יצחק פולני - סמל משטרה יהודי שנהרג מידי איש לח"י

2.4.1944 – חיפה

צילם מיקי גוטשלק

אזור א' חלקה א' שורה 2 בית העלמין הישן, חוף כרמל בחיפה

טכסט:

סרג'נט המשטרה

יצחק

בן יקותיאל

פולני

שנפל על

משמרתו

בדמי ימיו

ז' תשרי תרס'ה

ט' ניסן תש'ד

[מגן-דוד]

מלחמת העולם השנייה - נדנדת המאזניים נטתה: הארמיה השמינית הבריטית הכתה בצבאות הנאצים באל-עלמיין על גבול מערב מצרים;  ניצחון סובייטי  במערכת סטלינגרד, הגרמנים ועוזריהם נסוגו; אחרי כניעת חיל המשלוח הגרמני-איטלקי בתוניסיה החלו בנות-הברית  - כוחות אמריקאים ובריטים בפלישה לאירופה, לסיציליה; 'הצבא האדום'  חצה את גבול פולין, פניו לברלין  מושב 'הפיהרר', וגיטו ווארשה היהודי הרים את נס המרד.

לארץ החלו להגיע ידיעות מוסמכות מאירופה על קיומם של מחנות-השמדה - שמיליוני יהודים כבר נספו.

"נשרף מצפון העולם!" עלתה שוועת הישוב לעדותיו ולקהילותיו.

"כל יושבי תבל עורו התעוררו למחזה הבלהות אשר כמוהו עוד לא היה, הרעישו ארץ ושמים במחאת אימים" היה דבר הרבנות באסיפת הנבחרים לכנסת-ישראל.

"מדוע לא נמצאה דרך להצלת נרצחים בידי מרצחים? התשובה האחת: כל אשר כוח בידו – אל הנשק!" קרא עיתון הפועלים 'דבר' [בדצמבר 1942].

המוסדות הלאומיים  הכריזו על 30 ימי אבל.

הבריטים  הפסיקו כל שיתוף פעולה עם יהודי ארץ-ישראל  "מכבידים את ידם על הישוב". 

המוסדות הציונים המאורגנים ידעו כי הישוב העברי, עומד בהיאבקות פוליטית גורלית ומכריעה על קיומו, והתכוננו  לקראת התמודדות צבאית עם הערבים ביבשה, בים ובאוויר. הניחו כי היא שתכריע  ומשימתם - הרבה אנשים חמושים = צבא עברי. אם רוצים מדינה – צריך להילחם עליה.  קבעו כי אי-האלימות אינה עיקרון קדוש ובחרו בדרך זו כטקטיקה, ובינתיים הקימו זרוע צבאית -  "ההחלטה אם לפעול בדרכי שלום או בדרכים אלימות נקבעת לפי הנסיבות, אין עקרון שקובע שאסור להשתמש בכוח".

הבריטים עצרו מנהיגים וחיפשו נשק שנאגר בקיבוצים [חולדה ורמת-הכובש]. המוסד לעלייה ב' אורגן מחדש ובראשו הועמד  איש 'ההגנה' שאול אביגור מקבוצת כינרת.

הוקם הפלי"ם [או בשמו המלא 'פלוגת הים של הפלמ"ח'],  כולל ה'גדעונים' – אנשי קשר הרדיו.

קמה  תנועת 'הבריחה' להעברת יהודים ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה במגמה להגיע לארץ-ישראל.

 'המוסד' שלח את הספינה 'מאריצה' מנמל קוסטנצה שברומניה כשעל סיפונה 244  מעפילים,  בהפלגה הבאה היא תיקח כבר 318 מעפילים,  לאחר הפלגה בים-השחור, הם הורדו באיסטנבול והוסעו ברכבת ארצה [הממשלה הבריטית קיבלה החלטה סודית לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לתורכיה  הנייטרלית להמשיך ולעלות ארצה],   בעקבותיה נשלחה גם הספינה  'מילכה' ועליה 239  מעפילים.

[אחרי 1940 חדלו מרכזי העלייה של  הרוויזיוניסטים - פורשי המוסדות הנבחרים של הציונים - הצ"ח, בית"ר ואצ"ל וגם של 'עסקנים פרטיים' לעסוק בהעפלה].

כתגובה על 'בגידת הבריטים' הכריזה, בתחילת פברואר 1944, מפקדת האצ"ל [שפרשה כאמור ולא קיבלה את מרות המוסדות הלאומיים], כשבראשותה המפקד, העולה החדש, מנחם בגין, [במקומו של יעקב מרידור שהיה לסגנו],  על מרד נגד הבריטים והעלתה 746 עולים דרך פורטוגל, הדיקטטורה הנייטרלית,  באנייה 'ניאסה'  לארץ  אל  מחנה עתלית [שיועד לשמש שבויי מלחמה איטלקים והבריטים הסבו אותו  לעולים יהודים]. היו אלה יהודים שנכללו במכסת העולים המצומצמת שהבריטים התירו את כניסתם על פי חוקי 'הספר הלבן' .

אחרי רצח אברהם שטרן ['יאיר']  מפקדם של לוחמי-חירות-ישראל שפרשו מהאצ"ל, ומעצרם של רבים  במחנה 'מזרע'  - אשר בתחילתו שימש למעצר, בצווים מנהליים, חברי כנופיות ערביות, נתיני אויב וחשודים בריגול ובהמשך שימש לכליאתם של אסירים יהודים; גם שולמית [לימים שמיר]  שם, ובלטרון  - אותו מחנה מעצר, שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי,  אשר יועד לכליאת שבויי מלחמה גרמניים ואיטלקים והוסב לכליאת אלפי תושבים של ארץ ישראל ערבים  ובעיקר יהודים.  אז  החלה   חבורה קטנה ונרדפת,  בארגון מחדש של שרידי לח"י, שבשבילם היו הבריטים תמיד שלטון זר, בראשה עמדו ד"ר ישראל אלדד [שייב], נתן ילין-מור [גרא] ויצחק שמיר [יזרניצקי]  או בשמו המחתרתי 'מיכאל', הוא שריכז את הפעולות האירגוניות אחרי שברח ממחנה המעצר 'מזרע' ב- 1 ספטמבר 1942 ועד שנעצר באוגוסט 1946 [אחרי פיצוץ מלון 'המלך דוד'  בירושלים על ידי האצ"ל]. 

בתחילת פברואר 1944 אור ליום ג'  בפינת הרחובות קאסל – בן-יהודה בשכונת הדר חיפה אלמונים ירו למוות בשוטרים בריטיים, שהועברו לבית החולים הממשלתי בעיר   - השוטר הבריטי הרולד ארנסט אוור  [Herold Ernest Ewer] בן 33   מסאותוויק, סאסכס, שהתגייס בשנת 1940, מת  בו בלילה בשעה 12.30.  הקצין הבריטי רוברט  דונקאן גרין [Robert Duncan Green] בן 31 יליד רדקואט, אוקספורדשייר, ממחלקת החקירות בחיפה, שהתנדב למשטרה בשנת ,1935 והועלה  לפני שנה מדרגת סרג'נט  לדרגת מפקח,  מת  למחרת בשעה 10.45 לפני הצהרים, אחרי הצהריים  הובאו  השניים לקבורה בטכס צבאי בבית הקברות האזרחי הבריטי  [השרון]  בחיפה.

הוועד הפועל של הקהילה העברית בחיפה החליט, לגנות בתוקף את מעשי האלימות השונים המלווים בשימוש בנשק חם "והביע את השתתפותו בצערן של המשפחות, אשר נפגעו על-ידי אלמונים חסרי מצפון".

'אביב הדמים של תש"ד' החל:

ב- 12 בפברואר 1944 הותקפו על ידי הארגון-הצבאי-הלאומי משרדי העלייה הממשלתיים בתל אביב, בירושלים ובחיפה,  נגרם נזק לבניינים ולניירת,  בירושלים ותל-אביב לא היו קרבנות אדם, בחיפה נפצע 'שוטר מוסף' אומרים שערבי.

ב- 14 בפברואר  שלושה קציני משטרה בריטיים  וסמל נפצעו בחיפה  ממטעני חבלה שהניחו לוחמי-חירות–ישראל  הקרויים גם  'קבוצת שטרן'.

בשעה 8.15 בבוקר בשעה שמר  הורסבורגר, המשרת בצי המלכותי, מפקח משטרת אזור הנמל בחיפה, הוציא את מכוניתו מהמוסך בביתו  שברחוב פנורמה [יפה-נוף] על הר-הכרמל בחיפה, התפוצצה פצצה בקרבת המוסך. מר הורסבורגר, שנפצע פצעים קלים בידו ובעורפו  טופל בבית החולים. המכונית הועפה ונתרסקה.

ב- 8.45  בבוקר  התפוצצה פצצה אחרת בצד הדרך בשדרות קיטרוץ' [רחוב מונטיפיורי] בדרך מבית-החולים רוטשילד להר-הכרמל,  ליד גן אלנבי בחיפה ] ב'מצפה נוף'  בין הדר להר הכרמל], כאשר מכונית של המשטרה, שבתוכה נמצאו מפקח משטרת התנועה וו' ג' מילר W.Y.K. Miller , המפקח ו' פרוסט [ W.E. Frost], והסרג'נט  ו' ד'  פיירפול [D.D. Fairfaul]  עברה שם. שלושתם נפצעו פצעים קלים  והובלו לבית החולים  הממשלתי [כיום רמב"ם] הסמוך לנמל ולמסילת הרכבת. "הפצצה התפרקה בכוח רב ונוצר 'משפך' ליד הכביש מסביב לעמוד חשמל".

מקום המאורע נחסם מיד על ידי המשטרה  והתחבורה הציבורית הוסטה.

בחקירה, התגלה חוט  באורך של 16 מטר שהוביל ממקום הפצצה למגרש סמוך שמאחורי סלע, "שם כנראה, חיבר פושע אלמוני את החוט בשעה שהתקרבה המכונית". כתב עיתון 'על המשמר'. אומרים כי הפצצה  הופעלה מתוך וואדי שנמצא בקרבת מקום על-ידי לחיצת כפתור.

בכביש ריק שבין 'מעונות כרמלית' ובית-החולים הפרטי למחלות כלליות וליולדות 'עזרה' שברחב ההר [כיום שדרות הציונות] נתגלתה פצצה שלמה שפורקה בידי מומחים.

"כאשר נפוצה השמועה בחיפה על כישלונה של מזימת הפושעים הורגשה הקלה כללית." כתב עיתון 'דבר'.

העיתונים בערבית  ['א-דיפע',  'אל-סיראט']   כתבו כי המאורעות  קשורים ב'כנופיית שטרן' הטרוריסטית.

"התפרצויות אלו הן, כפי שמניחים, תוצאה של פעולת קבוצת שטרן".  השיב  בבית-הנבחרים בלונדון  מר אטריס איוואנס  בשם מזכיר המושבות. [אם כי 'הארגון-הצבאי-הלאומי' הודה בגלוי באחריות להתפוצצויות במשרדי העלייה  בירושלים, חיפה ותל-אביב על ידי מכתב שמסר לעיתונות העברית].

בערב של 26  בפברואר פצצה שלא התפוצצה נמצאה במשרדי מס-ההכנסה בירושלים;  פצצות התפוצצו במשרדי מס-ההכנסה הממשלתי בתל אביב וחיפה וגרמו נזק כבד לבניינים. לא היו קרבנות אדם בהתפוצצויות אלו.

"השלטונות נקטו באמצעים פעילים על מנת להעניש את האחראים" כתב עיתון 'המשקיף' .

 ב- 23 במארס 1944 התפוצצויות בבנייני המשטרה בירושלים, יפו וחיפה  בהם נהרגו שוטרים בריטים ונהרסו אגפים של הבניינים.

בירושלים - במפקדה הראשית  של הבולשת נגרם נזק לבניין הבולשת המרכזית שב'מגרש הרוסים' עקב התפוצצותן של שתי פצצות. נהרסו חדרים רבים בהם חדרי המיתקנים של הרדיו, נפגעה רשת הטלפונים. כמה מהשוטרים נפגעו.

ביפו - בבניין המשטרה בן 4 קומות בו המפקדה המחוזית של הבולשת הבריטית ומרכז משטרת המחוז [בו גם  חדרי מלון ל- 24 שוטרים], נהרס  כליל אגף הבולשת מהתפוצצות מוקשים, נגרם נזק רב לארכיון הבולשת  - ארכיון של המחלקה לחקירת פשעים.

באותו לילה  ב-  23 מארס 1944   פוצץ  גם  בנין מפקדת הבולשת  המחוזית חיפה:

ביום ה' בשעה 11.32 בלילה התפוצצו פצצות אחדות מאחורי בנין מחלקת החקירות המחוזית  - בנין הבולשת אשר ברחוב חסן שוקרי ואגף שלם של הבניין נהרס  הוא ניזוק קשה באגפו הדרומי-מערבי ו- 3 חדרים [חדר אחד בכל קומה] נהרסו "השוטרים שהיו בקומות העליונות נפלו למטה יחד עם הקירות והתקרות". השוטרים הבריטים אליסון [ Allison Laurence Gordon]  בן 32, מקיי [ Macie James] בן 34  והארדינג [Harding Arthur]  בן 34 נהרגו. השוטרים קלארק [[Richard Edward Clark, וג'ונסון נפצעו קל, השוטר בל [Harold Charles Coles] הוצא פצוע קשה, כן נפצעו  2 נערים ערביים שעבדו במטבח,  אחד נפצע קל והשני קשה. ההרוגים והפצועים נלקחו לבית החולים הממשלתי בחיפה; באחד הבתים הסמוכים נפצעו מרסיסי זכוכית גברת פרוסטקי ומאיר חנוך. 
למקום הגיעו מיד קצינים ושוטרים בריטיים וארצישראליים ומכוניות כבאים מתנדבים מהדר-הכרמל. אמבולנסים של מגן-דוד-אדום, הצלב-האדום הצבאי והאזרחי ומכוניות צבאיות ומשטרתיות שבאו לעזרה. איש לא התקרב לבניין וכל הסביבה נחסמה. כעבור זמן קצר נכנסו כמה כבאים לבניין ובעזרת אורות המכוניות החלו  בפינוי ההריסות ובהוצאת נפגעים מתחת המפולת.

"הכביש ליד הבית נסגר בפני התנועה במשך יום ו'. בשבת  נהרו המונים לראות את הבניין הניזוק." כתב עיתון 'דבר'.

הלווית ההרוגים יצאה ב- 3  אחר-הצהריים מבית-החולים הממשלתי בהשתתפות קצינים ושוטרים, מושל המחוז  מר לאו, פקידי ממשלה רבים ונציגי מוסדות יהודיים - בשם ועד הקהילה בחיפה השתתפו היו"ר משה גוטל לוין וסגנו  דוד בר-רב-האי [בורובוי]. בשם ארגון הנוטרים  ש' אליעזר [?]  דוסטרובסקי, בשם מכבי-אש  מתנדבים של הדר-הכרמל – המפקח [א]ברמסון, כן השתתפו באי-כוח 'המכבי', אשר  השוטר ההרוג  מגלזגו - מקיי,  היה בין ידידיהם הוותיקים. הם נקברו  בבית העלמין האזרחי הבריטי [שרון] בחיפה בטכס צבאי.

יושב ראש הקהילה העברית בחיפה וסגנו ביקרו ביום ו' אצל מושל המחוז.  אמרו לו את התמרמרות הישוב על ההתפוצצויות והביעו רגשי צער ואהדה למשפחות הקרבנות.

מפקד המשטרה הכללי ביקר באותו יום בחיפה  וסייר בבניין הבולשת שנפגע  ואז באה תאונת הנשק  בארגון  המשתקם זו, שבעקבותיה נהרג הסרג'נט היהודי יצחק פולני ממשטרת הדר-הכרמל בחיפה.  בוקר שבת  בחודש ניסן 1944.

יצחק פולני בן דבורה ויקותיאל פולק, נולד בשנת 1905 בבריסק, פולין, אביו בעליה של חנות נעלים ידועה. לו שני אחים בוגרים ממנו אשר נספו בשואה,  אחותו לאה ניצלה והיגרה לאורגוואי ואילו אחיו הצעיר יאנק עלה ארצה.

יצחק עלה לארץ-ישראל בשנת 1922 עם אנשי העלייה השלישית. "כדי לא לשרת בצבא הפולני" אמרה לי בתו רחל.

עם בואו ארצה הצטרף לארגון 'ההגנה', הוא עבד כפועל במקומות שונים בארץ; בבית החרושת  ללבנים 'סיליקט' בראשון-לציון,  ככבאי וכנוטר, כך ארבע שנים, וכאשר נקרא להתנדב למשטרה, התנדב מיד.  ב-1926 התנהל מסע גיוס לכוחות הביטחון הממשלתיים בישוב היהודי על רקע האבטלה שהלכה והתרחבה וגם  ובעיקר מסיבות לאומיות. בשנת 1926 הוחלפה פקודת המשטרה שנחקקה  בשנת 1921.

יצחק התחיל ב'משטרה המעולה' אך לאחר שנה, בשנת 1927, פורקה ה'משטרה המעולה'.  הנציב העליון  לורד הרברט פלומר החליט לבצע ארגון מחדש בכוח המשטרה, על מנת לחסוך בהוצאות  היהודים ששירתו בה ואשר רצו להמשיך בשירות, עברו למשטרת ארץ-ישראל.:[Palestine Police Force]  והוא כצו המוסדות הלאומיים המשיך והיה לאחד הוותיקים במשטרת ארץ-ישראל. בינתיים חזר לפולין [ אחרי 7 שנים בארץ]  היה שם כמה חודשים  הביא לארץ את חיה רוזנבאום ילידת בריסק אף היא, צעירה ממנו בחמש שנים, וכאן נישאו.  בירושלים, שם שירת, שם נולד בנם בכורם יאיר [1932]. שירת במחלקת הכפרים של משטרת הצפון. ובימי מאורעות 1936 שירת בתחנת המשטרה ביגור והיה ידוע בישובים היהודיים בסביבות חיפה. ולאחר שירות רצוף הועבר למשטרת הדר-הכרמל כאן נולדה בתם רחל.  כאן שירת את רוב שנותיו.

גרו ברחוב פבזנר בדמי-מפתח,  היה הולך ברגל יום יום לעבודתו, לתחנת המשטרה. [ משפחת יחיאל ויצמן גר במלצ'ט 4 הדר-הכרמל] .

מצבם החומרי של  השוטרים היהודים לא היה  מזהיר. ועל אחת כמה בהשוואה לאפשרויות הקיום האחרות  שקמו בארץ בזמן המלחמה בנאצים. "כסמל השתכר לירה וחצי סטרלינג בחודש" אמרה לי בתו רחל.

 הוא חשב כי בסכנו את נפשו כשוטר  במשטרה הבריטית אין זו מלוי חובה בלבד, פרנסה,  כי הציבור היהודי, ברובו המכריע, תומך במוסדותיו ושלוחיו; ציבור אוהד ומוקיר שוטר עברי מטעם  במלאו תפקיד לאומי'. 
17 שנים רצופות שירת במשטרה;  "יעיל ואחראי"  אמרו מפקדיו והעלוהו לדרגת  סרג'נט. יצחק היה גבר  בריא וחסון, זקוף –קומה,  בהיר עם עיניים כחולות ושער קצוץ, עז-רוח, אמיץ-לב, "נאמן לישוב ולמוסדותיו, מסור לתפקידו" אמרו עליו  אנשי 'ההגנה'; "מסביר פנים, עוזר ויועץ לכל הזקוק לסעד ולעזרה" אמרו עליו יהודי הדר-הכרמל וחיפה בכללם.

שבת. יצחק פולני בחופש.  בבגדיו האזרחיים ירד  לבניין המשטרה לראות 'מה נשמע', ידידו הקצין קולס שקיבל זה עתה הודעה טלפונית על תנועה חשודה הזמינו להתלוות אליו לחקירה.  פולני הסכים.

ביום ח' בניסן תש"ד [1.4.1944] יצא מפקד המשטרה הבריטי בשם קולס [Harold Charles Coles]  לווה בסמל המשטרה יצחק  פולני, שניהם ממשטרת הדר-הכרמל לבדוק מקרה,  אמרו "של יריות שנשמעו מאחד הבתים ברחוב טבריה בחיפה". 

ואז החל  הסיפור: 

לשכת המודיעין הממשלתית פרסמה הודעה רשמית על המאורע, בה נאמר:

"בשעה 9.30  לפני הצהרים, נתקבלה ידיעה טלפונית בתחנת המשטרה של הדר-הכרמל, כי אדם פצוע נמצא בבית הרחוב טבריה 20 בחיפה. הקצין הבריטי ה' ס' קולס והסרג'נט הארצישראלי יצחק פולני הלכו לדירת-הקרקע, לפי הכתובת שניתנה, ומצאו שם אדם פצוע מוטל על הספה, אתו בחדר נמצאו עוד שלושה אנשים, שלאחר שנתנה להם פקודה לצאת לחדר השני עשו כן, אולם מיד אחר כך יצאו למרפסת וקפצו ממנה בגובה של 3 מטר וברחו. בו בזמן הוציא האיש הפצוע רימון-יד קטן מתוך כיסו, הסיר את סיכת-הביטחון וזרק את הרימון בתוך החדר שממנו ברחו שלושת האנשים. הקצין קולס נפצע פצעים שאין לחשבם כקשים והסרג'נט פולני נפצע פצעים אנושים. האיש הפצוע קפץ אחר כך מעל המרפסת וברח. בשעה שנערכו חקירות נמסר שאזרח אחד הוכנס לבית החולים 'הדסה' פצוע מכדור בבטנו. החקירות במוסד זה גילו כי פצוע זה הוא האיש שזרק את הפצצה. החקירה העלתה כמו כן, שרופא חיפני קיבל ידיעה טלפונית שעה קלה לאחר 9 בבוקר, שבו הוא נדרש לבוא באופן דחוף לבוא לטפל במקרה.  מסרו לו, שמכונית טכסי נמצאת בדרך לקחתו. בערך באותו זמן קיבל נהג-טכסי , שנעצר בינתיים, הודעה לנסוע לביתו של הרופא. משהגיע הנהג לתחנת האוטובוסים הראשית שעל הר-הכרמל נעצר על ידי שלושה אנשים ששאלוהו אם הוא נוסע לבית הרופא הנ"ל. משנענה בחיוב, נכנסו שלושת האנשים למכונית ונסעו לבית הרופא שחיכה להם. עם הרופא נסעו למוסך קטן שברחוב טבריה ואחד משלושת האנשים ירד מהטכסי, פתח את תריס המוסך וציין, שהאיש נעלם, הוא חזר לטכסי והם המשיכו בנסיעה לבית-חולים 'עזרה' הסמוך, ביקרו שם ואחר כך נסעו לבית מספר 20 ברחוב טבריה.

נערך חיפוש במוסך ונמצאו שם החפצים האלה: מספר של סטנסלים שנמצאו בעצם הכנתם, מכונת שיכפול 'גסטטנר', 12 תלבשות צבאיות, בהם מדי קצינים, מכונה למיון כדורים, מספר גדול של כלי-מלאכה, בהם מכשירים חשמליים, מפתח ומערכת חוטים לסוללות חשמליות מסוג דומה לאלה שבהם השתמשו במאורעות האחרונים. שני אקדחים ו-  17 כדורים". גם מכונת-כתיבה.

דוד הוליאנסקי ['עמי' בכינויו המחתרתי] ויוסף רוזנבאום ['ברוך' בכינויו המחתרתי]  מונו להדפיס את מודעות האבל על נפילתו  של איש  ארגון לח"י ירחמיאל אהרונסון ['אלישע' בכינויו המחתרתי]  בתל אביב, שנורה למוות על ידי חיילים בריטיים [כ"ד אדר תש"ד].

 בשעת לילה מאוחרת   כבר שבת, ראשון באפריל  ח' בניסן התש"ד באו דוד ויוסף למוסך קטן ברחוב מסדה 12 בחיפה  ששימש מחסן, סליק ובית דפוס חשאי של מחתרת לח"י לעשות את אשר צוו. יש אומרים כי מקום המפגש בטרם  היה בסמוך -  בכניסה לבית מספר 20 ברחוב טבריה.

יוסף התכופף אל מכונת השכפול, אקדחו,  אותו נשא בכל תנאי ובכל מקום, נשמט ופלט ירייה, קליע חדר לבטנו  יש אומרים כי יוסף נפצע בשני כדורים בבטנו, בשעה שהוא וחברו בדקו את האקדחים שהיו טמונים שם, יש אומרים כי היה זה בעת שעסק עם חברו בהדבקת מודעות אבל לזכרו של החבר שנפל, נפלט כדור מאקדח של שותפו ופגע בו.

יוסף נפצע קשה והורה לדוד להסתלק, כיון שחשש שקול הירייה יגיע לאוזניו של קצין בריטי שגר בקרבת מקום. הזעיק את חבריו את משה בר-גיורא,  ['ישראל' בכינויו המחתרתי], מבורחי בית הסוהר בירושלים "יחד עם יאשקה"  תיקנה אותי מירי מבית 'יאיר',  ואת שבתאי  דרוקר, [הוא 'ציון' בכינויו המחתרתי].

למרות פציעתו הקשה ביקש יוסף לא לסכן את חבריו למחתרת;  אומרים שידע, כי למקום עומדים להגיע עוד 20 מחברי לח"י,  להתאמן.  הגיף את תריס  המקום והגיע ברגל, פצוע ומדמם  לשוכנים בדירה סמוכה שבקומה הראשונה ברחוב טבריה 20 שבשכונת הרצליה מערבית מהדר-הכרמל על מנת לבקש עזרה. אומרים כי הייתה זו דירתו של פלמון [פולק] אברהם, אוהד לח"י.

אחת הדיירות סיפרה כי בשבת ב-  8 בבוקר ראתה איש בלתי-ידוע במסדרון שלא יכול היה לעמוד על רגליו, הודיעה על כך לבעל הדירה הסמוכה וכשפתח הלה את הדלת שלף האיש אקדח ודרש להכניסו פנימה כי הוא פצוע בבטן.

 בעל הדירה הכניס את הפצוע והשכיבו על מיטה – כשהחל הפצוע מקיא דם נבהל בעל הדירה וקרא לשכניו ואחד השכנים קרא למשטרת הדר-הכרמל, בינתיים הגיעו אל המקום שלושה צעירים ואיתם רופא.

יש וסיפרו, כי יוסף הפצוע נכנס בלוויות חבריו לדירה בקומה הראשונה. והם פקדו על בעל הדירה לפנותה בשביל הפצוע ולקרוא לרופא. בשכבו שם הודיע מישהו למשטרה על הפצוע. הקצין קולס והסרג'נט פולני יצאו למקום. יש אומרים כי העוקבים אחרי אנשי לח"י ראו אותו נכנס לדירה ומיהרו להזעיק את הבריטים "איש זר חדר לבית בעד החלון, בשעות הלילה המאוחרות, ללא תיאום עם בעליו".

יש אומרים שמיד אחרי חצות נמסר בטלפון לרופא מקומי כי עזרתו נדרשת מקרה דחוף, ומונית [טקסי] נמצאת כבר בדרך כדי להביאו.

"עם בוקר נתבקשתי לנסוע אל בית הרופא, כשהמונית הגיעה אל תחנת האוטובוסים הראשית שעל הר הכרמל, נעצרתי על ידי שלושה אנשים, ששאלו אותי, אם אני נוסע לבית הרופא, השבתי בחיוב, והשלושה נכנסו למונית ונסענו אל הרופא, אשר חיכה לנו. כל הקבוצה נסעה אחרי כן לגרג'  [מוסך] קטן ברחוב טבריה, ושם יצא אחד מן השלושה מן המונית, פתח את הגרג' ואמר, שהפצוע איננו. הוא שב אל המונית, ביקר בבית-החולים 'עזרה', הנמצא בקרבת מקום גם שם לא מצא אות , חיפש במרתפים ובמקלטים עד לקומה הראשונה בית ברחוב טבריה מספר 20".  אמר נהג המונית שנעצר על ידי הבריטים.

בהגיע 'הפמליה' לדירה  ברחוב טבריה 20 ביקש מהם יוסף לעזוב כיוון שבעלי הדירה התקשרו למשטרה, "תברחו. הם טלפנו למשטרה". הוא  צעק,  סיפרו כי הרופא עשה זאת מייד, נהג המונית  לא עלה איתם. נסע לענייניו.

בעוד שלושת חבריו מתווכחים ביניהם אם לנטוש את הפצוע, ולמקום הגיעו מפקח המשטרה הבריטי ה' קולס במדיו והסרג'נט הארצישראלי יצחק פולני לבוש אזרחית, כשראו אותם מתקרבים הסתלקו השלושה.

יש ויגידו:  כי למקום הגיע צוות של הבולשת הבריטית בפיקוד סרג'נט יהודי בשם יצחק פולני; יש ויגידו כי הופיעו במקום שני קצינים בריטים וסרג'נט יהודי. השמועות פרחו.

לפי הכתובת  שנמסרה  בהודעה הטלפונית, מפקח משטרת הדר-הכרמל הקצין הבריטי קולס יצא כאמור בלוויית הסרג'נט היהודי יצחק פולני לערוך חקירה באחד הבתים ברחוב טבריה, השניים הגיעו לדירה בקומה הראשונה וראו בחור שוכב על הספה. פצוע בבטנו.

יש אומרים כי לידו נמצאו שלושה אנשים וכי לעומדים ניתנה פקודה משני השוטרים  להיכנס לחדר הסמוך, והם עשו כמצווה, יש אומרים כי השלושה  כשראו את המשטרה  באה עברו לחדר הסמוך ומשם יצאו למרפסת

יצחק פולני שהרגיש בכך הלך אחריהם, בעקבותיו הקצין.  הפצוע  ששכב על ספה  קרא בעברית  לעבר הסרג'נט: 'תן להם לברוח. אתה יהודי, אחרת אפגע בך". משלא נשמע לאזהרתו, פתח על השניים באש מאקדחו והטיל  גם רימון-יד.

הסרג'נט שהיה ליד החלון, כבר בחדר הסמוך נפצע  בראשו ובכל חלקי גופו מרסיסי הרימון והקצין הבריטי נפצע על ידי כדור.

סיפרה אחת, שהייתה אז בת 12, כי כשיצחק פולני נפצע, היא ואמה, דיירות שכנות, ניסו לעצור את הדם במגבות וסדינים. שלושת הצעירים קפצו מעבר למרפסת  מגובה של 3 מטר לעבר הוואדי ונמלטו.  נפתחה אש לעבר הנמלטים . שבתאי דרוקר נפגע ברגלו. הפצוע  בבטנו לאחר שחיפה על שלושת חבריו  שבאו לחלצו זינק מן המיטה, הגיע למרפסת,  קפץ החוצה ונמלט;  יש אומרים כי נפגע בחילופי האש,  הוא לא הרחיק  - "איבד הרבה דם" אמרו.  נתפס על ידי המשטרה שנקראה מיד למקום .

והשמועות הרחיקו עד מעבר לים - "שוטרים במלכודת"  הודיעו עיתוני בריטניה  ובראשם  ה-    Aberdeen Journal   וה Dundee Coutier   ביום שני ה 2 לאפריל 1944.

לח"י ראו בו בוגד ומשתף פעולה עד שהוסר הלוט.

השמועות שרווחו הופרכו תוך פרסום האמת אליבא דעיתונות.

הצעיר זורק הרימון  שטרם זוהה הועבר לבית החולים 'רוטשילד' תחת משמר, בהכרה מלאה שאל כמה פעמים למצב בריאותו של פולני דבר שהוסיף לחשדם של החוקרים  ביצחק. הבולשת הבריטית ניסתה להוציא  מזורק הרימון פרטים על המחתרת, על זהותו, ועל המבנה הארגוני של ארגון לח"י בחיפה. הוא סירב לגלות  אפילו את שמו. משמר שוטרים עמד גם ליד מיטתו.

מצב הקצין קוליס שנפצע בשעת ההתנקשות אינו מעורר דאגה, אחרי ניתוח מוצלח של ד"ר פייזר הועבר לבית החולים הממשלתי.

"המפקח קוליס מחלים" כתבו בעיתוני התקופה.

קצינים בריטיים חקרו במשך שעות ארוכות את יצחק שותת הדם גם ששכב כבר על אלונקה, וכך הועבר במצב אנוש  לבית חולים 'רוטשילד' הסמוך.

אחות בבית החולים 'רוטשילד' שהייתה אז חברת לח"י סיפרה כי "היה שוטר על יד מיטתו של יצחק ולא נתן לאף אחד להיכנס, כולל טיפול  ולכן גם לא קיבל אינפוזיה".

סיפרו כי שאל: "מדוע עשו לי ככה?" 

בגופו של יצחק נמצאו 15 רסיסי רמון. מנתח שהוזעק מירושלים החליט יחד עם הרופאים המקומיים שלא לנתחו.

גסיסתו של פולני נמשכה משעה 9 בבוקר עד 10 בלילה. סיפרו כי נפטר מאובדן דם.

"אתמול בשעה 10 מת הסרג'נט פולני."  כתב עיתון 'המשקיף' [2 באפריל 1944].

"מצבו של הצעיר היהודי המוטל בבית-החולים קשה מאד" כתב בו ביום עיתון 'הארץ'.

בבוקר יום א'  מת מפצעיו בבית-החולים 'רוטשילד'  הצעיר  האלמוני שהתנקש  בשבת בסרג'נט פולני ובקצין קולס שנפצע  אנושות,  לאחר עינויים קשים. בכיסו נמצאה אמנם תעודת-זהות על-שם יוסף רוזנבאום, אבל במשטרה סבורים שהתעודה מזוייפת ואין זה השם הנכון של ההרוג. 

לדעת רופא בית החולים שבדק את הגויה לאחר המוות היה האיש כבן 25 - 28. עד  יום א' בערב, לא בא איש לבית-החולים לזהותו. לפי שעה הגויה מוטלת בחדר המתים של בית-החולים 'רוטשילד'. כתבו בעיתונים  את מה שאמרו הבריטים. "הואיל ועדיין לא זוהה.  לא הובא לקבורה" אמרו השלטונות.

ביום א' אחרי הצהרים הובא לקבורה הסרג'נט יצחק פולני בהשתתפות קהל רב והתכונה הורגשה בכל הדר-הכרמל. אחרי הארון צעדו פלוגות משטרה, פלוגות נוטרים, גדודי מכבי-אש, הג"א ומד"א, קציני משטרה גבוהים כמו המפקח הכללי במשטרת חיפה מייג'ור בארקר, [[A.T. Barker סגנו קפטן מארטין, המפקח פיזלי כן קציני משטרה יהודים וערבים ועוד קציני-צבא בריטיים, ראשי מוסדות הישוב ובאי-כוחם, ראש העיר  מר שבתאי לוי  וחברי עירייה, ראשי ארגונים בעיר, עורכי-דין ואישים שונים. הארון עטוף בדגל לאומי הוצא בשעה 1 אחרי הצהרים מבית החולים 'רוטשילד' ונישא על כתפי משמר שוטרים יהודים ביניהם הקצין א' גורדון, עבר דרך רחובות הדר-הכרמל עד בית-הכנסת המרכזי ברחוב גלעד, החזן חומש פתח בפסוקי- תהילים, בנו של המנוח בן ה- 12 אמר 'קדיש'. אחרי 'אל מלא רחמים'  שהשמיע החזן נפרד בדברי הספד  בשם חבריו וציבור השוטרים כולו הסרג'נט ז' באום ממשטרת הדר-הכרמל חברו הוותיק  של המנוח. " 18 שנה  עמדת על משמר הכבוד של השוטר העברי בארץ . מלאת את הפקודות שהוטלו עליך בנאמנות ובמסירות ביושר ובאדיבות, כראוי לשוטר עברי נאמן בארץ ".  רבים מן הקהל בכו.

ליד משטרת הדר-בכרמל חילקו לארון כבוד צבאי.

משם המשיכה ההלוויה עד בית הקברות. ליד הקבר הפתוח דיבר בקצרה קצין המשטרה בתחנת קריית-חיים  המפקח גאסר  "חברנו פולני נפל בידי אנשים בני עמנו. מכם, מהעם העברי בארץ, אני דורש לגדוע את היד הפושעת ולבער את הנגע שפשה בגוף הישוב. אנו לא ננוח ולא נשקוט עד שהאחראים יבואו על ענשם ועד שיטוהר הישוב מהנגע הזה". ציטט 'דבר'.

ליד הקבר  נורו יריות כבוד – שלוש אלומות אש מתוך 6 רובים.

על הקבר הונחו 11 זרי פרחים, מהם אחד שהביא מפקד המשטרה בארקר. "קהל האלפים שהשתתף בלוויה, נתן ביטוי לרחשי-האבל על הקרבן הטהור הזה וכן להערכת הישוב החיפאי לשירותו הנאמן והמצוין של השוטר העברי בכלל ושל המנוח בפרט" כתב עיתון 'הצופה'.

מטעם וועד הקהילה העברית בחיפה וועד הדר-הכרמל וכן מטעם הקצינים, השוטרים והנוטרים העברים, מבני-המשפחה ומחברים-לעבודה התפרסמו מודעות-אבל על מותו של הסרג'נט יצחק פולני.

"שוב נפל אחד משוטרינו חלל מידו של אויב פנימי. על הקדוש הזה הקרבן על משמרת חובתו, אין לעבור בשקט וללא פעולה"; "בדאגה עמוקה מביט  הציבור על פשעי הכנופיה הקטנה, שהעזה לנסות ולהטיל את מרותה עליו ועל מוסדותיו החוקיים, פשעים אלה אם יימשכו, עלולים הם לעשות לאל  את כל מאמצינו ליצירת מולדת מחודשת". נכתב ב'דבר'

שוטרים בריטים הוזעקו למקום והחלו במרדף אחר חברי הארגון.

סוף דבר

60  יהודים נאסרו ברחבי הארץ, סיפרו כי אחד מבכירי 'ההגנה' בחיפה השליך את אקדחו לנעמן, בדרך זו נפטרו שני חברי אצ"ל מרימוני-היד שהיו ברשותם.

משטרת פלשתינה [א"י]  חיפשה אחר מנהיגי הארגון המחתרתי. כרוז שיצא ממפקדתה בירושלים [26.4.1944] בחתימת  המפקח הכללי י' מ' ריימר ג'ונס  הופץ ופורסם בעיתונים   בו נאמר כי ממשלת הארץ תשלם את הפרסים כדלקמן חלף ידיעות המביאות במישרין למאסרו של כל אחד מששת חברי 'קבוצת שטרן' [הקוראים לעצמם 'לוחמי חירות ישראל']:

עבור נתן פרידמן ילין  500 לא"י.   תיאור-  גיל:31 , גובה: 176, מבנה הגוף: חזק, עינים:כחולות , שערות: בהירות, מוצא: פולני

עבור  יצחק יזרניצקי  200 לא"י.   תיאור-  גיל:29 , גובה: 165, מבנה הגוף: חזק, עינים:חומות , שערות: חומות, מוצא: פולני

עבור  יעקב לבשטיין 500 לא"י.   תיאור-  גיל:25 , גובה: 170, מבנה הגוף: בינוני,  עינים:חומות , שערות: שחורות, מוצא: פולני

עבור  יהושע כהן  200 לא"י.   תיאור-  גיל:21 , גובה: 170, מבנה הגוף: רזה, עינים:חומות , שערות: שחורות, מוצא: ארצישראלי

עבור  יעקב לוי  200 לא"י.   תיאור-  גיל:26 , גובה: 163, מבנה הגוף: בינוני, עינים:חומות, שערות: שחורות, מוצא: עיראקי

ובעבור משה בר גיורא הקציבו 300 לא"י   תיאור-  גיל:25 , גובה: 169, מבנה הגוף: רזה, עינים:חומות, שערות: שחורות, מוצא:  פולני

את הידיעות, כך כתבו,  אפשר למסור בכל זמן לכל קצין משטרה שהוא ולכל תחנת משטרה שהיא.

הם עצרו את לבנת [ויס] עזריאל. איש לח"י האחראי על המודיעין בחיפה. בפסח תש"ד [7.4.1944]  לאחר שנפצע ברגל שמאל במרכז הכרמל. כעבור שלושה ימים נתפס פצוע. נחקר בבולשת, נותח בבית חולים  ונכלא בעכו. 

את אולינסקי דוד  עצרו לאחר ליל הסדר -  במאי 1944 בחיפה וכלאו בלטרון. שניהם היו בשילוח הראשון של 251 עצורים שהגלו הבריטים מארץ-ישראל לאפריקה ב - 19 באוקטובר 1944  הם שבו עם אחרוני הגולים מקניה למדינת ישראל ב- 12 ביולי 1948.

יוסף רוזנבאום  נטמן בסופו של דבר בחיפה  ב-  3.4.1944 . סיפרו כי נולד בפולין ובגיל צעיר הצטרף לארגון האצ"ל. סיפרו כי יוסף  עלה לארץ-ישראל, דרך תורכיה בקבוצה של חמישה עשר איש -  'הקבוצה הווילנאית'  אנשי בית"ר בסירת מנוע והצטרף אל הארגון בארץ [באפריל 1937 משה קריבושיין [גלילי] הביא לחיפה בהסתר סירה ובה 15 מעפילים שנחשבה כראשית עליית הרוויזיוניסטים 'אף-על-פי']. כתב יומן, בו בין השאר ביטא את  אחת ממחשבותיו: "תמות נפשי עם פלישתים... אולי במותי אהיה לתועלת לעמי"  [ היומן מצוי בבית 'יאיר'] בני משפחתו נהרגו בשואה.

שבתאי דרוקר שנפצע ברגלו בחילופי האש, הועבר לביתו של מנחם לונץ [' אלעזר' בכינויו המחתרתי], במושבה יבנאל. ימים ספורים אחר כך, בי"ג בניסן תש"ד [7.4.1944] הקיפו חיילים ושוטרים בריטים, מצוידים בתתי-מקלעים, את הבית של מנחם לונץ. הבריטים פתחו באש. מתוך הבית הושבה אש. שבתאי הפצוע ברגלו ביקש ממנחם לעשות עמו חסד ולהרגו.  האחרון נעתר לבקשת חברו ואחר כך ירה את הכדור האחרון שנותר באקדחו אל פיו שלו. "הבריטים המתינו כמה שעות ורק לאחר שלא הגיע אות חיים מהבית הנצור, פרצו אליו ומצאו את השניים ללא רוח חיים".

את שבתאי טמנו בטבריה.

משה בר-גיורא, נהרג בפעולת 'תנועת המרי' בבית הזיקוק בחיפה - ארבעה לוחמי לח"י ניסו להחדיר מטעני חומר נפץ לבתי הזיקוק ['ליל הרכבות'] ב-  1 נובמבר  1945   לפני הפריצה אירע אסון והמזוודה התפוצצה ונהרג מפקד החולייה משה בר גיורא אשר נטמן  בבית העלמין בחיפה.

ביום השלושים להירצחו של סרג'נט יצחק פולני נערכה לפנות ערב  באולם הגדול  של הטכניון העברי בחיפה אזכרה לזכרו, דברי הספד אמרו:  סגן ראש הקהילה דוד בר-רב-האי, וראש וועד הדר-הכרמל אוריאל  פרידלאנד לימים אוריאל שלון.

מוסדות הישוב פעלו לבידוד ארגוני ה'פורשים' – אצ"ל ולח"י ואיימו לפעול נגדם אם לא יחדלו מהתקפותיהם.

פולני  חיה, רעייתו, נפטרה בגיל 68 ביום י' חשוון תשל"ז – 3.11.1976 ונקברה בחיפה. 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים