בטרור ומקציבה פרס כספי למוסריהם: על שאול [הוא אליהו גלעדי- גרין הקציבו 100 לא"י  [על יצחק יזרניצקי (שמיר) - הקציבו כפול - 200 לא"י,  על מנחם בגין -  אלפיים ועל ילין מור 'רק'  אלף, כמו ליהושע כהן].

בראשית נובמבר 1945 ב'ליל הרכבות'  [מבצע 'מסיבה']   אחד המבצעים הראשונים של 'תנועת המרי העברי'  - ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ-ישראל לתיאום פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון  הבריטי  -  בהתקפה משותפת לאצ"ל ולח"י - פיצוץ צומת מסילות הברזל וחבלה במתקני הרכבת בלוד  - איתן לבני [ירוחם]  קצין המבצעים של האצ"ל, הסביר את תכנית הפעולה. יהושע, מפקד הפעולה, חילק את האנשים לקבוצות לפי התפקידים והחל בחלוקת הנשק, קסדות פלדה ותחבושות אישיות.    סיפרו כי 'ארנון' היה סגן מפקד הפעולה,  "במבצע זה התגלה במלוא יכולתו כמפקד"
"שאול היה אחראי על כיתת החבלנים" אמר זאב איבנסקימשימתם הייתה לפוצץ את הקטרים שליד מחסני בתי המלאכה של הרכבת. חומר נפץ היה בתרמילי צד. כל מטען נועד לקטר אחד. פוצצו שלושה קטרים.

אחר כך, בסוף שנת 1945   נתמנה שאול  לאחראי על מחוז חיפה שנחשב לאחד המסוכנים ביותר,  בשל רמת המעצרים הגבוהה,  ואכן  כחודש  ימים  לאחר מכן נאסר על ידי הבריטים. 
אריה פשדצקי ['מזלי']- מפקד מחוז חיפה מטעם האצ"ל,  כדי לשתף פעולה עם לח"י עמד במגע הדוק עם שאול הגלילי,  הם נעצרו בידי המשטרה הבריטית באחד מרחובות חיפה שעה שצעדו לקראת פגישה בהר-הכרמל.
מי שזיהה אותו כאחד  מבורחי המנהרה בלטרון , היה קצין הבולשת ט' ג' מרטין [בלש שמאוחר יותר הוצא להורג על ידי אנשי לח"י במושבה הגרמנית בחיפה  9 ספטמבר  1946] סיפרו שחשד ששאול הוא מנחם בגין. . .

שאול הוחזר למחנה לטרון.  ומשם  תוך כמה ימים,  למרות  ההתנגדות להעברה לאריתריאה שארגן, הוצאו האסירים  בכח.  שאול ואיתו  אריה פשדצקי כאחד מקבוצה של חמישים וחמישה עצירים נוספים לאפריקה, למחנה קטן ליד מחנה-הגירוש הגדול בסמבל, אריתריאה ששימש בעבר מקום נופש לנוער הפשיסטי האיטלקי  חלק מהעצירים סבלו מחסור בלבוש  וחלקם אף  בספרים ותשמישי קדושה.  מנת המזון קוצצה. והעצירים, פתחו בשביתת רעב, חלקית שהועילה. 
לאחר מעצרו של אריה 'מזלי', נתמנה מנחם (מנדל) מלצקי  ['אריה'] למפקד לח"י מחוז חיפה, דצמבר 1945. 
התגברות פעולות המחתרות בארץ גרמה לעויינות גוברת מצד האדמיניסטרציה  הבריטית גם באריתריאה, לחיילים הסודאנים [מוסלמים בדתם]  שהופקדו על השמירה במגדלי השמירה ובשערים. נאמר על ידי  מפקדיהם הבריטים שהיהודים  [Ebreo]  הם "רוצחי ערבים ומפוצצי מסגדים בפלשתינה", שהיהודים  הורגים מוסלמים וקצינים בריטים בפלשתינה, שהם יעברו עבירה על-פי הדת המוסלמית אם ידברו עם היהודים או ייקחו מהם שוחד.

השומרים הסודאנים הביעו בגלוי את שנאתם כלפי העצורים שתחילתה בפגיעות מילוליות  והפכה לאיומי נשק על העצורים.  הפניות להרחיק  חיילים אלה, לא הועילו. בריגדיר גרינפילד, מפקד האזור הוזהר  בכתב, שאם יקרה אסון, הוא יהיה אחראי לכך.
לא עבר חודש מאז הובאה קבוצה זו, [קבוצתו של הגלילי] לסמבל באריתריאה בט"ו בשבט תש"ו [17.1.1946)] פתחו חיילים סודאניים שהופקדו על שמירת המחנה הקטן, ביריות על העצורים.
 בבוקרו של אותו היום, בשעה 08:30, נכנסו למחנה הקטן שני סרג'נטים בריטים והלכו לעבר המטבח. שעה שהעצורים עמדו לסיים את ארוחת-הבוקר, אחד העצורים [אומרים כי היה זה אליהו עזרא  יש אומרים: ברוך מזרחי] החליף דברים חריפים בערבית עם השומרים הסודאנים. כך או כך  אליהו עזרא הוציא ספסל מן המטבח והתיישב מול עמדת שמירה מספר 2. השומר צעק אליו שיקום ויסתלק מן המקום. העצור קם והלך לעבר העמדה וממרחק של מטרים מעטים שאל את השומר מדוע אסור לו לשבת במקום זה, שאף פעם לא מנעו ממנו לשבת בו.
 יש אומרים, כי השומר התגרה בעצור וכיוון רובהו כלפיו,   שני הסרג'נטים העידו  כי ראו משהו לבן עף באוויר לעבר השומר וסברו שזו הייתה אבן.

חברי העצור  הפצירו  בו לעזוב את המקום.  זה עשה תנועת יד של ויתור והלך לעבר הכניסה של חדר-האוכל.  ואז נורה כדור שפגע בצווארו, הוא נפל במרחק כששה מטרים מן הגדר.
שני הסרג'נטים שהיו במקום יחד עם כתריסר עצורים אחרים מיהרו לעברו, הפצוע  שותת דם,  אליהו עזרא הושכב על מזרון וחמישה   נשאוהו אל שער הכניסה  להביאו אל תחנת העזרה הראשונה שמחוץ למחנה. השער הפנימי היה סגור, אבל לא נעול. השער האחר, החיצוני,  היה נעול.

התבקשו  השומרים הסודאנים לפתוח את השער החיצוני.  הם סירבו. אחד הסרג'נטים הבריטים ואחד העצורים דחפו את השער הפנימי, שנפתח כחצי מטר.
העצירים החלו מכים בשער החיצוני הנעול  "כדי להזעיק עזרה". 
ברגע זה ירה חייל סודאני ירייה נוספת.  חיילים סודאנים שעמדו בין שתי הגדרות עם רובים דרוכים,  פתחו באש  מיד אחרי ירייה זו,  נפתחה גם אש מרוכזת ממכונת-ירייה, אליה  הצטרפו  החיילים שעמדו  מאחורי הגדרות וגם מעמדות השמירה. "הסודאנים פתחו  מכל עבר באש על העצורים ליד השער ולתוך הצריפים".
"אף אחד לא נתן פקודה, אבל היו לנו הוראות קודמות למקרה כזה, שניתנו לנו על-ידי הסרג'נטים פעמיים בשבוע" העידו החיילים הסודאנים בתחקיר, שנערך למחרת.
וכך כשלושה מטרים מהשער הפנימי, הפצוע אליהו עזרא נפגע מעוד שלושה כדורים ממכונת-הירייה ונהרג, עצורים נוספים נפצעו.   שני הסרג'נטים הבריטים  לא נפגעו.  שאול  הגלילי  נהרג בכניסה לחדר-האוכל,  רחוק כ-  35 מטר מן השער הראשי  שאול  האחראי תמיד,  ' הנציג', חש לעזרה ונפל מכדור בראשו.

שלושה עצורים נפצעו בתוך חדר האוכל כאשר רצו לחפש מחסה. עשרות כדורים חדרו לצריפים. "ציד אדם ביריות רובה נעשה אחרי שני עצורים אשר תפסו מחסה מהאש המרוכזת".
התוצאה: שני הרוגים ושנים עשר פצועים מהם ששה פצועים קשה.
רק לאחר היריות נפתח השער  -  לאחר שנציג המחנה  יוצא בולגריה, ראובן דרורי [פרנקו], איש אצ"ל ומראשוני הפעילים בעליית 'אף-על-פי' פנה  באנגלית השגורה  בפיו עוד מימי שירותו במודיעין הוד מלכותו, לקפטן קייב מפקד המחנה.
קצין רפואה וכמה חובשים מיהרו לעזרת הפצועים [ שמותיהם לפי הא' – ב': בית 
הלחמי [זמלמן] זלמן שנפצע קשה:  הירושלמי, ברוך משה; ברנדוין שלמה שנפצע בידו ; גוטמן יחזקאל שנפצע משמונה כדורים בגפיים;  הוכמן יהודה הוא 'אלחנן', יהודאי [יהודיוף] יוסף הוא 'יואב' האוזבקי, איש המודיעין מפתח-תקווה, ינקלביץ דב שנעצר בבת-ים;  לסמן יצחק,  העולה החדש; לקס ברוך, מזרחי ברוך  הוא גר-הצדק אברהם בן אברהם – במקורו חמודה אבו אל-עיניין מצפת ומפקד האצ"ל במחוז חיפה פשדצקי אריה ] ולאחר שהגישו להם עזרה-ראשונה הועברו לבית,-חולים צבאי 'מי-הבר'.

שני ההרוגים, שאול  הגלילי  ואליהו עזרא, הובאו לקבורה בבית-העלמין של

הקהילה היהודית הקטנה באסמרה, שרובה מיוצאי תימן.  יש האומרים, כי הסדיר את קבורתם חיים גמליאל, שהגיע עם משפחתו מצנעא, ולאורך זמן שתף פעולה עם עצירי המחתרות הגולים, הכלואים במחנה הסמוך. 
העצורים סירב לצאת מן הצריפים הכריזו על ביטול שיתוף הפעולה עם שלטונות המחנה, הודיעו שלא יעזבו את המעונות, עד שלא יוחלף המשמר הסודאני העצורים, והכריז על שביתת רעב חלקית עד שדרישותיהם יתמלאו.

למחרת התקרית מינה מפקד האיזור הבריגדיר גרינפילד  בית דין צבאי חוקר.
נציג עצורי המחנה  [יש אומרים כי היה זה ראובן דרורי] נתבקש להעיד בפני בית הדין:   וזה סירב לתת עדות  - סערת רוחות קמה בקרב העצירים, שדרשו הקמת ועדת חקירה חיצונית שתבדוק את אשר קרה - הם תבעו להקים ועדת חקירה בינלאומית או נוכחותו של נציג הצלב האדום הבינלאומי. בקשות שנדחו על ידי הבריטים.
ב- 2 בפברואר 1946 כשבועיים לאחר התקרית, זימן בשם המפקד העליון של הצבאות במזרח התיכון -  מייג'ור גנרל ו'  ד'  סטאמר מושל סודאן ואריתריאה,  פגישה עם  שלושה נציגי העצורים במשרד המחנה, כאשר מסביבו חיילים מזויינים, שרוביהם מופנים כלפי  נציגי העצורים, ובנוכחות קציני  המחנה  והסרג'נטים הבריטים השמיע להם נאום מלאכת מחשבת של השפה האנגלית:
"ברצוני להביע לפניכם את דעתי על המצב;
דרשתכם להחליף את המשמר בשומרים לבנים נדחית על הסף על-ידי המפקדה העליונה.
בקשתכם לוועדת חקירה וביקור של בא-כח הצלב האדום הבינלאומי – נדחית על הסף על ידי המפקדה העליונה.
הבריגדיר היה יותר מדי טוב לב אתכם, אבל אתם לא עזרתם לו בכלום.
 מה שקרה ב-  17 בינואר הוא שאנשיכם עשו פרובוקציה לשומרים השחורים, זרקו אבנים ופרצו את השער. מדוע, לדעתכם, ניתנים רובים לחיילים?  ומדוע יש פה גדר תיל ? זו אשמת שני ההרוגים והפצועים. אף שאינני מצדיק את השימוש בכמות כזו של תחמושת. . .

"הסודאנים צדקו כשירו, ההרוגים והפצועים הם האשמים. אתם ואנשיכם בארץ הורגים חיילים בריטים בלתי מזויינים, לבנים ושחורים, מפוצצים גשרים ועלינו להחזיק שם צבא רב. הצבא שלכם, כך אתם על כל פנים קוראים לו, הורג ומשמיד ואתם נחשבים כשבויי מלחמה. אנו נמצאים בארץ בתנאים של מלחמה גלויה שאתם הכרזתם על האימפריה הבריטית." ציטט שלמה אוקון בספר שערך  - 'גולי קניה'.
בסיום אמר המושל: "למפקדה העליונה בקהיר, לא איכפת אם כולכם תהרגו בירייה, אם ברצונכם לצום עד מוות, אתם יכולים לעשות כן אם ברצונכם ליהפך למטרד. לאף אחד לא איכפת. גם אם תחפשו פרסומת בכלי-התקשורת, זו לא תעזור לכם הרבה".
העצורים הסתגרו במשך שבועות במעונות, אין יוצא ואין בא. תבעו להחזירם לארץ-ישראל.
רב המחנה יעקב שרייבום והשוחט  הרב יחיאל מיכל רוזנברג הוחזרו ארצה.

 פעולות המחאה לא נשאו פרי. מאמצי העצורים ומשפחותיהם להביא להחזרת עצירי המחנה ארצה בעקבות הרצח עלו בתוהו,  גם העיתונות העברית שדרשה 
לחקור את הרצח  קראה להחזיר את העצירים ארצה.
אמרו כי הישוב בארץ שהיה מלוכד במסגרת 'תנועת המרי העברי'  אמנם היה  כמרקחה,  אולם האצ"ל והלח"י נמנעו ממעשה נקם כדי שלא לפגוע באחדות שברירית זו.

אליהו, בנם של רינה  וניסים עזרא, נולד בשנת תרפ"ב (1922) בחברון למשפחה ממגורשי ספרד שהגיעה מקושטא וישבה בעיר האבות, זה דורות רבים. סוחרים. אחים ואחיות לו. לאחר הטבח ביהודי חברון במאורעות תרפ"ט  1929, [68 אנשים, נשים וטף, רובם מאנשי הישוב הישן ותלמידי ישיבות, נרצחו], עברה המשפחה לגור בירושלים ומאז נצמד אליו הכינוי חלילי [= חברוני].
למד בבית-הספר 'תחכמוני' בירושלים,  בשכונת 'מקור ברוך' מעוזם של 'הפועל המזרחי' והציונות הדתית. הצטרף לתנועת הנוער בית"ר וללוחמי השפה העברית  בלע"ז  - 'גדוד מגיני השפה' ,  סיפרו כי היה בין מורידי הדגל הנאצי מעל הקונסוליה הגרמנית בירושלים, ברחוב הנביאים 57 [הבניין המקורי אינו קיים היום[.
 בהיותו בן 17 שנים התגייס לנוטרות ושירת בבית נבאללה, ראש העין, חיפה, ירושלים, פתח-תקוה  ושאר מקומות אליהן נשלח. הוא הצטרף לאצ"ל ובשורותיו נשא בתפקידים שונים בחיפה, נתניה ורמת-גן.
בקיץ 1945 נעצר בדירתו בפתח-תקווה, שם הסתתר בין הקרשים בעליית הגג, על-ידי הבולשת הבריטית, יש האומרים בעקבות הלשנה, והועבר למחנה העצורים של לטרון. ב-20.12.1945 הוגלה בקבוצה של 55 עצירים למחנה גירוש קטן בסמבל שבאריתריאה.
 ביום ט"ו בשבט תש"ו (17.1.1946) נורה באותו מחנה קטן, על-ידי זקיף של חיל-המשמר הסודאני המופקד על שמירת העצורים ונהרג במטח-יריות מצד החיילים הסודאנים שנזעקו לגדרות . הובא לקבורה בבית העלמין היהודי שבאסמרה  עם חברו למחנה שאול הגלילי.




צילם: שמאי גלעד

הר הרצל:  ירושלים. אזור א', חלקה 4, שורה 3, קבר  3.
  טכסט:



                                      [סמל אצ"ל] אליהו (כלילי) עזרא
                                                       בן      רנה      ונסים
                                       נולד                              בחברון
                                      חבר                                אצ"ל
                                        נפל          בנכר         (אריתריאה)
                                        ט"ו            בשבט             התש"ו
                                        בן      28       בנפלו        תנצב"ה

סוף דבר

חודש ועשרה ימים אחרי תקרית הדמים במחנה, התירו  השלטונות הבריטיים לרב הראשי ליהודי ארץ-ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג לבקר במקום הגולים עם בנו  - מזכירו יעקב הרצוג.
טרם בואו נפגש עם מפקד האצ"ל, מנחם בגין, והפציר בו לא להגיב תגובת נקם 
נגד הבריטים, שמא יסכל הדבר את המאמצים, בכללם את מאמציו הוא, להחזיר את המחנה ארצה.
הרב הרצוג ערך מאמצים להרגיע את הרוחות בקרב העצורים. הוא ובנו נתקבלו על-ידי ועדת קבלת פנים אשר תבעה ממנו שיפעל למען החזרת הגולים ארצה. הרב נפגש עם מפקד המחנה, בנוכחות בנו יעקב הרצוג ונציג המחנה דב הלוי מילמן.  אותו מפקד מחנה שאמר לנציג הגולים: " אתם משחדים את השומרים השחורים ולכן אנו אומרים להם שאתם הורגים מוסלמים בפלשתין"
במשך השיחות הרבות שהתנהלו עם כבוד הרב ובנו הביע הרב את תקוותו שיצליח להחזיר את הגולים ארצה , אם לא את כולם בבת אחת , הרי 'חבורות חבורות' אולם התקוות נתבדו.

בפלישת הנאצים למזרח פולין בשנת 1939, לפי המתווה של ההסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב'  [ שלא יצר יחסי אמון בין הרודנים היטלר וסטלין] לידא נכבשה על ידי ה'צבא האדום' וסופחה רפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית במסגרת ברית-המועצות . החל מינואר 1940 היא הפכה לבירת ה'ראיון'  [= נפה] לידא, בתוך האזור באראנאביץ'. אבל בעקבות  מבצע 'ברברוסה' שהחל ב- 22 ביוני 1941, עם פלישת כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר,  נכבשה העיר הסמוכה לליטא על ידי הצבא הגרמני של היטלר ימ"ש;  עם כניסתם לעיר, הפולשים הגרמנים הרסו את ככר השוק, ככר בית הספר, בית כנסת ורחובות שלמים, על בתי מגורים והעסקים – חנויות, מסעדות, ובתי מלון, כבר בחודשים הראשונים אחרי כיבוש העיר, ארגנו שלטונות הכיבוש הגרמנים הקמת גטו ליהודים - גטו לידא שם  מתו ונרצחו על ידי הצבא הגרמני  ועושי דברם    בני אדם.
 ב 18  בספטמבר  1943 אחרוני היהודים מגטו לידא גורשו להשמדה במחנה מיידנק .
בני משפחתו  של שאול  פורמן נספו בשואה עם אנשי עירם לידא  בשנת 1943 
,  בהם שני  דודיו, אחי אביו  - יוסף וניסן פורמן-  צעיר בן  23   וכן סבתו רשל לבית נרקונסקי.
אחותו רחל ארונוביץ  שהייתה ברשותם חנות דברי הזהב ושעונים  ברחוב סובלסקה  נמלטה לברית המועצות.  מ- מינוסינסק בירת  מחוז קרסנוירסק  שבדרום סיביר שלחה לו שתי ד"ש באמצעות העיתונות -  בשנת 1942 [שאול אסיר במזרע] וב- 1943 [שאול אסיר בלטרון].
אחיו  הצעיר משה'לה  וגיסו [הבעל של רחל אהרנוביץ]  היו בגטו לידא  והושמדו במיידאנק

שרדו רק אחותו ובנה – בארץ.  אומרים שזו מאשה אהרנוביץ (פורמן).

יונה בן-עמי [רזניצקי] חברת לח"י  שעבדה  בדפוס המחתרתי קראה לבנה ארנון על שם שאול פורמן הגלילי - ארנון.

ב-12 במארס 1947, הועברו העצירים במסע ימי   של עשרה ימים  דרך האוקיינוס ההודי - באנייה ששימשה גם לגירוש מעפילים  ה'אמפייר הייווד'– ממאסאווה שבאריתריאה למומבסה בקניה [מושבה בריטית]. הם נכלאו במחנה גיגיל  שנועד לאסירים-חיילים בריטיים פליליים, כמאה קילומטר צפונית מניירובי לא הרחק מהאגם הרדוד נקורו.
בסך הכל עברו את המחנות באפריקה 439 גולים.
אחרי החלטת האו"ם  ביום כ"ט בנובמבר 1947   והכרזת המדינה ב-  15 למאי 1948  בבוקר ה-  12 ביולי 1948 נסתיימה הדרמה בת ארבע שנים של גלות אפריקה כאשר  ספינת הגירוש הבריטית 'אושן ויגור' Ocean voyager ועליה 262 גולים הגיעה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. לקראת הגולים יצאה מנמל תל-אביב ספינת חיל-הים הישראלי ממנה בקע קולו של רב החובל מילה [שמואל] ברנר  - האיש שפקד על גרירת אניית הנשק 'אלטלנה' מחוף תל-אביב והטביעה במעמקי הים- : "כאן רב החובל של אניית חיל-הים, ברוכים הבאים! נשלחנו לקדם בברכה את הגולים השבים למולדת, מעתה הנכם אזרחים חופשיים של מדינת ישראל".
עצמות הנופלים שאול הגלילי ואליהו עזרא  הועברו לירושלים, לבית הקברות שבגבעת רם [שייח' באדר] ביום י"ט באלול תש"ט [1949].  משם הובאו בשנת 1979 למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בבירת ישראל.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים 

מדברי הימים - אילנות ושרשים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה